שו“ת מבי”ט, ויניציאה שפ“ט, ה”א, סי' קג.  ↩

ר‘ קורא הדורות, הוצ’ קאסל, לג, ב.  ↩

ר‘ סדר הדורות; וכך היא כנראה דעתם של בעל שה"ג ושל בעל אור החיים – ר’ בערכיהם שם.  ↩

Zur Geschichte, S. 230.  ↩

גריץ־שפ"ר, ז. עמ‘ 220 הע’ 1.  ↩

ציון, שנה ט"ז (תשי"א), עמ‘ 35 הע’ 68.  ↩

תחילת התשו‘ הנז’ באבקת רוכל אינה פותחת בפיסקא: בשטר מתנה שכתוב בו לשון זה וכו‘ (שמא נשמטה?). ולפיכך בא כ“ץ לכלל טעות, אבל שאלה זו הובאה אף לפני הרדב”ז, ושם פותחת השאלה בלשון זה: בשטר מתנה וכו’ (שו“ת רדב”ז, וורשה תרמ“ב, ח”א, סי' קעז).  ↩

לכאורה בידינו לפשוט את הדבר, שהרי בתשו‘ זו שבאבקת רוכל (וכן ברדב"ז במקום הנז‘ בהע’ 7) מצוי תאריך מפורש – יום א’, ט“ו לחודש אלול, שנת הצור, אלא כנראה שחל כאן שיבוש, שהרי לא בשנת רצ”ו ולא בשנת ש“א לא חל ט”ו לאלול ביום א'! (בהוצ‘ השנייה של אבקת רוכל, לייפציג תרי“ט, כתוב ט”ז לאלול, אלא שאף ט"ז לאלול לא חל ביום א’ בשתי השנים הללו).  ↩

לפי דבריו שלו בתחילת ספר החזיונות – מהדו‘ אשכולי, ירושלים, תשיד, עמ’ ב. והשוה שה"ג בערכו.  ↩

כך מעיד בנו ר‘ שמואל בהקדמתו לספרו מקור חיים, ליוורנו, תקל"א, וכך מוסרים ר’ דוד קונפורטי (הוא שרושם את התאריך של ר"ח אייר) – קורא הדורות, מב, א, וחיד“א, שה”ג שם. אגב, דבריו של קונפורטי בשם רמ“ע מפאנו ”…ומה שראיתי ובדקתי כמה פעמים בתפילין שעשה המומחה כהר' יוסף ויטאל דידיע הקאלבירסי (שם, מ, ב,) יש בהם לסתור כמדומה את הנחתו של מ. בניהו, שביקש לכלול כלל “שיועיל לזהוי מוצאם של החכמים השונים בתקופה זו, והוא: שכל אלה אשר לשמם מלווה המלה ידיע… הנם מוסתערבים!” (ספר אסף, עמ' 112).  ↩

קורא הדורות שם. ועי‘ גם בשה"ג שם. כך לערך יוצא גם מאיגרתו של ר’ שלמה שלומיל לר‘ יששכר בער מקרעמניץ, שנכתבה בחשון שס"ז, שבה באיגרת מעיד שר’ חיים ויטאל היה אותה שעה בן ס“ה (תעלומות חכמה, באסיליאה שפ"ט, מט, א). אלא כנראה שר' שלומיל מספר מסויים נקט ולא דיקדק כל־כך בדבריו, שהרי באיגרתו שנכתבה בניסן שס”ט הוא מודיע ג“כ שר' חיים ויטאל היה בן ס”ה אותה שעה (שם, לח, א). ואף מכאן ראייה, כמו משאר מקומות באיגרותיו, שאין ר' שלומיל מדייק בשמועותיו כל הצורך.  ↩

ציון, שנה ה‘ (ת"ש), עמ’ 142 הע' 21.  ↩

נדפס בתחילת הספר צידה לדרך לר' יששכר בער איילנבורג (פראג שפ"ג).  ↩

שלום, שם. כפי שהזכרנו בפנים נפטר הרח“ו בר”ח אייר. תאריך כתב המינוי הוא מכ“ב לאדר של שנת שפ”א – כלומר קרוב לשנה מיום פטירתו!  ↩

יש להעיר שמן שלושה־עשר החכמים החתומים על הכתב הראשון רק שלושה מהם חתומים על הכתב השני שיש עליו חתימות של שבעה חכמים. רק החתומים על הכתב השני מודיעים שהם “העומדים על פקודי ק”ק האשכנזים".  ↩

בו בכתב נאמר “ומה גם עתה דסליק למתיבתא דרקיע החכם השלם הדיין מוהר”ר משה קאשטילאץ וחיים שבק לכל ישראל, שהיה בינינו בעודו חיים חייתו לראש ולקצין וראש המדברים“. אין לזהות את ר‘ משה קאשטילאץ הנז’ עם חכם בשם זה החתום יחד עם שאר חכמי צפת על איגרת משנת שצ"ח (איגרת זו חזרה ונדפסה בספר ארץ חיים לר‘ חיים סתהון, ירושלים תרס“ח, חלק יו”ד, צג, ב–צד, א. בהעתקה שם נפלה טעות סופר ונדפס שנ“ח במקום שצ”ח. הספר הנז’ נדפס בכתב רש“י שבו האותיות נו”ן וצד“י דומות, ונשמט התג העליון מן האות צד”י) בעניינו של יצחק פרינסיפאל, שהקדיש חלק מעזבונו לישיבת טבריה – שו”ת מטה יוסף לר‘ יוסף הלוי נזיר – קושטא תפ“ו, ח”ב, יו"ד סי’ י (כצ"ל ולא סי‘ יא, כפי שציינו בטעות כמה חכמים מתוך שלאחריו בא סי’ יב במקום יא. לפי המפתח זה אמנם סי‘ יא, אלא שבפנים הספר נשמט סי’ ט ונדפס רק בסוף הספר). ר‘ משה קאשטילץ זה החתום על האיגרת הוא הוא, כנראה, ר’ משה קאשטילץ הנזכר בשו“ת מהרימ”ט, קושטא ת“א, ח”א, סי‘ לא, נ–נא, עא, ועוד, ובשו"ת ר’ מאיר די בוטון, איזמיר שע"ה, סי' סג.  ↩

יש להוסיף שבכתב זה מעירים הכותבים “כאשר כבר כתבנו למעלת כת”ר פעמים ושלש".  ↩

סעיפים א–ב עיין תרביץ, כה, עמ' 98–100. כיוון שלאחר משלוח המאמר הוסיף המחבר הערות מרובות שלא היו בתחילה, נאלצנו להדפיסו באותיות פטיט כדי שלא לעבור את תחומי המקום שהוקצב לו בשעת מסירת החוברת לדפוס.  ↩

ר‘ “קורא הדורות” הוצאת קאסל, לט, ב; “שם הגדולים” בערכו ובערך “דובב שפתי ישנים”; שטיינשניידר, קטלוג הבודליאנה, 5888, 6437; פין, כנסת ישראל, עמ’ 511; רוזאניס, קורות היהודים בתורקיה, סופיא תרח“ץ, ג, עמ' 293; ברודי, אנציקלופדיה יודאיקה, כרך ד, עמודות 151–152; שלום, בחינות, חוברת ט, תשט”ז, עמ' 82. מה שכתב בערכו מ"ד גאון (יהודי המזרח בארץ־ישראל, ב, עמ' 165) משובש ומלא בלבולי דברים ( “חבר… ואילו חידושים ותוספות על איזו מספרי הרב שלמה אלגאזי ואחיו הרב משה אלגאזי!” ועולם הפוך קא חזינא הכא!).  ↩

“דובב שפתי ישנים”, אזמיר תל“א, א, א. הספר הוא בעל פאגינאציה כפולה, ודבריו של ר‘ משה מובאים שם בדפים א–כ. לאחר מכן פותחים דבריו של ר’ יוסף שוב בדף א. מן הראוי להעיר כאן על דבריו של בעל ”חמדת ימים“, שכותב בספרו: ”וכה ענני החכם המופלג בחסידות כה“ר משה די שיגובייא נר”ו בהיותי בברוסא“ (ויניציאה תקכ"ג, א, דף עז, א). אם כיוון בעל ”חמדת ימים“ לר' משה הנזכר, כדעתם של יערי (בחינות, שם, עמ' 75) ושלום (שם, עמ' 82) – הרי ודאי הדין עם שלום, ש”בעל ‘חמדת ימים’ לא יכול היה לדבר עמו מעולם וכל הסיפור ב‘חמדת ימים’, לרבות הכינוי נר“ו, בדוי או הועתק מאיזה ספר אחר שעדיין לא זוהה” (שם). ברם לי נראה, שבעל “חמדת ימים” לא נתכוון לר‘ משה הנזכר (איני יודע כעת אם מצינו ראיה לכך שהוא היה בברוסה) אלא לנינו, הוא ר’ משה, אחיו של ר‘ שלמה אלגאזי, שהיה דר בברוסה – ועיין גם להלן, הערה 6. כנגד הנחה זו אפשר לטעון בדין, ששם משפחתו של ר’ משה זה היה “אלגאזי” ולא “די שיגובייא”, אבל אני משער שנתחלף לו לבעל “חמדת ימים” שם משפחתו של ר' משה בשם משפחתו של זקנו. ועדיין צריך עיון.  ↩

רוזאניס (שם) וברודי (שם) כתבו שנולד בשאלוניקי, ואיני יודע זו מניין להם.  ↩

ברודי (שם) קבע, שהוא נולד בשנת 1558 ושנפטר בשנת 1600, ושני התאריכים אינם נכונים – ראה להלן בפנים. ברם ברור הוא, כיצד בא ברודי מכלל תאריך אחד לכלל תאריך שני, מכיוון שנמסר עליו על די שיגובייא שהוא נפטר בהיותו בן מ“ב – ראה בפנים. לפי דעתו של שלום (בחינות, שם), ”נפטר בן מ“ב, בערך בשנת 1590”.  ↩

הפעם היחידה שבה נזכר, כמדומה, ר‘ יוסף בשו“ת של הדור היא בשאלה שנשאלה מברוסה. ראה שו”ת הרשד“ם, שאלוניקי שנ”ה, חושן משפט, סימן רעז – "גם החכ’ השלם כה“ר יוסף בן החכם כמהר”ר משה די שיגוביא יצ“ו”.  ↩

ר‘ שלמה אלגאזי בהקדמתו לספר “דובב שפתי ישנים”. והשווה עוד דבריו שם: “…הרב בנו מר זקני ז”ל אשר זכיתו לריחו שמץ מנהו ולא זכיתי לסיחתו ושיחתו בתורה, כי כמה שלוחי ארעא דישראל שנתאכסנו בבית אחי החכם החסיד כמה“ר משה אלגאזי ז”ל המה ראו כן תמהו בראות עשרה ספרים מכתיבת הרב מר זקני ז"ל שהיו בביתו ולא אחד מהם שיבין האדם שום דבר כי הכל מפתחו’ ומהם יודעי הכחות, ושאלתי את פי מורי הרב החסיד כמהר“ר יוסף גאנסו ז”ל שהיה דורש משמו כמה דברים ולא מצאתי בכתובות" וכו' – וראה עוד דבריו של אלגאזי בסוף דבר, דף קב.  ↩

שם א, א.  ↩

והשווה דברי גאליקו בהקדמתו לפירושו על שיר השירים (ויניציאה שמ"ז): “ויש אשר אמרו שהם דברי המגילה –ד. ת. דברי הנשמה אשר הוצבה מתחת כסא הכבוד אל אדוניה” וכו' (וראה גם ג. שלום, Major Trends, עמ' 226, 403, הערה 69). לדברי די שיגוביא כאן שמפרש כמה פסוקים בשיר־השירים על דרך זה ראה שם, לה, ב). וכך הוא נוהג באחד מפירושיו למשלי פרק לא “אשת חיל מי ימצא”, שהוא מפרשו “על הנשמה” (שם, כד, א).  ↩

חליפת השו“ת בין האר”י לבין ר‘ יוסף קארו ב“אבקת רוכל”, סימן קלו, וכן המכתבים בענייני מסחר של האר“י שפרסמו וורמאן (REJ, 1909, עמ‘ 281–282 – וורמאן ואסף [וכן כנעני, במאמרו על החיים הכלכליים בצפת במאסף ציון, ספר ו, תרצ"ד, עמ’ קצב] סברו שהמכתב הוא משנת שי“ט [שנת היש”ה]. וצריך להיות: שי“ד, כלומר, שהאר”י היה אז בן כ') ואסף ז”ל בספר הזכרון למזיא, תרצ"ה, עמ’ 317–318 = מקורות ומחקרים, עמ‘ 204–205; וראה גם הורודצקי, תורת הקבלה של האר“י, תש”ז, ציון א, עמ’ 78 – אינם עניין לכאן.  ↩

אף־על־פי שבעמוד א של אותו דף הוא מזכיר את הספר “דברי שלום” לר' יצחק אדרבי, שנדפס לראשונה בשנת ש“מ, שמונה שנים לאחר פטירתו של האר”י – אין בכך ראיה לכאן או לכאן – ראה דברינו בפנים.  ↩

שם, ג, ב – והשווה “ספר הכונות”, ויניציאה ש“פ, ה, ב (“גם ראיתיו כשהיה קורא ההלכה בין החברי‘ היה מקשה בכה עד שהיה נלאה מאד ומזיע זיעה גדולה, ושאלתי למורי למה עושה כן, והשיב לי כי עסק ההלכה הוא לשבר הקליפו’ שהם סוד הקושיי' וזה צריך שיטרח האדם מאד”); ”ספר הגלגולים“, פרנקפורט תמ”ד, מה, ג; “יוסף אומץ” לר‘ יוסף האו, פרנקפורט דמיין תרפ"ח, עמ’ 267. ויש לתקן לפי זה מה שכתב ע. שוחט במאמרו על השמחה בחסידות, ציון, טז, עמ' 41–42 הערה 114a, ולהקדים במאה שנה לערך את המסורת על האר"י שנידונית שם.  ↩

שם, כג, א. והשווה שם, לו, א: “והרב הקדוש מורי כמהר”י לוריא אשכנזי ז“ל היה יודע פשט ההלכה בלי עיון על דרך נבואה”.  ↩

שם, י, ב – יא, א. והשווה “ספר הגלגולים” כח (כך צריך להיות במקום “כה” שבנדפס, טעות שגררה אחריה שיבוש במניין כמה דפים לאחר דף זה) ע“ג וע”ד; “ספר הכונות”, נב, א; “ספר החזיונות”, ירושלים תשי“ד, עמ' קסח. וראה גם בספר ”צפנת פענח“ למהרימ”ט, ויניציאה ת“ח, קנג ע”א וע“ב: ”ושמעתי משם מהר“ר יצחק אשכנזי ז”ל ביום שבת שדרשה בק“ק אשכנזים… בו ביום דרש ויהי נא פי שנים ברוחך אלי” וכו' – עיין שם בפנים.  ↩

ראה בהערה 1 של מאמרי על עדות בלתי־ידועה לאמיתות הספר “מגיד מישרים”, העומד להתפרסם במקום אחר.  ↩

שם, עג, ב.  ↩

ואפשר שקדמה לה העדות שאני דן בה במאמרי הנזכר. סבור אני שעדיין יש מקום לפקפק אם העדות המיוחסת לר“ש אלקבץ באמת ”הועתק מכתב" שלו – ראה במאמרי שם, הערה 1.  ↩

שם, קב, ב.  ↩

שהרי היה תלמידו של האר“י שבא לצפת בשנת שכ”ט לערך ונפטר בשנת של"ב.  ↩

לא רק שהנחה זו רחוקה היא כשהמדובר בחיבורים של בני אותו דור, אלא אף גם זו שבדיקה מדוקדקת אולי תעלה, שדי שיגוביא מזכיר ספרים שעדיין לא נתחברו באותן שנים.  ↩

נזכר בברכת החיים על שער ספרו “מדרש שמואל”, הוצאת ויניציאה ש“ס, ועל שער ספרו ”לחם דמעה“, ויניציאה שס”ה (כך צריך להיות, ולא שס“ו או ש”ס, כפי שציינו כמה ביבליוגראפים – התאריך האחרון ודאי לא נכון, כמו שאוכיח במאמרי על ר' שמואל די אוזידא וספרו “לחם דמעה”, שיתפרסם אי“ה במקום אחר. אפשר שדי אוזידא חי עדיין בשנת שס”ט – ראה “תעלומות חכמה”, באסיליאה שפ"ט, לט, ב, אבל ראה גם שם, מו, א.  ↩

נזכר בברכת החיים על שער הספר “שלשה ספרים”, שנכנסו בו הגהותיו ופירושיו ל“ספר היראה” ו“דת הנשים” לר' יונה גירונדי. הספר הנזכר נדפס בשנת שע"ב.  ↩

הגהה זו נראית קרובה לאמת, ולא הייתי חוכך בדעתי אפילו במקצת לולי דבריו של אלגאזי שם בהקדמתו: “כן היה כותב בכל מקום זה אני כותב בערבוביא ואח”כ אסדר הדברים ונטרפה לו שעה". מלשון זה משמע לכאורה, שדי שיגוביא נפטר לא בזקנותו – אבל אין הכרח לפרש כן.  ↩

ירושלים תרס“ד, סא ע”ב וע"ג.  ↩

ציון, ה, עמ' 125–126.  ↩

ראה מאמרו החשוב “שטר ההתקשרות של תלמידי האר”י", ציון, שם, עמ' 133–160.  ↩

בנספח למאמרו הנזכר שם, עמ' 242.  ↩

מפקפק אני רק פקפוק קל שמא טעה ר' ברוך דוד הכהן בהעתקת השם שם טוב, ברם זה אינו מסתבר.  ↩

שאלוניקי שנ"ד, אבן העזר, סימני רכז, רלה. – ועיין להלן בפנים.  ↩

שאלוניקי תקנ“א, סימן כה. שם מובאת תשובה משלו בעניין המחלוקת הידועה בין חכמי צפת ”על פירות הנלקחים מן הגוי כשזרעם הגוי בקרקע שלו בא“י בשנת השמיטה אם יש בהם חיוב תרומות ומעשרות” – וחותם שם טוב עטייא. התשובה נכתבה לאחר שנת ש“מ, מכיוון שהמבי”ט נזכר שם בברכת המתים.  ↩

ויניציאה שס“ח, סימן נב – ”תשובת החכם השלם כמה“ר שם טוב עטיאה נר”ו" (הסכמה לפסק של מהר"ם גאלנטי – אחר־כך באות הסכמותיהם של ר‘ אברהם גבריאל ושל ר’ יום טוב צהלון). כן הוא מסכים לפסק אחר של גאלנטי בסימן קכג.  ↩

קושטא ת"א, א, סימני מ (פסק של גאלנטי “וחתם עמו החכם השלם הרב כמהר”ר שם טוב עטיאש נר“ו”), פב (זו התשובה שציטטנו הימנה בפנים).  ↩

“כתר תורה” לר‘ שמואל די אבילה, אמשטרדם תפ"ה, ג, א. ר’ שם טוב עטייא מקיים שם (יחד עם ר‘ משה גאלנטי ור’ אברהם גבריאל, שחתומים אחריו) את התקנה המפורסמת של הנגיד ר' יצחק שולאל ובית־דינו לפיטור תלמידי־חכמים ממסים.  ↩

שם, סימן פב: “ולראיה חתמנו שמותינו פה שלהי מנחם הססא” (צריך להיות השסא). כך כתוב לפני החתימות של החכמים, ואילו לאחריהן כתוב: “שנת השסב בכפר בוקיעא (הוא פקיעין) אשר בגליל העליון תוב”ב“. וזה כנראה מוסב על החכם האחרון (או על החכמים החתומים האחרונים), שהרי לא רק שיש סתירה בין שני התאריכים אלא שגם אין ספק שהלשון ”נתקבצנו בבית הוועד כל חכמי העיר וגדוליה" מכוון לצפת ולא לכפר פקיעין.  ↩

כך הוא סדר חתימתם שם (דילגתי רק על שם אחד). אחרון החתומים הוא ר‘ יעקב פאלקון, ללא ספק בנו של ר’ אליהו פאלקון, תלמידו של האר"י.  ↩

“קורא הדורות”, הוצאת קאסל, מב, א; מה, א; וראה שם, לט, א; מא, ב.  ↩

הובא לדפוס על־ידי ר‘ שניאור בר’ יהודה פאלקון (ויניציאה שכ"ז), כנראה קרובו של ר' אליהו פאלקון.  ↩

סדר החכמים לנויבויאר, א, עמ‘ 151 (לפני זה נזכרים שם ר‘ משה קורדובירו, האר"י, ר’ משה אלשיך ור' אלישע גאליקו). אגב, סמברי מונה שם מיד בסמוך את “משה גאלאנטי ז”ל שעשה פירוש על קוהלת… ופירוש על מגילת איכה וקרא שמו קול בוכים", ונתחלף לו לסמברי ר’ אברהם בר‘ משה אחיו, שהרי ר’ אברהם הוא שחיבר כידוע את הפירוש הנזכר על איכה – וראה להלן, סעיף י.  ↩

בכלל, פרט לר‘ שם טוב עטייא ידוע לי רק על חכם אחד מחכמי צפת בדור ההוא שנקרא “שם טוב”, והוא ר’ שם טוב ביבאס, שהיה חבר בית־דינו של המבי“ט בשנת שי”ז (ראה שו“ת מבי”ט, ויניציאה שפ"ט, א, סימן רפז). איני יכול לקבוע לפי שעה אם ר‘ שם טוב ביבאס היה עדיין בחיים בשנת של"ה. על־כל־פנים, לאחר כל מה שהבאנו בפנים אין ספק שר’ שם טוב ביבאס מוּצא מכלל דברינו.  ↩

ראה בסעיף הקודם. ועיין גם באיגרתו של ר‘ שלומיל מדרעזניץ שפרסם אסף ז“ל. קובץ על יד, ג (יג), ת”ש, עמ’ קכט, ועיין בהערת שלום, שם.  ↩

ר‘ יהושע ן’ נון, ר‘ יעקב שניאור ור’ יוסף באגילייאר.  ↩

ספק בעיניי אם בכך אני נוטה מדעתו של שלום, כפי שנתבררה במאמרו הנזכר. אני מקווה לדון בארוכה בפרשה זו בעבודתי על צפת במאה הט"ז.  ↩

משפחה זו היו בה חכמים מרובים ושם משפחתם חוזר ונשנה בפנים הרבה: עטייא, עטייה, עטיאה, עתיה, עתייה, עטיאש, עטיאס, עטייס, ועוד.  ↩

עיין בהקדמתו החשובה לספרו. אגב, הוא מזכיר שם בין חכמי אדריאנופול את “החכם רבי אברהם לוי, שעשה ספר עבודת הלוי”. וכבר העיר שטיינשניידר: “וזה בודאי טעות כי מחבר הספר הזה… היה שמו שלמה בן אליעזר הלוי… נ”ל שצריך לתקן: ר‘ אברהם הלוי אחיו של ר’ שלמה“ (אוצר נחמד, 11, עמ‘ 146; וראה גם בקטלוג הבודליאנה, עמ’ 2308–2311). ואילו דעתו של שלום נוטה לכך, שבעל ”עבודת הלוי“ לא היה אחיו של ר' אברהם הלוי, ”כי מדברי ר‘ שלמה בסוף ספרו יוצא כי היה אז בן כ"ה שנה ו’רק בצרות כבן שבעים‘; ואם כבר היה מת בשנת רס"ח הרי נקטף בלא עתו. ואולם ר’ אברהם אינו כותב עליו כעל איש שמת בדמי ימיו“ (קרית־ספר, א, עמ' 164). ונראה לי שנפלה כאן טעות הדפוס, שלא ייתכן שרק ”ובן עשרים שנה אנכי היום“ (כך הוא בדפוס ראשון, קושטא חש“ד; רק בדפוס שני, ויניציאה ש”ו, כתוב: ובן חמש ועשרים שנה אנכי היום), שהרי שורות אחדות לפני כן הוא כותב: ”זה לי עשרים שנה בבתי החכמים השלמים אנשי השם שונה ומשמש ושותה בצמא את דבריהם, רודף לקראתם כאשר ירדוף הקורא לדעת חכמה ומוסר, להשיג רוח דעת ויראת ה‘, לשמוע וללמוד" וכו’. לפיכך שמא יש לקיים את דברי שטיינשניידר. ברם יש להודות, שמדבריו של ר‘ שלמה גם בשני מקומות משמע שהיה עדיין צעיר לימים. שלום נזקק לעניין זה שנית בקרית־ספר, ב, עמ’ 104. ובידינו ליישב את כל הקשיים אם נניח, כמות שכבר ביקש להניח שלום, ש“ספרו (של ר' שלמה הלוי) נדפס עוד לפני שנת רס”ח (כך צריך להיות במקום שס"ח, שהיא טעות הדפוס) ויהיה אפוא אחד הדפוסים היותר קדומים בקושטא (שם, א, עמ' 164), “וכי ראשי תיבות ז”ל במשרא קטרין אין הוראתם זכרונו לברכה אלא זה לשונו“ (שם, ב, עמ' 104). שלום כותב שם על ההנחה האחרונה ”מה שבאמת לא יתכן!“ ולפי עניות דעתי זו הצעה מתקבלת על הדעת, מכיוון שר' אברהם הלוי, לאחר שהביא בספרו ”משרא קטרין“ מדברי אחיו, מסיים בלשון זה: ”ודברי פי חכם חן". ודומה עלי שלשון זה אינו רגיל (על־כל־פנים בדורות ההם) לגבי אנשים שכבר לא היו בחיים.  ↩

לאחר שכתבתי כל זה ראיתי שכבר אל, ריבלין שיער, שר‘ שם טוב עטייא היה בנו של ר’ שלמה (ראה פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, א, עמ' 76 הערה 1), אבל לא הביא כל ראיה לדבריו ולא נסתייע מן המקורות שהבאנו בפנים.  ↩

אם נכונה ההנחה שר‘ שלמה היה אביו. יש להוסיף שאף אחיו של ר’ שלמה, ר‘ שמואל עטייא, היה מ“אלה אשר הלכו משאלוניקי לארץ ישראל” (ר' שלמה בהקדמתו, שם) ושהה כנראה זמן מסוים בצפת. אחד מפסקיו מובא ב“אבקת רוכל”, סימן קנב, וכן הוא נזכר בשו“ת המבי”ט, א, סימן עח; ב, סימן נד; ובשו“ת ”לחם רב" לר’ אברהם די בוטון, איזמיר ת"כ, סימן קפד (קרוב לוודאי שהמבי“ט ור”א די בוטון נתכוונו לאותו חכם, אלא שיש כאן פרכה. המבי“ט, שנפטר בשנת ש”מ, מזכיר בברכת המתים את ר“ש עטייא בתשובה הנזכרת בסימן נד, שנכתבה כנראה עשרות שנים לפני שנת ש”מ, ואילו אצל די בוטון בה בתשובה נזכרים כאחד ר“ש עטייא בברכת החיים והמבי”ט בברכת המתים! ושמא בלשון בשו“ת ”לחם רב“: ”וכדכתב הרב המובהק מהר“ר משה מטראני **ז”ל**“ התיבה ”ז“ל” היא טעות הדפוס – וצריך עיון). עכשיו ראיתי שפרומקין שיער שר‘ שמואל זה הוא אביו של ר’ שם טוב (שם, עמ' 20 – ולא העיר על המקורות שהבאנו כאן) – ולא נראה לי.  ↩

ייתכן שעלה עם אביו בילדותו או בבחרותו (ואפשר שנולד בירושלים) ושהה בחוץ־לארץ לאחר שנת של“ה, בין השנים של”ו–שס“א. מלשונו של הרשד”ם משמע, שר' שם טוב כבר היה אז חכם מובהק.  ↩

ראה בתשובה הנזכרת בשו“ת מהרימ”ט, סימן פב.  ↩

בן יעקב, “אוצר הספרים”, בערכו; רוזאניס, בספרו הנ“ל, ג, עמ' 282. הורודצקי, בערכו באנציקלופדיה יודאיקה, ז, עמודה 49 (וכן באנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, בעריכת מרגליות). אני מצטער על שנכשלתי וכתבתי בעצמי כך בערכו באנציקלופדיה העברית, כרך י, עמודה 919, מכיוון שהלכתי אחר החכמים הללו בלא בדיקה מספקת. ועדיין איני יודע מה גרם לטעות זו, שהרי לא מצינו שום ספר בשם זה שנדפס בשנה ההיא במקום ההוא! טעות אחרת טעה יערי, שאגב שטפיה לא דק ורשם: ”קהלת יעקב על קהלת לר‘ יעקב גאלנטי" (שלוחי ארץ־ישראל, עמ‘ 257 הערה 4 – אבל כתב נכונה בספרו “הדפוס העברי בארצות המזרח”, א, עמ’ 17). וכך נולד אצלו במפתח השמות חכם בשם ר’ יעקב גאלנטי, שלא היה בעולם!  ↩

על־כל־פנים, לא בשנת ש"ל.  ↩

ראה “קהלת יעקב”, סח, א: “ואמר טוב אשר תאחוז בזה אשר תמלא כרסך מהתלמוד שהוא בשר ויין, וגם מזה אל תנח ידיך שהוא מעשה הפרדס מעט מזער”. וראה גם מז, ב: “…כי דברים הללו לא ניתנו אלא מן הפה לאוזן ואין לנו שום עסק בנסתרות”. מצד שני, אחיו ר' אברהם היה מחכמי הקבלה המובהקים.  ↩

שו“ת מהר”ם גאלנטי, סימן קכד.  ↩

יא, ב; מב, ב; מח, א; נח, א; סג, א. כן נזכר ספרו של ר‘ משה קורדובירו “שעור קומה” (נז, ב–נח, א) ו“פירושו” (מח, א – הכוונה לפירושו “אור יקר” על הזוהר?). מעניינים דבריו שם בדף סג, א: “ושמעתי מפי מורי החכם השלם כ”ר משה קורדויארו נ"ע שזהו פי’ כל מה שאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא שאמרו ז“ל במסכת דרך ארץ דרך סוד, שהכונה הוא אם חטאת ותרצה לשוב ותראה איזה עניין מן השמים שיראה דוחין אותך אל תחוש, וזהו כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, שהבעל הבית הוא בעל העולם ית' שמו, כל מצותיו שמור חוץ מצא, כשאומרים לך צא מפני אל תרמוס חצרי כי מאסתיך אל תחוש כביכול לדבריו… כי אף על פי שחטא ישראל הוא וגדול כחם של בעלי תשובה לשקוד על דלתי הרחמים ואז יקבלוהו ויסייעוהו מן השמים”.  ↩

פעמים הרבה חוזרים בספר לשונות כגון: “עתה אחי ראה ופקח עיניך”, “כבר ידעת אחי”, “הנה ראיתי אחי”, ואיני יודע אם מתכוון הוא לאָחיו דווקה או אם מתכוון הוא לאֶחיו מישראל בכלל.  ↩

והם כמעט החכמים היחידים הנזכרים בכלל בשמותיהם בספרנו. בין הספרים הנזכרים – “ספר יצירה”, “ספר הבהיר” ופירוש הריקאנטי לתורה.  ↩

לפי הוצאת מנטובה שי“ח–ש”כ. בדף נג, א קורא לר' שמעון בר יוחאי “הנשר הגדול”, ואיני יודע אם מצינו כינוי זה אצל אחרים. וראה גם מא, א: “ולדעתי כי הרשב”י ז“ל ראה הפסוק (בקהלת ד, ח) בלתי מסודר, כי הוה ליה למימר יש אחד בלא בן ואח או ובן ואח אין לו”.  ↩

ראה שם, נז, והשווה זוהר חדש, ויניציאה תי"ח, חלק ב, יח, ד–יט, א. קטע קצר מן אותו לשון מובא בפירוש לאיכה של אחיו ר' אברהם (קול בוכים, עד, א – ראה גם בסעיף הבא) בשינוי גדול בהרבה.  ↩

שם, יב, א. הספר “לבנת הספיר” נתייחס בטעות לר‘ דוד בר’ יהודה החסיד, נכד הרמב“ן, והוא נתחבר כנראה על־ידי ר' יוסף אנגילינו בעל ספר ”קופת הרוכלין" – ראה קטלוג מרגוליות, ג, עמ‘ 72–73; שלום, קרית ספר, ד, עמ’ 326–327; ו, עמ‘ 269–270 הערה 1; תרביץ, כד, עמ’ 295. ברם ראה גם מארכס, JQR, ב (סדרה חדשה), עמ' 264.  ↩

הפירוש על ויקרא לא נדפס ונמצא בכתב־יד בריטיש מוזאום 767 (כולל אף את הפירוש על בראשית) – ראה מרגוליות, שם, עמ' 71–74.  ↩

יש מעין זכר למאמר בפירוש לבראשית על פרשת וישב – עיין בכתב־היד הנזכר, 132ב, ובספר הנדפס, הוצאת רש“א ורטהיימר, ירושלים תרע”ג, סד (צריך להיות: נד), ג. ושמא היה שם ונשמט. והשווה דבר דומה אצל ורטהיימר בתחילת המבוא, שם.  ↩

שם, י, א.  ↩

שם, כו, א. ר‘ משה גאלנטי היה דרשן מובהק. ר’ באיגרת ר' שלומיל מדרעזניץ: “וקודם שמתחילין להתפלל עולה הרב הגדול החסיד מהרר”מ גלאנטי יצ“ו על הבימה ודורש דברי כבושים ומעורר ישראל ליראת השם ומקרב אותן לאהבת הבורא במתק לשונו וגודל חכמתו ובקיאותו ורוב קדושתו” (תעלומות חכמה, דף מ = יערי, אגרות ארץ־ישראל, עמ‘ 198, ואותו דבר מספר ר’ שלומיל כמעט באותה לשון באיגרת הנזכרת בסעיף ד, הערה 13, שנתפרסמה על־ידי אסף ז“ל בקובץ על יד, יג, ת”ש – ראה שם, עמ' קכו). מדרשותיו נדפסו בספר “מקרא קודש, פירוש מגילת רות על דרך האמת שחבר הרב… עובדיה המון מברטנורה זצ”ל" (אגב, איני יודע משום מה כתב שלום: “ונתייחס שם בטעות לר' עובדיה מברטינורה. המחבר האמתי נזכר על נכונה בכ”י אוכספורד 1597 המכיל כמה מקונטרסיו" [תרביץ, כד, עמ‘ 299 הערה 20]. אין ספק שהמחבר הוא ר’ עובדיה המון, שהיה קרובו של רבינו עובדיה מברטינורה. כך יוצא ברור מדברי ההקדמה של ר‘ מרדכי מטיוולי ושל ר’ יצחק גרשון שם [וכן מלשון שער הספר]. כנראה שאף מוצאו של ר' עובדיה המון היה מברטנורה ולכן נתכנה כך).  ↩

שם טו, א; נ, ב–נא, א (לפי הזוהר על פרשת ויחי); נג, א; סג, ב; פא, א. וראה על נושא זה מאמרו המקיף של ג. שלום, לבוש הנשמות ו“חלוקא דרבנן”, תרביץ, כד, עמ‘ 290–306. בקשר למה שכתב שם שלום בעמ’ 299 אעיר כאן על מקורות אחדים של חכמי צפת שבהם נידון עניין זה. ראה “מגן דוד” לרדב“ז, אמשטרדם תע”ג, יז, א, וכן בספרו “מגדל דוד” (פירוש על שיר־השירים), לבוב תרמ“ג, יג, ב (שם כתוב חלוקי דרבנן, “כי מהתורה והמצות נעשה מלבוש לנשמה ונקרא חלוקי דרבנן” וכנראה צריך להיות: חלוקא דרבנן – שלום, שם, כבר העיר על המקום בדף כה, ד); פירוש ר' אלישע גאליקו לקהלת, ויניציאה של”ח, קו, ב (והשווה “קהלת יעקב”, פא, א); קמב, ב; “אגרת שמואל” (פירוש על מגילת רות) לר‘ שמואל די אוזידא, קורא גשמי שנז (? במאמרי הנזכר על ר“ש די אוזידא וספרו ”לחם דמעה" אני מברר שיש מקום לפקפק אם תאריך זה נכון הוא); קונטרס כא (אין מניין דפים בספר). שם מובא בארוכה דרוש מעניין של רבו (במאמר הנזכר אני מוכיח שרבו זה, שנזכר כמעט בכל עמוד של הספר בתואר “מורי ז”ל", הוא ר' אלישע גאליקו) ושלו על חלוקא דרבנן. וראה גם “ראשית חכמה”, ויניציאה של“ט, שער האהבה, פרק ו, קב, א. – וראה בספר ”מגן אברהם" לר’ אברהם לאנייאדו (מתלמידיו של ר' יוסף קארו בצפת, שעבר אחר־כך לארם־צובא), ויניציאה שפ“ג, בהקדמה דף ד (שם: “חלוקה דרבנן” בה"א). והשווה בספר ”כלי יקר“ (פירוש על נביאים ראשונים) לר' שמואל לאנייאדו (חותנו ודודו של ר' אברהם הנזכר), ויניציאה שס”ג, תלו ע“ב וע”ג (בפירוש על מלכים א יא, כט–ל): “לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים – אל תקרא שָנִים אלא שְנַיִם, הא' בג”ע של מטה וא‘ בגן עדן של מעלה“ (גם כאן מובא “חלוקה דרבנן” בה"א). הלשון ”נשלם (או השלים) חלוקו“ בספר ”גלי רזיא“, מוהילוב תקע”ב, יד, א; יז, ג; לד, ג, יש לו כמדומה משמע שונה במקצת. – דברי ר’ שם טוב ן‘ גאון בשם החכם (“ומזמין להם מלבוש שלם אוירי דק מאד”), שהובאו במאמר הנזכר של שלום בעמ’ 293 מן הספר “מאור ושמש”, לג, א (כך צריך להיות במקום טעות הדפוס: לט, א) מובאים בספר זה. גם לפני כן, בדף לא, ב (במקום הנדפס שם בדף לא: “כעין מלאכות מאויר דק מאד” צריך להיות: כעין מלבוש וכו').

מן הראוי להעיר כאן על הספר “זקוקין דנורא ובעורין דאשא” לר‘ שמואל היידא מפראג (פראג תל"ו), שהוא אולי הספר היחיד שמחברו מעיד עליו שחיברו כדי שיהא “מלבוש קדוש לנשמתו… שלא אשכח משנתי, שלא יחסר מנשמתו (צ"ל להיות: מנשמתי?) סוד חלוקא דרבנן” (בהקדמתו השנייה, שנקראת “הקדמת מר ינוקא… והוא סוד מלבוש הנשמה וסוד חלוקא דרבנן”, ו, ב – ועיין שם בפנים לשונות דומים). וראה שם פירושו המקורי לחלוקא דרבנן: “כי דווקא לרבנן מלבישין אותו חלוקא” (בהקדמתו הנזכרת, ד, א) ודבריו על מלבוש הנשמה, שמלאים יופי פיוטי (שם). אגב, מספר זה, שהוא פירוש לתנא דבי אליהו, נדפסו רק שני חלקים, ואילו חלק ג נשמר אולי בכתב־יד (ר' “אוצר הספרים”, בערך “תנא דבי אליהו”, והשווה “שם הגדולים” בערך “זקוקין דנורא”). חלק ג הוא פירוש לפרק כ של סדר אליהו זוטא, “והוא גדול בערכו כמעט כערך כל השני חלקים של הספר” (ראה דבריו של המחבר בחלק ב, שם, מח ע“ג וע”ד). בחלק זה היה כלול שער יז, ש“נקרא בשם שער משיח צדקינו, כי בו יתבאר כמה פסוקים וסודות גדולות נוראות ונפלאות המדברים מענין משיח צדקינו, ושם תראה היאך יהיה הגאולה ב”ב ומה שיהיה אחר הגאולה ישאר עניינם (צריך להיות: עניינים) נפלאים ונוראים מעניין משיח צדקינו הנזכרים בזהר ובספרי חכמי האמת“ (ראה בתחילת הספר ובסוף חלק א, קעז, ד). שמא אפשר לברר, אם היו בו בשער זה (או אם יש בו) דברים שעניין בהם לתולדות התנועה השבתאית. הספר על כל חלקיו נתחבר בפראג, כנראה בשנות תל”ב–תל“ה. והשווה דבריו כאן בסוף חלק א, קעז, ג: ”אר"י (אמר ר' יוחנן) אין בן דוד בא אלא בדו’ שכולו זכאי או כולו חייב… ויש לתמו‘ מאוד על מאמ’ זה האיך יזכה דור שכולו חיי‘ כמו כולו זכאי, א"כ נעשה קנוניא ח"ו לשלוח בכל נפוצו' ישראל להיו' דור כולו חיי' כדי שיב' בן דוד, אבל איפכא לא מצי’ אמרת לשלוח בכל נפוצו‘ ישראל להיו’ כולו זכאי, ודאי א“א, כי שאור שבעי' מעכב ושעבוד עכו”ם מעביר אותנו על דעת קונינו".  ↩

שם, סג, ב.  ↩

ראה שם, דף לח, דברים מעניינים על־כך. בטופס שבבריטיש מוזיאום, שבו נשתמשתי לצורך מאמרי, נמחק בדיו חלק מן הדברים כאן (וכן בשאר מקומות: למשל, כמעט תדיר נמחקה התיבה “גלגול” במחציתו הראשונה של הספר), כנראה על־ידי הצנזור האיטלקי Renato de Modena, שחתימתו משנת 1621 נמצאת בסוף הספר.  ↩

בדף נח, ב אנו קוראים: “וכמו שעינינו הרואות שלאחר פטירת האדם כל מחמדיו הולכים לערכאו' ולאיבוד”. והשווה שו“ת המבי”ט, חלק ג, סימן י.  ↩

ראה שכטר, Studies in Judaism, ב, עמ‘ 297 (וראה גם שם, עמ' 298). והשווה דברים דומים באיגרתו הנ"ל של ר’ שלומיל שנתפרסמה על־ידי אסף ז“ל: ”ואנשי־מעשה מקשטים את הכלה בכ“ד קישוטין דהיינו שלומדים כ”ד פרקי מסכת שבת בג‘ סעודות, בכל סעודה ח’ פרקים משניות" – שם, עמ' קכז.  ↩

שם נז, א. והשווה “ראשית חכמה” (שנשלם בשנת של“ה, כשלוש שנים לאחר פטירתו של האר”י), שער דאהבה, פרק ו, ק, ב: “וגם ראינו חכמים שהיו בקיאי' בחכמת הכרת הפרצוף לומר לאדם כל מה שעשה אם טוב ואם רע, ואלו ודאי שלא זכו אל החכמה הזאת הנפלאה שהיא קרובה לרוח הקדש אלא מצד מעשיהם וחסידותם”. והשווה “ספר חרדים”, ויניציאה שס"א, נד, א: והרב המקובל הקדוש רבינו יצחק אשכנזי כאשר הופיע עליו רוח הקודש והפליא לדבר; פעם א‘ נכנס עם הארץ א’ בביתו שהיה ממוכרי היין ואמר לו טבל ראיתי כתוב במצחך, אוי לך; והיהודי הודה ובכה ונתן לו תשובה. וראה גם שם, כה, א.  ↩

וכנראה כיוון לאר“י ולבני חבורתו אף בדברים שלהלן: ”שיש שני מיני צדקות, יש אחד שהוא צדיק במעשיו בינו לבין המקום לבד ויש צדקות אחר עם אנשי דורם ומיישרים אותם לעבודת האל ומחזירי' בני דורם בתשובה" – שם, עח, ב.  ↩

ראה גם שלום, Bibliographia Kabbalistica, עמ' 195.  ↩

שם, לא ע“ג וע”ד. והשווה בספרו “קהלת יעקב”, לה, א: “זה כמה ימים שמעתי מפי חכם חן ז”ל שהעיד שמצא בס“ה (=ספר הזוהר) כתיבת יד”.  ↩

ויניציאה שמ“ט. יש טפסים מאותה מהדורה שבהם נקרא הספר ”קול נגידים“. אותם טפסים שונים במשהו מן הטפסים שבהם נקרא הספר ”קול בוכים“ ואעיר על־כך במקום אחר. אגב, בהקדמתו לפירושו כותב ר' אברהם גאלנטי: ”ולא לקרו‘ בספר בן גוריון אשר אין תועלת בקריאתו ומעולם לא ראיתי מי שנתפעל בעצמו ונרתע לאחוריו לשוב אל אלקיו בשמעו הדברים ההם“. והוא סותר למה שכתוב במקום אחר שהמנהג ש”ביום ט“ב אינם יוצאים מב”ה כל היום כלו ושם קורין ספר בן גוריון“ הוא אחד מן ”מנהגים טובים וקדושים הנוהגים בא“י, הועתקו מכתיבת יד החכם השלם כמוהר”ר אברהם גלנטי יחי’" (שכטר, שם, עמ' 294–295). מכאן אפשר להסיק, לדעתי, שזמן כתיבת המנהגים קדם לזמן כתיבת הפירוש – ואין כאן מקום להאריך.  ↩

באותו לשון ממש, “אחיו יפת הגדול”, הוא מכונה ב“ספר הכונות ומעשה נסים” הנזכר, ז, א. כנראה נקרא כך על שם יופיו – השווה “שם הגדולים” בערכו (כך מכונה אף ר‘ משה זכות בהקדמתו לספר מעשה חייא [ויניציאה תי"ב] לר’ חייא רופא).  ↩

שם, מט, ב.  ↩

בבריטיש מוזיאום יש כתב־יד של “מפתח הזוהר” (מרגוליות, 1176) ועיינתי בו, אלא שהוא לא שלם ונפסק לפני הקטע שלפנינו.  ↩

ציון, י, עמ‘ 141 וראה עכשיו גם בספרי הגדול על שבתי צבי, ב, עמ’ 787 והערה 1 שם. כבר רובשוב (= שזר) בא מתוך שיקולים אחרים לאותה מסקנה, שהאיגרת נכתבה בשנת תל“ו – ראה במאמרו במאסף ציון, ו, תרצ”ד, עמ‘ נז – והעיר על־כך שלום בציון, שם, ובספרו. במאמרו בציון, שם, עמ’ 140–142, הביא שלום אף ראיות אחרות פחות מכריעות לחיזוק דעה זו. אגב, דבריו של שלום בספרו על שנת מות אמו של שבתי צבי (כרך א, עמ' 87–88) נראים כסותרים זה את זה. בעמ' 87 כותב שלום (כנראה על סמך המקור הפולני שמובא שם בהערה 4): “אמו נפטרה עוד בימי התבגרותו, בהיותו קרוב לגיל עשרים”, כלומר: בשנות ת“ה–ת”ו (1645–1646), ואילו מיד בסמוך בעמוד שלאחריו אנו קוראים (על סמך המקורות שמובאים שם בהערה 1 ובהערה 3): “הם (אביו ואחי־אביו של שבתי צבי – ד. ת.) נפטרו בסמיכות זמן, בניסן ובשבט תכ”ג (1663)… גם אמו נפטרה שנים אחדות לפני תכ“ו”.  ↩

ראה קטלוג מרגוליות, ד, עמ‘ 157–158. כמה איגרות מתוך קובץ זה (לא מן החשובות ביותר) פרסם לסירוגין י. לוין, שהיה הממונה על המחלקה המזרחנית בבריטיש מוזיאום. ראה מאמריו ב־JQR, יט (סדרה חדשה), 1928–1929, עמ’ 137–143; ספר הזיכרון לעמנואל ליף, 1947, עמ‘ 324–333; ספר הזכרון לגולדציהר, 1948, עמ’ 393–399.  ↩

סבור הייתי לפרסם את האיגרות החשובות הללו, מכיוון שהיה ברי לי על סמך ידיעות מהימנות ובנות־סמך שאוצרות הללו לא שזפתם עדיין עין החוקר (פרט למר לוין, שלא פרסם מאיגרות ר' מאיר רופא), והנה בא לידי עכשיו ספרו של שלום וראיתי שכבר נגלו לפניו כל שפוני־טמוני כתב־יד זה.  ↩

“אך טוב לחשון”, ונקוד על האות אל“ף והשווה שם, בכ”י, 125ב: יום א‘ אך טוב לסיון – והכוונה לא’ בסיון, שרק הוא (ולא כ"א בו) חל ביום א' בשנה ההיא (תל"ה).  ↩

שם, 109ב.  ↩

כינוי לשבתי צבי, שרגיל אצל ר' מאיר רופא – ראה גם להלן בפנים.  ↩

שם, 110א. כבר שלום (שם, ב, עמ' 789) הביא רובם של הלשונות שציטטנו בפנים מאיגרת זו של רופא, אבל בלא קשר עם שנת מותו של שבתי צבי.  ↩

בהעתקה מתוך כתב־היד הנזכר (שם, 105א) נפלו כמה טעויות והשמטות, ויש לקרוא כך: “בא אלינו כתב מסופיאה מהחכם השלם כמה”ר שמואל גן דור נר“ו אומרת כי יציבא מלתא כי נתבקש האהוב בישיבה דרקיעא בעצם יום הכפורים, והדברים עתיקים; ומפליא לדבר ומזרז להר”ם קאפשוטו יצ‘ אל ירך לבו וכ’ ובאחרת אכתוב למעכ“ת רובי דבריו בעה”י“. וכן בהמשך האיגרת, במקום הלשון ”אשר על כן נפלאו בעינינו הדברים האלה הכתובים במה ששלח אלי לבן אחי וידידי; יעשה שאלה על זה איך יתאמתו דבריו“ וכו' (שם, עמ' 787), שאין לו מובן, צריך להיות: ”אשר ע“כ נפלאו בעינינו הדברים האלה הכתובים במה ששלח אלי; לכן אחי וידידי יעשה שאלה על זה איך יתאמתו דבריו” וכו'.  ↩

שם, עמ' 787–788.  ↩

תחילה מבקש הייתי להסביר בדרך אחרת, שהידיעה על מותו של שבתי צבי כבר הגיעה לר‘ מאיר רופא לפני כן, אלא שבאו שמועות (מאיזמיר? ראה בהערה הבאה) שהוא מת לא ביום־הכיפורים עצמו אלא בערב יום־הכיפורים. ורופא מסופק היה בדבר עד שהגיעה האיגרת מר’ שמואל גנדור “כי יציבא מלתא כי נתבקש האהוב בישיבה דרקיעא בעצם יום הכפורים, והדברים עתיקים” (?). והלשון של גנדור שהבאנו כאן לכאורה מוכיח כך. אלא שהלשון של רופא כמה שורות לפני זה: “אבל עתה חדשה אני מגיד למעכ”ת, אך ורק יהיה הדבר כמוס בלבו לפומה לא יגלה למען ה' " מוכיח, שעדיין לא ידע על מותו של שבתי צבי לפני כן.  ↩

עדיין יש מקום לפוּן בדבר, לדעתי, אם אמנם הגיעו ידיעות מאזמיר, ששבתי צבי נפטר בערב יום־הכיפורים. בכתב־היד (107א) כתוב: “וכל מה שכתבו מאיזמיר הוא אומדנא דדעתייהו בחשב (תיבה זו היא בסוף השורה והאותיות האחרונות חסרות) שא”א להיות“. שלום השלים: בחשבון. ושמא יש להשלים: בחשבם, כלומר: ”בחשבם שא“א להיות” ששבתי צבי ימות? וכך מעיד הלשון אחר זה שם: “אמנם מי יעמוד בסוד ה‘ וזרוע ה’ על מי נגלתה עמוק עמוק מי ימצאנו, וקרוב בעיני כי מלאכי רום לא ישיגוהו וכל ענייניו (“כאן באה מלה אחת שלא יכולתי לקרוא אותה” – הערת שלום שם. ואין כאן אלא שתי [או שלוש] האותיות הראשונות של התיבה “מתחלה”, שבאה מיד לאחר האותיות הללו שרופא העביר עליהן בקולמוס) מתחלה ועד סוף כולם נפלאים ונוראים ונעלמים וכל שכן סוד זה”. אמנם הלשון “אומדנא דדעתייהו” מסתבר יותר אם נשלים: “בחשבון”, כפי שהשלים שלום. ועדיין צריך עיון.  ↩