א. דורנו    🔗

עוד לא היתה בהיסטוריה היהודית תקופה מחרידה ומעודדת, טרגית והירואית, שופעת פורענויות וחורבן וגם ישע ותוחלת — כתקופה שבה אנו חיים עכשיו. המדובר בתקופת ארבעים–חמישים השנים האחרונות: מניתוק יהדות רוסיה, כליאתה ושיתוקה, דרך השמדת שישה מיליונים יהודים באירופה — עד כינוס מיליון העולים הראשון במדינת ישראל המחודשת. תקופה זו מחייבת אותנו לחשבון נפש נוקב וחמוּר, אכזרי וגלוי עינים.

אנו מהעמים העתיקים ביותר בהיסטוריה. אנו עם עמוס זכרונות גדולים ומרים, מימי עמידתנו ברשות עצמנו במולדת הקדומים, או גם לפניה, ומנדודינו הממושכים בכל ארצות תבל, שטרם נסתיימו, ומי יודע אם יסתיימו אי־פעם בכללם. לסבלנו, לקשי־ערפנו ולגבורתנו, נדמה, אין אח בהיסטוריה האנושית. מאז היותנו לעם עמדנו במאבק נואש וממושך על יחודנו ועל יעודנו, ללא מנוחה, ללא כניעה וללא נצחון מכריע וסופי.

אין עוד עם שעמד בפני מבחנים ונסיונות אכזריים ותכופים כאשר הועמד בפניהם עמנו מאות בשנים. הוא עמד במבחן של רדיפות, עינויים, ביזויים וטביחות, ששום עם אחר לא היה עומד בפניהם זמן כה רב. הוא הועמד גם בפני מבחנים רוחניים של אמונות חדשות, שצמחו, במידה ידועה, בחיק היהדות ובהשפעתה, ולהן נכבשו כל העמים שבתוכם ישבו היהודים. אף אחד מהעמים האלה לא עצר כוח מוּסרי ונפשי לעמוד בפני אמונות אלה שהיו זרות למסרתו ולעברו והם נכבשו להן מרצון או באונס. רק עמנו עמד במרדו, אם כי היה מיעוט חסר אונים, ולעתים תכופות שילם מחיר יקר בעד עקשנותו ומרדנותו.

היסטוריה זו שלנו עלולה לנטוע בנו בטחון עיור שנעמוד בכל התנאים, וכי אין כל סכנה — חמרית או רוחנית — נשקפת בעתיד לקיומנו כיהודים. נגד אשליה מטעה ומסוכנת זו יש להזהיר את כל אלה הנאמנים עם קיום היהדות.

בטחוננו בעתיד היהדות צמח והתפתח בעולם שחלף ועבר לבלי שוב, ועמו חלפו ועברו היסודות שעליהם נשען בטחון זה.

* * * * *

בארבעים–חמישים השנים האחרונות נשתנתה ההיסטוריה האנושית תכלית שינוי, ונתארעו בשני דורות אלה דברים שלא היו מעולם. סדרי בראשית וטבע לא נשתנו, אבל שונו סדרי ההיסטוריה, תנאי חייו של המין האנושי, יחסיו הפנימיים והחיצוניים, כשרו ויכלתו, מעמדו ותמונת עולמו, עולמו הרוחני והמדיני, ומה שאי־אפשר היה לקרות קודם — יִתּכן ויִתּכן מעכשיו, גם לאחרים וגם לנו.

ההיסטוריה היהודית, אם כי היא יחידה במינה, ואינה דומה לזו של שום עם אחר, אינה נוצרת אף היא בחלל ריק, היא משולבת בהיסטוריה האנושית וכפופה לחליפות ותמורות המתהוות בתוכה. בחמישים השנים האחרונות נשתנו פני היהדות, כשם שנשתנתה דמות המין האנושי כולו.

*

בחמישים השנים האלה התחוללו מלחמות עמים, שהתפשטו על־פני כל כדור־הארץ ופגעו במישרין או בעקיפין בכל המין האנושי, מה שלא קרה מעולם לפני המאה העשרים.

בתקופה זו קמו משטרים טוטליטריים, שאין דוגמתם בכל המשטרים העריצים שהיו קיימים מאז ומעולם, ומשטרים אלה עוד קיימים, מתפשטים, ועלולים להתפשט עוד יותר.

אמצעי קשר ותחבורה מודרניים קיצרו מרחקים שבין ארצות ויבשות וימים, וכל מאורע באחת הפינות שבעולם, ולו הרחוקה ביותר, מתפרסם מיד בכל רחבי תבל ועלול לזעזע כל החברה האנושית.

עוד לפני דור אחד או שנים נמצאו בכמה יערות־עד של אפריקה אוכלי אדם, ושֵׁמע הדבר לא הגיע כלל לשום ארץ אחרת, ואפילו לא ברחבי אפריקה עצמה. אבל אם בימינו הוצא להורג אחד ממנהיגי קונגו, פטריס לומומבה, נזדעזעו כל העמים, לא מהרצח כשהוא לעצמו, אלא מהסבך הפוליטי הכרוך בו, והדי המאורע עודם מהדהדים בעולם, והריב בין אישים ושבטים בקונגו נהפך לבעיה וסכנה כל־אנושית, כי השתלבות הארצות זו בזו, התלוּת ההדדית בין עמים קטנים וגדולים, חפשים ומשועבדים, הולכת וגוברת, ואין עוד עם לבדד ישכון.

אנו עדים בימינו אלה לתופעה המהפכנית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית: יבשות, עמים ושבטים, שהיו כפופים עשרות ומאות שנים לשלטון זר, הולכים ומשתחררים.

לפני פחות ממאתים שנה היו כמעט כל הארצות בארבע יבשות של העולם הישן והחדש: אסיה, אפריקה, אמריקה ואוסטרליה, כפופות לשלטון אימפריאליסטי של ארצות אירופה: בריטניה, רוסיה, צרפת, ספרד, פורטוגל, תורכיה, הולנד ובלגיה. גם באירופה גופא היו כמה עמים משועבדים לחזקים מבין שכניהם.

יבשת אמריקה היתה הראשונה לפרוק מעליה עול זר, תחילה באמריקה הצפונית, כאשר קמה אחרי מלחמת הקוממיות האמריקנית ברית המדינות המאוחדות באמריקה; תחילה היו אלה שלוש־עשרה מושבות בריטיות, ובמשך הזמן התפשטו מהאוקינוס האטלנטי עד לאוקינוס השקט, והגיעו לאיי האוקינוס; ועכשיו מונה הברית חמישים מדינות מאוחדות. מארצות הברית התפשטה תנועת ההתעצמות לשאר ארצות אמריקה בדרום ואייה במערב ובמזרח.

עוד בראשית המאה העשרים היו רוב עמי אסיה וכמעט כל עמי אפריקה כפופים לאימפריות אירופיות. במלחמת העולם הראשונה נשתחררו כמה מעמי אירופה, שנכבשו על־ידי שכניהם התקיפים: פינלנד, פולין, הארצות הבלטיות (האחרונות נבלעו אחר־כך שוב באימפריה הרוסית הקומוניסטית), עמי אוסטריה־הונגריה ועמי ערב המשועבדים לכובשים העותומנים. באסיה נשתחרר תחילה הענק הסיני. אחרי מלחמת העולם השניה נתפרקה האימפריה הבריטית באסיה; הודו, פקיסטן, בורמה וציילון יצאו לרשות עצמן בימי ממשלת הפועלים באנגליה, לאחר המלחמה. כעבור כמה שנים נתפרקה האימפריה הצרפתית באסיה ההודו־סינית: ויאטנאם, קמבוֹדיה ולאוס נשתחררו אף הן. ולפני שנים אחדות פרצה רוח ההתעצמות ברחבי אפריקה. שנה שנה קמות מדינות חדשות ביבשת השחורה — ותהליך ההתעצמות של אפריקה עודנו נמשך¹. המדינות החדשות הקמות באפריקה הן ספק עמים, ספק עֵרֶב שבטים, שאין להם שפה משותפת וּמסורת לאומית מלכדת, וארצם אינה אלא שם גיאוגרפי, שנתיחד על־ידי הכובש הזר, ללא כל דבק פנימי, דבק היסטורי ותרבותי, פרט ללשון של השליט הזר שעולו נפרק. קמות יחידות ריבוניות מסוג חדש, שההיסטוריה עד ימינו כמעט לא ידעה אותן, והן הולכות ומתרבות, והשפעתן ורשמן בזירה הבינלאומית מתגברים והולכים.

השתחררות עמי אסיה ואפריקה חושפת ומבליטה בעיה כאובה וחריפה, לא פחות אולי משלטון עם בעם, והיא, הפער הרחב שבין ארצות עשירות, מפותחות ותרבותיות באירופה ובאמריקה הצפונית, ובין ארצות עניות, נחשלות ועשוּקות חינוך באסיה ובאפריקה.

״המלחמה הקרה״ בין המערב הדימוקרטי ובין המזרח הקומוניסטי עדיין מאפילה במידה ידועה על הניגוד הבולט בין העמים ה״שבעים״ ובין העמים ה״רעבים״, אולם ניגוּד זה הוא, לאמיתו של דבר, הבעיה הבינלאומית הגדולה של ימינו, ובמידה רבה בעיה זו היא המזינה את המלחמה הקרה, כי שני הצדדים נאבקים ביניהם על נפש האומות והמדינות הצעירות.

ארגון האומות המאוחדות, שהוקם לפני שש־עשרה שנה הולך וגדֵל והוא מונה כבר קרוב למאה חברים; מתרבים בו החברים מארצות אסיה, ואפריקה, ומספרם יגדל בשנים הקרובות. שם הארגון: ״אומות מאוחדות״ לא לגמרי הולם את אפיו האמיתי. האומות בארגון זה אינן מאוחדות, עקרונות מגילת האו“ם אינם מחייבים את חברותיו, ואין בארגון הכוח, הסמכות והרצון להפעלת העקרונות. מדינת ישראל הרגישה בחולשה זו עוד ביום קומה. ארצות ערב הכריזו, שילחמו בהחלטת עצרת האו״ם על הקמת מדינה יהודית, ושמונה שעות אחרי הכרזת המדינה, עם צאת השלטון הבריטי מן הארץ פלשו צבאות ערב לישראל; ואם כי שתי המעצמות האדירות, ארצות־הברית של אמריקה וברית־המועצות של רוסיה, היו בתוך הרוב שהחליט על הקמת המדינה היהודית, לא נמצאה אף מדינה אחת שנקפה אצבע למנוע פלישת הערבים. הפולשים אף לא נתבעו לסגת. אף מועצת הבטחון של האו”ם, שלפי המגילה, כל חברה של האו"ם חייבת לציית להחלטותיה, לא מיחתה עד היום בידי מצרים, שחסמה תעלת סואץ בפני אניות ישראל מתוך ניגּוד בולט להחלטת המועצה, שנתקבלה פעמַים, האומרת כי השיט בתעלה פתוח לכל העמים בלי הבדל.

בארגון האו“ם מתארגנים גושים מסוכסכים ועוינים זה לזה, ועם ריבוי חברי האו”ם — מתרבים הגושים, ויש שהם מחלקים ומפלגים עמים בתוך ארצם, כפי שרואים בויאֶטנאם, בקוריאה, בגרמניה. הויכוחים והסכסוכים באו"ם אינם סובבים כל עיקר על תקנות אדם ועקרונות המגילה שלה, שלהלכה היא מחייבת כל חברי הארגון, אלא על אינטרסים גוּשיים, שאיפות השתלטות, וספֵרות השפעה. הריב, מקורו גם בניגוּדים אידיאולוגיים, גם בניגוּדי אינטרסים ממלכתיים וגם בניגוּדי גזעים.

ואם כי התואר ארגון אומות מאוחדות אינו מתאים לתכנו — מתרקמת בכל זאת מעין מרוּת אנושית עליונה, ולא קל למדינות בודדות, קטנות וגדולות, לעמוד בפניה ולמרוד בה, אבל מרוּת זו אינה קבועה, והיא רחוקה לעת־עתה מלהיות אובייקטיבית, ויש בה לא מעט מן השרירות והמקריות וגם מקיפוח החלש. בדרך כלל התנהגות או“ם אינה כפופה לעקרונות המוצהרים במגילה, וסמכותו תלויה לא מעט בצירופים מקריים וזמניים של הכוחות הפועלים בתוכו לפי נסיבות חולפות. ואף־על־פי־כן עצם קיומו של ארגון האו”ם מוכיח על צורך בינלאומי של השתלבות והתחשבות הדדית; ואם הקריאה לדו־קיום לא תהיה רק סיסמת תעמולה, והמלחמה הקרה תפוג ותבוא התקרבות של אמת בין המערב הדימוקרטי ובין המזרח הקומוניסטי — נתכנו עלילות גדולות לאדם לקירוּב לבבות ולהשכנת שלום בין העמים.

* * * * *

התמורות הגדולות של דורנו אינן מתמצות אך ורק בשינויים במפת כדור־הארץ ובחליפות ביחסי עמים. הכיבושים המופלאים של המדע השימושי והמהפכה המרחיקה לכת בתמונת הטבע והעולם שהוריש לנו המדע הצרוף מראשית המאה העשרים ועד היום — והמהפכה עדיין רחוקה מאד מלהגיע אל קצה — העמידו את האנושות על סף תקופה חדשה, ואין יודע אם סף רוָחה וישע או סף חוּרבּן וכליון.

עקרונות המדע הפיסי שנחשבו כנכסי צאן ברזל באוצר המחשבה של שלוש מאות השנים האחרונות, מימי גליליאו וניוטון, נתערערו ונשתנו. תורת הקוַנטים של פלאנק ותורת היחסוּת של איינשטיין בעשור הראשון של המאה העשרים, והשתלשלות מעמיקה של תורות אלה עד ימינו, שינו המושגים היסודיים של המדע — מושגי זמן, חלל, חומר ועוד, וגילו פנים חדשות בעולם הגדול והקטן — במַקרוקוסמוס ובמיקרוקוסמוס; השימוש הטכנולוגי בגילויי המדע הצרוף נתן בידי האדם מכשירי שלטון על איתני הטבע, שיש ביכלתם להגדיל לאין שיעור הרָוחה, הבריאות, פריון העבודה, מהירות התחבורה והקשרים בין ארץ לארץ, ואולי גם בחלל מערכת השמש, ויש בכוחם גם להמיט אסונות ופורענויות, וגם כליון גמור על האנושות, שאי־אפשר היה להעלות על הדעת לפני יובל שנים.

תמורה גדלה והולכת נתחוללה במעמד אנשי המדע והטכנולוגיה בחיי החברה והמדינה ובזירה הבינלאומית. המדע משולב בימינו בכל צרכי החיים — במשק, בבריאות ובבטחון. המדע הצרוף וחיי המעשה הם עכשיו מִקשה אחת. כיבושי המדע מתערים בצרכי יום יום, יונקים מהם ומשפיעים עליהם. וערכם המעשי של אנשי המדע, אחריותם החברתית והמוּסרית, הם בימינו גדולים כאשר לא היו מעולם.

במולדת המחשבה המדעית וראשית הפילוסופיה, ביוָן הקדומה, רבצה תהום בין אנשי ההגוּת והמחשבה ובין אנשי העבודה והמלאכה (ארכימדס מסירקוסה היה יוצא מן הכלל). אף הגדול והמופלא בהוגי יוָן, אפלטון, שהקדים את בני דורו בכמה רעיונות נועזים כמעט באלפי שנים, כגון בשויון האשה — התיחס בבוז אריסטוקרטי לאנשי העבודה, גם לאלה שהיו בני־ חורין. התיאוריה — ההתבוננות המחשבתית והפּרכּסיס — המעשה, היו שני עולמות נפרדים. המצב בימינו הוא ההפך הגמור מזה.

המחקר המדעי והישגיו אינם עוד ענין אינטלקטואלי מופשט בלבד, המספק בעיקר צרכי הרוח והמחקר של יחידי סגולה, אלא גורם מרכזי, אשר יחד עם יגיע הכפים, הוא תנאי ראשי להתקדמותו של עם תרבותי. העובדים בשדה, בסדנה, במכרות, בים, בבנין — צריכים להיות שותפים בהבנת התהליכים הטבעיים והנחות היסוד המדעיות שעליהם מושתתת עבודתם. עבודתו של פועל נבון יש בידה לתרום לא מעט לתורתו של בעל מקצוע ולשכלול מכשירי מחקרו.

גילוי האמת המדעית היא מטרה לעצמה, וגם אמצעי למטרה: להגביר שלטון האדם בטבע למען התעלותו הרוחנית, החברתית והמוּסרית של האדם, העם, המין האנושי.

בקרב כמה אנשי מדע של הדור החולף, אשר קיבלו עיקרי חינוכם ברבע האחרון של המאה הי״ט, שוררת דאגה רבה למראה התפתחות המדע בימינו. הם רואים מעין ריצת אמוק של המדע לקראת התנוונות. המדע מתפצל, מתפרט לקטנות, ואין מדען מבין את חברו. הפילוסופיה לעומת זאת, מתפשטת מכל תוכן ריאלי, ועלולים להגיע לידי כך שהמומחה המקצועי ידע הכול על לא כלום, והפילוסוף ידע לא כלום על הכול. גישה פסימיסטית זו אינה מוצדקת.

כהסתעפות המדע יש ברכה רבה — כי הספציאליזציה פותחת אפשרות לחדירה מעמיקה לפרטי הפרטים של סודות המיקרוקוסמוס שאין כמעט גבול לקטנותו, ולהיקפים המתרחבים של המַקרוקוסמוס שאין כמעט גבול לגדלו, והעולם החי עומד בין השנים. אולם דוקא ספציאליזציה הכרחית ומועילה זו מחייבת יצירת רקע רחב של דעת וחכמה כוללת שתהיה נחלת כל אנשי המדע, ולא רק שלהם, אלא של העם כולו.

במידה שנרחיב דעתו של האדם העובד, במידה שנגדיל חדוַת העבודה ופריונה, במידה שיסודות המדע יהיו נחלת העם כולו — בה במידה ישגה ויתעמק המחקר המדעי; ודוקא מפני שהמדע הוא עכשיו גורם ראשוני בבריאות העם, בבטחון המדינה ובבנין המשק — יש לאמץ ולהגביר הקשר ההדדי בין אנשי העבודה ובין אנשי המדע, ויש צורך להנחיל רקע מדעי יסודי לכל אדם.

אולם המדע, עם כל חשיבותו הרוחנית והחמרית, עומד לפי עצם מהותו וטבעו מעבר לטוב ורע. בכוח המדע אפשר לתפוס ולהסביר תופעות הטבע, ואפשר להגביר שלטונו של האדם על הטבע שמחוצה לו (ואולי גם שבתוכו), אבל אין ביכולת המדע ואין זה יעודו לומר לאדם מה הדרך שיבור לו בחיים; ומלבד, אולי, חיפוש האמת, שהוא תנאי מוקדם למדע ומהווה ערך מוּסרי נעלה, הרי ערכי המוּסר האנושי, החברתי והבינלאומי, אינם נובעים מהמדע ואינם מוּכחים מתוכו. הישגי המדע עלולים להביא ברכה למין האנושי והם גם יכולים להביא חוּרבּן עליו. עץ הדעת טוב ורע אינו צומח על קרקע המדע. המדע חותר לחשוף סודות הטבע, ובעזרתו יודע האדם איך לעשות מעשהו. אבל אין המדע מסוגל להגיד מה המעשה שעליו לעשות.

אולם אין מדע בלי אנשי מדע. ואיש המדע אינו מכונה חושבת והוֹגה, אלא אישיות בעלת אחריות מוּסרית גבוהה. המשבר שהפסימיסטים בדורנו תולים במדע — אינו משבר המדע. אם נוצרה פצצת מימן, שיש בידה להחריב את העולם התרבותי — אין זו אשמת המדע; זהו משבר המדיניות הבינלאומית, שאינה בנויה על עקרונות המוסר של נביאי ישראל — עקרונות השלום, החרות, הצדק והאחוָה האנושית. על אנשי המדע — ולא רק עליהם— למנוע הפרדת כיבושי המדע, כלומר הישגי התבונה האנושית, מעֶרכי המוּסר, כלומר תביעות המצפּוּן האנושי, החלק האלוהי שבאדם. עד היום לא נחשׂף סוד התבונה האנושית המסוגלת להכיר, בגבולות מסוימים ההולכים ומתרחבים, — מבנה הקוסמוס וצבאו. לא נחשף גם סוד המצפּוּן האנושי המכשיר אדם למסור נפשו על ערכים היקרים לו מחייו. אבל שניהם קיימים, ואיש המדע לא יעשה שליחותו באמונה ולא יהיה ראוי לתפקידו, ופעולתו לא תהיה לברכה, אם יחד עם הגבּרת כּושר המדע והרחבת הדעת הצרופה לא ישקוד על טיפוח הערכים המוּסריים שיש להניח ביחסי אדם וביחסי עמים. את עץ הדעת טוב ורע יש לנטוע בנפשו של כל איש, כשם שיש להנחיל לכל איש יסודות המדע.

* * * * *

נקפח את האמת אם נאמר שגדולת יוָן הקדומה הצטמצמה בשטח התבונה והיופי בלבד. בכתבי אפלטון, אריסטו ופלוטינוס אנו מוצאים ערגה עמוקה לטוב ולצדק. ונקפח את האמת אם נאמר שגדולת היהדות העתיקה היתה רק בבשורה הדתית והמוסרית של נביאי ישראל. ספרי המקרא שופעים יופי עילאי וחכמה רבתי.

אולם נביאי ישראל עמדו על הסוד העליון של ההוָיה, הסוד שאין למעלה ממנו, ואין לו ראשית ואין לו תכלית, הסוד שישעיהו ביטא אותו במשפטים קצרים וממצים:

״אֲנִי ה׳ וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים…

כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי, אֲנִי ה׳ וְאֵין עוֹד, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא

חֹשֶךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע. אֲני ה׳ עוֹשֶׂה כָּל אֵלֶה״.

וכשאיוב התבוסס ביסורים ושאל במרי שיחו:

״… אֲדַבְּרָה

בְּמַר נַפְשִׁי. אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ: אַל תַּרְשִׁיעֵנִי! הוֹדִיעֵנִי —

עַל מַה תְּרִיבֵנִי. הֲטוֹב לְךָ כִּי תַעֲשֹׁק? ״

ענה לו אלוהים מן הסערה:

״אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ? הַגֵד — אִם יָדַעְתָּ

בִּינָה?… הַאַף תָּפֵר מִשְׁפָּטִי, תַּרְשִׁיעֵנִי לְמַעַן תִּצְדָק? ״

ואז ענה לו איוב מתוך יאוש והכנעה:

״יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל, וְלא

יִבָּצֵר מִמְךָ מְזִמָה״.

לנביאי ישראל ולתלמידיהם לא היה צורך וענין במחקר פעולות הטבע וגילוייו המופלאים, כי הם ידעו התשובה העליונה והסופית והסתפקו בתשובה זו: ״אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה כָל אֵלֶה״.

אולם כשהתחדש רוח המחקר והתהיה בשלוש מאות השנים האחרונות השתתף הגאון היהודי, מימי שפינוזה ועד איינשטין ותלמידיו, בהאדרת המדע לכל מקצועותיו, אם כי בעילום שמם היהודי: שפינוזה כתב לטינית ונחשב על אזרחי הולנד; איינשטין, פול ארליך והרץ נולדו בגרמניה ונמנו עם חכמי גרמניה; פרויד נולד באוסטריה וספריו נכתבו בגרמנית; קרל מרכס הטבילו אביו בעודו ילד והוא כתב בבוז ובשנאה על עמו היהודי; מיליקן ורוברט אופנהימר נחשבו על אנשי המדע האמריקנים, רק בישראל יצאו אנשי המדע והחוקרים היהודים מאלמוניותם; זהו רק אחד הגילויים והתוצאות של תקומת עמנו בארצו.

* * * * *

המאורע היהודי הגדול בדורנו, ואולי בכל הדורות, הוא התחדשות המדינה העברית.

באותו הזמן בערך שקמה מדינת ישראל נתעצמו באסיה ארבע מעצמות: הודו, פקיסטן, בורמה וציילון. אולם תקומת ישראל אינה דומה לתקומת הארצות האלה ולא למדינות החדשות שקמו בשנים האחרונות ותקומנה בעתיד הקרוב באפריקה. הולדת המדינות החדשות באסיה ובאפריקה היא פרי פריקת השלטון הזר. עמי המדינות החדשות ישבו בארצם מאות בשנים, ורק לפני עשרות או מאות שנים שועבדו על־ידי קיסרות אדירה באירופה. וכשנאלצה החולשת האירופית להסתלק — הועמדו העמים ברשות עצמם. לא כן ישראל. העם היהודי היה מנותק מארצו, פיסית, מאות שנים והיה מפוזר, וברובו הגדול הוא עדיין מפוזר, בכל רחבי תבל, והמדינה היהודית המחודשת — ובזאת היא יחידה במינה — היא פרי שיבת־ציון.

תורשה וסביבה הם שני הגורמים העיקריים בחיי אנוש וגם בחיי עם. התורשה בחיי אדם היא ביולוגית. זוהי העברת התכונות הטבעיות של האב והאם לבניהם ולבנותיהם. בחיי עם התורשה היא היסטורית: הורשת התרבות, הזכרונות והחזון של דור אחד למשנהו. גם הסביבה יש לה משמעות יותר רחבה ומורכבת לגבי עם, מאשר בחיי איש, ויש שהיא מקיפה כל המציאות הבינלאומית של התקופה; וככל שהמציאות הבינלאומית משולבת יותר ורחבת היקף — ובימינו מציאות זו היקפה כהיקף כדור־הארץ — כן מורכבת יותר הסביבה המשפיעה ומרובת סתירות פנימיות.

מעטים העמים בעולם ששני גורמים אלה פעלו בתוכם בכוח כה רב ומתוך התרוצצות כה טרגית כאשר פעלו בחיי העם היהודי. זהו העם היחיד במזרח התיכון הממשיך את מסורתו הלאומית זה ארבעת אלפים שנה. מצרים נטשה לשונה ותרבותה, עמי כנען — אפילו שמם נמחה מעל־פני האדמה; עמי אשוּר ובבל זכרם נשאר רק בחרסים ובכתבות בתלי ערים. ארם — שרידי לשונו נשארו רק בתפילות של שבטים מעטים. רק העם היהודי שוב מדבר בארצו בלשון שדיברו אבותיו לפני אלפי שנים, וכל תרבותו המקורית והלאומית היא מורשת הספרות המקראית שנוצרה בימי בית ראשון ובמקצתה בימי בית שני. הסביבה של העם היהודי היתה עוינת כמעט בכל הזמנים, ואם כי היהדות לא נשתחררה לגמרי מהשפעת הסביבה, לא בימי בית ראשון ושני, וּוַדאי לא בימי הנדודים בגולה, לא נכנע העם היהודי ללחץ הסביבה, לא ללחץ רוחני ולא ללחץ גופני.

אולם העם היהודי נתיחד בגורם נוסף: כל העמים בימי קדם ראו את תור הזהב בעבר, ואילו נביאי ישראל לימדו את עמם להפנות מבטיהם לעתיד, ונטעו בלבו החזון המשיחי, חזון הגאולה הלאומית והאנושית, הצפוי באחרית הימים.

מדינת היהודים בימינו היא יצירת שלושת הגורמים האלה, והיא אולי המדינה היחידה בעולם שאפשר להגיד עליה: בראשית היה החזון. אם היה בימינו, ובמשך עשרות יובלות, עם, שלא היה לו כל סיכוי סביר, ולכאורה גם לא היכולת הפנימית להקים את מדינתו, הרי זה העם היהודי, המפוזר בכל העולם כמיעוט קטן בקרב עמים נכרים, תלוי בחסדי זרים, מנותק מאדמה ומעבודה וגמול מכושר ממלכתי במשך דורות, זאת אומרת, משולל כל התנאים המוקדמים לכינון עצמאות ממלכתית.

גם מבחינה מציאותית לא קל היה לראות את ארץ־ישראל כמדינת היהודים בעתיד. זה למעלה מאלפּיִם שנה שלטו בארץ זו כובשים זרים — רומאים, ביצנטים, פרסים, ערבים, נוסעי הצלב, מונגולים, מצרים, תורכים ובריטים. אמנם רוב הכובשים לא השאירו עקבות רבים בארץ, אולם הכיבוש הערבי במאה השביעית שינה לא רק פני הארץ, אלא גם פני כל הארצות השכנות, מדרום תורכיה ועד קצה המערבי של אפריקה הצפונית, על חוף האוקינוס האטלנטי. בכל השטח העצום הזה התפשטה דתו של מוחמד, שצמחה בחצי־ האי ערב במאה השביעית, ועם הדת המוסלמית התפשטה גם הלשון הערבית והשכיחה כמעט לחלוטין לשונות ארם, בבל, מצרים, לוב, טונים, אלג׳יר, מרוקו; שרידי הישוב הכפרי היהודי בארץ אחרי מלחמות הרומאים, נבלעו, תוך הכיבוש הערבי, בעם המוסלמי דובר הערבית.

לפני מאה שנה לא היה אף ילד יהודי אחד בעולם שלשון אמו היתה עברית. בארץ לא היה אף כפר עברי אחד. הישוב היהודי הקטן והדל בארץ היה מרוכז בערים אחדות, פרט למשפחות בודדות בכפרי הגליל, והתפרנס רובו מן הצדקה ומיעוטו ממלאכה וממסחר. הארץ עצמה, רובה היתה דלה וחרבה; תושביה הערבים: המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, עיבדו השטחים הפוריים המעטים בארץ — בעמק, בשפלה ובהר; רמת־החיים היתה ירוּדה מזו שבכל ארצות אירופה, שבהן ישב רובו הגדול של העם היהודי במאה התשע־עשרה. השלטון העותומני, שרדה בארץ ארבע מאות שנה עד שגורש בשנת 1917 על־ידי הבריטים, דאג רק לסחוט כל מה שאפשר מהישוב המדולדל לטובת האוצר בקושטא והפקידים התורכיים המעטים בארץ.

מיליוני יהודים המפוזרים בכל קצוי תבל התפללו שלוש פעמים ביום: ״תקע בשופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ — ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם, וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין — ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים״. אבל רק מעטים ובודדים היו מוכנים לשוב בעצמם לציון. והישוב היהודי הקטן בארץ לא נבדל לטובה מכל ישוב יהודי אחר בגולה, ויש שנִפלה לרעה, באשר רובו התפרנס מן הצדקה.

הציפיה לחרות, לקיבוץ גלויות ולשיבת־ציון בכל הדורות לא היתה רק פסיבית, ומצאה ביטויה לא רק בתפילה. מזמן לזמן קמו תנועות משיחיות שהסעירו את היהדות בכל רחבי הגולה והמוני ישראל היו מוכנים לעזוב מושבותיהם ולשוב לציון, אולם ה״משיחים״ טעו או הטעו, והעם עדיין לא ידע לסמוך על עצמו ולהפעיל את רצונו ומרצו בכיווּן המעשי שיוליך למטרה.

מלחמות השחרור הלאומיות והחברתיות של עמי אירופה ופועליה במאה התשע־עשרה השאירו עקבותיהן בלב יהדות אירופה, שבאותה מאה היתה רוב מנינה ורוב בנינה של יהדות העולם. החזון המשיחי, חזון אחרית הימים של נביאי ישראל, שליוָה את העם היהודי בכל נדודיו יחד עם ספר הספרים, פשט צורתו המיסטית והפסיבית של ימי־הבינים ולבש צורה חדשה, פעילה, צורה של מאמצי גאולה מכוּוָנים, בראש וראשונה על־ידי שיבת־ציון והתישבות חקלאית על אדמת המולדת.

בינתים נשתנה העם היהודי בשמונים השנים האחרונות, ובעשרים השנים שלפנינו הגיע לשיא הפורענות והשואה — וגם לשיא הנחמה והישע.

השינויים שחלו בעם היהודי הם כמותיים ואיכותיים, שינוי מגורים ומעמד, ולא תהא זו הגזמה אם יֵאמר שבימינו נוצר עם יהודי חדש שמעולם לא היה כמותו.

עד המאה השבע־עשרה ועד בכלל היה העם היהודי עם מזרחי בעיקרו, מרוכז ברובו הגדול באסיה ובצפון אפריקה. החל מהמאה השמונה־עשרה החל לגדול חלקם של יהודי אירופה. בסוף המאה השמונה־עשרה מנו היהודים בכל העולם כשנים וחצי מיליונים. מהם ישבו כמיליון בארצות אסיה ואפריקה, וכמיליון וחצי בארצות אירופה, מהם למעלה ממיליון באירופה המזרחית. היהדות המזרחית ריבויה הטבעי היה קטן מאוד, מחמת התמותה הרבה של התינוקות. לעומת זאת גדל הריבוי הטבעי בקרב יהודי ארצות אירופה, שבהן נשתפרו תנאי הבריאות. בשנת 1880 הגיע אחוז יהדות אירופה לשיאו. היהודים בעולם מנו אז כשבעה מיליונים ושלושה רבעי מיליון, מהם ישבו 88,5% היינו 6,858,000 יהודים. באסיה ובאפריקה לא נמצאו אז יותר מ־620,000, היינו 8%, כרבע מיליון יהודים ישבו מעבר לאוקינוס. בשנת 1881 החלה הגירה יהודית גדולה מאירופה לאמריקה, ובמקצת לארץ־ישראל. עד שנת 1914, שנת פרוץ מלחמת העולם הראשונה, יצאו מאירופה לאמריקה שלושה מיליון יהודים, ומשנת 1914 ועד 1939 (ראשית מלחמת העולם השניה) עוד מיליון אחד. למרות הגירה המונית זו היה רובו של העם היהודי עד שנת 1939 מרוכז באירופה — בערך 9,000,000 מתוך 16,000,000. השואה הנאצית בימי מלחמת העולם השניה השמידה שני שלישים של יהודי אירופה, ומרכז הכובד הכמותי של היהודים עבר ליבשת אמריקה, בעיקר לארצות־הברית.

השמדת שני שלישים של יהדות אירופּה היתה שואת הזוָעה האיומה והגדולה ביותר בהיסטוריה לא רק מבחינת ממדי הטבח בלבד. בשואה זו נחרבו ונעקרו מרכזי התרבות, החברה והחכמה של יהדות העולם, נסתמו ויבשו מקורות החיוּת והתחיה של העם היהודי, קוצצו כנפי השכינה היהודית, דולדלו מעינות היצירה ונשמדו אוצרות רוחניים וכוחות חלוציים שאין ערוך ליכלתם ואין תשלומים לאבדנם.

נשמדו ששת המיליונים שהיה ברצונם, ביכלתם, בכשרם, בהונם ובאוצרם הרוחני והחלוצי לבנות המדינה היהודית לגאון ולתפארת.

השואה לא רק הקטינה קומת העם היהודי בשליש, אלא פגעה בּבבת־עינו הרוחנית ועיקמה דמותו ההיסטורית. המיליונים הנשמדים היו נושאי הלפיד של היהדות הנצחית, היוצרת, המתחדשת, נושאת חזון התקומה ואוצרת עצמת התקומה. שש מאות רבוא אלה הניחו היסודות הראשונים לחידוש הבית השלישי. הם ציפו ויִחלו להקמת המדינה היהודית במולדתם העתיקה. הם הרגישו בכל חריפות הרגשתם היהודית את חרפת הגלות ואסונה, והם טיפחו החזון והרצון לבנות מחדש מולדתם העזובה וההרוסה ולעשותה למקור גאוָה ואבן שואבת לכל בית ישראל באשר הוא.

* * * * *

היהודים שנהרו בהמונים גדולים מאז 1848 מאירופה לאמריקה — היווּ אחרי מלחמת העולם השניה מרבית העם היהודי בעולם. בארצות־הברית קם מרכז יהודי גדול, עשיר, רב השפּעה מדינית, כאשר לא היה מעולם בגולה. מצב היהודים בארצות אמריקה הצפונית שונה בתכלית ממצב היהודים בארצות אירופּה, גם בארצות שהכירו בשיווּי־זכוּיות מוחלט ליהודים. רוב חושבי אמריקה, בדומה ליהודים, הם מהגרים בני דור אחד, שני דורות או קצת יותר; ההתבוללות באירופה המערבית היתה כרוכה בהתכחשות ליהדות, ואילו באמריקה אין צורך בכך. האומה האמריקנית הורכבה מגלים גלים של מהגרים מארצות שונות ורבות באירופּה, מכושים שנחטפו באפריקה ונמכרו לעבדים לבעלי האחוזות בדרום, או ממהגרים מארצות אסיה. אחרי ישיבה של חמש שנים באמריקה יכול כל מהגר להיות אזרח שוה־זכויות. כאן מתקיימות מסגרות סגורות של עדות ושל דתות שונות, והסגירה חלה גם על יהודים, אבל היא אינה אנטי־יהודית בלבד. יהודי אינו חייב להתכחש ליהדותו למען היות אמריקני גמור. יהודי רוסיה, גם אחרי שבתם ברוסיה מאות שנים לא חשבו את עצמם לרוסים, והוא הדין יהודי פולין, רומניה, תורכיה וארצות הבלקנים. הם ראו עצמם כעם אחר, וכך נראו בעיני העם השליט. לא כן באמריקה.

אין זאת אומרת שההתבוללות בפועל היתה קטנה באמריקה מזו שבאירופה המערבית, אולם קיום ריכוזים יהודים עצומים בערים גדולות — ניו־יורק, שיקגו, פילדלפיה, לוס־אנג׳לס ואחרות סייעו להמשכת הוָי יהודי והכּרה יהודית, אם כי אלה לבשו יותר ויותר צורה אמריקנית. גם זרם ההגירה היהודית לאמריקה, שלא פסק עד מלחמת העולם השניה, חיזק ההכּרה היהודית ביהדות ארצות־הברית.

רובה הגדול של שארית יהדות אירופה — המרכז היהודי ברוסיה — נוּתק מהעם היהודי לאחר פרוץ המהפכה הבולשביסטית באוקטובר 1917, חדשים אחדים לאחר המהפכה הדימוקרטית, שהעניקה ליהודים בפעם הראשונה שוויון־זכויות בארץ זו. המשטר הבולשביסטי הביא בהדרגה, ביחוד אחרי מותו של לנין, לידי השתקה מאונס של כל ביטוי יהודי בברית־המועצות: נסגרו העתונים היהודים, בתי־הספר, נאסרה השפה העברית. נפסק כל קשר בין יהודי רוסיה ובין היהדות העולמית, ואם כי בימיו של לנין הוכּר התיאטרון העברי ״הבימה״ כאחד התיאטרונים הממלכתיים, וגם ניתן אישור רשמי לארגון ״החלוץ״, הרי נשתנה המצב מן הקצה אל הקצה אחרי מותו של לנין. גם העליה לארץ נאסרה, למעשה, לגמרי. משנבלעו הארצות הבלטיות (ליטא, לטביה, אסטוניה) בברית־המועצות ערב מלחמת העולם השניה — נגזר אֵלם גם על יהדות ארצות אלה.

* * * * *

ראשוני העולים ויוצרי הישוב החדש בארץ בארבע מאות השנים האחרונות היו יהודי ספרד שגורשו מארצם בסוף המאה החמש־עשרה ורובם הגדול התישב בקיסרות העותומנית. ארץ־ישראל נכבשה על־ידי העותומנים בשנת 1516, וגולי ספרד יצרו שני מרכזים: בצפת ובירושלים. צפת נעשתה למרכּז גדולי חכמי הקבלה. דון יוסף נשיא, ממקורביו של השולטן סוליימן המחוקק (1520 — 1566) קיבל ממנו רשיון לבנות את טבריה וליַשב את סביבתה. נסיון זה חוּדש במאה השמונה־עשרה (1742) על־ידי ר. חיים אבולעפיה מאיזמיר. העליה האשכנזית הניכרת הראשונה היתה עלית החסידים בשנת 1777. בראשית המאה התשע־עשרה (1805) עלו לארץ תלמידי הגאון מוילנה. עליה חלוצית החלה בעיקר בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה, זו היתה בעיקרה עליית יהודי אירופה והם הניחו היסודות למדינה שקמה בשנת 1948. יהדות אסיה ואפריקה, שמילאה אחרי חורבן בית שני מקום ראשון בתולדות היהדות ובעיצוב ערכיה, וגם יהדות בבל, מצרים וספרד, שעמדה בראש היהדות בימי הבינים עד המאה הט״ו והט״ז — ירדו מגדולתן עם ירידת העולם הערבי והמוסלמי והשתעבדותו והתנוונוּתו במאות האחרונות.

* * * * *

שואת יהדות אירופּה, התעלוּת יהדות אמריקה ותקומת מדינת היהודים — אלו הן התמוּרות הגדולות שהפכו בדורנו פני העם היהודי, גורלו, מעמדו ועתידו.

שלושת הגורמים בהיסטוריה היהודית: תורשה, סביבה והחזון המשיחי, שפעלו מאות שנים בנפרד, ולרוב מתוך סתירה והתנגשות הדדית, התלכדו בנקודת מוקד אחת של יזמה חלוצית, שנתעוררה ביהדות אירופּה במאה הי״ט. ולאחר ששוֹע יהודי מבריטניה, ממוצא איטלקי, משה מונטיפיורי, קנה לראשונה פרדס בסביבות יפו, למען קרב יהודי הארץ לעבודת אדמה, (1856), ולאחר שאגודה יהודית צרפתית בראשותו של כְּרֶמְיֵה (״חברת כל ישראל חברים״) יסדה בית הספר החקלאי הראשון במקוה־ישראל (1869) — באו חלוצי ירושלים והונגריה, יואל משה סלומון ויהושע שטמפר וחבריו, והניחו היסוד לכפר העברי הראשון בשם רב־המשמעות והקולע: פתח־תקוה (1878); ולא עברו שנים מעטות וחלוצי יהדות רוסיה ורומניה יסדו כפרים נוספים ביהודה, בשומרון ובגליל (ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה, 1882) — ובאלה נסללה מסילה חדשה, נאמנה ויעילה לבנין מתרחב ומקורי, שכמוהו לא היה ולא יכול היה להיות בשום קיבוץ יהודי בגולה: ישוב מעוּרה באדמת המולדת, בונה משקו בזיעת אפו ובתבונתו, מגן על בטחונו בכוח עצמו, מדבר בלשון עמו המקורית ומכשיר עצמו לעצמאות ממלכתית. בני עיר נעשו לעובדי אדמה; גמולי עבודה הפכו להיות פועלים; בלוּלי־לשון החיו שפתם הלאומית שלא השתמשו בה בדיבור מאות בשנים; שבטי עם מפוזרים תלויים בחסדי זרים — יצרו גרעין של עם אחיד עומד ברשות עצמו.

ליחידים הבודדים שהתחילו במעשה הנועז הזה לפני למעלה משמונים שנה, נוספו לאט לאט עשרות, מאות, אלפים ורבבות, והפלא המדיני הגדול ביותר של המאה העשרים קם ויהי: מדינת היהודים נולדה מחדש במולדת העברית הקדומה.

 

ב. מבצעים    🔗

שעה קלה אחרי הכרזת העצמאות והקמת הממשלה הזמנית ביום 14 במאי, 1948, בשעה ארבע אחרי הצהרים, במוסיאון התל־אביבי (כי ירושלים היתה נתונה במצור מכל עבריה), באה ההכּרה במדינה מצד ארצות־הברית של אמריקה, ולמחרת — גם זו של ברית־המועצות. בפחות משנה הכירו במדינת ישראל כחמישים מדינות באירופה, אסיה, אפריקה, אמריקה ואוסטרליה.

אולם חשובה מהכרת העמים — היתה הכרת היהדות, שהתלכדה מיד באהבה ובגאון סביב המדינה המחודשת. באורח פלא נשכחו כל הויכוחים והניגוּדים שפילגו במאות השנים האחרונות את העם היהודי. חפשים ואדוקים, ציונים ולא־ציונים, לאומיים ומתבוללים, שמרנים ומהפכנים, סוציאליסטים ליסטים וקומוניסטים נתנו ידם להקמת המדינה וקיבלו תקומתה בתרועת שמחה, ישע ונצחון. כשם שבארץ גופא נשכחו באותו היום הגדול כל חילוקי הדעות, ונציגי כל המפלגות והזרמים, מאגודת־ישראל ועד הקומוניסטים, חתמו על מגילת העצמאות, כך נתלכּד כל העם היהודי בתפוצות, במזרח ובמערב, בעולם הישן והחדש, סביב המדינה. מאז נצחון החשמונאים לפני יותר מאלפּיִם ומאה שנה לא היה כחג הזה בעם היהודי.

כותב שורות אלה לא השתתף בתרועה, כי לבו היה מלא דאגה וחרדה לבאות, ודאגתו וחרדתו לא היו לשוא. שמונה שעות אחרי הכרזת העצמאות פלשו צבאות ערב מהמדינות השכנות: מצרים, ירדן, עירק, סוריה ולבנון, לישראל להכחיד את המדינה היהודית ואת עמה.

בהכרזת העצמאות קראו נציגי העם היהודי לערבים שבתוך הארץ ובמדינות השכנות לשלום ולשיתוף פעולה:

״אנו קוראים — נאמר במגילת העצמאות — לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושוָה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים. ״אנו מושיטים יד לשלום ושכנוּת טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו״.

קריאת שלום וידידוּת זו נפלה על אזנים אטומות, והיד המושטה לשלום נאלצה מיד לאחוז בשלח: להתגונן בפני התקפת עמי ערב שעלו על ישראל בימים ההם פי ארבעים; והפלא של תקומת ישראל הביא בעקבותיו פלא שני: המדינה היהודית הצעירה שמנתה כ־700,000 תושבים ניצחה חמש מדינות ערב המונות 29 מיליון.

פלישה זו לישראל ביום היוָלדה, בניגוּד למגילת או“ם ולהחלטות עצרת או”ם, עשתה לאַל החלטות החלוקה של ארץ־ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, ומחקה התחומים שהוצבו על־ידי האו״ם לכל אחת משתי המדינות. המדינה הערבית לא קמה כלל. ארגון האו״ם גילה חוסר רצון ואזלת יד למניעת התקפת השמד על ישראל מצד מדינות ערב. העצמאות של המדינה היהודית קמה ונתקיימה בעוז רוחם ובחירוף נפשם של מגיני ישראל — הבנים והבנות אשר עמדו מעטים מול רבים והביסו אויביהם. הם גם הרחיבו תחוּמי המדינה בחמשת אלפים שבע מאות וארבעים ושנים קילומטרים מרובעים. לפי החלטת או“ם נתחמו למדינת היהודים 14,920 קילומטר מרובע. לאחר תום המערכות וחתימת הסכמי שביתת־הנשק עם מצרים, לבנון, עבר־הירדן וסוריה הגיעו תחומי ישראל עד 20,662 קילומטר מרובע. למעלה משתים־עשרה שנה עברו מאז תום הקרבות (7.1.49 ) וחתימת הסכמי שביתת־הנשק (מצרים — 24.2.49, לבנון — 23.3.49, עבר־הירדן — 3.4.49, סוריה — 20.7.49 ), וישראל עדיין נתונה במצור מכל עבריה ביבשה, ושכניה עוד זוממים מלחמת השמד וכליון. בימים אלה יש כבר 10 מדינות ערביות חברות באו״ם (מצרים, עיראק, סעודיה, תימן, לבנון, ירדן, סודן, מרוקו, טוניסיה, לוב) החייבות לפי מגילת או”ם לסדר כל יחסיהן עם שאר חברות או“ם בדרכי שלום, אולם ארגון או”ם לא נקף אצבע לכיבוד המגילה ואף לא דרש ממדינות ערב להשלים עם ישראל. הוא גם לא התנגד לחרם הכלכלי שהטילו ארצות ערב על ישראל; ואף־על־פי שמועצת הבטחון של או“ם, שקיום החלטותיה היא חובה על כל חברי או”ם, החליטה פעמַים פה אחד שתעלת סואץ פתוחה לשיט של כל האומות בלי יוצא מן הכלל, אין או“ם עושה כלום נגד מצרים המפירה החלטה זו ומונעת מעבר אניות ישראל בתעלה, וגם מחרימה מזמן לזמן מטען הנועד לישראל, בעברו בתעלה, ואין פוצה פה באו”ם.

אולם בעיות המדינה הצעירה אינן מצטמצמות באיומי השכנים הערבים לכלותה, אם כי הבטחון עומד כל השנים בראש דאגותיה המרובות והקשות של המדינה.

* * * * *

שמונה חדשים אחרי קום המדינה, ושבוע אחרי תום הקרבות, ביום 15.1.49, ניסה ראש הממשלה הזמנית לעשות חשבון־הנפש של המדינה הצעירה באספת אנשי־רוח: מורים, סופרים, מדענים ובעלי מקצועות חפשיים.

״עוד הרבה שנים, אמר אז, נצטרך להקדיש ממיטב אמצעינו ומאמצינו למען קיים בטחונה של המדינה. ברם, הבטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו. למדינת ישראל יש יעוד מיוחד, כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם ולהתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצוּוה גם על כך. אבל אין זה העיקר. העיקר הוא גאולת עם ישראל, קיבוץ גלויות.

"אפילו בתוך שעת החירום, בשמונת החדשים הראשונים לקיום המדינה, כשהיינו צריכים להתגונן בפני צבאותיהן של חמש מדינות ערב, ולהקים בתוך התוהו־ובוהו שהנחילה לנו ממשלת המנדט, סדר ומשטר, שירותים וממשלה, אפילו בתקופה מסוערת זו לא פסק זרם העליה.

״עם הפסקת הקרבות הוטל עלינו להסיע לארץ המונים גדולים, לשכנם ולהשרישם במשק, בחקלאות, בחרושת, במלאכה; לבנות ערים וכפרים חדשים לקליטת מאות אלפי היהודים שיבואו לארץ בארבע השנים הקרובות, כדי שהמונים אלה יקלטו בארץ; הושם עלינו להגשים מפעל התישבותי, גם בכפר וגם בעיר, שהוא גדול בהרבה מכל המפעל ההתישבותי שהקימונו משך שבעים השנים האחרונות. נצטרך לשקוד בממדים רחבים ובקצב מהיר על יעור הרים, הפרחת חולות, התקנת השקאה, השבחת קרקעות, בנין בתים למשק, לדירה, לבתי־ספר, לבתי־חרושת, לבתי־חולים, למעבדות. נצטרך להקים תחבורה ענפה מקומית, ארצית, בינלאומית — ביבשה, בים, באויר, לארגן אכספּורט ואימפּורט רב־מידות, לבנות רכבות ולסלול דרכים, ועוד, ועוד.

״אולם אין זה אלא צד אחד של המטבע. אין אנו מביאים לארץ עדרים של בעלי־חיים שמספיק להעבידם, להאכילם ולשכנם, אלא המוני יהודים שלא על הלחם לבדו יחיו, אנו מעלים לארץ עם יחיד במינו, מפוזר מכל קצוי תבל, המדבר בלשונות רבות, חניך תרבויות זרות, נפרד לעדות ושבטים שוגים. את כל הציבור הרב והמנומר הזה מוטל עלינו להתיך מחדש, לצקת אותו בדפוס של אומה מחודשת. עלינו לעקור את המחיצות הגיאוגרפיות, התרבותיות והלשוניות המפרידות בין החלקים השונים, ולהנחיל להם לשון אחת, תרבות אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת, חוקים חדשים ומשפטים חדשים. עלינו להנחילם רוח, תרבות, ספרות, מדע, אמנות. עלינו להכניסם למסגרות חברתיות ופוליטיות חדשות, להנחיל להם זיקה לעברנו וחזון לעתיד; עלינו לחנכם לחיי עם עצמאי, לחיים ממלכתיים, לשלטון עצמי, לחירות, לאחדות יהודית, לעזרה הדדית, לאחריות קולקטיבית, ובו בזמן עלינו לדאוג לבטחונם, לבטחון המדינה, חירותה ומקומה בעולם. ומלאכה זו עלינו לעשותה בתקופה מסובכת ומסוכסכת, כששלום העולם תלוי בשערה ואנו מוקפים צוררים ויריבים.

״וזו השאלה העומדת לפנינו: כיצד תיעשה המלאכה הגדולה והקשה הזאת? ״איך נרים את המשא הכבד הזה, המשקי, הכלכלי, הפוליטי, התרבותי, הארגוני — ואנחנו מעטים. כל העם היהודי הוא עם קטן. בקושי צברנו מעט נכסים בארץ, אך הם לא יספיקו לעליה הגדולה; ואנחנו עם עשוק, עשוק ההיסטוריה, אין לנו שום ירושה חמרית; ועלינו לעשות בזמן קצר, ובכוחה של מדינה קטנה, מלאכה שלא עשינו מעולם, ומלאכה שלא נעשתה אולי על־ידי שום עם אחר. המלאכה הזאת תיעשה רק בתנאי אחד: אם נצליח לגייס גיוס מלא את היתרון האחד שיש לנו — היתרון המוסרי והאינטלקטואלי של העם היהודי. — — —

״רק מתוך גיוס מלא של כוחנו המוּסרי ויכלתנו האינטלקטואלית נוכל להתגבר על הקשיים העצומים העומדים לפנינו בהגשמת יעודי מדינתנו. פירושו של דבר, שמדינה זאת לא תוכל לעמוד רק על המנגנון הממלכתי, על חברי ממשלה, על נבחרי הפרלמנט, ניזקק לכל הדברים האלה, אבל באלה בלבד לא נוכל לעשות את המלאכה שלפנינו.

״שומה עלינו להפעיל את כל המרץ החלוצי הגנוז בתוכנו ולגייס את כל היתרונות שיש ללב ולמוח היהודי; והכוָנה אינה רק לאנשי סגולה מעטים, אשר חוננו בכשרונות מיוחדים ובתכונות בלתי רגילות. בתוך כל איש ואשה גנוזים כוחות אדירים, ויש רק לדעת להגיע למקורם, לגלותם ולהפעילם. בהקמת תנועה חלוצית בקרב העם גילינו כשרון זה. הנוער שחולל אחת המהפכות הפוריות ביותר בתולדות אדם והקים מפעלי בראשית — לא היה של עילויים וילדי פלא, אלא נערים ונערות רגילים. העצמאות אשר נסינו להקים בסערת מלחמה, אי־אפשר לה שתסתיים בשטח המדיני בלבד. המהפכה הזאת שהתחוללה בבוא עצמאותנו לא תמלא יעוּדה, אם תהיה מהפכה מדינית וצבאית בלבד. המהפכה המכרעת — היא לפנינו. עלינו להפוך את הארץ, את העם, את כל סדרי חיינו.

״אילו נדרשתי למצות כל מהותה של ההיסטוריה היהודית במלים אחדות, הייתי אומר שלוש מלים: איכות מול כמות. תמיד, בכל הדורות, מימי יהושע בן־נון ועד מלחמת צבא־הגנה־לישראל, עמדנו מעטים כנגד רבים. גם אם נצליח, ואני מאמין כי נצליח, להעלות עוד מיליוני יהודים, נהיה מעטים מול רבים. ורק אם נהיה נאמנים ליעוד ההיסטוריה היהודית ונאמנים לחזונה — נעמוד. בסגולותיו המוּסריות והאינטלקטואליות אין העם היהודי הקטן והמופלא הזה נופל מהגדולות שבאומות, וחינוכנו צריך לטפח ולהגביר סגולות אלה עד שיא יכלתן. רק בכוחן נעמוד בעולם של תחרות ושנאה ועושק. ובכוחן לא יבצר מאתנו להראות דרך חדשה לעולם, דרך של שלום, צדק וחירות ואחוָה אנושית — לא על־ידי הטפה והסברה, אלא על־ידי היותנו למופת בחיינו, במשטרנו, בהליכותינו, כי שומה על מדינת ישראל להיות מדינה למופת, וזו תקום בשיתוף הכוחות של חלוצי העבודה ואנשי הרוח.”

נדמה שגם אחרי קרוב לשלוש־עשרה שנים — אין לשנות ואין לגרוע אף מלה אחת ממה שנאמר בתחזית של המדינה שמונה חדשים לאחר הקמתה. המעשים נעשו כפי שנחזו, הבעיות נתעוררו והחריפו כפי שנראו מראש, והדרך לפתרונן לא הטעתה, לא הכזיבה — אבל היא לא הגיעה עדיין למחוז־חפצה, והתוספת החשובה שיש להוסיף לאחר גמר שלוש־עשרה השנים של המדינה — כי עוד הדרך רבה לפנינו, והמנוחה והנחלה עוד מאתנו והלאה.

העם לא הכזיב — לא העם בארץ ולא העם בתפוצות. מאז, הגיעו למעלה ממיליון עולים משמונים ויותר ארצות מכל חמש היבשות. בימי עזרא ונחמיה שבו פחות מחמישים אלף עולים. מאז קום המדינה כבר שבו יותר מפי עשרים מאשר בימי עזרא ונחמיה.

זהו הפלא השלישי שחזה דורנו בשלוש־עשרה שנים אלה — אחרי חידוש המדינה ונצחון המעטים על המרובים.

לא מעטים היו החששנים שהיססו והתנגדו להכרזת המדינה. ההגיון המציאותי כאילו היה לצדם. מספר הערבים בארץ־ישראל היה כפליים ממספר היהודים, והיה הגיוני, לכאורה, להניח שאם תוכרז המדינה בניגוּד להיסוסים של מחלקת המדינה האמריקנית, למרות האיבה של הממשלה הבריטית וביחוד לנוכח איומי ההשמד של מדינות ערב — צפוי חורבן לישוב היהודי בארץ, שכל אמצעי ההתגוננות שבידיו היה רק אלה שיכלה להחזיק ולהפעיל ההגנה במחתרת: רובים, תת־מקלעים, רימונים וקצת מרגמות, בשעה שהיה ברור כי צבאות ערב שיפלשו לארץ מצוידים בתותחים, בטנקים ובמטוסי קרב, שאי־אפשר היה לרכוש, להחזיק ולהפעיל במחתרת. וידידים טובים ונאמנים שלא מבני ברית וכמה עסקנים מבני ברית הזהירו מפני הצעד הנועז הזה העלול לסכן עצם קיומו של הישוב.

חששנות מעין זו נשמעה גם לגבי עליה בלתי מוגבלת — שנקטה בה הממשלה הזמנית, וכן הממשלה הנבחרת שבאה אחריה במארס 1949. ״אנשי מעשה״ הזהירו מפני סכנת נחשול עליה שעלול לערער ולהרוס המדינה הצעירה בעודה עומדת במלחמת חיים ומוות עם הפולשים הערבים; קולות אלה לא נשתתקו גם אחרי תום הקרבות, כשזרם העליה הלך וגאה. ואמנם הארץ היתה שרויה במצב תוהו ובוהו. המעבר משלטון המנדט לעצמאות היה כרוך בקשיים כלכליים. בימי המנדט היתה ארץ־ישראל חלק מגוש הסטרלינג; הצבא הבריטי הרב (עד 100,000 איש) שחנה בארץ היה משען רב למשק היהודי הצעיר, בהיות הצבא צרכן גדול, שהוא רק קונה ואינו מוכר. מבחינה כלכלית היתה ישראל משולבת גם באזור המזרח התיכון, ושוקי מצרים, סוריה, לבנון היו פתוחים לפניה. עם ביטול המימשל המנדטורי היתה ישראל למעשה מנותקת מכל הארצות השכנות. המטבע הישראלי לא היה מקובל בעולם. התקפת המדינות הערביות חייבה גיוס כל הכוחות הצעירים בישראל, מה שפגע קשה גם בחקלאות וגם בתעשיה. ובתנאים אלה החל הזרם הגואה של העליה.

בארבעה וחצי החדשים שלפני הקמת המדינה (מינואר עד 15 במאי 1948) עלו 18,922 איש; בממוצע 4205 לחודש. מהכרזת המדינה ועד סוף 1948 עלו 91,106 איש, בממוצע 12,900 לחודש. עליה כזאת לא היתה מעולם. אולם זו היתה רק התחלת הנחשול הגדל והולך. בארבע השנים הראשונות לקום המדינה, מ־15 במאי 1948 עד 15 במאי 1952, הגיעו לארץ 697,654 עולים: מאירופה 336,387, מאסיה 237,251, מאפריקה 81,442, מאמריקה 6,209, מאוסטרליה 320, וכעשרים אלף לא סומן ארץ מוצאם. וכך הוכפל מספר התושבים היהודים בארבע השנים, כפי שחזתה הממשלה הנבחרת הראשונה בהתיצבה לפני הכנסת הראשונה ביום 8 במארס 1949.

ראשוני העולים היו ה״מעפילים״ שנעצרו על־ידי ממשלת המנדט במחנות קפריסין. ביום הכרזת המדינה נמצאו באי זה 24,000 עצורים. יחד עם המעפילים עלו ארצה שרידי מחנות הריכוז בגרמניה. במלאת שנה למדינה קלטה ישראל 203,581 עולים (עד סוף אפריל 1949). זו היתה בעיקר עליות אירופה. העלאת מחנות העצורים בקפריסין וה״עקורים״ בגרמניה וחיסול גולת בולגריה היו המאורעות העיקריים בשנה זו. עליהם נוספה גם עליה. מרומניה, צ׳כוסלובקיה, הונגריה ויוגוסלביה. הגוש הגדול ביותר היו יהודי פולין (56,057), רובם אלה שנעצרו במחנות בגרמניה. באו גם ראשוני העולים מאסיה (תורכיה, ארצות ערב, אפגניסטן) ומארצות צפון־אפריקה. בשנה השניה לקיום המדינה הגיע אחוז העולים מארצות המזרח (אסיה ואפריקה) ליותר ממחצית כלל העולים. חוסלה גולת תימן והחל חיסוּל לוב וטריפוליטניה. נמשכה עליה גדולה מתורכיה וצפון־אפריקה, והחלה עליה ממצרים, מפרס ומבבל. העליה מפולין ומרומניה גדלה, ובשתי השנים הראשונות הגיעו משתי ארצות אלה 125,162 יהודים. גם מברית־המועצות עלו בשתי שנים אלה 3,107 איש, מצ׳כוסלובקיה 16,388 ומיוגוסלביה 6,903. בשנה הראשונה לא היה קושי רב בשיכון העולים. הללו נתישבו רובם (117,000 איש) בערים וכפרים נטושים: יפו, רמלה, לוד, טבריה, צפת, בית־שאן, וגם מצאו עבודה במשק הקיים.

בשנה השניה נסתתמו מקורות אלה. בשנת 1949 שוחררו מהצבא, אחרי תום הקרבות (ביום 7.1.49 ), רבבות חיילים, שהיה צורך לסדרם בעבודה, והעולים החדשים לא בנקל השיגו עבודה. הוחמרה גם בעית השיכון; נעשה מאמץ גדול לישב מכסימום של עולים על הקרקע. בשנה הראשונה נתישבו רק 662 משפחות במושבי עולים בכפרים נטושים, אולם בשנה השניה נתישבו כבר כ־5,700 משפחה במושבי עולים ובכפרי עבודה. לאחר שהכפרים הנטושים נושבו — הוחל בהקמת כפרים מתוכננים. ראשי המשפחה היו יוצאים למקום ההתישבות, מקימים מחנות אוהלים ומתחילים בבנין בתים ובהכשרת הקרקע, וכעבור חדשים אחדים הצטרפו אליהם כל בני המשפחה. נקודות התישבות אלה הוקמו בכל אזורי הארץ — בגליל, בשומרון, ביהודה ובדרום. כ־400 משפחות הצטרפו למושבי עובדים קיימים, וכשמונת אלפים עולים נכנסו לקיבוצים וקבוצות, מחציתם מעדות המזרח. כ־20% לא נקלטו ועזבו את הקיבוצים בחדשים הראשונים.

היו קשיים גדולים בריכוז עולים של ארצות שונות בכפר אחד או אפילו בעיר אחת. לא היתה שפה משותפת, וגם האכילה בצוותא לא היתה כמעט אפשרית. יוצאי ארצות שונות הורגלו למאכלים ולתבשילים שונים, ומנהלי המטבחים שלא מבני אותה העדה הואשמו ביחס עוין לעולים שאינם מבני עדתם.

רוב העולים התישבו בסביבת ערים — בשיכון ארעי, תחילה במחנות עולים. באבגוסט, 1949, הגיע מספר יושבי המחנות למאה אלף. הישיבה במחנה גרמה לדמורליזציה בקרב העולים, כי נתרגלו לאכול לחם חסד. היה גם קושי רב בחינוך ילדי העולים: חסרו מורים וחסרו בתי־ספר. נוסף לבעיית הילדים הוחרפה גם בעיית המבוגרים. גם העולים הקשישים דרשו ונדרשו ללמוד עברית, והורחבה פעולת האולפנים להנחלת הלשון למבוגרים. דבר זה היה דחוף ביותר למען קליטת העולים בעלי המקצועות החפשיים: רופאים, מהנדסים, עורכי־דין, מנהלי חשבונות וכדומה.

החלה גם פעולת בנין אדירה, ובשתי השנים, ממאי, 1950, עד מאי, 1952, נבנו למעלה מעשרים אלף יחידות דיור לעולים.

כדי להכשיר את העולים לחיי עבודה אורגנו בבתי העולים קורסים ללימוד מקצועי — בנין, נגרות, מסגרות, תפירה, רקמה, משק־בית ועוד.

כעשרה אחוזים של העולים לא היו מוכשרים לעבודה מחמת גילם, בריאותם ומסיבות סוציאליות אחרות. היו נכים, חולי שחפת, חולי לב, חולי נפש, חולי עצבים, קטועי אבר, עיורים, זקנים, גלמודים ועוד. בסוף שנת 1949 הוקם המוסד ״מלבן" על־ידי הג׳וינט, הסוכנות היהודית וממשלת ישראל לטיפול במקרים סוציאליים אלה.

בשתי השנים מ־15 במאי 1950 עד 15 במאי 1952 עלו ארצה 304,457 איש — רובם מאסיה ואפריקה. מאירופה באו בשתי שנים אלה רק — 117,701 איש, רובם מרומניה (81,364 נפש), מפולין באו רק 20,206 עולים: בתקופה זו חוסלה גולת בבל — הגולה העתיקה ביותר; יהודים אלה ישבו בבבל מאז חורבן בית ראשון. נוסף על 6,910 יהודי בבל שבאו עוד בשנת 50–1949, עלו בשתי השנים האלה 112,464 בבלים, והם היוו העדה הגדולה ביותר בקרב העליה שלאחר קום המדינה. כשבעים אחוז מעליה זו היו סוחרים זעירים וחסרי מקצוע, כחמישה עשר אחוז היו בעלי מלאכה וחקלאים בכפרי עיראק וקורדיסטן, 10 אחוז היו פקידים ובעלי מקצועות חפשיים, וכחמישה אחוזים היו בעלי רכוש כלשהו.

עליה זו הביאה אתה, יחסית, הרבה כוחות אינטלקטואליים, שהיו לעזר רב לקליטת בני עדתם האחרים. למעלה מחמש מאות בבלים היו מורים, ולאחר שלמדו עברית באולפן נכנסו לעבודת הוראה בקרב העולים במעברות. בשביל רוב עולי בבל היה המעבר לארץ כרוך במשברים נפשיים, אולם רובם הסתגלו מתוך רצון לעבודה, שלא היו רגילים לה כלל בארץ מוצאם. הכפלת הישוב העברי בארבע השנים הראשונות לקיום המדינה גרמה למחסור חמור במצרכים, והיה הכרח להכריז על משטר של צנע, שפגע גם בישוב הוָתיק ועורר אי־שביעת רצון בחוגי המעמד הבינוני. היה מחסור במצרכים — והשוק השחור פרח. היו גם שביתות סוחרים וחנוָנים, — אם כי המצב הכלכלי בכללו הוטב בשנתיים שלאחר קום המדינה, למרות הקשיים המרובים שנגרמו על־ידי נחשול העליה העצום. הוטב מצב הפועלים, הוטב מצב החקלאות, החרושת והמסחר. לעומת זאת עדיין היה קשה מצבם של הרבה עולים. ביום 1.4.52 התגוררו 245,000 עולים במעברות.

בארבע השנים הראשונות לקיום המדינה היו שיאים בעליה, שלא היו כמותם בשנים הבאות. כאשר התיצבה הממשלה הנבחרת הראשונה לפני הכנסת ביום 8.3.49 הכריזה על הכפּלת הישוב במשך ארבע שנים כמשימה המרכזית של המדינה והעם. רבים פקפקו, כאמוּר, באפשרות דבר זה. ובכל זאת נעשה הדבר בפחות מארבע שנים. מיום 15.5.48 ועד סוף דצמבר 1951 הגיעו 684,275 עולים, והריבוי הטבעי אף הוא התקרב למאה אלף (97,208), כלומר, במשך 3 שנים ו־1/2 7 חדשים גדל הישוב היהודי ב־120%.

בתקופה קצרה וגדולה זו גם הוכפּל מספר הישובים החקלאיים. בשבעים השנים של התישבותנו שקדמו למדינה הוקמו פחות מ־300 ישובים והגענו לעיבוד של חצי מיליון דונם קרקע. בסוף 1951 עיבדנו 3,9 מיליון דונם (מהם חצי מיליון על־ידי התושבים הערבים). מפעל חקלאי אדיר זה, בוצע על־ידי יהודי תימן, מרוקו, בבל, תורכיה, טוניס, מצרים, פולין, רומניה ושאר ארצות מזרח אירופה והבלקנים יחד עם חלוצים שהגיעו מאנגליה, אמריקה, ארגנטינה, דרום־אפריקה וארצות מערב אירופה.

בכל ימי שלטון המנדט, למעלה מ־30 שנה, ניטעו בארץ על־ידי הממשלה, הקרן הקיימת ואנשים פרטיים — 12 מיליון עצים על שטח של 060,00 דונם בערך, ואילו בפחות מארבע שנות המדינה ניטעו על ידי הקרן־הקיימת, צבא־הגנה־לישראל, משרד החקלאות ופרטים — 25 מיליון עצים על שטח של 125,000 דונם בערך. בתקופה זו הוכפל גם שטח אדמת השלחין בארץ. צבא־הגנה־לישראל שהוקם בחפזון תוך מלחמת הקוממיות התחיל להתארגן באופן שיטתי רק לאחר שנתקבל חוק שירות הבטחון בכנסת (בספטמבר 1949). בויכוח על חוק זה שללו ״בעלי נסיון״ שהיו אֱמוּנים אך ורק על מסורת ה״הגנה״ בלבד, הבנויה כולה, על התנדבות אישית, את הרעיון הנועז לעשות את הצבא לבית יוצר של נוער חלוצי לוחם. הם טענו שלצבא יש סטיכיה שלילית. הצבאיות מניחה מקום לקרייריסם, לבטלה, להתהדרות — כל אלה, טבועים כאילו בטבע של הצבא, ומשום כך רצו בהשפעות מפלגתיות ובהתלכדויות רעיוניות בצבא. הכנסת קיבלה דעת שר הבטחון שאסור להפוך הצבא לזירת התגוששות של אידיאולוגיות מפלגתיות ותנועות חברתיות שונות, וכי יש לעשות את הצבא לבית יוצר לעם חלוצי לוחם, ולתת לצבא הכשרה חקלאית. חידוש נועז זה שנראה לרבים כדמיוני — נתקיים. קם חיל נח״ל (נוער חלוצי לוחם), שנעשה בשנים הראשונות ליסוד המדינה לכוח ראשי בהפרחת השממה ובישובי ספר מסוכנים. הנח״ל שהוקם בתחילת 1950, הקים בשנתיים 15 ישובים, לרוב יִשובי ספר, בדרום המערבי ובצפון המזרחי, על גבול מצרים ועל גבול סוריה.

בעקבות נח״ל נתארגן הגדנ״ע (גדודי נוער), ובדרום הנגב, במרחק 20 קילומטר מצפון לאילת, הוקמה, בלב המדבר, חוָת הגדנ״ע באר־אורה. גדלו והתפתחו בקצב מהיר החרושת והמלאכה. בסוף 1949 היה מספר המתפרנסים בחרושת ומלאכה — 80,000, בסוף 1951 הגיע ל־119,000. הוקמו תעשיות יסוד המחזקות בטחונה ועצמאותה הכלכלית של המדינה. הוקמו בתי־חרושת למכוניות, לצמיגים, לצינורות, לזבלים, לרפואות, לחמרי נפץ, למתכת, לעץ, לזכוכית, לכלי בית ועוד.

ב־28 החדשים הראשונים לחידוש המדינה הוקמו 2,250 מפעלי חרושת חדשים שהעסיקו 15,400 פועלים (מתכת, עץ, טכסטיל, מזון, הלבשה). במארס, 1950, הוקם מרכז להשקעות ועד סוף 1951 (21 חודש) אושרו 650 מפעלים חדשים שהונם המושקע מגיע ל־840,000,000 ל״י. מסוף 1948 עד סוף 1951 גדלה ההכנסה הלאומית מ־150,000,000 ל״י עד 440,000,000 ל״י. מספר המפרנסים עלה מ־200,000 ל־510,000.

מחקרים שנעשו על־ידי כוחות מדע צבאיים ואזרחיים גילו בערבות הנגב אוצרות טבעיים בעלי ערך רב; נתגלו אוצרות עשירים של פוספטים, ומיד הוחל בניצולם. נמצאו מרבצי נחושת, מנגן, קאולין, גפרית. נתגלו גם עפרות ברזל.

העליה הגדולה בארבע השנים הראשונות עוררה בעיית מיזוג הגלויות בכל חומרתה וקשייה. ב־13 ביולי 1949 הוכנס על־ידי שר החינוך (ז. שזר) חוק חינוך חובה חינם שיחול בהדרגה משנת הלימודים תש״י ועד שנת הלימודים תשי״ב על כל ילד וילדה בגיל 5–13.

בשנות העליה הגדולה שופּרה גם הבריאות וצומצמה תמותת תינוקות, למרות משטר הצנע שנחשול העליה הטיל על המדינה. בשנת 1949 הגיעה תמותת תינוקות ל־51.7 לכל אלף, ב־1950 ירדה עד 46.5 וב־1951 — עד 39.

המעשה של ארבע שנים ראשונות אלה במדינה אין שום מספּר וכמות מבטאים אותו כראוי. בשנים אלה התחוללה תמורה עמוקה ויסודית בחיי מאות אלפי אנשים — מהפכה בטבע האדם היהודי, באורח חייו, בהרגשתו, בטבעו, בהרגליו, בכושר המעשה שלו. מהפכה זו התמידה גם בשנים הבאות, אבל לא במהרה ולא בקלות תבוא לגמר בישולה.

בשנת 1952 החלה האטה תלולה בעליה. בשנה זו החמישית לקיום המדינה, עלו רק 23,375 יהודים. בשנת 1953 עלו פחות מהחצי של השנה הקודמת — רק 10,347, וזו היתה שנת השפל. מ־1954 עד 1957 חלה שוב עליה מתמדת, אם כי לא רבתי, בעליה. ב־1954 באו 17,471; ב־1955 — 36,303; ב־1956 — 54,925; ב־1957 (השנה שלאחר מערכת סיני) — 69,733. זו היתה שנת השיא לאחר הנחשול הגדול של ארבע השנים הראשונות.

עד תחילת 1953 נקלטו העולים: 123,669 בישובים נטושים, 133,706 בערים ובמושבות ותיקים, 105,117 הסתדרו אצל קרוביהם ובעזרתם, או באופן פרטי, 341 נקודות חקלאיות קלטו 11,260 עולים. במושבי עולים חדשים התישבו — 40,230 איש, בכפרי עבודה — 13,492, בכפרים שיתופיים –9,419, בקיבוצים — 27,874, בעליית הנוער נקלטו — 32,552, במעברות — נשארו יושבים 146,000, במחנות העליה — 46,842, ובבתי עולים מוחזקים על־ידי הסוכנות — 4,500. 2,641 עולים חזרו לגולה מתוך מחנות העולים. בשנת 1958 החלה שוב האטה בעליה. באותה שנה עלו 25,919 איש. ב־1959 — 22,987, ב־1960 — 23,487.

השנה — שנת 1961 — החל שוב גידול בעליה, ובחודש יולי שנה זו הגיע לארץ העולה המיליון, וכן נכנסו בחודש זה 2,513 העולים הראשונים של המיליון השני. מיום הקמת המדינה עד סוף 1960 עלו 980,213 נפש. בשבעת החדשים הראשונים של שנת 1961 נוספו 22,300 עולים. ובכך הגיע מספר העולים בסוף יולי 1961 ל־ 1,002,513.

מיום קום המדינה עד סוף 1960 עזבו את הארץ לצמיתות (״ירדו״) 117,767 יהודים² המספרים אינם מדויקים במאה אחוזים, כי רק משנת 1949 החלו העוזבים להצהיר על ״ירידתם״, ויִתּכן שלא כולם מסרו בשעת יציאתם הצהרה על ״ירידתם״. שיא הירידה היתה בשנת 1952, בתקופת המחסור והצנע בארץ בעקב העליה הרבה. מצהירים על ירידה היו 75,562 כל השנים האלה, ויתכן שבהבדל בין מספר המצהירים ובין היורדים לפי אומדן יש כמה נוסעים שמשתהים בחוץ־לארץ ויש בדעתם לשוּב. לא־יהודים עזבו בתקופה זו 4,686, מהם הצהירו רק 3,806.

אם נשווה שלוש התקופות: העליה בימי השלטון התורכי (משנת 1882 עד 1914) שמנתה בערך שישים או שבעים אלף עולים, העליה בתקופת הכיבוש הבריטי(1918–1948) שמנתה 482,000, והעליה בשלוש־עשרה שנים וחדשיים וחצי של קיום המדינה (1.5.1948 ו־31.7.1961) — 1,002,513, נמצא שבתקופה הקצרה של המדינה עלו פי שנים מאשר בשישים ושש השנים של התקופה התורכית והבריטית גם יחד.

אלה היו שלושת הפלאים של תקופה קצרה וגדולה זו: חידוש מדינת ישראל, נצחון המעטים על המרובים ועליית מיליון העולים הראשון.

במפקד האוכלוסיה שנערך השנה (ביום 22.5.1961) נרשמו 2,170,280 באוכלוסיה קבועה, מהם 1,932,309 (89.04%) יהודים ו־237,773 (10.93%) מיעוטים. בסוף ספטמבר 1949 ³) היו בישראל 1,135,000 תושבים, מהם 965,000 (85.5%) יהודים, 170,000 (15%) מיעוטים. מספטמבר 1949 עד מאי 1961 גדלו האוכלוסין בישראל ביותר ממיליון נפש, מזה יהודים — 967,309, ולא־יהודים קרוב ל־68,000 (67,773).

* * * * *

גיאות העליה בארבע השנים הראשונות לקיום המדינה נתקלה תחילה בירידה ניכרת בתוצרת חקלאית, ביחוד בירקות, חלב, ביצים ובשר עוף. בריחת הערבים מהכפרים שבמרכז ובדרום (נוסף על הבריחה מהערים ירושלים, חיפה, טבריה, צפת, בית־שאן, יפו, לוד, רמלה, מגדל אשקלון); גיוס רוב כוחות העבודה הצעירים במשקים החקלאיים הקיימים, תחילה להגנה (עד סוף מאי 1948) ואחר־כך לצבא־הגנה־לישראל; תקלות קשות במשק בעקבות פעולות מלחמתיות — כל אלה צמצמו השטחים המעובּדים ופגעו קשה ביִצוּר. עדרי צאן ובקר אבדו, שטחים מרובים שעובדו עד אז הוברו ונוּטשו, ומשק ההדרים נפגע קשה. בעונת תש״ט שוּוקו רק 40% תיבות ההדרים ממה ששוּוקו בעונת תש״ח — החורף שלפני הקמת המדינה. במקום 9.5 מיליון תיבות שוּוקו רק 3.5 מיליון. נפגעו קשה מטעי הבננות בעמק, וככל שגאה בשנים הראשונות נחשול העליה — גבר המחסור. בשים לב לעובדות אלה, קבעה הממשלה הנבחרת הראשונה בקוי היסוד שאושרו בכנסת, כסעיף שני לקיבוץ גלויות — ״הפניית העליה לכפר ולהתישבות חקלאית לכל צורותיה, הקמת משקי לימוד והדרכת העולים בעזרת ותיקי ההתישבות בהקמת מפעלים התישבותיים חדשים״. באדמה לא היה מחסור. עם הקמת המדינה בוטלו גזרות ״הספר הלבן" שחסמו למעלה מ־90% של ארץ־ישראל המערבית בפני ההתישבות היהודית. עכשו נפתחו להתישבות חדשה שטחים עצומים ברחבי הדרום והנגב וכן שטחי הכפרים הנטושים, שתושביהם הערבים ברחו מהם עוד לפני הכרזת המדינה, לפי הוראות ההנהגה הערבית העליונה והמופתי בראשה.

מיד עם קום המדינה גדל הצורך לקדם ההתישבות החקלאית כדי: א. ליַצר מזונות וחמרי גלם לאוכלוסיה ההולכת וגדלה בקצב מהיר; ב. לקלוט חלק של עליה רבתי בעבודה יצרנית בחקלאות; ג. לישב חבלי ארץ שוממים. העולים החדשים, שלא כעולים שבאו לפני מלחמת העולם השניה, כלומר לפני השמדת ששת מיליוני יהודי אירופּה, לא קיבלו לפני עלייתם כל הכשרה חקלאית או כל חינוך חלוצי; כמעט כולם היו בגולה תושבי ערים ועיירות שעסקו במלאכה או במסחר. אולם המגע עם אדמת המולדת וההדרכה והיזמה הממלכתית הפכו תושבי ערים, ללא כל הכשרה קודמת, לעובדי אדמה ולבוני יִשובים חקלאיים.

העולים החדשים נענו למעלה מהמקווה לקריאה להתנחל על הקרקע. הצלחה זו יש לזקוף במידה מרובה על חשבון ותיקי ההתישבות העובדת שנחלצו להדרכה ביִשובי העולים החדשים, ובמיוחד לאהבת הארץ שהיתה נטועה בלב היהודים בכל הארצות ובכל הדורות.

בתקופה קצרה בערך הוקמו מאות יִשובים חקלאיים חדשים — בגליל, בשומרון, בשרון ובדרום. המשק החקלאי נתגוון וטופחו צמחי תעשיה: טבק, סלק סוכר, פשתן ולבסוף גם כותנה. הפרדסים שנעזבו ונהרסו בימי המהומות ומלחמת הקוממיות שוקמו, ומטעי ההדר הורחבו. הורחבו בקצב מהיר גם מטעים אחרים (זיתים, גפנים, תאנים, בננות, אפרסקים ועצי פרי אחרים). שטח הירקות הוגדל, ושטח ההשקאה הוכפל והושלש.

המתישבים החדשים היו ברובם עולים חדשים מארצות אסיה, אפריקה ואירופה, אבל הנוער הישראלי תרם אף הוא להרחבת ההתישבות בהקימו בעיקר יִשובים קיבוציים לעשרות. בשנת 1952 קמה תנועה ״מהעיר אל הכפר״ שחבריה היו רובם פועלים מסודרים בחרושת, והם הקימו עשרה יִשובים משלהם, ורבים מהם נקלטו ביִשובים ותיקים. גורם בולט בהרחבת ההתישבות היה נח״ל, ובשנת 1949 — גם חיילים משוחררים אחרי תום מלחמת הקוממיות.

גידול הכותנה זכה להצלחה רבה הודות לעזרת חקלאי יהודי מקליפורניה, חניך הגימנסיה העברית בתל־אביב, מר סם המבורגר. עוד בימים קדומים, במאה הי״ד לפני הספירה, גדלה כותנה בארץ. גם בראשית המאה העשרים נעשו נסיונות לגדל כותנה על־ידי המתישבים היהודים — ולא הצליחו. חוסר מים, ומזיקים שלא התגברו עליהם, הכשילו נטיעות אלה. אחרי הקמת המדינה נתחדשו הנסיונות לגידול כותנה, ובהדרכת סם המבורגר נזרעה בשנת 1953 כותנה על שטח של 200 דונם בארבעה מקומות שונים בארץ. הגידול עלה יפה וגם נמצאו אמצעים להדברת מזיקי הכותנה. שטח הכותנה התרחב משנה לשנה, ובשנת תשכ״א כבר נזרעו 165,000 דונם. היבול הוא בין הגדולים בעולם, וגם הטיב אינו נופל מזה של הכותנה הטובה ביותר בארצות אחרות.

עם האטת העליה משנת 1952 ואילך הואט גם קצב ההתישבות. אולם גדל חלקם של ילידי הארץ בהתישבות החדשה.

העליה הגדולה לא יכלה כמובן להיקלט כולה בחקלאות, ונעשו מאמצים ממושכים להרחבת התעשיה והמלאכה. מהמִלְוֶה האמריקני בסך 100 מיליון דולר הוקצבו 20 מיליון דולר לצרכי התעשיה: לתעשיית המתכת — 4 מיליונים, לתעשיית חמרי הבנין — 3 מיליונים, לתעשיית המזון 2.8 מיליון, לתעשיית הטכסטיל — 1.7 מיליון דולר, לחברת האשלג וחברת החשמל — 5 מיליונים, ולתעשיות ומלאכות שונות אחרות — 2.6 מיליון דולרים. ניתנה עזרה ל־155 מפעלי תעשיה ול־89 בעלי־מלאכה, רובם בתל־אביב וירושלים, והשאר בכל רחבי הארץ.

בעשור הראשון גדל הישוב היהודי בארץ ביותר ממיליון איש, חלקם ריבוי טבעי, ורובם העליה. ביום הכרזת המדינה מנה הישוב היהודי 649,633 נפש ובסוף שנת 1957 1,762,741. הריבוי הטבעי הגיע בתקופה זו ל־290,392, העליה ל־896,355 (מהם 9,366 תיירים שהשתקעו בארץ). אולם במשך זמן זה עזבו את הארץ כ־89,000 יהודים, כך שהגידול האמיתי היה 1,113,108 נפש. משבעים ותשע ארצות נהרו היהודים לישראל העצמאית.

משנת 1948 עד סוף 1957 הוקמו 478 ישובים חקלאיים חדשים והשטח המעובד הגיע קרוב לארבעה מיליון דונם. עד הקמת המדינה הושקה בארץ שטח של כרבע מיליון דונם, בסוף שנת 1957 הגיע השטח המושקה ל־1,100,000 דונם. מבין הישובים החדשים שהוקמו במדינה היו עד סוף 1957 93 קיבוצים, שהוקמו בעיקר על־ידי נוער ישראלי, שקלטו גם מאות חברים מחוץ לארץ, אולם חשיבות מיוחדת נודעת לעובדה שרוב הישובים החקלאיים נבנו על־ידי עולי אסיה ואפריקה, שלא קיבלו מעולם כל הכשרה חלוצית ופרט ליהודי קורדיסטן ומעטים אחרים לא עסקו מימיהם בעבודת האדמה. כמעט כל ישובי העולים הם מושבי עובדים.

נוף הארץ נשתנה בעשור זה תכלית שינוי גם על־ידי צמיחת ישובים חקלאיים ועיירות פיתוח במרחבים שוממים בצפון ובדרום, וגם על־ידי מפעל היעור שנעשה בממדים עצומים. במפעל היעור הוחל עוד בתקופת המנדט, על־ידי הקרן הקיימת, אבל רק אחרי הקמת המדינה התרחב היעור בתנופה אדירה. בשנת 1944 היו רק 53,000 דונם נטועים יער. בשנת תש״ט (1948/9) ניטעו 52,000 דונם יער, בחלקם על־ידי הממשלה, פיק״א ואחרים, ורובם על־ידי הקרן הקיימת. עד שנת תש״ך (1959/60) הגיע שטח היער הנטוע ל־299,500 דונם, מזה הממשלה — 109,040 דונם, הקרן הקיימת— 176,200 דונם, אחרים — 14,260.

עם התחסלות חברת פיק״א בשנת תשי״ז (1956) הועברו יערותיה בחלקם לקרן־הקיימת, וחלקם למתישבים על אדמות החברה.

בשנת 1957 הושלם יבוּש אגם החולה. יובשה הביצה הממארת הגדולה ביותר במדינה, ונוספו רבבות דונמים של אדמה פוריה להתישבות נוספת. במרכז פיתוח החקלאות עמד המפעל של גילוי מקורות המים. בעשר השנים האלה נעשו למעלה מ־1,200 קידוחי מים, פותחו מפעלי מים מקומיים ואזוריים והושלם מפעל הירקון — נגב א'. תפוקת המים גדלה מ־300 מיליון מטרים מעוקבים בתש״ט ל־1,025 מיליון מטרים מעוקבים בתשי״ז. הודות לכך גדל שטח השלחין מ־300,000 דונם בשנת תש״ט ל־1,340,000 דונם בשנת תש״ך.

* * * * *

בניגוד לארצות השכנות — מצרים, בבל וסוריה, לא היתה ארץ־ישראל מעולם ארץ מושקית. הארץ אשר נראתה ליוצאי מצרים כארץ זבת חלב ודבש — לא היתה ארץ זבת מים. בימים הקדומים שימשו המים בארצנו בעיקר לשתיה.

בספר דברים, יא 11–10 נאמר:

״כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָה, לְרִשְׁתָּהּ לא

כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת

זַרְעֲךָ וְהִשְׁקֵיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם

עֹבְרִים שָׁמָה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָיִם.״.

בארץ מפוזרות בארות עתיקות רבות, ששימשו בעיקר לצרכי בית וחצר וקצת להשקאה. בזמנים קדומים נבנו בריכות לאגירת מים הזורמים ממעינות חרפיים, כגון בריכות שלמה בסביבת ירושלים. שרידי מפעלי המים הם ברובם המכריע מלפני תקופת כיבוש הערבים. בירושלים נתגלתה מנהרה (נקבה) מימי חזקיה המלך שהעבירה מי הגיחון לתור העיר ירושלים, ונמצאה כתובת עברית חקוקה בסלע בנקודת פגישת חוצבי המנהרה שבאו משני קצותיה.

ההתישבות החקלאית היהודית בדורנו הבינה כי אִכלוס צפוף של הארץ מותנה בחקלאות אינטנסיבית, כלומר, חקלאות שלחין, ועוד לפני קום המדינה הותווּ תכניות השקאה בהתאם להנחיות של המומחה האמריקני ו. לאודרמילק בספרו ״רשמי עמק טנסי על הירדן״. מאז קום המדינה עמדה בעיית המים במרכז דאגתה של המדינה, לאחר דאגת הבטחון. בעשור הראשון למדינה פותחו מקורות מים שכושר התפוקה שלהם הוא כשמונה מאות מיליון מטר מעוקב, פי שלושה וחצי מאשר במשך 70 השנים לפני המדינה. עליה זו באה בשלושה צינורות:

א. גורמים פרטיים, בחפירת בארות להעלאת מי תהום, ויזמה ציבורית מקומית — מושבות וערים, וכן איגום מי גשמים. ב. מפעלי מים אזוריים במקומות של תנאים טבעיים קשים; החשוב במפעלים אלה הוא קו הירקון לצפון הנגב. ג. תכנון ארצי כולל של מפעלי־המים הגדולים, הראשי בהם — הובלת מי הירדן לנגב. מפעל זה כולל מבצעים הנדסיים מורכבים של חפירת תעלות, הנחת צינורות, כינון תחנות שאיבה וכו', בריכות איגום שבהן ירוכזו המים ויובלו עד הנגב. מפעל הירקון שבו הוחל בשנת 1952 אִפשר התישבות חקלאית בדרום ובנגב הצפוני.

מפעל הירדן עומד להסתיים בשנים 1963/4.

בראשית ההתישבות העברית החדשה ברבע האחרון של המאה התשע־עשרה היו מתקני המים במצב גרוע מאשר בזמנים קדומים. אנשי העליה הראשונה, שהתישבו על הקרקע באזור הים התיכון, חיקו תחילה את השיטות הערביות בחפירת בארות, אולם לאט לאט שכללו שיטות אלה. הבארות אפשרו נטיעת פרדסים. כל באר סיפקה בערך 20 מטר מעוקב לשעה להשקאת שטח של 20 — 30 דונם פרדס.

לפגי מלחמת העולם הראשונה הוקם מפעל מים מרכזי ראשון מהירקון שסיפק 300 מטר מעוקב לשעה. אחרי המלחמה הביאה העליה השלישית אתה מומחי מים, ועם הרחבת ההתישבות הוחל בשכלול מתקני המים. שוכללה הטכניקה של בנין בארות באזור החוף, והבארות סיפקו פי שלושה ויותר מכמויות המים שסיפקו לפני המלחמה.

התקנת רשת החשמל ביזמת פנחס רוטנברג ז״ל עזרה רבות לשכלול הבארות ושאיבת המים. בתקופה זו הוחל בניצול מי מעיינות בגוש חרוד ובשאיבה מנהרות, בעיקר מהירמוך ומהירדן, והגיעו גם לגילוי מים בשכבות הרריות. במקומות שלא היתה בהם כל אפשרות לספּק מים במסגרת הכפר בלבד (במשקי הירדן, בבקעת יבנאל, בכמה ישובים באזור החוף) אורגנה הספקת מים על בסים אזורי. בשנת 1936 נוסדה חברת ״מקורות״ שעשתה גדולות בניצוּל המים הסמויים והגלויים שבארץ. הגורם המרכזי לפיתוח המים וניצולם באמצעים משוכללים היתה ההתישבות העובדת, שהתחלתה נעשתה עוד בימי העליה השניה (יִסוּד דגניה בשנת 1911). חברת ״מקורות״ הוציאה חוברת בשם ״אוצרות המים בארץ־ישראל״, שבה הוּתוותה תכנית להספקת מים כל־ארצית, ששללה את התפיסה הפסימית של ממשלת המנדט על אפשרויות פיתוח המים. המומחה האמריקני ו. ק. לאודרמילק היה לעזר רב בפיתוח זה. מארצות־הברית הובא מומחה מים, המהנדס הייס, שהתווה תכנית מים כל־ארצית שתאמה תפיסת המישבים והמתישבים היהודים. גולת הכותרת של תכנית זו היתה ברעיון להזרים מי הצפון לנגב. הנגב, שהיה ארץ לא נודעת כמעט לעליות הראשונות, ורבים ראו בו מדבר שומם ללא תקוה ואפשרות של התישבות, נעשה משנת 1934 ואילך לראש תקוה להתישבות חלוצית.

בשנת 1943 הוקמו שלוש הנקודות הראשונות בנגב: בית אשל על יד באר־שבע, (נהרסה בעקבות מלחמת הקוממיות, לאחר שעמדה בגבורה נגד הכוחות המצרים שנה שלמה), גבולות בנגב המערבי, ורביבים בהר הנגב, כשלושים ק״מ מדרום לבאר־שבע. במוצאי יום כיפור תש״ז, כשנה וחצי לפני הקמת המדינה, הוקמו אחת־עשרה נקודות בצפון הנגב, והונחו קוי צינורות זמניים מן הירקון לאספקת מים חלקית.

אולם רק עם הקמת המדינה, לאחר שכל מקורות המים ושטחי האדמה הועמדו ברשות העם הריבוני בישראל, אפשר היה לפתח תכניות המים במלוא היקפן.

פיתוח מקורות המים שנעשה בתקופת המנדט על־ידי יהודים ומוסדות (פיק״א) הגיע עד מיליון מ״ק לשנה. הפיתוח עד 1930 הגיע עד שלושה מיליונים מ״ק לשנה. הפיתוח משנת 1931 ועד מלחמת העולם השניה הגיע עד שמונה מיליונים מ״ק לשנה, הפיתוח במשך מלחמת העולם השניה ועד הקמת המדינה 15 מיליון מ״ק. אולם במשך שבע השנים הראשונות של קיום המדינה פותחו מקורות מים שסיפקו 550–600 מיליון מ״ק, כלומר, פי שנים וחצי ויותר מכמות המים שסופקו משך שבעים שנות ההתיישבות לפני קום המדינה. בשנת 1956 כבר הקיפו מפעלי המים 100 מיליון מ״ק לשנה. דבר זה אִפשר את הרחבת שטחי השלחין ב־150,000 דונם לשנה וגם הבטיח אספקה גדלה והולכת של מים לצרכי בית ותעשיה. עד לאמצע שנות השישים מקווים להגיע בקירוב לשני מיליארד מ״ק לשנה, שיספקו מי השקאה לשטח של שלושה מיליון דונם, מי שתיה לשלושה מיליון אוכלוסין ומים לתעשיה.

בעשור הראשון למדינה הושקעו במפעלי המים בערך 550 מיליון ל״י. בתחילת 1952 הוקמה חברת תה״ל (״תכנון המים לישראל״) העוסקת בתכנון מפעלי המים העיקריים ובפיקוח על ביצועם. היא גם מטפלת במפעלי הניקוז החשובים בארץ, במפעל הביוב של גוש דן (סביבת תל־אביב), בצינורות הנפט (מאילת) והגז. היא גם מבצעת מחקרים הידרולוגיים המשפּרים ומרחיבים ידיעותינו על מאזן המים הארצי.

יחד עם האמצעים לניצול מלא של מי התהום נתגלה צורך לאגור מי הזרימה העילית, ותה״ל החל בחפירת אגמים, שתכליתם לאגור מי שטפונות ולשמור על מלאי מים משנים גשומות לשנים שחונות. לפי הערכה יוכלו האגמים להוסיף כ־800 מיליון מ״ק מים להשקאה בשנה. עד עכשיו כבר נחפרו: אגם בית־נטופה בגליל, אגם קישון באפיק הקישון ליד כפר ברוך, אגם משמר אילון, אגם נחל גרר, אגם נחל באר־שבע, אגם שובל ואגם ירוחם, 30 קילומטר מדרום־מזרח לבאר־שבע.

נעשים גם נסיונות להמתקת מי הים לצרכי השקאה. בנידון זה פועל מכון הנגב שהוקם בבאר־שבע, ונעשים נסיונות גם לפי שיטת המהנדס זרחין בשותפות עם חברה אמריקנית. אם נסיונות אלה יוכתרו בהצלחה, כלומר אם תימצא שיטת המתקת מי־הים שעולה בזול וכדאית לחקלאות, תיפּתר בכך אחת הבעיות העיקריות של האנושות בימינו: הפרחת המדבריות באסיה, באפריקה ובאמריקה, שיספקו די מזון לאוכלוסיה ההולכת וגדֵלה במהירות מדאיגה, ביחוד בארצות אסיה (בסין ובהודו), ועל־ידי־כך תיפתר הבעיה המשקית הראשונה במעלה של ישראל: מים לישוב גדֵל, לחקלאות מתרחבת ולתעשיה מתפתחת.

החקלאות קלטה רק חלק קטן, אם כי חשוב, של גידול האוכלוסין — כרבע מיליון נפש. רוב העולים והמתבגרים מילידי הארץ נקלטו במלאכה וחרושת ובתחבורה — ביבשה, בים ובאויר. התעשיה בלבד פירנסה בשנת 1960 162,060 עובדים (בשנת 1947 רק 76,100 עובדים) — כשש מאות אלף נפש. כמיליארד ל״י הושקעו בהרחבת התעשיה, והיצור התעשייתי גדל פי 3.2 מאז קום המדינה. הוקמו מפעלי תעשיה בענפים חדשים ובסיסיים: דשנים כימיים, צמיגים, מנועים, מקררים חשמליים, הרכבת מכוניות, יצור חלקי חילוף למטוסים. ותעשיה צבאית מתרחבת. התפוקה הממוצעת בחקלאות ובתעשיה גדלה ב־40–50 אחוז.

תשע מאות אלף העולים שהגיעו עד סוף 1959 חייבו מפעל שיכון עצום. ומאז קמה המדינה נבנו 518,152 חדרים חדשים למגורים, שבחלקם הרב נמסרו לעולים, נוסף על עשרות אלפי חדרים נטושים ביפו, לוד, רמלה, בית שאן, אשקלון ובאר־שבע. עד סוף מַרס, 1957, השקיעה המדינה 1,322 מיליון לירות במפעל הבניה. היא השקיעה 488 מיליון במפעלי תחבורה ביבשה, בים ובאויר, והשקעה זו אפשרה את קליטתם של כארבעים אלף מפרנסים.

הצי הישראלי שמנה בראשית קיום המדינה 4 אניות בתפוסה של 6,060 טונות הגיע בשנת 1960 ל־63 אניות בתפוסה של 362,000 טונות, וצוות העובדים הגיע ל־2,296 שמהם 2,029 ישראליים. הולך וגדֵל גם הצי האוירי, ומכון הבדק, שהוקם על־ידי מתנדבים אמריקניים במלחמת הקוממיות, הוא אחד הראשונים באגן ים התיכון.

השקעות המדינה בחינוך גדלות משנה לשנה עם ריבוי מספּר התלמידים בגנים, בבתי־ספר יסודיים, תיכוניים, מקצועיים, חקלאיים, בתי־מדרש למורים ולגננות ובתי־ספר גבוהים. בשנת תש״ט למדו בבתי־ספר יסודיים 102,064 תלמידים יהודים, 6,780 תלמידים ערבים. בבתי־ספר על־יסודיים למדו אז 8251 תלמידים. בבתי־ספר גבוהים למדו 1,074 תלמידים. בשבת תשכ״א למדו בכל בתי־הספר 598,167 תלמידים, מהם 50,636 ערבים. בגני־ילדים למדו 74,995 יהודים ו־5,546 ערבים. בבתי־ספר יסודיים — 361,707 יהודים, 33,739 ערבים. בבתי־ספר מיוחדים למדו 841; בבתי־ספר לנערים עובדים — 7,744, בבתי־ספר תיכוניים 30,015 יהודים, 1,086 ערבים; בבתי־ספר תיכוניים של ערב — 4,202 יהודים; בכיתות המשך 7,587; בבתי־ספר מקצועיים 11,560, בבתי־ספר חקלאיים 5,692 (מהם 47 ערבים), בבתי־מדרש למורים ולגננות 6,159, בחינוך גבוה 11,850; במוסדות אחרים — 23,548. עד סוף 1960 הוציאה המדינה על חינוך 393,021,015 ל״י.

מכוני המחקר, ובראשם מכון וייצמן ברחובות, פעלו רבות להעלאת הרמה האקדמאית ולטיפוח המחקר המדעי בישראל, והמדע הישראלי זכה להכרה והוקרה בינלאומית, וכמה כינוסים מדעיים בינלאומיים נתכנסו ברחובות ובירושלים⁴.

על שירות הבריאות הוציאה המדינה עד סוף 1960 סכום של 211,261,660 ל״י. בשטח זה פעלו גם קופת חולים של הסתדרות העובדים ו״הדסה״, וקופת חולים של ארגונים קטנים יותר. שירות זה וריבוי הרופאים בישראל (בסוף שנת 1960 — 5,225 רופאים) הביא להפחתה ניכרת בתמותת הילדים ולהגדלת אורך החיים הממוצע, שהוא מהארוכים ביותר בעולם.

* * * * *

העם הקטן שנמצא בארץ בראשית יִסוּד המדינה לא היה עוצר כוח לבדו לעמוד במשימות הגדולות שהוטלו על המדינה הצעירה: קיום הבטחון, קליטת מאות אלפי עולים, פיתוח ענפי משק בחקלאות, בחרושת, בתעשיה, טיפוח חינוך ומדע. גם במלחמת הקוממיות לא עמדה ישראל לבדה. מחמישים ארצות ומעלה בתפוצות, בכל חמשת חלקי תבל — אירופה, אסיה, אמריקה, אפריקה ואוסטרליה, הגיעו מתנדבים מכל העדות והשבטים של העם היהודי המפוזר, מתנדבים לצבא־הגנה־לישראל. כשמונה עשר אחוז של צבאנו היו מורכבים ממתנדבים אלה. התנדבות הגולה תרמה תרומה חשובה לא רק מבחינה כמותית, אלא, ביחוד, איכוּתית; כמה מהשירותים המשוכללים והמכריעים כמעט שהיו נמנעים אלמלא בעלי המקצוע המומחים שהגיעו אלינו מכמה ארצות, ובראשן ארצות־הברית, קנדה, דרום אפריקה, צרפת וצ׳כוסלובקיה. גדול ורב היה חלקם של מתנדבים אלה בבנין כוח האויר הצעיר ובמבצעיו המרובים והמכריעים. גם בחיל הים, בחיל התותחנים והמרגמות הכבדות, והשריון ובשאר השירותים הצבאיים ניכר חלקם של מתנדבי חוץ־לארץ. כבר בהקמת צבא־הגנה־לישראל ובנצחון המפואר נתגלם החזון ההיסטורי אשר החיה וקיים את העם היהודי בגולה ואשר למענו הוקמה המדינה — חזון קיבוץ הגלויות. מעשרים ואחת ארצות אירופה הגיעו אלינו מתנדבים: אנגליה, אוסטריה, איטליה, בלגיה, בולגריה, גרמניה, דנמרק, הולנד, הונגריה, יוגוסלביה, יון, נורבגיה, ספרד, פולין, פינלנד, צ׳כוסלובקיה, צרפת, רומניה, רוסיה, שוויץ, שבדיה.

יהדות אמריקה הצפונית והדרומית שלחה מתנדבים מארבע עשרה ארצות: אורוגוואי, ארצות־הברית, אקואדור, ארגנטינה, בראזיל, מכסיקו, ניקאראגואה, פנמה, פרו, צ׳ילי, קובה, קוסטריקה, קולומביה, קנדה.

אפריקה שלחה מתנדבים מעשר ארצות: אלג׳יר, אפריקה הדרומית, חבש, טוניס, טריפולי, מצרים, מרוקו, קונגו, קניה, רודסיה.

יהדות אסיה שלחה מחמש ארצות: בורמה, הודו, סין, תימן ותורכיה. באו מתנדבים גם מאוסטרליה ומניו־זילנד.

גם במלאכת קליטת העליה והיצירה של ישראל השתתפה היהדות, בכל הארצות שהמשטר הטוטליטרי לא מנע זאת, בלב שלם ובנפש חפצה. המגבית היהודית בארצות־הברית, באפריקה הדרומית, באנגליה, באמריקה הדרומית, ובארצות מערב־אירופה הכניסה מאז קום המדינה עד סוף 1960, 929,000,000 דולר, שנמסרו לסוכנות היהודית בירושלים, שלפי הסכם עם ממשלת ישראל הוטל עליה לנהל את פעולת העליה וקליטתה ובמיוחד את ההתישבות החקלאית.

בשלהי 1950 עמדה הממשלה על כך שנוכח גיאות העליה ומשימות הפיתוח שהוטלו עליה לא יספיקו הכנסות המדינה הפנימיות וכספי הסוכנות היהודית, והיא הזמינה בספטמבר, 1950, כינוס נציגי יהדות אמריקה, ובפניהם הובהרו שתי התמורות המתחוללות בארץ עם בוא ראשית העליה הגדולה: תמורת עם ותמורת ארץ. ציבורים גדולים שהתקיימו מאות בשנים בתנאי עושק, דיכוי, השפלה וניווּן בנכר — נעשים בארץ לבני עם ריבוני, אזרחים גאים, יוצרים, המעצבים בעצם ידיהם גורל חבריהם וגורל עמם ומפריחים בזיעתם ובעבודתם את מולדתם הנשֵׁמה; ותמורת הארץ: ביצות ניקזות ונהפכות לשדות פורחים, הרים חשופים ניטעים יערות, אדמות עזובות מופרות ומוריקות, גנים, כרמים ופרדסים מכסים שטחים שוממים.

כינוס הפזורה היהודית והפרחת אדמת המולדת — זוהי ההרפתקה המבורכת הגדולה ביותר בתולדות עמנו, ואולי אחת ההרפתקאות הגדולות ביותר בתולדות האדם, בדומה למינה ואִכלוּסה של אמריקה. אולם לאמריקה ניתנה ארץ גדולה ועשירה וגם זמן רב, והחשוב ביותר — בטחה ושלוָה מצד שכניה, בשעה שלישראל דוחק הזמן. היהודים בארצות המצוקה אינם יכולים לחכות. גם השממה בארצנו אינה יכולה לחכות הרבה זמן, ושכנינו הערבים מדרום, ממזרח ומצפון מוסיפים גם אחרי מלחמת הקוממיות וחתימת הסכמי שביתת הנשק להערים על עמנו סוד התקפת השמד ואומרים זה לזה בלי הרף: ״לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגוֹי, וְלֹא יִזָכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד״ (תהלים פג, 5). דאגת הבטחון שומה על ישראל לשאת בכוחות עצמה, אבל קיבוץ גלויות וקליטתם והשרשתם בעבודה ובמשק הארץ — זה למעלה מיכלתה של מדינת ישראל, אבל אין זה למעלה מיכלתו של העם היהודי. המגבית עושה גדולות — אבל אין ממשלת ישראל רוצה בנדבות, אלא מִלוה, מִלוה עממי גדול לפיתוח הארץ אשר יוחזר למלוים במשך 14–15 שנה.

מומחים פיננסיים יעצו נגד מלוֶה עממי. הם טענו כי המגבית בארצות־ הברית מצליחה באשר היא באה בחלקה הגדול על חשבון הפטור ממסים. אולם מלוה יצטרך כל יהודי להוציא אך ורק מכיסו, וזה לא יצליח. הממשלה לא קיבלה חוַת דעת זו — היא האמינה בעם היהודי, ואמונתה לא הכזיבה. במאי, 1951, פתח ראש הממשלה את מלוה העצמאות בארצות־הברית, והוא הוכתר בהצלחה בלתי רגילה. עד סוף 1960 גייס המלוה קרוב ל־500 מיליון דולר בארצות־הברית בלבד. לשום מלוה עממי לא היתה הצלחה כזו בארצות־הברית. לעזרה הרבה שבאה מיהדות אמריקה נוספה תמיכתה המתמדת של ממשלת ארצות־הברית — גם בהלואות וגם במענקים. כבר נזכר המלוה הראשון של 100 מיליון דולר שניתן עוד בימי הממשלה הזמנית, והכנסת הראשונה אישרה אותו לא בלי ביקורת חריפה מצד מפ״ם. ד״ר מ. סנה שהיה אז הדובר מצד מפלגה זו הזהיר את הכנסת שסיוע מצד אמריקה הוא רק צעד ראשון, צעד שני הוא שעבוּד, צעד שלישי הוא הצטרפות לגוש ובסיסים צבאיים וצעד אחרון — מלחמת עולם (״דברי הכנסת״ 17.3.49 ). מאז ועד סוף 1960 קיבלה ישראל 447,000,000 דולר מממשלת אמריקה, מזה במענקים 267 מיליון דולר, ואף אחד מהדחלילים של דובר מפ״ם לא הופיע. עזר כספי רב לפיתוח ישראל היו השילומים מגרמניה שעוררו סערה גדולה מאוד בכנסת, והפעם לא רק מצד מפ״ם אלא, בעיקר, מצד ״חרוּת״.

ביום 12 במרס, 1951, הגיש שר החוץ בשם ממשלת ישראל לארבע מעצמות הכיבוש בגרמניה (ארצות־הברית, אנגליה, צרפת, ברה״מ) אגרת בה הועלתה והונמקה תביעת ישראל לשילומים מגרמניה בסך מיליארד וחצי דולר (משני חלקי גרמניה: המערבית והמזרחית). ״פשע בעל ממדים עצומים ואיומים כפי שביצעו הנאצים בהשמדת שליש העם היהודי אין לו כפרה בשום פיצוי חמרי״, נאמר באגרת. ״כל הניתן להיעשות הוא להשיג שילומים ליורשי הקרבנות ושיקום לנותרים בחיים. העם הגרמני עודנו מוסיף ליהנות מפירות הטבח והבז שעוללו מנהיגיו הקודמים. עליו יאמר: ‘הרצחת וגם ירשת’?״

מברית־המועצות לא באה כל תשובה לאגרת הישראלית, אולם שלוש מעצמות המערב הביעו בתשובתן אהדה לדבר עצם תביעתה של ישראל, אם כי הסתייגו מגודל הסכום הנדרש; הן עמדו על הצורך במשא־וּמתן ישיר בין ממשלת ישראל לבין ממשלת גרמניה המערבית למימוש תביעת השילומים.

ביום 27 בספטמבר 1951 מסר ראש ממשלת גרמניה המערבית, ד״ר אדנאור, הצהרה במליאת הבונדסטאג (הפרלמנט המערב גרמני) בבון, בה עמד על נכונות ממשלתו ״להגיע לפתרון בעיית השילומים החמריים, באמצעות משא־וּמתן עם הנציגים של ממשלת ישראל אשר קלטה מספר כה רב של פליטים יהודיים חסרי בית״ ועם הנציגים של העם היהודי.

ביום 26 באוקטובר נתכנסה בניו־יורק ועידת הארגונים היהודיים בענין תביעות כספיות מגרמניה ואִשרה בשם העם היהודי כולו תביעות ישראל לשילומים.

ביום 26 בדצמבר פנה ד״ר אדנאור ליושב ראש ועדת הארגונים היהודיים בהזמנה לנציגי ישראל ולנציגי העם היהודי למשא־ומתן, כפי שהעלתה ממשלת ישראל באגרתה מיום 12 במרס 1951.

בתחילת ינואר 1952 נפתח בכנסת ויכוח בשאלה זו שנמשך שלושה ימים. ויכוח סוער כזה לא ראתה הכנסת כל שנות קיומה. הציונים הכלליים (שמָנו אז, בכנסת השניה, 23 חברים), מפ״ם (אז, לפני הפילוג, מנתה 15 חברים), חרוּת (8 צירים) ומק״י (5 צירים) התנגדו בתוקף ובלהט לכל מו״מ על שילומים. האגודה ופועלי האגודה (5 צירים) נמנעו.

מפלגת פועלי א״י (מנתה אז 50 צירים), הפועל המזרחי והמזרחי (10 צירים) והפרוגרסיבים (4 צירים) חייבוּ את השילומים.

דובר הציונים הכלליים טען כי הפיצויים יהרסו המוּסר והיחוּד הרוּחני של העם. אולם הקיצוניים בהתנגדותם היו צירי מפ״ם וחרוּת. י. חזן תקף נאומו של שר החוץ מיום 4.11.51 על מדיניות החוץ שבּה אמר כי ״כמקודם תחתור הממשלה לקיום יחסי ידידוּת עם כל המדינות השומרות שלום ונוטות ידידוּת לישראל; אך עניניה החיוניים ביותר מצווים עליה בראש וראשונה להדק קשריה עם אותן המדינות אשר קיבוצי היהדות שבהן חפשים לעזור לה בשליחותה ההיסטורית, ואשר ממשלותיהן מוכנות לסייע בידה לעמוד בנסיונות הקשים העוברים עליה כיום, ואשר נכונו לה עדיין בעתיד״. הכנסת החליטה אז: ״הכנסת רשמה לפניה את הודעת שר החוץ ועוברת לסדר היום״. בנאומו בכנסת על שאלת השילומים הודיע מר י. חזן: ״ב־5 בנובמבר התקיים כאן הויכוח הגורלי על מדיניות החוץ. משמעות הצעת הממשלה אז, וכן ההחלטה שנתקבלה על־ידי רוב הכנסת, היתה ויתוּר על עצמאותנו המדינית. זה כלפי חוץ. התוצאות הפנימיות הן קרע פוליטי עמוק בתוך הישוב, קרע פוליטי ההולך ומעמיק ומסכן את כל עתידנו. היום מתקיים המשך חמוּר שבעתיים, היום מציעה לנו הממשלה ויתור על עצמאותנו הרוחנית, מכירת הנפש לאחר שנמכר הגוף״.

בא כוח ״חרוּת״, מר בגין, טען כי המשא־וּמתן עם גרמניה על שילומים הוא ״תועבת התועבות בישראל, ולא היתה כמותה מיום היותנו לגוי״, ובעודו נואם הגיעו המונים, שמנהיג ״חרוּת״ דיבר לפניהם באותו יום, לרחבה שלפני הכנסת, זרקו אבנים לתוך הכנסת, פצעו והתנפלו במקלות ובאבנים על השוטרים שבאו להגן על חברי הכנסת; יותר ממאה שוטרים נפצעו, וההמון המוּסת רמס אותם ברגליו כשהשוטרים נפלו שותתי דם על רצפת הרחוב, ורק הצבא שהוזעק להגנת בנין הכנסת הציל את המצב. כפי שפרסם עתון ״חרוּת״ למחרת אמר מר בגין להמון בככר ציון: ״כאשר ירו בנו בתותח, אז נתתי פקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! — זו תהיה מלחמה לחיים או למוות״.

גם בכנסת החל מר בגין לאיים ויו״ר הכנסת מר י. סרלין נאלץ להפסיק את הישיבה. כשנתחדשה הישיבה הודיע היו"ר, שמר בגין חזר בו מביטוייו הפוגעים, והוא ימשיך בנאומו. בנאומו סיפר מר בגין שאמר להמון בככר ציון: ״לכו, עמדו, הקיפו את הכנסת, כמו בימי רומא, כשנציב רומאי רצה להציב פסל בהיכל, נזעקו יהודים מכל קצוי הארץ, הקיפו את הבית״ ולכנסת אמר: ״יש דברים בחיים היקרים מן החיים עצמם, יש דברים בחיים שהם נוראים מן המוות עצמו. וזהו אחד הדברים האלה, עליו ניתן את נפשנו, עליו נהיה מוכנים למות. נעזוב את משפחותינו ונאמר שלום לילדינו, ולא יהיה משא־וּמתן עם גרמניה. — אני יודע שיש לכם כוח. יש לכם בתי־סוהר, מחנות־ריכוז, צבא, משטרה, בולשת, תותחים, מכונות יריה. אין דבר. על ענין זה יתנפץ כל הכוח הזה כזכוכית עלי סלע. — אם יהיה צורך נֵהָרג יחד עמהם, ולא יהיו שילומים עם גרמניה״.

גם מר ש. מיקוניס, נציג מק״י בכנסת, הודיע כי ״המוני עם ישראל נסערים ומזועזעים מן המשא־וּמתן של הממשלה עם ממשלת הנאצים של בון״. בסוף הויכוח הנסער שלא היה לו תקדים בתולדות הכנסת הציע חבר הכנסת גוברין בשם הקואליציה: ״הכנסת, לאחר ששמעה את הודעת הממשלה על תביעת השילומים מגרמניה על הרכוש היהודי השדוד, מיפה את כוחה של הוַעדה לעניני חוץ ובטחון לקבוע סופית את הפעולה בהתאם לנסיבות ולתנאים״.

מר י. ספיר בשם הציונים הכלליים, מר ח. רובין בשם מפ״ם, הגברת רזיאל־נאור — בשם ״חרות״, מיקוניס בשם מק״י הציעו: ״הכנסת דוחה הצעת משא־וּמתן בין ממשלת ישראל לבין גרמניה בעניו השילומים״. בהצבעה שמית ביום 9.1.52 נתקבלה הצעת הממשלה ברוב של 61 נגד 50. כשהודיע היו״ר תוצאות ההצבעה קרא נציג ״חרות״: ״ואף־על־פי־כן לא תקבלו את הכסף הזה. תראו!״

ועדת החוץ והבטחון החליטה שהרשות בידי הממשלה להכריע בשאלה זו. וביום 18 בפברואר 1952 החליטה הממשלה על משא־וּמתן עם נציגי גרמניה המערבית בענין השילומים, ולאחר שהושג תיאום מלא בין ישראל ובין הארגונים היהודיים בדבר תביעותיהם ואופן הגשתם, נפתח המשא־וּמתן ביום 21 במרס 1952 בהאג, בירת הולנד. בהודעת הפתיחה ציינה משלחת ישראל, כי בעוד אשר התביעה שהועלתה באִגרת מיום 12 במרס, 1951, בסך מיליארד וחצי דולר התיחסה לגרמניה כולה, הרי ״אותו החלק המוּפנה לריפובליקה הפדראלית הגרמנית (כלומר גרמניה המערבית) היא בסך מיליארד דולר״. המשא־וּמתן נסתיים ב־10 בספטמבר 1952 בחתימת הסכם לפיו התחייבה מערב גרמניה לשלם לישראל, בסחורות, שילומים בסך 3 מיליארד מרק (715 מיליון דולר לערך) ועוד 450 מיליון מרק לזכות הוַעדה לתביעות יהודיות מגרמניה. לפי ההסכם, משך ביצוע התשלומים 12 שנה. ההסכם אוּשר על־ידי הפרלמנט של מערב גרמניה ב־18.3.53. כעבור יומַים ניתן אישורו גם של הבית העליון (בונדסראט), והחוזה נחתם בו ביום על־ידי נשיא מערב גרמניה. ממשלת ישראל אשרה את החוזה ביום 22.9.53.

עד סוף 1960 קבלה ממשלת ישראל 541,000,000 דולר על חשבון השילומים.

* * * * *

אחד הגילויים הבולטים ורבי־התוצאות של התמורה שנתחוללה בישראל — זהו גידולה המתמיד של הסתדרות העובדים בתקופת המדינה. את שרשיה הטמירים של ההסתדרות מוצאים עוד בימי העליה השניה, לפני מלחמת העולם הראשונה, כשהוקם בשנת 1906 בגליל ״החורש״ ואחר כך קמו הסתדרויות חקלאיות ביהודה, בשומרון ובגליל. בירושלים נוסדה עוד לפני בוא העליה השניה אגודת פועלי הדפוס, וכן קמו ביפו, עם ראשית בנינה של תל־אביב ארגוני פועלים מקומיים. ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל הוקמה בחיפה בחנוכה בתרפ״א. זו קמה לא כדוגמת הארגונים המקצועיים בכל שאר הארצות. גם ביציקת דפוסי תנועת הפועלים לא היו אנשי העליה השניה כבולים לנוסח המקובל בארצות אחרות, אלא יצרו לפי חזונם וצרכי המציאוּת המתרקמת בתנאים בלתי רגילים בארץ הקמה לתחיה על־ידי עם מתעורר לתחיה. פרופ' אלברט איינשטין, שנכח בפתיחת הועידה השניה של ההסתדרות, בשנת תרפ״ג, אמר בנאום הברכה הקצר שלו: — ״הולכים אתם בדרך לבנין הסתדרות בצורה חדשה, שכמותה לא הצליח לבנות שום ציבור עובדים בארץ אחרת, נוכחתי לדעת שעתידה של ארץ זו וכל העתיד של גזענו הוא בידיכם״. ואמנם היתה ההסתדרות ״ללב של תנועת הגאולה של העם היהודי״, כפי שהוגדר בדו״ח של הוַעד הפועל לועידה השניה, ״מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית, מרכז שאליו נמשכים בנימים טמירים וכמוסים כל זרמי המרץ והחיים של גוף האומה המתנער, ומתוכו הם נפוצים ונקלטים לתוך הרקמה החדשה של בנין עתידנו בארץ — עשרות דורות של מאוַיי הגאולה וחבלי משיח וצמאון חיים ויצירה קמים ונעורים בתנועתנו, בתנועה זו שראשיתה — העליה מהגולה, ואחריתה — בעבודה בארץ — מי ישורנה. האיש אשר לא ידע אח קשרנו עם הסבל הגדול של עברנו, ועם החזון הגדול של התקומה וההתחדשות, התחיה והגאולה בדורנו — לא יבין ולא יכיר מהי תנועת הפועלים שלנו. והכרה זו חובה היא עלינו כי רק מתוכה נבין ונעריך את השליחות ההיסטורית הגדולה, המכרעת, שהוטלה על הפועל העברי בארץ־ ישראל״.

בועידת היסוד של ההסתדרות בחיפה היו מיוצגים 4433 פועלים מהכפר ומהעיר. כמה ממפעליה החשובים של ההסתדרות הוקמו כמה שנים לפני יסוד ההסתדרות. קואופרטיבים יצרניים: בית חרושת למכונות והתכה בשם ״עמל״ נוסד בטבת תרע״ט, בית חרושת מכני לנגרות בשם ״כרמל״ נוסד בסיוָן תרע״ט, שניהם בחיפה. ״קופת חולים״ ו״המשביר״ נוסדו בימי מלחמת העולם השניה. אולם התנופה הגדולה לקואופרציה בשטח האשראי והקניה, המכירה, התחבורה ועוד, לפעולה תרבותית וחינוכית, לקליטת עולים ולהתישבות — באה עם הקמת הסתדרות העובדים.

הישוב היהודי בימי יסוד ההסתדרות מנה בס״ה 65,000 נפש. ההסתדרות אז הקיפה רק 7% מהישוב היהודי הקטן. מאז החל הגידול המתמיד, לא רק במספרים אבסולוטיים אלא גם באחוזים. בדצמבר 1926, שש שנים אחרי יִסוּדה, מנתה ההסתדרות 22,500 חברים. בישוב כולו היו 156,000 נפש. אחוז חברי ההסתדרות עלה משבעה לארבעה עשר. בדצמבר, 1932 (בבחירות לועידה הרביעית) מנתה ההסתדרות 32,475 חברים. הישוב כולו מנה 192,000 איש. אחוז חברי ההסתדרות הגיע ל־17.6%. בדצמבר 1941, בבחירות לועידה החמישית של ההסתדרות, הגיע מספר חבריה ל־118,500. מספר הנפשות בישוב היה אז 479,000. אחוז חברי ההסתדרות הגיע ל24.7%.

בבחירות לועידה השביעית של ההסתדרות שהתקיימו בפברואר 1949, אחרי תום מלחמת הקוממיות, מנתה ההסתדרות 190,000 חבר, המדינה מנתה אז קצת יותר משבע מאות אלף יהודים. אחוז חברי ההסתדרות הגיע ל־26%, מזמן היוָסדה, בסוף 1920, עד תום מלחמת הקוממיות גדל הישוב היהודי בארץ פי עשרה וחצי; ההסתדרות גדלה פי 45. תהליך הפיכתו של הישוב בארץ לישוב עובד התקדם בכמות ובאיכות, במספר ובמשקל. אולם גידול מתמיד ודינמי זה מחויר לעומת הגידול המופלא בתקופת המדינה.

בסוף 1960 היו בישראל 1,911,300 יהודים, באותו זמן מנתה ההסתדרות 724,720 חברים, מהם 21,246 ערבים. אחוז חברי ההסתדרות באוכלוסיה היהודית בסוף 1960 היה 36.8%. בשתים־עשרה השנים בערך שלאחר הועידה השביעית, שנתקיימה בפברואר 1949, נוספו 513,474 חברים להסתדרות, לישוב היהודי בישראל נוספו בתקופה זו 1,100,677. אחוז הגידול של ההסתדרות מהגידול הכללי הוא 46.6%.

מספרים אלה מעידים על שתי עובדות רבות משמעות לגבי עתיד העם ודמוּתו: 1. רוב העם בישראל הוא עם עובד. 2. כל זרם עליה מגדיל אחוז העובדים בעם.

* * * * *

בשלוש־עשרה שנים אלה חוללה ממשלת ישראל תמורה מבורכת בחיי המיעוטים במדינה: בכלכלה, בחינוך, בבריאות. בכל התחומים האלה שוּנה לטובה מצבם של ערבי ישראל ממצבם של הערבים במדינות הערביות השכנות, וללא כל השוָאה למצב המיעוטים היהודיים בארצות אלה. עוד במגילת העצמאות הוכרז כי ״מדינת ישראל תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין״. על יסוד הכרזה זו הושוותה האשה הערבית בישראל בכל זכויותיה לגבר; נאסר ריבוי נשים על יהודים ומוסלמים גם יחד. המצור ששמוּ הארצות השכנות — מצרים, ירדן, סוריה ולבנון — על ישראל, והמדיניות המוצהרת של שליטיהן להכחיד את ישראל, חייב ומחֵייב את המדינה לנקוט באמצעי בטחון מיוחדים על שטחי הגבול הנתונים תחת ממשל צבאי. מצב זה גם פטר את הערבים אזרחי ישראל ממילוי חובה אזרחית יסודית: הבנים והבנות הערבים פטורים משירות־בצבא־הגנה־לישראל, פרט לדרוזים והצ׳רקסים אשר בתחילה שירתו מתוך התנדבות, ובשנת 1956 נתחייבו הבנים — ולא הבנות — חובת שירות, לפי דרישת כל ראשי העדה הדרוזית והצ׳רקסית. יש גם כמה מתנדבים בצה״ל מהעדות הנוצריות. פרט לשני הבדלים אלה, שלהם גורמת האיבה המוצהרת של שליטי הארצות השכנות, מובטח בישראל שויון זכויות וחובות מלא לכל התושבים בלי הבדל דת ולאום, והמיעוט הערבי רשאי להשתמש בשפתו גם בבית־הנבחרים הישראלי — בכנסת, אם כי כמה נבחרים ערבים בוחרים לדבר עברית.

בסוף שנת 1948 נמצאו בישראל כ־120,000 תושבים לא־יהודים. בעקבות הסכם שביתת־הנשק עם ירדן נוספו תושבי ״המשוּלש״ במרכז הארץ, וכשלושים אלף ערבים, שהתגוררו בארצות השכנות ביום קום המדינה, הורשו להתישב בישראל. ב־22.5.61 הגיע מספר התושבים הלא־יהודים ל־237,773. בשנת 1948 עיבדו הערבים 2000 דונם בהשקאה. בשנת 1961 — 30,000, והשטח המעובד כולו הגיע ל־900,000 דונם. בשישים כפרים ומעלה הותקנו מפעלי השקאה. התפוקה הערבית בחקלאות גדלה פי שישה בעשר שנים. תמורה גדולה יותר חלה בחינוך הדור הערבי הצעיר. בשנת 1948 למדו בבתי־ספר יסודיים 7,417 תלמידים ערבים ובשנת 1960 — 33,739, נוסף על 9,000 הלומדים בבתי־ספר נוצריים. למעלה מאלף תלמידים לומדים בבתי־ ספר תיכוניים, מקצועיים וחקלאיים. 88 תלמידים לומדים באוניברסיטה העברית בירושלים ו־12 בטכניון בחיפה (שנת 1960).

התושב הערבי נהנה כמובן מכל שירותי הבריאות של המדינה כאזרחים יהודים, והתחלואה הכללית ותמותת הילדים בקרב ערבי ישראל היא הקטנה שבכל ארצות ערב השכנות.

מתרחבת הקואופרציה בכפר הערבי ומתהדק הקשר בינה ובין הקואופרציה היהודית. פועלים ערבים מתקבלים בזכויות וחובות שווֹת להסתדרות העובדים העברים בארץ.

הערבים והדרוזים מיוצגים בכנסת — גם בתוך רשימות יהודיות וגם כנבחרי רשימות ערביות. ויש לציין שהמיעוטים בישראל הם לפי שעה הערבים שוחרי השלום היחידים באזור, כי בארצות השכנות אפילו המפלגות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות וחברי ״תנועת השלום״ הפרוקומוניסטית לא הרימו קולם מעולם למען שלום ישראלי־ערבי.

* * * * *

בהקמתו, בארגונו, באימונו ובציודו של צה״ל יש לציין ארבעה שלבים:

1. פקודת הממשלה הזמנית מיום 26.5.48 האומרת: ״מוּקם בזה צבא־הגנה לישראל מורכב מחילות יבשה, מחיל ים ומחיל אויר. במצב חירום יונהג גיוס חובה לצה״ל על כל שירותיו. גיל חייבי הגיוס יהיה כפי שיקָבע על־ידי הממשלה הזמנית. אסור להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצה״ל״. פקודה זו מן הצורך היה לבצע תוך המלחמה שפרצה בליל הכרזת המדינה, כשהמטרה הדחופה היתה להביס את האויב ולגרש את הפולשים מהמדינה הצעירה. זה היה אחד המקרים הנדירים בהיסטוריה של העולם — אם בכלל יש לו אח בהיסטוריה — שהוכרזה מלחמה על מדינה ביום היוָלדה וצבאה הולך וקם תוך סערת המלחמה.

אמנם, הצבא, כמדינה כולה, לא נולד יש מאין. להכרזת המדינה קדמו מפעלי התישבות, יצירה משקית ותרבותית של שלושה דורות חלוצים, אולם המדינה אינה פרק בתולדות הישוב, אלא תקופה חדשה בתולדות העם היהודי באשר הוא, ובמידה ידועה פרק חדש בהיסטוריה של העולם. גם להקמת הצבא קדמה מסורת ה״הגנה״ והגדודים היהודיים במלחמת העולם הראשונה והשניה. בלי נסיון חברי ההגנה על כל שלוחותיה (חי״ש, פו״ש, פלמ״ח) והמתנדבים היהודים במלחמת העולם השניה, ביחוד הבריגדה ויחידת התותחנים, לא היה קל ביותר — אם בכלל אפשר היה — לארגן צבא תוך כדי התקפה של צבאות סדירים מחמש מדינות ותיקות. אבל גם מלחמת הקוממיות, זו שנפתחה בליל 15 במאי 1948, לא היתה פרק חדש בתולדות ההגנה, אלא נקודת מפנה בתולדות ישראל לא פחות ממלחמות יהושע בן־נון, דוד המלך והחשמונאים. צה״ל היה לא המשך ההגנה, אלא גילוי מחודש של הכושר הצבאי העברי, שנפסק עם תבוסת בר־כוכבא, וקם לתחיה הודות לרוח הגבורה שהיתה גנוזה בעם היהודי בכל שנות נדודיו בגולה.

ארגון ההגנה קם מתוך התנדבות חפשית ומתוך אחריות פנימית אישית וחרדה לגורל בטחון הישוב, ולא קל היה לשים עליו עול השלטון האזרחי. לא היה שלטון יהודי ממשי — אלא רשות נבחרת שהכפיפות לו היתה ענין שברשות. להלכה היתה מרוּת ההנהלה הציונית והוַעד הלאומי על ההגנה, אבל מרוּת זו היתה למעשה במידה רבה פיקטיבית. המרוּת האמיתית היתה למפקדה פריטטית מורכבה חציה מנציגי הסתדרות העובדים וחציה מנציגי ״האיחוד האזרחי״, כלומר ראשי תל־אביב והתאחדות האיכרים. ראש המפקדה הארצית (רמ״א) היה מתמנה על־ידי הסוכנות, והיה צריך לפעול לפי הוראותיה. למעשה היתה המפקדה מנהלת על דעת עצמה את ההגנה, ורק בענינים אחראים ביותר היתה ההנהלה הציונית נותנת הוראות.

ולא קל היה לשנות הרגלים של הרבה שנים גם לאחר הקמת המדינה. בידי ההגנה שבמחתרת לא יכלו להימצא כלי הנשק הכבדים, שבלעדיהם לא היה צה״ל יכול לנצח: תותחים, טנקים, מטוסי קרב, ספינות מלחמה. בימי ההגנה גם לא היתה רשות אחת לאומית, שלה היו כפופים כל הכוחות, וחיו מַחתָרות מִתחָרוֹת; ולא קל היה גם לאחר הקמת המדינה להשליט אחדוּת וּמרוּת בלעדית ומשמעת קפדנית. לא תמיד נתמלאו פקודות המטה בדיוקן ובזמנן, והמגמה לקיים רשויות צבאיות נפרדות אם מטעמים ״מעמדיים״ ואם מטעמים ״פטריוטיים״ כביכול, הוסיפה להתקיים בגלוי ובסתר כמה חדשים אחרי הקמת צה״ל ולא קל היה לעקרן, והיתה צפויה לנו סכנה חמוּרה של התגודדוּת פנימית בצבא בעוד האויב בשער, ונדרשו מאמצים נמרצים ונועזים לחסל כל שיירי התבדלוּת בצה״ל. אין פלא שהיו גם כמה כשלונות במלחמת הקוממיות: בחזית הצפונית־מזרחית, בהתקפה על ג׳נין, בלטרון ועוד. אולם תוך כדי המלחמה חוּשלה אחדוּתו של צה״ל, ובגמר מלחמת הקוממיות בתחילת 1949, לא היה עוד סימן בתוך הצבא לכל התגודדוּת והתבדלוּת.

2. השלב השני — הארגון התקין, המסודר והשיטתי של צה״ל, בא רק לאחר שהכנסת קיבלה בספטמבר 1949 את חוק שירות הבטחון, שהביא להקמת צבא תקין מורכב משירות חובה, החל על כל בן ובת בגיל 18, שירות קבע של מתנדבים, ומילואים של משוחררי הצבא עד גיל 49, וניתן תוקף לחובת הכשרה חקלאית לחיילים.

בשלב זה נתארגן ונשתכלל שירות המודיעין הצבאי, שנעשה לאחד השירותים המעוּלים בעולם במחקר המצב והיחסים, המגמות ויחסי הכוחות של ארצות המזרח התיכון; הועלתה במידה ניכרת רמת האימונים והמשמעת בצבא. נעשתה התחלה באימון המילואים, ואורגנו קורסי השתלמות לקצינים גבוהים, אלופים ואלופי־משנה. כן נשלחו קצינים מצטיינים להשתלם בבתי־ספר צבאיים בצרפת, אנגליה וארצות־הברית.

לצבאות ערב היה זיון מאיכות מעולה מזו שלנו (באויר, בנשק כבד ובכוח הימי), ובכמות נפלנו מהם במידה מרובה. לצבאות ערב כבר היו מטוסי סילון — כשחיל האויר הישראלי היה מצויד כמעט במטוסי בוכנה בלבד. סילונים היו לו מעטים, מטיפוס מטאור.

אחת הבעיות החמורות בשלב זה היתה לקיים בקרב המגויסים שבאו מהעליה החדשה את היתרון הרוחני שהנחיל לצה״ל במלחמת הקוממיות עדיפות מכרעת על האויב והיה הגורם הראשי בנצחוננו. חלק גדול מקרב העולים החדשים באו לארץ ללא חינוך, ללא ידיעת הלשון העברית, ללא מסורת חלוצית, וללא הכרת המולדת וההיסטוריה העברית.

גם התעשיה בארץ, בשנים הראשונות שלאחר מלחמת הקוממיות, היתה באִבּה, ושירותים ומוצרים עיקריים לצבא בשטח האספקה והקשר, היה הצבא חייב לארגן וליצר בכוח עצמו.

המסורת הצבאית שירש צה״ל היתה בעיקרה מסורת הצבא הבריטי, שבו שירתוּ רבבות מתנדבים מישראל בימי מלחמת העולם השניה, ובו רכשו נסיונם הצבאי והמלחמתי בעמידה מול צבא מסודר, כי ההגנה, עם כל גבורתה ומסירותה, נסיונה בימי המנדט היה בעיקר נגד כנופיות. מסורת בריטית זו לא התאימה לצה״ל. הצבא האנגלי היה בעיקר צבא משלוח, שתפקידו הראשי היה להגן לא על ארצו ולא להילחם בתוך גבולותיה (למעשה, מימי השתלטוּת ויליאם הכובש לא ידעה אנגליה מלחמה בתוך שעריה). הצבא האנגלי נועד להילחם ברחבי האימפריה או בארצות בעלות בריתה. וכל מחנות הצבא הבריטי בארץ־ישראל אף הם לא נועדו להגנת הארץ, אלא היוּ מיועדים לצבא משלוח, והצבא הבריטי נשען בעיקר על עבודת ״ילידים״ זולה. החיילים עצמם לא טיפלו בעבודות במחנה, הללו נעשוּ על־ידי עבודה זולה של ילידים. צה״ל נאלץ להשתמש במחנות הצבאיים הבריטיים כפי שהם, כי האמצעים שלנוּ לא הרשוּ לנו להקים מחנות חדשים מותאמים לצרכים שלנו, אוּלם העבודה במחנה הוטלה על החיילים עצמם או על אזרחי ישראל, ששכרם היה גדול משכר חיילי שירוּת חובה ולפעמים גם משל חיילי־קבע; משוּם כך, נאלצנוּ לעשות קימוצים מכסימליים בכוח־אדם בצבא, להקטין הצבא הסדיר, ביחוּד צבא הקבע, עד המינימום האפשרי, מבלי לפגוע, כמובן, בכושר הלחימה של צה״ל.

אולם שמירת המִתקנים המפוזרים שירשנו מהבריטים הצריכוּ כוח אדם רב, צבאי או אזרחי, שאפשר היה לקמץ בהרבה, אילוּ יכולנוּ להקים בעצמנוּ מִתקנים ומחנות צבאיים לפי צרכי צה״ל ויעודי צה״ל. ההכרח שלנו להקטין הצבא הסדיר עד המינימום ההכרחי אילץ אותנו לשלוח כל המגויסים בעלי כושר קרבי — ליחידות לוחמות; המגויסים אשר כושר הקרב שלהם היה פגום לא הספיקו למלא כל השירותים הצבאיים ההכרחיים, ולכן הצטרכנו להשתמש בכוח־אדם אזרחי אחר, וגם ליצר בעצמנו דברים, שבמדינה מפותחת הם נוצרים בתעשיה פרטית. צה״ל גם נאלץ לקחת על עצמו משימה חינוכית שבארצות מפותחות היא מוטלת על בתי־הספר, כי חלק גדול של המגויסים מהעולים (וגם לא מעטים מילידי הארץ) — הגיעוּ לצבא בלי חינוך יסודי, וכמה מהם — ללא ידיעת קרוא וכתוב.

קשיים לא מעטים באִרגוּן הצבא ובקיום כושר הלחימה שלנו נפתרוּ על־ידי גיוס האשה לצבא. אילמלא מילאה החיילת תפקיד גדול בשירותים הצבאיים, ובשירוּתים שמן ההכרח יתמלאו על־ידי חיילים ולא על־ידי אזרחים, לא היינו מוּכשרים להחזיק כוח סדיר מצומצם בכושר לחימה מספיק. ומצב זה לא ישתנה גם בשנים הבאות. גיוס האשה לצבא בישראל הוא הכרח חיוּני כל עוד תרחף סכנת מלחמה.

התברר גם ששירוּת האשה בצבא, בין אם היא בוגרת גימנסיה או סמינריון למורות וגננות מילידות הארץ, ובין אם היא עולה חדשה מארצות אירופה או ארצות המזרח שלא קיבלו בגולה ולא בארץ חינוך תיכון או יסודי, מתעלה בצבא גם מבחינה אנושית וגם מבחינה יהודית. הצבא אינו מורכב ממלאכים, ויש דברים שאין עליהם אפיטרופסות, לא בחיים האזרחיים ולא בחיים הצבאיים, ויש גם בצבא מקרים לא רצויים, אם כי באחוז קטן יותר מאשר בישוב האזרחי. בכלל, הוברר שהחיילת מתעלה בצבא גם מבחינה מוסרית, גם מבחינה תרבוּתית וגם מבחינה אנושית־כללית, מבחינת עליית כבודה, בטחונה ותכונותיה האזרחיות. היא רוכשת נסיון חיים שלא היתה מקבלת בזמן קצר כזה בשום מקום אחר, והעיקר — היא ממלאה תפקיד חיוני בהעלאת כושר הלחימה של צה״ל.

השמירה על עקרון האיכוּת הגבוהה — היא הנשק הסודי של ישראל במלחמת הקוממיות, וזה יהיה נשקו הסודי גם בבאות — חייבה את הצבא ליהפך לבית־הספר הגדול ביותר בארץ: בית־ספר יסודי ותיכוני לנוער בן 18 ומעלה, שלא קיבלו חינוּך זה לפני בואם לצבא, וכאלה היו רוב החיילים מהעליה החדשה וגם לא מעטים מילידי הארץ.

בשנת תשי״א — 1950/1 היו בין מגויסי הצבא — 4.7% חסרי כל השכלה, בשנת תשי״ב — 7.3%, בשנת תשי״ג — 8.9%. אלה היוּ שנות גאות העליה; אחוזים אלה אינם חושפים כל האמת. היו מגויסים של עדות מיוחדות שאחוז נעדרי כל השכלה ביניהם היו — 8.7%; 8.9%; 9%; 9.9%; 10.6%; 13.2%; 13.3%; 18.2%; 18.7%; 21.7%; 22.7%; 24.3%. הבדלים גדולים אלה בין בני עדות שונות היו לא רק פגיעה קשה בכושר הצבא, אלא יצרו מחיצות מסוכנות בין עדות שונות, שגם בחיים האזרחיים הם מהווים תקלה קשה, אבל בצבא הם סכנה חמוּרה. בלי הרגשת שויון ממשי ואחוָה לוחמת לא יתכן צבא נאמן ומסור.

והצבא היה חייב להתחיל באימון של אלפי טירונים — בלימוּד עברית במשך שישים שעות, כדי להנחילם מינימום בידיעת הלשון, וגם ללמדם ראשית הכתיבה. במשך שישים שעות אלו רכש הטירון 200 המלים העבריות הראשונות, אחר־כך לימדוּ אותו, יחד עם אימון צבאי, במשך 200 שעה עוד 1200 מלים.

לפעמים היוּ מוכרחים להפסיק כל אימון — והיחידה נהפכה לבית־ספר. גם חדרי המעצר היו נהפכים לכיתות לימוד. מלבד עברית הקדישו 30 שעות ללימוד ידיעת הארץ, על־פי ספר מיוחד שהוציא הצבא — ״זאת ארצי״. 40 שעות הוקדשוּ ללימוד תולדות העם היהודי. לומדים גם חשבון, שכולו טבוע בחיי צה״ל. 40 שעות הוקדשוּ ללימוד היסטוריה כללית. כל הלימודים האלה הם על־פי ספרים שהוציא צה״ל. הוטלה חובה ללמוד לפחות 30–40 פרקים נבחרים מהתנ״ך. כל זה היה חובה על חייל שלא קיבל חינוּך יסודי בבית־ספר עברי — בארץ או בחוּץ־לארץ.

הנסיון הוכיח, שאיכות החיילים עולה עם כל שנת ישיבה בארץ. בצבא נערכו בחינות פסיכו־טכניות והוכח, שמי שהגיע בשנה הראשונה ל־26%, הגיע בשנה שניה ל־41% ובשלישית — ל־43%. בתחילה היו רק 10% מהחיילים כותבים מכתביהם עברית. השנה כותבים למעלה מ־90% מכתביהם עברית.

בשנים אלה עשה הצבא אולי יותר מכל מוסד אחר להעלאת הדור הצעיר מהעליה החדשה וגם לליכוד האומה ולמיזוּג הגלוּיות.

הצבא לא יכול לחכות עד שבני 18 מחוסרי חינוך יגויסו לצבא. הוא ראה שיש כמאה אלף נערים ונערות בגיל 14 — 18, שרק 20%, או לכל היותר 25% מהם, מקבלים חינוך על־יסודי–תיכוני, מקצועי או חקלאי. מכל היתר היו רבים שלא קיבלוּ כל חינוּך יסודי, באשר הובאו לארץ כשהם כבר בני 14 — והיו עזובים להשפעת הרחוב בשכוּנות עוני ופרברי העיר. הצבא הקים מעין תנועת נוער קדם־צבאית בשם גדנ״ע (גדודי נוער), שיחד עם לימוד ידיעת הארץ, סדר, ומחנאות קיבלו שיעורים באזרחות טובה וסודרו להם שיחות חינוכיות ותרבוּתיות.

היו קיימות תנוּעות מפלגתיות, שהקיפוּ בערך — 45,000 נערים ונערות מבני עשר ומעלה, החצי מזה אוּלי בגיל 14–16. היתה בהם ברכה לא מבוטלת, כי יצאוּ מתוכם גרעיני התישבות, אולם שכרם יצא בהפסדם, כי הם לא חונכו לשירוּת העם, המדינה, הכלל, אלא לשירות המפלגות, שקשה היה להבחין בהבדלים שביניהם, והכניסוּ ילדים ונערים בריב מפלגות טפל וחסר־תוכן, שהנוער ודאי לא ידע לעמוד על טיבו וטעמו. והעיקר — תנוּעות הנוער של המפלגות טיפלו בראש וראשונה בנוער לומד, והנוער הדל, שיותר מכל היה זקוק לטיפול חינוכי, היה עזוב לנפשו, והם היו הרוב של הנוער, וממנו נבנה גם העם וגם הצבא.

תחילה טיפל גדנ״ע גם בנוער לומד, אולם שר הבטחון קבע, שהטיפול הקדם־צבאי והבטחוני, במידה שהוא דרוש, ימָסר לבתי־הספר עצמם בהשגחת משרד החינוּך, והצבא יטפל ביחוד בנוער העובד, בנוער של המעברות, ישובי העולים ופרברי הערים — שאינו לומד, לא בבתי ספר תיכוניים ולא במקצועיים או בחקלאיים. והכוָנה היתה להקנות לנוער זה — לא חינוּך קדם־צבאי, אלא חינוך קדם־נח״ל, כלומר ערכי יסוד אנושיים ויהודיים, הכרת הארץ, סדר ונקיון, רגשי אחוָה, כבוד יהודי; לטפח בהם את כשרון הסיור, שיט, תעופה, לנטוע בלבם אהבה למולדת, למדינה, לערכי האומה העברית, רוח גבורה וכושר חלוצי.

היה חשש מבוסס שהצבא המורכב מכל הגלוּיות — ורוב הגלוּיות שממנו באה העליה הגדולה לאחר קום המדינה היו נעדרי חינוך יהודי והשכלה אנושית — יתחלק לשנים: הטוראים יהיו כולם בני עדות עשוקות חינוך, והמפקדים יהיו כולם בני עדות, שההיסטוריה לא התאכזבה להן כל־כך מבחינה תרבותית.

ולכן עשוּ מאמצים גדולים להכשיר בני כל העדות לקצונה. מאמצים אלה הצליחוּ. בצבא לא רושמים עדת המגויס, אלא ארץ הלידה. גוש הקצינים הגדול ביותר הוא מבני הארץ, אבל יש גם קצינים מארבעים ושבע ארצות, נוסף על ישראל, 23 ארצות אירופיות, 11 ארצות אסיתיות, 7 ארצות אפריקניות, 5 ארצות אמריקניות (גם מצפון וגם מדרום) וכן מאוסטרליה.

3. השלב השלישי — נפתח באוקטובר 1953.

כששר הבטחון החליט בלבו לפרוש מהממשלה — ביקש חופשה מהממשלה לחדשיים, והקדיש שבעה שבועות, מיום 24.8.1953 עד 17.10.1953, לבדיקה מפורטת ויסודית במצב הצבא וצרכי הבטחון. ביום 18.10.1953 נמסרה לממשלה סקירה מפורטת על התקדמוּת הצבא באימון, בחינוּך ובציוד, וכן גם על כוננוּת הצבאות הערביים, והוצעה תכנית צבאית לשלוש שנים; מגמתה היתה לחשל העליה החדשה וישובי העולים במקרה של התקפת האויב; לאכלס שטחים ריקים שיש להם ערך איסטרטגי מיוחד, לפתח תעשיות וענפי משק אזרחיים, שיש להם ערך בטחוני (ובראש וראשונה תעוּפה אזרחית, צי מסחרי, תעשיות בסיסיות וכימיות); — להגביר עליית נוער בגיל 16 — 18 מארצות מסוימות שיגדיל כוח האדם שיגן על בטחון המדינה; יצירת תנאים לגיוס מהיר של המילואים על־ידי סידור מחסנים ורכב למטרה זו; שינוּי מבנה תקציב הבטחון שיאפשר הגדלת הרכש על חשבון צמצוּם סעיפי תחזוקה; שחרוּר הפיקוּד הצבאי מכל דאגות משקיות ותקציביות וריכוזו באימון ותכנון, והעברת כל תפקידי משק, אספקה ותקציב לרשוּת אזרחית; הגברת יחידות לוחמות על־ידי צמצוּם שירותים. והעברת מכסימום של שירותים למשרדים ולמפעלים אזרחיים, והיעזרות מכסימלית במשק האזרחי לאספקה, להובלה, לבנין, ליצוּר צבאי ולשאר שירותי הצבא; העדפת כוחות המחץ בחילות על חשבון שאר החילות, העדפת אימון משוכלל של פיקוד המילואים על אימון כמותי של חיל המילואים; שימת הדגש על העלאת האיכות, ולא רק בצבא אלא בכל הגילים מגיל 14 עד גיל 50 בעם כולו; שילוב האימון הצבאי בהשרשת החיילים בערכי התרבות של עם ישראל ובטשטוש המחיצות העדתיות; מיזוּג ותיקים וחדשים בחיי החברה והמדינה; ביצוּר כלכלי של ישובי העולים והעלאת רמתם התרבוּתית; חיזוּקה של ירושלים, וישוב הפרוזדור; יצירת ישוב יהודי גדול בנצרת ובגליל הצפוני; ריבוי ישובים חדשים על הגבולות ובדרום.

התכנית נתאשרה על־ידי הממשלה. ואם כי בשנת 1954 נתרחשוּ כמה תקלות — הלך כוחו של צה״ל וגדל גם ברוח וגם בחומר, גם בציוּד וגם באימון; ומערכת סיני שהחלה בליל 29.10.1956 ונסתיימה בהצלחה מלאה ביום 5.11.1956 — הוכיחה את התעצמוּתו, כשרו ויכלתו של צה״ל, לאחר שלוש שנים.

על מערכת סיני דובר בפרוטרוט בשנתון תש״ך, ועלילות צה״ל חרותות מאז בהיסטוריה הצבאית של העולם; ובנידון זה אין לקפח העזרה הנאמנה שהוגשה במשך חדשים תמימים לצה״ל על־ידי ממשלת צרפת בהנהגתו של גי מולה הסוציאליסט ובורג׳ס־מונורי מהמפלגה הרדיקל־סוציאליסטית.

4.  השלב הרביעי מתחיל מאחרי מערכת סיני.

מערכת סיני הבטיחה לנו חופש שיט במיצרי אילת — ועל ידי כך מגע ימי ישיר עם יבשת אסיה ואפריקה המזרחית, שחסימת תעלת סואץ על־ידי הרודן המצרי לאניות ישראליות ניסתה לנתק. על־ידי כך רכשה אילת בפועל את החשיבוּת שהיתה צפונה בה בכוח מאז הונח יסודה החדש בשנת 1949 — שלושת אלפים שנה אחרי היותה הנמל העברי הראשון בתקוּפת שלמה. המלך.

אחרי מערכת סיני נסלל כביש באר־שבע — אילת, ושני יַמי ארצנו נקשרו ברשת כבישים. באפריל 1957, הונח צינור הנפט הראשון (ברוחב של 8 אינטש) מאילת לבאר־שבע. באבגוסט 1958, הונח צינור נפט מורחב (16 אינטש) מבאר־שבע לחיפה, ובספטמבר 1960 הופעל צינור זה. הצינור הצר ישמש להובלת מים.

על השלב הרביעי בהתפתחוּת צה״ל יסופר רק בשנים הבאות. פה ניתן רק לציין כי בתקוּפה זו נתחזק חיל הים במידה ניכרת הודות לשיפור היחסים שבין ישראל ובריטניה. מדינה זו שהתנגדה להחלטת או"ם ב־29 בנובמבר על הקמת מדינה יהודית בחלקה של הארץ, עמדה ביחסה הבלתי־ידידוּתי לישראל גם כמה שנים לאחר שהמדינה הוקמה בניגוד לרצונה.

אמנם, במאי 1950 השתתפה יחד עם ארצות־הברית וצרפת ב״הצהרת שלוש המעצמות״ בנוגע לזיון ולבטחון בארצות ערב ובישראל, שהיתה מכוונת למנוע מירוץ זיון בין מדינות ערב וישראל, והכירה בצורך שגם ישראל, במדינות ערב, תחזיק כוחות מזוינים ברמה מסוימת, והכריזה על התעניינוּתן של שלוש המעצמות לקדם השלום והיציבוּת במדינות ערב ובישראל. שלוש־המדינות התחייבוּ לפעול נגד כל פגיעה בגבוּלות או בתחומי שביתת־הנשק של ישראל ושכנותיה.

למרות הצהרה זו המשיכה בריטניה כמה שנים לספק נשק למדינות ערב — ירדן, מצרים ועיראק, וסרבה למכור נשק לישראל. בפעם הראשונה שינתה בריטניה קו זה — באבגוסט, 1955, כשמכרה לישראל שתי משחתות, ולאחר שיפוץ ואימון מלחי חיל הים של צה״ל הגיעו ביוני, 1956, לידינו. לאניות ניתן שם ״יפו" ו"אילת״.

במערכת סיני נפלה בידנוּ משחתת מצרית שניסתה להפגיז את חיפה, וניתן לה השם ״חיפה״.

אחרי המהפכה של קאסם בעיראק, בשהופל השלטון של נורי סעיד ובוטלה המלכות ההאשמית בעיראק — בא שינוּי ניכר ביחסי בריטניה לישראל. באבגוסט 1958 מכרה אנגליה לישראל שתי צוללות ואימנה מלחים מחיל־הים הישראלי להפעיל הצוללות, ובשנת 1959 הגיעו לישראל ונקראוּ בשם ״תנין״ ו״רהב״.

אחת ההפליות הבולטות ביותר של בריטניה כלפי ישראל — היתה הענקת טנקים כבדים מדגם סנטוריון למדינות ערב, וסרובה למכור טנקים אלה לישראל. בתחילת 1959 חל שינוּי גם בנידון זה, וצה"ל רכש מספר סנטוריונים מבריטניה, שחיזקוּ במידה ניכרת חיל־השריון הישראלי.

בכל השלבים של בנין הצבא לא פחתה הדאגה לטיפוח המתח החלוצי שנתגלם בגוף המיַחד מקומו של צה״ל בכל צבאות העולם: אימון וחינוך חיילים לעבודה ולהתישבוּת חקלאית וליסוּד ישוּבי־ספר, הגוּף ששמו נח"ל.

מראשית ימי התישבוּתנוּ היו התישבוּת חקלאית והגנה צמודות זו לזו. כבר מיסדי הכפר העברי הראשון בשנת 1878, יוצרי פתח־תקוה, נאלצוּ לאחוז ברובה ולהגן בעצמם על חייהם, על עבודתם ועל כפרם, בקפוץ עליהם רוגזם של אנשי המדבר ומשַׁמרי השממה. לכלל מיזוּג קבוע ומתמיד של עבודה חקלאית והגנה הגענו בימי העליה השניה עם היוָסד ״השומר״. ״השומר״ לא היה ארגוּן מחתרת, אם כי לא היה לו מעמד חוקי ומוכּר מטעם השלטון העותומני. הוא פעל בגלוי כארגון שומרים, וכמנהג הימים ההם נשא נשקו בגלוּי, כאשר עשוּ גם הבדוים והפלחים הערבים.

המתנדבים בארץ־ישראל ללגיון העברי בימי מלחמת העולם הראשונה היו ברובם פועלים חקלאיים, ביניהם ותיק האיכרים ברחובות, משה סמילנסקי. את משאת נפשם של מתנדבי הגדוד הארצישראלי ביטא ש. יבנאלי ז״ל, אחד המתנדבים, באמרו: ״עם יצירת המחנה העברי הלוחם יִוָצר גם מחנה עברי עובד. אחרי הקריאה: לעלות להתנדב לצבא, תצא מאתנו הקריאה: לעלות ולאחוז בפטיש ובמעדר, לסלול דרכים, לעבד הקרקעות — כל איש צבא יהודי במחנה העברי מגשים את רעיון המשיח״.

מפעל הגבורה הראשון של ההגנה בשלהי מלחמת העולם הראשונה היתה הגנת תל־חי על־ידי מתישבי כפר־גלעדי וחבריו של יוסף טרומפלדור; כשהארץ היתה נתונה תחת שלטון בריטי — התפשטה ההגנה גם לערים, אבל לא במקרה עמדו בראשה אנשי ההתישבות — כי כל ישוב חקלאי היה מטרה להתקפת האויב, והאויב בתקוּפה ההיא היו כנופיות ערביות ארצישראליות. במלחמת העולם השניה חושל כוח המחץ של ההגנה: אורגנוּ פלוּגות המחץ, או, בקיצור, פלמ״ח. זה היה כוח שנועד לכתחילה לאימון חקלאי בחצי זמנו ולאימון צבאי בחצי זמנו השני. יחידות אלו היו עד הקמת צה״ל כוח המחץ הראשי של ההגנה היהוּדית.

עם הקמת מאות ישובי עולים חדשים, שלא הביאוּ אתם מלכתחילה המטען החלוּצי של העליה השניה והשלישית, וגם לא תכונת ההגנה העצמית, גבר הצורך לחשל רוחם ולקרב אותם ברוח או בסדרי המשק וכושר ההתגוננות לישובים החקלאיים הותיקים. והנוער של ישובים אלה נתבע למלא שליחות זו. לאחר הקמת המדינה נצמדה הכשרה חקלאית של הנוער לשירוּת צבאי.

תוך סערת הקרבות במלחמת הקוממיות הוקמה בצבא יחידה של נוער חלוצי לוחם (נח״ל), שנועד למזג חובת הצבא וחובת הכשרה ועבודה חקלאית, ובהינתן החוק הראשון על שירוּת הבטחון אחרי תום הקרבות, בשנת 1949, קבע החוק במפורש שיש להנחיל לצה״ל (פרט ליחידות מסוימות) שתי תכונות יסוד הדרושות לבטחוננו: כושר צבאי וכושר חלוצי, והמגויסים יקבלוּ גם אימון צבאי וגם הכשרה חקלאית. משתי שנות שירות החובה תהיה שנה אחת מוקדשת להכשרה במשקים חקלאיים, על מנת שהמשתחררים מהצבא יהיו מסוגלים להקים ישובי ספר.

ואמנם נח״ל הקים מאז 1951 ועד 1960 שלושים ישובים (מהם 23 קיבוצים, 5 מושבים, 2 ישובי עולים). מלבד זאת הקים הנח״ל חמש היאחזוּיות שטרם נהפכוּ לישוּבי קבע.

* * * * *

בקיץ 1954 הוזעקוּ צעירי המושבים הותיקים לנהלל. נאמר להם: ברשותנו שני דברים חשובים — מיליון וחצי יהודים בארץ, וכל אדמת המדינה. מיליון וחצי היהוּדים מרוכזים ברובם המכריע בנקוּדות עירוניות אחדות; והרוב המכריע של אדמת המדינה ריק ושומם, ובשני דברים אלה צפונה סכנה חמורה: גם למיליון וחצי היהודים וגם לאדמה. וקודם כל סכנה לבטחון. ואין סכנה גדולה מזו בימינו אלה. בדורנו זה יש אמצעי השמדה שאיש לא העלה על דעתו לפני דור אחר. וֶהְיות רוב העם מרוכז בשטח קטן ומצומצם — בתל־אביב וסביבותיה, מסכן כל המדינה וכל עתידנו. קל בימינו למחות בבת אחת את כל תל־אביב וסביבתה, ואם חלילה יקרה הדבר חזה ־ כל המדינה אבודה. התריס היחיד בפני סכנה זו הוא פיזור האוכלוסין.

אין בימינו בטחון מוחלט בשום מקום בעולם. אבל יש ממדים שונים לסכנה. ככל שהישובים קטנים יותר ומפוזרים — הסכנה קטנה יותר. ככל שהאוכלוסין מרוכזים יותר במקום אחד או במקומות מעטים — הסכנה גדולה יותר. ושיקולי בטחון בלבד מצווים עלינו לפזר האוכלוסין של מדינתנו על־פני שטח גדול ובישובים לא צפופים.

ויש סכנה לאדמה אשר בידנו כשהיא עומדת בשממונה. עמי ערב החזיקו, ועודם מחזיקים, מאות בשנים מדבריות גדולים, ואין חשש שמישהו יוציא אותם מידיהם. לנו אסור להחזיק מדבר בשממתו לאורך ימים. אנוּ שבנו למולדת — לישבה, לעבדה ולאכלסה.

אחרי הקמת המדינה קרו שני דברים גדולים: דבר אחד שלא היה כמותו בכל ההיסטוריה שלנו: הגל הראשון של קיבוץ גלויות. נגאלו יהודים מושפלים ומדוכאים מהגלויות המרודות ביותר וכן שארית הפליטה של מחנות הריכוז.

וקרה דבר שני — אף הוא דבר גדוּל ועצום: במשך שנים ספוּרות לאחר קום המדינה הקימונו כארבע מאות נקוּדות ישוב חדשות.

לכאורה — שתי עלילות כבירות שאין ערוך להן. אבל מצבנו החמוּר מחייב לראות גם שני הישגים אדירים אלה בעין פקוחה וביקרתית. העליה שקדמה למדינה, או יותר נכון, שקדמה לשואה של יהודי אירופה, הביאה אתה כל נכסי הרוח והחומר הדרושים לבנין מדינה ולעיצוב אומה עשירת תרבות, מעורה במורשת עברנו הגדול וצמודה לחזון אחרית הימים. העליה החדשה שבאה לאחר קום המדינה — היתה ברובה הגדול משוללת אותו מטען רוחני והמרי של העליה שלפני מלחמת העולם השניה. המדינה עשתה למען העולים כמעט כל אשר ביכלתה. העם כמעט שלא עשה כלום, חוץ מבודדים.

ההתישבות החדשה היא בעיקר מפעל העליה החדשה, זה מעיד על היכולת היוצרת הגנוזה בעליה זו. אבל עדיין קיימת מחיצה בין הישוב הוָתיק ובין העליה החדשה. מחיצה זו נושאת בחובה סכנות חברתיות ומוסריות, גם בשטח הרגיש ביותר, בשטח הבטחון.

התמזגות הגלויות בזמן הקצר ביותר היא צו הגורל שלנו. דבר זה לא יעָשה בכוחות המדינה בלבד. לכך דרושה התנדבות עם, התנדבוּת מורים, רופאים, מהנדסים, סופרים, פועלים, מתישבים, עובדי המדינה, התנדבות כל חוגי הישוב — מתוך הרגשת אחוּה ושותפות גורל. לא יִתּכן קיום שני עמים יהודיים, כביכול, השונים זה מזה בכל ההוָי של חייהם. אנו שטים בסירה אחת בתוך ים נסער, אם לא נהיה מסוגלים, כולנו במידה שוָה, להחזיק במשוטים במלוא כוחנו, יש סכנה שהסירה תיטרף בגלים הזדוניים.

אסור לנו לעזוב פליטי בבל, רומניה, תימן ופולין לנפשם. מיסדי נהלל ודגניה ועין־חרוד וטירת־צבי ומשמר־העמק וחפץ־חיים הוכשרוּ למפעלם החלוּצי על־ידי חינוך של דורות. מהעולים החדשים שללה ההיסטוריה מורשה יקרה זו. אולם ישובי העולים מסוגלים להיות כמו דגניה ונהלל — אם בני דגניה ונהלל יתחברוּ אתם, לא כמדריכים ומורים מן החוץ, אלא כחברים בפנים.

ועוד דבר: אנו נדרשים לפיתוח מכסימלי של היש, ז״א ישוב השממה. יש להוציא אלפים ורבבות מן העיר אל הכפר, מן העיר אל הנגב. זה לא קל, זה קשה מאד, אבל זה אפשר רק בדרך אחת ויחידה: לא על־ידי הטפה, אלא על־ידי מופת חי. אם יקום נוער מנהלל ומכפר־ויתקין ומכפר־יחזקאל ומבאר־טוביה, ומדגניה ומאפיקים ומשאר הישובים החלוציים, ויצאוּ יחד עם נוער עולה לישב השממה — יקומו וילכו בעקבותיהם אלפים מבני העיר, מהנוער הלומד, מהנוער העובד ומהנוער העולה.

נוער המושבים נשמע לקריאה. בשנות 6–1954 יצאו מאות מצעירי מושבי־העובדים הותיקים וגם מעטים מצעירי הקיבוּצים של איחוּד הקבוּצות והקיבוצים עם נשיהם וילדיהם הקטנים לגור בתוך מושבי העולים בדרום ובצפון לשם הדרכת אחיהם הרחוקים־הקרובים בהנהלת משק, בעזרה הדדית, בחינוך הנוער, באימון בטחוני, ואחת מבנות המושבים הותיקים, וַרדה פרידמן מכפר־ויתקין, מסרה נפשה על עזרת אחים זו. מסתנן ערבי מרצוּעת עזה זרק רמון־יד בליל חתונה במושב פטיש שבו פעלה ורדה, הרמון פגע בה וחייה הצעירים נתקפחו.

צעירי המושבים והקיבוּצים שהוּ שנתיים בתוך מושבי העולים; — עבדו יחד עם העולים, התאמנוּ יחד, ועל־ידי כך הפיחו רוח חדשה בישובים, ביחוד גדלה השפעתם המוסרית והחינוּכית בקרב הדור הצעיר של המתישבים החדשים.

* * * * *

כעבור חודש וחצי — באמצע יולי 1954 — נתכנסה שוב מסיבת נוער, הפעם בבאר־שבע, לדיון על התישבות חדשה, התישבות אזורית. בשטח הריק שעל הגבול המזרחי הצופה על הרי חברון, דרומית מבית־גוברין, השטח שקוראים לו היום חבל לכיש. ההתישבות האזורית לא תלך בדרך הישובים הקודמים, שהתאגדו ביניהם לפי קו מפלגתי או לפי צורת ההתישבוּת, אלא תוקם רשת של ישובים, העומדים ברשות עצמם בחייהם הפרטיים ובבחירת צורת ההתישבוּת, אבל קרובים זה לזה במפעלים משותפים, מפעלים תרבותיים ומשקיים, המבטיחים קיום תנאים הדרושים למיזוּג גלוּיות ולעיצוב חברה חדשה.

התישבות זו תהיה פטורה מכל הגדרה פוליטית ומפלגתית. המתישב לא ידָרש להראות הפספורט המפלגתי שלו. אחד הנגעים הקשים שדבקו בחלקים חשובים של ההתישבות החלוצית הוא נגע הטוטאליטריות המפלגתית שהמציא ״השומר הצעיר״ בשם ״קולקטיביות רעיונית״. יש להבחין בין איגוּד רעיוני מפלגתי ובין מפעל התישבוּתי.

רוב המפלגות בארץ יש להן גופים חלוציים. עובדה זו מוכיחה שהגשמה חלוצית אינה מותנית בהשקפת עולם מדינית, ואינה צמודה להשתייכוּת מפלגתית. מאידך גיסא אין שום מפלגה המחייבת כל חבריה בהגשמה חלוּצית. חלוציות והשתייכוּת מפלגתית הן שני דברים בלתי זהים ואין ביניהם כל זיקה פנימית.

וכחופש ההגדרה המדינית כך חופש ההגדרה בצורת ההתישבות. בכל התישבות אזורית יהיה מקום לקיבוצים, למושבי עובדים, למשקים שיתופיים, וגם לחוות עבודה; אולם יש צורך שצורות התישבות שונות ישתפוּ פעוּלה תרבותית ומשקית לפי תכנון אזורי. הסתדרוּת העובדים משמשת דוּגמא לשיתוף פעוּלה בקרב עובדים מסוגים שונים ורחוקים זה מזה. עובדים שכירים ועובדים עצמאיים, עוסקים בעמל כפּיִם ועובדי רוח. בהתישבות אזורית יש מקום לשיתוּף פעוּלה לכל צורות ההתישבוּת.

כל ההתישבוּת האזורית צריכה להיות מושתתת על מיזוּג גלויות; מבני הארץ שגדלו במשקי ההתישבוּת העובדת או שגמרו בית־ספר תיכון — ומעולים חדשים מארצות שונות; מיזוּג גלויות אמיתי יקום רק מתוך התמזגותם של ותיקי הארץ וילדיה עם עולים, במסגרת משקית ותרבותית בתוך האזור המשותף.

באזור ההתישבותי יוקם מרכז עירוני לשירותי ישובי האזור שבו ימָצאוּ בתי מלאכה, ספריה גדולה, מעבדה, קולנוע, מפעלי תעשיה. במרכז האזור יוקם גם בית־ספר תיכון משותף לכל ישובי האזור, וההשכלה התיכונית לא תהיה מונופולין של בעלי יכולת, אלא המדינה והאזור יתחייבוּ להבטיח על חשבונם השכלה תיכונית לתלמידים מחוסרי יכולת כספית, ולצעירים המצטיינים — גם השכלה גבוהה, בתנאי שישובו, אחרי שיסיימו לימודיהם באוניברסיטה או בטכניון, לפעול באזורם, או ילכו עם עולים חדשים להקים אזור התישבות נוסף בשטח ריק ושומם.

המדינה והסוכנות נענוּ לקריאה זו וגם ביצעוּ התכנית והקימוּ את חבל לכיש, לפי התכנית של התישבות אזורית, וכמעט לא יאָמן כי יסופר שדוקא שני עתונים הדוגלים בחלוציות ומוּצאים על־ידי הקיבוּץ הארצי והקיבוּץ המאוּחד, ״על המשמר״ ו“למרחב״, יצאו בהתקפות ממושכות ומרות על ההתישבות האזורית בדרום. בעתון ״על המשמר״ מיום 1.10.54 הופיע ״מכתב גלוי לדוד בן־גוריון” מאת אליעזר הכהן ובו נאמר:

״בזמן האחרון נודע ברבים כי באת בקהל מחברי תכניות של התישבות — הנה השמעת רעיון חדש: התישבות אזורית — מתריע אתה כנגד ׳ההתישבות המפלגתית', ואתה טוען להתלכדותם של המתישבים בלא כל מחיצות מפלגתיות — טרם הצלחת לשכנע ולהוכיח כי אמנם יש ממשיות וחיוניות ברעיון זה — מה שניתן לשכלל ולהוסיף בשיטות בפריון העבודה וכן בהרחבת היצור — הרי המשק הקיים הוא המסגרת העיקרית לכך. פיתוח המשק הקיים — זו הדרך הזולה והמהירה ביותר להגברת היצוּר: — מדוע בחרתם בתור גולת הכותרת לתכניתכם את גוש בית־גוברין–ברור־חיל? איזו דחיפות איסטרטגית והתישבוּתית יש בריכוז עתודות בחלק תיכוני זה של הארץ? — רואה אני בעיני רוחי את היועצים החרוצים שהתשובה מוכנה בפיהם: נפחית מהמים בצפון הארץ, כדי לסתום פרצות בדרום. אך פתרון כזה — פירושו לקצץ בשרשי ההתישבות הקיימת בצפון הארץ ובמרכזה, שהיא תישאר שנים רבות מרכז יצור ומבצר עוז רוחני״.

כעבור חודש, ביום 24.11.54, הופיע שוב ב״על־המשמר״, מאמר מאת אלכסנדר פרג בשם ״התישבוּת אזורית — סילוף ואמת״, שבו הנתקף היה רענן וייץ, שנטל על עצמו תכנון חבל לכיש. בעתון ״למרחב״ מיום 1.12.54 הופיע מאמר בשם ״סיסמה ללא תוכן אמת״, שבו הותקף שוב ד. בן־גוריון (שאז היה איש פרטי, כי פרש מהממשלה והתישב בנגב) בטענה כי כוָנת ההתישבות ה״אל־מפלגתית״ היא שלא תהיה לקיבוץ המאוחד ולקיבוץ הארצי דריסת רגל לגושי ההתישבות החדשים. ״ואכן — נאמר במאמר — לא לחינם קיבלה העתונות הבורגנית בהתלהבות גדולה את סיסמת ב. ג. היא חשה מיד את העזרה הנדיבה ״הבלתי מפלגתית״ שד. בן־גוריון מושיט לשאיפותיה לתאוות שלטונה, להחלשת כוח הפועלים במדינה. ספק אם מתישבי נהלל וכפר־יהושע, דגניה וגבע יקבלוּ הצעה חדשה של מנהיגם על התישבות לא פועלית, לא עצמאית ולא הסתדרוּתית, כשיא התבונה ההתישבותית וכדרך ׳לאיחוּד שתי הארצות לארץ אחת ושני העמים לעם אחד׳״.

הזדרז ״על המשמר״ וגם הוא פירסם מאמר ביום 8.12.54 בשם ״סיסמת התישבוּת אי־פוליטית״ שבו נאמר: ״הצביעוּת שבסיסמת התישבות אי־פוליטית מזדקרת ממש לעין — הח׳ ב. ג. מציג את שדה־בוקר כמופת לדרך התישבוּתית חדשה. אך זהו נסיון נפסד של חוגר המתהלל כמפתח. הן טרם ראינוּ ואין להניח שנראה — מעשה נסים שמפעל חלוּצי יתקיים בלי עורף של תנוּעה חלוּצית הקשוּרה בו״.

המוסדות המישבים היטיבוּ לעשות שלא שעו להתקפות אלו, ונבנו עשרים וחמישה כפרים חדשים בחבל לכיש, ועולים מעשרים ארצות שונות הפכו להיות בוני ישובים חקלאיים, ובמרכז החבל — קרית־גת. בהתישבות אזורית זו קמו מושבי עובדים, מושבים שיתופיים, קיבוצים (גם של השומר הצעיר וגם של הקיבוץ המאוחד), והיה זה אחד המפעלים המבורכים שהוקם בשנת 1955 ונעשה ״מרכז יצור ומבצר עוז״ לא דוקא בצפון ובמרכז הארץ כפי שדרש מר אליעזר הכהן ב״על המשמר״, אלא הרחיב תחומי ההתישבוּת דרומה והקים גשר לנגב; ובה בשנה הניחו שלושים עולים ממרוקו יסוד לעירה פורחת בנגב בשם דימונה, המונה כבר עכשיו למעלה מחמשת אלפים תושבים, שאף לה התנגדוּ ״אנשי המעשה״, הכבולים לשיגרה המחשבתית של ימי אתמול. בשנת תש״ך חגגה ההתישבוּת האזורית בחבל לכיש חמש שנות קיוּמה ויש לציין בשמחה שגם השוללים התישבוּת זו השתתפוּ בחגיגה, שבה נתגלה כוח. היצירה ההתישבוּתית של העליה החדשה בשיתופה עם בני הארץ ממושבים ומקיבוצים.

לסיכוּם 13 השנים האחרונות יש לציין כי בשנת תשס״א (1960/1) הגיע השטח המעובד בישראל (פרט ליערות ומרעה) ל־4,285,000 דונם ומזה השטח המושקה — 1.4 מיליון דונם. המיעוטים עיבדו 900,000 דונם. השטח הנטוע יער על־ידי הקרן־הקיימת, הממשלה ואחרים הגיע בסוף אוקטובר 1960 ל־299,500 דונם.

בסוף 1960 היו בישראל 827 ישובים כפריים, מהם 723 יהודיים, 104 לא־יהודיים. הישוב הכפרי הגיע בסוף שנת 1960 — ל־501,278 יהודים, 171,544 לא־יהודים.

מספר הקיבוּצים בסוף 1960 היה 229, ומספר תושביהם 77,955 נפש.

מספר המושבים בסוף 1960 היה 366 (מהם 19 מושבים שיתופיים), ובהם 119,113 נפש.

מספר הקואופרטיבים בסוף 1960 היה 1,203 בהם 7,073 חברים, 6,651 שכירים ומתלמדים, בס״ה 13,724 מפרנסים ⁵. מהם היו 123 קואופרטיבים יצרניים, 27 קואופרטיבים בתחבורה ⁶. בשירותים 53 ⁷. ההון העצמי של הקואופרטיבים הגיע לסכום של 13,454,251 ל״י. שכר החברים לשנה — 42,801,467 ל״י, שכר העובדים והמתלמדים 22,242,117 ל״י.

מספר הנפשות בקואופרטיבים יש להעריך — 55,000–65,000 נפש.

המשק השיתוּפי בכפר ובעיר (כולל קיבוצים, מושבים וקואופרטיבים) מגיע למעלה מרבע מיליון נפש.

מספר המועסקים בשנת 1960 בכל ענפי המשק היה קרוב לשבע מאות אלף מפרנסים ⁸. ההכנסה הלאומית ב־1960 הגיעה לסכוּם של 383 מיליון ל״י ⁹. הצי הישראלי גדל מאז 1950 ביותר מפי שלושה. בשנת 1960 היוּ בצי הישראלי 50 אניות משא המובילות סחר ישראלי לכל קצוי תבל; 3 אניות נוסעים חדישות, 8 מיכליות נפט, 2 אניות מעורבות לנוסעים ומסע. בס״ה 63 אניות. התפוסה הכללית של הצי הגיעה ל־322,000 טונות. צוות האניות הישראליות הגיע בשנת 1960 ל־2,296 עובדים, מהם 2,029 ישראליים.

בתקוּפה זו גדל לא רק הישוב והמשק ונתרחב החינוך, והתפתחה הספרוּת והאמנוּת וטופח המדע, אלא גם התרבוּ קשרי ישראל בזירה הבינלאומית.

* * * * *

ממשלת ישראל עומדת השנה בקשרים תקינים עם 25 ארצות באירופה, עם 22 מדינות ביבשת אמריקה, 15 באסיה, 20 באפריקה ועם מדינות אוסטרליה וניו־זילנד — בס״ה עם 84 מדינות מתוך תשעים ותשע חברות האו"ם.

קשרי הידידות נתהדקו בשנים האחרונות באופן מיוחד עם כמה מדינות חדשות באפריקה: ניגריה, קונגו (ברזוויל), ליבריה, וולטה עילית, חוף השנהב, מדגסקר ועוד. שיתוף פעולה אמיץ קיים עם מדינות עתיקות: פרס ותורכיה במזרח התיכון, חבש על חוף ים־סוף.

השתפרו במידה ניכרת היחסים עם בריטניה, והנשיא דה־גול הכריז בשעת ביקורו של ראש ממשלת ישראל בפאריס בחודש יוני 1961 כי ישראל היא ״ידידת צרפת ובעלת בריתה״. בריתות ידידוּת נחתמו השנה עם כמה מדינות באירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית. השנה ביקרו בארץ שלושה נשיאים, ארבעה ראשי ממשלות ושרים משמונה עשרה ארצות אפריקניות. בשלוש השנים האחרונות השתלמו בארץ 1,086 צעירים מאסיה ואפריקה בחקלאות, בקואופרציה, בתנועת פועלים, בתנועת נוער ובמקצועות אחרים. ראש ממשלת ניגריה המזרחית שביקר בארץ בחודש יוני 1961 הכריז כי אם ארצו תעשה בשלושים השנים הבאות חיל כזה שעשתה ישראל בשלוש עשרה שנות קיומה — יהא זה מעשה פלא.

* * * * *

שני חוקים חקקה הכנסת בשנים הראשונות לקום המדינה, חוק השבוּת וחוק החינוך הממלכתי — הראשון ביום 5.7.1950, השני ביום 12.8.1953 (חוק חינוך חובה נתקבל עוד לפני כן ב־12.9.49 ) — שיותר מכל חוקת יסוד הם קובעים את יעוּדה היחיד במינו ודמוּתה הנכספת של מדינת ישראל. חוק השבוּת קובע יחוּדה ויעוּדה ההיסטורי של מדינת ישראל — קיבוץ גלויות. ישראל היא בדרך כלל מדינה ככל שאר המדינות. וכל הסימנים הכלליים המצויים ביתר המדינות מצויים גם בישראל. אין שלטונה חורג מתחומי ארצה. היהודים בתפוצות, שהם אזרחי ארצות מגוריהם ורוצים להישאר שם, אין להם כל זיקה משפטית ואזרחית למדינת ישראל, ואיך המדינה מיצגת אותם משום בחינה חוקית. אולם כשם שישראל שונה מכל המדינות בנסיבות תקומתה וגורמיהן, כך היא שונה מהן במגמת קיומה ויעודה: שעריה פתוחים לכל יהודי באשר הוא. אין זו מדינה יהודית אך ורק באשר רוב תושביה הם יהודים, אלא זוהי מדינה לעם היהודי, לכל יהודי הרוצה בה.

בהכרזת העצמאות ביום 14.5.48 נאמר: ״מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות״ ונשלחה קריאה ״אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל״ וההכרזה נפתחה במלים אלו:

״בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוּצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

״מתוך קשר היסטורי ומסרתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאָחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, הקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית״.

אין חוק השבוּת מסוג חוקי ההגירה הקובעים באלו תנאים מקבלת המדינה מהגרים ואילו סוגים. חוק השבות אין לו דבר עם חוקי הגירה. זהו חוק ההתמדה של ההיסטוריה הישראלית. הוא קובע את העיקרון הגואל אשר בכוחו הוקמה מדינת ישראל.

חוק זה קובע שלא המדינה מקנה ליהודי חו״ל זכות להתישב בה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי, אם רק יש ברצונו להצטרף לישוּבה של הארץ.

חוק החינוך הממלכתי קובע מהי הדמות החברתית והתרבותית שרוצה המדינה לעצב בישראל. דבר זה נקבע בסעיף השני של החוק האומר: ״מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע; על אהבת המולדת ונאמנות למדינת ישראל ולעם ישראל; על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה; על הגשמה חלוצית; על שאיפה לחברה בנויה על חירות, שויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות״.

החוק לא הסתפק בקביעת הידיעות וסוגי ההשכלה שיש להקנות לנוער. הוא ראה צורך להגיד למחנכים ולעם כולו, מהו מחוז חפצנו ההיסטורי שלקראתו אנו חותרים, מהי דמות החברה שאנו רוצים וחייבים לעצב בישראל. החוק קבע שאנו שואפים למשטר שאין בו אפליה, קיפוח, שעבוד, שלטון איש באיש; משאת נפשנו היא חברה חדשה מוּשתתת על חידות ושויון, ללא תחרות וניצול, חברה שאהבת הבריות ועזרה הדדית הן הדבק הפנימי שלה. תורתנו מיצתה כל זה בפסוקים:

"וְאָהַבְּתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״. ״וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵר בְּאַרְצְכֶם

— לֹא תוֹנוּ אוֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵר הַגָר

אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ

מִצְרָיִם, אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״

(ויקרא יט, 33–34).

חוק החינוך הממלכתי אינו מסתפק באימון לעבודה ולחקלאות. הוא תובע הגשמה חלוּצית. בתביעה זו פועמת נשמת החוק. יתר על כן, נשמת המהפכה ההיסטורית שהתחוללה בתולדותינו בדור זה. מה זאת חלוּציוּת? זוהי הכרה בשליחוּת היסטורית והתיצבוּת ללא תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה, לרשות השליחוּת הזאת. חלוּציוּת — היא עירוּי כוחות היצירה הגנוזים בכל אדם, הגברתם והפעלתם והעמדתם לרשות הכל. חלוציות היא הכושר המוּסרי וההכרח הנפשי לחיות יום יום לפי צו המצפּוּן ולפי תביעת היעוד. חלוציות — זוהי תביעת האדם מעצמו. זוהי הגשמה אישית של יעודים וערכים שאדם מאמין בהם. זוהי הפניית יזמת המדינה והעם לקראת יצירת חברה חדשה, עצמאות, חירות, שותפות ואחוָה אנושית.

המכוּון בשני החוקים — חוק השבוּת וחוק החינוּך — הוא קיבוץ גלויות ועיצוב בישראל עם סגולה לאור גויים. שניהם לא יִתּכנו בלי התאזרוּת חלוּצית, בלי התיצבות ויזמה יוצרת גם של היחיד וגם של העם והמדינה.

* * * * *

במלאת שלוש עשרה שנים למדינה נתרחש בישראל מאורע יחיד במינו בהיסטוריה היהודית, מאורע רב משמעות מדינית וחינוּכית לגבי ישראל והעולם כולו. ביום 23.5.1960 הכריז ראש הממשלה בכנסת הדברים הבאים:

״עלי להודיע לכנסת, כי לפני זמן־מה נתגלה על־ידי שירותי הבטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי, יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו בשם ׳הפתרון הסופי של בעיות היהודים' כלומר השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש״י–1950״.

לאחר חקירתו המוקדמת של א. אייכמן על־ידי המשטרה הישראלית הובא. אייכמן לדין לפני שלושה שופטים, בהתאם לחוק מיוחד שחקקה הכנסת, והמשפט נפתח ביום 14.4.1961 ונסתיים (הטיעון משני הצדדים) ביום 14.8.61. דעת הקהל בעולם כולו היתה מתוחה לקראת משפט זה, וכל העתונים הגדולים בארצות התרבות מסרו דו״ח מפורט ממהלך המשפט. לפני פתיחת המשפט נשמעו בארצות שונות דעות ביקרתיות על זכותה של ישראל לשפוט את אייכמן, בחלקן מטעמים פורמליים: אייכמן לא ביצע כל פשע בשטח ישראל, וישראל לא היתה קיימת כלל בשעת ביצוע הפשע המחריד על־ידי הנאצים והנרצחים לא היו איפוא נתיני ישראל. בחלקן מטעמים מוסריים: לא יִתּכן משפט הוגן ואובייקטיבי בישראל, כשרבים החיים בה חשו על בשרם השואה האיומה, והוריהם, נשותיהם, אחיהם ואחיותיהם ובניהם נספו על־ידי הנאצים; וכל יהודי, גם אם לא סבל בגופו או לא פגעו במשפחתו, — נוגע בדבר מבחינה אמוציונלית עמוקה, ואינו מסוגל למשפּט צדק ואובייקטיבי. היו גם יהודים בחוץ־לארץ ששללו זכות ישראל או פקפקו בזכותה לשפוט פושעים נאצים.

במהלך המשפט שינו רוב השוללים והמפקפקים דעתם, כי נוכחו בהגינוּת המשפט הישראלי, למרות הסבך האמוציונלי העמוק הכרוך בטרגדיה הנוראה של השמדה אכזרית של מיליוני בני אדם, נשים, גברים, זקנים, וצעירים, ילדים ותינוקות, אך ורק באשר הם יהודים.

פסק הדין במשפט זה ינָתן רק בסתיו 1962, אולם לא פסק הדין הפורמלי והעונש הצפוי, ויהא אשר יהיה, הוא העיקר. אין עונש בעולם שיכפר במשהו על עוצם הפשע המתועב והמחריד שאין לו דוגמה בהיסטוריה האנושית.

המאורע של הבאת הפושע הנאצי למשפט יהודי בישראל הריבונית הוא יחיד במינו — כי זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו שרוצח בני עמנו הובא למשפט יהודי. משפט זה העמיק בהכרת העם היהודי בתפוצות ובהכרת דעת הקהל ההוגנת בעולם — כי מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. קרבנות הנאצים לא היו ישראלים. בימי השואה לא היתה מדינת ישראל קיימת כלל. ששת המיליונים של יהודי אירופה שנחנקו, נורו, נעקרו, נשחטו ונקברו חיים על ידי הנאצים היו נתיני מדינות אירופה: גרמניה, פולין. הונגריה, הולנד, יוָן, צ׳כוסלובקיה, אוסטריה, רוסיה, ועוד. ואף על פי כן חש העם היהודי כולו, ואתו דעת הקהל הנאורה וההגונה בעולם, כי ישראל היא התובעת החוקית היחידה של ששת המיליונים, באשר היא מדינה יהודית בפועל, ומדינתם של הנרצחים בכוח, שזוהי אמנם מדינה המוגבלת ככל מדינה בשטח ארצה, אבל מסגרתה ההיסטורית היא יחידה במינה, והיא מגלמת הרציפות ההיסטורית של העם היהודי. ומלבד שונאי יהודים מוּשבעים או יהודים משוּמדים שהם ״עבדים מוּסריים״ גם כשהם חיים בארצות חופש, לפי הגדרתו הקולעת של אחד העם (״עבדוּת בתוך חירוּת״), אין איש נבון והוגן בעולם שאינו חש ומודה בכך, כי הבאת אחד מראשי תלייני הנאצים לפני משפט ישראל הוא אקט של צדק היסטורי כלפי העם היהודי כולו.

אולם מלבד משמעות מדינית זו — היה למשפט גם ערך חינוכי רב. לדור החדש בישראל, שנולד על אדמת המולדת וגדל בתוך אוירה חפשית של מדינה יהודית, ולא חש מעולם טעם גלות ואולי גם לא ידע כלל מה נעשה לעם היהודי לפני עשרים שנה, — גילה משפט זה כל העומק הטרגי של עם בנכר, התלוי בחסדי זרים ומופקר לשרירוּת לבם הנעוֶה של עריצים שונאי ישראל.

משפט זה גם חשף לעיני כל העולם את הסכנה המוּסרית של שנאת ישראל, לאן היא עלולה להגיע, וכי אין כל ערובה, שמה שקרה בשנות הארבעים בגרמניה — לא יקרה עוד פעם באיזו ארץ אחרת, אם שנאת ישראל תשתולל כאשר השתוללה בגרמניה הנאצית.

מבחינה עליונה עמדו במשפט זה שני צדדים למבחן: 1. ישראל — התפעל לפי צו הצדק והחוק או לפי רגש הכאב והנקמה; ממבחן זה יצאה ישראל זכאית לגמרי בדעת הקהל ההגונה בעולם. 2. שליטי עולם שנלחמו בנאצים ומיגרו שלטונם — רוזוולט, צ׳רצ׳יל וסטאלין — הושבו גם הם על כס הנאשמים, כי הם יכלו להושיע ולהציל, אולי לא את כל היהודים המוּבלים לטבח, אבל רבים מהם, אולי מאות אלפים ויותר. העשו הם חובתם האנושית בשעה איומה וגורלית זו? אם יש להנות נאשמים מהספק — יוגד שבנקודה זו נסתיים המשפט בתיקו.

 

ג. משימות    🔗

״היוחל ארץ ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת״? שאל הנביא. ההיסטוריה של מדינתנו המחודשת ענתה על שאלה זו בשלילה גמורה. לא רק ביום אחד, אלא גם בשלוש־עשרה שנה. בזמן קצר זה נעשו אמנם גדולות. העם גילה עוז רוחו בהכריזו על עצמאותו כשעצם קיומו היה נתון בסכנה. הנוער הלוחם בשורות צבא־הגנה־לישראל התאזר בגבורה בהביסו אויביו המרובים. העם היהודי בתפוצות גילה בפעם הראשונה בתולדות גלותו אחדוּת גמוּרה ושלמה, והתלכד באהבה ובגאוה סביב המדינה. גלויות דוויות ועשוקות ושבורות נתכנסו במולדת והפכו לעם בונה, יוצר ולוחם. מדינה קטנה וצעירה. נצורה ומוקפת שכנים אויבים העומדים לבלעה, רכשה עמדת כבוד ותהלה בזירה הבינלאומית בכל היבשות. ארץ מקוצצת, הרוסה ונשַׁמה — התאוששה בשוב בניה, ותיף ותפרח ותעדה עדייה ותניב פריה. נבנו חרבות עולם, שממות ראשונים קוממו, חודשו ערי חורב שוממות דור ודור.

אבל האומר: הגענו אל המנוחה ואל הנחלה — טועה, מטעה ומתחייב בנפש האומה; בנפש היהדות כולה, ולא רק בנפש העם בישראל.

שני נצחונותינו הצבאיים המפוארים לא הבטיחו עדיין שלומנו וקיומנו. רק מתעתעים ומלהגים מסוגלים להגיד שמקור השנאה ורצון ההשמדה של שכנינו הוא לא בארץ שחזרנו אליה, שהם תובעים אותה לעצמם, אלא באיזה קו מדיני כלפי המעמד הפנימי או החיצוני של ארצות המזרח התיכון. מדינות ערב פלשו לישראל בליל 15 במאי 1948 מפני שאינם משלימים עם מציאותנו בארץ ועם עצמאותנו היהודית, וגם המתעתעים והמלהגים בתוכנו אינם מעיזים לוַתר על השתים.

יִתּכנו חילוקי דעות על קו מדיני על הגושים, ורשאי יהודי וגם ישראלי נאמן לדרוש יחס כזה או אחר לשני הגושים וארגון כזה או אחר במרחב המזרח התיכון. אולם בטחוננו אינו תלוי ומוּתנה בקו זה או אחר, אלא ביכלתנו להרתיע את הזוממים לכלותנו, ואם לא נצליח להרתיעם — כי אז לנצחם. רק בהיוָכח האויב כי לא יוכל לנו, כי אנו מתבצרים ומתעצמים ואנו רוכשים ידידים בכל היבשות — נשב לבטח ונגיע גם לידי שלום עם שכנינו ולברית אמת. בזירה הבינלאומית אנחנו מסוגלים להוות גורם־מה, אם כי בשום אופן לא מכריע. גם יחסי העמים במזרח התיכון — לא אנו בלבד נקבע. באזור זה יש לא רק ערבים ויהודים — אלא גם תורכים ופרסים, שמספרם עולה על מספר הערבים במזרח התיכון. מדיניותם תיקבע מתוך מצבם הפנימי, משטרם, שיקולי בטחונם, צרכי התפתחותם ויחסיהם הבינלאומיים. גם עמדת עמי ערב במזרח התיכון לא אנו נעצב ונקבע. משטר רודני או דימוקרטי, מלכותי או צבאי, נבחר או כפוי בארצות אלה — אינו תלוי ברצוננו, בשאיפותינו ובמדיניותנו. העמים הערבים, ככל העמים, פועלים מתוך גורמים פנימיים לפי מסורת, צרכים, אמביציות, הרגלים, פחד, שאיפות חולפות, שרירוּת ועוד.

אנחנו מהווים גורם, וגורם חשוב במזרח התיכון. אנו מהווים גורם גם כלפי עמי ערב. פעולתנו המקדמת אי־אפשר שלא תהא לה השפעה — אבל השפעה זו עשויה להיות גם שלילית במנטליוּת השלטת בתקופה זו בקרב הגורמים המכריעים בתוך עמים אלה. והרצון לעקרנו הוא לוהט היום לא פחות מאשר לפני שלוש־עשרה שנה, ומקורו היחיד הוא עצם קיומנו ועצמאותנו פה וגידולנו המתמיד. ואם לא נדאג בשוּרה הראשונה לבטחוננו ונשעה לדברי ההבל על אוריינטציה זו או אחרת בשטח הבינלאומי או האזורי — נתחייב בנפשנו, וצרכי הבטחון קובעים גם הקו הבינלאומי שלנו — באשר קיומנו קודם לכל דאגה אחרת שלנו.

אין בטחוננו מחייב אותנו להתיחס לאיזו מדינה שהיא באיבה. זה לא עניננו להתערב במשטרים השונים השליטים בארץ זו או אחרת, בגוש זה או אחר.

אנחנו רוצים ביחסי ידידוּת עם כל העמים, אבל אין העולם מתנהג ופועל לפי טעמנו, צרכינו ושאיפותינו אנו. יש מדינה אחת גדולה באסיה שבראשה עומד מדינאי דגול ואוהב שלום בכל לבו, והוא גם כמעט השליט היחיד ביבשת גדולה זו המקיים דימוקרטיה אמיתית בארצו, וזהו נהרו. ישראל לא פגעה במשהו באינטרסים של הודו. היא לא לקחה ולא קרעה ממנה אף שעל אחד, אף איש אחד, אף פרוטה אחת, אף נוצת כבוד יחידה. נהרו דוגל בנייטרליוּת, ואין ספק שזו אינה על דרך הצביעות והתככים כדרך הנייטרליוּת של כמה רודנים בארצות אחרות, אלא היא אמיתית, כלומר רצון לכבד במידה שוָה כל העמים וכל המדינות ולהתכוון אך ורק להגברת השלום והאחוה והצדק הבינלאומי בעולם. אף־על־פי־כן מַפלה שליט נייטרלי זה את ישראל לרעה, ואם כי הכיר בה למעשה, הריהו מסרב לקשור אתה יחסים דיפלומטיים תקינים. ממשלת ישראל עשתה כל מה שאפשר במשך כל השנים לשנות, לתקן מצב תמוּה זה, והדבר לא עלה בידה, ואין היא יכולה לתת צו לנהרו. לנהרו יש שיקוּלים משלו — נכונים או לא, צודקים או לא, מעשיים או לא, בעיניו הם נכונים, צודקים ומעשיים, והוא הקובע, ולא רצוננו אנו.

את בטחוננו עלינו לקיים לא בעולם אידיאלי, כפי שהיינו רוצים שיהיה, אלא בעולם זה כפי שהנהו וכפי שיהיה. ואם ישתנה — לא יהא השינוי כפוף לדעתנו ומותנה ברצוננו. קיום בטחוננו מחייב מאמצים גדולים שילכו ויכְבדו. אנו מעטים והם רבים. במלחמת הקוממיות היינו אחד נגד ארבעים. עכשיו אנו אחד נגד עשרים, אם כי גדלנו מאז פי שלושה, כי גם הם רבו מאז. באחוזים גדלו פחות מאתנו. מבחינה אבסולוטית התרבו הרבה יותר מאתנו. לנו נוספו פחות ממיליון וחצי, להם שישה או שמונה מיליונים.

לא תמיד הכמות מכריעה, זה נכון. אבל גם זה נכון, כי לא תמיד המעטים מנצחים. היתרון האיכוּתי יש ביכלתו להתגבר על יתרון כמוּתי. אבל אסוּר לנו להשלות את עצמנו, כי בקלות נקיים את יתרוננו האיכוּתי, וכי אויבינו אינם מסוגלים כלל להתקדם מבחינה איכותית

אם כי האדם הוא הגורם הראשי במבחן הכוחות — יש ערך קובע גם לכלים. אנו חיים בתקופה הדינמית ביותר בתולדות המין האנושי. המדע והטכניקה מתקדמים במהירות מפליאה, והכלים שהיו מהמשוכללים אתמול ושלשום — נעשו היום או יעָשו מחר מפגרים, עוברים ובטלים. הכלים החדשים נעשים מדי פעם בפעם יותר ויותר יקרים, ולא קל להשיגם, ולא הכסף בלבד קובע. כלי מלחמה אינם סחורה עוברת לסוחר, בכל אופן לא בימינו אלה, בעולם מסוכסך, מסובך, מבולבל ובלתי יציב. בלי ידידוּת מדינית ובלי אמון מדיני, כמעט שאין להשיג הכלים הדרושים; לפעמים גם הידידוּת אינה מועילה — כי לבעל הכלים יש כל מיני שיקולים משלו, נכונים או לא נכונים — מבחינתנו אנו; השוקל לפי שיקולים משלו. בעיית בטחוננו היא לכן משולשת:

1. כיצד לקיים ולקדם יתרונֵנוּ האיכותי;

2. כיצד להבטיח נכונות ידידינו שיציידו אותנו בכלים שבלעדיהם לא נוכל לעמוד;

3. כיצד לגייס האמצעים הדרושים למען השגת הכלים, גם במקום שיש נכונות למכור אותם לנו; ואם דבר זה הוא בלתי אפשרי (כי השגת אמצעים גדֵלים ורבים, יִתּכן, לא תהא אפשרית) — כיצד להשיג הכלים בלא מחיר, בהשאלה, או במחיר מוקטן. ורק מרמים עצמם אלה האומרים ״נשק נקבל אף מהשטן״. ״השטן יתן נשק לשונאינו בלבד. בלי ידידות ואמוּן — לא נקבל נשק. הניתן לנו לסמוך לגבי בטחוננו על כוח חיצון — על או״ם, על גוש איזשהו, על ידידים (בלי מרכאות כפולות)?

כדי שנעריך כראוי חומר בעיית בטחוננו יש קודם לענות על כל השאלות האלה תשובה שקולה, אובייקטיבית, בלא הונאה עצמית, בלי בריחה למפלט קל ומדומה.

אין עם כעם היהודי ואין מדינה כמדינת ישראל המעוניינים במשטר עולמי בנוי על חוק, צדק ושלום, ומצויד בסמכות רחבה ובמכשירים יעילים להטיל מרוּתו העליונה על כל מדינה, למען הבטחת שלומם של כל העמים ושלטון החוק והצדק על כולם. ומשלושה טעמים מעוניינים העם היהודי ומדינת ישראל במשטר בינלאומי כזה:

א. מורשת הנבואה העברית היא, במשך שלושת אלפים שנה חונך העם היהודי להאמין בחזון אחרית הימים וממנו שאב כוחות נפשיים לעמוד בכל התלאות האיומות שמצאו אותו בדרכו הארוכה.

ב. האנרכיה הבינלאומית בזמננו, המשטרים הטוטאליטריים הרודניים, ומכשירי ההרס שנתן המדע החדיש בידי המעצמות — עלולים להמיט שואָה על כל המין האנושי, והעם המפוזר בגויים עלול להיות הקרבן הראשון.

ג. קיומו של העם היהודי ובטחונה של מדינת ישראל תלויים בשלטון החוק והצדק והשלום ביחסי עמים, יותר מקיומו של עם אחר ויותר מבטחונה של כל מדינה אחרת.

ודוקא מפגי נחיצותו החיונית והגורלית של משטר בינלאומי זה — אסור לנו לפרנס עצמנו באשליה מסוכנת ומטעה כאילו משטר זה כבר קיים, ושמו או"ם.

או“ם כפי שהוא קיים בימינו אין לו הסמכות, אין לו היכולת ואין לו המכשירים להטיל רצונו על מדינות ריבוניות. ריבוי החברות באו”ם לרגל תקומת מדינות חדשות באסיה ובאפריקה לא הגדיל סמכותו ואחדותו של האו"ם, אלא, להפך. לשני הגושים המתחרים נוספו גושים חדשים, קטנים וגדולים, ותככי הצירופים הולכים ורבים; ישראל אינה שייכת לשום גוש, לא מפני שאינה רוצה. ודאי היו מעטים גם בישראל ה״מבורכת״ בריבוי פלגיה וסיעותיה, שלא היו מתנגדים להצטרפותנו לגוש האסיתי־אפריקני, כי אנו שוכנים על יבשת אסיה ומשמשים גשר ליבשת אפריקה וגם יש לנו ידידים לא מעטים בשתי יבשות אלו. אבל לנו יש רק קול אחד, ולליגה הערבית יש עשרה קולות, יש להם זכות וֶטו (למעשה בגוש זה) ולא יתנו לצרף אותנו. כי לא מספיק רצוננו ל״השתלב״, ״המשולבים״ צריכים להסכים לכך — ויש מי שמפריע.

מצרים מפירה לא רק מגילת האו“ם ועקרונותיה ביחס לישראל, אלא גם משפט בינלאומי והוראות מפורשות של מועצת הבטחון, בחסמה לפנינו תעלת סואץ — ואין או”ם אומרות לרודן המצרי: הרף — כי אינו שומע.

אך גם זו תהא טענה מכשילה, אם מי שהוא יאמר שאין ממש וערך לאו“ם. או”ם היא הבמה העליונה של דעת הקהל האנושית בימינו, ואין לזלזל בערכה של דעת הקהל העולמית.

הנוכל לסמוך בבטחוננו על אחד הגושים המתחרים עדיין ביניהם על הגמוניה עולמית — הגוש הדימוקרטי והגוש הקומוניסטי? ברית־המועצות היתה בין אלה שהצביעו באו“ם על הקמת מדינה יהודית, וצ׳כוסלובקיה בעודה דימוקרטית ועצמאית לגמרי, וגם בקבלה את המשטר הקומוניסטי בראשיתו, עזרה לנו רבות במלחמת הקוממיות. אחר כך בא משפט פראג בשנת 1952 שבו ״הודה״ מרדכי אורן מ״השומר הצעיר״ על פשעיו ומעשי החבלה שלו נגד ״הדימוקרטיה העממית״, וכן ״הודו” על בגידתם סלאנסקי, קלמנטיס ואחרים מראשי המפלגה הקומוניסטית שנאשמו כסוכני האימפריאליסם, כמרגלים וכדומה. לא נשכח חסד רוסיה וצ’כוסלובקיה בשנים 1947/8, אבל זה זכרון העבר שחלף. ברית–המועצות וצ’כוסלובקיה לא התיעצו אתנו כששינו עמדתו והחלו לשלוח נשק לרודן המצרי– בידעם למה נועד הנשק הזה. והנשק מברית־המועצות מוסיף לזרום למצרים — אם כי השליט המצרי רודף את הקומוניסטים בארצו.

הנישען על הגוש הדימוקרטי — על נאטו? אין אנו חברים לגוש זה והוא לא קיבל על עצמו כל אחריות לבטחוננו.

הנסמוך על ארצות־הברית? על צרפת?

איש לא יטיל ספק בידידוּת של שתי ארצות אלה. מאז קמה ישראל נתחלפו הממשלות בשתי ארצות אלה — והידידות קיימת ועומדת, ובצרפת בודאי שלא רפתה. קיבלנו ואנו מקבלים עזרה רבה מארצות־הברית, וכל אחד יודע מהי צרפת לנו. יִתּכן ששתי מדינות אלה מוכנות לעמוד לימיננו ביום פקודה. אולם, הנוכל לסמוך עליהן?

כותב השורות הללו שמע מפי אישים מכריעים בשתי ארצות אלה שלא יתנו להרוס את ישראל, ולא היה לו כל ספק בכנוּת הדוברים וביכלתם. אולם הוא שכנע אותם שישראל לא תוכל לסמוך על עזרתם — ולא מפני שהיא מטילה ספק ברצונם ובכנוּתם. והם שוכנעו. ואין צורך לחזור כאן על הנימוקים.

כל מי שמזלזל בידידוּת שתי ארצות אלה ומציע לוַתר עליה לשם נייטרליוּת, כביכול, הוא בלא יודעים אויבה בנפש של ישראל. על העם בישראל לדאוג לקיום ידידוּת זו ולהגבירה, ולא לחשוב שהיא מוּנחת בקופסה; אבל בטחונה של ישראל תלוי בראש וראשונה — ביכלתה להגן על עצמה בכוחות עצמה ולהרתיע אויביה, עד שאויבים אלה יחדלו להיות אויבים.

* * * * *

לפני שבע שנים אמר ביירוד, פקיד גבוה במחלקת חוץ של ארצות־הברית, ואחר כך שנים אחדות שגריר אמריקני בקהיר, כי ״על הערבים להכיר בעובדת קיומה של ישראל, ועל ישראל להשתלב בארצות המזרח התיכון, ולא לראות עצמה כמרכז לעמים שונים שיש להם אמונה משותפת״.

הנטיה הרווַחת בתוכנו, לראות בכל איש שמביע דעה שאינה מקובלת עלינו או לא נוחה לנו — שונא ישראל — היא גילוי של חוסר בגרוּת מדינית ופרי תסביך נחיתוּת. שני דברים אלה אינם הולמים את העם היהודי בארצו, החייב — ובודאי רשאי — לראות עצמו כשוֵה זכויות ושוֵה ערך לכל עם אחר בעולם. לא־יהודי מסוגל להגיד דברים שאינם מתקבלים על דעתנו, מבלי שמקור דבריו הוא שנאת ישראל. עלינו לקבל העובדה הטבעית והמובנת מאליה, שאין אנו עומדים במרכז העולם, ומדינאים שונים בארצות שונות דנים על בעיותינו לאו דוקא מתוך אהבה או שנאה, אלא מתוך ראיית הצרכים המדיניים של ארצם — ראייה נכונה או מוטעית — בלא שנאה ובלא אהבה לזולת.

לא קשה להוכיח כי בדבריו של ביירוד על היהודים בעולם כ״עמים שונים שיש להם אמונה משותפת״, יש בורות גמורה בעניני היהדות. תפיסה זו כאילו הועתקה מהאנציקלופדיה הסובייטית החדשה, שבה נאמרו דברים אלה על היהודים כמעט מלה במלה. אולם העצה שניתנה על ידי מר ביירוד לישראל — להשתלב במזרח התיכון, לא הומצאה על ידו. היא נשמעה לפני כן על ידי עסקני הסוכנות היהודית בניו־יורק.

אולם מר ביירוד הבין לפחות מה פירוש האִמרה ״השתלבות ישראל במזרח התיכון״ — היא צריכה לא לראות עצמה עוד כחלק של העם היהודי ועליה להפסיק כל עליה יהודית. היה עוד יתרון בפנייתו של מר ביירוד: הוא לא, פנה רק לצד אחד. הוא פנה גם לערבים שיכירו בעובדת קיומה של ישראל. אולם פקיד גבוה זה נעשה אחר כך, כאמור, שגריר אמריקני בקהיר, ולא חזר עוד על תביעתו מהערבים להכיר בעובדת קיומה של ישראל. הוא הכיר היטב מה ששליטי מצרים רוצים וזוממים, ולא חזר עוד, לא על פנייתו לערבים ולא על פנייתו לישראל.

אולם תביעת ביירוד נעשתה לתכניתה של כת בישראל: הכנענים ואנשי הפעולה השמית. אמנם כת לא חשובה ולא בעלת השפעה — אך אמיתה וחשיבותה של תכנית מדינית אינה נשקלת במספר דוגליה; יש לבחנה לגופה. אין ספק שהשכנוּת הגיאוגרפית קובעת במידה ידועה מעמדו, דמותו וזיקתו של כל עם. אמנם כוחה של הגיאוגרפיה בימינו אינו יפה ככוחה בימי קדם, או בימי הביניים או אפילו במאה התשע־עשרה. הטלגרף, הרדיו, מטוסי הסילון קירבו מרחקים. אנו חוצים היום את האוקינוס האטלנטי בשתים שלוש שעות; אנו שומעים ברדיו מה שנאמר בקצה השני של כדור הארץ; אין עוד חטיבות גיאוגרפיות הקרועות משאר חלקי העולם ומהוות לעצמן עולם שלום ומופרד. אף־על־פי־כן הגורם של שכנוּת גיאוגרפית כוחו גדול גם היום. אולם גבולנו אינו רק ביבשה — בצפון, במזרח, בדרום — גבולנו גם בים; ואין חוף הים שלנו גבול ארצנו, כי הים הוא בלתי מחולק, והוא פתוח לפנינו כמו לפני כל עם אחר השוכן על חופי הים התיכון; כל עמי הים התיכון הם שכנינו ואין אנו זקוקים לויזה של מישהו בים התיכון. רק הים הטריטוריאלי של כל מדינה — בין שהוא 3 או 6 או 12 מיל — שייך לעם שיושב על חופו. ים התיכון אינו ים כנרת שכולו בתחום מדינת ישראל. שטחו של ים התיכון הוא כשני מיליון ושלוש מאות אלף קילומטר מרובע, והוא שייך לנו באותה מידה שהוא שייך לעמים אחרים השוכנים על חופו. זהו שטח חפשי שאין עליו כל בעלוּת פרטית. אנו זכאים להתהלך בכל רחבי הים התיכון (והוא הדין ברחבי האוקינוס האטלנטי במערב, ואחרי מערכת סיני — גם בכל רחבי ים סוּף בדרום), ליהנות מאוצרותיו הגנוזים בתחומו ובמימיו — והם רבים וחשובים. הדיג הוא חלק מחקלאות. בימי המנדט לא היה לנו חלק בדיג כנרת ולמעשה גם לא בים התיכון. עם היותנו ריבונים נשתנה המצב. ואם השכנות הגיאוגרפית היא חשובה — והיא חשובה — הרי שכנינו הם גם תורכיה, בולגריה, יוָן, יוגוסלביה, איטליה, צרפת, ספרד, פורטוגל, ולא רק המדינות הערביות. וכשם שאנו חלק של אזור המזרח התיכון, כך אנו חלק של אזור ים התיכון. אגו גם חלק מאזור ים־סוּף — ודרכו — גם מהאוקינוס ההודי.

ביירוד שישב בקהיר והכיר מקרוב את שליטי מצרים הבין שאין טעם להטיף לישראל שלום עם הערבים, כי לשלום דרושים שני צדדים, ולביירוד אין ענין בריב המפלגות בישראל, והוא הפסיק לדבר על ״השתלבוּת״ ישראל באזור. אולם בטלנים ישראליים — ולא רק ישראלים — אינם פוסקים מדבּר על כך.

נניח לרגע שהוקם השלום בין ישראל ושכניה הערבים, ושני העמים השמיים משתפים פעולה בתחומי המדיניות, הכלכלה והתרבות במידה מכסימלית, כפי שישראל רוצה כל הימים, והכריזה על כך לא פעם. כלום תהיה אז ישראל רק מדינה מזרח תיכונית? התנתק קשריה עם שכניה בים התיכון — עם תורכיה, בולגריה, איטליה, צרפת? פינלנד היא שכנה קרובה של ברית־המועצות הענקית. האם ראתה צורך להשתלב בברית־המועצות? היא שומרת על עצמאותה המדינית, מסורתה התרבותית ומשטרה הדימוקרטי.

ישראל אף אינה מדינה ים תּיכונית בלבד. היא קשורה קשׁר בל ינָתק עם ״העמים השונים שיש להם אמונה משותפת״, כלומר עם יהדות התפוצות. זהו הקשר הראשוני והעיקרי של ישראל, והוא קודם לכל קשר ושילוב אחר, באשר קשר זה הוא בחייה, בנפשה, במהותה ובעתידה של ישראל, וקשר זה קודם לכל התקשרות והשתלבות אחרת; ורק שוטה גמוּר או מתעתע מחוּסר כל מצפוּן יכול להניח שעמי ערב ״ישלבוּ״ בתוכם את ישראל, השומרת כעל בבת עינה על הקשר עם ״העמים השונים שיש להם אמונה משותפת״, ועל קיבוץ גלויות של ״עמים״ אלה.

ה״מדע״ של האנציקלופדיה הסובייטית וה״יהדות״ של ״המועצה למען היהדות״ של מתבוללים ומתכחשים אמריקנים שוללים אחדוּת העם היהודי, בגלל פיזורו בגויים. אולם מדינת ישראל נוצרה ומתקיימת ותוסיף להתקיים אך ורק הודות לקיומה של אחדוּת העם היהודי למרות פזוּריו. מדינה זו נוצרה על־ידי העם היהודי ולמען העם היהודי. זו זכות קיומה וזה תנאי קיומה. והיות והעם היהודי עם עולם — עושה את מדינת ישראל למדינה של עם עולם ולמען עם עולם.

היהודים בכל ארץ וארץ הם אזרחי הארצות שבתוכן הם יושבים, ובזכויותיהם ובחובותיהם הם שווים לכל שאר האזרחים באותן הארצות. וריבונוּתה של מדינת ישראל מוגבלת לתחומיה היא ולתושביה בלבד. אולם יש משהו מֵעֵבֶר — ולא בניגוד — לאזרחוּת וריבונוּת. עדוּת לכך הברית הצפון־אטלנטית, הקהיליה הבריטית, הגוש הקומוניסטי, הכנסיה הקתולית, התנועות האנושיות המרובות המשותפות לבני עמים שונים. וקיימת עוּבדה היסטורית יחידה במינה של עם יהודי מפוזר, שאין דומה לו בגורלו, בעברו, ברצון יחודו וגם בחזון עתידו. כל זה הוליד את המדינה היהודית — בכוח כל אלה היא קיימת וגדלה, ורק בכוחם תתקיים להבא ותגדל — ובכוח הגידול גם תגיע לשלום עם שכניה.

תנאי ראשון לבטחון ישראל — זיקת ישראל לעם היהודי וזיקת העם היהודי לישראל. הא בהא תליא.

תנאי שני לבטחוננו הוא קיום יתרוננו האיכותי והגברתו. לא די שנבטיח יתרון איכותי לצבאנו — אלא לעם כולו. אין צבאנו אלא עצם מעצמו ובשר מבשרו של עמנו; ודמות העם תקבע דמותו של הצבא. אין דבר זה שולל ההנחה, שמאז קום הצבא הונחה ביסוד ארגונו ואימונו, שעליו להיות גורם מחנך, ומלכד באומה ובית־יוצר של נוער חלוצי לוחם. צה״ל לא הכזיב בשטח זה; הוא גילה כוחו לא רק בשדה הקטל, אלא גם בכושר היצירה בשדה ההתישבות. הוא לא רק בנה בעצמו ישובי קבע והיאחזויות, אלא גם חיזק כמאה ישובים קיימים, השלים למעלה מחמישים ושיקם עשרה ישובים. הוא הנחיל הלשון העברית ויסודות השכלה יהודית ואנושית לאלפים ולרבבות ונטע אהבת המולדת בלבב מאות אלפים.

אבל כשם שהצבא מסוגל להיות גורם מחנך ומעלה רמת העם, כן גם העם משפיע על הצבא, לטובה או לרעה. ליכוד העם או פירודו, מצבו הכלכלי, החברתי והתרבותי, הוָייתו היומיומית, התקינה או הקלוקלית, יניקתו ממקורות מרעננים או מעופשים, הלך־הרוחות ברחוב, בעתונות, בציבוריות — כל אלה משפיעים על הצבא לשבט או לחסד. אולם בימינו, בדור זה, יש שתי בעיות יסוד העלולות להטות כף המאזנים ההיסטורית לגבי הדור הצעיר, שטרם הגיע לצבא, לעליה או לירידה, לגובה מנַשא ומחַסן או לשפל מנַוון ומסַכן.

גוש העליה הגדולה של 13 שנים אלה, המיליון החדש שנתכנס מארבע כנפות הארץ, ריכז בתחומי ארץ קטנה זו קטעי אומה שהיו רחוקים זה מזה מאות ואלפי שנים, לא רק מבחינה גיאוגרפית אלא גם מבחינה אנושית. שנבדלו בלשונם, במנהגיהם, בהוָי חייהם, ברמת חינוכם, במסורתם, בשיחם ובשיגם; ועם כל השוני הרב שיש בין העדות המרובות של העליה החדשה. לארצותיהן, העדות האירופיות, האסיתיות והאפריקניות, קיים במידה רבה הבדל כולל בין רובּה הגדול של העליה החדשה ובין הישוב הוָתיק, שהוא עד היום המנהל והמדריך הראשי ברוב שטחי החיים של העם והמדינה. אולם ישוב וָתיק זה הוא שסוע בתוכו, יותר מהעליה החדשה, מבחינה מדינית ומפלגתית, וכל מה שחילוקי הדעות בתוכו הולכים ומתמעטים או מתרככים — הפירוד הנפשי הולך ומעמיק, וזה מחבל במיזוג הגלוּיות ובחינוּכו הממלכתי של העם, ומן ההכרח שהוא נותן את אותותיו גם בצבא, באשר אין החיילים אלא בני העם, וכל הנעשה במדינה מטוב ועד רע מגיע לאזנם ולרוחם ומשפיע עליהם.

ויש עוד בעיה לא פחות חמוּרה.

אנו עומדים בדור זה על פרשת דרכים היסטורית בחיי העם היושב בציון. הדור הקשיש, גם זה שנולד בארץ או חי בה הרבה עשרות שנים, וַדאי זה שבא הנה מהגולה – ספג לתוכו הצער, הבזיון והסבל של עם משולל חירות, מולדת, עצמאות, תלוי בחסדי זרים, אבל גם ינק ממסורת גבורה מוּסרית של עם הנאבק על נפשו, מטרתו, אמונתו, חזונו, עצמאותו, ויש בו מן החיוב של סבל יוצר, של מחאה מתקוממת, של מאבק מחסַן, של סיפוק המגשים, של חדוַת המנצח, של מחולל התמורה הגואלת.

הדור הצעיר שנולד שנים מעטות לפני קום המדינה או לאחריה, לא ידע כלל טעם הגולה, מרירותה, קשייה ומאבקיה המרוממים והמחסנים. הוא מקבל את המדינה העצמאית היהודית, המעמד החדש של עם שֵוה־זכויות, המולדת הנבנית והמחוננת — כדבר טבעי, נתון מאליו, שאינו מצריך כאילו כל מאמץ מיוחד.

ואם העולה החדש מצא במניחי היסוד של ההתישבות החדשה בעיר ובכפר, מחיי הלשון ויוצרי התרבות וכוח ההגנה והצבא, את מנהיגי האומה וקיבל ברצון מרוּתם המוּסרית, הרי בדור החדש, בנוער שבעשור הבא ואחריו, שיהווה רוב העם בארץ־כולם יהיו בעלי ״יחוס״ שוה; והשאלה היא מה תהא דמוּתו הרוּחנית והתרבוּתית של דור זה?

שאלה זו מחמירה לרגל עוּבדה ביולוגית מצערת, ואולי מסוכנת: המיעוּט התרבותי בעם, העומד בראשו — והמדובר לאו־דוקא בחברי מוסדות מנהיגים: ממשלה, ראשי עיריות, מוסדות המשפט, ראשי מפלגות, עורכי עתונים, מורים בבתי־ספר תיכוניים וגבוהים, אלא בציבור הרחב יותר, שהוא אמנם מיעוט כמותי בעם, אבל משקלו הסגולי מכריע עכשיו בכל שטחי החיים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים ־ מיעוט זה הילודה בתוכו היא קטנה. ורוב העם, שלא זכה בחינוך ובמסורת התרבותית של מיעוט זה, הילודה בתוכו היא גדולה פי שנַים או שלושה, והדור הצעיר של רוב זה יהוה בעשור הבא או כמה שנים אחריו, רוב מנין ורוב בנין העם בישראל. והוא אשר יטביע חותמו על כל המדינה ויעצב דמות העם. והשאלה היא — וזוהי שאלה גורלית— מה תהיה דמותו של רוב חדש זה, של ילידי הארץ או חניכי הארץ?

אם אין אנו רוצים ליהפך לעם ליבנטיני ולמדינה ליבנטינית ־ ומדינה ליבנטינית יהודית לא תתקיים, כי לא תוכל לעמוד בפני שכנותיה הליבנטיניות הזוממות להכחידה, והן עולות עליה בכמותה פי עשרים ויותר ־ עלינו לראות בהעלאת חינוכו של הדור הצעיר, של כל הדור הצעיר, לא רק ללא הבדל עדות, אלא גם ללא הבדל מעמד כלכלי, משימה חיוּנית שאינה פחותה בחשיבותה ממשׂימת הבטחון גופא, מפני שהיא באמת משימה בטחונית. כי רק בשמירת האיכות העליונה שלנו ובהעלאתה המתמדת של איכות זו, נעמוד.

ברור מאליו שאיכות זו דרושה לנו לגופה, גם אילו היה מתקיים מחר חזון ישעיהו ומיכה, ״כי לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״. אולם חזון זה, שאין כל ספק בקיומו המלא, ואולי בעתיד לא כל כך רחוק, רצוי שיתקיים בעוד עם ישראל חי וקיים, ולא לאחר שתקום מזימת שוטנינו להכחידנו מגוי ולא יִזכר שם ישראל עוד. והמזימה הזאת עלולה להתממש אם נאבד עליונותנו האיכוּתית.

מדינת ישראל חייבת להציג לעצמה למטרה להקנות לכל הדור הצעיר בלא יוצא מן הכלל, אם הוריו אמידים או עניים, יוצאי אירופה או יוצאי אסיה ואפריקה, חינוך יסודי, תיכון וגבוה, ז״א לתת לכל נער ונערה בישראל חינוך אקדמאי.

היה זמן שנסיכים ומלכים וקיסרים לא ידעו קרוא וכתוב, ורק יחידי־סגולה, כהנים ובני כהנים, ידעו מלאכת מחשבת סתרים זו, שהנחילה להם מעמד מיוחד בעם. היום יודע כל איש בארצות אירופּה ואמריקה הצפונית ויפאן קרוא וכתוב, וזה נחשב לדבר טבעי ומובן מאליו. אין כל מניעה טבעית, תורשתית, עדתית וכלכלית שכל צעיר וצעירה בישראל, פרט למטומטמים ולנחשלים, ירכשו השכּלה אקדמאית – אם המדינה תראה במתן השכּלה אקדמאית המינימום התרבותי שיש להנחיל לכל צעיר וצעירה בישראל, ותהיה למדינה היכולת הכספית להבטיח הדבר הזה חינם אין כסף.

ברור שהמדינה לא תוכל לעשות זאת ביום אחד או בשנה אחת, ואולי גם לא בעשור הבא. צרכי ישראל מרובים ויכלתה מוגבלת, ויש לקבוע עדיפות לצרכים המתחרים זה בזה. אולם המדינה חייבת לדעת מחוז חפצה בכל שטחי פעולתה ומשימותיה, ולחתור להגיע אליו במהירות האפשרית ביותר מתוך מאמץ דרוך, ויש שלבים בכל מטרה: השלב הקרוב ביותר חייב להיות הקניית חינוך תיכון לכל נער ונערה בישראל; לכל תלמיד שאין יד הוריו משׂגת לשלם שכר לימוד–־המדינה חייבת להעמיס הוצאות חינוך תלמידים אלה על שכמה. כלומר על כלל האומה, כי הדבר הוא בנפש האומה. כל תלמיד מוכשר שיסיים חינוך תיכון חייבת המדינה להבטיח לו חינוך גבוה, במטרה להגיע שלב שלב — להנחלת חינוך אקדמאי לכל הדור הצעיר בישראל, ויהיה כל פועל חרושת, כל עובד חקלאי, כל סנדלר, כל פקיד, כל מחלק־מכתבים בישראל — בעל חינוך אוניברסיטאי. צרכי בטחוננו עולים בקנה אחד עם יעודו ההיסטורי של העם בישראל ־ להיות עם סגולה ואור לגויים.

* * * * *

אולם גם דור צעיר של אנשי מעלה לא יעמדו מעטים בפני מרובים, אם לא ינָתנו בידיהם הכלים הדרושים, שאינם נופלים בטיבם מהכלים המצויים בידי שוטניהם, ולמען הבטח השגתם של כלים אלה בעתיד, כאשר הובטחה עד עכשיו – עלינו לטפח ולהדק קשרינו עם העמים המיצרים כלים אלה ומוכנים לספק אותם לנו — חינם או במחיר מלא. גם לאחר שנים לא יהיו עמי אסיה ואפריקה (פרט ליפאן) בין מיצרי כלים אלה. וגם ביבשת אמריקה רק שני עמים שותפים לכמה מעמי אירופה במערב ובמזרח ביִצור בלעדי זה.

ישראל עמלה כל השנים לטפח יחסי ידידות עם כל העמים, ׳מבלי לבדוק במשטרם הפנימי, אבל היא אינה רשאית להזניח, להחליש ולהפסיד ידידותם של העמים העוזרים לה בציוד צה״ל, למען תרכוש במקומה ידידות המדינות המתיחסות אליה באדישות או במשוא פנים שלילי; בקביעת יחסיה של ישראל עם העמים לא יכריעו חשבונות העבר, אלא צרכי העתיד.

משנת 1937 ואילך, יש לעם היהודי זכרונות מרים מיחסי בריטניה כממשלת המנדט, וגם כמה שנים לאחר הסתלקותה מהארץ, אבל ישראל לא הזניחה כל הזדמנות לשפר יחסיה עם בריטניה, כשהיה לכך סיכוי כלשהו, וגם הצליחה בכך, וזכרונות העבר לא הניאוּ אותה מתיקוּן היחסים.

באירופה יש שתי מדינות שבמשך יותר ממאה שנים היו אויבות בנפש — גרמניה וצרפת. שלוש פעמים במשך שבעים שנה פלשה גרמניה לאדמת צרפת, החריבה אותה וקיפּדה חייהם של מיליוני צרפתים, וגנרל דה־גול, שאיש לא יפקפק ברגשותיו הצרפתיים העמוקים וגם לא בזכרונו ההיסטורי, עושה מאמצים להעמיק קשרי ידידות ושיתוף פעולה ביו צרפת וגרמניה. במדיניות החוץ שלה, חייבת ישראל, לא פחות מצרפת, לראות צורכי העתיד, ולא זכרונות העבר שחלף ולא ישוב, כל מדינה הנבונה ומסוגלת לחזק בטחונה של ישראל — חייבת ישראל להדק קשריה אתה, כי בטחונה זה קיומה. במעמד הנראה בעין באות בחשבון רק מדינות מערב אירופה, לרבות גרמניה המערבית.

באותו זמן יש לדאוג להגדיל בלי הרף את יכלתנו הפנימית ליצר בעצמנו מכסימום של הכלים שידָרשו לקיום בטחוננו, והעם בישראל חייב לדעת, שבלי חיזוּק יכלתה היצרנית והטכנולוגית והגּברת יצוּאה וחיסוּן עצמאוּתה הכלכלית, לא יצליח לקיים בטחונו לאורך ימים.

בטחון ישראל תלוי לא רק ביכלתו של הצבא ובטיב כליו, אלא גם בעצמתה היצרנית של ישראל מבחינת הכושר המדעי, המקצועי והטכנולוגי, וגם מבחינת הכושר הכספי והכלכלי. המדע וההתעצמוּת הכלכלית של ישראל — הם שני מקורות לא־אכזב להגבּרת הבטחון. העלאת פריון העבודה, הגדלת היצוּא, אִכלוּס מרחבים שוממים, הגּברת החסכון, העלאת הרמה הטכנית והידע, — כשם שהם דרושים ומועילים לגופם — כן הם הכרחיים לקיום הבטחון בימים הבאים.

* * * * *

אם כי הבטחון, בתנאים שבהם אנו חיים, בעולם מסוכסך ובקרב שכנים המתנכלים לעצם קיומנו, הוא בראש דאגותינו, אין הוא, ממַצה כמובן, כל צרכינו הראשיים, וגם הבטחון כשלעצמו אינו מתקיים על צבא בלבד, ואפילו הוא מעולה ומצויד כהלכה. הצבא הוא גורם ראשי, אבל לא יחיד בבטחוננו, וגם בטחוננו הוא רק צורך ראשון אבל לא יחיד. בלי בטחון לא נתקיים, אבל לא נתקיים על בטחוננו בלבד.

אנו מצוּוים על גאולת עם ישראל, על הפרחת השממה, על תיקון המשטר, על עיצוּב חברה למופת, על העלאת אדם, על שירות למין האנושי. כל אלה לא יעָשו מאליהם.

״שמירת הקיים״ — ויש דוגלים בישראל בסיסמה זו, ויותר מהדוגלים בה להלכה יש מקיימים אותה למעשה — אין כמוה התכחשוּת סוררת לצרכי עתידה וצווּי יעוּדה של ישראל. אנו עומדים עוד בראשית דרכנו, גם בקיבוץ גלויות, גם בבנין המשק ובביצוּר עצמאוּתנו, המדינית והכלכלית, גם בליכוּד העם וחינוך הדור הצעיר וגם בשטח המדיני והתרבותי.

אמנם בתקופה הקצרה של שלוש־עשרה השנים היו לעם כיבושים והישגים גדולים, מהם גם מוּפלאים; חוּסל כמעט לגמרי חוסר העבודה ומורגש יותר ויותר חוסר עובדים; המצב הפרטי של כמעט כל התושבים הוטב במידה רבה, וישנה הרגשה של רוָחה וכאילו גם איתנוּת; ובחוגים מסוימים, לאו דוקא בחוגי תעשיינים, סוחרים, יבואנים שהונם גדל בישראל, אלא גם בקרב עובדי־רוּח לא מעטים, שמעמדם התבצר בהוראה אוניברסיטאית ובפרנסות אקדמאיות — יש שביעוּת רצון גדוּשה וחשש מכל שינוי ואי־רצון מכל תביעה קשה, נועזת, הקשורה עם חזון העתיד. ״נהיה ככל הגויים״ — אומרים, כאילו כבר הגענו לדרגה זו שהיא עדיין מאתנו והלאה, ונפעל כעם ״נורמלי״, ואַל נתהלך ב״דמיונות״ וב״הזיות״.

שוכחים או מנסים לשכוח, שאנו רק 16% מהעם המפוזר בעולם, ועוד הרבה מאות אלפים ואולי כמה מיליונים, מצפים ונפשם יוצאת לגאולה במולדת; שוכחים שרק קצת יותר מעשרים אחוזים של אדמת המדינה מעובדת ומיושבת. לא רק בטחוננו מפוקפק — אלא ששני המיליונים המכונסים בארץ עדיין לא הפכו להיות עם אחד, מלוכד בתרבותו, בלשונו, בהרגשתו הפנימית. משטרנו שאמנם אין דומה לו לחירות ולדימוקרטיה בכל הארצות השכנות ובכל המזרח התיכון וברוב ארצות שתי היבשות, שאנו משמשים להן מעין גשר — אסיה ואפריקה — לקוי ופגום, ואין כל ערובה לחסינותו מפני התנוונוּת; ואנו עדיין רחוקים מרחק רב ועצום מיעודנו ההיסטורי להיות עם סגולה ולאור גויים, אם כי רכשנו לנו מקום מכובד ושם טוב ואהדה רבה בכמה וכמה ארצות בכל חלקי תבל.

״שמירת הקיים״ במובן המצומצם, שמירה על היתרונות הכלכליים, החברתיים והתרבותיים, שרכשו לעצמם מעטים בתוכנו — אמנם אין בה סכנה שתהיה לנחלת העם. העם היהודי הוא עם חכם ונבון. מעולם לא התקיים בתוכו מעמד פיאודלי; להפך — בתוכנו רווַחת המסורת שכל ישראל בני מלכים הם. זוהי מסורת מבורכת ומקדמת; ואין סכנה שהעם ישלים לאורך ימים עם הפערים החמריים והרוחניים, שנהפכו לאני מאמין פוליטי, לא רק של הימין, אלא לאני מאמין החברתי גם של חלק, אמנם לא גדול, מהאינטלינציה הישראלית. אולם הקפאון המחשבתי והתאבנוּת המסורת המפוארת של שנים־שלושה דורות בתוך חלקים חשובים של המחנה החלוצי של העם, טומנים בחוּבם סכנות ממשיות להתקדמוּת מפעלנו.

גדלוּתה של העליה השניה היתה בכך, שאם כי ידעה להעריך מורים וסוללי דרכים חדשות בהיסטוריה החדשה שלנו — לא היתה כבוּלה לשיגרה מגובשת ומאובנת. רבים מאנשי העליה השניה היו בין מעריציו של חוזה המדינה היהודית ויוצר ההסתדרות הציונית, אבל כשנעשו לאַל כל נסיונותיו של הרצל בתקופת פעולתו הקצרה להשגת צ׳רטר כתנאי קודם לעליה ולהתישבות, ומתוך חוסר מוצא קיבל הצעת אוגנדה, התמרדו נגד מסורת צעירה זו, ועלו לארץ בנשאם בלבם שליחות צנועה ומכרעת — לרכוש המולדת בזכות עבודה עברית. צעירים אלה פנו עורף למלל המדיני העקר, ושׂמוּ פניהם לעבודה פשוטה, אטית וקשה, לעבודה ממש, ליגיע כפים על אדמת המולדת; ומפנה מהפכני זה הציל בשעתו את התנועה הציונית מהסתאבוּת וכליון.

ובשעה שהגרינבוימים והז׳בוטינסקים הלכו להלסינגפורס והמציאו תחליף למדיניות הציונית שהגיעה לקיר אטום — ״עבודת ההווה״ — הניחו אנשי העליה השניה יסודות בריאים ושרשיים למשק יהודי עצמאי, לכוח יהודי ברשות עצמו, לערכי חברה גואלים, ובעבודתם וערכיהם סללו הדרך להקמת מדינה יהודית, עיצבו דמותה הקיימת עד היום, והצילו תנועת התקומה הלאומית מהתאבנוּת ומהתנוונוּת מוּסרית.

הערכים הגדולים שהוצקו ונעשו לאבני יסוד בטיפוח תקומתנו הלאומית והאנושית היו: עבודה, שמירה, תרבות עברית, ועיצוב דמות ישוב יהודי עצמאי, שגם בהיותו עדיין מועט, אינו תלוי בחסדי הרוב, במשק הרוב, בשלטון הרוב, ובכוח הרוב — אלא סומך על עצמו בלבד.

אנשי העליה השניה הצליחו בשליחותם באשר עמדו על שכמי העליה הראשונה, מיסדי פתח־תקוה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה, יסוד־המעלה, משמר־הירדן, רחובות, מטולה, וגם עמדו על שגיאותיהם. וכשם שלמדו מיזמתם החלוצית, הראשונית, הנועזת, כך למדו גם מכשלונותיהם. העליה השניה הבינה שאין להסתמך על זכות הקנין והרכוש ועל הגנת זרים. המטען הרוחני, התרבותי, הרעיוני והמהפכני שהביאו אתם אנשי העליה השניה נטע בהם אמונה כמעט בלתי מוגבלת ביכלתו היוצרת של האדם העובד ובבשרו לעצב הסביבה לפי צרכיו וערכיו, מבלי להסתגל למציאוּת הקיימת ולתנאי הסביבה.

ערכי היסוד של העליה השניה היו צנועים ומעטים; עבודה, שמירה, תרבות עברית, כבוד האדם, כאיש כאשה, עזרה הדדית — כדבק חברתי, אולם עָשרם הנפשי ועוז רוחם סייעו בידם להביא ערכים אלה לשיאי העלאת אדם, ולצקת דפוסי חברה חדשים שלא היתה כמותם בזמן ההוא דוגמה בשום ארץ אחרת.

וכך נוצרו ערכי היסוד של תנועת הפועלים הארצישראלית, שבמידה רבה נהפכו במשך הזמן לנכסי צאן ברזל של תנועת התקומה הלאומית כולה. ערך העבודה כיסוד מוסד בחיי החברה; הסתמכות בלעדית על כוח עצמי; טיפוח הלשון העברית המקשרת כל הדורות בישראל וכל השבטים בעם היהודי; חקלאות כמקור חיותה של אומה עצמאית ואִכלוּס כל פינות הארץ; מעמד שוה לגבר ולאשה בחברה, בעבודה, בשמירה ובתרבות; עזרה הדדית במקום תחרות ואפליה; דאגת הכלל ליחיד ודאגת היחיד לכלל; ובראש וראשונה — התמכרוּת בלא תנאי לשליחות ההיסטורית של האוּמה, שמחוז חפצה הוא לא רק גאולת העם, אלא אחת מאבני הפינה בגאולת המין האנושי. העליה השלישית הוסיפה תנופה רבת־אונים משלה ליצירת העליה השניה, חישלה אחדותו של מעמד העובדים כנושא היעוד של האומה בהתחדשותה ובהתעצמותה, כגרעין של עם עובד מתהווה, המניח יסודות למדינה יהודית למופת.

העליה השניה לא היתה עשויה מעור אחד. רבים ושונים היו המקורות שמהם ינקה, וסגנון דבריה לא היה אחיד, אבל רצון אחד פּעם בתוכה, ומגמתה היתה לקראת ליכוד ואיחוד. בעליה השלישית היו שינויי נוסחאות מרובים יותר, אבל המכנה המשותף שלה היה ערכי היסוד של העליה השניה. תנופת האיחוד והליכוד גרפה בני מחנות שונים, אם כי נתקלה בהתנגדות חילופי גירסאות. בשנת 1919 הוקמה התאחדות ציונית סוציאלית של המעמד העובד בשם ״אחדוּת העבודה״, שרצתה לכלול במסגרת אחת הפעולה המקצועית, התרבותית, ההתישבותית והמדינית של פועלי ארץ־ישראל, והואיל והרוב ב״הפועל הצעיר״ לא הוכשר עדיין לאיחוד זה, קמה בסוף 1920 הסתדרות העובדים, שאף היא לא היתה ארגון מקצועי בלבד — כאשר רצו בודדים מתוך העליה השלישית, שהיו כבולים לדוגמאות הקיימות בארצות אחרות — אלא ארגון המקיף כל הפעולות של המעמד העובד — המקצועיות, התרבותיות, המשקיות — פרט לפעולה מדינית־מפלגתית. בשנת השלושים קם האיחוּד של כל אנשי העליה השניה ורוּבה המכריע של העליה השלישית, שלבם היה שלם עם רוּח האיחוּד, היעוּד והעצמאות המחשבתית של העליה השניה ונוצרה מפלגת פועלי ארץ־ישראל; ואיחוד זה, שהוליד איחודים בדמותו ובצלמו גם בגולה, הביא בשנת 1933 להגמוניה חלוּצית בישוב ובתנועה הציונית.

נשארו קבוצות מתבדלות, שאמנם ירשו וטיפחו רוב הערכים של העליה השניה בשטח היהודי והישראלי והמשיכו בנאמנוּת במפעלה ההתישבותי החלוצי, אבל לא נכבשו למאמצי אחדוּת העובדים והאחדוּת החלוּצית שהתמידו בעליה השניה, גם בארץ וגם בתפוצות. הם ראו כל עולמם לא בכלל האוּמה, אלא במפעל המיוחד, החלוצי שלהם. תחילה נתבדל ״השומר הצעיר״, שעדיין פסל לחלוטין כל ניסוח ורעיון מעמדי, ודגל בתורת פרויד ובתואר העדה או הקהילה; התפצלו פועלי־ציון שמאל, שראו בהסתדרות הציונית ארגון מעמדי בוּרגני, ובקרנות הלאומיות — מכשיר לשעבודו של מעמד הפועלים. הם התנזרו מהקונגרס הציוני — באשר אינו אלא נציג המעמד המדכא והמשעבד. נתבדלו חלק מהפועלים הדתיים והקימו מפלגת פועלים דתית־לאומית. כן נתבדלו פועלים רביזיוניסטים והקימוּ הסתדרוּת פועלים ״לאומית״. התבדלו גם כמה פועלים של מפלגת הציונים הכלליים, שנחלקו בימים ההם לציוני א׳ ולציוני ב‘, כלומר לפרוגרסיבים ולימין מהמרכז. קמה גם תנועה נפרדת של פועלי אגוּדת־ישראל, שמעולם לא היו קשורים בתנועה הציונית. בשנות הארבעים קמה במפלגת פועלי ארץ־ישראל סיעה ב’, שנתפרדה בשנת 1944 והקימה "תנוּעה לאחדוּת העבודה״, במטרה מוּצהרת כאילו לאַחד כל הפועלים, ולפני קום המדינה התאחדה עם ״השומר הצעיר״ והליגה הסוציאליסטית שזה הקים, ונקראוּ שניהם ״מפלגת הפועלים המאוּחדת״, עד שנתפלגוּ שוב בשנת 1954.

שני פלגים אלה, גם בפירודם וגם באיחודם, דגלוּ בהשתלבוּת ב״עולם המהפכה שבראשו עומדת ברית־המועצות״, ובשאלות מדיניות־חוץ סיגלו לעצמם הקו של ״כוחות המחר״, כלומר, של הקומוניסם הסובייטי, והם ראו בהמשכת הדרך של העליה השניה: בנין חברה חדשה בדרך דימוקרטית בלבד ובאמצעים קונסטרוקטיביים — סטיה ״ריפורמיסטית״.

לכנסת הראשונה (25.1.1949) ולשניה (30.7.1951) — הופיעה מפ״ם כיחידה מלוכדת, אולם לכנסת השלישית (26.7.1955) כבר הופיעו כמפולגים ומפורדים. ״השומר הצעיר״ ותומכיו החזיקו בשם מפלגת הפועלים המאוּחדת (מפ״ם) גם לאחר הפילוג, ובבחירות לכנסת השלישית נבחרו מהם 9 צירים. סיעה ב׳ שנתפלגה ממפ״ם, יחד עם רוב פועלי־ציון שמאל, קראה לעצמה בשם אחדוּת־העבודה–פועלי־ציון, ומהם נבחרו 10 צירים. במועצת מפ״ם בחיפה (17.9.1954) הטיל מנהיג ״השומר הצעיר״, מ. יעדי, את כל אחריוּת הפילוג על המשטר הסיעתי, או החטיבתי, שלדבריו רצו אנשי הקיבוץ המאוחד להשליט במפ״ם. אנשי אחדוּת־העבודה, טען, הותירוּ לעצמם בתוך המפלגה את הדאגה לאינטרסים חטיבתיים. החשבונות החטיבתיים גרמו לכך, שבקליטת העליה מתוך המפלגות הגדולות שלנו בפולין בזבזנוּ מקורות לא־אכזב. בתקופה שקדמה לפרישה נתנו המגמות הפלגניות את אותותיהן במיוחד — בתחום הבטחון. בקרב החטיבה ״לאחדוּת־העבודה״ התחילו מרימים ראש אלמנטים המדמים בנפשם, כי יכול אדם להיות שוביניסט בביתו, ואינטרנציונליסט ואפילו לניניסט בצאתו; אם האיש המסמל את אחדוּת־העבודה אומר, ימים אחדים אחרי הפרישה, כי שש שנים היה בשבי, הרי הקורטוב היחיד של אמת בגילוי זה הוא, כי כל ישיבתו במפ״ם היתה ישיבת ארעי.

לעומת זאת, פרסמה מזכירות הקיבוץ המאוחד הודעה, כי ב־15 באבגוסט, 1952, שמו 22 נציגי ״השומר הצעיר״ וה״חזית״ בוַעדה המדינית קץ למפ״ם, וזו לשונה: ״הפילוג בתוך המחנה החלוצי המהפכני של תנועת הפועלים בארץ, אינו נובע כלל ועיקר מצרכיו ועניניו של מעמד הפועלים וגם לא מצרכיהן של התנועות ההתישבותיות. להפך, הפילוג הוא מכה שהונחתה על תנועת הפועלים והתנועה הקיבוצית. והקיבוץ המאוחד מטיל את כל כובד האחריות של אסון הפילוג על ״השומר־הצעיר״, שגם בימים כה חמוּרים לתנועת הפועלים, למדינה ולמפעל הציוני הסוציאליסטי, המיר את הברית הפוליטית המבוססת על שויון הזכות בין שתי תנועות קיבוציות ובין שתי חטיבות, באולטימטום של השתלטות, שלא יכול להביא אלא לפילוג״ יִתּכן שיש הגזמות בהאשמות של שני הצדדים זה כנגד זה, ואיש צדדי אינו רשאי לעשות עצמו שופט בין שני הפלגים. אולם שני קיבוצים אלה, שיש להם זכויות רבות בהתישבות הקבוצתית, זנחו את דרך המלך של רוב מנין ורוב בנין של פועלי ארץ־ישראל לאיחוד הכוחות ולסלול בכוח עצמנו ולפי צרכינו אנו, בלי כל חיקוּי של אחרים, ובלי כל השתעבדוּת לתורות שצמחו על קרקע זר ובתנאים שונים לגמרי מאלה שפועלים בחיי העם היהודי ובישראל — הדרך לחברה החדשה.

כשעדיין היו שני הפלגים מאוחדים קיבלה מועצת מפ״ם שנתכנסה ב־24–25 דצמבר, 1952 (אחרי משפטי פראג הידועים לשמצה) החלטה האומרת, כי ״מפ״ם רואה עצמה חלק בלתי נפרד של המחנה בעולם, שברית־המועצות עומדת בראשו. אנו נעמוד בלי רתיעה לימין ארצות הסוציאליסם והדימוקרטיות קרטיות העממיות בהגנתם בפני אויבים מבית ומחוץ, הגנה שהיא הכרח חיים לארצות הסוציאליסם״.

מכאן מובן מדוע חטיבות אלו לא גרסו את החתירה המתמדת של העליה השניה וממשיכיה הנאמנים להעדיף את צרכי הכלל — כלל הפועלים וכלל האומה — על אינטרסים ״חטיבתיים״ ושללוּ כסטיה ״רפורמיסטית״ מסוכנת את המגמה ממעמד — לעם, שביסודה הונחה ההשקפה כי עניני מעמד הפועלים ועניני העם כולו עולים בקנה אחד.

גם לא כל אנשי העליה השניה וממשיכיה ראו התמורות שחלו בחיינו בארץ ובעולם, והסיקו מתמורות אלה המסקנות ההכרחיות.

הישוב נהפך בינתים לעם ריבוני. הקשיים וההגבלות לרכישת אדמה להתישבות בטלו ועברו מן העולם. כל אדמת המדינה הועמדה לרשותנו. השלטת הזר, העוין, הלך. במקום קילוח חלש של עליה זרמו לארץ המונים, והמונים אלה היו שוגים ברמתם התרבותית ובחינוכם בגולה, במנהגיהם השונים והרחוקים מהעליות הקודמות. נפתחו שדות פעולה חדשים, מתרחבים, מסועפים. עלינו הוטלו כל שירותי המדינה. יחסינו עם העמים סביבנו ועם העולם הגדול נשתנו תכלית שינוי: גם הוחמרו, גם נסתבכו וגם נתעלו. אנשי העליה השניה לא היו נתבעים. הוריהם, גם אלה שהיו ציונים, לא ראו עלייתם בעין טובה. המנהיגים הציונים בתקופה ההיא בכל הארצות וגם ברוסיה לא העלו כלל על לבם דבר העליה וחשיבוּתה.

אנשי העליה השניה היו רק תובעים, ורק מעצמם. הם לא תבעו דבר מאיזה מוסד שהוא. לא היה אפילו ממי לתבוע. המוסדות שהיו קיימים בארץ — היו רחוקים מהלך רוחם של אנשי העליה השניה כרחוק מזרח ממערב, והיו גם כאלה שהתנגדו להם בכל תוקף וגם נלחמו נגדם.

שדה הפעולה של אנשי העליה השניה היה מצומצם: עבודה בשדה, עבודה כשכירים במשק זר. קבוצת דגניה, שבשנת 1961 מלאו לה 50 שנה, היתה לאֵם הקבוּצות וזכתה להקים בנים ובנות, נכדים ונינים, שילשים וריבעים לעשרות בכל קצות הארץ — נוצרה מתוך מאבק לעבודה עברית, בלי מחשבה תחילה להקים ישוב שיתופי של קבע. בשנים הראשונות היו חברי דגניה מקבלים משכורת חדשית, ורק בהדרגה הגיעו לעיצוב דמות חברה עובדת עצמאית, שהשותפות המלאה בה היא עיקר קיומה, ובצלמה ובדמותה קמו עשרות קבוצות וקיבוצים.

העליה השלישית הרחיבה תחום העשיה: נוסף על החקלאות עבדה בכבישים, בעבודות ציבוריות ובבנין, וגם בעבודה זו הקימה ארגונים שיתופיים וקואופרטיביים. שלוש שנים לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם בוא זרם העליה השלישית, הוקמה התישבות עובדת בדפוס חדש — בדפוס של מושב עובדים. ואם כי עד קום המדינה רבו הקיבוצים מהמושבים, כי הנוער החלוּצי שממנו באוּ בעיקר בוני ההתישבוּת העובדת, ביכרו הדפוס השיתופי המושלם — הקיבוץ — על דפוס של משק פרטי מוּשתת על עזרה הדדית וקואופרציה בקניה ובמכירה, הרי אחרי הקמת המדינה, כשהחומר האנושי של העולים היה שונה בתכלית מהעליה שקדמה למלחמת העולם השניה, היו בוני ההתישבות ברובם הגדול מעדיפים את צורת מושב העובדים.

עם תקומת המדינה נפתחו, גם מחוץ להתישבות חקלאית, שדות פעולה חדשים ליזמה ולכושר של העולים ושל הדור הצעיר הגדל בארץ. נתפתחה תעשיה שדרשה עבודה מקצועית וידע טכני. הוקמו שירותים ממלכתיים — משטרה, בריאות, חינוך, סעד ועזרה סוציאלית, שאף הם דרשו כוחות מעוּלים. נפתח לפנינו הים — והספנות העברית הולכת ומתרחבת. נדרשו לדיג — לא רק בבריכות — אלא גם בים כנרת, בים התיכון, בים־סוּף ובאוקינוס האטלנטי. התרחבו מוסדות המדע — האוניברסיטה והטכניון — שהוקמו כמה שנים לפני המדינה, והמחקר המדעי וההוראה בבתי־הספר הגבוהים והתיכוניים דרשו כוחות מומחים. הצבא אף הוא דרש גם ידע רב וגם מסירוּת חלוצית. ביחוד בצבא הקבע.

אם כי מקור החלוציות לא דלל, כפי שנדמה לרבים, והנוער בימינו אינו נופל במאומה מהנוער בדורות הקודמים (גם אז לא היה כל הנוער חלוצי, לא הקדיש עצמו לעבודה חקלאית ולא הלך רוּבו לחיות בקיבוץ) — הרי פתוחים לפניו שערים לא של קריירה בלבד, אלא שערי עבודות חיוניות, שאין המדינה יכולה להתקיים בלעדיהן. שוב אין ההתישבות העובדת בשתי צורותיה — קבוצה ומושב — הכוח המושך היחיד והסדן האחד למרץ החלוצי.

לא נסתלקה השכינה החלוצית — שגם ״בימים ההם״ היתה מאירה פנים רק למובחרים — אבל היא פרשה כנפיה על שטחים רבים. כשהממשלה הנבחרת הראשונה קבעה לעצמה תכנית משוּלשת: בטחון, עליה גדולה ורמת חיים הוגנת, ידעה שזוהי מעמסה על־אנושית, אבל היא בטחה בין השאר גם בעָצמה החלוצית הגנוזה בנוער שלנו, שיש בו כוח להעתיק הרים ולהפריח שממה.

עָצמה חלוצית זו דרושה לנו במיוחד לארבע משימות המיועדות לישראל: עיצוב דמות חברה חדשה לעמנו, חברת עובדים הבנויה על יגיע כפים ועבודת־רוח, ללא ניצול, קיפוח ואפליה; קיום צבא העולה ביתרונו האיכותי על כל הצבאות שמסביבו ונגדו; הפרחת השממה ומיזוּג הגלוּיות.

הקיבוץ הוא גולת הכותרת של יצירתנו ההתישבותית, אם כי יש מקום בחברת עובדים גם ליצירות חיים אחרות שאינן פוגמות בכבוד העובד ובפרי עבודתו, אבל בקיבוץ מתגלם ערך השותפות והאחוָה האנושית במלואה, לפי העקרון: ״מכל אחד לפי יכלתו, ולכל אחד לפי צרכיו״. הקומונה אינה מיוסדת על שכר שוה ועבודה שוָה לכל חבריה. הדבר השני לא יִתּכן, הדבר הראשון אינו צודק. לעובד שיש לו ארבעה ילדים מגיע יותר מאשר לעובד שיש לו שני ילדים או אף לא ילד אחד, אם כי האחרון עובד אולי יותר טוב מהראשון. חברי קיבוץ אינם חייבים לעבוד אותה העבודה. קיבוץ שאינו מאפשר לאחד החברים בתוכו, שיש לו כשרון מיוחד לפיסול, לציור או לספרוּת, לעסוק באומנתו או באמנותו, אינו נוהג כשורה. אם בקיבה יִוָלד אינשטין ויכריחו אותו ללכת תמיד אחרי המחרשה או להגיש אוכל לחברים במטבח — יחטאוּ חטא כבד לאיש ולאנושוּת. אין תנאים שוים לאם מיניקה ולצעירה לא נשואה, ואסוּר שיהיו תנאים שוים. שותפות, זיקה הדדית, מתוך התחשבות מיוחדת עם הסגולה והצורך וההוָיה של כל פרט, הוא עקרון קוסמי עליון השליט בכל הטבע, וחזון אחרית הימים של נביאינו יתקיים רק אם העמים יכירו בשותפות שבין מדינות, אומות, בני אדם. הצו העליון של תורתנו ״ואהבת לרעך כמוך" היא פרי התחושה העמוקה של השותפות האנושית האמיתית, והיא חלה בתורתנו, גם על הגר הגר בתוכנו. והחזון ש״לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדוּ עוד מלחמה״ יקוּם, כשהעמים יכירו בשותפות האנושית שביניהם, בלי יוצא מן הכלל.

הקיבוץ הוא הגוף המגלם בתוכו עקרון השותפות יותר מכל צורת חיים אחרת.

אולם ברגע שהגופים הקיבוציים נתפלגו, והשותפות בעבודה, במשק, בסיפוק צרכי יום יום נהפכה ל״קולקטיביות רעיונית״ המפרידה בין קיבוץ לקיבוץ, וביו חבר לחבר באותו קיבוץ עצמו — ניחתה מהלומה מוּסרית קשה על רעיון הקיבוץ והשפעתו המחנכת.

גם בימי העליה השניה, שבעיני רבים בימינו מצטיירת כתור הזהב המוּסרי או החלוצי בתולדות העבודה וההתישבות, לא היו כולם חלוצים, ולא הלכו לחיות בקיבוץ. אולם הקיבוץ שנעשה לממשות ציבוּרית עם העליה השלישית, עורר כבוד בכל הציבור והיה לגורם מוסרי בקרב הנוער. התבדלוּת כמה קיבוצים מרוב הציבור העובד הביאה גם להסתיידוּת עורקים בתוכם. ולא היה דבר תמוּה יותר בתולדות ההתישבוּת מההתנגדוּת החריפה של דוברי שני קיבוצים — הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד — להתישבות חבל לכיש. קיבוץ שאינו פתוח לכל איש הרוצה בחיי שותפות וראוי להם, וגם למי שאינו משעבד מחשבתו לרבי, למנהיג, או לרוב — מסלף ומסרס רעיון הקיבוץ ביסודו. הוא נהפך למנזר או לכת או לקרדום פוליטי ומפלגתי, ולא לצורת חיים שצריכה לשמש דוגמה לעם ולאנושוּת.

הקיבוץ בטהרתו הוא כליל השותפות האנושית, אבל לא הצורה היחידה והבלעדית של שותפות. יש לקיים שותפות כל העובדים — בין ביגיע כפיים ובין בעבודת רוח, יש לקיים שותפות של העם בהשלמת גאולתו, בביצור בטחונו ובהבטחת עצמאותו הכלכלית, התרבותית והרוחנית. יש לקיים שותפות העמים, שותפות המין האנושי.

שותפות אינה שוללת חילוקי דעות. שותפות שוללת אדנות, שעבוד, ניצול. שותפים הם רק בני־חורין, שוֵי־זכויות. אבל אין שותפות מחייבת שפה אחת ודברים אחדים. שותפות לא תיתכן כלל במשטר טוטאליטרי, בין שהוא ממלכתי, מפלגתי או קיבוצי. חילוקי דעות בקרב שותפים מרצון, שותפים בתום־לב, מתוך הכרת הערך האנושי והקוסמי העליון של שותפות — אינם מולידים שנאה, קנאה, נרגנוּת, אלא מרחיבים הדעת ומעלים ערך האדם.

ואם אנו, משום מצבנו המיוחד באזור ובעולם, זקוקים לצבא בעל איכוּת עליונה, וזאת אומרת — גם לעם בעל איכוּת עליונה, כי כעם בצבאו, לא די באיכוּת אינטלקטוּאלית, אלא גם באיכוּת מוּסרית.

אם גם נוּכל בעוד עשר או עשרים שנה להבטיח לכל צעיר בישראל בריא ברוחו ובגופו השכלה אקדמאית, כפי שדבר זה הכרחי לבטחוננו, למיזוג הגלויות ולהעלאת האדם בתוכנו, לא נשיג מבוקשנו אם לא נעלה באותו זמן גם רמתו המוּסרית של הדור הצעיר ושל העם בכלל. ואחד התנאים המוקדמים— היא אַחדוּת, אחדוּת העובדים, אחדוּת העם, רק באחדוּת כפולה זו תתגלה העָצמה המוּסרית הצפוּנה בטובים שבתוכנו, והשפעתה תתגבר ותשתלט, לא בכפיה, לא בצו, אלא בדוּגמה, במופת אישי. האקלים הציבוּרי בתנועת הפועלים ובעם ישתנה תכלית שינוי, ישתנו גם פני העתונוּת, אם יעָקרוּ מתוכנו הפילוגים הבלתי מוצדקים הזורעים שנאה, חשדות, עלילות, חתירות, התנשאוּת־שוא, ומחללים בעיני הציבור הערכים היקרים ביותר. אין דבר שהוריד בשלוש־עשרה שנים אלה הערכים החלוציים בעיני רבים מהדור הצעיר בישראל — כקרע במחנה החלוצי והתאבנוּת כמה גופים חלוציים, ששכחו הכלל הגדול — שאין חלוציות אמיתית, אלא בשירות הכלל: כלל העובדים וכלל העם.

הצו העליון של מיזוג הגלויות ושמירת בטחוננו — הוא קיומו וחיזוקו של יתרוננו האיכוּתי — היתרון האינטלקטוּאלי והמוּסרי של האדם בישראל. העלאה מתמדת של הדור הצעיר, חינוכו והשתרשותו בערכי היסוד הגלוּמים במיטב יצירתנו בארץ תלויה בעקירת הפילוגים והקרעים וההתגודדויות, שהם נטע זר, ממאיר, במהפכה ההיסטורית שיצר תקומתנו חולל בדורות האחרונים. לשם כך, אנו נתבעים גם לתקן הפגימות במשטרנו הדימוקרטי.

* * * * *

מניחי היסוד של המדינה באו ברוּבם מאירופה המזרחית, מארצות הבלקנים ומגרמניה. בארצות אלה לא נתקיימה מעולם דימוקרטיה תקינה, ושיטת הבחירות היחסיות שהונהגה בהן הביאו להתנוונוּת הדימוקרטיה ולהקמת משטרים פשיסטיים או טוטאליטריים. בבחירות יחסיות אין הממשלה נבחרת במישרין על־ידי רוב העם, אלא על־ידי קנוּניוֹת של גבאי המפלגות, ואין בה אופוזיציה אחראית. העם מאבד אימונוּ בממשלה ובאופוזיציה גם יחד. הסיעות המרוּבות הפונות לעם בשעת הבחירות ממהרות לשכוח כל אשר היללו או חיללו, שיבחו או גינו, בבואן לבקש מנדטים; והממשלות הקואליציוניות ציוניות התלויות בחסדי סיעות קטנות, אין ביכלתן לפעול לפי צרכי העם, לפי ההתחייבויות שנתנו בשעת הבחירות, אלא הן נאלצות להיכנע לסחיטות של מיעוטים שרוב העם הצביע נגדם, אבל שותפותם דרושה למען קיים רוב, וכבוד הדימוקרטיה מתבזה. בכמה מארצות אלה ראינו שמפלגות קיצוניות משמאל מסייעות בידי מפלגות קיצוניות מימין, באשר שתיהן אינן מאמינות בלבן בדימוקרטיה ובכושר ההבחנה של העם. הבחירות היחסיות מרבות פיצול בעם, והפיצול מקטין ומכביד על כושר ההבחנה. בכמה ארצות שמהן באו רוב העולים שלנו הוקמו אמנם משטרים פשיסטיים, לאחר שהעם, או חלק גדול מהעם, איבד אימונו במפלגות ובמשטר הבחירות, וראה שדעתו אינה נשמעת ונשקלת, והמפלגות שנבחרו על יסוד מצע מסוים עושות ההפך; ומה שפסלו אתמול הן מכשירות היום, ולהפך; משטר זה מסוכן פי כמה בישראל.

היינו מנותקים אלפי שנים מחיים ממלכתיים, בלי קרקע מוצק תחת רגלינו; ריחפנו בחלל ריק והתוַכחנוּ על דברים מופשטים שאין הכרעתם המעשית בידינו, ולא הבחנו בין קוצו של יוד ובין דברים ממשיים, בין הווה ובין עתיד, בין עיקר ותפל, בין קיים ובין חולף, בין מוקדם ובין מאוחר. נטולי מסגרת ממלכתית המלכדת מדעת ושלא מדעת, נתפוררנו והתגודדנו והקימונו מסגרות לפי כל עיקומי המחשבה, וכל אחת התימרה לחבק עולם ומלואו, לקבוע דרכה של האומה ושל האנושות, בלי התחשבות הדדית, בלי אחריות משותפת, בלי זיקה עמוקה לכלל ולאינטרס העליון של הכלל.

גם במדינה — על סיכוייה וקשייה הגדולים — המשכנו וממשיכים במשחק הנפסד, ולמפלגות שנתקיימו בהסתדרות הציונית נצטרפו מפלגות שצצו בארץ וברחבי היהדות, ורסיסי מפלגות שנתפרדו ונתפלגו. בשום שאלה לא מצאו לשון משותפת — אולם הן התאחדו בקביעת שיטת בחירות יחסיות שתנציח ותגביר משטר הסיעות המרוּבות. ״רוב״ של 55 בכנסת של 120 רצה להנציח משטר הבחירות היחסיות שאי אפשר יהיה לשנות אותו, אלא ברוב של 80 נגד 40, ורק במקרה — כשלאחת הסיעות, מתוך טעמיה הסיעתיים, נראתה סכנה בדבר — הועמד הרוב הדרוש לשינוי שיטת הבחירות על 61.

אישי הסיעות כשלעצמם יכולים להיות אזרחים נאמנים וחרדים לשלום המדינה וטובתה. אולם הסיעה הקטנה על־פי טבע מהותה, מעמדה ויכלתה, דואגת קודם כל לאינטרס של הסיעה, ומניעת אבדן מנדט אחד או תוספת מנדט אחד עומדת במרכז דאגותיה כשבאים לבחירות. עיני סיעה קטנה כזו מוּפנות תמיד לחוג הצר של בוחריה האדוקים והנאמנים, והיא מבליטה בשעת הבחירות, לרוב באופן קיצוני, מה שנדמה לה יעשה רושם עמוק בחוג הצר של בוחריה, מבלי להתחשב באינטרסים האמיתיים ובמכלול הצרכים של המדינה. אם סיעה כזו היא באופוזיציה — התנגדותה לממשלה משוללת כל רסן ומידה ודאגה ממלכתית. ואם היא מצטרפת לקואליציה ממשלתית היא עושה זאת קודם למען הבטיח תביעות כיתתיות, שרוב הבוחרים בעם לא היה מצביע לטובתן בשום אופן. משטר זה מנפח באופן מלאכותי הניגודים הסיעתיים, ויש גם שהוא ממציא אותם, אם אינם קיימים במציאוּת, כי סיעה קטנה מתפרנסת רק מניגודים אלה, אמיתיים או מדוּמים. קובע לא האינטרס הממלכתי הגדול, אלא השיקול הסיעתי הפעוט, אם כי כל סיעה מצהירה, ואולי גם בתמימוּת, שהיא מעדיפה האינטרס הכללי. אנו עדים בכל הבחירות בארץ, בלי יוצא מן הכלל, להפרזה חולנית בויכוח הסיעתי ולניפוח ניגודים שאינם קיימים כלל ברחבי העם. כי העם ברוּבו הגדול מאוחד בשאלות העיקריות של המדינה: בטחון, קיבוץ גלויות ומיזוגן, פיתוח הארץ על־ידי עידוד כל יזמה יוצרת, שאיפה לעצמאות כלכלית, לשלום ולכבוד בינלאומי.

דימוקרטיה יציבה ותקינה אנו מוצאים כמעט רק בארצות, שלפי שיטת הבחירות בוחר כל אזרח בעד ממשלה א׳ או ממשלה ב', וזאת אומרת, בעד דרך א׳ או ב׳ בהנהגת המדינה. כאשר הוא בוחר את נציגו — הוא בוחר גם במי שהוא רוצה שיעמוד בראש הממשלה. זה מובטח על־ידי בחירות מחוזיות, שבהן אזרח בוחר רק באיש אחד, שהוא שומע ובוחן ויודע דעותיו, ושומע את המתחרה בו, בורר בין השנים, ובבחירות הוא מצביע בעד הממשלה שהנציג שלו רוצה בה. אם הוא ברוב — נבחרת הממשלה שהוא בחר בה ויודע מראש, כי זו תהיה הממשלה, ואם הוא במיעוט הוא בוחר באופוזיציה מלוכדת ואחראית, ויודע מראש באילו שאלות האופוזיציה תתנגד לממשלה ובאילו תתמוך בה. סוד היציבות הדימוקרטיה בארצות האנגלו־סכסיות הוא במבנה הדוּ־מפלגתי (מבנה זה לא משתנה אם מופיעה סיעה שלישית, שאינה מעלה ואינה מורידה). יכול בוחר להצביע בעד דרך, ובעד ממשלה הנאמנה על דרך זו, ולא בעד אות או בעד מאה ועשרים אנשים, שלעולם אינם נבחרים, ואינם קובעים לגמרי הדרך במדינה.

במשטר דוּ־מפלגתי מן ההכרח שמתגברת האחריות הממלכתית, לא רק של מפלגת הרוב ושל הממשלה, אלא גם של מפלגת המיעוט והאופוזיציה, כי מיעוט זה משמש אלטרנטיבה ממשית אם העם מוצא דופי בממשלה הקיימת. אצלנו חמש, שש, שבע או גם יותר סיעות מתימרות להיות אלטרנטיבה — כשדבר זה לא ניתן להתגשם מבחינה מתימטית. במאה יִתּכן רק רוב אחד — חמישים ואחד או יותר, אולם יִתּכנוּ כמה וכמה מיעוטים, ואין שום מיעוט מהווה אלטרנטיבה. במשטר דו־מפלגתי אין האופוזיציה רשאית לגלות התנגדות לא־מרוסנת ולא־אחראית וזלזול בצרכי המדינה. אולם סיעות קטנות יכולות לדבר כעולה על רוחן, כי הן יודעות שלא יצטרכו לקיים את אשר הן דוברות.

יש מקום בישראל לשתי מפלגות: אחת שרוצה בעיקר לשמור על הקיים בתיקונים קלים פה ושם, ורואה בהון הפרטי וביזמה הפרטית החפשית מביקורת המדינה את המניע העיקרי לפיתוח. ואחת — הרוצה לשנות את הקיים בהתאם לחזון על חברה של שותפות עובדים, ורואה באדם העובד והיוצר, ביגיע כפיים או בתבונת הרוח, את הכוח העיקרי הבונה ומעצב את העם והחברה.

יותר מכל מדינה אחרת זקוקה ישראל למשטר דו־מפלגתי שמבטיח הכרעת העם למישרין בבחירת הממשלה, מגביר כושר פעולתה של הממשלה, יציבותה ויעילותה, מגדיל האחריות של האופוזיציה, ומביא לידי ליכוד מכסימלי בעם בשאלות שאינן שנויות במחלוקת. רק משטר זה מסוגל לטפח ערכי הדימוקרטיה האמיתיים ולמנוע פיצול הגופים החלוציים שהוא בעוכרי הנוער בארץ.

* * * * *

דמות העם תיקבע על־ידי החינוך שיִנתן לדור הצעיר, על־ידי המשטר הדימוקרטי שיוענק למדינה, על־ידי ליכוד הכוחות החלוציים המסוגלים לשמש דוגמה חיה לעם.

בימי העליה השניה והשלישית היה מקום לחלוציות אישית בלבד וחלוציות זו נדרשת גם עכשיו לאחר הקמת המדינה, ואולי יותר מאשר לפני כן; כי המשימות גדלו, רחבו והוכבדו, ובלי עירוי הכוחות הנפשיים המעוּלים ביותר, הגנוזים בדור הצעיר, קשה יהיה לשאת בעול הכבד. אבל חלוציות אישית בלבד לא תעמוד לנו עכשיו, כי בתקופה זו היא מוגבלת לחוג צר. ולמפעל ההתישבות במדינה ולהפרחת הנגב והגליל דרושים כוחות עממיים רחבים. למפעלים חלוציים יש להגיע עכשיו בשני דרכים: א. מהרעיון החלוצי למעשה החלוצי, כפי שנעשה הדבר בימי העליות הראשונות שלפני המדינה. וחלק מהנוער יעשה זאת גם עכשיו; ב. ממפעל חלוצי שיוזם והוקם בכוח המדינה יבואו בוני המפעל לרעיון חלוצי. בתנאים שנוצרו לאחר השמדת רוב יהודי אירופה שומה עלינו ללכת בשני הדרכים האלה. בנין חבל לכיש, יסוד כפר ירוחם והעיירה דימונה, ראשית ההתישבות במצפה־רמון, פיתוח העיר באר־שבע — כל אלה הם מפעלים חלוציים מובהקים שנעשו בדרך השניה. חבל לכיש לא היה קם בלי יזמה חלוצית של יחידים ובלי הדרכת כוחות חלוציים כרענן וייץ, ליובה אליאב, לוי ארגוב ושאר העובדים הנאמנים והמוכשרים של משרד החקלאות ומחלקת ההתישבות של הסוכנות היהודית. דימונה לא היתה נבנית בלי היזמה החלוצית של משרד העבודה — אולם הבונים היו יהודים ״פשוטים״ שבנפשם חבוי כבכל איש, זיק חלוצי של כיסופים משיחיים, והם, היהודים הפשוטים, יעשו את המלאכה — לעצמם ולהפרחת הארץ. המציאות החדשה במדינה הוכיחה, כי בכוח חזון ויזמה חלוצית, בתכנון ממלכתי ובהדרכה נאמנה, אפשר לבנות ישובים חלוציים בשממה על־ידי יהודים פשוטים. בחגיגת חמש שנות חבל לכיש השתתפו יהודים מכורדיסטן, מפרס, מהונגריה, ממרוקו, מתימן, מטוניס, מהודו, מפולין, מגרמניה, מתורכיה, ממצרים, מלוב ועוד; איש מהם אינו דוגל ביודעים בחלוציות, אבל הם ביצעו אחד המפעלים החלוציים המפוארים בתקופת המדינה, שישמש דוגמא למפעלים חדשים שיעָשו בצלמו ובדמותו. בנין הארץ והאומה מחייבים עליה נוספת של מאות אלפים מארצות שבהן אי־אפשר בתנאים הקיימים לתת הכשרה חלוצית. ארצות העליה ההמונית הצפויה לנו בשנים הבאות הן צפון אפריקה ומזרח אירופה, ובראשן ברית־המועצות. הדוגמאות החלוציות, הקיימות והיזמה החלוצית הממלכתית יכשירו עליות אלה להמשכת המפעל החלוצי של הראשונים. נוסף על חינוך הדור הצעיר יש במפעלים חלוציים יזומים על־ידי הממשלה ומבוצעים בכוח יהודים ״פשוטים״ מכשיר יעיל ביותר למיזוג גלויות ולהתבגרותן הממלכתית.

היזמה החלוצית האישית והממלכתית — תידָרש מאתנו עוד הרבה שנים, כי רק 20% של האדמה שברשותנו מעובדת ומיושבת.

* * * * *

כאשר באו בני ישראל הקדומים מן המדבר אל הארץ ראו אותה כארץ זבת חלב ודבש, ואין פלא שכך נראתה הארץ לנודדי מדבר שהתפרנסו ארבעים שנה ממן ונזקקו לנסים להוציא מים מן הסלע. לפי מיטב הידיעות שיש בידינו עד עכשיו (ועדיין אין אנו יודעים די על ספוני אדמתנו) אין ארצנו עשירה ביותר באוצרות טבע. אפשר אפילו לומר שזוהי ארץ דלה. ה״אוצר״ החיוני ביותר שבלעדיו אי־אפשר כלל להתקיים, מים, נמצא בה בכמות מִצערה ומדאיגה. ברוב חלקי הארץ בדרום הגשמים מועטים או אין גשמים כלל. אוצרות פחם לא נמצא להם עד עכשיו כל סימן. גם נפט, שהגיאולוגים מאמינים במציאותו בכמה מחלקי הארץ, נתגלה עד עכשיו רק במידה זעומה, ובפינה אחת בלבד. קידוחי הנפט שנעשו עד עכשיו, פרט לחלץ, העלו חרס. רק בראש זוהר, הנשקף על פני ים־המלח, נמצא גז — ולא נפט — בכמות לא קטנה.

שפע המים שבארצות השכנות — סוריה, ארם־נהרים, מצרים — פסח על ארצנו, ומים הוא המצרך ההכרחי ביותר, גם לצרכי שתיה לאדם ולבהמה, גם לחקלאות וגם לתעשיה.

ומשום כך עלינו לנצל במלוא היכולת את היתרונות האחרים שבהם נתברכה ארצנו; מעמדה הגיאוגרפי, אוצרות ים־המלח, שני הימים שלה, המכרות בנגב ובמרחביו הגדולים.

קודם כל — מעמדה הגיאוגרפי. ארצנו שוכנת בצומת שלוש היבשות של העולם הישן — אסיה, אירופה ואפריקה שבהן למעלה משמונים וחמישה אחוז של המין האנושי. אסיה, היבשת שאנו שוכנים על קצה גבולה המערבי, היא ערש התרבוּת האנושית מימי קדם. היא מולדת כל הדתות הגדולות שנפוצו בקרב עמי התבל במזרח ובמערב, ובה שוכן רוב המין האנושי. באירופה שגשג המדע המודרני בארבע מאות השנים האחרונות, ואם כי ההגמוניה העולמית של אירופה מתחסלת במאה זו, עדיין היא משמשת כמרכז התרבות החשוב ביותר בעולם. אפריקה היא יבשת של עמים פרימיטיביים שכמעט כולם היו כפופים לקיסרויות קולוניאליות אירופיות עשרות ומאות שנים, אבל עמיה מתעוררים עתה לחיים חדשים ויוצאים לרשות עצמם. נשארו רק פינות מעטות — לא קטנות — שעדיין לא נשתחררו. המדינות החדשות באפריקה תופסות מקום חשוב בזירה הבינלאומית הודות למספרן הגדֵל והולךְ. הקרבה הגיאוגרפית של ארצנו לשלוש יבשות אלה ולעמיהן יש לה ערך מדיני כלכלי ותרבותי רב־משקל.

ארצנו, למרות שטחה המצומצם, תפסה מקום חשוב בהיסטוריה האנושית הודות ליצירות הרוחניות של העם היהודי במשך אלפּיִם שנות קיומו הראשונות. ואם כי עדיין אנו עומדים בראשית דרכנו, הרי ישראל המחודשת, למרות גילה הצעיר, שטחה המעט ומספר תושביה הקטן, מתחילה לרכוש חשיבות בינלאומית, שאינה עומדת בשום יחס לגודל שטחה ולמספר תושביה, ובנו תלוי הדבר אם חשיבות זו תעלה ותגדל, או להפך, תרד ותקטן.

ים־המלח הוא אחד ממאגרי האוצרות הטבעיים הגדולים והחשובים בעולם, וניצוּלו המלא עדיין עומד בהתחלתו. גם מבלי שיתגלו על חופו אוצרות חדשים (נפט, מעיינות מרפא ועוד), אין ספק שהאוצרות הידועים הנמצאים בים המלח וכמותם העצומה הם מקור כלכלי חשוב ביותר בארץ לא עשירה זו. גם מעמדו של ים־המלח — במקום הנמוך ביותר על־פני כדור הארץ — יתכן שהוא עלול להיות מקור כוח רב.

היתרון הרב שיש לישראל הוא אולי בשני הימים שנתברכה בהם ארצנו: ים התיכון במערב, וים־סוף בדרום. בתורה נקרא ים התיכון בשם ים הפלשתים, כי שבטי היוָנים, שהפלשתים באו מתוכם, שכנו באיי הים התיכון, ועל חופו המערבי והדרומי. ״וְשַׁתִּי אֶת גְבֻלְךָ מִיַם־סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים״, נאמר בתורה (שמות כג, 31), אולם הבטחה זו נתקיימה רק בימינו. הנמל היהודי היחיד בימי הבית הראשון היה (בסירוגין) רק במפרץ ים־סוף (באילת). הנמל היהודי בימי הבית השני היה יפו, על חוף ים התיכון, אבל עיר זו היתה ברשותנו רק מימי החשמונאים ועד חורבן בית שני. בתנ״ך נזכרת יפו ארבע פעמים, אבל ניכר שלא היתה אז ברשותנו, אם כי ברור שהיתה עיר נמל, שממנה ברח יונה הנביא, ודרך יפו הביאו ארזים מן הלבנון לבנין המקדש ״כרשיון כורש מלך פרס״, כפי שעשה לפני כן חירם מלך צור לשלמה המלך (״רפסודות על ים יפו״).

שני יַמים אלה מאריכים גבולות ארצנו עד קצות תבל. דרך ים התיכון עד חופי תורכיה באסיה הקטנה וארצות אירופה הדרומית. דרך ים זה יש לנו האפשרות לקיים מגע עם כל ארצות אירופה, אפריקה המערבית ועם ארצות אמריקה דרך האוקינוס האטלנטי. מפרץ אילת וים־סוף מחבר אותנו עם אפריקה המזרחית — ארצות הנילוס, חבש וטנגניקה, האי מדגסקר ועוד, ועם כל יבשת אסיה: פרס, בורמה, הודו והמזרח הרחוק. אין אנו זקוקים לתעלת סואץ, כי יש לנו מוצא ימי גם למזרח וגם למערב. (אין זה כמובן גורע מזכותנו המלאה להשתמש בתעלת סואץ לפי משפּט העמים והחלטת מועצת הבטחון של או״ם).

מכרות הפוספטים, הגבס, החרסה, החלמיש והנחושת (ואולי גם ברזל) הנמצאים בנגב — עדיין אין אנו יודעים היקפם המלא וכמותם, אבל חשיבותם הכלכלית אינה מוטלת עוד בספק.

ניצול כל היתרונות האלה מותנה בדבר אחד: בִאכלוסו ובפיתוחו של הנגב. הנגב תופס רוב שטחה של מדינתנו, למעלה משישים אחוז של אדמתה. שטח זה היה מאז ומעולם מדבר שומם, אם כי לרגל מצבו הגיאוגרפי שימש מַעבר ממצרים לערב ולארם נהרים ונמצאו בו עשרות ומאות ישובים של נוָדים שהתפרנסו ממסחר, ממרעה ומחקלאות. מפני מיעוט הגשמים התקינו אגמים — אוסף השטפונות בעמקים ובנחלים.

אין זה מקרה שהתישבותנו המחודשת בדורות האחרונים התרכזה בצפון הארץ, ובעיקר בשטחים המצומצמים של עמק החוף, עמק יזרעאל ועמק הירדן. מאות שנים היינו גמולים ומנותקים מהאדמה ומעבודתה, ואחד הפלאים של תקומתנו הוא — שיבת בני עיר לכפר והשתרשות חנוָנים, רוכלים, בחורי ישיבה ותלמידי אוניברסיטה בעבודת האדמה. גם בצפון נדרשו המתישבים לעשות מעשי בראשית: להפוך ביצות לגנים פורחים, ובחדרה שילמו עשרות משפחות בחייהן על עמידתן העקשנית בפני ביצות וקדחת. גם בפתח־תקוה נאלצו לעזוב תחילה המקום מפני הקדחת, ושוב חזרו אליה והתגברו על מאֵרת הטבע. בקשיים אלה נתקלוּ גם מתישבי משמר־הירדן ויסוּד־המעלה. במקומות אחרים נפגעו המתישבים מאיבת שכניהם, ושנים רבות היו חייהם תלויים להם מנגד, כגון במטולה. בישובים אחרים היו צריכים להילחם בחולות (בראשון־לציון) ובטרשים (בזכרון יעקב). אולם היה להם הדבר החיוני והמרכזי ביותר לחקלאות — מים. אם ממטר שמים ואם ממי אגמים (חולה וכנרת) ואם ממעינות. וגם האדמה בצפון, פרט למקומות בודדים, היתה ראויה לעבודת אדמה. מציאת אדמה פוריה וכמויות מים מספיקות הקלו על בני עיר להיאחז בחקלאות.

לא כן הנגב. כאן אין כמעט גשם ולא מי תהום, אלא במקומות מועטים, ולא בכל הנגב יש אדמה. אין פלא איפוא שמרחב זה עמד בשממונו עד היום, ורק נוָדים מעטים התפרנסו בקושי בשטח רחב ידים זה, וגם אלה היו נאלצים לנדוד מזמן לזמן צפונה או מזרחה, למען קיים עדריהם ובני ביתם.

הישובים המרובים (של הנבטים) שהיו קיימים בנגב לפני אלפּיִם שנה ויותר — יותר משהתפרנסו מחקלאות ומרעה עסקו במסחר ואולי גם בשוד, כי הנגב היה מעבר לשיירות ממצרים לערב ולארם נהרים. ד״ר י. בראנד העלה השערה מעניינת כי הנבטים היו כת נזירים יהודים מצאצאי יונדב בן רכב, שעסקו בעיקר במסחר, והחקלאות בנגב פיתחו פליטים יהודים שברחו מחרב הרומאים אחרי חורבּן בית שני. עוּבדה היא שעד המאה השישית התקיים ישוב יהודי באילת, והיה שלטון יהודי באי יטבה במיצרי אילת שנקרא היום טיראן, כפי שמעיד פרוקופיוס, היסטוריון יוָני מהמאה השישית, יליד קיסריה שבארץ־ישראל, בספרו על מלחמות הפרסים והביזנטים. גם אחרי הכיבוש הערבי גרו יהודים באילת, ועוד בימי נוסעי הצלב, במאה הי״א והי״ב נמצאו שם יהודים.

הנגב המשתרע על 12,000 קילומטר מרובע, ממפרץ אילת ועד צפונה לעין־גדי, הוא עכשיו כולו ברשות ריבונית של ישראל, והוא רכוש המדינה. בשטח זה יש לנו עכשיו חמישה קיבוצים חקלאיים (רביבים, משאבי־שדה, שדה־בוקר, יטבתה, עין־גדי); היאחזוּיות נח״ל בעין־יהב, בארותיים וקציעות; חוַת נוער בבאר־אורה, וארבע עיירות: עיר הנמל אילת (במקום שהיה לפני השחרור אום־רשרש), כפר־ירוחם, שנוסד על־ידי עולי רומניה, דימונה שנוסדה על־ידי עולי מרוקו, מצפה־רמון — על־ידי מתישבים שבאוּ מן הצפון להתישב כאן; ובירת הנגב, באר־שבע, המונה כבר קרוב ל־50,000 נפש, והיא הולכת וגדֵלה מחודש לחודש.

צינור מביא מן הירקון מים לישובים המעטים בצפון הנגב. מי תהום נמצאו ביטבתה, בעין־יהב, ואין ספק שאפשר למצוא עוד בערבה, נוסף על הבארות העתיקות מימי הנבטים. ועם הזרמת מי הירדן לנגב — לא יהיה מעצור להתפתחות מהירה בנגב גם של חקלאות וגם של חרושת. יש סיכויים ואפשרויות להקים בעשור הבא לפחות 15 עיירות חדשות בקצוות שונים של הנגב, כל עיירה של 10,000 נפש לפחות, שיתפרנסו בעיקר מתעשיה ומכרות, כאשר עושים עכשיו בכפר־ירוחם, דימונה ומצפה־רמון. אפשר יהיה להקים מספר לא קטן של ישובים חקלאיים, בכל השטחים שיש בהם אדמה ראויה לעיבוד. בהר הנגב, בחבל ערד, בערבה ובשטחים אחרים של הנגב יש כּר נרחב לחקלאוּת ולמרעה. כביש אילת – באר־שבע, שהתנועה בו הולכת ורבה, טעון הרחבה. ואין ספק שהרכבת צריכה בעוד שנים לא־רבות להגיע לאילת. ניצול ים־המלח הוא עדיין בראשיתו, ויש לבנות כאן תעשיה כימית בממדים גדולים, וכן שורה שלמה של ענפי תעשיה כבדה. החלמיש באילת ובמצפה־רמון הוא יקר ערך, ואילת עתידה להיות עיר נמל בינלאוּמית, שסחרה עם אסיה ואפריקה המזרחית ילך ויגדל לממדים שעכשיו קשה לראות היקפם העצום.

האקלים בנגב הוא הבריא ביותר בישראל. החום אינו גבוה מבשאר חלקי הארץ, פרט לעמק ים־המלח ואילת. רוב הפירות (פרט להדר) מצליחים בנגב יותר מאשר בצפון הארץ. הפורענות היחידה בנגב — היא סערות החול, שאין עכשיו מנוס מהן גם בבתים סגורים ומסוגרים, ותקנתה המעשית היא מטע או יעור סביב הישובים. העצים בנגב זקוקים למעט מים אם הם ניטעים באדמה לא מלוחה, ויש נטיעות חשובות, כגון דקלים, שגדלים גם באדמה מלוחה.

התעשיה בנגב תהיה מכוּונת בעיקר ליצוא — לארצות אסיה ואפריקה. החקלאות — בעיקר לאספקת מזון: ירקות, פירות, ביצים וחלב — לתושבי הנגב, ולא יהיה צורך בהוצאות תעבורה מופלגות להובלת מזון וחמרים מתל־אביב לאילת. אדמת הנגב יכולה לספק כל המזון הדרוש לישוב גדול.

אִכלוס הנגב ופיתוחו לפי הקווים המרומזים ידרשו השקעה של מיליארד או שני מיליארד דולר בעשר השנים הבאות. אין זה למעלה מאפשרותה של המדינה וסיכוייה הממשיים.

שלוש הבעיות העיקריות תהיינה: אנשים, מים וכוח. הנגב הוא שטח אידיאלי לניצול אנרגיית השמש, כמעט 360 יום בשנה, זורחת השמש במלוא זהרה, ואין עננים בולעים קרניה, ועל אנשי המדע שלנו לקדם הטכניקה של ניצול עצמת השמש. התחלה חשובה נעשתה כבר על־ידי ד״ר תבור ועוזריו. אולם ספק אם אנרגיה זו לבדה תספיק.

הגאז שנמצא בראש זוהר משמש מקור כוח חשוב. אבל ניזקק לתחנות כוח חשמליות כאלו שבנינו בצפון. עוד לא נעשה נסיון ממשי לנצל הרוחות בנגב לשם כוח. ובעתיד לא רחוק נצטרך לבנות תחנות כוח אטומיות.

חלק מהמים הדרושים ימָצא לנו על־ידי אגירת מי הגשמים בסכרים, דוגמת הסכר בכפר ירוחם. מי הגשם המעטים היורדים בנגב הולכים עכשיו לאיבוד על־ידי זרימתם לים־המלח ולים התיכון. חלק מהמים ימָצא לנו על־ידי זיקוק המים המלוחים הנמצאים בפינות שונות של הנגב, אולם יהיה הכרח להשתמש גם במי הירדן והירקון. אשר לאנשים — חלקם מן ההכרח שיבואו מהצפון. אנשי מצפה־רמון הראו דוגמה מזהירה. הבאים לא היו ״חלוצים״ מקצועיים, וכמעט כולם היו מסודרים בעבודה, ובאו ממקומות שונים בצפון, וכמעט איש לא עזב את הנגב. קבוצה גדולה של צעירים וצעירות מתכוננת לעלות לנגב בימים הקרובים. הקיבוצים הגדולים בצפון — אפיקים, גבעת־ברנר, יגור, עין־חרוד ואחרים יחדשו נעורי־החלוציות אם ישלחו עשרות מחבריהם בעלי הנסיון, מבני 30 — 35, להתישב בנגב. "עליה שניה״ מבני הקיבוצים הגדולים לא תחליש אותם, אלא תעלה אותם ותעורר כוחות חלוציים נרדמים. יבואו רבים מהעליה החדשה. תידרש עליה לנגב מבעלי המקצועות: רופאים, מורים, מהנדסים ואחרים. כפי שהוכח בישובי כפר־ירוחם, דימונה ומצפה־רמון — יש בקרב ישובים ותיקים בעיר ובמושבה בצפון, משפחות מכל העדות, שאין תו חלוציות רשמית מודבק למצחן או לשמן, והן מוכשרות להקים ישובים בנגב. הנגב נזקק לחלוצים בעלי נסיון, מיוצבים וחדורי שליחות, ואלה ימשכו אחרים ״סתם״ יהודים, אם המדינה תדאג להבטחת התנאים להתערותם במקום: שיכון נאות, עבודה קבועה, מרפאות ובתי־ספר, לא רק יסודיים אלא גם על־יסודיים. הזיק החלוצי גנוז בנפשו של כל יהודי. יש לדעת לגלותו ולהפעילו.

רק אם הנגב יאוכלס ויוציא לחמו מאדמתו לכל תושביו, והיצוא התעשייתי יבוא מהחרושת והמכרות שבנגב גופו — ימלא נמל אילת תפקידו הגדול, הנועד לו כמוצא לאוקינוס ההודי והגשר לאסיה ואפריקה.

בשנה הראשונה לאחר מערכת סיני, בשנת 1957, הגיעו לנמל אילת 30 אניות שיבואן הגיע ל־23,680 טונות, והפליגו מאילת 28 אניות ויצואן הגיע ל־19,810 טונות; נוסף על כך הגיעו 27 מיכליות שהביאו 429,857 טונות דלק. בשנת 1958 הגיעו 35 אניות (יבוא של 28,124 טונות) והפליגו 35 אניות (יצוא של 28,012 טונות), ובאו 66 מיכליות שהביאו 1,081,585 טונות דלק. בשנת 1960 הגיעו 56 אניות (בשנת 1959 — 42) היבוא היה 46,274 טונות, והיצוא 113,786 טובות, כמעט פי חמישה מאשר בשנת 1957.

אִכלוס הנגב ופיתוחו, ביזמה חלוצית רבת היקף ובניצול כושר המדע והטכנולוגיה, יהיה מפעל בראשית מהיחידים במינם בעולם, והוא יהווה אבן שואבת לטובי הנוער היהודי מאנשי המדע בארצות הרוָחה. לא דחף המצוקה, אלא המאור והכוח המושך של מפעל חלוצים אדיר, בעל משמעוּת מדינית, כּלכּלית ואנושית גדולה, ידבר ללב האינטליגנציה היהודית בארצות־הברית, במערב אירופּה, באמריקה הלטינית, בדרום־אפריקה. מפעלי התעשיה בנגב ופיתוח גמל בינלאומי גדול באילת ימשכו גם הון יהודי מהתפוצות, ולא הון יהודי בלבד. בבנין הארץ יהיה אִכלוס הנגב ופיתוחו המפעל רב־הסיכויים שיאדיר את ישראל ויעלה כבודו ביהדות ובעמים.

* * * * *

כבר צוין לעיל שגורל ישראל כרוך בגורל היהדות בתפוצות, ולהפך. מדינת ישראל היא מטרה לעצמה, וברכת קיומה היא בהיותה ובקיומה, היא גם אמצעי ומכשיר למטרה גדולה ממנה, והיא — גאולה מלאה ושלמה, יהודית ואנושית, לעם היהודי כולו, ברוח חזון אחרית הימים של ישעיהו ומיכה.

בהקמת המדינה כבש עם ישראל מחדש עצמאותו וריבונותו הממלכתית, שמאז גלות בבל, לפני יותר מאלפּיִם וחמש מאות שנה, לא היתה קיימת אלא שתי תקופות קצרות, מימי שמעון בן מתתיהו החשמונאי אשר ״שבר עול הגויים מעל ישראל״ (142 לפני הספירה) ועד מלחמת האחים של בני אלכסנדר ינאי ושלומציון, אריסטובולוס והורקנוס (בשנת 63 לפני הספירה), ושנים אחדות בימי בר־כוכבא ורבי עקיבא שנסתיימה בשנת 135 לאחר הספירה. המדינה הנחילה ריבונות ממשית, ריבונות בפועל, לעם היושב בציון והמתכנס בציון; היא הקנתה גם עצמאות בכוח לכל יהודי באשר הוא, אם הוא בן־חורין ורוצה לעלות לארץ ולהצטרף לבוני המדינה ומגיניה. ישראל, שלא כרוב הגדול של שאר המדינות, אין לה קרובי דת, לשון, תרבות וגזע. היא לבדד תשכון. ״בעל בריתה״ היחיד הוא העם בתפוצות. מתוכו יצאה, ממנו שאבה כוחותיה עד היום, וממנו תשאב כוחותיה בעתיד. ממנו היא נבנית. השותפות שבינה ובין יהדות התפוצות — אין היא מנוסחת בהסכם כתוב וחתום, אלא טבועה בהיסטוריה היהודית וחרותה בלב העם, בלב כל יהודי שחיה בו הזיקה ליהדות.

אמנם יש הבדל בין זיקת היהודי בישראל למדינה היהודית ובין הזיקה ההדדית הקיימת בין מדינת ישראל ובין היהדות. במדינה קיימת זיקת חובה, זיקה כוללת. אין האדם היהודי בישראל קשור בחלקו ליהדות, ובחלקו לרשות המדינה. שתי הרשויות השונות הקיימות לגבי יהודים בתפוצות אינן קיימות בישראל. כאן יש רשות אחת, ואין מחיצה בין עניינים, צרכים, מאוַיים יהודים ואנושיים.

הזיקה שבין ישראל והיהדות בתפוצות היא זיקת רשות, חפשית, נפשית, כי כל יהודי בתפוצות עומד ככל אזרח אחר במדינה שבה הוא גר — ברשות המדינה, בכל השטחים שהמדינה עוסקת בהם, ומרוּתה חלה עליהם. בנידון זה אין הבדל בין יהודי ולא־יהודי בארצות המקיימות הלכה למעשה שויון זכויות וחובות לגבי כל אזרחיהן.

אין בתפוצה זיקת חובה ליהדות, כשם שלא קיימת זיקת חובה לישראל. ולישראל אין כל סמכות חוקית, ממלכתית ופורמלית לגבי היהודים בתפוצות. אולם בשום ארץ, אפילו לא בארצות טוטליטריות, אין הזיקה הממלכתית מקפת וממַצה כל חיי האדם. לאדם יש הרבה זיקות החורגות מתחום הסמכוּת הממלכתית — והן מושרשות בנפשו וברוחו של האדם. מסוג זה היא הזיקה ההדדית שבין מדינת ישראל ובין יהדות התפוצות.

מבחינת המשפט הבינלאומי ישראל היא מדינה ככל המדינות, וסמכוּתה וריבונותה חלות אך ורק על היושבים בתחוּמי המדינה. אבל אין מדינאי נבון בעולם, היודע משהו על היהדות, שיתעלם מהזיקה הנפשית העמוקה הקיימת בין ישראל ובין יהודי העולם; דעת הקהל הנאורה בעולם וארגון האו"ם יודעים היטב, כי מדינת ישראל לא נועדה אך ורק ליהודים היושבים בתוכה, וכי מדינת ישראל ויהדות העולם קשורות זו לזו קשר בל־ינתק, אם כי לא משפטי וממלכתי. ידיעה זו היא נחלת ההכרה הבינלאומית, והיא העוּבדה המרכזית בחיי העם היהודי בזמננו. אין כל ״אמנה״ בין העם היהודי ובין ישראל, ולא נחקק כל חוק ״מעמד״ מיוחד ליהדות בישראל ולישראל ביהדות. ה״מעמד״ הזה טבוע בהיסטוריה היהודית. העם היהודי הוא גורם מכריע בחיי המדינה, והמדינה היא גורם מכריע בחיי היהדות.

אין מספרים מדויקים על גודל היהדות בארצות שונות. לפי השנתון האמריקני היהודי משנת 1961 — היו בשנת 1960 בעולם 12,800,000 יהודים, מהם 6,450,000 באמריקה הצפונית והדרומית; 3,710,000 באירופה, כשני מיליונים (כולל ישראל) באסיה, 540,000 באפריקה, 68,000 באוסטרליה ובניו־זילנד. מיהודי אירופה נמצאים, לפי השנתון, 2,268,000 בברית־המועצות, ו־390,000 בשאר ארצות הגוש הקומוניסטי באירופה (ברומניה 225,000, בהונגריה 100,000) בפולין 40,000, בצ׳יכוסלובקיה 18,000, בבולגריה 7,000 וביוגוסלביה 2,000).

לפי ידיעות ממקורות אחרים יש בברית־המועצות כשלושה מיליונים יהודים.

במערב אירופה המרכזים הגדולים הם: באנגליה 450,000, בצרפת 350,000. בתורכיה (כולל גם תורכיה האסיאתית) 50,000, באיטליה 45,000, בבלגיה 35,000, בגרמניה 30,000, בהולנד 27,000, בשווייץ 19,000, בשבדיה 14,000. מחוץ לישראל המרכז הגדול ביותר באסיה הוא בפרס: 80,000 יהודים, בהודו 25,400, בכל שאר ארצות אסיה פחות משלושים אלף. מחוץ לארצות־הברית הקיבוצים הגדולים ביבשת אמריקה הם: בארגנטינה 400.000, בקנדה 250,000, בברזיל 125,000, בצ׳ילי 30,000, במכסיקו 26,000, בכל שאר ארצות אמריקה (פרט לארצות־הברית) 46,950.

המרכז היהודי הגדול בעולם הוא בארצות־הברית. לפי השנתון הוא מנה בשנת 1960 — 5,531,500 יהודים, זהו רוב מוחלט של כל יהודי התפוצות. והוא גדול לא רק בכמוּתו, אלא גם ביכלתו הכלכלית, התרבוּתית ובהשפעתו המדינית, שהן עולות במידה רבה על האחוז שלו מהאוכלוסין הכלליים שבארצות־הברית. מעמדו של מרכז זה הוא כמעט יחיד במינו בתולדות התפוצה. באפיו הוא שונה בתכלית מיהדוּת אירופּה, גם בתקופת גדולתה הכמותית והאיכותית לפני מלחמת העולם הראשונה.

באירופה היו במאה התשע־עשרה שני סוגי מדינות:

1. מדינות לאומים, כרוסיה או אוסטריה־הונגריה, שהכירו עקרונית בקיום אומות שונות בתוכן; אם כי נתינותן היתה משותפת; והיתה הבחנה ברורה וחוקית בין נתינות ובינלאומיות; וליהודים לא היה קשה לעמוד ביהדותם כבני עם מיוחד עם לשון משלו. 2. מדינות חד־לאומיות, באיטליה וצרפת, שלא ידעו כל הבדל והבחנה בין נתינות ובינלאוּמיות. כל נתין צרפתי או איטלקי היה גם צרפתי ואיטלקי, ומלה אחת סימנה את שתי התכונות Nationalitè, שפירושה גם לאומיות וגם נתינות. לאחר האמנציפציה פשתה ההתבוללות בקרב היהודים בארצות אלה, כי היהודים רצו להיות בני העם שבתוכו ישבו, ונבדלו רק בדתם (אלה שרצו לשמור על הדת, או שלא רצו להמיר דתם).

והיה דרוש מאמץ רוחני ועיוני רב, — ומאמץ זה נעשה בעשרות השנים הראשונות להופעת הציוניות המדינית באירופה המערבית — שיהודי גרמני יעקור עצמו מהגרמניות, ויראה עצמו כבן העם היהודי, גם אם הוא הוסיף לחיות בגרמניה ודיבר בלשון הגרמנית. הוא נשאר רק נתין גרמני, אבל לא גרמני לפי לאומיותו. אולם אלה היו רק מיעוט בקרב יהודי מערב אירופה עד הופעתו של היטלר.

ארצות־הברית שונה משני הסוגים של ארצות אירופיות אלו. אין ארצות־הברית מדינת לאומים, ואינה מכירה בקיום אומות שונות בתוכה. כל אזרח אמריקני הוא אמריקני לפי לאומיותו, ולא דק לפי נתינותו. אין הבחנה בין נתינות ובין לאומיות באמריקה. אבל אין אמריקה עדיין חד־לאומית כאיטליה וכצרפת. אמריקה מנתה בשעת מלחמת הקוממיות שלה (בשנת 1776) רק כשלושה מיליונים תושבים, עכשיו היא מונה 180 מיליון. הגידול הוא בחלקו מריבוי טבעי, אבל רובו הוא מהגירה, שהיא עדיין נמשכת (אם כי רק בממַדים קטנים מאז מלחמת העולם השניה). העם האמריקני, פרט לאינדיאנים, הוא בן מהגרים או צאצאי מהגרים, מכל ארצות אירופה (במקצת גם מאסיה) ומכושים שנמכרו כעבדים מארצות אפריקה, בעוד אמריקה היתה נתונה תחת שלטון בריטי ועד 1860, כשמלחמת האזרחים הביאה לביטול העבדוּת בארצות־הברית.

הלשון הממלכתית, שהיא חובה על כל בתי־הספר היא — אנגלית, אבל כל עדה — אין עמים מוכּרים, אבל קיימות עדות של רשות — רשאית ללמד בניה, נוסף על הלשון האנגלית, גם לשונה הלאומית, וגם להוציא עתונים וספרים בלשון העדה. כל הילדים חייבים להתחנך בלשון האנגלית, אבל מותר לכל עדה לפתוח ולהחזיק בתי־ספר של יום א' או גם בתי־ספר עדתיים שלמים הפתוחים יום יום, שמלמדים בלשון העדה, בתנאי שמיכסת הלימודים שהיא חובה ממלכתית תילמד באנגלית.

מיליוני היהודים שזרמו לארצות־הברית החל משנת 1880 ואילך — היו תחילה מדברים וקוראים בלשונם היודית, שהיתה שפת הדיבור של תשעה מיליון יהודים לפני מלחמת העולם הראשונה, (יהודי תורכיה וחלק מהבלקנים דיברו לאדינו). עתונות וספרוּת יודית היתה אז נחלת רוב יהודי אמריקה. אולם הדור השני של המהגרים כבר התחיל לעבור לאנגלית כשפת הדיבוּר שלו, ויודית הולכת ודועכת, ושני העתונים היודיים המופיעים עדיין (״פאר־ווערטס" ו״טאג — מארגען־זשורנאל״) מספר קוראיהם הולך ומתמעט עם מות החותמים הותיקים. ואם הדור השני עוד יודע לדבר יודית עם הוריו ולפעמים גם בינו לבין עצמו, הרי הדור השלישי, שהוא עכשיו הרוב המכריע ביהדות ארה״ב, אין לו כל זיקה ליודית, ואינו שונה בהליכותיו, בלשונו, בהרגליו ובהוָי שלו מכל שאר התושבים האמריקנים. אין ליהודי בארצות־הברית צורך להסתיר יהדותו או להתבייש בה. כל תושבי אמריקה הם מהגרים, בני מהגרים או נכדי מהגרים וניניהם. סבא של נשיא אמריקה הצעיר קנדי היה מהגר מאירלנד. כמו בין כל תושבי אמריקה מתרופפת הדת גם בקרב היהודים, אם כי היהדות האדוקה נעשית יותר אדוקה מאשר בארצות אחרות. רוב היהודים, גם החפשים, משתייכים לבית־כנסת או ל״היכל״, כפי שהרפורמים קוראים לבתי־הכנסת שלהם. אבל ההתבוללות בפועל, שלא מדעת, מתקדמת בצעדי ענק, אם כי חיוניותה של העדה היהודית עולה אולי על זו של כל עדה נוצרית באמריקה (אירלנדית, איטלקית, פולנית, שבדית ואחרות).

תקומת המדינה היהודית נסכה רוח חדשה ביהדות אמריקה. היא איחדה אותה, הפיחה בה גאוה יהודית, זקפה קומתה והעניקה לה תוכן ופעולה המעשירים חיי היהדות.

התנועה הציונית בארצות־הברית לפני קום המדינה תרמה תרומה חשובה בעזרה חמרית לבנין הישוב ובמאבק הרעיוני והמדיני לטובת הבית הלאומי, ומשנת הארבעים ואילך — לטובת הקמת המדינה. ציוני אמריקה הוציאו מתוכם שני חלוצים רמי מעלה: הנרייטה סולד וד״ר י. ל. מגנם. אולם התנועה בכללה לא נצמדה לרצון ולצורך של שיבת־ציון. הבית הלאומי והמדינה היהודית היו, לפי השקפת ציוני אמריקה, לצורך היהדות שמחת לארצות־הברית.

עם קום המדינה נתלכדה היהדות האמריקנית כולה (כיהדות בכל שאר הארצות) סביב המדינה, והגישה לה עזרה חמרית ומדינית, ולא נשאר כל הבדל בין ציוני ולא ציוני, פרט לשני קצוות מימין ומשמאל (קומוניסטים והמועצה למען היהדות) ששללו הקשר בין היהדות ובין מדינת ישראל. יהודי אמריקה, אלה שקוראים לעצמם בשם ציונים, ואלה שאינם נזקקים לשם זה, מחבבים את ישראל, אבל רואים עצמם כאמריקנים לכל דבר. ארצות־הברית היא ארצם, והם חלק מהאומה האמריקנית.

האידיאולוגיה של התבוללות שנפוצה במאה התשע־עשרה באירופה המערבית ובקרב בודדים גם באירופה המזרחית, אינה נחלת יהודי אמריקה, אבל ההתבוללות למעשה חזקה בארצות־הברית לא פחות משחיתה בארצות מערב אירופה. אין התבוללות זו מונעת עזרה כספית ומדינית מישראל. נוסף למגבית ולמלוה הפיתוח מתרחבת השקעת הון במפעלי תעשיה ומלונות בישראל. מתרבים הביקורים בישראל. ישראל הנאמנה לאחדוּת העם היהודי ומכירה בזיקה ההדדית שבינה ובין יהדות התפוצות, אינה רשאית להיות רק מקבלת, היא חייבת גם לתת. עצם תקומתה, נצחונותיה הצבאיים המפוארים במלחמת הקוממיות ובמערכת סיני, מפעל הבראשית של פיתוח הארץ, קליטת מיליון עולים, הישגי המדע הישראלי, עליית כבודה של ישראל בזירה הבינלאומית — כל אלה הם מַתת ברכה מצד ישראל ליהדות התפוצות. אבל בכך לא סגי.

ישראל חייבת לדאוג ולעזור להגברת החינוך העברי בדור הצעיר של יהודי אמריקה; להפיץ ידיעת ההיסטוריה היהודית ומקורות היהדות בקרבו, והיא צריכה לאמץ מגע מתמיד ומקרב לבבות בין אנשי רוח ישראליים ואנשי רוח של יהודי אמריקה. כן עליה להקים מפעלי תרבות משותפים בשטח המחקר של ההיסטוריה, הספרוּת, האמנות, ההגות היהודית; להחליף מורים ותלמידים ולעודד ״עליה לרגל״ לישראל של תלמידי בתי־ספר תיכוניים וגבוהים, נציגי עדות וחוגים שונים ביהדות. בעיקר עליה לעצב דמות העם כישראל כעם סגולה, שיהווה כוח מושך לעידית של יהודי ארצות־הברית. כל מה שנאמר על יהדות אמריקה הולם פחות או יותר היהדות בכל ארצות הרוָחה: בקנדה, באמריקה הלטינית, במערב־אירופה, בדרום־אפריקה ובאוסטרליה וניו־זלנד. בארצות אלו אין דחף ממשי, מדיני או כלכלי, — בכל אופן, לא בתקופה זו, לעליית המונים. אך אין זאת אומרת שלא תיתכן עליית אנשי מעלה, עידית של נוער חלוצי, אנשי רוח ומדע. עליה זו תלויה בישראל לא פחות מאשר במועמדים לעליה. עד היום פנתה ישראל כמעט אך ורק לעזרה חמרית ומדינית. היא לא נתנה דעתה על הדור הצעיר בארצות־הברית, באנגליה ובארצות אחרות, המחפש לא רק שכר גבוה וחיי מותרות, אלא תוכן רוחני לחיים. התעמולה הנעשית למשיכת הון לא תמצא מסילות ללב הדור הצעיר, המוכשר לתת את עצמו למפעל היצירה בארץ־ישראל. רק אנשים שיֵדעו להביא את המאור הבוקע מהמפעל הישראלי, והם אלה שהמאור הזה מאיר את חייהם הם בישראל, ימצאו שפה משותפת עם טובי הנוער היהודי בארצות הרוָחה, וכוח המושך של מפעל בראשית חלוצי ימשוך נוער זה לישראל בעבותות אהבה וחדוָת יצירה.

החרדים בארצות־הברית להשארת הנפש היהודית גם בתפוצות חייבים להקדיש מאמציהם לשנַים: לחינוך עברי לנוער ולהגברת הזיקה האישית לישראל, על־ידי ביקורים, לימוד של שנה לפחות בבית־ספר תיכון וגבוה בישראל, שנת שירות בהתנדבות בישראל, בצה״ל, או בבנין משקי ספָר, ועליה חלוצית.

* * * * *

עיצוב דמוּת העם בישראל כעם סגולה — אינו רק צורך היהדוּת בעולם. זהו צורך חיוני של ישראל, כמוקד היהדות העולמית וכאומה עצמאית.

״אנשי מעשה״ בתוכנו המדברים בשם המדע, כביכול, מנסים לשכנע אותנו שעברו ימי ה״משיחיות״, ועלינו לפעול מהיום והלאה כעם ״נורמלי״, ככל העמים. אין ספק שעלינו חלים כל חוקי הטבע כעל עם אחר, כי אנו כמותם בשר ודם ובני תמותה. וכל מי שיודע שה״נס״ הגדול ביותר בטבע — הוא הטבע עצמו כפי שהוא, יודע שנסים בניגוּד לטבע אינם מתרחשים. גם בתולדותינו לא נעשה שום דבר בניגוּד לטבע. אין זאת אומרת שלא היה כל הבדל בין תולדות עמנו ובין תולדות עמים אחרים; בעצם, יש שוני בכל עם, בכל איש, שוני פחות או יותר ניכר, בולט, לטובה או לרעה. אין שני אנשים שוים, וּוַדאי שאין שני עמים שוים. יוָן בימי אייסכילוס וסוקרטס היתה שונה מכל הארצות סביבה, והיא תדמה לאנושות יצירות פאר שתעמודנה לעד.

ישראל מימי משה ועד אחרוני הנביאים היתה שונה מכל העמים סביבה. ושוני ישראל לא היה כשוני העם היוָני. לא נכון לומר שתרבות יוָן היו לה רק פרחים ולא פרי, כשם שלא נכון כי היצירה הישראלית הקדומה היתה רק דתית־מוָסרית. היו ביוָן שוחרי צדק, כסוקרטס ואפלטון, והיו בישראל יצירות אמנותיות כשיר השירים, רות וסיפורי המקרא. אולם נכון הדבר שהגניוס היהודי הצטיין בלהט המוסרי שבו, ולהט זה קיים את העם היהודי, בשעה שכל שכניו נטמעו ונשמדו מגוי, ואין להם זכר אלא בזכרונות קדומים או בשברי חרסים.

בניגוּד לכל חכמי העמים בימי קדם ציפו גדולי ישראל לעתיד, לאחרית הימים; הם לא ראו תור הזהב, כיוָנים וכאחרים, בעבר שחלף, אלא בימים יבואו, והם הנחילו לנו חזון הגאולה שקיים אותנו בגולה והביא אותנו עד הלום. חזון הגאולה היהודי היה בשנים אלה:

א. ״וְשָב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְבוּתְךָ וְרִחֲמֶך וְשָׁב

וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָה. אִם

יִהְיֶה נִדַחֲךָ בִּקְצֵה הַשָׁמַיִם מִשָׁם יְקַבֶּצְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ

וּמִשָׁם יִקָחֶךָ, וֶהֱבִיאֲךָ ה׳ אֲלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ

אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ״

(דברים ל' 3– 5).

ב. ״וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ

כְּבַתְּחִלָה, אַחֲרֵי כֵן יִקָרַא לָךְ עִיר הַצֶדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה.

צִיון בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״

(ישעיהו א׳, 26–27).

ונביאינו לא הסתפקו בחזון גאולה יהודית כפולה, גאולה מדינית ומוסרית, כלומר חירות וצדק. אלא חזונם כלל גם גאולה כלל־אנושית של צדק ושלום בין עמים:

א. ״לֹא יִשָׂא גוֹי אֶל גוֹי חֶרָב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה״

(ישעיהו ב', 4).

ב. ״לֹא יָרֵעוּ וְלֹא

יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵעָה אֶת ה׳

כַּמַיִם לַיָם מְכַסִים״

(שם, יא, 9).

נביאינו לא היו מיסטיקנים — הם היו אנשי חזון. התבוננותם חדרה לעמקי ההוָיה האנושית וצרכיה היסודיים. הם הכירו שאנו לא נתקיים אם לא נקיים ״עיר הצדק״ ולא נהיה עם סגולה; והאנושות לא תתקיים — אלא בשלוט השלום בין עמים והארץ תמלא דעה את ה'.

מקומנו בעולם יובטח כעם בן־חורין אם נסייע להקים עולם יותר טוב, יותר אנושי, יותר צודק; לא בעושר, לא בכוח, לא במספּר, אלא בדוגמת חיינו נסייע להגביר הצדק, האחוּה והשלום בין עמים, ורק על־ידי כך נבטיח גם שלומנו.

* * * * *

הגורמים הקובעים מדיניות החוץ של ישראל הם: צרכי הבטחון, קיבוץ גלויות, טובת היהדות בעולם (בכלל זה פתיחת שערי היציאה ליהודים הרוצים לעלות), סיוע לעמים חדשים במידת היכולת, חיזוק שוחרי שלום בעולם.

שלושת הגורמים הראשונים אינם טעונים כל הסברה נוספת. אבל יש לעמוד על תרומת ישראל לעמים חדשים ולחיזוק השלום והאחוָה בקרב המין האנושי. התמורה הגדולה שנתחוללה במפה העולמית — חיסוּל שלטון עם בעם ויציאת עמי אסיה ואפריקה משעבוד לחירות ועצמאות, פתרה בעיה אחת והולידה בעיה לא פחות חמוּרה.

כשהשתחררו כמה עמי אירופה במאה התשע־עשרה וברבע הראשון של המאה העשרים מכפיפות לקיסרויות גדולות, כגון איטליה, פינלנד, הונגריה, צ׳כוסלובקיה, ליטא, לטביה ועוד — לא היה הבדל כלכלי ותרבותי בין השליטים ובין הנשלטים. העמים האירופיים שהיוּ כפופים לשלטון זר באירופה לא היו ירודים בחומר וברוח מהעמים השליטים. לא כן העמים המשתחררים באסיה ובאפריקה. העוני, התחלואה וחוסר החינוך של מאות מיליונים תושבי הודו לא חוסלו עם פירוק האימפריה הבריטית ויציאת הודו משעבוד לחירות ולעצמאות. הוא הדין ביבשת אפריקה. העמים המשתחררים ביבשת השחורה הם עמים פרימיטיביים, שעצמאותם אינה אלא ראשית תקומתם, והם זקוקים לפיתוח, לחינוך, לשירותים מסודרים.

ישראל הקטנה, הצעירה והעמוסה עול כבד של בטחון, קליטת עולים ופיתוח ארץ נשַׁמה, נעשתה בתקופה הקצרה של קיומה לגורם חשוב בסיוע שהארצות החדשות זקוּקות לו. מבורמה ומהודו, מצילון ומקמבודיה, מגאנה ומחבש, מניגריה המערבית והמזרחית, מטנגניקה, מקניה ומאוגנדה, ממאלי ומסנגל, מוולטה העלית ומחוף השנהב, ממדגסקר ומקונגו (של ברזאוויל), מגיניאה ומקונגו (של ליאופולדוויל), מניג׳ר ומטוגו ועוד באים צעירים וצעירות לישראל ללמוד קואופרציה, חינוך נוער, דרכי נח״ל, התישבות, שירותי מדינה; וישראל שולחת מומחים ומדריכים לארצות אלה ללמד טיס ושיט וארגון נוער, וסידור עבודות ציבוריות ושירותים ממלכתיים. אין ישראל מסוגלת ואין היא מתימרת להתחרות בשטח זה עם מדינות עצומות ועשירות, אולם אין זה מקרה שהרבה ארצות אסיה ואפריקה מבכרות את ישראל על־פני ארצות בעלות יכולת הרבה יותר גדולה. דוקא מפני שישראל היא קטנה אין היא מעוררת פחד ודאגה. אבל יש באירופה עוד ארצות לא גדולות — ואין פונים אליהן אלא לישראל.

יש סיבות יסוד לנהירה לישראל. מדינה זו עומדת בפני מפעלי בראשית. כמעט בכל שטחי פעולתה — בהתישבות, בספנות, בטיס, בארגון צבא, בחינוך נוער — היא לא ממשיכה את הקיים מזה עשרות ומאות שנים, אלא מתחילה הכל מחדש. אין היא תפוסה לשיגרה ולמסורת; אם כי היא מביאה לפעולתה את הידע והכושר של מדינות עתיקות ובעלות נסיון רב — היא חפשית לכבוש לעצמה דרך חדשה. היא יוצקת דפוסים שיתופיים בחיי החברה, ההתישבות החקלאית, בקואופרציה מכל המינים, בארגון תנועת הפועלים, והצורות החדשות אינן כפויות מלמעלה, אלא נוצרות מתוך חירות ויזמה עצמאית. בישראל מתכנסים גם יוצאי יבשות שונות, מפולגים בלשונם ובהרגליהם וכאן הם מתמזגים ומעלים רמת חינוכם, בריאותם ואורח חייהם — דבר הנדרש במיוחד במדינות החדשות באפריקה, המיושבות שבטים פרימיטיביים המדברים כל אחד בניבו המיוחד, מבלי להבין לשון שכניו. הציפיה לסיוע ישראלי מצד המדינות החדשות הולכת וגדלה, ויִתכן שיהא זה למעלה מיכלתה המוגבלת של ישראל להיענות לכל דורשיה. אויבי ישראל בארצות ערב, וביחוד הרודן המצרי, משקיעים אמצעים וכספים רבים בארצות אפריקה כדי לערער מצבה ועמדתה של ישראל ביבשת זו. נאצר העמיד את ממשלת פרס בפני אולטימטום, שאם לא תפסיק שיתוף הפעולה עם ישראל תנתק מצרים יחסיה הדיפלומטיים אתה, אולם הממשלה הפרסית בחרה בהמשכת השוּתפות עם ישראל, וגמאל עבד אל נאצר ניתק כל קשריו עם מדינה זו. איומיו, שטנתו ושידוליו בכמה ארצות אחרות עלולות להצליח, וישראל צריכה להיות מוכנה פה ושם גם לאכזבות. אולם, בדרך כלל, יש שכר לפעולתה, פעולה הדרושה לעצמה וגם מביאה ברכה לאחרים.

בשנים מעטות רכשה ישראל לעצמה מעמד של כבוד ואמוּן בכמה ארצות אסיה ואפריקה, שלא זכו להם מדינות יותר עשירות ומפותחות. עם ידידי ישראל נמנות גם כמה מדינות מוסלמיות באסיה ובאפריקה (פרס ותורכיה, ומדינות מוסלמיות מדרום סהרה שהיו לפני שנים אחדות אחוזות צרפתיות). מי שטוען כי מדיניות החוץ של ישראל אין בה דינמיות — מגלה בערוּת גמוּרה ביחסי ישראל או יודע את האמת ומתכוון למרוד בה.

בשנים האחרונות ביקרו בארצנו נשיאי מדינות וראשי ממשלות מאפריקה ואסיה — וכולם יצאו מישראל ברגשי התפעלות והערצה לכושר היצירה והדינמיות המחדשת של עם קטן זה. פעולות נח״ל וגדנ״ע, צורות ההתישבות העובדת, הדפוסים המקוריים של תנועת הפועלים הישראלית, הפרחת השממה בנגב, הישגי המדע הישראלי, קליטת העולים ומיזוגם, כל אלה מעוררים אהדה, כבוד ורצון לעשות כמוהם.

כל כיבושינו אלה לא נעשו לכתחילה למען סייע לזולת או למען רכוש אהדה במדינות זרות, אלא נעשו לגופם, מתוך צרכיה המיוחדים של תקומת ישראל, ומתוך החזון שהפעיל את היוזמים והמכוונים את הפעולה חישובית והממלכתית. פעולה זו עודנה בראשיתה, והמשכתה ללא שיגרה, מתוך חתירה להעלאת האדם בתוכנו מבחינה מוסרית ואינטלקטואלית, ולעיצוב דמות עם סגולה, הוא צו גורלנו, יחודנו ויעודנו ההיסטורי. זוהי חובתנו כלפי היהדות העולמית, זוהי חובתנו כלפי המין האנושי, — ועל הכל זוהי חובתנו כלפי עצמנו. עלינו לעלות ולחתור להגיע לפסגה, יִתּכן פסגה בלתי מושׂגת לעולם, אבל פסגה נכספת זו היא מצפן היסטורי, מכוונת הדרך הנכונה, דרך המעלה; הדרך שתהפוך את המדינה למדינה למופת, ואת עמנו — לעם סגולה, כי רק בזאת נמשוך אלינו העידית של העם היהודי מארצות הרוָחה, הדרושה לנו להפרחת השממה ולהעלאת הרמה התרבותית של העולים מארצות ירודות, ובזאת נכבוש מקום כבוד וידידים נאמנים בכל היבשות. לשלום עם שכנינו נגיע לא על־ידי הצהרות של השתלבות — אלא בהיותנו מוקפים בכל היבשות ידידים, אוהדים ושותפים.

מתוך הרגל ושיגרה אין אנו רואים או מרגישים כי בימינו מתקיימות נבואות קדומות. יִתּכן גם שמתוך הרגל ושיגרה בקריאת הנבואות הקדומות — חדלנו לחוש באמיתן העמוקה ובהכרחיות התקיימותן. כה נאמר:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה׳ בְּרֹאשׁ

הֶהָרִים וְנִשָׂא מִגְבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגוֹיִם. וְהָלְכוּ

עַמִים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה׳ אֶל בֵּית אֳלֹהֵי

יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאוֹרְחוֹתָיו כִּי מִצִיוֹן

תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה׳ מִירוּשָׁלַיִם״. והם באים: ראשי ממשלת בורמה וניפאל, נשיא קונגו, נשיא וולטה עלית ונשיא מדגסקר, שרי ממשלה מסנגל, מחוף השנהב, מליבריה, מצ׳אד, מסיירה לאונה, מקמרון, מקניה, מטוגו, ממאלי, מגאנה, מאוגנדה, מטנגניקה, מפרס ועוד, ועולים אל בית אלהי יעקב ואומרים: יורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה.

חזון הנביאים היה פרי הכרתם המוסרית, הכרת הצרכים העמוקים, העליונים של עמם ושל המין האנושי.

״כֹּה אָמַר ה׳: אַל יִתְהַלֵל חָכָם

בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵל הַגִבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵל

עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ, כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵל הַמִתְהַלֵל: הַשְׂכֵּל

וְיָדַֹע אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה חֶסֶד, מִשְׁפָּט וּצְדָקָה

בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶה חָפַצְתִּי, נְאֻם ה׳. ״

(ירמיהו ט', 22).

מיכה המורשתי החוזר על נבואתו הגדולה של ישעיהו על אחרית הימים שבה לא ישא גוי אל גוי חרב, מיצה את כל תורת הנבואה העברית בפסוק נשגב אחד:

״הִגִיד לְךָ אָדָם מַה טוֹב וּמָה ה׳ דורֵשׁ מִמְךָ? כִּי אִם

עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֶעֵ לֶכֶת עִם אֲלֹהֶיךָ״

(ו', 8).

ומשורר התהלים (איתן האזרחי) צמצם האמת המוסרית העליונה לשלוש מלים: ״עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״ (פט, 3).

ספק אם נביאים אלה היו יכולים לקום בתוך עם חזק, עצום, החולש על גויים רבים. המהוגנים בתוך עם כזה היו שרים על חוסן עמם וגדולתם — כי הקיים היה מספק אותם ולא היו מעלים על דעתם, כי יִתּכן עם חזק יותר אשר ישבור גאון עמם. אין גם הכרח שבתוך כל עם קטן, מוקע לסכנות, יקומו חוזים מסוג זה. הסבל מסוגל לדכא, להשפיל ולנוון — כשם שהוא מסוגל לעורר הכוחות המופלאים ביותר הגנוזים באדם ולהפעיל אותם. האנשים אינם שוים זה לזה ועמים אינם דומים זה לזה. כשם שפועלת הסביבה — פועלת גם התורשה, ותורשה שונה מולידה באותה הסביבה תוצאות שונות ורחוקות זו מזו בתכלית הריחוק. גדלות הרוח המוּסרית בעם היהודי לא היתה ילידת תקופתם של עוזיהו. יותם, אחז ויחזקיהו, שבימיהם התנבאו נביאי הכתב הגדולים: הושע, עמוס, ישעיהו, מיכה ועוד. היתה קיימת שלשלת נביאים מימי משה, אלדד ומידד, דבורה, שמואל הרואה, נתן הנביא, גד ההוזה, אליהו ואלישע ויורשיהם. הנבואה היתה פרי מורשה היסטורית של העם היהודי, אולי מראשית ימיו. והמאבק של השכנים האדירים מדרום, מצפון וממזרח — מצרים, אשור ואכד הזעזועים המרובים הגדולים בסביבה, המצב הרעוע הפנימי ביהודה וישראל, והסכנות החמוּרות שרחפו על עם ישראל בסביבה המסוכסכת — כל אלה הביאו את גדולי הרוח שבעם להעמיק חקר במקור הרעות שאיימו על עמם ופגעו גם בשכניהם, ובתמורות שחלו במצב העמים האחרים — כי לא לעולם חוסן. הם לא היו ידעונים ואובות. להטי חרטומים ומכשפים היו זרים לנפשם. ועם היותם פקוחי עינים לא אהבו לטוח טיח על הרֶשע והכיעור והשחיתות אשר מסביבם, ואולי במר רוחם הפריזו בתיאור השלילה שבחיי עמם והתאכזרוּ בתיאוריהם המיסרים על ״גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בני משחיתים" וכדומה, אבל הם האמינו אמונה עמוקה בנצחון הצדק והאמת, ולא באו לידי יאוש גם ברגעים המרים ביותר בחיי עמם, ונשאו חזונם לאחרית הימים, כי ידעו שאין תיקון לעמם ולמין האנושי אלא בשלטון הצדק והחסד והשלום — בישראל ובעמים. האמונה העמוקה ביעוד עמם לא הפחיתה במאומה מהתפיסה האוניברסלית של נביאי ישראל.

מיזוג זה של אהבת ישראל ואהבת המין האנושי אף הוא לא היה חדש עם נביאי הכתב הגדולים. מיזוג זה בוקע מתפילת שלמה, שבלי ספק קדמה לישעיהו ולמיכה, אשר התפלל:

״וְגַם אֶל הַנָכְרי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְךָ

יִשְׂרָאֵל הוּא, וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ, כִּי

יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזרֹעֲךָ

הַנְטויָה, וּבָא וְהִתְפַּלֵל אֶל הַבַּיִת הַזֶה. אַתָּה תִּשְׁמַע

הַשָׁמַיִם מְכוֹן שִבְתֶּךָ, וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ

הַנָכְרִי, לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה

אֹתְךָ כְּעַמְךָ יִשְׂרָאֵל, וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת

הַזֶה אֲשֶׁר בָּנִיתִי״

(מלכים א׳, ח׳, 41 — 43).

הד דברים אלה נשמע בחזון ישעיהו ומיכה על אחרית הימים.

* * * * *

נביאי ישראל האמינו בחזון, באפשרותו, בנחיצותו, בהכרחיותו, והורישו אמונה זו לעמם. אלפים ורבבות מבני העם מסרו נפשם על אמונה זו. הזכה דורנו לראות בקום חזון אחרית הימים?

רק העזה בלתי מוגבלת או תמימות שתוּמת עין תרהיב לענות הן או לא ודאי על שאלה זו.

אולם בדורנו זה נפל דבר שלא היה מעולם. שוב אין המין האנושי מחולק לחוגים סגורים בתוכם ונפרדים אחד מהשני, כאשר היה בימי המקרא, או בימי התקופה ההלניסטית, או בימי הקיסרות הרומאית ועד המאה התשע־עשרה.

הוסרו כל המחיצות — ואנו חיים בעולם משולב. יתר על כן, אנו הולכים ומתקרבים בצעדי ענק ליום, שבו לא יהיו עוד עמים שליטים ועמים משועבדים. כל עמי עולם יהיו בני־חורין ושוֵי זכויות. שוֵי זכויות אין זאת אומרת עדיין שותפים שוים. אולם לכל עם כבר יש כמעט קול במקהלה האנושית. אבל המקהלה עדיין רחוקה מהיות הרמונית.

שני הגושים שהיו ראשי הדוברים בזירה הבינלאומית אחרי מלחמת העולם השניה, שוב אינם הכוחות המכריעים היחידים בעולם. באסיה ישנם שני ענקים — סין והודו, המונים למעלה מביליון נפש. הם עדיין לא תפסו מקומם המתאים בזירה הבינלאומית; ואין איש יודע — אולי גם לא ברית־המועצות — לאן פני סין מועדות. אבל גם העמים הקטנים אינם עוד כמויות מבוטלות. לא כולם מדברים בשפה אחת, ולא מעטים הניגוּדים והתככים ביניהם. ישראל כאילוּ מבודדת לגמרי. אין היא חברה בשום גוש, בשום ברית, בשום צירוף קבוע או זמני. לפי מספּר תושביה אין היא אלא קצת יותר מ־0.06% של המין האנושי. באזור המקיף אותה כל שכניה הקרובים זוממים לכלותה. בזירה הבינלאומית — אחת המעצמות האדירות ביותר מתיחסת אליה בחוסר כל אהדה, אם לדבר בלשון נקיה.

אין אנו יודעים בדיוק מה היה מספר חושבי תבל בימי נביאי הכתב, ומה היה אחוז בני ישראל אז במין האנושי. יִתּכן שלא גדול בהרבה מהאחוז של ישראל עכשיו. נקפח את האמת אם נגיד שהמורשה היחידה מהתקופה ההיא למין האנושי היא מורשת נביאי ישראל. מורשת סין, הודו, יוָן — מתקופה קצת יותר מאוחרת — היא גדולה וחשובה. אולם לא תהא כל הגזמה של אהבה עצמית אם יאָמר שאין כל פרופורציה בין גדלה הכמותי של ישראל בימים ההם — ובין ערכי האלמָות שהורישה ישראל בתקופה ההיא למרבית המין האנושי. מבחינת המוּסר האנושי — אין דומה לה. ואם יש תקוָה למין האנושי בתקופת הפצצה האטומית, ואם המחיצות שהוסרו בין חלקי תבל והשתחררות העמים לא תגדיל המבוכה ואזלת הים והסכנות הצפויות לדורנו, הרי אין זאת אלא בהשלטת חזון אחרית הימים של ישעיהו ומיכה, לא רק ביחסי העמים, אלא גם בקרב כל עם ועם.

וזהו היעוד ההיסטורי של ישראל בתקופה גורלית זו לעם היהודי ולמין האנושי כולו:

אנו מצוּוים על מאמצים דרוכים ללא לאות וללא רתיעה להמשכת קיבוץ גלויות מארצות הדיכוי החמרי והמחנק הרוּחני וגם מארצות הרוָחה והחירות, עד שיכונסו במולדת כל צמאי הגאולה; אנו מצוּוים על המרצת בנין חרבות עולם, קימום שממות ראשונים וחידוּש ערי חורב שוממות דור ודור — עד שהארץ כולה, מאילת ועד מטולה, תפרח ותניב במלא יכלתה, והעם בישראל יבטיח עצמאוּתו הכלכלית כאשר הבטיח ריבונוּתו המדינית; אנו מצוּוים על דבקות משנה בחזון הנביאים, להיות לעם סגולה ולאור גויים, ולשם כך ניצוק דפוסי חברה חדשים מושתתים על אחוָה, שותפות ועזרה הדדית, ונעשה מלאכתנו זו מתוך כיסופים משיחיים, מתוך עירויי כל הכוחות הגנוּזים בעם, בכל פלגות העם, שעמדו לנו בימי נדודינו ובראשית מפעלנו הגואל. לא הקיים בשעה זו אלא חזון העתיד — ידריך את פעולתנו בימים יבואו. החזון בגאולה שלמה ומלאה, החזון בגאולת העם היהודי, החזון בגאולת המין האנושי.

יש לאֵל ידינוּ לעצב במולדת אומה עברית שתהא דוגמה ומופת לעמים חדשים ועתיקים, עם שחייו, משקו, חברתו, תרבותו, יחסיו הפנימיים והחיצוניים יתבססו על תורת הנביאים, תורת הצדק והחסד והשלום. זהו צו מוּסרי של מורשתנו ההיסטורית, זהו צו זיקתנו ליהדות בתפוצות, זהו צו מדיני של מעמדנו בעולם. החזון הוא סוד קיומנו, סוד תקומתנו. באין חזון יפּרע עם.

שדה בוקר 3.9.61