רקע
בנימין זאב הרצל
ארץ־ישראל מתוך "לוח אחיאסף" (תרנ"ט – 1898)

1


אנחנו יודעים, וגם יש לנו, כל האמצעים של תקופתנו אשר אנו חיים בה, ואחרי כל אלה, אם קצוֹר תקצר ידנו, כאשר קצרה יד אבותינו בשבתם בגיטו, לעזור לנפשנו? לא! יכולים אנחנו לעזור לנפשנו וגם עזוֹר נעזור. בקיאים אנחנו בחכמות, חרוּצים אנחנו במשא ומתן, ויודעים אנחנו להתהלך עם הבריות ועם המאורעות, מסוגלים אנחנו לעבודה, שואפים לעסקנות ולקבלנות, הננו מנוסים בעשרה נסיונות ומצורפים בכוּר העוני. ומה זה, איפוא, יחסר לנו? ארץ בטוחה, אשר בה נוכל לעבוד לפי כוחותינו וכשרונותינו, בלי כל מפריע ובלי היות לטורח על אחרים. ואתם הלא תדעוּ מה שם הארץ הזאת, הלא הנכם ידועים גם את שם התנוּעה הזאת.

הציונות!

אלף ושמונה מאות שנה של גלוּת ושל תקווה היוּ פרושות על המלה הזאת. יש אמנם יהוּדים שיצאוּ לתרבות רעה, הלועגים לציוניוּת; יש גם צרי־לבב וקטני־מוח, הלוחמים בה. התנועה הציונית, אשר מתחילה עברו עליה בשתיקה, אחרי־כן צחקו ולעגו לה, ולבסוף החלו ללחום בה, – תנועתנו זאת יש לה כוח עצום, כוח של אוּמה שלימה, אשר אי־אפשר בשום אופן להשמידו או גם להחלישו. דרוּש היה הדבר, כי יעירו בנוּ את לאוּמיותנוּ הנרדמה, דרוש היה, כי יגלה העם את רצונו לפני כל העולם בדברים ברוּרים. אוּלם עוד לפני שנה נראה דבר זה כבלתי־אפשרי כלל.

והנה נהיה הדבר.

בחודש אוגוסט בשנת 1897 נקבעה בקונגרס בעיר באזל הצורה האחרונה של הפּרוגרמה הציונית:

הציונות שואפת לרכוש מכוֹן־שֶׁבֶת לאוּמה הישראלית, העומדת תחת חסותן הגלוּיה של הממשלות.

הכול נמנע ובלית־אפשר לחובק את ידיו. אבל אין לך דבר העומד בפני הרצון. הכול אפשר למי שיִקרב אל מלאכתו ועבודתו ברצון חזק וכביר. החובה מוטלת עלינו לעבוד את עבודתנו בלי־חשׂך, על־פי תוכנית מסוימה, שתהיה מכוּונה לתכלית ידועה. במקומות רבים מתעוררים וקמים עוזרים נכבדים למפעלנו הגדול, ולא רק מתוך היהודים, כי אם גם מתוך הנוצרים. לא עתה היא העת לספוֹר ולספר את כל אשר עשו, מימי הקונגרס הראשון בבאזל עד היום הזה, למען ברר והוכיח לדעת־הקהל ולפני הממשלות הנוגעות בדבר את טיבן ומהותן של מגמותינו. כי הנה מסכימות ומתאימות לחוקי הממשלות והארצות, שאנו יושבים בהן, כי הנה מסכימות ומתאימות, בכלל, לרוח אהבת כל האנושות.

והתביעה המוסרית הזאת: לתת ארץ לעם־נודד, תתפשט כעל כנפי נשרים בכל המדינות והארצות, שהיהוּדים יושבים בהן נאנחים ונאנקים. ובכל מקום אשר יישמע שם “הגאולה”, שם ישמח ויגיל לב בן עמנו, אם רק לב־בשר בקרבו ולא נהפך עוד לאבן. ובכל מקום אשר בני עמנו יראו ויוכיחו לעיני התבל, כי עוד מוכשרים ומסוגלים המה להתעוררות לאוּמית, כי מוכשרים המה להבין ולהוקיר כראוי את הרעיון הגדול של תחיית ישראל על אדמתו, שם גם ייוולדוּ להם אוהבים אשר יעמדו לימינם. הן הדבר היותר מגונה ומכוער אשר יִטפלו עלינו הבריות, הוא כי אין לנו אידיאל לאוּמי.

המתנגדים לרעיון הציוני אשר מקרב עמנו, ברצותם להוכיח עד כמה מסוכן ומזיק הוא הרעיון הזה ליהודים בארצות מושבותיהם, יביאו ראיה ומופת להתנגדותם העיוורת, כי האנטיסימיטים מביטים בעין טובה על התנוּעה הציונית.

אבל מתנגדינו אלה לא ידעו ולא יבינו כי הציוניוּת היא היא המבשרת שלום, אותו המפעל עצמו, אשר ישנאוהו שנאת מוות, הוא אשר יביא בכנפיו שלום לכל האנושות.

תנוּעת ייסוד המושבות העבריות בארץ אבותינו תביא מרפא ורווחה לארצות החולות במחלת השנאה לישראל, ויחד עם זה גם תפרה את ארצות המזרח ותרבה בהם את הברכה החומרית והרוחנית ואת הדברים הטובים. גם המושבות שנוסדו עד עתה בארץ־ישראל, אם גם לא רב מספרן, בכל זאת הראו גם הן לדעת, כי אדמת אבותינו עודנה ברוכה ופוריה. ובכלל, כל אדמה פוריה היא, אם רק עובדים חרוצים יעבדוּה וישמרוּה. ומה גם אדמת אבותינו, אשר בימי תקופת־הזהב של תולדותינו היתה ארץ זבת חלב ודבש. ואדמתנו זאת תשוב להיות “ארץ זבת חלב ודבש” אם ישובו בני עמנו, אשר סבלו הרבה בגולה, אל ארץ אבותם.




  1. ) הופיע בראשונה בלוח אחיאסף תרנ:ט (עמ' 163 – 164) עם ההערה דלהלן: “על פי בקשת ‘אחיאסף’ כתב ד”ר הרצל את מאמרו זה בעד “לוח אחיאסף” ונעתק מכתב־יד אשכנזי לעברית על־ידי ר. בריינין". גם בהוצאה זו נשמרו לשונו וסיגנונו של בריינין. כתב־ידו המקורי של הרצל לא נשתמר, ואין איפוא כל אפשרות של בדיקה, באיזו מידה של דיוק מסר המתרגם את ניסוחיו של הרצל.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות