רקע
בנימין זאב הרצל
השבוע (17 ביוני 1897), \[הסוציאל־דמוקרטים והשאלה היהודית\]

1

בשביל הסוציאל דמוקראטים נעשתה שאלת היהודים עניין המטיל מבוכה. הרי אין תועלת בכך, להכחיש בפשטות את העוּבדה ולומר: אין קיימת שאלת־יהודים, קיימת רק שאלת בני־האדם. “שאלה” קיימת בו ברגע, שדעת הקהל מעוררת אותה, וכי דבר זה מתרחש במקרה שלנו במידה גדושה, הרי יודע כל אחד. והנה, לא היה צריך העניין היהודי להיות בשביל הסוציאליסטים עניין לא־נעים כל־כך, אילו גדלה המפלגה שלהם באורח תקין. אבל הם קיבלו תוספת־חברים, שלא היתה בשבילם למעשה כל הישג. היהודים שאוכזבו מן הליבראליזם, שהודחו בלעג מן המפלגות הלאומיות, התחילו לחפש להם מקלט במחנה הסוציאליסטי, ובמסיבות אלו נעשה הסוציאליזם “מיוהד”. כל מקום התחיל רוחש פּתאום מארכסונים ולאסאלונים, ואת אלה ודאי שאין תנועת הפועלים יכולה לשאת למעלה משיעור מסוים. האם הסוציאליזם כבר ספוג יהודים עד לנקודת־הרוויה? האם נתמלאה הסאה בלי משים, בעקבות הזרימה הגדולה שנגרמה על־ידי הלחץ האנטישמי? כמעט כך נראה הדבר, כשקוראים את הדין־וחשבון מן הוועידה הסוציאל־דאֶמוקראטית.2 והנה האדונים האלה – או נאמר, שלא לפגוע בהם: החברים האלה – אינם רוצים בעד כל הון שבעולם להיות לגדוד־מגיני־היהודים, ומוטב שלא להזכיר להם כלל שיש יהודים בעולם. הו, האומנם הוכו האדונים והחברים בסנוורים עד כדי כך, שאינם רואים את התוצאה הבלתי־נמנעת מכניסתם הפתאומית של יהודים רבים כל כך לתוך תנועתם? את מי יפתו להאמין לאורך־ימים, שהם אינם יהודים? אף לא את חבריהם העניים, שאינם אדונים, כן, את הללו פּחות מכול. הרי הם מוכרחים להתיירא מפני המלה הפשוטה, שתצביע על מספרם הגדל והולך ועל כוחם הגדול שלא בהתאם למספרם במפלגה. יש משהו טראגי בזה, כי מצויים ביניהם אנשים שהקדישו לשאיפה זו את רצונם הטוב־ביותר ואת כוחם הטוב־ביותר, את כל חייהם. האידיאל הסוציאליסטי ודאי שהוא נעלה, ואם כי אנו סבורים שאין ניתן להשיגו, הנה אנו מאמינים, כי בדרך אליו ימצאו בני־אדם הרבה טובה. ואת הסוציאליסטים האמיתיים אנו מכבדים, גם אם אין אנו מסכימים לדעותיהם; מכבדים אותם במיוחד, אם הצטרפו לתנועה בזמנים הרעים של ההתחלה.3

אבל הפּסֶבדו־סוציאליסטים החדשׁים־ביותר, היהודים המפורכסים אדום, מעוררים בנו מעט מאוד אהדה. הסוציאליזם יפריש אותם מתוכו, מתוך חוש השמירה העצמית, בכך אין ספק. והואיל והם יהודים, תהיה ההבדלה הזאת אנטישמית.4 היהודים האדומים ייאלצו אז לעבור למפלגות קיצוניות. הסוציאליזם המבוּרגן5 של ימינו ממילא איננו עוד מהפכני. ואילו היהודים, אם הם רוצים בכך ואם לאו, הם חומר מהפכני נעיע,6 כל עוד לא תיפתר שאלת־היהודים בדרך המוצעת על־ידינו.


  1. הופיע בראשונה ב“די ואֶלט”, שנה א‘, גל’ 3, מ־18 ביוני 189, עמ' 2–3. כתב־היד המכיל את שני הקטעים הראשונים של הסקירה השבועית (הקטע האחרון לא נכתב על־ידי הרצל ואינו מובא כאן), שמור באוסף רוזנברגר שבארכיון הציוני המרכזי.  ↩

  2. כאן מחק הרצל בכתב־היד: Herr Brody, ein jϋdischer Sozialdemokrat entwickelte etwas mehr… (מר ברודי, סוציאל־דאֶמוקראט יהודי, פּיתח קצת יותר…)  ↩

  3. כאן נמחק בכתב־היד aber was sollen wir zu den … sagen, die aus Opportunität Sozialisten wurden. (אבל מה נגיד על (אלה)… שנעשו סוציאליסטים מתוך נוחות).  ↩

  4. כאן נמחקה בכתב־היד הפיסקה: Was warden diese entlassenen Jϋnden tun? Die einen warden zu uns kommen mussen, die anderen sich dem Anarechismus zuwenden … nur mögen die … (מה יעשו היהודים המשולחים הללוּ? מהם יוכרחו לבוא אלינו, מהם יפנו אל האנארכיזם… אלא שרצוי כי הללו…).  ↩

  5. במקור: Der jetzige verspiessbϋrgerte Sozialismus  ↩

  6. במקור: ein flottendes Umsturzmaterial  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות