רקע
בנימין זאב הרצל
המשלחת הציונית בארץ־ישראל (18 בנובמבר 1898)

1


בתנועתנו יש לרשום מאורע, שאין צורך להרבות בהסברת חשיבותו. זוהי קבלת המשלחת הציונית על־ידי הקיסר הגרמני.

בראשית אוקטובר נקבעה הקבלה הזאת. על יסוד זה יצאה באמצע אוקטובר המשלחת, המורכבת מחמישה אדונים, בדרך לארץ־ישראל. אלה היוּ ד“ר ת. הרצל, נשיא, ד”ר מ.ת. שניירר, סגן נשיא הוועד הפועל, דוד וולפסון, נשיא ועדת־הבאנק, העורך־דין ד"ר בודנהיימר, נשיא ההתאחדוּת הציונית בגרמניה, והאינג’ינר י. זיידאֶנר, יועץ טכני של הוועד־הפועל.

בשני בנובמבר נערכה הקבלה באוהל הקיסרי בירושלים, בנוכחות המזכיר־המדינה פון בילוב2). הוד מלכותו הקיסר השיב על נאומו של ד"ר הצל בדרך הידידותית ביותר.

זה הוא בקיצור כל מה שנודע עד עתה בציבור מן העובדות. אנו מאמינים איפוא, כי הקוראים שלנו ימצאו עניין מסויים בכך, להכיר ולדעת את רשמיהם והשקפותיהם של חמשת חברי־המשלחת החוזרים. אנו העמדנו להם שאלות בזה אחר זה וקיבלנו תשובות, שאנו מוסרים אותן בזה להלן. ד"ר בודנהיימר יכתוב בשביל “די ואֶלט” תיאור מפורט של כל הנסיעה.

המערכת.

ד"ר תיאודור הרצל:

3 לא הלכנו לארץ־ישראל כתיירים שואפי־תענוג, אף לא כסיירים־חוקרים, אלא היתה לנו מטרה מדינית קבועה. לאחר שהיא הושגה, יצאנו תיכף ומיד בדרך חזרה. אף־על־פי־כן יכולנו גם כאורחים־לשעה־קצרה לערוך תצפיות אחדות ולהבהיר לעצמנו את מצב־העניינים. עצוב הוא מראה הארץ בדרך כלל, אבל מעל למקומות הנשמים והמוזנחים צוחקים שמים נהדרים, ובמקום שניתנה רשות ליד האדם לפעול, עזר לה בשמחה הטבע המבורך להפיק כמו בקסמים שפע של תנובה. התוצאות שהגיעו אליהן המתיישבים שלנו, בייחוד אלה העומדים על רגליהם שלהם, הן מדהימות ממש. מסביב עוד נראה שטח־הטרשים הצחיח שעליו עלה בחור בן־חיל כזה לפני שנים אחדות – והוא הוציא מן האדמה פרדס תפוזים או כרם משגשג.

מבין הדמויות של כובשי־אדמה ראשוניים כאלה, הכובשים את הקרקע כמו בימי בראשית, עורר את תשומת־לבי בייחוד האיכר ברוֹזאֶ במוצא שלד ירושלים. הוא היה פועל יומי פשוט במושבה רחובות. יום אחד אסף את מעט הפרוטות החסוכות והרעובות, ויצא אל המדרון הסלעי ההוא. הואיל והוכיח עצמו כעובד שקדן וחרוץ, נתמך על־ידי אגודת־התישבות מקאֶלן בהלוואה. לפני שנתיים היה לו בציר־הענבים הראשון. ההכנסה היתה 500 פראנק. בשנה שלאחריה כבר הכניס לו הבציר סכום גדול פי שלושה, והוא מצפה להגדלה מהירה נוספת של הכנסותיו, שכן גפניו משביחות והולכות. מסביב לכרמו המטופח משתרעת עוד השממה, שגם אותה יכול כוח השקידה להפוך לגן פורח.

ומספר הדוגמות הללו כמספרם של המתיישבים בארץ־ישראל. בני־אדם חרוצים ומפוכחים, שאגרופיהם מוצקים ובעינים יש להם התלהבות למען הארץ.

האיכרים היהודים הם קשי־עורף ונבונים, זה היה הרושם שעשו עלינו בכל מקום שנפגשנו עמהם. מובן שהפרטים הציוריים, שקלטנו תוך רפרוף, הפתיעו אותנו ביותר. אבל גם מפרטים כאלה אפשר להסיק כמה מסקנות. המתיישבים הם, למשל, פרשים מעולים. כשבאנו למושבה רחובות, דהרה לקראתנו קבוצת צעירים, עשרים וכמה במספר, שביקשו ללוות אותנו. הם ערכו מסביב לכרכרות שלנו מין “פאנטאזיה” ערבית; ולמראה הבחורים הגזעיים שזופי־הפנים, שהדהירו את סוסיהם למרחקי שדה וחזרו וקרבו אלינו בתרועות, נזכרנו שלא־מדעת בפרשים אוחזי־הפלצורים שב“מערב הפראי” של אמריקה.

לצערנו יכולנו לבקר רק מספר מועט של מושבות, אבל את האיכר היהודי בכל־זאת הכרנו. הוא מבטיח הרבה בשביל העתיד.

כן, אנו מאמינים כאז כן עתה, ומזמן שהיינו שם – עוד יותר מתמיד, כי הארץ הזאת, המחוננת כל־כך נהדר בידי הטבע, ארץ העתיד היא. החוף המרהיב הזה על גדות הים הכחול אפשר לעשותו לריביירה, כשיגיע לשם כוחה התרבותי של התיישבות בממדים גדולים. אכן, השקעות עצומות דרושות לשם כך; יש לצייד את הארץ בכל אמצעי התחבורה וההיגיינה החדשים. אבל איזו זירה נפלאה לרוח־היזמה הזריזה של עם, שכל האמצעים החדשים נהירים לו והוא חונך בכל ארצות התרבות! ומה רב השכר הרומז לבסוף למקימי המפעלים האלה, שהם בגדר יכלתם! דרושות השקעות גדולות של הון ועבודה; אבל תחת רצועת־שמים נהדרת זו נושאת העבודה פירות זהב, וגם ההון יבוא על שכרו.

עמקים, שאפשר להפרותם בקלות, ורכסי־הרים יפים ראינו בחפזנו על פניהם, בכל מקום מחכה הטבע, מחכות המסיבות ליד האדם העוזרת, הצריכה וגם יכולה שוב לנטוע גנים ולבנות בתים4) ליישוב האדם.

אדיר היה הרושם בירושלים. גם בעזובה של היום הזה רואים את עקבות יופיה הקדום. ועיר זו של גבעות רבות, המזכירה בכמה דברים את רומא, יכולה להיות שוב עיר־עולם נהדרת. רואים היטב את דמותה של העיר בעתיד, שעה שמשקיפים מהר־הזיתים למטה. כל העיר העתיקה המקודשת צריך לטהר מעסקי־חולין היומיים. כל אותם הרוכלים המלוכלכים5) והרועשים צריך יהיה להוציא מחוץ לחומות הללו המכובדות על כל הדתות. מעונות־פועלים, בתים זולים, צריך יהיה להקים בסביבתה של העיר. את השווקים יהיה צורך להוציא מן העיר העתיקה ולהעבירם למקומות מתאימים. העיר העתיקה המטוהרת בדרך זו תהיה מופרשת למוסדות־צדקה ויראת־שמים של כל הדתות, שתוכלנה לבצע את חלוקת השטח הזה ביניהן בדרך שלום. את כל העיר העתיקה אפשר יהיה לשפץ לאט־לאט בסיגנונה הקדום, אבל בתנאי־בריאות מודרניים, והיא תהיה כאבן־יקרה מיוחדת־במידה, שתשתבץ בתוך העושר של כרך מודרני ונאה.

האם לא יהיה מצב כזה הולם יותר את רגשותיהם ומספק יותר את צרכיהם של בני־האדם, הדבוקים בירושלים?

כל זה נעשה ברור כשמש לאדם הרואה את הדברים במקום, כמו מתוך שיעור־הסתכלות לאור היום. והעניין שלנו הוא מסוג כזה, שאנו יכולים לדון בו בכנוּת ובגילוי־לב עם כל הצדדים הנוגעים בדבר בזה אחר זה. מי יש לו להעלות טענה בעלת־משקל כלשהו נגד הגברת התרבות דווקא על פיסת־קרקע זו? פּחות מכל בוודאי תורכיה, לאחר שיסולק כל יסוד לחששות צודקים מצדה, כפי שהבענו תמיד את כל רצוננו לכך. לגבי תורכיה משמעוּתה של הגשמת התכנית הציונית היא בלי שום ספק הגברת שלטונה ועושרה. כמה דברים מן האופן, שבו התנהלה ההתיישבות עד עתה, עלולים היו לעורר את חשדנותה ורוגזה של תורכיה. אבל אנו אמרנו תמיד וחוזרים עכשיו על הדברים בהטעמה יתירה מתמיד, כי נפשנו סולדת מפני הסתננות של קבוצות־אנשים קטנות לארץ. שום אדם אינו רשאי להפקיר אנשים אלה לגורל מפוקפק. רק על־יסוד חוזים רשמיים עם הממשלה התורכית יש להתיישבות סיכויים להתפתחות בטוחה ולשגשוג. לתורכיה יכול העם היהודי להציע יתרונות כאלה, שיש להניח כי חתימתו של הסכם כזה אינה אלא שאלה של זמן.

אבל גם אילו ראתה הממשלה התורכית את עלייתן ההדרגתית של קבוצות קטנות בלי הסכם רשמי בעין יפה, היינו צריכים אנחנו להתנגד בכל־תוקף לניסויים כאלה. יכולים אנו לומר, על יסוד הדעה שהגענו אליה מתוך ידיעת המצב לאשורו, כי ההתיישבות בזעיר־אנפין תדרוש קרבנות אדם גדולים ללא־אחריות. המתיישבים הבודדים, המחפשים להם בעצמם את חלקת אדמתם, מצבם עוד שפר יותר יחסית ממצבן של קבוצות, שאחרים מטילים אותן על שטח־אדמה שנרכש בשבילן, שלא תמיד הוא יפה לבריאות. כי אפשר לייבש כל שטח אדמה מביצותיו ולעשותו ראוי לעיבוד – רק הנבערים מדעת אינם יודעים זאת. אבל הבראת הקרקע יכולה לצאת לפועל רק על־ידי עבודות גדולות וכלליות. ובשביל עבודות כאלה אין מספיקים גם אמצעיהם של היחידים הנדיבים והעשירים ביותר.

והנה אנו יכולים להעמיד מאחרי המשימה הזאת עם שלם; עם, אשר את קיומו אנו מוכיחים על־ידי תנועתנו הציונית הגדולה; עם, אשר שמר את אהבתו אל האדמה המוזנחת הזאת, כאהבת הבן לאם החולה. משום כך גם יכולים אנו להכריז בשקט, בלא כל גינונים דיפלומאטיים, מה הן כוונותינו בנוגע לקרקע זו. כי שום עם אין לו הנכונות או היכולת להביא קרבנות כאלה לשם החיאתה של ארץ זו, כמו העם היהודי. שום צד לא יקדים אותנו, שום צד לא יחטוף זאת מאתנו, כי שום צד אינו יכול להעלות אותו כוח־אדם מלא־ההקרבה, שלא לדבר כלל על הכספים, כמו היהודים.

אצל היהודים לפי מצבם בזמן הזה נמצא חוסר־השלטון המדיני, המאפשר להם להופיע כתובעים הבלתי־מסוכנים ביותר, יחד עם הכוח הכלכלי הדרוש לשם פעולה זו.

אנו הנפנו את הדגל ברמה, והוא כבר מתנופף מעל ראשי בני־האדם6). אנו מלאים רוח נכונה ותקווה חזקה והאנשים יבינו, שיש לנו סיבה מספקת לכך, מאחר שהצלחנו לעורר את התעניינותם של שני שליטים7) לענייננו הצודק.

ואל יאמר אדם ואל יחשוב בלבו, כי שני הגדולים האלה יש להם בכך כוונה רעה כלשהי. נטייתם התפלה של אי־אלו יהודים ללעוג לעצמם, שבגללה יצא שם רע לכולנו, מסוגלת למצוא גם בשביל היענות זו את ההסבר העוקצני: הם רוצים להיפטר מאתנו! אך לאמיתו של דבר קיימת כאן הכוונה גדולת־הרוח להפיץ תרבות, ליצור מולדת להמוני אדם תועים ואומללים להביא שגשוג לסביבה מוזנחת, ועל־ידי כל זה להרבות מעט את רכושה של האנושות באושר ובתרבות. כזאת היא כוונתה של ההיענות, וכך הבנו אותה ברחשי תודה.

ד. וולפסון:8

על השאלה, מה עומד להתרחש בקרוב, יכול אני להשיב בקצרה:

בזמן היעדרי במשך חודש אחד לא שבתה עבודתה של ועדת־הבאנק. אדרבה, בינתיים נעשו בלונדון כל הכנות, בשביל לאפשר את כינונו של הבאנק־להתיישבות היהודי. ועדת־הבאנק שמונתה על־ידי הקונגרס תתכנס בעוד זמן קצר, בשביל לאשר את התקנות ואת הפּרוספּקט של הבאנק לפירסום.

עם המפנה, שבא במצב־הדברים בזמן האחרון, נכון לנו על־כל־פנים עוד עניין נוסף, והוא יסודה של חברת־קרקעות,9) שיהיה לה חוג־פעוּלה אחר מזה של הבאנק. תיאומם של שני המוסדות הללו, הנחוצים להגשמתה של תכניתנו, יצטרך להיות בראש תפקידנו אנו. דברים מפורטים יותר אוכל לומר על כך רק לאחר שאבוא בדברים עם כמה אדונים בלונדון.

בשביל חברת־הקרקעות העתידה להיווסד תתעורר בוודאי גם בגרמניה התעניינות יתירה. חששות מסוימים, כאילו עתידים לפרש את הציונות לרעה – אין להם עוד מקום כהיום הזה. בחברת־הקרקעות ישתתף גם הונם של יהודים גרמניים.

על השאלה, אם הייתי רוצה כבר עכשיו לגור בארץ־ישראל, הריני משיב לכם תשובה קצרה וברוּרה: לא! הרי זה בדיוק כך, כאילו שאלו אדם הניגש לקנות בית או האדריכל שלו, אם היה רוצה לגור על מגרש־הבנייה. תחילה יש להקים במקום הזה את הבית ולהכשירו לגור בו, ואז ייכנסו לתוכו ברצון וגם יגורו בו. בינתיים נותן גם בניין שהתחילו להקימו התעסקות לידים רבות, והחלתה של פעולתנו תביא בוודאי בקרוב, כתוצאה שלה, עלייה כלכלית חשובה של הארץ.




  1. הופיע בראשונה ב“די ואֶלט”, גל‘ 46, בנובמבר 1898, בשם Die Zionistische Abordnung in Palastina. במאמר זה כלולים: מבוא של המערכת, הודעת הרצל והודעת דוד וולפסון וכן ראיונות עם ד“ר מ. שנירר והמהנדס יוסף זיידאֶנר, מחברי המשלחת הציונית בארץ־ישראל. כתב־היד, שנשתמר בארכיון הרצל שבארכיון הציוני המרכזי, מראה כי המבוא, הודעתו של הרצל והודעת וולפסון נכתבו בידי הרצל. ב־Zionistische Schriften שבעריכת ל. קאֶלנאֶר פורסמה רק הודעת הרצל, תחת הכותרת: Palastina, Bericht uber die Reise im October־November 1898. (ארץ־ישראל, דו"ח על הנסיעה באוקטובר־נובמבר 1898). על נסיבות הנסיעה ועל הראיונות אצל הקיסר וילהאֶלם השני, ראה גם לעיל ”דבר אל הקיסר הגרמני בירושלים", הערה מס’ 1.  ↩

  2. כאן מחק הרצל בכתב־היד: Wir sind heute noch nicht in der Lage, die Antwort zu veroffentlimhen, welche Seine Majestat der Kaiser auf die Ansprache des Fuhrers der Abordnung, Dr. Herzl, erteilte (אין היום עדיין באפשרותנו לפרסם את תשובתו של הוד מלכותו הקיסר לנאומו של ראש המשלחת, ד"ר הרצל). על תשובה זו של הקיסר ראה יומני הרצל, 2 בנובמבר 1898. בשעתו לא פירסם הרצל יותר, מפני שהבטיח זאת לממשלת גרמניה ולא רצה לבגוד באמונה, אף שהיא עצמה לא קיימה הבטחתה ופירסמה הודעה של מה־בכך על הראיון.  ↩

  3. כאן נמחק בכתב היד: Diese Expedition hatte einen vorwiegend politischen Charakter, und es sei mir gestattet, derzeit uber die gehaltene Ansprache der Abordnung… (המשלחת הזאת היתה בעלת אופי מדיני בעיקרו, ויורשה לי… לעת־עתה על הנאום שנישא בשם המשלחת…)  ↩

  4. במקור “בתיב”, צ“ל ”בתים“ – הערת פב”י  ↩

  5. כאן נמחק בכתב היד: und Bettler (ופושטי־יד)  ↩

  6. כאן נמחק בכתב־היד:… uber Anfeindungen, flache Spotteleien, Tuckische hamische Verleumdungen schreiten wir mit Verachtung hinweg (על דברי איבה, לצון שטחי… דיבות זדוניות, אנו פוסחים… בשאט־נפש וצועדים הלאה).  ↩

  7. הכוונה לקיסר הגרמני, וילהאֶלם השני, ולדוכס הגדול מבאדן.  ↩

  8. כתב־היד מראה, כאמור בהערה 1, כי הרצל כתב גם את הקטע המופיע בשמו של וולפסון. כוונת הקטע היא להדגיש את חשיבותו של מפעל הבאנק, שעמד להיווסד, ולחזק את מעמדו של וולפסון כראש מיועד לדירקטוריון של הבאנק.  ↩

  9. הרצל דרש בשיחתו עם קיסר וילהלם השני בקושטא, שהתקיימה לפני קבלת הפּנים בירושלים, שתורשה מטעם השולטן הקמת “חברת קרקעות”, שתהיה בעלת זכיון להתיישבות בארץ ישראל לפי מתכונת חברות־הצ'ארטר בארצות־התיישבות אחרות.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות