¹

הבחירות לוועד־הקהילה בווינה נסתיימו. תוצאותיהן אינן מעלות ואינן מורידות. ההשתתפות במעשה־הבחירות מבוטאה במספרים, שהם מדברים בעדם. בקהילה של 140,000 נפש בקירוב השתמשו כאלפיים בוחרים בזכות־הבחירה שלהם. גם לפי חוקת־הבחירות הקיימת, המוגבלת מתוך צרות־עין ושלא בצדק, היה זה אחוז קטן עד כדי גיחוך של בעלי־זכות־הבחירה. ההתעניינות בקהילה נמצאת בנקודת־האפס. ולהתעניינותם של חברי הקהילה מתאימה גם האבטוריטה של ועד־הקהילה וערכו בשביל העניינים היהודיים. באחת האסיפות שבהן נידונו תוצאות הבחירות אמר היושב־ראש מתוך לגלוג עצמי לא־מכוון, כי מתוך עשרת המאנדאטים שעמדו לחלוקה היו שמונה שמות שהופיעו בכל הרשימות של ועדי־הבחירות השונים. כל המלחמה לא היתה איפוא נטושה אלא מסביב לשאלה, אם ייבחרו האדונים גרינפלד ורפופורט או פיליפּ ואֶלטבוגן. זו היתה הערה נכונה, שגילתה את כל קטנוניותה ואפסות־ערכה של “מלחמת הבחירות”. הציונים לא היה להם כל עניין בהתנצחות אישית זאת.

רגע אחד עלתה מחשבה להגיש רשימה של מועמדים ציוניים. רשימה עם שמות, שנושאיהם נהנים מהערכה ומאהדה כללית, כבר הופצה גם על־ידי מתנגדים מפלגתיים זריזים ברכילות. אבל היה הכרח לבטל את מועמדותם של האדונים האלה, כי משנשאלו במישרין הם הודיעו, שבמסיבות הקיימות אין הם מסכימים להיבחר. אצל אחדים מהם היה חשוב גם שיקול־דעת זה, שהם לא חפצו להפקיר עצמם לפולמוס הבלתי־טהור של אחדים עסקני־הבחירות, שאינם בררנים בבחירת האמצעים.

הציונים הסתפקו איפוא הפעם במה שהשתתפו בדיונים על הבחירות, והביאו לידי ביטוי את נקודת־השקפתם. בהזדמנות זו נתגלה, כי מטרותיה וכוונותיה של תנועתנו עדיין אינן ידועות כלל בקרב חוגים מסוימים של יהודי וינה. עקב סילופים וסירוסים שיטתיים. הרמה של אסיפות־הבוחרים הללו היתה בכלל נמוכה עד כדי דכדוך; ואנו יכולים לומר, כי רק הודות למאמציהם של נושאי־דברה של הציונות, מארמורק,²) ד“ר כהן,³) ד”ר מינץ, ד"ר וייזל ואחרים הועלו לדיון פה ושם גם ענייניה הרחבים והנעלים יותר של היהדות.

הרי הבחירות לוועד־הקהילה יש להן ערך מקומי בלבד; ומשום כך טיפלה תנועתנו – שאת אופיה האוניברסאלי אין אנו צריכים עוד להדגיש – בעניינים מקומיים אלה במידה מועטת בלבד. אך לאורך ימים הרי לא ייתכן, כי אותם הקנים שבהם מתרכזים השיסוי והתככים נגדנו, יישארו מעבר לתשומת־לבנו. נתברר, כי דווקא אותם האנשים – חברי הוועד או מועמדים – שמסרו הצהרות מפותלות פחות או יותר נגד הציונות, הוסיפו עם זה, כי בעצם אין עניין הציונות נהיר להם. קמו גם אנשים והכריזו, כי הם ציונים “למחצה” או “לשלושה רבעים”, או הערות משעשעות אחרות כגון אלה. אנו ניתן איפוא בזמן הקרוב ביותר את ההזדמנות לאנשים, שיש להם רצון טוב, לקלוט דברי הסבר; ולשם כך נערוך הרצאות הסברה על הציונות מרובע לרובע.

איך איפוא עלינו להתייחס אל אי־ידיעתם האמיתית או המדומה של חברי קהילה רבים בדבר מטרותיה ומהותה של הציונות? אין אנו יכולים להאמין למשמע אזנינו. האם מתחוללת התנועה הציונית במסתרים, במקומות שאין להגיע אליהם; האם אין קיימת כבר ספרות שלימה על הנושא הזה, שדי לאדם להעיף בה מבט, אם יש לו עניין קל ביותר בדברים יהודיים? גם אם מחזיקים את הציונות – כפי שאומרות הסיסמות הנאות – מטורפת, בלתי־מבוגרת ומזיקה, על־כל־פנים חייבים להכיר אותה. “עד כמה שיש לי ידיעות על הציונות” היא צורת־דיבור, שמנהליה של קהילה גדולה לא היו צריכים להשתמש בה עוד כיום הזה. הציונות נכנסה אל תחום הדיון העולמי. פרט ליוצאים מן הכלל מעטים דנו עיתוני כל העולם בתנועה הזאת, בספרותה ובקונגרסים שלה. רק ועד־הקהילה של וינה אינו יודע על־כך ולא כלום. נסיכים אדירים ומדינאים רמי־מעלה חקרו את השאלה ביסודיות וחיווּ דעתם עליה בכובד־ראש ובידידותיות. רק חברי־ועד הקהילה של וינה הם אניני־דעת מדי וטרודים מדי בעניינים העומדים ברוּמו של עולם, משיוכלו להפנות את תשומת־לבם היקרה־מפז לעניין זה. ובתוך הגאֶטו הפובליציסטי המוזר הזה, בעיתונות היהודית, משתוללת זה ימים ושנים מלחמה רתחנית מסביב לציונות. המלחמה מתנהלת לצערנו על־ידי היריבים שלנו באמצעים בלתי־הוגנים; אבל את עצם העובדה של המלחמה אין להכחיש. רק ועד־הקהילה של וינה אינו יודע על־כך ולא כלום. כמעט אפשר להאמין, כי האדונים האלה קוראים רק את נאומיהם שלהם, הנדפסים בעיתונים כגון אלה.

קיים בווינה ביטאון בשם “אֶסטֶרייכישאֶ ווֹכנשריפט” של האדון בלוך.⁴) כתב־העת הזה מבזה מדי שבוע בשבוע את התנועה הציונית ואת מנהיגיה. כל הדיבות, כל השקרים המכוונים נגד הציונות, מוצאים להם אכסניה בכתב־העת הזה. ובידוע, שכבת־עת זה מקבל תמיכה מכספי המסים שברשות ועד־הקהילה. אחד מן האדונים ניסה באחת מאסיפות הבחירות ללמד זכות על כך. בכנוּתו של אותו נואם דווקא אין להטיל ספק, אך העניינים אינם ידועים לו כראוי. הוא אמר, כי תמיכה זו היא תשלום של סכום כולל בעד מודעות הקהילה, ושבשכר זה יש לו לוועד־הקהילה בכתב־העת של בלוך “שופר”. אין אנו מתנגדים התנגדות כלשהי לכך, שוועד הקהילה בוחר לו “שופר”, ושהוא תומך בו בדרך זו. ייתכן כי תשלום סכום כולל בעד מודעות כדאי הוא באמת מבחינה כלכלית ולא איכפת לנו כלל, אם לוקחים לשם כך את ה“ווּכנשריפט”, ה“נוֹיצייט”⁵) או כל עיתון אחר. לקוראים שלנו אין אנו צריכים לומר, כי את “די ואֶלט” אין להשיג בשביל עיסקה כזאת; אנו דנים בכך, מכל מקום, בלא משוא־פנים ובלא כל כוונות־סתר שפלות. אבל דבר אחד אין הוועד צריך לשכוח: על־ידי הקשר הקבוע עם ה“ווכנשריפט” סומכים אנשי ועד־הקהילה את ידיהם על כתב־העת הזה; התמיכה אינה חומרית בלבד, אלא גם מוסרית. אין אנו רוצים כלל לבחון, מי משני הצדדים מרוויח כאן יותר" כתב־העת או ועד־הקהילה. נקווה כי שניהם. מצדנו גם לא יבוא ערעור כלשהו, אם הוועד הזה יוסיף לקיים את יחסו עם ה“ווכנשריפט” גם להבא. לא בכך הוא המדובר.

המודבר הוא בכך שוועד־הקהילה אינו יכול עוד להסתלק מן האחריות להתקפות של ה“ווכנשריפט” ברגע שהוא מודה בתפקידו של העיתון הזה כ“שופר”. האדון בלוך העמיד את עצמו בשעתו לרשותה של המפלגה הציונית, אם גם בלא הצלחה; אין לו איפוא על כל פנים, סלידה שאין־להתגבר־עליה מפני הציונות. קרובה ההשערה, שההתנגדות הוטלה עליו בפקודה. אם הוועד רוצה לטהר את עצמו מן החשד הזה, חייב הוא למסור את מודעותיו הרשמיות, כלומר את תמיכתו החומרית והמוסרית, לעיתון בלתי־מפלגתי בהחלט; ובמקרה הגרוע ביותר – להוציא אותו בעצמו, אם לא יימצאו בני אדם בעלי־יזמה, שיקבלו זאת על עצמם תמורת הכנסה קבועה מובטחת. אז יתברר גם לאיש, שלימד סניגוריה על ההסכם הכדאי מבחינה כלכלית, אם לא היה בכל זאת קצת יותר מדי תמים.

אבל אנו היינו רוצים לומר כיום לאנשי ועד־הקהילה עוד דבר אחד של יישוב־הדעת. הם הדחיקו עצמם, כפי הנראה, לתוך עמדה של טעות. תחילה לא הבינו את עניינו ואחר־כך התביישו להודות בזה. מן הראוי שיחזרו בהם, לפני שיפקע אורך־רוחנו ונציג לראווה בפני העומדים בחוץ מלחמה ללא רתיעה. אין אנוּ דורשים מהם אלא זאת, שיחדלו לספּק מחסה ומזון לשפלויות המכוונות נגדנו. אין זה הרבה. הקהילה, שאנו עומדים להחדיר בקרבה את ההסברה שלנו, ממילא לא תבין את התנהגותם של האדונים האלה. הייתכן? הנה קמה בקרב היהדות תנועה המבקשת להושיע את אחינו מן המצוקה החומרית והמוסרית האיומה, זוהי תנועה חוקית בהחלט, וחדורה כולה רגש של אהבת הבריות, נוצרים מכל צורות־האמונה מתייחסים לתנועה זו בכבוד, מנהיגיה של התנועה הזאת אינם מתפרנסים על חשבון היהדות ותופסים עמדה שרכשוה בכוח עצמם בתוך החברה האזרחית, ועובדה ידועה היא לכל, שהם מביאים לתנועה קרבנות בלבד – והאדונים הללו עדיין לא טרחו להכיר את התנועה שכזה אופייה? אם כך הוא הדבר, הרי האדונים האלה רשמו לעצמם אחת מתעוּדות־העניוּת העלובות ביותר, מאלה שהוצאו ביום מן הימים בחותמתה של הקהילה היהודית בווינה.