¹

הרב הראשי של וינה, האדון ד“ר גידאֶמאן, נטל על עצמו את הטורח לכתוב חוברת על הציונוּת; ביתר דיוק: נגד הציונוּת. אין כמוני מוכן להודות בסמכותו של כבוד הרב, ליטול לעצמו את רשוּת־הדיבור בשאלה זו. הוא מכיר אותה היטב. הוא ידע לפחות עד לזמן מסוים כל מה שנתרחש בתנועתנוּ. וייתכן כי אנשים מסוימים יתעניינו לשמוע, שאני הגשתי לכבוד הרב את חיבורי “מדינת היהודים” ביריעות־ההגהה. ידעתי כי בפירסומי זה ניגשתי לעשות מעשה כבד־תוצאות; ולא רציתי להוציא בקלוּת־ראש לאוויר־העולם ספר, שחובר בכוונה הטובה ביותר להיות לתועלת לבני־עמי, ומסיבות הנמצאות מחוץ לתחום־רצוני עלול היה אולי להזיק ליהדוּת. משום־כך באתי במגע עם אישים אחדים, שהייתי רשאי לראותם אנשים כבדי־ראש ושקולי־דעה, עמהם נמנה גם האדון ד”ר גידאֶמאן. עוד מפאריס קיימתי עמו חליפת־מכתבים בדבר שאלת־היהודים, ואחר־כך קיימנו חליפת־דעות תכופה פה־אל־פה. האדון ד"ר גידאֶמאן הכיר את חיבורי לפני חתימתו האחרונה,² וכשכתב לי ב־2 בפברואר 1896, לאחר בדיקת ההגהות: “קראתי את הכל ואיני מוצא דבר שיש להעיר עליו”, היתה זאת הרגעה בשביל מצפוני. אני מצטט רק את הדיבור האחד הזה מתוך מכתביו, המכילים התלהבות מרובה למדי אל הרעיון והבעות־דעה ידידותיות על כוונתי.³

בהזכירי זאת אינני רוצה בשום־פנים לערער על זכותו של כבוד הרב לשנות את דעותיו. זו נתונה לכל אדם. כן זכאי כל אדם לטעות. זכות זו היתה לו לאדון ד“ר גידמאן אז, והיא ישנה לו גם עכשיו. אין אני מעז להכריע, אימתי עשה בה שימוש גדול יותר. אנו הרי אין אנו מאמינים שאדם יכול להיות נעלה מעל כל טעוּת. מספיק, אם אנו רוצים את הדבר הצודק, ודבר זה אני מניח אצל יריבי הנכבד כהנחה מוקדמת. האם איני זכאי לריב אתו? סבורני שכן. הציונוּת, שאני משרת אותה לפי כוחותי, הותקפה נמרצות על־ידי האדון ד”ר גידמאן. אמנם המתקיף מתנועע בתחומן של הערות בלתי־אישיות סתומות, אבל הכל יודעים למה ולמי מתכוון מחברה של “היהדות הלאומית”. כן הודיע על־כך במפורש אותו אדון, שכתב ב“אֶסטאֶרייכישאֶ־ווֹכאֶנשריפט” הודעה על הופעת חיבורו של ד“ר גידמאן: “הספרון מוקדש בשלושת פרקיו הראשונים לעבר, וברביעי הוא מופנה אל העתיד. החלק הראשון אפשר היה להכתירו: ישראל כאויבו הטבעי של רעיון הלאומיות; והשני פשוט: ד”ר גידמאן נגד ד”ר הרצל."

הודעה זו היא נכונה בשלימות. אכן, האדון ד“ר גידמאן בוודאי אינו הרב הראשי הראשון, המגדיר עצמו בפומבי נגד היהדות הלאומית. הרב הראשי הנכבד של לונדון כבר הקדים אותו בכמה חדשים. כלומר, הרב הראשי האחד, ד”ר אדלר⁴ – אדם שהיגר מגרמניה לאנגליה ובוודאי היה רוצה, שיהיה מוצאו מן האנגלוסאכּסים – בעוד שהרב הראשי האחר ד"ר גאסטר⁵ הביע באותה החלטיוּת עצמה דעתו הציונית. הדבר שנוי במחלוקת.

והנה אני במקצת מותמה, אך בשום־פנים לא מרוגז, על ההתקפה שבה האדון ד"ר גידמאן מכבד את ענייננו. שמחה אמיתית היא, שיהיה לו לאדם יריב כזה, שדיבורו ושתיקתו אינם מכוונים לנשיאת־חן בעיני מישהו. כבוד הרב הראשי נמצא בעמדה כל־כך בלתי־תלויה, שאין להעלות כלל על הדעת את המחשבה, שהוא מגן, כמו רבים אחרים, על עניינם של העשירים בפני העניים. רק נימוקים פנימיים אפשר שהניעו אותו להופעתו הפומבית. אבל גם אם אנו קובעים עובדה זו מתוך רגש־כבוד, הרי מוכרחים אנו לציין בצער, כי הוא עבר בשתיקה על הנימוקים החזקים ביותר של תפיסתו הנוכחית, והנימוקים שהוא מביא אותם בחוברת רופפים הם.

אין מאריכים בקריאה, וכבר נתקלים בסתירה מתמיהה. מיד בהתחלה (עמוד 4) אומר המחבר, שסמכותו בנקודה זו שום אדם לא יהיה מטיל בה ספק, כי “הדת היהודית מעולם לא היתה לה שום שייכות לתנאים המדיניים הקיימים באותה שעה”. אולם את הקביעה הזאת שכח כבר בעמוד שלאחריו (עמ' 5) והוא כותב: “אבל בגלל המאבק הנטוש בין המפלגות בדבר גורלם העתיד של היהודים, התעלמו הצדדים כמעט לגמרי מן הדת היהודית. אך קולה מן הראוי היה לא זו בלבד שיהא נשמע בראש וראשונה, אלא שיהא גם בעל משקל מכריע בכל השאלות הנוגעות ליהודים”.

והנה, כפי שקובע בינתיים ד"ר גידמאן בעצמו קביעה צודקת, הציונות נוצרה מתוך תנאים מדיניים מסוימים ושואפת ליצור בשביל היהודים תנאים מדיניים אחרים. התנוּעה היהודית הלאוּמית היא מדינית כל־כולה. ובכן, או כך – או כך! או שהדת היהודית לעולם אין לה שום נגיעה לעניינים מדיניים, או שקולה יהא נשמע בראש וראשונה. אבל שלא תהיה לה שום נגיעה לענינים מדיניים, ואותה שעה עצמה תהיה לה ההכרעה בעניינים אלו, דבר זה לדעתי קשה ליישבו.

נניח נא איפוא לרגע, שהסברה השנייה היא הנכונה: הדת צריכה להיות המכרעת. מה פירוש הדבר? פירושו יהיה, שעלינו להפקיר את כל העניין להתנצחותם של התיאולוגים, והאדונים הנכבדים האלה הם מלומדים יתר על המידה משיוכלו לבוא פעם לכלל דעה אחת. הרב הראשי האחד אומר לאו, הרב הראשי האחר אומר הן; שלא לדבר על הרבנים, האומרים גם הן וגם לאו. אמנם, ד“ר גידמאן מגייס שורה של ציטאטות ומציג אותן במערך קרבי נגד הציונוּת. אבל אני משער, שאפשר למצוא ציטאטות לפחות באותו מספר בעד הציונוּת. אני אמנם חסר־בקיאוּת מכדי להמציא אותן. האדון ד”ר גידמאן היה יכול לעשות זאת; לפחות יכול היה לעשות זאת ב־2 בפברואר 1896, שהרי אז לא היה לו “שום דבר להעיר”. אך הנה אני מוצא בחוברת קטנה שהופיעה לאחרונה מאת הסוחר המלומד אהרון מארכוס מפּוֹדגוּרז’אֶ⁶ קטע אחד, המסייע לנו:

“תנועת ההתיישבות נתעוררה לחיים לפני למעלה מחמישים שנה בחוגים חרדים מובהקים על־ידי הרבנים הנכבדים ביותר, במגמה מפורשת להקמה מדינית. החיבור “שיבת ציון”⁷ מכיל למעלה ממאה הסכמות מאת גדולי הרבנים שלנו”. כיצד יכול האדון ד"ר גידמאן נוכח עובדה זו למצוא צידוק לטענתו (עמ' 4): “אבל מעולם לא יצאה מטעם איזה צד מוסמך שהוא הקריאה אל היהודים, לערוך מעין מסע־צלב בלא שפיכות דמים, לשם השגת עצמאותם הלאוּמית מחדש”?

ואותו אהרון מארכוס עצמו אומר במקום אחר, ש“היהודים החרדים־ביותר מקבלים ברצון את ההצעות לתחייתה המדינית של היהדות, הבאות מן המודרניים־ביותר שבין האישים החפשים בדעותיהם”. אותו אהרון מארכוס בפּוֹדגוּרז’אֶ בוודאי יודע זאת; הוא עצמו הוא חסיד⁸, אך עם זה סופר מלומד ובעל שאר־רוח, שחיבר ספר מופלא על הפילוסופיה החדישה.⁹ אבל לפי מעמדו הוא סוחר. “הוא איננו חי מן היהדוּת”, כפי שאומר ידידנו ליאון קאֶלנאֶר,¹⁰ “אלא למען היהדוּת”.

כי החופשים העקיבים יכולים ללכת בציונות יד־ביד עם החרדים העקיבים, דבר זה לא יבין רק מי שאינו יודע ציונוּת מה היא. הציונוּת מקיפה את כל בניה של האוּמה היהודית. אחד מעקרונות־היסוד של הציונות שלנו הוא חופש־מצפון גמור. אותם האנשים, שאמונתם שלימה וללא־קרע, המביעים את דעתם בלא התחשבות באוהב או באויב, מכבדים זה את זה בתוך הציונוּת בלבביוּת גדולה. אנו מניחים לכל אחד להיות מאוּשר על־פי דרכו. ובייחוּד אנחנוּ החופשים־בדעות מפליאים את האורתודוכסיה ביותר, שקיימה ושימרה את הדת היהודית מתוך ייסורים שאין לתאר, בלי אופּורטוניזם עוקפני, בלי התרפסות לפני החזקים והעשירים, והיתה קשת־עורף, נאמנה ובלתי־נכפפת.

אך האם אין זו petitio principii,¹¹ כשאני אומר שהציונוּת מקפת את כל בניה של האומה היהודית? הרי את קיום האומה יש תחילה להוכיח. על נקודה זו מסתער האדון ד"ר גידמאן במלוא עוזו. את העוּבדה שהיהודים הם עם רוצה אני להוכיח תחילה במלים שלו, ואחר־כך במלים שלי. הוא אומר (עמ' 7) “כי היהודים, או כפי שנקראו מבראשית, אבל גם עכשיו הם מכונים כך ובצדק, האיזראֶליטים, היו לפנים עם – זוהי עובדה היסטורית”. כאן כבר שוב שכח מה שהטיח נגד הציונים שני עמודים לפני כן. שם (עמ' 5) הוא סובר, כי “הדיון על היהדוּת בהתאם לצורך הרגע הוא בלתי־מדעי”. במה איפוא אנו נשארים? האם אנו יוצאים מנקודת־הראוּת של עוּבדה היסטורית, או אנו “דנים על היהדוּת בהתאם לצורך הרגע”?

הלאה אומר כבוד הרב (עמ' 7):

“בואו ונבדוק איפוא, איך מתגלה אצלם (אצל היהודים) אותו דבר, העושה ריבוי של אנשים לעם אחד, נאמר – נשמת־העם או הרוח הלאוּמית; עד כמה הם דומים בכך לעמים אחרים, ולעומת זה במה הם שונים מהם! למן ההתיישבות בארץ־ישראל ועד לחורבנה השני של ירושלים, כלומר במשך כל זמן קיוּמו של העם הישראלי־היהודי, מתגלות אצלו כל אותן התופעות שאנו מוצאים גם אצל עמים אחרים ושעליהם מתבססת ההכרה הלאומית: אחידוּת המולדת, השפה, הדת, המשפּט והמנהג”.

האם מתבססת באמת הכרתו של עם על אחידוּיות אלו בלבד, כפי שהוא סבור? אין היא מתבססת על אחידות המולדת, על דבר־זה מעידים חלקיהם של עמים אחרים המפוזרים בעולם, ובקנה־מידה גדול יותר – המושבות. שכן כל העמים חיים כיום במידה מסוימת בפזורה; אלא privilegium odiosum¹² יש לנו, שאנו בכל מקום קולוניסטים בלי ארץ־האם. יש לנו מולדות, הארצות שאנו אזרחים בהן – במידה שמתירים זאת לנוּ – אבל אין לנו ארץ־אם.¹³ ולארץ־האם הזאת הציונות נושאת את נפשה.

אך נראה הלאה. הכרתו של עם אף אינה מתבססת על אחידותה של השפה, וההוכחה – אוסטריה או שווייץ. לא על אחידותה של הדת, וההוכחה – כל מדינות־התרבות. לא על אחידות המשפט, וההוכחה – גרמניה לפני האיחוּד. לא על אחידוּתו של המנהג, וההוכחה – כל ארץ שקיימים בה הבדלי־מעמדות. הכרתו של עם אינה מתבססת כלל על התופעות הללו, אלא היא המולידה אותן, לאחר שכבר נתחזקה מאוד. על מה מתבססת איפוא הכרתו של עם, שאין ד"ר גידמאן יכול להסביר אותה?

היא מתבססת על הכרתם של מספר אנשים, כי מחמת מסיבות היסטוריות בעבר הם משתייכים זה לזה, ובהווה הם תלויים זה בזה וסמוכים זה על זה, אם אין ברצונם לכלות מן העולם. כיצד חודרים במשך הזמן רעיונות נעלים לתוך התועלתיוּת שבליכוד הזה, והוא מזדכך מן הגס והפשוט, דבר זה היה בוודאי נושא יפה למחקרים, אלא שהיה מרחיק אותנוּ עכשיו יותר מדי מענייננו. על־כל־פנים אפשר לומר זאת בלי התרברבות פּלפּלנית ובמלים פשוּטות, כי דבר פשוט הוא והלבבות הפשוטים־ביותר מבינים אותו על־נקלה.

אנו הננוּ אומה. מי זה הנמצא בסתירה להיסטוריה? אלה המכחישים זאת או אלה המחייבים זאת? על הגדרתי למושג האומה חזרתי כמה פעמים: האוּמה היא קבוצה היסטורית של אנשים, שהשתייכותם זה לזה ניכרת והם מלוכדים יחדיו על־ידי אויב משוּתף.

אגב, ד"ר גידמאן בעצמו (עמ' 13) מודה שכל עם מתהווה על־ידי האויב. הרי זה מקסמי הרצאתו, שהוא מרבה לסתור את עצמו. האם הוא סבור, שאסור לנוּ להיות עוד עם, אם־כי או משום שהיינו כזה מבחינה היסטורית? יכולים היינו לומר לו, כי אנו עצמנוּ, בלי אותו קשר עתיק־ימים, יש לנו הזכות שאינה־פוקעת־לעולמים ליצור לנו קשר חדש. הריני מביא משפט אחד מעמוד 13: “לפיד־המלחמה ליבה את ההתלהבות הלאוּמית, ובאשו חושל הקשר, שאיחד את ההמונים ועשה אותם לאוּמה”.

אך לאמיתו של דבר אותו קשר מימים קדמונים עדיין הוא קיים, זאת יודע כל יהודי, ואילו כבוד הרב הראשי אפשר שאינו יודע זאת? הו, הוא מסתמך גם על המשותף לנוּ, עד כמה שהדבר מתאים לו. הוא מדבר על משימותינו המשותפות ועל מטרותינו המשותפות, על ה“תעודה” שלנו. הו, התעוּדה הזאת! בכך אין להבין משהו הדומה לעבודתם של אותם הנזירים המסכנים, ההולכים אל אוכלי־אדם בחלקי־עולם פראים, בשביל להכניסם תחת כנפי הנצרוּת. היהדוּת אינה מבקשת לעשות גרים, זאת יודע אני בוודאוּת; שכן שמעתי זאת מפי האדון ד“ר גידמאן בעצמו. ה”תעוּדה" היהודית היא משהו שבע, נוח, רחבותי. זה ימים ושנים מתבונן אני בבריות, המגישים לי את ה“תעודה” הזאת כתשובה, כשאני מדבר על מצוקתם הגוברת והולכת של העניים שלנו. מטיפי־“תעודה” אלה כולם מצבם מצוין. אבל האדון ד"ר גידמאן אומר כנגד היהודים הלאומיים בלגלוג שבעליונות: “אגב־כך ייתכן, שבגלל הכוונה לעזור ליהודים, תיחרב היהדוּת”.

איזו יהדוּת? זו שהוא מייצג היום, או זו שייצג בפברואר 1896? דומה, הוא מגן על הדת מפני הלאום. אך מי מגן על הדת מפני האדון הרב הראשי? מה שהוא אומר (עמ' 40 ו־41) שייך אל ההאשמות־העצמיות הכבדות ביותר, שמשום כך בלבד אינה פוגעת בכל הרבנים, משום שלא כל הרבנים באמת תמימי־דעים הם אתו. הוא אומר: “ציון נחשבה ונחשבת ליהודים כסמל של עתידם שלהם, אבל גם כסמל של העתיד המקיף את כל האנושות כולה. ברוח זו, הרחוקה מכל כוונה לאוּמית, יש להבין גם את תפילתנו על שיבה לציון, התופשת בהתאם לכך מקום נכבד בסידור התפילות”.

כך! ובכן, כשהיהודים מתפללים על השיבה־לציון, הרי יש להבין בזה את ההפך? המלים של התפילה אין להן איפוא אותה משמעות, שקושרת בהן עדת המתפּללים, הנאמנת אל המלה הכתובה? ובשעה זו, שבה צירופי המסיבות ביחסי־העולם, האנטישמיוּת שצצה לאחר האמאנציפּאציה והיא עוּבדה קיימת ועומדת, היהדוּת הלאוּמית החוזרת ומתעוררת, המצב במזרח וההישגים הטכניים, פועלים יחדיו כדי לעשות את השיבה אל ציון לאפשרות קרובה – בשעה זו אומר רב ראשי: “אל תשימו לב לכך – זה לא היה אלא ‘סמל’ בלבד!”

וכאן רוצה עוד כבוד הרב ללמד אותנו פרק בדבר “הציונות הנכונה”? “שכן הציונות הנכונה אין להפריד בינה ובין עתידה של האנושות” (עמ' 40). אכן, זאת אנו יודעים, וכזאת היא גם כוונתה של הציונוּת שלנו על תיקוניה הסוציאליים (יום עבודה של שבע שעות וכו'), על סובלנותה, ועל אהבתה לעניי־העניים ולנידחים.

