רקע
בנימין זאב הרצל
"כבוד מביא לחם". נאום בברין (28 באפריל 1897)

1

איני רוצה לשאת נאום רב־מידות על הציונות. רק בצדדים אחדים של התנועה הזאת, שהיא נפלאה באמת, רוצה אני לנגוע. נוכחים כיום בלי ספק מתנגדים אחדים ואוּלי רבים של הציונות. ואם הללו יתברר להם בחילוף־המחשבה שלנו, כי הדבר שאנו מבקשים איננו מליצה של עצרת־סטודנטים או תיאור אוטופּי, הרי הושגה בזה תכלית ויעודנו. שהרי הציונות היא לפי שעה תנועה של הסברה בכל הכיווּנים. הלא אין מאמינים כלל, כמה משגים, כמה אימים, אופפים את שאלת־היהודים מכל הצדדים, מבית ומחוץ; וגם זו צרה, שעדיין אין רוצים לשמוע את דבריהם הגלויים של אלה, הרואים את שאלת היהודים כאילו בעיניים חדשות. יש כל כך הרבה יהודים, הנבהלים כשנזקקים למלה יהודי. והנה הציונים העֵזו לדבר על שאלת־היהודים בגילוי־לה ובצורה כזאת, שנוצרי ויהודי יכולים סוף־סוף להתווכח עליה. והנה היה זה מופלא, ואם תרצו, אולי מעציב, כל מה שנתנסינו בו בדרכנו, שעכשיו כבר היא מתחילה להתרומם אל רמה מוארה יותר. תחילה התמיהה המהומה, הצחוק, אחר־כך השתיקה הנבוכה או המרושעת, ולבסוף – אנו קידמנו אותה בקורת־רוח – ההתקפה הגלוּיה הראשונה.

יש יהודים רבים, שלאחר שהגיעוּ בכוח עצמם למעמד נעים בחיים, רואים הם את דברי־ימי־העולם כאילו נסתיימו. ודברי־ימי־העולם לא נסתיימו. גם אם אנשים יחידים כוננו לעצמם עמדה מובטחת, בכוחה של עבודה זריזה ובכוחו של מזל, עדיין לא נסתיימו דברי־ימי־עולם לא לגביהם ולא לגבי עמם. אני חושב, כי זה משהו הראוי לשבח בשביל הללוּ, שמצוקתו או מאבקו של העם לא נגעו בהם במישרין, אם הם שמרו בלבם את זכר הזמן הראשון של מאבקיהם שלהם עצמם, ואם הם זוכרים ברגע זה את אלה, שמצבם הולך ונעשה קשה יותר ויותר בזמנים שמכינים לנו.

אילו רציתי לומר לכם כל מה שטענו כנגד הציונוּת, היו רבים מכם חוזרים ומוצאים את הרהורי־לבם, את השגותיהם של עצמם. אופייני היה הדבר האחד הזה: טענות רבות היה בהם משום דבר והיפוכו הגמוּר. אחדים מוצאים את הרעיון מהפכני יותר מדי, אחרים רואים אותו ריאקציוני יותר מדי. אחדים אמרוּ: “הוא מחזיר אותנו הרחק מדי אחורה, זהו אסון בשבילנו”. ואחרים אמרו: “הוא סוחף אותנוּ יותר מדי קדימה, זהו אסון בשבילנו.” הקיצור, הוא היה בעיני האחד בהיר מדי, בעיני האחר חום מדי, בעיני האחד גדול מדי, בעיני האחר קטן מדי, בעיני האחד מבולבל מדי, בעיני האחר מפוכח מדי. והנה נתעוררה בי לאט־לאט ההשערה: אם התכנית הזאת יכולה לשמש סיבה להשקפות מנוגדות כל־כך, הרי היא מונחת באמצע ומהווה משהו נבון בתכלית. ואכן, דבר זה אנו גם מבקשים להוכיח במסע־ההסברה, שבו עתידים להשתכנע כל בעלי הרצון הטוב.

מעניין הוא, איך עניין ייסוד־המדינה שבתוכניתנוּ נתקבל באותן הארצות, שבהן היה הדור החי עֵד לייסודה של מדינה. בעיני טיפוסית היא הדוגמה של בולגאריה.2 דווקא בחצי האי הבאלקאני הובנה תוכניתנוּ במהירוּת המרובה ביותר. בחג־הפסח שעבר נתקיימה בסופיה אסיפה, שבה נפגשוּ יחד דרך־אחדות בבית־הכנסת ספרדים ואשכנזים, שבמשך מאות שנה היו שרויים באיבה אלה עם אלה, וערכו בשלום הפגנה למען מדינת־היהודים. הפגנה חוקית, ידוּעה לגמרי לממשלה ומקובלת עליה.

נאמר ונרמִז – באורח זדוני למדי – כי יש בה בציונוּת סגסוגות לא־פאטריוטיות. הדבר הזה פשוט אינו אמת. הציונוּת לא אמרה מעולם, ולא תאמר לעולם, כי יהודי חייב לפעול באיזו דרך שהיא נגד חובותיו כאזרח, או שיוותר על זכוּיותיו. נהפוך הוא, יש בציונוּת מן היסוד המקיים־מדינה, בכך שהיא מעבירה מן העולם על־ידי פּיתרון של שלום ניגודים מסויימים, שאינם ניתנים להתאחות בשום פּנים.

דבר המובן מאליו הוא, כי עכשיו בשעה שהציונוּת מתחילה לובשת צורה גדולה יותר, מתחילים להשמיע דיבורים אותם האנשים, שתחילה היו צוחקים ואחר־כך היו מנסים לשתוק. בכך הם סיכנו את כבודם שלהם עצמם, ומה שנעסו לעשות – אין בו כדי להוסיף כבוד לרגש־השותפות, שראוי היה להם ליהודים לחוש בה חרף כל חילוקי־הדעות. אתם יודעים, כי במערכות שנגזר על הציונים לעמוד בהן, עומדת בשורה הראשונה תמיד מחלוקת תיאולוגית. כאן הייתי רוצה כבר עכשיו להעיר את תשומת־לבכם על מכתב מעניין מאת אביו של הרב הראשי של לונדון כיום, הרב אדלר, הוא הרב שהביע תחילה את דעתו מעל הדוכן נגד הציונוּת.3 המכתב הוא תעודה שאין־ערוך לה לגבי הציונות. יש בו הודאה בכל מה שאנו אומרים.

דווקא עכשיו אין לנו יסוד להתייאש מן הציונות משום שהיא, כביכול, בלתי־ניתנת להגשמה. שכן במזרח נוצר מצב, הדוחף לקראת חיסול והסדר של היחסים. לעשות את ההסדר הזה כך, שיהא מניח את דעתם של כל הצדדים, נוצרים, מוסלמים ויהודים, זה הוּא עניינה של הציונוּת, שכן מינהל ממשלתי כמו התוּרכי, שאינו יכול להושיע לעצמו מחמת נגעים שהעמיקו להשתרש, והוּא זקוק עתה לתגבורת בכוחות, באמצעי־תחבורה ובאמצעים אחרים, מוצא אפשרות לתגבורת זו בעלייתם של אותם יהודים, שהגירתם מארצות אחרות מביאה להן הקלה ופתרון לקשייהן הפּנימיים. משום כך הציונות היא לשני הצדדים אמצעי־השלמה והשקטה ראשון־במעלה.

אחד מן הנואמים שקדמו לי אמר אמירה טובה מאוד: “כבוד מביא לחם”. זה נכון. הכבוד סופו להביא לחם, ולדאבון־לבנו הרי זו עוּבדה מעציבה של העבר, שיהודים שכחו את הקשר בין הלחם והכבוד. הם האמינו, כי אפשר להשתכר ללחם בלי כבוד וכי הכבוד סוף־סוף אינו אלא דבר־מותרות, למי שאינו דואג עוד ללחם, אלא כבר לעוגות. טעוּתה של אותה דעה מתגלה באותם זמנים, שבהם מתחילות שוב הרדיפות. אותה שעה אתם רואים כי חסרי־הכבוד מבחינה חברתית הולכים ומתקשים יותר ויותר בהשגת לחמם, וכי העניים־ביותר נפגעים מיד פגיעה חמוּרה ביותר, מפני שהם עומדים מיד במלחמה על כיכר־הלחם.

אם הדבר הנראה רק כדיבור אידיאלי של אנשים צעירים, שאינם פעילים באופן בלתי־אמצעי בחיי־המעשה, הופך למעשה – הרי ברוּר, שהדבר ישפיע בהכרח השפעה מבורכת ניכרת על תנאי־המחיה של היהודים.

אנו מתכוונים לפי שעה רק לזרם־יציאה מובטח, בתנאים שהם מנוסחים מראש. זרם־יציאה זה, ומניעתו והפנייתו של זרם־כניסה חדש, הם דבר שהכול עתידים להיות נשכרים ממנו, גם אלה שלא ירצו להצטרף אל זרם היציאה. הגירתם של כוחות פּרולטאריים עודפים תסייע סיוּע נמרץ ביותר לייסודה של מדינה חדשה. אם המדינה תעלה ותפרח, כפי שאנו מצפים ורשאים לצפות, תבואנה אחריהם לאט־לאט אותן שכבות, שכבר ימצאו שם אותה רווחה, המהווה את אווירת־חייהם. בכך תתפתח תנועה, שאפשר להמשילה לתנועה שבין הכלים המשולבים.

זרם־היציאה הזה יהיה קיים כל זמן שיהיה דרוש בשביל היהודים, אבל גם בשביל הנוצרים, כי לאחר שתושג אותה הנקודה שבה שוב אין יכולים או רוצים לוותר על היהודים, שבה כל עם ירגיש, שאינו יכול להוציא עוד מקרבו יהודים, הרי הוא יוכיח זאת באותו אופן עצמו, שבו הוכיח את ההפך. במקום האנטישמיוּת יבוא יחס לויאלי ולבסוף יחס ידידותי אל היהודים.

כי האדמה, שאליה אנו רוצים ויכולים להוליך את המונינו – וכי הם הולכים אחרינו, דבר זה ידוע לנו מתוך הכרזות כנות רבות – ובכן, כי האדמה הזאת מאפשרת שגשוג, לכך יש ראיות במידה מספקת. והנה עוד כמה נתונים ומספרים, שהם מועילים מאוד, בייחוד כשמדברים על “אוּטופּיות”.

כיום עובדים בישראל כחקלאים רק שכירי־יום פשוטים. יש כפר בארץ־ישראל, שהוא עתיד ביום מן הימים להיות מפורסם: כפר־קאטרה4 “בעל ההשכלה האקדמית”. סטודנטים רוסיים ייסדו את הכפר הזה, וחיי־השיתוף מצליחים בו להפליא. איך נטעו את גפני בּוֹרדוֹ בהצלחה על אדמתה המשובחת של ארץ־ישראל, דבר זה ידוע לכם. ועוד דבר: בימים האחרונים סיפרו, כי כתוצאה מן התנוּעה הלאומית עלו מחירי הקרקעות בסביבה מסויימת של ארץ־ישׂראל פי ארבעה. זאת היא סִפרה העשׂויה לעורר הרהורים רבים, שׁכן היא מעידה על זיקתו של הרעיון הלאומי אל החיים המעשיים.

בקונטרס שהופיע זה מקרוב ניסו לנגח אותנו במימרה בזו הלשון: “מן האנושיות, דרך הלאוּמיות אל הבהמיות”.5 אנו אומרים: מן הבהמיות, דרך הלאוּמיות שלנו אל האנושיות. כי מה שהציונים רוצים איננו כינונו של גאֶטו עצום, לא התבדלות מן האחרים.

מה שאנו מנסים לפעול על אדמתנו החפשית, נעשה לברכת הכול. כך אמרנו זאת תמיד. דרכנוּ עוברת על־פני הלאומיות אל ההומאניות, ומפני שהיא זוכרת את העניים שבעניים, תהיה תנועתנוּ לברכה לכול.




  1. הרצל נשא נאום זה ב־28 באפריל 1897. ידיעה על הנסיבות בהן נישא נאום זה פורסמה בירחון “ציון” ברלין, שנה 3, גל‘ 5, מ־31 במאי 1897, וזו לשון הידיעה: (מדור: אגודות ואסיפות) "ב־28 באפריל נערך ב’בית הגרמני‘ בברין, נשף חגיגי (Festkommers) של ארבע האגודות הציוניות. מווינה באו ד“ר הרצל, ד”ר שנירר ונציג של אגודות הסטודנטים היהודים־הלאומיים… המהנדס טינטנר בירך על הכוס את ד“ר הרצל, אשר ראה חובה לעצמו לשאת נאום, שנתקבל בתשואות סוערות…” הנאום הופיע בראשונה בעיתון הציוני מווינה “Die Stimme” (הקול), גל’ 664, מ־30 ביולי 1937.  ↩

  2. בולגאריה, שהיתה מקודם תחת שלטון תורכי, זכתה לעצמאות ב־1878.  ↩

  3. ראה על כך לעיל, מאמר: “היהדוּת הלאוּמית” של ד“ר גידאֶמאן, הערה 4, ולהלן מאמר: ”שוב ד“ר אדלר”.  ↩

  4. היא גדרה, שנוסדה ב־1884.  ↩

  5. הכוונה לחוברת National־Judentum מאת ד“ר מ. גידאֶמאן. וראה לעיל, המאמר: ”היהדות הלאומית של ד“ר גידאֶמאן”.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47907 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!