רקע
בנימין זאב הרצל
התוכנית של "די ואֶלט" (3 ביוני 1897)

1

השבועון שלנו הוא “עתון־יהודים”.2

אנו לוקחים את המלה הזאת, שיש רואים אותה כמלת־גידוף, ואנו רוצים לעשות אותה מלה של כבוד.

“די ואֶלט” הוא עתון של היהודים. של אֵילו יהודים? האם של התקיפים, שעוזרים להם גם בלאו הכי? לא, לא, הללו אינם זקוקים לשום עזרה.

קבוצה ב' בקובץ 17 –תמונה של דף השער של העתון, ומתחתיו המשפט: עמוד א' מן הגליון הראשון של “די ואֶלט” עם מאמרו של הרצל.


“די ואֶלט” הוא עתונם של העניים, של החלשים, של הצעירים, אבל גם של כל אלה, שמבלי להימצא במצב דחוק, מצאו את דרך התשובה אל עמם. אל יעֵז שום אדם לומר, שאנו מכניסים את מלחמת־המעמדות לתוך הציבוּר היהודי, מפני שאנו מתייצבים לימינם של החלשים שבין אחינו. בשורותינו נמצאים אנשים רבים למדי, שאינם לא “פּרולטאריים”, לא מהפכנים ולא חמוּמי־מוח. העניין שאותו אנו משרתים גדול ויפה הוּא, מפעל של שלום, פּתרון־הפיוס של שאלת־היהודים. רעיון שהוא מסוגל להלהיב כל אדם אציל – בין נוצרים, בין מוסלמים ובין יהודים.

אנו רוצים, אם לבטא זאת במלים שכבר הן ידועות וקרובות לידידינו:

ליצור בית־מולדת מובטח לפי משפט־העמים3 בשביל אותם היהודים, שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל במקומות מגוריהם הנוכחיים.

תחת דגלה של ציון מתכנסים אנו כולנו. אך אם גם נשואות עינינו אל מטרה רחוקה, הנה אסור לנו להסיח את דעתנו, וגם לא נסיח אותה, ממצבם הנוכחי של היהודים. “די ואֶלט” צריך לשמש לעם היהודים מגן ונשק, ודווקא נשק טהור. כנגד מי? כנגד אויביו – בלי הבדל דת.

אל נא יצפו עם זה, כי נרד אל לשונו של האספסוף, או שנרומם ונפאר כל מעשה שיהודים עושים ונמנעים מלעשות. ביקורת עצמית כנה ורצינית ודאי שתהיה לברכה ליהדוּת, ואותה רוצים אנו להשמיע, גם אם יהיו כאלה שיקוננו מר על כך, שהדבר נעשה “לעת כזאת”.4

אחת מתוצאותיה הקשות ביותר של האנטישמיות היתה זו, ש“לעת כזאת” נהנו בני־אדם מסוימים ממין פיטור־מעונש. מה שאמרו עליהם צוררי ישראל נחשב כמובן כהגזמה זדונית, והיהודים הישרים חשבו כי מחובתם לעבור על הכל בשתיקה. מזה יכלו שונאינו ליצור להם תורה, שכל ישראל ערבים ואחראים לשפלותם של יחידים בישראל. ודווקא הנחותים שבין היהודים היתה להם חסות מאחורי ההתקפות של אויבינו, בשעה שהטובים שבתוכנו נפגעוּ ברגש־הכבוד שלהם.

התנוּעה היהודית־לאוּמית רוצה ליצור שינוי גם בדבר הזה. תנועה זו יצאה מן האוניברסיטות שלנו לפני חמש־עשרה שנה, והילה של אידיאלים חופפת עליה עד היום, אף־על־פי שהיא נכנסה לפני שנים לתוך החיים המעשיים ומוכרחת להתחשב בתנאי המציאות.

כמה בדיות טפשיות הופצו על היהדוּת הלאוּמית שלנו הקמה לתחייה! “די ואֶלט” יפזר אותן כאבק.

מונים אותנוּ כריאקציונרים ומהפכנים כאחד, והרי לאמיתו של דבר אין אנו מבקשים אלא התקדמות מתונה ובריאה.

אנו דבקים בהלך־רוחנו בישן זה, זה נכון, אנו אוהבים את עברו היפה, רב־המאבקים ורב־היסורים של עמנו; אבל בכל זאת, אין אנו רוצים לשוב ולהידחק לאיזה מיצר רוחני שהוא. ויהא זה רק תפקידן של השירה וההיסטוריוגראפיה, שנטפח אותן בעתון לפי מידת השטח, לספר לנו על מצבנו בתקופות העבר.

זכרונות כאלה שייכים לנו בלבד; אולם ביופי התקוות אנו משותפים עם כל בני־האדם. “לעת כזאת”, לעת התחדשותה של אנקת־היהודים, מתרחשים גם דברים נפלאים בעולם. מדבירים את כוחות־הטבע, התרבות כובשת בלי־הרף שטחים חדשים, מתוך הקשרים בין העמים מתפתחות מידות אדיבות יותר, וכמיהה עמוקה לתיקונים סוציאליים מניעה יחד עם העניים־ביותר גם את הטובים־ביותר. גברותה הצעירה של היהדוּת הלאוּמית לוקחת חלק בכל העבודות והשאיפות הללו – וזאת לאו דווקא לשם תועלתו האנוכית בלבד של עמנו, אלא גם לטובת בני־אדם אחרים. גם הדבר הזה יהיה ניכר בעתוננו.

ובין זכרונות לתקווֹת עומד המעשה שלנו. על חקר המסיבות, על הכרת המצב המדיני העולמי ועל ליכוד כל הכוחות מתבסס מפעלנו.

“די ואֶלט” יהיה עתונם של האישים, הרוצים להוליך את העם היהודי מן העת הזאת אל עיתים טובות יותר.

וינה, 3 ביוני, 1897.

המערכת של “די ואֶלט”




  1. מאמר־פתיחה, ללא חתימה, של השבועון “Die Welt” (“העולם”), שנוסד על־ידי הרצל ושימש ביטאון לציונוּת המדינית עד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה ב־1914. הגליון הראשון של “די ואֶלט” הופיע ב־4 ביוני 1897. עטיפת השבועון היתה בצבע צהוב, צבע של הכתם־הצהוב, סמל החרפּה ליהדוּת, שהרצל ביקש לעשותו לסמל הכבוד המחודש של העם היהודי. בין שתי המלים “די ואֶלט” היה מצוייר מגן דוד, ובמרכזו ארץ־ישראל והים התיכון המזרחי. בצד השני של דף־העטיפה של הגליונות א‘ וב’ מודפסת “הזמנה לחתימה”, שבוודאי נוסחה גם היא על־ידי הרצל, וזו לשונה: “הצורך, שעתון זה צריך לשמש אותו, וכוונת־רוּחם (Gesinnung) של מייסדיו אינם מרשים לנו להזמין לחתימה באותה צורה הנהוגה בדרך כלל. אנו רוצים לסייע לנצחונה של אידיאה, שאנו מקווים ממנה שביכלתה לפתור את שאלת־היהודים. אף־על־פי־כן אין אנו מגישים בטאון של רוח מפלגתי מוגבל. כל שמעסיק את היהדות, ידווחו על כך המשתתפים וכתבים שלנו מכל ארצות העולם. אנו גם מקווים לאחד בדפים אלה כל הסופרים בעלי שם, יהודים ושל אומות אחרות, שיש להם לומר דבר על היהדות”.

    בגליונות מאוחרים יותר יש נוסח זה (או דומה) של ההזמנה לחתימה: “‘הצורך, שעתון זה צריך לשמש אותו, וכוונת־רוחם של מייסדיו אינם מרשים לנו להזמין לחתימה באותה צורה הנהוגה בדרך כלל’. במלים אלה הצדקנו לפני חמשה שבועות [לפני שלושה חדשים וכו'] את הצורה הפשוטה של הזמנתנו לחתימה. והבינו אותנו. כיום יש לנו בכמעט כל הארצות, שבהן גרים יהודים, מנויים של עיתוננו, אשר לפי המכתבים הנלהבים אלינו מילא צורך קיים. אנו מקווים להרחיב עוד יותר את חוג ידידינו, כי אנו מספקים בעד סכום קטן אמצעי־פרסומת, המשתדל לשרת את היהדוּת בצורה נקייה”.  ↩

  2. במקור: ein “Judenblatt”. “עתון־יהודים” היה שם־גנאי בפי האנטישמיים לגבי אותם העיתונים הגדולים בגרמניה ובאוסטריה (כגון “פראנקפורטר־צייטונג”, “באֶרלינר טאגאֶבלאט” או נויאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ", העתון שבו שימש הרצל עורך ספרותי), שהיו ברשותם ובהנהלתם יהודים, אך עסקו בענינים כלליים וביקשו להסתיר את שייכותם ליהודים. כל העיתונים האלה התנגדו אז לציונות, ובמיוחד “נויאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ”, שלא הזכיר את המלה “ציונוּת” כל ימי חייו של הרצל.  ↩

  3. במקור: eine völkerrechtlich gesicherte Heimstätte – נוסח ששימש בקונגרס הציוני הראשון יסוד לניסוח תוכנית־באזל.  ↩

  4. במקור: “in dieser Zeit”, כלומר בזמן, שהיהודים מותקפים על־ידי האנטישמיים.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות