רקע
בנימין זאב הרצל
נאום בנשף־המכבים של אגודות־הסטודנטים היהודיות־הלאומיות (2 בדצמבר 1896)

1

אצל בעלי הדעה המיושבת נחשב אני, כידוע לכם, לאדם המתעה את הנוער; ולגבי החלוקה לבחורים טובים ורעים באוניברסיטה הרי הובאה לעיתים קרובות בחשבון התעיה זה, שאני מנסה להתעותכם. ביהירות מסוימת של מלומדים מציינים כבחורים רעים אותם צעירים יהודים באוניברסיטה, שאינם נותנים דעתם על לימודי־הלחם בלבד, אלא מתוך מחשבה המקיפה גם את החיים הנרחבים יותר הם מטפחים אידיאלים והצטרפו אל הכיווּן היהודי־הלאומי. בפולמוס שנתעורר על־ידי כך שהסטודנטים היהודיים־הלאומיים גם מביעים בכל מקום מה שהם חושבים ומרגישים, גילה במפתיע מחנה הבחורים הרעים אופי ואישיוּת יותר ממחנה הבחורים הטובים; וגם עכשיו אנו מקווים ומאמינים, כי האדונים מן הצד שכנגד יבואו אלינו בעוד זמן לא רחוק ביותר, ויתקיים מה שנאמר בשיר־סטודנטים עתיק: “ביום מן הימים יהי אור במוחם של כל האחים”. אבל האדונים הללוּ חובה עלינו להסביר להם דברים שונים. קודם־כל דבר זה, שהציונים אינם מבקשים להפגין את כוחם בשתי ובסיוף2, אם כי הם יודעי־לחימה3 ומשתדלים להיות יודעי־לחימה גם להבא, במידה שהדבר דרוש בתנאים הנוכחיים; אלא הם מעריכים את השאיפה לנכסים רוחניים הערכה גבוהה מאוד, לפחות גבוהה כמו אצל האחרים.

בבית־הספר הצרפתי לקצינים בסאֶן־סיר מנהג הוא, שכל מחזור העוזב את בית־הספר, כל פּרוֹמוֹציה,4 נוטלת לעצמה שם מאיזה שהוא מאורע שנתארע באותה שנה ונגע ללבו של העם ובפרט ללבם של הקצינים. כך למשל קיימת פרומוציה, שחגגה לפני זמן קצר את מחצית היובל לכינוסי חבריה, הפּרוֹמוֹציה de la revanche5. החבורה מתאגדת על־ידי מלה, שבזמן שבו עזבו את בית־הספר הגבוה הסעירה היא את כל הרוחות. כך יש גם לנו פּרוֹמוֹציוֹת שלנו, שהן הפּרוֹמוֹציוֹת של האנטישמיוּת. הפּרוֹמוֹציוֹת הללוּ – אין הן מן השנה שעברה, אלא הן קיימות כבר מלפני כמה שנים ועתידות הן להתקיים גם בשנים הבאות – הוכיחו שאין זו הליכה משותפת מקרית בשם איזו שהיא סיסמה, אלא צורך־הזמן הממשי כינס וליכד את ההמונים האלה יחד. והנה ראינו עתה, כי מתוך הפּרוֹמוֹציוֹת הללו התפתחה בהדרגה הפּרוֹמוֹציה של הציוֹנוּת. וכיום הזה הפּרוֹמוֹציוֹת הללוּ הן אלה, שלהן צפוּי בלי ספק העתיד. אלה שעדיין אינם מאמינים בכך, יראו בעיניהם ויאמינו כי למעננו עובדים לא היהודים בלבד, אלא כל מאורעות הזמן. אין אני רוצה לומר, כי גם באנטישמיוּת יש למצוא משהו טוב, המסייע להתעוררוּתה של הרוח הלאוּמית, כפי שכבר הראתה המציאוּת. כי הייסורים שגרמה האנטישמיוּת ליהודים עדיין הם גדולים מדי, וגם עתידים להיות גדולים מדי, משנבוא להעריך אמצעי־התעוררוּת נורא זה. אבל מה שאנו רוצים, מאחר שהאנטישמיוּת ממילא כבר קיימת, הרי זה שהשאלה הזאת, שכבר נתעוררה, לא נניח לה לשוב ולהירדם. ביסודו של דבר, שאלת־היהודים – נודה בכך בענווה – לא אנו עצמנו עוררנו אותה. אבל כיוון שכבר היא מעוּררת, שתהיה נפתרת; ולא נסתפק עוד בשלום רקוב, בניווּנו של מחנה האויב; אלא מאחר שהזמן נותן בידינו את האמצעים, רוצים אנו לפתור את השאלה הזאת פתרון סופי ומוחלט. זוהי במלים קצרות מטרתם של הציונים.

רובכם הרי יודעים את תוכניתנוּ, ויהיה בכך משום בזבוז דיבורים לבטלה, אם נרצה לחזור על פרטיה או על כולה. בעצם החג המאחד אתכם כאן היום, כלוּל רמז מסוים המלמד אותנוּ, כיצד עלינו לנהל את מאבקנוּ החדש. אתם יודעים כי יהודה המכבי ניהל את מלחמותיו בשני כיווּנים, נגד האויב החיצוני ונגד האויב הפּנימי. האויב הפּנימי הוא הקרוב לנו ביותר מכל הבחינות. נגד האויב הפנימי הזה, ששמו אדישות, חייבים אנו קודם כל לכוון את מלחמתנוּ, שלפחות בראשיתה לא תהיה מלחמת־שמד נגד אישיותו של היריב, אלא מסע־הסברה. את המלחמה הזאת רוצים אנחנו לנהל – וכל אחד מכם מתבקש לנהל אותה בחוגו שלו – בעקשנוּת ובחכמה. ההמונים הנרחבים, דבר זה אין צורך לאומרו עוד, הם אתנוּ. אין אתם צריכים אלא לצאת לרחוב ומיד תראו, איך הסיסמות האנטישמיות הללוּ מביאות תוצאות מעשיות, איך ההמונים העניים הללו מוכנים בשלימות לקלוט את רעיונותינו. אין הם חסרים אלא את ההבנה של זמננו ושל האמצעים העומדים לרשותנוּ. זאת צריכים אנו להסביר להם. אתם הסטודנטים, הרי אתם מתפשטים על־פני כל הארץ ובאים בחוגים רבים, ויכולים אתם להשפיע השפעה גדולה על־ידי הסברה בכובד־ראש, תוך מסירת עובדות בלבד, אם תעלו לפניהם את הידיעות שרכשתם לכם בתוקף השכלתכם על רוחה של התקופה; ועל־ידי כך שתתנוּ תקוות בלבותיהם של האנשים האלה – וזה בשבילם הרבה מאד.

המוני העם מוכנים איפוא. מי שעדיין אינו מוכן הם אלה, שמצבם עדיין טוב מדי, או שרגש־הכבוד שלהם עדיין לא נתעורר. אין אנו מאחלים להם שמצבם יוּרע, אלא שתימצא לשון נמרצת יותר לעורר את רגש־הכבוד שלהם, כי הם מוכרחים לבוא, כי אין מוצא אחר חוץ מזה שאנו מציעים. הנה כי כן אנו מאמינים, שאם נדבר אל העם בדרך נבונה, לא מתוך התלהבות רגעית של נשף־סטודנטים, החולפת ליום מחר, אלא מתוך כובד־ראש ובשפת הגיון של משכילים – נשפיע עליהם במשך־הזמן, שייכנסו כולם לתוך שוּרותינו וישירו אתנו קול אחד את השיר שאנו שרים כאן, והשיר הזה, שהוא עתיק־ימים, יוּשר לבסוף בפי בחורים טובים ורעים, בפי נערים וזקנים, בפי עניים ועשירים. והשיר הזה הוא שירה של האוּמה היהודית.




  1. רישום הנאום, כנראה בידי אחד הסטודנטים המשתתפים, שמור בארכיון הרצל, ויש בו כמה תיקונים קלים בכתב־ידו של הרצל. בכותרת כתב הרצל בעצמו: Rede bei der Makkabäerfeier im Ronacher Saal der J(ϋdisch) n(ationalen) Verbindungen. Wien, 2. Dezember 1896. השם חג־המכבים, במקום חג־החנוכה, חודש בשנות השמונים של המאה הי"ט על־ידי אגודות־הסטודנטים היהודיות־הלאומיות, כדי להבליט את אופיו הלאומי הגבורתי של החג.  ↩

  2. במקור: im Pauken und Zechen והפועל pauken פירושו בעגתם של הסטוּדנטים לסייף.  ↩

  3. במקור: wehrhaft, מוכנים להתגונן. אגודות־הסטודנטים הלא־יהודיות טיפחו את הדו־קרבות בסיוף וראוּ בכל מי שאינו יוצא לדו־קרב, איש ללא רגש־כבוד. בעקבותיהן דגלו גם אגודות־הסטודנטים היהודיות (והראשונה אגודת־הסטודנטים היהודית־הלאומית “קדימה”) בחובת הדו־קרב, כדי להיות מוכנים להגן על כבודם של היהודים בפני פגיעות אנטישמיות.  ↩

  4. המלה promotion – משורש לאטיני, – מציינת בעיקר את הפעולה להעלאתם של יחידים או של קבוצות לדרגה ולקבלת תואר מסויים; אבל בצרפתית היא מציינת גם את כלל האנשים (המחזור, השנתון) שהועלו לדרגה או קיבלו תואר מסוים, ובמובן זה משתמש בה כאן הרצל.  ↩

  5. צרפתית: מחזור הגמול, הנקמה. את התואר הזה בחרה לה הפּרומוציה של 1871, לאחר מפלת צרפת במלחמתה עם פרוּסיה וגרמניה, שכתוצאה ממנה נאלצה לוותר לטובת גרמניה על חבל אלזאס־לוראֶן.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות