רקע
בנימין זאב הרצל
שאלות ותשובות ציוניות: על מעמדם של המקומות הקדושים (18 ביוני 1897)

1

בין ההערות־בכתב, שהגיעו אלינו לאחר הופעת הגליון הראשון של כתב־העת שלנו, נמצא גם המכתב דלהלן, הראוי לתשומת־לב. אנו מוסרים אותו ככתבו ולשונו, אלא שהשמטנו אי־אלו דברי סיום ידידותיים של הפּרופיסור. האיש הוא מלומד, ששמו נודע ברבים. אנו מכבדים כמובן את משאלתו, שלא לפרוש בשמו. אבל המכתב המיוחד־והמרתק הזה מעורר אותנוּ להנהיג בעיתוננו מדור קבוּע, שבו נשיב תשובה פומבית על שאלות בעלות עניין כללי, שתבואנה אלינו מתוך הקהל. הציונות2 היא לרבים תופעה כל־כך בלתי־צפויה, היא מעוררת שפע של שאלות, שתהיה בזה תועלת לעניינינו אם נערוך ויכוח בדבר פרטים מסופּקים במקום הזה.

המערכת

[כאן בא מכתב של שני תלמידים, המביעים את התלהבותם לציונות, ומכתב של אביהם, פּרופיסור ספקני, שסייר את ארץ־ישראל, התרשם מן המושבות ודוכא ממצב היהודים בירושלים. “קודם־כל, אין אני יכול לפסוח על עובדה זו: ירושלים היא אדמת קודש”3 לא בשביל היהודים בלבד, אלא גם בשביל שתי הדתות האחרות. לעולם לא יסכימו הללוּ לייהוּד־מחדש של המקום, שבו נמצאת כנסיית־הקבר של ישו, ושממנו עלה מוחמד אל השמים – זוהי הטראגיקה הנוראה של המצב"].

תשובה

השאלה של אדמת־הקודש4 היא אחת החשובות ביותר בתוך הסבך של מכשולים, שהציונות, ככל רעיון גדול, נתקלת בהם בדרכה. אך מפליא הדבר, שהשאלה הזאת הועמדה לפנינו עד עתה רק מצד יהודים. זה סימן מעודד, אולי, וייתכן, אם יובן כראוי על־ידי הנוצרים, שהוא יעיד רק לטובתנוּ. שהרי מכאן אנו נמצאים למדים, שאין אנו חסרים חוש עדינות כלפי רגשותיהם הדתיים של האחרים. הכרח הוא מכל מקום למצוא צורה – ואפשר למצוא אותה – איך לשמור על זכויותיהם של כל הצדדים. ד“ר הרצל מביא ב”מדינת היהודים" את ההצעה, להכריז על המקומות הקדושים של האמונות האחרות ועל מקומות אֶכּסטאֶריטוריאליים5 מבחינת משפט־העמים. לגבי המקומות הקדושים הרי המדובר הוא לא בדבר זכות־הבעלות הממשית, כמו לגבי חלקת־אדמה רגילה. המקומות הללו, מקודשים על־ידי אמונתם של עמי־תרבות רבים כל־כך, יש לראותם באופן אחר. אין לשכוח, כי בכנסיית הקבר הקדוש עומדים חיילים תורכיים במשמר־הכבוד. הציונים הנוצריים, שיש כבר עתה רבים מהם בכל העולם, אינם נפגעים משום כך אף במלוא נימה מחמת הרעיון של יישוב ארץ־ישראל על־ידי יהודים. הרי הציונוּת מהווה פּתרון מפייס לשאלת־היהודים ובתורת כזאת היא מובנת ומעוררת־כבוד גם בלבם של נוצרים, המלאים רגש דתי עמוק. השאלה הועמדה לוויכוח. לבסוף יצטרכו הנוצרים, השואפים לפתרונה של שאלת־היהודים, לבוא לעמק השווה עם עצמם בנידון זה, אם הם רוצים בפתרון היחיד באמת ובתמים. לפי תפיסתנו שלנו המקומות הקדושים הם במובן נעלה מאוד של המלה res nullius6 ומן הדין שכך יישארו לצמיתות. המקומות הקדושים אינם יכולים להיות שייכים לשום צד, כי הם שייכים לעולם־התרבות כולו.




  1. במקור: “Zionistische Fragen und Antworten”, מדור שהופיע בראשונה ב“די ואֶלט”, שנה א‘, גל’ 3, מ־18 ביוני 1897, עמ' 11–12. כתב־היד (חסר בו עמוד אחד – סיום המכתב הראשון והמכתב השני כולו) נשתמר באוסף רוזנברגר שבארכיון הציוני המרכזי. ההקדמה, החתומה “המערכת”, וכן התשובה, שתיהן כתובות בידי הרצל. המאמר חתום בכתב־היד בסימן ואילו ב“די ואֶלט” באות H כפולה.  ↩

  2. בכתב־היד: Der modrne Zionismus = הציונות החדישה. ב“די ואֶלט” הושמטה המלה: moderne  ↩

  3. במקור: terra sancta (לאטינית).  ↩

  4. במקור: terra sancta (לאטינית).  ↩

  5. מבחינה משפטית מחוץ לתחום הארץ.  ↩

  6. נכס שאין לו בעלים, דבר שאינו שייך לאף־אחד.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות