רקע
בנימין זאב הרצל
מאכס נורדאו והציונות (25 – 26 בינואר 1899)

 

[א]    🔗

[מאכס נורדאו הירצה ב־25 בינואר 1899, באולם אגודת־המוסיקה בווינה על “זרמים ביהדוּת”. אחרי ההרצאה נערכה מסיבה לכבודו. בהזדמנו זו השמיע הרצל בשם הוועד הפועל הגדול, ברכה על הכוס 1]:

"כל פעם שאני שומע את ידידנו הגדול הנערץ מדבר, הריני מתרשם רושם עמוק ביותר מאישיותו, האדם הבלתי־רגיל הזה שליט בכל סולמי־הגוונים של הלשון, כשם שהוא שולט שליטה גמורה באלה של הרוח. ואף־על־פי־כן, בנאומיו ישנו צליל אחד, שהוא חוזר ונשמע תמיד, באזני שלי לפחות, לפני כל האחרים: זה הוא מעין צליל של חצוצרה, חריף וצלוּל החודר עד אל הנפש פנימה. גם הערב היתה בי שוב הרגשה זאת, כששמעתי את הנאום המזהיר, שלרושם הכביר שלו עדיין אנו נתונים במישרים. הנאום הזה, למרות ההסתייגויות שאני שומר אותן לעצמי – מלאכת מחשבת, כפי שאנו רגילים לשמוע מפיו – מקווה אני, שהוא רכש לנו כמה ידידים בווינה. אני היום, כפי שתבינו בעצמכם, נרגש מדי מן העבודות בזמן האחרון, משאוכל להביע את הוקרתי לידידנו היקר בנאום ארוך יותר. אך הנני מאמין, שאני מביע את רגשות כולכם, כשאני מסיים במלים: “נורדאו שלנו הגדול, הנאמן, יחי!”


 

[ב]    🔗

[למחרת היום, ב־26 בינואר 1899, נערך בווינה על ידי אגודות הסטודנטים הציוניים נשף לכבודו של מאכס נורדאוּ. הרצל נטל שם את רשות הדיבור. והנה מה שמסופר על כך ב“די ואֶלט” 2 ]:

הרצל מעיר לאחר כמה דברי פּתיחה, שד“ר נורדאו הכאיב אולי בנאומו מאתמול ליריבינו קצת יותר מדי. מבחינה מסוימת חייבים אנו תודה ליריבינו. יריבים כאלה יכולים רק להביא תועלת לתנועה. ד”ר הרצל מוסר אחר־כך סקירה קצרה על מהלכה של התנועה הציונית: "ואנחנו שהיינו נאלצים כאן תחילה להילחם בשתיקה הגדולה, הרגשנו בהמשך הזמן במהלומות היורדות עלינו; התקפות אלה סוף־סוף יכולנו לעמוד בהן, אך הן שתרמו לכך, שבכל העולם כולו תוסב אלינו תשומת־לב מסוימת. אנו חייבים איפוא גם ליריבינו תודה. במערכון היתולי צרפתי מופיע אדם מוג־לב. והנה קורה שבגלל צירוף־מקרים אומלל הוא אנוס לצאת לדו־קרב. אשתו, שחשבה אותו לפחדן, משתוממת כולה: “מה? אינך מפחד?” – “הו, כן”, עונה הבעל, “אבל אילו לא פּחדתי, היכן היה כאן אומץ־הלב?” אילו לא היו לנו מתנגדים, אילו אפשר היה להשחיל את התנועה הציונית כמו שערה מן החלב, אילו היה הכל כל כך חלק וברור, מהיכן היה בא הכוח הדרוש בשביל ההנהגה. מוכרחים היינו להילחם, מוכרחים היינו להתגבר על צרות וקשיים, מוכרחים היינו לעמוד בפני הטענה שאנחנו מוטרפים, מוכרחים היינו להידחות מבין השורות של אלה, שבחברתם בילינו חיים שלימים, מוכרחים היינו להביא קרבנות, בשביל שנוכל אחר־כך להילחם למען הרעיון באומץ־לב מכופל ובכוח־עלומים מחודש. זה היה המאבק שהרוב מאתנו נאבקו ועמדו בו: כיום כבר אנו יכולים לדבּר על דרגות אחדות של ההתפתחות הזאת מתוך קורת־רוח מסוימת.

ידידנו הנכבד ד"ר נורדאו סקר בהרצאתו את “משמר־הכבוד” של יריבינו, הוא הגדיר את כולם להפליא באותו כוח־האיפיון המצוין שלו, שאנו מכירים בו את יד האמן; את המיליונר הרע, שלפי האמרה הנודעת קשה לו יותר להיכנס למלכות השמים מאשר לגמל לעבור בקוּף של מחט; ואת רב־המחאה, אחת הדמויות המפליאות ביותר; ולבסוף הפרולטארים, שידידי הנערץ נורדאו עשה להם ויתורים יותר מכפי שהייתי אני מסכים להם. שכן אין אני סבור, כי אפשר להעלות את הציונות בשלימות על האימוּם של הסוציאליזם. אבל אני מאמין, כי הציונות היא מסגרת, היכולה לכלול בתוכה את כל המפלגות. זאת היתה גדולתה של תנועתנו עד עתה, זה היה סוד הצלחתם של הקונגרסים הבאזאליים שלנו. העמדנו עצמנו על הבסיס הרחב ביותר של ההפשטה, בשביל כל אלה הרוצים להצטרף אלינו, כחרדים כחפשים, כעניים כעשירים. יש אצלנו מקום. ובדין הוא שכך יישאר תמיד. במצבה הנוכחי של תנועתנו אין לנו תפקיד אחר אלא זה, ליצור שטח מישורי רחב ככל־האפשר, שעליו יוכלו כל אלה להתכנס מסביבנו. ובנידון זה קיים ניגוד־קטן ביני ובין ידידנו נורדאו, ואני משתמש בהזדמנות כדי לומר זאת, בשעה שאנו נמצאים כמעט בינינו לבין עצמנו.

אף־על־פי־כן אני רואה זאת כדבר אפשרי, כי נמצא כאן פלוני או אלמוני, פּלונית או אלמונית, שאינם יודעים בדיוק, מה היא הציונות; ואם נמצא רק אחד ויחיד כזה באולם הזה שאינו יודע זאת, הרי אנו רוצים לדבּר אליו, והאחרים יצטרכו לקבל זאת ברצון. אם ציונים הם, הרי יסכימו לכך, שכן גם אדם יחיד ראוי הוא שנדבר אליו; ואם אינם ציונים, ראוי להם לסבול מעט. אני מוסר את ההגדרה, שכבר נעשתה לדבר שבשגרה: הציונות שואפת לכונן בית־מולדת מובטח במשפט הכלל לעם ישראל בארץ־ישראל. – הריני מבקש לומר לכם זאת על־ידי תמונה אחת, שלא לעייף אתכם על־ידי פירוט ארוך של כל נקודות־הראייה. לפני שבאתי הנה העתקתי לי בית מתוך שיריו של יהודי, של יהודי שאילו היה חי כיום הזה, בוודאי שלא היה נמנה על מתנגדיה של הציונות – בית קטן של הייניך היינה. זה היה משורר אהוב ובעל שאר־רוח, שידע להשרות על כל דבר שנגע בו הילת קסמים, וכשאדם נתקל בספר במה שהוא כתב, הרי זה נקי וטהור כאילו נפלה קרן־שמש על הדף הזה. כך יכול היה המשורר הזה לחבּר שירים על הדבר המדכדך ביותר, המכוער ביותר והעלוב ביותר – שורות המרגשות אותנו בדרך מוזרה ביותר. והרי בידי שיר קטן על “בית־החולים האיזרַאֶליטי החדשׁ בהמבוּרג”:

זֶה בֵּית־חוֹלִים לַעֲנִיִים מִישְׂרָאֵל הוּא,

לִבְנֵיֹ־אֱנוֹשׁ שֶׁהֵם מְשֻׁלְשֵׁי־הָעֹנִי,

שֶׁבִּשְׁלֹשָׁה מַדְוִים רָעִים מְנֻגָעִים הֵם,

בְּעֹנִי, בָּחֳלִי־הַגוּף וּבְיַהֲדוּת.

אַךְ מִשְׁלָשְׁתָּם הָאַחֲרוֹן הוּא הַגָרוּעַ,

חֳלִיֹ־הַמִשְׁפָּחָה זה מִשְׁנות הָאֶלֶף.3

הציונות היא מעין שיטה חדשה לריפוי־חולים בישראל, והיא פונה נגד הגרוע בשלושת המדווים, נגד חולי־המשפּחה משנות אלפֹיים. באיזו תרופה היא משתמשת? במשהו פשוט מאוד, במשהו עממי מאוד – שיטת־ריפוי טבעית. אנו הציונים רוצים לרפּא את חולי המשפּחה על־ידי זה, שאנו מביאים את החולה אל חיק הטבע. אנו מאמינים שכל המיחושים שהוא סובל מהם, וגופניים והמוסריים, ניתנים לריפוי, אם נחזיר אותו לאורח־החיים הטבעי הזה, אם ניישב אותו שוב בכפר, שבו ישב לפנים, אם נושיב אותו שוב באוהליו, כבימי קדם, כאמור בשיר ששרתם זה עכשיו. אנו יודעים, כי אין זו עבודה קלה. היא דורשת התמדה ממושכת ורוח איתנה, שאינה יודעת רפיון. אבל יש לנו גם האמונה הנועזה בעמנו, שיֵצא מחושל מכל הייסורים ורוחו לא תרפה.

אינני רוצה לערוך כאן מסקר של כל מה שהשגנו, רציתי רק להמחיש לפניכם תמונה אחת, שכל מה שאנו ניגשים לעשות, הוא משהו שקול ונבון. אבל ברצוני גם לבקש מכם, שלא תסתפקו במה שתשמעו את נאומינו ותיהנו מהם – אם יש בהם כדי להנות – אלא: אם היו רגעים, שבהם הסכמתם עם דבריהם של הנואמים הבודדים, הרי מן־הראוי שהדבר הזה ידרבן אתכם לפעולות נוספות מצדכם להבא.

כל אחד יכול לעשות זאת, כל אחד יש לו הזדמנות לנהל תעמולה זו, וחובה היא זו לכל אדם ישר־מחשבות, שעה שהוא מאמין כי רעיון חדש, כי תנועה חדשה צפונה בהם טובה – חובה היא לו להשפיע באמונתו החדשה על הזולת ולנהל תעמולה למענה. אתם כולכם חייבים להפיץ את הרעיון. אנו היינו רשלנים עד עכשיו, אפ לא סיימנו כל דיבור שלנו בתביעה נמרצת כלפיכם למלא את חובתכם זו, כדי שהדבר הטוב והצודק ימצא את דרכו הלאה בעולם. אבל אני מאמין, כי השיטה הדשה הזאת של ריפוי החולי היהודי היא דבר טוב וצודק, ושום פעם לא הייתי חדוּר כל־כך אמונה, כמו באותו יום שבו הצלחתי לרכוש את האדם המצוין הזה לשיטת־הריפוי החדשה של החולי היהודי. אתם יודעים, כי בתורת סופר הוא צורף־זהב של המחשבות יפות, וכי אני מברך אותו כאמן של המקצוע, שאני עוסק בו כפי מידת יכולתי. גם בתורת רופא התאמץ לחדור אל צפונות הטבע, ושתי הסגולות האלה מתאחדות על הצד הטוב ביותר בשיטת־הריפוי החדשה של החולי היהודי.

לא נתכוונתי לומר לכם משהו חדש; נשאתי רק את נאום הברכה על הכוס, נאום הברכה לכבודו של ד“ר מאכס נורדאו”.




  1. מתוך כתבה ב“די ועֶלט” שנה ג‘, גל’ 4, עמ‘ 11, מ־27 בינואר 1899. את נאומו של נורדאו בנוסח העברי ראה “מאכס נורדאו, כותבים” (הוצאת הספריה הציונית), כרך א’ עמ' 132 – 146, השם “הציונוּת, אדירי־ההון והפּרולטאריון בישראל”.  ↩

  2. “די טאֶלט”, שנה ג‘, גל’ 5, עמ' 6, מ־3 בפברואר 1899. וראה גם ההערה הקודמת.  ↩

  3. ראה לעיל, המאמר “חלי המשפּחה”.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות