שנים אחדות לאחר שריפת ספרי התלמוד ומפרשיו באיטליה בשנת שי“ד ובסיבת אותה גזירה התחילו כידוע להביא לדפוס את ספרי היסוד של הקבלה: תקוני הזוהר (מנטובה שי"ח), הזוהר (מנטובה וקרימונה שי“ח – ש”ס), מערכת האלהות לר' פרץ הכהן (פירארה ומנטובה שי"ח), שערי אורה לר' יוסף ג’יקטיליה (ריווא דטרינטו שי“ט, מנטובה שכ”א) וספר יצירה (מנטובה שכ"ב). מעשה זה גרר בעקבותיו פולמוס חריף ומחלוקת גדולה בין החכמים. היו מהם שראו בכך מצוה גדולה שהזמן גרמה והיו מהם שראו בכך איסור גמור. בין החכמים שפסקו להיתר היו ר' יצחק דלאטש¹. ר' משה באסולה, ר' משה פרובינציאלי, ר' ישראל מרוויגו ור' משה ביבי². בין החכמים שפסקו לאיסור היו מהר”ם מפדואה ור' יעקב ישראל פינצי³. רובי טענותיהם של האוסרים לא נודעו לנו כמעט אלא מתוך תשובות ר“י דלאטש ור”מ באסולה⁴, שמביאים סתירתן בצדן. בין נימוקי המתירים יש לציין במיוחד את הנימוק שמובא ע“י ר”י דלאטש, “שזכות העיון בספר הזהר מספיק להשיב שבותנו ולהעביר גלותנו ועליו אמרו, זכו – אחישנה, כי בעבורו יהיו ישראל נגאלין ויקרא דרור בארץ… ובמקום אחר יבשר הזהר שבדור שעתיד המשיח להתגלו' בו יותן הרשות להתגלו' ספרו וחבורו”⁵. טעם זה הוא שגרם להפלגת העיון בזוהר למן גרוש ספרד בכלל ולמן מחציתה השנייה של המאה הט“ז בפרט. מוסיף על הטעמים להיתר שניתנו ע”י החכמים המתירים הנ“ל הוא הטעם שניתן ע”י ר' עמנואל איש בניונטו שהביא לדפוס את ספרי הקבלה, בהקדמתו לספר מערכת האלהות: “… עד שבחמלת ה' עלינו שמש זרחה בעלטה… ויאר לנו מאור הגנוז והצפון שעין לא ראתה עד היום הזה… ועתה שממנו לוקח מחמד עינינו והיה לשרפה מאכלת אש ולא נוכל להתעסק בהויות אביי ורבא, והפוסקים עוד אינם כי סגרו על מסגר ומי יודע אם לרוב ימים יפקדו, ושלח יי' בחמלתו עלינו הספרים האלה”⁶. נראה שדעה זו היו לה מהלכים בקרב הציבור היהודי באיטליה, שראה בהוצאתם לאור של ספרי תורת הסוד מעין אות מן השמים ומצא בכך נוחם על שריפת ספרי התלמוד. היא מובעת אף ע“י המחבר עלום־השם של עבודת הקדש ⁷, שדבריו בפרשה זו נביא מיד בסמוך⁸. וכשם שבדבריו על הגאולה הממשמשת ובאה משמש בעל עבודת הקדש פה לתקוות המשיחיות של זמנו ושל מקומו, כך דבריו על הדפסת הזוהר הם ביטוי להרגשה הכללית של בני דורו שבאיטליה. הספר עבודת הקדש, שמחברו היה מלמד דרדקי בבתי נדיבים, נשלם בפיזארו בשנת שכ”ז⁹ הוא הועתק כולו, בפירארה בשנת של“א, כלומר ארבע שנים לאחר חיבורו. כ”י יחיד זה מן החיבור הנז' שמור בגנזי המוזיאום הבריטי¹⁰ והפיסקא שלהלן לקוחה משם, דפים 35ב – 36א.

… והוא¹¹ היה מסייעם למען יוכלו לחבר ולכתוב דברי התורה, החכמה והמצות והמוסרי' היקרים לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה בזמן הגלות ולהיות לנו מחסה ומסתור מזרם הצרות והמקרי' אשר אפפונו סבונו וגם סבבונו, ומכלם הצילנו ה' בזכות התורה שהיתה מצלת ומגנת עלינו, עד שגרמו עונות ואבדנו גם אבדנו המחסה והמסתור הגדול הזה אשר בצלו ישבנו וחמדנו ופריו היה מתוק לחכנו, ויצת אש בציון¹² ויאכל ארמנות¹³ הלכותיו¹⁴, ה' יחוס ויחמול עלינו ויאמר לצרותינו די. ואף גם זאת לא נטשנו אלקינו, לא עזבנו ולא הסתיר פניו ממנו, כי עד לא שקע שמשו של תלמודנו זרח שמשו של הקדוש רשב"י וזהר אמרותיו ואמרות חבריו הטהורות שגלו לנו, ועם תקוני סדרי בראשית המופלאים והנוראי‘, מדרש נעלם, בכתם לא יסלה ובפז לא ישולם, רעיא מהימנא, לנו היה למנה. והאלק’ אנה ליד המדפיסי' כל אלו החבורי' המאירים לארץ ולדרי' למען הניח לנו מעצבנו ומרגזנו לזכות אותנו בהגיונם ולקרא דרור בארץ כאשר נמצא בפירוש מבטיח אותנו על זאת כדאיתא בתקוני הזהר תקונא שביעאה¹⁵: אדהכי אליהו הא נחית מעילא וכו' עד וכמה בני נשא לתתא יתפרנסון מהאי חבורא דילך כד את גלייא לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא, ובגיניה וקראתם דרור בארץ וגו‘¹⁶, ובמקומות אחרים בזהר עצמו תמצא כיוצא בדברי’ הללו¹⁷. אשרי ההוגה והלומד בו בהגיון הלב והפה, כי בצלו ובזכותו נזכה להנצל מהצרות התוכפות ובאות ונהיה מהנכתבי' לחיים בירושלים. כללי פרק זה הם שלשה – – – וכי הדפסת הזהר היה לנו מרפא לאבדת התלמוד.