אני אוסר עלי היום להשיב עוד יותר. ביסודו של דבר מצטער אני על־כך, שהאדון ד"ר גידמאן הכריח אותי להיכנס לפולמוס, שבו לא יכולתי לחוס עליו, כפי שהייתי רוצה לעשות זאת בחפץ־לב, מפני שהוא אדם בא בימים, ומפני שקיימנו בינינו לפני־כן יחסי ידידות. מאמין אני, בתום־לבו ניאות להיעשות לכלי־שרת בידי אנשים המתחבאים מאחורי הקלעים, והללו שעתם עוד תגיע. בני־אדם אלה פירשו שלא כהלכה את המתינות, שעליה שקדה הציונוּת וגם תוסיף לשקוד, אם לא יביאוה לידי מרירות ולא ירעילו אותה על־ידי מעשי בוגדנות. בני־האדם הללו, ששומעים עליהם בלי־הרף, פעם בגלל השערוריה של פילגשיהם, פעם בגלל הנצחון של סוסי־המירוץ שלהם, פעם בגלל תימרוני־הבורסה שלהם, שבהם הם הופכים את המעמד הבינוני של אנשי־הבורסה לפרולטארים, ופעם בגלל השחיתות, שהם מפיצים אותה סביבם כמשב־המגיפה; בני־האדם הללו, שרואים אותם בכל מקום, ורק לא במקום שעניי היהודים עומדים במלחמה קשה – בני־האדם הללו מן הראוי שייזהרו לנפשותם, שלא תקום מאחרי גבם תנועת־עם שנייה כנגדם, חלשה יותר מבחינה מספרית, אבל דווקא משום־כך נואשת יותר מן הקודמת. אמנם כן, קיימים ביניהם אנשים, המכונים אנשי־צדקה; הווה אומר הם מטפחים “שנוררים”. כלומר, הם מזיקים לעם היהודי גם על־ידי נדיבות מתוך אותו הרכוש, שצברו תכופות בדרכים מבישות. אכן, האדונים הללו גם זריזים הם למדי לפדות עצמם באופן אישי מן האנטישמיוּת: על־ידי טובות, כסף, והקרבת דעותיהם – אלה האחרונות ביחוד עולות להם בזול. אבל עם הציונים יש רק דרך אחת להסדר, והיא ציון.

“אם נותנים לאותם היהודים, שתנאי מלחמת־הקיוּם בארצות־מגוריהם נעשו להם קשים ביותר, הזדמנוּת להתיישב במקומות אחרים, הרי זה מעשה מועיל, הראוּי לשבח גדול ולהוקרה”. מי אומר זאת? אותו אדון ד“ר גידמאן עצמו בעמוד 39 של חוברתו הזאת. מוצאים אצלו הכל. שהציונות שלנו רוצה לצייד את המתיישבים האלה הגנה בינלאומית ומשפטית־מדינית מספקת, הרי אין זה מתנגד לשכל! כבר הנסיונות שנעשו עד עתה הוכיחו, כי האדמה בארץ־ישראל טובה היא וה”חומר האנושי" מצויין. ואין לך דבר קשה יותר מיצירת צורות־התיישבות חקלאיות. מה שלא הצליח בידי הבארון הירש בארגנטינה, מצליח בארץ־ישראל. מדוע? משום ש“יהדוּת לאומית” מטייבת את הקרקע עתיק־הימים. הדבר נראה מופלא, כל דבר טבעי מופלא הוא. והדבר יתגשם במהירות וברוממוּת רוּח, אם תקיץ בשלימות האוּמה, שאנו הציונים מעירים ומעוררים אותה. הנה היא רואה את ארצה הקדומה שוכנת בתפארת־נופים על שפת ים־התיכון, עם אקלים קר, ממוזג וחם; ארץ המתאמת לגידול כל צמחי־התרבות שבעולם, עם אוצרות־אדמה מוברים זה דורות ובכל־זאת חסרת־ערך בשביל אחרים, משום שהאחרים אין ביכולתם לכוון אל הארץ את זרמי־האדם המפרים, הסרים למשמעתה של הציונות. ואם אין אנו בוהים אל העננים מתוך חלום־תעתועים או מתוך אשליה עצמית, אלא מבטנו השקט צמוד לאותה הנקודה שהיא־היא גאולת־האמת, אין אנו זקוקים לפתרונות־חרטומים מסתוריים. שם שוכנת ציון של העניים, של הצעירים וגם של יראי־השמים.