¹

הרב הלונדוני אדלר, שהדיקלומים הצבועים שלו נגד הציונות כבר ידועים, שוב השמיע את קולו. הוא מנצל למטרה²) זו לרעה את במת בית־הכנסת של צפון־לונדון, שמעליה דרש דרשה של שבת, המלאה וגדושה התקפות שפלות, דיבות וסילופים. נוסף לכך הפך אותו מוקיון כדרכו את העיניים, הטעים את הפאטריוטיות שלו, של מתאזרח מקרוב בא, פירש פסוקים מן התנ“ך פירוש מסולף, וכל התכבוסת הנאלחת הזאת פורסמה בשם “ציונות דתית נגד ציונות מדינית”. כי מבחינה דתית אמיתית לא זו בלבד שאין לטעון כלום נגד תנועתנו, אלא היא ראויה להתמסרות מלאה, דבר זה כבר הוכח בשלמות ולחלוטין על־ידי גילויי־הדעת המוסמכים והדוגמה הפעילה של האדוקים ביותר בין יראי־השמים, כפי שהיה הרב מוהליבר³) שלנו הבלתי־נשכח. אישיות בעלת סמכות ללא ערעור, הרב הראשי של לונדון ד”ר גאסטר, נמנה על מנהיגי תנועתנו. אין זו איפוא אלא חוצפה, אם אדלר מופיע כחוכר האחד־ויחיד של עיקרי הדת היהודיים. כי הוא נותן את עצמו לניצול על־ידי כנופיה, שתנועתנו העממית הבריאה היא לה כקוץ בעיניים – דבר זה לא מפליאנו עוד. לשחרר את היהדות מהשפעתם של⁴) אנשים כאלה, זו תהיה בוודאי לאחת מזכויותיה הבלתי־נשכחות ביותר של הציונות. להיכנס בפרטים המפורטים של אותו פּטפּוט אדלראי ולסתור אותם בזה אחר זה, אין אנו חושבים שכדאי הטורח. ראשית, הריהו חוזר כאן על כל ההבלותות הישנות שלו שכבר הביאון⁵) עד לאבסורד. שנית,היתה ההנמקה מצדנו עלולה לעשות רושם, כאילו אנו מתייחסים לדבריו ברצינות. הוא ניסה לנקום את נקמתו ונקמת האנשים העומדים מאחוריו בעד נאומו של ד"ר הרצל באיסט־אֶנד הלונדוני נגד רבני־המחאה ובאנקאי־המחאה.⁶) השאלה היא רק עד מתי ירשה הציבור גדול של הקהילה, המשלם משכורתו של האדון אדלר, לנצל עוד לרעה את במת בית־הכנסת למטרותיה של כנופיה קטנה וחבלנית.