רקע
בנימין זאב הרצל
מדיניות ציונית מתוך שיחה עם ראובן בּריינין (ינואר 1899)

1

[מתוך המבוא של בריינין:]

… ד“ר הרצל קיבל אותי בחדר־עבודתו, שחלונותיו פונים אל הגן. החדר גדול וכמעט רבוע. על הקירות תלוּיות תמונות לא גדולות מעשה ידי ציירי איטאליה העתיקים. כלי החדר מרוּוחים ובלי הידוּר מיוחד. לא ראיתי בחדר סימן קל של התהדרוּת והתקשטות, של נוגה וברק. טוב־טעם, פשטות ורווחה ו”הרחבה" – אלה הם היסודות השולטים בחדר הזה. מסביב לשלושת הקירות עומדים ארונות פּתוחים מלאים ספרים מכורכים ובלתי מכוּרכים, רוּבם מן הספרוּת היפה. ד"ר הרצל הציג לפני את אביו, רעייתו ושלושת ילדיו, כעבור רגעים אחדים הושיבני על יד ימינו אצל שולחן־הסופרים הגדול ושיחתנו הציונית החלה:

אני: הנני מודיע לכבודו מראש, כי את הדברים אשר נדבר פה אפרסם במכתב־העת “המליץ”.

הרצל: הנני נותן לך הרישיון לזה.

אני:… הנני נוטל הרשות לנפשי לשאול את פיך אם יש איזה ערך מדיני וממשי לקבלת פּני הציונים בירושלים… איך אנחנו הסופרים העברים נטיף לציוניות מדינית, אם אין אנחנו יודעים את יסודותיה, תכונתה ומגמתה, אם אין אנחנו יודעים אם בכלל מדינית היא, או אוּלי רק דיּפּלומאטית. מלבד זאת אתפלא, כי במכתב־העת “די וועלט” עבר בשתיקה גמורה על דברי מתנגדי הציוניוּת, שכתבו במכתבי־עיתים שונים, כי מלך אשכנז גער בדבריו בהציוניוּת המדינית.2) שתיקה זו בלבד מובנת לרבים.

הרצל: מתנגדינו המה אנשים בלתי ישרים.

אני: יודע אני היטב, כי רבים מהם המה אנשים ישרים ואוהבים את עמם על־פי דרכם.

הרצל: אם כן נבערים מדעת המה. אני לא פירסמתי את דברי הקיסר אל המשלחת הציונית בדפוס, גם לא אל הציונים היותר נאמנים, יהיו מי שיהיו; לא משום גאווה, חלילה, ולא משום שאני חושב כי יתר הציונים אינם ראויים, חלילה, כי יגלו להם סוד זה. אולם, פשוט הדבר, בגילוי סוד זה יש סכנה ליהודים רבים. ואם אגלה סודות כאלה, הלא אינני האיש הראוי לעמוד בראש מפלגתנוּ. לא השיבותי למתנגדינו, כי אינני האיש שיבוא לענות לכל אדם ולהתווכח עם כל איש; ולוּ עשיתי כזאת, כי אז הסכלתי עשׂה, כי מתנגדינו לא היו מאמינים לדברי והיו מכריחים אותי לגלות להם מעט דברים שאי־אפשר לגלותם, למען אטפּח על פניהם ויבושו. הן מובן, או צריך להיות מובן הדבר לכל אחד ואחד, כי הקיסר האשכנזי היה יכול לקבל את פנינו גם בארץ אשכנז, ולא היה לי כל צורך לבזבז כוחות ואמצעים יתרים, למען יקבל את המשלחת הציונית דווקא בירושלים. ואילו לא הסכים הקיסר אל הציוניות המדינית, הגלוּיה וברוּרה לפניו, מי זה הכריח אותו לקבל את פנינו בירושלים, בזמן שהוא אורח השולטאן ובאופן רשמי, במעמד שר־החיצון? הן גם זה צריך להיות מובן, כי קיסר ידע והסכים מלכתחילה, קודם נסיעתו לארץ־ישראל, לקבל את סגל חבורת הציוניים בתורת מורשי מפלגה מדינית. והקיסר ידע מתחילה את אשר אדבר אליו בירושלים. דברי היו כתובים על הגיליון, וביקרוּ אותם מתחילה בלשכת המלך.3 מובן מאליו, כי הקיסר לא יקרא אותנוּ לירושלים, למען יגיד לנו כי הציוניות המדינית לא מצאה חן בעיניו. לקבלת פני הציונים בירושלים יש בודאי ערך נכבד, גם כשהיא לעצמה. הקיסר קיבל אותנוּ בתורת שליחי כל העם, ולא בתורת שליחים של היהודים ממדינה זו או אחרת.

אני:… אדוני חושב כי אין כל נחיצות בחינוך הדור… אם רק איזה מושלים ינענעו לו בראשם… הבט וראה, אדוני הדוקטור, אם לא כל עוזריך וחבריך עתה, כל טוֹבי הציונים המה פרי העבודה הלאומית של אנשי־רוחנו. לולא דאגו לפני שנים רבות להפיץ את הרעיון הלאומי, את רעיון התחיה בקרב עמנו, לא היית מוצא עתה אף איש אחד אשר יבין לרוחך ויקח חלק בעבודתך, והנני מסופּק אם היית לנו בכלל מה שהנך עתה. לולא הקוֹלוֹניוֹת הקיימות בארץ־ישראל, גם המשלחת הציונית לא היתה יכולה לעשות בירושלים מה שעשתה עתה. הנני ירא ומפחד – ודבר זה הנני מביע לך בשם רבים מאחי־לדעה, בשם דעת הקהל העברי – שאם לא תבוא עתה פעולה גדולה ממשית אז יוואשו רבים, כי קבלת המשלחת הציונית בירושלים, והסודות והאגדות האופפים אותה, העירו תקווֹת רבות וחזקות בלב העם, המצפה לישועות ונחמות. והייאוש הזה יביא רעה רבה להתפתחות הטבעית של הרעיון, וגם סכנה לא מעטה כרוכה בעקביו.

הרצל: הקיסר האשכנזי הוא אחד מיוצרי הפּוליטיקה בימינו. לא בהשפעת הרגע דיבר מה שדיבר אל המשלחת, כי זה מכבר ידע את מגמת הציונים. אמנם, אין אני שם לבי אל חינוך הדור הבא, אני עושה מה שאני עושה בעזרת הגורמים הנמצאים עתה מוכנים ומזומנים לפני; אמנם, אני חושב את צירוף הוועד־הקולטורי אל הוועד־הפועל בווינה לאסון; כי זרמים ומגמות לאין מספר נמצאים בקרב היהדות, ואי־אפשר לשפוט מי מהם הנכון ולהכריע ביניהם. אם אתם חפצים ויכולים לעשות מה לטובת החינוך, הפצת השפה העברית וההיסטוריה בקרב יהודי רוסיה, עשו לכם כטוב בעיניכם; אבל מה להוועד־הפועל, שיש לו עבודות אחרות, לענייני הקוּלטוּרה העברית? אנחנו משתדלים לתת להם את ארץ־ישראל, וכאשר יתאחז העם שמה – תכריע נטייתו הטבעית, איזה מגמה היא הנכונה והנאותה למזגו, לרוחו ולהתפתחותו. שר־החוץ של איזו ארץ יכול להסכים או לא להסכים להשקפותיו ולדעותיו של השר־ההשכלה, אבל אין זו מחובת עבודתו להתערב בענייני השכלת העם ולקחת בה חלק. חובתכם, הסופרים, לעצור ברוח העם, לבל ידחוק את השעה ולבל יצפה לניסים.

אני: ודבריך והבטחותיך בנאומך, שנאמת לפני קהל עניי אחיך בלונדון?4)

הרצל: (קם מכסאו, סמך ידיו על השולחן למולי, הרכין את ראשו והחריש רגעים אחדים; מצחו קוּמט מעט ועיניו העידו כי הוא שוקל בדעתו מה להשיב5): הבטחתי בלונדון היתה מבוססת על הראיון עם הקיסר וילהלם בירושלים. כי אני חושב את קבלת המשלחת הציונית בירושלים מאורע גדול. גם בשאלת האי כרתים,6) שאיתני־הארץ לקחו בה חלק, לא יכלו להניע את קיסר אשכנז כי קיבל משלחת, ואת סגל חבורת הציוניים קיבל באופן רשמי. אמנם יקרה, כי המלך ישאל את אחד הסופרים איזה מחזה הוא כותב בשביל התיאטרון, אבל כי ידבר הקיסר עם אחד הז’וּרנליסטים במושב שר־החוץ בענייני מדינה, בעניינים שכל הממשלות הגדולות שמות אליהם לב – דבר זה הוא חזיון היסטורי בלתי־מצוי.

אני: יוכל להיות, כי קבלת המשלחת הציונית על־ידי הקיסר בירושלים היא מאורע גדול ונכבד, אבל מאחר שאין אנחנו יודעים לא את דבריך שדיברת אל הקיסר ולא את תשובתו לך ולחבריך, אין אנו יכולים לשקול את חשיבות המאורע הזה ואת תוצאותיו. אילו ידענו את הפּרוגרמה הפּוליטית שלך ואת דרכי הדיפּלומטיה, שבחרת בהם לפעול על־ידם על לב המושלים, היינו יכולים לדעת אם להחזיק בדרכיך או לבחור באחרים… הסופרים העברים, הישרים והנאמנים, המה מעין נביאים וחוזים בקרב בני עמם ודורם. את אשר נראה נגיד בלי משוא פנים. אין לנו לא בתי־נבחרים, לא בתי־ועד גדולים ולא אסיפות עם, אין לנו קתדראות ולא במות מיוחדות, אשר מעליהן נדבר אל העם. הבמה היחידה והמיוחדת אשר מעליה נשמיע את דעותינו והשקפותינו אל העם היא במת־הספרות, ואם נזלזל גם בה ולא נהיה זהירים בדברינו, לדבר רק את אשר נדע ברוּר, לדבר את הדברים אשר נאמין בהם בעצמנוּ, נהיה בעוכרי העם. והעם ידרוש דין־וחשבון מדיני, מדוּע היינו כצופים עיוורים, ולא הזהרנוהו בעוד מועד, כי לא ישלה את נפשו בדימיונות־שוא וישים לבו אל המציאוּת והתקווֹת האפשריות.

הרצל: בידי שר־החוץ של כל עם ועם יפקדו את חיל־הצבא וגם רבבות כסף, למען יוציא את מחשבותיו המדיניות מן הכוח אל הפועל. והכול מאמינים בו ובשיטתו. ואני דורש רק את השקלים, אשר מחירם לא רב. ונועדו לתמיכות ידוּעות ושכר להאנשים היכולים להועיל לפעלנו, למען יוכלו לעבוד את עבודתם הדרושה לנו – רק זאת אני דורש ולא יותר. ובכל זאת לא יאמינו בי, וידרשו מידי כי אספר ואברר הכול, מה אני עושה ואיך אני עושה. כמה קרבנות הבאתי לראיוננו משאת נפשנו, כמה כסף הוצאתי מכיסי על זה, למן היום שבו החילותי לעבוד עבודתי הציונית. וגם עתה, כאשר קראני מלך אשכנז לבוא אליו עם חברי ירושלימה, העמדתי בחזקת סכנה את משרתי בבית המערכת של ה“נייע פרייע פּרעססע”, ואפזר כסף רב למען אבוא ביום המיועד ירושלימה; אם לא מצאתי אוֹניה על החוף – שכרתי אוֹנייה לתכליתנו זו; אם לא היו סוסים – השגתים בכל מחיר; כל מה שאני עושה הנני עושה מדעת עצמי, מהכרתי הפנימית, ואחרת אין אני יכול לעשות. אם טובים ורצויים מעשי בעיניכם – מוטב; ואם לא – בקשו לכם איש אחר שיעמוד בראשכם. ואם תבחרו באיש אחר, אז הנני בטוח כי גם אדירי הכסף, אנשי האוצרות שבנו, יתנוּ ידם ויפתחו כיסם להציונים. לא כן עתה, משנאה ומקנאה יקפצו את ידיהם; הם אינם חפצים לעמוד בשורה השנייה או השלישית, בשעה שאני עומד בראש. אני כתבתי את ספרי “מדינת היהודים”, ובזה דימיתי לצאת ידי חובתי לעמי, והאמנתי כי יקום איש אחר זולתי להוציא את מחשבתי אל הפועל, ואני אשוב לעבודתי הספרוּתית ולמנוּחתי7). והנה באוּ הציונים, והמקרים עזרו על ידם, וימשכוני מחדר־עבודתי ויטלטלוני אל המערכה וישימוני לראש. ואני, אחרי שהחילותי לעבוד לעמי, אין אני יכול לשוב מדרכי אשר בחרתי, ועל אלה שבחרו בי מוטלת החובה לעזור על־ידי ולשמור את המשמעת והסדרים.

אני: גם את הדרכים המדיניות של שר־החוץ יבקרו וידונו עליהם בקרב אוּמה נאורה, אם טובים או רעים הם. הביקורת נחוצה בכל דבר ציבורי ולאוּמי. עוד זאת: הפּרוגרמה והדרכים המיוחדות של איזה שר־חוץ ידוּעות וברוּרות לעם, והעם יודע אם לאחוז ולהחזיק בהן. ואם לא יירצו בעיני העם, ירד שר־החוץ מעל הבמה ויבוא איש אחר במקומו, אשר הפּרוגרמה המדינית שלו יותר רצוּיה לרוב העם… לא כן אנחנו. אתה בחרת בדרך חדשה בלתי־סלולה; אין אתנו איש, גם ממקורביך וחבריך, אשר ידע את שיטתך המדינית והדרכים אשר אתה חושב לבחור בהם לימים הבאים. גורלו של הרעיון הציוני תלוי עתה רק בך. והיה אם בחרת בדרך בלתי נאותה, אם תשגה בדרכיך המדיניות אשר בחרת, תמשוך אחריך המון אדם רב, וכשלו ונפלו גם הם, כי הלכו בעינים עצמות אחריך. ואם גם כיוונת את השעה ההיסטורית, וחשבונך המדיני צודק מכל צד, גם אז יש לפחד, כי שיטתך המדינית לא תביא את הטובה אשר היא יכולה להביא, אם היא תהיה ברוּרה וידוּעה לעוזריך וחבריך. אם כל דרכיך ידוּעות וגלוּיות רק לך, הלא יש לחשוש, מה יהיה אם…

הרצל: כלומר, מה יהיה אם אמות…

אני: הלא כולנו בני תמותה. לכן יוצרים חכמי־המדינה אוהבי־עמם פּרוֹגרמה מדינית, והיה בעת בוא פקודתם, יבואו אחרים ויבחנו את הפּרוֹגרמה שלהם, ויבחרוּ בהטוב והמועיל שבה ויחזיקו בהם. לא כן אם בראש איזו תנועה מדינית יעמוד איש אשר יעבוד את עבודתו המדינית על פי נטיותיו ומחשבותיו, דרכיו ואופניו הידועים רק לו. אם ירד האיש ההוּא מעל הבמה, תרד אתו גם שיטתו ועבודתו, אשר תוכניתן ותכונתן בלתי ידוּעות היוּ לאחרים. האנשים הגדולים יצרו תמיד איזה דבר, שהוּא חזק ונעלה מאישיותם הם.

הרצל: אמנם, אף כי חושב אני את עצמי לאיש בריא ובמיטב כוחותיו, בכל זאת חשוֹב חשבתי הרבה: מה יהיה גורלה של עבודתי אחרי מותי? ועל זאת אענה אותך: כל אשר עשיתי ואשר אני עושה לטובת הרעיון המדיני אשר בחרתי בו – כתוב וחתום בתעוּדות הצפונות ושמוּרות אתי; והתעוּדות האלה תימסרנה אחרי מותי לידי אחַי־לדעה, שיהיוּ ראוּיים לזה. עוד זאת, כי יצרתי את הקונגרס, והיצירה הזאת חזקה ממני. והיה אם אמוּת והקדיש לי ראש־הקונגרס הבא־אחרי הספד קצר. ויגש אל השאלות העומדות על הפרק.

אני: מה הן השקפותיך על היישוב?

הרצל: חלילה לי מלקפח שכרם של חובבי־ציון הישנים. הנני מכיר ויודע את כל ערכם לטובת רעיוננו. אבל חלילה לנו להתעסק בקטנות כאלה, כי עלינו לשאוף לתכליתנו הגדולה.

אני: אבל איך ישאף העם אל המטרה הגדולה. “תכלית גדולה” מבטא נאה הוא, אבל מה יהיה פירושו של המבטא היפה הזה בשפת בני ההמון הגדול? איך יתרגם אותו לשפת־המעשים? נניח כי כל יהודי ישלם את “השקל” שלו ויחתום8) על מניות הבאנק לפי יכולתו. גם יקח חלק בבחירת הצירים אל הקונגרס הציוני. האם בזה יעשה את חבותו לעמו, יתקרב אל תכליתו הגדולה? מה נטיף אנחנוּ, הסופרים העברים, שהננוּ גם ציונים־מדיניים, אל קוראינו העברים? מה היא חובתנו כי נעשנה?

הרצל: פה תינתן הסיסמה, ועל הסופרים לשמוע בקולה וללכת אחריה.

אני: ומה היא הסיסמה הנתונה עתה?

הרצל: הבאנק! החובה מוטלת עתה על הסופרים הציונים, להטיף אל העם בכל שפה ולשון, בכל סיגנון ואופן, כי ירבו לחתום על המניות של הקולוניאל־באנק העברי. לחתום! לחתום! (הרצל דיבר בהתלהבות גדולה ובתנוּעות שרירי הפּנים, שלא כדרכו). הבאנק הוא המכשיר בידינו, שעל־ידו ייראו לעין כל אותם הדברים אשר עתה הם מכוסים ובלתי נראים לעין.

אני: כלומר, אדוני יועץ את הסופרים כי יהיוּ סרסורים בין הבאנק והעם.9) אבל אני הנני ציוני־מדיני, וגם אני מביט על חברות־היישוב ומטרותיהן כעל דברים קטנים. גם אני חושב, כי אי־אפשר יהי לנו לייסד מדינת־יהודים בלי עזרת הפּוליטיקה… אבל אין אני ואחַי־לעט ולדעה יכולים להטיף בכל כוח אל העם, כי ירבו לקנות את מניות הבאנק, כי הרבה דברים בזה בלתי־ברוּרים לנוּ לעצמנוּ. אין אנחנוּ יודעים, למשל, איך ובאיזה אופן יובילנוּ הבאנק העברי אל מטרתנו הראשית: רכישת מקום־מקלט בטוח תחת חסוּתן הגלוּיה של הממשלות האירופיות. אדוני אומר: פה, כלומר בהוועד־הפועל שבווינה, תינתן הסיסמה, ואל הסופרים לשמוע בקולה. אל איך ידרוש אדוני מאת הסופרים העברים האחראים לפני הקהל העברי לכל מלה היוצאת מפיהם בעניינים רמים כמו אלה – איך ידרוש אדוני מהם, כי ילכו בעינים עצומות אחרי סיסמה הניתנת להם בווינה? הכזאת יעשה סופר? הכזאת יעשה ציוני־מדיני?

הרצל: כל עמלנו יהיה לשוא, אם לא נייסד עתה את הבאנק העברי. את כל דברינו ישא הרוח, אם לא נוציא את מחשבתנו זו בכל שלימותה לפועל חי וקיים. וראָיה לדבר, כי אני בעצמי הנני מאמין בכל נפשי בעתידותיו של האוצר־הלאומי, יהיה לך מופת זה – כי אני בעצמי חתמתי על מניות רבות10) בשביל ילדי, שבוודאי הנני אוהבם וחפץ באושרם. אתה שואלני: איך ובאיזה אופן יובילנו הבאנק אל מטרתנוּ הראשית? הבאנק העברי ילווה כסף את ממשלת תוגרמה בתנאים הנוחים לה, ועל־ידי זה תמכור לנו רשיונות בארץ־ישראל.

אני: ובאיזה אופן יפעלו על לב שרי תוגרמה הגבוהים, כי יאותו למכור את הרשיונות להציוניים, חלף ההלוואות אשר יתנו להממשלה ברבית מועטה? הלא ידוע, כי שרי תוגרמה אינם נוקפים את אצבעם הקטנה אם אין להם טובת הנאה מזה. האם תדמו למשוך את לב שרי תוגרמה על־ידי הסגולה הידוּעה?

הרצל: חלילה! אבל הדבר פשוט: שרי תוגרמה עמלים להעשיר את קופת הממשלה, למען יבואו על שכרם במועדם; ומובן הדבר, כי טוב להם להיות שרים ושליטים במידה שמצבה בטוח ואוצרותיה מלאים, מלהיות שׂרים במדינה שמצב כספיה רעוע והכול מתמוטט ומתנודד. השרים יבינו עד היכן יועיל הבאנק העברי להחזקת מעמדה של תוגרמה, וממילא גם להם; ודבר זה יכריחם להשתדל לטובתנו ולהקל את קבלת הרשיונות מהממשלה.

אני: באיזה אופן ייעשה הבאנק לאמצעי, שעל־ידו ייראו גלויים לעין הדברים, שהם עתה מכוסים מעיני הקהל?

הרצל: הבאנק יתן בשעת־הכושר מכספו הלוואה לממשלת תוגרמה, הצריכה לזה, בתנאים שיהיו נוחים לה, ועל ידי הלוואות כאלה נקבל ממנה רשיונות שונים.

אני: אבל מה יעשה הבאנק העברי, אם הממשלות האדירות באירופה תתייצבנה לשטן על דרכו? כי מאוד יוכל להיות, כי גם הן תמצאנה חפץ ברשיונותיה של תוגרמה, לצרכן ולתועלתן הן, ואם לא תמצאנה חפץ ישר בזה, יכולות הן להתנגד מטעמים אחרים ומסירת הרשיונות לידי היהודים. איך ובאיזה אופן יהיה בידי הבאנק העברי להתחרות בדבר גדול כזה עם הממשלות האדירות, אשר גם כסף רב להן גם שלטון כביר בידן?

הרצל השתמט משאלתי זו כדיפּלומט חרוץ, ולא נתן עליה כמעט כל תשובה. הוא הסיח במדברו הנאווה את דעתי לעניינים אחרים. כאשר כלה את דבריו היפים, שהיו בהם “פּרחים ולא פּירות”, שאלתיו:

נניח, כי יעלה ויצלח בידי הבאנק העברי לקבל תמורת הלוואותיו הנוחות רשיונות ידוּעים מידי ממשלת תוּרגמה, בלי כל מעצור ומפריע; האם תאמרו די לזה? הלא קבלת הרשיונות, ובתוצאות היותר־טובות הנובעות מזה, הן היישוב המצוי, ורק במידה יותר רחבה; הוא הוא היישוב הישן, רק יישוּב הבא בהיתר!

הרצל: חלילה! ברשיונות בלבד לא נסתפק בשום אופן. אנחנו שואפים לקבל את הסכמת הממשלות על הרשיונות האלה; אנחנו שואפים למשפט וזכוּיות גלוּיות, מאושרות ומקוימות (עֶפפעֶנטליך רעֶכטליך); לזה אנחנו נושאים את נפשנו, וזה הוא תכלית עמלנו.

אני: שתי שאלות יש לי בדבר הזה: (א) אם תאבו להשתמש ברשיונותיה של תוגרמה לתועלת הרחבת היישוב, העבודה, המסחר וחרושת־המעשה עוד קודם שתקבלו את ההסכמה הגלוּיה של הממשלות באירופה? (ב) מה טיבה ותכונתה של ההסכמה ושל המשפט־הגלוי שאתם חפצים לקבל מאת הממשלות האדירות?

הרצל: (א) ברשיונות בלבד שתתן לנו, כתקוותנו, ממשלת תוגרמה, אין אנחנו יכולים ואין אנחנו רשאים להסתפק. נניח נא, כי ממשלת תוגרמה נותנת לנו רשיונות לסלול בארץ־ישראל מסילת ברזל; ואנחנו נסתפק ברשיונה בלבד, ונוציא כסף רב, ונסלול את המסילה בעמל אחינו, והנה אחרי אשר נגמרה ונשלמה המלאכה כראוי, תבוא ממשלת תוגרמה, התקיפה בארצה, ותדרוש מאתנוּ, למשל, כי נוביל את חיל־צבאה חינם במסילתנוּ; או כי תשתמש בה לצרכיה האחרים בלא מחיר, וכדומה. ומי יאמר לה מה תעשה? לכן נחוץ עד מאוד להוכיח ולחזור ולהוכיח לאותן הממשלות את ההנאה והתועלת, שתצמח גם להן עצמן מיישוב היהודים בארץ־ישראל על־ידי הסכמתן הגלוּיה. והיה אם תבוא ממשלת תוגרמה לעשות שינויים ודיוּקים חדשים בכתבי־רשיונותיה, נוכל להכריח אותה לעמוד בדיבורה ולהגן כראוי על הזכיות, שתמכור לנו על־ידי תוקף משפט־העמים ועל־ידי הסכמת הממשלות בגלוי. אין אנחנו רוצים, גם חלילה לנו לרצות, להיות תלויים בדעתה ובמשפטה של תוגרמה בלבד; מצב כזה לא בכל עת ובכל שעה בטוח הוא. הבסיס שאנחנו רוצים להעמיד עליו את מפעלנו הלאוּמי צריך להיות איתן וכביר, בל ימוט גם מרוח בלתי־מצוּיה; ובסיס נאמן כזה יוכל להיות לנו רק ההסכם הגלוי והמשפט הכתוב והחתום של ממשלות אירופה. והנה אנחנו שואפים בכל כוח להשיג את ההסכם הגלוי הזה. (ב) אתה שואלני: מה טיבו ותכונתו של ה“עֶפפענטליך־רעֶכטליך”, שאנחנו שואפים אליו? טבע העניין מחייב, כי אין אני יכול לומר דברים ברוּרים ומפורשים כל־צרכם בנידון זה. אולם בכלל אומר לך, כי נעמול בכל כוח להניע את הממשלות האדירות באירופה, כי תערובנה ותבטחנה לנוּ, כמובן בכתב, מצב בטוח ואיתן בארץ־ישראל, שלא נהיה תלויים בדעת תוגרמה בלבד; כי תערובנה לנו את חסותן הגלוּיה והנאמנה.

אני: התחשוב, כי נחוץ להשיג את הסכמת כל הממשלות באירופה?

הרצל: אין כל צורך בהסכמתן של כל הממשלות באירופה; די לנו בהסכמתן הגלויה של רוב הממשלות האדירות.

אני: אתה הנך מתנגד, מן היום הראשון אשר נתת ידך להציונים, להיישוב בארץ־ישראל כמו שהתנהל עד עתה. אתה קראת למין ישוב כזה בשם הנאה לו “אינפילטראציוֹן”, אתה הראית במספרים את קוטנו ואי־חשיבותו… מספר הציונים הישנים לא רב היה, אבל המה יישארו נאמנים בכל לבם ונפשם אל רעיון התחייה, למרות כל המכשולים והמעצורים, אשר יפגשו בדרכם; ועד נשימתם האחרונה לא יחדלו מלקווֹת לביאת “היום הגדול”. לא כן עתה. הציונות המדינית העירה תקווה בלבות רבים; מספר הציונים עלה בכמותם. אבל ההתעוררוּת העצומה הזאת איננה טבעית, איננה תולדת התחזקות הגוּף הלאוּמי, כי אם התעוררוּת הבאה מסיבות מלאכותיות וחיצוניות, אשר בעוֹברה תחליש ותרפה את הגוף ותרושש את האוצר כוחותיו. כאשר יתפוגגו הציונים החדשים מהתלהבותם, אחרי אשר תחלשנה ותמעטנה התחבולות המלהיבות אותם, ושכלם הקר והיבש יבוא לדרוש דין־וחשבון מידם, מי יודע אם לא יפנו עורף לעמם, מאחר שלא חיזקו ולא פּיתחו את הרגש הלאומי וההכרה הלאוּמית בקרבם?

הרצל: אין כל פלא, אם עצבי מתרגשים ומזדעזעים למשמע דברים כאלה. תחת לבוא ולעזור לציונוּת המדינית, יבואוּ טובי הציונים ויקיפוה בשאלות וספיקות רבים. הן אתה הנך ציוני ותיק, ועליך לדעת מה מעטות ומה דלות הנה פעולותיה של חיבת־ציון בתבניתה הראשונה. סכנה היא לנו להמשיך את עבודת היישוב בדמותו זו גם לימים הבאים. מחויבים גם החובבים להקריב את תכליותיהם הקטנות והדלות בשביל תכליתנו הגדולה והנאדרה. אני לא אסור מן הדרך שהתייצבתי עליה, ואם יחזיקו בידי – יצלח מפעלנו. כי שני מושלים אדירים11) כבר שמו לבם ודעתם אל גדול רעיוננו ומשאת־נפשנו. הרעיון הציוני יצא עתה מגבולו הצר, מעולמו הקטן ומחוג נסיונותיו הקטנים – והוּא היה לשאלה מדינית, שדעת הקהל באירופה עוסקת ומטפלת בה. כתבי־העת הגדולים אשר בארץ מרבים לדרוש בה, והיא עולה על שולחן מלכים ושרים. הן עליך לדעת, כי בשעה שנודע לעולם המדיני, כי מלך אשכנז והשר הממונה על ענייניה החיצוניים נוטים אל הרעיון הציוני, באותה שעה החלוּ גם חכמי המדינה של הממשלות האחרות לשים לבם ודעתם אל טיב הרעיון הזה וגורלו, יען כי כן חייב טבע השאלה המדינית הזאת, הנוגעת נגיעה ישירה בענייני המזרח. ולעת כזאת אי־אפשר עוד לנו לאחוז בדרכינו הראשונים. על־ידי ייסוד הבאנק היהודי יהיה לאל ידינו להתקרב אל מטרתנוּ הגדולה.


[בריינין מסיים את תיאור השיחה במלים אלה:]

עד הנה מסרתי את דברי הרצל כמעט מלה מלה. אולם בסוף שיחתנוּ האריך בדבריו, אשר שטפו מפיו יותר מחצי שעה בלי הפסקה. הוא דיבר בחום ובהתלהבוּת בלתי מצוּיה. הדיפּלומאט השוקל ובוחן12) כל דבריו היה הפּעם למסַפּר פשוט ונעים. בחפצי לקבל את הרושם הכללי מדבריו, לא עצרתי בזכרוני את הפרטים והמבטאים שיצאו מפיו. וכן הנני מוסר גם לקוראי “המליץ” רק את “הרושם הכללי” אשר עשו עלי דברי הרצל בסוף שיחתנו, ולא אשים את דברי בפיו…

הרצל הוא אופּטימיסט, ומאמין כי בעזרת הכסף אפשר לקנות את ארץ־ישראל. לכן יכעס ויתרגז מדי דברו על אודות עשירי עמנוּ, אשר יעמדוּ מרחוק להשקפה הציונית. את עמו, מוריו ומאוריו, תכוּנתו, כוחו וסגוּלות־נפשו – לא ידע. חכמת ישראל, ספרוּתו ושפתו כשהן בפני עצמן, אינן שווֹת כלום בעיניו, ויש להן חשיבות רק באותה מידה שהן יכולות לשרת את הרעיון של “מדינת היהודים”. הרצל חושב, שכל מי שאינו מחזיק ברעיונו שלו לכל פרטיו ודקדוקיו, אינו יהוּדי כלל. “האדם הגדול” של כל אוּמה ולשון הוּא אותו האיש, שבו יתקבצוּ כבנקוֹּדת־השרפה כל המידות והסגולות של בני־עמו, האיש שבו התלבשה, הזדככה והתעלתה נשמת־עמו העליונה. אולם הרצל בכל גודלו הוא כאיש הבא אלינו מעולם אחר, ועולמנוּ אנוּ זר לו. הוּא סיגל לו באופן נעלה את החיצוניוּת האירופית המזהירה, ובזה הוֹּא רוצה לפעול על היהודים “המזרחיים”…13)

סגולה מיוחדת יש להרצל, לשמוע ולהאזין היטב לכל הדברים היוצאים מפי המדבר אתו. אף הגה קל לא ייעלם מאזני השומע הנפלא הזה; וגם הוּא דורש מן המשוחח אתו, כי ישים לבו ודעתו אל כל רמיזותיו הדיפּלומאטיות. והוּא מאמין, כי לכל רמיזה ורמיזה שלו יש ערך גדול, ערך מדיני. הוא יודע להשתמט באופן מצוין מן השאלות שאינו רוצה לתת עליהם תשובה ברורה.

בתוך שיחתי אתו אמרתי לו, כי האנשים הגדולים מבקשים להם עוזרים גדולים, אנשים שיש להם דעה ורצון ורמזתי לו, כי הוא מבכר את האנשים הנכנעים לפניו ומקבלים את דעתו ורצונו על אלה הנכנעים לפני הדעה עצמה. על זה ענה לי, כי לא בו האשם, אם לא רבים המה העוזרים הגדולים… עבודתו הרוחנית של הרצל עברה עד היום על “קרשי הבמה”, ובממלכת המליצות הנאות של הפיליטון; ולכן אין פלא כי הורגל אל “הרשמים”, אל ה“הפעלוֹת”, אל האנשים הלובשים מסווה ואל המושגים העוטים פרחים. אולם עלינו המזרחיים לומר ולחזור ולומר אל מנהיגנו, אשר נדע לכבדו בכל הכבוד הראוי לו, כי אנחנו מבקשים פעוּלות, מושגים פשוטים ודברים פשוּטים. הקונגרס השלישי הולך וקרב.




  1. ) ראיון זה, שנתן הרצל לסופר העברי ראובן בריינין (1862 – 1939), פורסם בעיתון העברי “המליץ” באודסה שנה 1899, גל' 24, 25, 26, 28, 34, 39, בתאריכים מן 28 בינואר 1899 עד 15 בפברואר 1899. שמרנו עד כמה שהיה אפשר על לשונו וסגנונו של בריינין, אך נאלצנו לקצר את שאלותיו שהיו מפורטות מאוד, מעין הרצאות־זוטא, ותפסו מקום יותר מתשובותיו של הרצל. אין אנו בטוחים כי דבריו של הרצל נרשמו כאן בדיוּק כפי שנאמרוּ  ↩

  2. כך פרשו בעיתונות את הודעה הרשמית הקצרה, שנתפרסמה על־ידי לשכת העיתונות הגרמנית, אחרי הראיון בירושלים. וראה לעיל המאמרים “דבר אל הקיסר הגרמני בירושלים”, ו“המשלחת הציונית בארץ ישראל”.  ↩

  3. כאן רשם בריינין הערה בזו הלשון: “חברי הרצל הגידו לי, כי עשו בדברי הרצל גם שינויים ומחיקות”; והכוונה למחיקות של נספח הצירוּת קאֶמאֶת; ראה לעיל, במאמר “דבר אל הקיסר הגרמני בירושלים”, עמ' 273.  ↩

  4. ראה לעיל המאמר “השיבה אל המולדת תתחיל בקרוב”.  ↩

  5. הרצל הירהר, כנראה, מה לגלות, כי בידו היה מכתב מפיליפֹ אוילנבורג (שגריר גרמניה בווינה) ובו הבטחה מפורשת על חסות גרמנית. אך הואיל והרצל נתבקש לשמור הבטחה זאת בסוד, לא הודיע על כך ברבים על אף ההתקפות וההאשמות עליו.  ↩

  6. האי כרתים היווה סלע־מחלוקת עיקרי בין תורכיה ויוון. בגללו פרצה גם מלחמת תורכיה־יוון בשנת 1897  ↩

  7. ראה גם לעיל סיום המאמר “הקונגרס הבאזלאי”.  ↩

  8. במקור “ויתחום”, לדעתי צ“ל: ”ויחתום“ – הערת פב”י  ↩

  9. כאן הופיעה ב“המליץ” הערה בזו הלשון: “בנוגע לעם ישראל ברוסיה וייחוסו להבאנק, מובן מאליו כי קודם כל דרוש רשיון הרשות (המו"ל)”. הערה זו באה ודאי מחשש לצנזורה הרוסית.  ↩

  10. כאן הופיעה ב“המליץ” הערה: “כידוע חתם על אלפיים מניות”.  ↩

  11. כאן הופיע ב“המליץ” הערה: “וילהלם השני והנסיך הגדול מבּאדעֶן”.  ↩

  12. במקור “בוכן”, צ.ל. “בוחן” – הערת פב"י  ↩

  13. הכוונה ליהודי אירופה המזרחית (ובעיקר – רוסיה).  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות