רקע
בנימין זאב הרצל
"דוקטור כהן" של נורדאו (20 ביאנואר 1899)

1

הדראמה הזאת, שאין הם מעזים כיום להעלותה על הבמה, תאריך ימים, אף־על־פי־כן. היא שייכת לסוג היצירות החסונות, שיש להן קיום. גרילפּארצר2) היה רשאי לומר:

אִם בְּנֵי דוֹרִי בִּי נֶחֱרִים

לְכָךְ לִבִּי לֹא אָשִׁית –

אֲנִי בָּא מִזְמַנִים אֲחֵרִים וְאֶחְיַה בְּדוֹרוֹת הֶעָתִיד.

אימרה זו כוחה יפה גם לגבי המחזה החדש של מאכס נורדאו. הוא יכול בשלווה לא לשית לב לכך, שאחדים מגדפים אותו ואחרים משתיקים אותו. “דוקטור כהן” יעבור לזמנים הבאים ויספר להם, מה היו ימינו אנו, ואל היצירה עזת־הביטוי נוסף עוד גורלה בציבוריות. בימים הבאים ישתוממו ויזדעזעו על השקרנות והפחדנות, שעמהן הוצרכה להילחם חטיבה שירית כנה כל־כך, וכל זה יוסיף עוד להאדרת תהילתו של המשורר. רודפי־ההצלחה הרגעית הנכנעים יכולים לכוף את קומתם ולהתרפס בפני דעת־הקהל השלטת; האיש בעל־הנפש מוצא את קורת־רוחו העליונה בכך, שהוא הוא עצמו. איזה עיסוק עלוב היתה כתיבת ספרים ומחזות, אילו שימשה רק למסירת הדעות הרווחות בקרב ההמון. קצת משוררים יקרים ומעודנים יתר־על־המידה בוחרים לעצמם את המוצא המחוכם, להתחמק פשוט ממלחמת הדעות. הם מתרחקים, בפשטות, מתבערת בעיות־הזמן, ונמלטים אל בין השיחים. הם שרים כמו שהציפור שרה. האמנות צריכה להתקיים לשם אמנות בלבד, וכיוצא באלה דברי פטפוט. אבל אנו סבורים, כי האמנות מן־ההכרח שתהיה לה קודם־כל איזו משמעות ואין היא יכולה להיות אחרת, אלא המשמעות של החיים המציאותיים, שאנו חיים אותם תוך בכי וצחוק. יחס אל אותו חלק מן החיים, שהוא קרוב ביותר אל לבנו, אל ההווה שלנו עצמנו, שאינו מתמצה בשום פנים במקרים של אירוסין ובגידות שבנישואין, יחס כזה ודאי שלא יהיה שום דבר בלתי־פיוטי. בשנים האחרונות הרבו לשבח בדרך כלל את המנהג, למסור בנאמנות במחזות הספרותיים את הגיווּנים המקומיים של ערים ומחוזות, ואף הניב המקומי. אך הצגתן של תנועות מדיניות של הזמן הזה היא בגדר בל־ייראה. והרי אין זה אלא גיווּן מקומי כרונולוגי של גורלות אדם.

אמנם, הסוציאליסטים אילצו מעט־מעט את הציבור האזרחי לכבד את דראמת־ההווה שלהם, אבל אם השאלה הסוציאלית הותרה סוף־סוף להיגלם בדברי שיר ולעלות על הבמה, הרי עדיין אין כן המקרה בשאלות האחרות. שלנו, למשל, שאלת־היהודים, אסור לה לבוא בתחום הספרות הגבוהה. ראשית, מפני שכבר נידונה דיון סופי ב“נתן” של לאֶסינג.3) שנית, מפני ששאלה יהודית אינה קיימת כלל. שלישית, מפני ששאלה זו יש בה התכוּנה, שהיא מרגיזה נורא את כל הבריות. הרי זה, כפי שרואים, מעין הטענות הידועות בעניין הקדירה השבורה, שהשואל החזיר אותה, ראשית, כשהיא שלימה, ושנית, היתה שבורה בשעת השאילה; ושלישית, לא שאל כלל שום קדירה.

בני־האדם הסוברים כי “נתן” של לאֶסינג הוא המלה הפיוטית האחרונה בשאלת־היהודים, אינם עולים בחכמתם על אלה הרואים את “העתונאים” של פרייטאג4) כיצירה הסופית על כתבנות־העיתונים. הו, ודאי, אלה היו יצירות מופלאות בשביל זמנן, אבל הזמן נשתנה. בשביל המנדלסוניוּת – אם מותר להתבטא כך – היה “נתן” בלי ספק המלה האחרונה, ושום אדם מבינינו לא יעלה על דעתו, לזלזל בערכה של מלה זו ושל התנועה התואמת לה ביהדות. אבל ההיסטוריה של היהודים נמשכה הלאה, ולא בלי מכאובים גדולים וחדשים. אותם הימים, שבשביל מחברו של “נתן” היו הימים הבאים, כבר חלפו ועברו בינתיים. שאלת־היהודים מבקשת עיצוב פּיוטי אחר; ויש קשר בין כל הדרך, שבה מתפתחות תולדותיו של עמנו בזמן האחרון, ובין העובדה שהפעם נוטלים היהודים עצמם, לא עוד בגאֶטו, ולא עוד בנעימת־הלחש החשאית של שירת ־הז’ארגון, אלא לנגד כל העולם כולו, את רשות הדיבור הפיוטי בשאלת־היהודים. כשם שאנו הציונים הקימונו בבאזל במה מדינית באירופה, שמעליה אנו יכולים לומר מה שקרוב ללבנו, כך אנו מחפּשים ליצור גם אפשרות ספרותית לשם אותה מטרה עצמה. הישיבה נמשכת! כמו שאמר אותו נשיא בית־הנבחרים הצרפתי.5) רשות הדיבור למאכס נורדאו.

וכמו בשביל השומעים בבאזל, כשעולה נואם מפואר זה על הבמה, כדי לצייר בקווים אדירים את מצבה של היהדות הפזורה בשנה החולפת, כך גם הדראמה הזאת שעה של התרוממוּת־רוח היא בשביל הקוראים אותה בספר.

“דוקטור כהן” הוא מחזה־התוּגה של ההתבוללות. בחורים אחדים למודי־תיפלות, שכתבו עליו בעיתונים המצניעים את יהדותם, מובן שלא הבינו את רעיונו של המחזה הזה לחלוטין. או אולי דורש טוב־טעמם של העיתונים מצניעי־יהדותם – כולם הם כאלה הנעשים רק על־ידי יהודים ונקראים על־פי־רוב על־ידי יהודים – מחייב אותם להעמיד פנים, שאין הם מבינים את הדבר הזה? הם הביעו דעתם,6) כי כוונתו של המשורר היתה, כביכול, להראות על־ידי דמותו וגורלו של דוקטור כהן, כמה לא נעים הוא בסוף המאה הי"ט להיות יהודי. לא נכון בהחלט. המשורר רצה הרבה יותר להראות,כמה לא־נעים הוא – שלא לדבר על חוסר־התועלת שבדבר – אם אדם מתכחש ליהדותו. “טראגדיה בורגנית” נקרא המחזה. ובכן, היסוד הבורגני של המחזה הוא העניין של יוליוס כריסטיאן מוזאֶר; ואילו הטראגדיה המתפתחת־במקביל של דוקטור כהן היא בעצם מן הסוג הרומאנטי.

מקום המחזה הוא בעיר אוניברסיטאית קטנה בגרמניה התיכונה. כאן חי יוליוס כריסטיאן מוזאֶר, יועץ־סתרים וקאפיטאן של חיל המילואים לשעבר. הוא אדון נכבד ביותר, נשוא־פנים, עשיר, וקשור קשרי־חיתון עם משפּחת הקצינים מבני האצולה פון קווינקאֶ. אשתו היא פוֹן קווינקאֶ, מבית־אביה, בניו הם שונאי־ישראל נמרצים, הבכור הוא לויטנאנט בגדוד חיל־המשמר, הצעיר – “בּוּרש” בקורפּורציה רבת־המרץ “פראנקוֹ־טוּרינגן”. בקיצור, האדון מוזאֶר התקדם במשאת־נפשו כל כמה שיכול היה להתקדם; דומה היה, כל סימן של המום הטבוע בו מלידה נמחה ללא־זכר. שכן האדון מוזאֶר תיחבל תחבולה מוצלחת של חילופי אותיות לשמו – שמו היה בתחילה מוזאֶס! הוא יהודי מומר, אבל מושלם כל־כך בהתבוללותו, ששום אדם, אשר לא ידע את מוצאו, לא היה מסוגל לגלות את קלונו ולראות אותו כבנו של העם הבזוי. על הכּנה היהודית הורכב חוטר גרמני אצילי, והיונקות שהוציא מקרבו, הבנים, אינם מזכירים עוד במאומה את הגזע העתיק; וגם אינם רוצים, שמישהו יזכיר להם על כך. אבל האדון מוזאֶר, הוא מוזאֶס לשעבר, יש לו גם בת־חמודות, כריסטינה, ומצד זה נפתחת עליו הרעה.

שכן באותה עיר אוניברסיטאית קטנה שבגרמניה התיכונה נתמנה מרצה למתימאטיקה פּריוואט־דוצנט בשם ד“ר ליאו כהן. ד”ר כהן מתוודע אל כריסטינה ומתאהב בה, והיא משיבה לו אהבה. אין הוא מעז לבקש אותה לו לאשה, כל עוד הוא פּריוואט־דוצנט בלבד; ואת התואר פרופיסור אין רוצים לתת לו, משום שהוא יהודי ושמו כהן. אבל עם הענקת הפרסים על־ידי האקאדמיה של שטוקהולם הוא זוכה בפרס עולמי למתימטיקה; והואיל ומובטחת לו עכשיו פרופסוּרה, אם גם לא בבית־הספר הגבוה הזה, הרי הוא מחליט לבקש את הצעירה7) לאשה. קודם לכן הודיע לו הראֶקטור של האוניברסיטה שבדרך־כלל הוא מסביר לו פנים, כי הסינאט של האוּניברסיטה דחה את בקשתו של כהן שימנוהו פרופיסור שלא־מן־המניין, משום שתקנותיו של בית־הספר הגבוה קובעות את אפיו כמוסד אֶוואנגאֶלי־נוצרי. דוקטור כהן מסתמך כנגדו, על חוקת המדינה, הקובעת שיווּי־זכוּיות לכל אזרחיה, אבל הוא סבור, כי על־ידי גילוי פרצוף זה צמחה בכל זאת טובה כלשהי. השקר שבשוויון־הזכוּיות נתגלה לעיני כל; הנה מכריזים ומודיעים שהחוקה אינה אלא פיסת־נייר, “שאין כדאי לתת עליה את הדעת”.

"ראֶקטור קילהולט: אל תתרגז ללא צורך דוקטור כהן יקירי. סבורני, שלא כדאי לך לשאוף כל־כך לגילוי־פרצוף זה. אישים בעלי־השפעה, המעמידים עוד כיום פנים כאילו הם עדיין מכירים, לפחות להלכה ולעקרון, בשוויון־הזכויות, ראויים בשל־כך מכל־מקום לתודה כלשהי. שכן הם מתנהגים במידת הרחמים לרעתם שלהם. הם מוותרים על אהדתם הוודאית של המוני־העם, שעה שהם טורחים לנקוט לשון־עקיפים, במקום להכריז בגלוי: יהודים אין להם מה לדרוש ומה לקוות.

כהן: ובכן, כך. זוהי, לפחות עמדה ברוּרה. אני מעדיף אותה על הדו־פּרצופיות."

במקום מאוחר יותר:

"קילהולוט:… כשאתה מתייצב בעמדת־סיוּף ושולף חרבך בשם שוויון־הזכויות, הרי זו הטעות הגדולה ביותר. הלוואי ויכולתי להסביר זאת לבני־גזעך. הם מתנהגים, כאילו שי להם משהו לדרוש. סוף־סוף הרי לא כבשו את שוויון־הזכוּיות מידינו באגרוף מזוין. הרי אין הוא חוזה של שני צדדים. הענקנו אותו לכם מתוך רצון חופשי, הוא מתנת־חינם, ואת שיעור המתנה קובע הנותן לבדו.

כהן: זוהי אי־ההבנה הטראגית שבינינו לביניכם. אנו מדמים בנפשנו, כי בתורת בני־אדם זכאים אנו לתבוע לעצמנו את מלאו זכויות האדם, ואילו אתם משוכנעים שהנכם עושים אתנו חסד, כשאתם מודים ביהודי שהוא בן־אדם. ההנחה השתיקתית שלכם היא, שהיהודי אין לו כבוד־אדם מטבע ברייתו, אלא הוא משיג אותו רק לאחר שחסדכם מעניק אותו לו במפורש. כל זמן שאפילו הנוצרים הישרים־ביותר ומסבירי־הפנים ביותר מרגישים כך, הרי התהום המפרידה בינינו היא בלתי־נגשרת".

ד“ר כהן מבקש, איפוא, על יסוד הפרס שקיבל, המבטיח לו שישיג עמדה ציבורית, לשאת את כריסטינה לאשה. ההצעה היא למורת־רוחו של האדון מוזאֶר; אבל בשיחה ממושכת, שהוא מאבק יותר מדו־שיח, מכריח אותו ד”ר כהן להתייחס אליו בכבוד ולהסכים. עכשיו מתחילים המאבקים בשאר בני־המשפּחה. הגברת מוזאֶר, מבית־אביה פון קווינקאֶ, מתפלצת כולה משום שבתה רוצה לעשות אותו מעשה עצמו, שעשתה היא לפנים: להינשא ליהודי! אכן, היהודי כהן, שהוא יהודי של הזמן הזה ובשיחת־המאבק שלו עם מוזאֶר הניף ברמה את האידיאל הציוני כמו שמניפים דגל, אינו רוצה להיכנע; בשעה שהיהודי מוזאֶס מוכן היה לכל השפלה ולכל התכחשוּת עצמית, בשביל שיוּתּר לו לשאת את העלמה פון קווינקאֶ, הלה עושה כל המאמצים, להניא את מוזאֶר מלבוא בקשרי חיתון עם היהודי כהן. אבל כאן מתרחש הדבר המפתיע ביותר. מכל נימוק, שאיש הכמורה מעלה נגד כהן, מרגיש עצמו מוזאֶס נפגע הוא גופו. כהן הנהו זר; אם כן הרי כזה גם הוא, מוזאֶר, לשעבר מוזאֶס. אסור להכניס את כהן לתוך המשפּחה; אם כן הרי גם מוזאֶס נכרי בבית הזה. חליפת־הדעות הופכת למריבה, מביאה להפסקת היחסים בין שני האנשים, שהיו סבורים קודם לכן שכבר עשו ביניהם פשרה לכל ימי חייהם. מוזאֶר, שנתמלא חימה, מגרש את גיסו ואיש־ריבו מן הבית. עניינו של כהן נעשה לו עניינו שלו עצמו. כאן8) קמים לו בניו לאויבים; וכאן מגיע מחזה־התוגה של ההתבוללות אל השיא, שני האדונים הצעירים מתקוממים נגד אביהם, מפני שהוא רוצה לקחת לו יהודי לחתן. הסטודנט מתנהג בחוצפה, והאב מאיים עליו משום־כך בעונש מלקות. ואילו קארל, הקצין, מביע את התנגדותו בצורה מנומסת וקרירה יותר, ומשום־כך עוד יותר בלתי־נסבלת.

"קארל: אם אנו רוצים לחיות בחברה מסוימת, הרי אנו חייבים להיכנע למושג־הכבוד שלה. מושג־הכבוד של חברתנו אינו מרשה קשרי־חיתון עם יהודי.

מוזאֶר: זאת אומר אתה, שאתה עצמך יהודי?

קארל (בתמיהה): אני?!

מוזאֶר: אני חושב כך!

קארל: (משתלט על התרגשותו): אתה רוצה להשפיל אותי, אבא.

מוזאֶר: אבא שלך יהודי, וגם אתה כזה במידה מספקת, שהיית צריך להתבייש לחזור על דיבורים כאלה.

קארל (בקדרוּּת): זאת לא אמרת לי מעולם.

מוזאֶר: זה היה הפשע שבחיי".

עד כדי כך הגיע איפוא יועץ־הסתרים והקאפיטאן בחיל־המילואים, שהוא עצמו מעלה את יהדוּתו המושכחת והמוכחשת ומטיח אותה בפני יוצא־ירכו. אכן, הלה אינו רוצה להיכנע. כשמופיע כהן פוגע בו הלויטנאנט בדברי חירוף. הדו־קרב הוא בלתי־נמנע. כדוּרו של הלויטנאנט פוגע בדוקטור כהן.

הוריו העניים של דוקטור הכן, שנפצע פצעי־מוות, באים עכשיו לביתו של מוזאֶר, שבו הוא שוכב. הוא גווע. כשרואה מוזאֶר את שני הזקנים, האדוקים במנהגיהם היהודיים המסורתיים עתיקי־הימים, שלו־עצמו נעשו זרים מזמן, סבור הוא, שהם מצדיקים את פרישתו מן היהדות. עם אנשים כאלה אין לו שום דבר משותף. זאת היא הנקודה, שבה נעשה לנו קשה להסכים עם המשורר. מוזאֶר זה, שהכרנו אותו מתוך תהליך טראגי של הזדככות גוברת והולכת, אסור לו שיגיע לידי מסקנה סופית כזאת. עם אנשים עניים מחוג־חייהם של הזוג כהן לא היה לו ליועץ־הסתרים שום שיתוף עניינים ורעיונות גם אלמלא היו יהודים. צמצום האפקים שלהם, עליבותם, כך, הגיחוך שבהם ואפילו הבוז שהם נותנים לו, אינם יכולים בשום פנים לבטל את העוּבדה ההיסטורית שהם והוא בני עם אחד. בתוך עם אחד מצויים בני אדם שונים בהרגלים, במחשבות וברגשות, שונים במידותיהם הטובות והמגונות. עד כדי כך אין השיתוף בין היחידים בתוך העם הדוּק שיהיה מותר לדרוש התאמה הדדית גמורה או כמעט־גמורה בין כל פרט ופרט. ממפלגה יכול אדם לצאת, לאחר שהשתייך אליה; אבל אין אדם יכול לצאת מעמו, לפחות לא כל זמן שהעם שרוי במצוקה. כאן חייב הרבה יותר כל אחד למהר הביתה אל מתחת לדגל, גם אם התרחק כל־כמה שהתרחק. ואם האדון מוזאַר מרגיע עצמו לבסוף בתרוץ על השוני שבין השקפותיו שלו ובין ההשקפות היהודיות־האדוקות, הרי זה מעמיד אותו לפנינו רופף יותר, מכפי שנראה במשך כל העלילה. וכך הוקהה ברגע האחרון חודו של הלקח הנמרץ, שאנו צריכים ללמוד מן המחזה.

אף־על־פי־כן רוצים אנו לשמוח במחזה רב־הכוח הזה. לבני־אדם שמחוץ לגאֶטו של ימינו יבשר המחזה שהיהדוּת עוד לא מתה, הואיל ובתקופה של סבל מוסרי קשה־ביותר עדיין מסוגלת היא להעלות ציצי לבלוב, אשר רק עַם בלתי־מתייאש ובלתי־נחרב מסוגל להעלותם: יצירות־אמנות לאומיות. ד"ר כהן אומר במחזה לפני היעלמו: “אולי אני נמצא במצב אומלל זה רק משום זה, שלא כל יהודי נתן את דעתו תמיד על כך, ששנאת האויבים מטילה עליו את הכבוד להיות נציג חוּקי של כל בני גזעו. מה שהתנגש כיום בחדר הזה – אלה היו זרמים עתיקים בני אלפי שנים של היסטוריה עולמית…” אי־אפשר למצות באופן קולע יותר את תוכנה הכביר של הדראמה הציונית הזאת. מה שמתנגש בחלל העלילה שלה אינם אלא זרמים בני אלפי שנים. היא מלאה היסטוריה והווה, והיא כובשת כמו האמת.




  1. הופיע בראשונה ב“די ואֶלט”, גל‘ 3, מ־20 בינואר 1899, במדור הפיליטון, בשם Nordeu’s “Doctor Kohn”, בחתימת בנימין זאב. כתב־היד נשתמר באוסף רוזנברגר שבארכיון הציוני המרכזי. המחזה “דוקטור כהן” למאכס נורדאו הופיע בברלין בשנת 1899, בהוצאת ארנסט הופמאן.  ↩

  2. גרילפּארצר (Grillparzer) פראנץ (1791 – 1872), משורר ומחזאי אוסטרי, מגדולי המשוררים בשפה הגרמנית.  ↩

  3. הכוונה למחזה “נתן החכם”, שבו הטיף המשורר הגרמני גוֹטהוֹלד אפרים לאֶסינג (1729 – 1784), ידידו של משה מנדלסון, לסובלנות בין הדתות והגזעים.  ↩

  4. פרייטאג (Freytag ), גוּסטאב (1816 – 1895), סופר גרמני. המחזה שלו “Journalisten” (עתונאים) נחשב, בזמנו, למחזה הטוב־ביותר על מעמד העתונאים.  ↩

  5. ( הכוונה לאימרתו המפורסמת של יושב־ראש בית־הנבחרים הצרפתי, שארל דיפי (Dupuy), אחרי הטלת פּצצה באולם הישיבות של הפרלמנט (9 בדצמבר 1893).  ↩

  6. כאן מחק הרצל בכתב היד את הפיסקה: dass in der Gestalt des Doctor Kohhn das Schicksal eines Juden von Ende des neunzehnten Jahrunderts dargestellt werde. Indissen ust nicht Doctor Kohn, sondern Julius Christian Moser, die wahre Hauptperson der Tragödie, wie wir gleich sehen werden. [כי בדמותו של דוקטור כהן מתואר גורלו של יהודי אחד מסוף המאה הי"ט. ואוּלם לא דוקטור כהן, אלא יוליוס כריסטיאן מוֹזאֶר הוא הנפש־הפועלת הראשית של הטראגדיה, כפי שנראה מיד].  ↩

  7. במקור “צעריה”, צ“ל ”צעירה“ – הערת פב”י  ↩

  8. במקור “כא”, צ“ל ”כאן“ – הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות