אין לך עשרה אנשים מישראל, שהשפעתם על התפתחותה ועל צביון דמותה של אומה זו היתה מכרעת וקובעת כל־כך כהשפעתו של האר“י הקדוש ואין לך אדם מישראל למן חתימת התלמוד עד לימיו שהאגדה השפיעה עליו מקרן־השפע שלה כמו על האר”י. כבר על לידתו פרשה האגדה את כנפיה, ולמן אז היתה האגדה מלווה כל פסיעותיו עד להסתלקותו מן העולם. האגדה היא שנעשתה להיסטוריה פועלת, ששינתה את פני היהדות.

האר“י נולד בירושלים בשנת רצ”ד ונפטר בצפת בדמי ימיו בשנת של“ב, בהיותו בן שלושים ושמונה שנים בלבד, במגפה שפרצה בצפת. רוב ימיו הקצרים דר האר”י במצרים, שלאחר פטירת אביו ירד אליה עם אמו, בהיותו בן שמונה שנים. רק בשנת ש“ל לערך, כשנתיים ומחצה לפני פטירתו, עלה האר”י לצפת, שהיתה כבר באמצעה של המאה הט“ז מרכז גדול לתורת הנגלה ולתורת הנסתר כאחד. תוך שנתיים ומחצה עלתה בידו לחולל מהפכה עצומה בקבלה ולהשפיע השפעה מכרעת על סדר־יומו ואורח־חייו של האדם מישראל בימי חול, שבת ומועד, על מנהגי התפלה, נוסחאותיה וכוונותיה. אף תנועת השבתאות מכאן ותנועת החסידות מכאן ספק אם היו באות לעולם לולי קדמה להן משנתו של האר”י, ששימשה להן בסיס ויסוד. כמעט לא מצינו דוגמא בתולדות הדת בישראל ובאומות העולם להשפעה גדולה כל־כך של אדם יחיד. השתוממותנו תגדל פי־כמה אם נזכור, שהאר“י לא הניח אחריו כמעט שום דבר שבכתובים וכל תורתו מסר לתלמידיו בע”פ. ידועים לנו רק כמה כתבים קטנים שלו וזמירותיו לשלוש הסעודות של שבת, שנכתבו בלשון הארמית של הזוהר. הרשות בידינו רק לשער, מה היו פני הדברים אלמלי היה זוכה האר"י לאריכות־ימים ומפיץ את תורתו בכתב שנים רבות. יש להניח, שאז לא היתה תורתו מצטמצמת בתוך חבורות סגורות של בני־עלייה בלבד, וממילא היתה מתפשטת כבר בשנים הסמוכות לפטירתו ולא רק בדור שלאחר זה.

המקור העיקרי למשנתו של האר“י משמשים חיבוריו הגדולים של תלמידו המובהק ר' חיים ויטאל, והמקור העיקרי לדמותו הריאלית והאגדית של האר”י משמשות אגרותיו של ר' שלמה שלומיל מדרעזניץ שבמורביה, שעלה לצפת בחוה“מ סוכות שס”ג (סוף 1602). ר' שלומל נתאווה לדור בארץ־הקודש ובעיר הקודש צפת, ובגלל כך נתן גט־פיטורין לאשתו, שלא רצתה לעזוב את ארץ־מולדתה ולילך אחריו לצפת. לבו משוך היה אחר תורת־הסוד, היא “החכמה הנוראה, הקדושה והנפלאה הנמצאת בארץ החיים ארץ צבי”. בצפת קשר קשרים עם חכמיה, חסידיה ומקובליה, וכאן באו לידו כתבי האר“י בירושה מחותנו, חסיד ומקובל, שקנה אותם בכסף מלא. הוא ריווה בהם את נפשו המשתוקקת והמתפעלת והנכספת כיסופין עילאין. ר' שלומיל הגיע לצפת כבר בימי שקיעתה. תקופת הזוהר שלה כבר ספה־תמה. כבר נסתלקו לעולמם גדולי הדור בנגלה ובנסתר, בדרוש ובפרוט. אמנם נותרו עדיין בחיים שני גדולי תלמידיו של האר”י, ר' חיים ויטאל ור' יוסף ן' טבול.

אגרותיו של שלומיל, שנכתבו בצפת בשנות שס“ז – שס”ט, יש בהן מקסמה של האגדה. הן שקוייות (?) הלך נפש פיוטי ורוח לירי מנהם בין השיטין. הכותב שופך אור של מעלה ונוגה עליון על דמותו של האר"י הקדוש, שהוא בר־אלהין ובמדרגה גבוהה מן התנאים. כל רז לא אניס ליה, מבין שיחת דקלים, חיות ועופות, יודע ומכיר שורש כל נשמה וגלגול כל נשמה. הוא מתאר בחום־לב ובתום־לב את מידותיהם ומנהגותיהם של חסידי צפת. נפשו של ר' שלומיל היתה משוטטת בצפת של מעלה ולפיכך נעלם מעיני המצב הקשה של צפת של מטה, שבו היתה נתונה בימים ההם.

שלוש אגרותיו של שלומיל, שנשלחו מצפת לחו“ל, נתפשטו במהדורות הרבה למן הדפסתן הראשונה בבאזל בשנת שפ”ט בספר תעלומות חכמה ליש“ר מקנדיאה בשם “כתבי שבח ויקר וגדולת האר”י ז”ל" (לז, א–מט, ב). הן נקראו בדרך כלל בשם שבחי האר"י, ואף ניתרגמו ליידיש, ללאדינו ולערבית. אגרת רביעית מצא ש' אסף ופירסם אותה מכתב־יד בקבץ על יד (ג/יג, ת"ש, עמ' קכ–קלג).

פרט לשבחי האר“י היה ידוע בכתבי־ידות הרבה ספר בשם תולדות האר”י, המלא סיפורים ואגדות, שמקצתם נדפסו בספר הכונות ומעשה נסים, קושטא ת“ף. לפי המקובל שימשו אגרות שלומיל מקור לספר זה. ג' שלום אף כתב בשעתו, שאי־אתה רשאי לסמוך על “הביוגרפיה האגדתית והבלתי־היסטורית לגמרי, שנתחברה בשם ספר “מעשה נסים” במאה השבע־עשרה על־ידי אחד ממקובלי ארץ־ישראל, שביקש לזייף את ההיסטוריה האמיתית של חוג זה להגדיל ולהאדיר כבוד האר”י, ואכן הפליא לעשות. דברי אמת אין בסיפורים אלה, שמקצתם נדפסו בספר הכוונות ו”מעשה נסים" בקושטא ת“ף (1720) ויותר מזה נמצא אתנו בכתבי־יד” (בחינות ח, תשט"ו, עמ' 84–85).

עכשיו בא מאיר בניהו בספר גדול בשם תולדות האר“י (גילגולי נוסחאותיו וערכו מבחינה היסטורית, בהוצ' מכון בן־צבי, תשכ"ז) ומבקש להפוך את הדעה המקובלת על פיה. לומר לך, לא שבחי האר”י שימשו מקור לתולדות האר“י, אלא היפוכם של דברים, תולדות האר”י שימשו מקור לשבחי האר"י. בלשון אחר, כמעט כל אגרותיו הנפלאות של ר' שלומיל, סיפוריו ואגדותיו, שמועותיו ועדויותיו, אינן אלא מעין פלאגיאט ומשיכה בגניבה וקנייה בשינוי רשות ובשינוי לשון.

לפי דעתו של בניהו נתחבר הספר תולדות האר“י בין שנת של”ה לבין שנת של“ח, או בין שנת שמ”ו לבין שנת שנ“ב, עכ”פ לא לאחר שנת שנ“ב. הוא משער, שהספר נכתב אולי בידי ר' ידידיה גאלאנטי, בנו של ר' משה גאלנטי, מגדולי חכמי צפת, שעשה באיטליה בין השנים שס”ז – שע“ד, ואשר ר' יהודה ממודינה העיד עליו, שסיפר “מעשה נסים ונפלאות האר”י ז”ל".

החיבור שלפנינו שלושה ספרים נפתחים בו. ספר ראשון כולל מבוא גדול בן 140 עמוד ויש בו ארבעה שערים ודיון בכתבי־היד של תולדות האר“י. ספר שני כולל את הטקסט של תולדות האר”י בצרוף אפראט מדעי מפורט של הערות ושינויי נוסחאות של כה“י, ונספחו לו סיפורים על האר”י ממקורות אחרים שבדפוס ובכתבי ידות. בספר שלישי מובאות הנהגות האר“י מתוך כתבי ידות ואזכרות ראשונות של האר”י בפי חכמי דורו בצפת, בפי תלמידיו ותלמידי־תלמידיו, ובפי חכמי חלב, מצרים ושאלוניקי. בסוף הספר באו רשימת כה"י שנזכרו ושנתפרסמו בו ומפתחות השמות, המקומות והעניינים.

את התיזה שלו מאשש ומחזק המחבר בראיות הרבה, בשקלא וטרייא מדעית מפורטת. אתה עומד משתומם למראה בקיאותו הנפלאה בכל חדרי התקופה ולכשרונו הנדיר במציאת כ“י, שלא שזפתם העין. גנזי ספרים וספוני־טמוני כתבי־ידות נגלו לפניו. ברם, לעניות דעתנו כל ראיותיו יש להן פירכא ואין כוחן יפה להוציא מן הדעה המקובלת. דומה, שאהבת החידוש של המחבר קלקלה את שורת הדין והדיון המדעית. איני יודע, אם הדברים שלפנינו נכתבו כך בקולמוס ראשון (החיבור רובו ככולו שימש כדיסרטאציה לקבלת תואר דוקטור מן האוניברסיטה העברית בירושלים); אבל כל מי שקורא אותם כמות שהם לפנינו בספר, על כורחו יבוא לכלל דעה ולכלל רושם שהמסקנה של המחבר קדמה לראיותיו, ולפיכך אין ראיותיו בדוקות ושקולות כל צורכו ולפיכך נעלמו מעיניו עובדות וראָיות, שיש בהן לפרוך לסתור את התיזה שלו. הוכחותיו ומסקנותיו של בניהו כלולות בספר הראשון. אלמלי היינו מקבלים את דעתו שספר תולדות האר”י הוא מקור ולא עיבוד מאוחר, היינו רואים ברכה גדולה ותרומה נכבדה בספר השני המביא לנו את שינויי הנוסחאות של הטקסט של תולדות האר“י בדקדוק ובדיוק למופת עם הערות מחכימות. עכשיו שאנו סוברים היפוכם של דברים, הרי לדעתנו הטרחה הגדולה והשקודה שטרח המחבר, הוא במידה מרובה, טרחת־חנם. חשוב רק הספר השלישי, הדן כאמור בהנהגות האר”י ובאזכרות ראשונות של האר“י בפי חכמי דורו ובפי תלמידיו ולתמידי תלמידיו, שבו ליקט בניהו מספרים ומכ”י חומר רב ובלתי ידוע בחלקו.

כותב שורות אלו הוא ממוקיריו של המחבר ומעריך הערכה מרובה את שפע חיבוריו ומחקריו בתולדות יהודי המזרח ובתולדות חכמי המזרח, למן גרוש ספרד ואילך, ובתחומים הקרובים להן, בהם תרם תרומה נכבדה לחקר תולדות ישראל. לפיכך גדול צערו כפליים על הכשלון שנכשל בחיבור זה שלפנינו.

בלי־משים עולה על הדעת נסיון דומה של חכם אחר, נוחו עדן, שנעשה לפני ט“ו שנה לגבי הספר “חמדת ימים”, שביקש גם־כן לתלות את המוקדם במאוחר, ושקל למטרפסיה מידם של גרשום שלום ושל ישעיה תשבי. ודברים שכתב שלום על החכם ההוא ודרכי הוכחותיו (בחינות שם, עמ' 80 – 81) יפים לאומרם על מחברנו. בניהו חושד בכשר כר' שלומיל ולפיכך לוקה ספרו. דומה, שהוא לא העמיד לעצמו את השאלה הפשוטה, כיצד אדם כר' שלומיל, הנקרא חסיד בפי גיסו ובפי ר' יוזפא האן, בעל יוסף אומץ; שכל מי שקורא באגרותיו חש ומרגיש, שהדברים נכתבו בידי חסיד תמים ואיש תם שאין לו בעולמו אלא דלי”ת אמות של קבלה בלבד; שסתרי תורת האר“י ותלמידיו שקולים בעיניו כנגד כל תענוגות עוה”ז ואף עמד וגרש את אשתו בשל כך – כיצד אדם צדיק כזה ישקר ויעיד על דברים שלא ראה ולא שמע, יעיד על דברים שהוא שמע מפי תלמידי האר"י והם דברים הבדויים מן הלב או לקוחים מספרים? ייתכן, שלא הייתי מקדיש זמן וכוחות מרובים כל־כך לכתיבת מאמר זה, אם לא הייתי מרגיש כל הימים, שנעשה כאן בשוגג עוול גדול לאיש תם וישר וחסיד בכל דרכיו.

 

עדויותיו של ר' שלומיל    🔗

לפני שנפתח בדיון המפורט יש להעיר, שכבר לפני ששים שנה ומעלה הניח חוקר הקבלה פיליפ בלוך, (בספרו הקטן Die Kabbalah auf ihren Höhepunkt und ihre Meister, פרסבורג 1905, עמ' 13, 23–24), ששלומיל העתיק מתולדות האר“י, שלפי דעתו נתחבר בידי ר' חיים ויטאל (בניהו בשם שלום, תולדות האר"י עמ' 14, הע' 2), ונעלם מבניהו (להלן בנ.) שגם שמואל קליין סבר, כנראה בהשפעת דבריו של בלוך, ששלומיל העתיק מתולדות האר”י (תולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל, עמ' 188 והע' 33 שם). ברם קליין לא היה כידוע בר סמכא בסוגייא זו.

ספר ראשון חלוק לארבעה שערים, ולאחר מכן באה רשימת כה“י, שמספרם 59, פרט לכמה כ”י שאבדו. לעניננו חשובים שער שלישי ושער רביעי שבהם כלולים כמעט כל ראיותיו והשגותיו של המחבר. לפיכך נדון בעיקר בהם; ברם תוך כדי הדברים וכן בהערות שבסוף מאמרנו, נדון גם בשער ראשון ובשער שני. בשער השלישי, הנקרא נוסח שלומיל, בא המחבר להטיל דופי בעדויותיו של שלומיל, אם שלא היו דברים מעולם ושלומיל בדה את הדברים מלבו, אם שאין דבריו אלא עיבוד והעתקה. נלך לפי סר הדברים ונבדוק את דברי שלומיל וננתח אותם אחד־אחד.

כבר בפרק הראשון בשער זה, שכותרתו “מסורות בשם חכמי צפת”, אומר המחבר “סיפורים אחדים ובעיקר ענייני קבלה מוכח מתוכם, שהם העתקות ועיבודים ממה שמצא בכתבי הרח”ו. ברצותו אמר דבר בשם אומרו, ברצותו הפך הדברים, כאילו נאמרו על ידו" (עמ' 72). שם בהערה 2 מביא בנ. סיפורו של שלומיל על הסוד שגילה האר“י ועל כן נענש ונגזרה מיתה על בנו משה, ושלומיל כותב על הסוד שגילה האר”י “והוא כתוב אצלינו”. ובנ. מוסיף “הרי זה לשונו של הרח”ו ב“שער הכונות” (שם)¹. כאילו בא לומר, ששלומיל מייחס לעצמו דברים שכתב הרח“ו. והרי בנ. עצמו כתב, כנראה בדין, במקום אחר (בהערה נגד כותב טורים אלה) “דבריו של שלומיל, והוא כתוב אצלנו באורך”, אין פירושם אלא שהיה בידו העתק של קונטריס זה. וכך הוא שיעור דבריו על הייחודים, שהיה עושה האר”י “וכל אותן היחודים הם כתובים אצלינו באר היטב” ( אג' ג, דף מג, ב) – – – וכן הוא כותב, שהסוד שגילה האר“י להרח”ו על דברי הזוהר בשלח “היה מוכרח לגלות לו, וגילה לו הסוד והוא כתוב אצלינו” (מה, ב–עמ' 55, הע' 1). הפיסקא על הסוד שגילה האר“י להרח”ו מכוונת למה שהבאנו מעמ' 72 הע' 2. נמצא בנ. סותר דברי עצמו, דבר הרגיל בספרנו, כמות שעוד נראה להלן. מאידך אין זה נכון לומר, שדברי שלומיל הם לשונו של הרח"ו בשער הכונות, כפי שיראה כל המעיין שם, עניין ספירת העומר, דרוש יב. רק תוכן הדברים דומה, וזה רק מעיד על אמיתותם של דברי שלומיל.

עוד כותב בנ. שם ש“קטע ממנו (מספר עץ חיים להרח"ו) העתיק לשומיל באג' ג' דף מד, ב,² וחלק גדול בדפים מח, א–מט, א, ואינו מציין אלא ש”כתב מהרר“ח בהקדמתו” (עמ' 72, הע' 1). איני יודע מהו הקטע בדף מד, ב, שאליו כיוון בנ..אני לא מצאתי קטע כזה. ייתכן, שכיוון להקדמה השנייה של הרח“ו לעץ חיים, שיש בה שתיים־שלוש שורות, הדומות במקצת בתוכנן למה שכתב שלומיל, אבל סמי מכאן העתקה וסמי מכאן “קטע גדול”. ומה מבקש בנ. לומר בדבריו, ששלומיל “אינו מציין אלא ש”כתב מהרר”ח בהקדמתו" – הרי האגרת מכוונת למקובל מפורסם כר' יששכר בער מקרעמניץ. ולא רק ששם הספר עץ חיים נזכר תחילה פעמיים בה באגרת (מג, א, מו, ב), אלא הוא נזכר גם פעמיים בגוף הציטאט מדברי הרח“ו (מח, ב, מט, א). ונביא כאן רק את דברי הרח”ו, שבהם מסיים שלומיל את הציטאט מדבריו “… ואמנם רצוני להעלות על ספר קצת הקדמות – – – וקראתי שם הספר עץ חיים על שמי ועל שם החכמה, אשר טועמיה חיים זכו ואכלו ממנו ויחיו לעולם וכו' – ע”כ לשון הזהב" (מט, א).

מיד בסמוך כותב המחבר “שלומיל מזכיר כמה מחכמי צפת שמפיהם שמע, ובפרט את רבו ר' מסעוד מערבי”, שסיפר לו “נפלאותיו וכל תוקף גבורותיו של האר”י“, ברם “משמו של ר' מסעוד מערבי איננו מביא אפילו סיפור אחד על האר”י, אלא על ר' אברהם גאלנטי” (עמ' 72). כלומר, בנ. מבקש להטיל ספק בדבריו של שלומיל, ששמע סיפורים על האר“י מפי רבו ר' מסעוד אזולאי³, שהרי בשמו של רבו הוא מביא סיפור על ר' אברהם גאלנטי ולא סיפור אפילו אחד על האר”י. ולא שם לב לכך שאין לדמות מילתא למילתא. הרי הסיפור על ר' אברהם גאלנטי הוא מעשה שארע בינו לבין ר' מסעוד, והוא סיפור על ר' מסעוד אזולאי לא פחות מאשר הוא סיפור על ר' אברהם גאלנטי “ומורי כמהר”ר מסעוד סגי נהור סיפור לי, שבכל פעם שראה אותו כמהר“ר אברהם גאלנטי מרחוק שלשים אמה התחיל לצעוק, שלום עליך חכם מסעוד – – – ונשק אותו (ר"א גאלנטי לר' מסעוד) ואמר לו, הלואי שאהיה מצע תחתיך בעולם הבא” (קבץ על יד שם, עמ' קכה – ר' גם מיד בסמוך). אלמלי ארע מעשה שהאר“י ור' מסעוד אזולאי היו קשורים ומעורבים בו כאחד, אין ספק שר' מסעוד היה מספר זאת לשלומיל, כשם שאין ספק ששלומיל היה מביא זאת בשם רבו. ברם ר' מסעוד מערבי לא היה תלמידו של האר”י⁴, וספק אם הכירו פנים אל פנים. אין גם כמדומה כל ראייה לכך, שר' מסעוד כבר ישב בצפת לפני שנת של“ב, שנת פטירתו של האר”י.

מדבריו של המחבר מיד לאח“ז משמע, שהוא מפקפק בעדותו של שלומיל, שר' מסעוד אזולאי ור' סולימאן ן' אוחנה, אעפ”י שלא היו בין תלמידי האר“י סיימו את כל כתבי האר”י “שלש פעמים והם בקיאים בהם כמו בא”ב" (עמ' 72–73). ואין לכך כל יסוד. בנ. גם לא מזכיר ששלומיל כותב זאת לאחר הסיפור של העתקת הכתבים שברשות הרח“ו בידי הסופרים של ר' יהושע ן' נון “ומאותו יום והלאה נתפשטו הספרי' בין יחידי סגולה בא”י לבד. ומורי כמוהר”ר מסעוד סגי נהור נר“ו ומורי מוהר”ר סילימון מערבי נר“ו כבר הם סיימו אותם שלוש פעמים והם בקיאים בהם כמו בא”ב" ושלומיל ממשיך “וכן הם בקיאים בכל הזוהר ובתיקונים” (מו, ב). ממשיך וכותב “בסי' כה(!)⁵ הוא [שלומיל] מביא עדותו של “כמהר”רם גאלנטי אב”ד דצפת“. אך ר' משה גאלנטי נזכר בסיפור והיה קשור במעשה” (עמ' 73). כלומר, מבקש בנ. לרמוז, אעפ“י שהמעשה עם ר' משה גאלנטי כך היה, אבל עדותו של שלומיל ו”כן העיד לי כמהרר“ם גאלנטי” אין שמה עדות, אלא שמועה שמע שלומיל על המעשה עם האר“י ועם ר”מ גאלנטי ותלאה בעדותו של הרמ“ג, עדות שלא היתה מעולם⁶. אין צריך לומר, שעל חנם חשדו המחבר לשלומיל. תמיהני מדוע לא יכול היה שלומיל לשמוע זאת מפי ר”מ גאלנטי. גם רחוק הוא להניח (אף לפי הנחתו המוטעית של המחבר, ששלומיל בדאי הוא), ששלומיל יבדה מלבו עדות לגבי חכם, שהיה בחיים עוד חמש שנים לפחות לאחר כתיבת אגרת זו⁷ מיד לאח“ז ממשיך בנ. וכותב “אף דברים שנאמרו בשמו של ר' אברהם הלוי לא לשלומיל נאמרו. בסי' יא (!ר' הערה 1, 5) כתוב “והעיד פעם אחת החסיד הקדוש כמוהר”ר אברהם הלוי”. לשון זו על אף סתמיותה מכוונת ליצור רושם, שהעדות נמסרה לו ומתפרסמת לראשונה, ולא נקט בלשון זאת אלא כאן בלבד” (שם – ההטעמה שלי – ד.ת.) מריה דאברהם – עד היכן כוחו של חשד־חנם מגיע! אלמלי היה המחבר דן את ר' שלומיל ודן בר' שלומיל ביושר ובלא משוא־פנים, הרי תיבה קלילא דא לי החסרה כאן בדבריו של שלומיל, היא בלבד דייה להעיד על מהימנות דבריו של שלומיל. אין ספק שהדין עם בנ. שר' אברהם הלוי נפטר לפני ששלומיל בא לצפת (שם עמ' 73 – ור' גם להלן). לפיכך לא יכול היה לשמוע עדות מפי ר“א הלוי. והרי דבר הוא, שתדיר נוהג שלומיל לכתוב סיפר לי, העיד לי וכדומה. ודווקא כאן נקט לשון העיד בסתם, לומר לך, ר' שלומיל אמת ודבריו אמת. הוא הדין בסיפור ששמע שלומיל מפי אלמנתו של ר' יוסף קארו, שבנ. אומר עליו בלא ראייה כלשהי ו”אין הוא מן הדברים שניכרת בהם האמת" (שם).

מיד בסמוך מציין המחבר “רק תלמיד אחד הוא [שלומיל] מציין, ששמע מפיו, הוא החכם ר' גדליה הלוי” פעם (סי' יד! ר' הע' 1) ענין שיש בו מן הסיפור שנמצא בתולדות האר“י והוא כותב “סיפר לי” (שם – הלשון מסורס ואינו מתוקן כל צרכו). “ברם – ממשיך וכותב בנ. – אגרת זו בנוסח שכתב אותה שלומיל ל”חברותא קדישא” שבגולה, הלשון היא: “סיפר החסיד הגדול מ' גדלי' ז”ל אחד מתלמידי האר“י ז”ל לחבריו“. שמא תאמר ששינוי זה הוא מעשה ידיו של ר' יוסף מדובנא. אין הדבר כך, שכן הסיפור כולו נמצא בספר זה ללא שינוי בלשונו. אדרבא, מוכח שהאגרת הזאת היא המקורית, שיצאה מידו של שלומיל, ושיבושים שבאג' ד' אינם נמצאים כאן” (שם). כל הדברים הללו אינם מיוסדים, אין שום ראייה של ממש לדבריו של המחבר, ששלומיל הוא שכתב אגרת בנוסח אחר לחברותא קדישא שבגולה. ייתכן, שנכתבו בידי אחרים, אם בהעתקה מאגרותיו של שלומיל ואם ממקורות אחרים. זו השערה של המחבר במקום אחר (עמ' 52 ור' גם עמ' 49), המובאת כאן בלשון כזה, שהקורא לפי תומו סבור, שלא בהשערה אנו עוסקים אלא בעובדה מוכחת ומובנת מאליה (לצערנו, זו רעה־חולה, שהספר לוקה בה במדה מרובה, וכמה דוגמאות לכך נביא להלן). ממילא לא “מוכח, שהאגרת הזאת היא המקורית, שיצאה מידו של שלומיל”. הרי דוקא מאגרת זו היו כמה העתקות (ר' להלן). כן לא נכונים דבריו של בנ. שר' יוסף דובנא פירסם סיפור זה בספרו יסוד יוסף ללא שינוי כלשהו. ישנם כמה וכמה שינויים בנוסח המובא בספר זה, ובכללם השינוי “סיפר – – – ר' גדלי' – – – לחביריו” במקום “סיפר לי” שבפי ר' שלומיל. אח“כ מביא בנ. את הסיפור השני, ששלומיל מעיד, ששמע אותו מפי ר' גדליה, וקובע ו”דומה שאין הדבר צריך לפנים, ששלומיל לא שמע דברים אלה מפי ר' גדליה הלוי עצמו, לכל היותר העיד על אמיתותם. בלאו הכי אין אנו יודעים, אם ר' גדליה הלוי נשאר בצפת" (שם). דומה, שאין הדבר צריך לפנים, שהבא להוציא מחזקת כשרות אדם כשר וחסיד כר' שלומיל צריך להביא טענה יפה מזו. אין אנו יודעים – אין זו טענה להוציא. בנ. ממשיך “באגרת השלישית (שס"ח⁸) הוא [שלומיל] מזכיר, שמכל תלמידי האר”י נשארו בחיים שלושה, הרח“ו, ר' יוסף מערבי, ור' גדליה (מו, א), והדין עמו, אבל עדיין נותרו אחרים” (שם). המחבר השמיט כאן תיבה אחת “ועתה כע' קיימים עוד ג' מתלמידיו החשובים – – – כמהרר”ח נר“ו ומהר”ר יוסף מערבי נר“ו ומהר”ר גדליא נר“ו והם גדולי ישראל” (מו, א). כלומר, שלומיל לא אומר מה ששם בנ. בפיו, שמכל תלמידי האר“י נותרו בחיים רק שלושה מהם, אלא שמכל תלמידי האר”י נשארו בחיים עוד שלושה תלמידים חשובים. המחבר מוסיף מיד, שבאגרת א מזכיר שלומיל את ר' יעקב אלטאראץ ובאגרת ד' את יהודה משמעון (משען) ויעקב לוגמא (ההטעמה של המחבר – ד.ת.), שלא ידוע כלל ומכל שכן שלא נזכר ברשימות תלמידי האר“י (שם). אין ספק, שטעה בנ., כשביקש לזהות את ר' יעקב אלטארץ תלמיד האר”י עם העני ר' יעקב אלטארץ, שנשברו כדיו והיה מתרעם על מידותיו של הקב“ה, כפי שמספר עליו שלומיל באג' א (דף לט). השם אלטארץ או אלתארץ היה רגיל בתקופה ההיא – ר' להלן. הדין עם בנ., שלא מצינו תלמיד האר”י בשם ר' יעקב לוגמא⁹. אבל אין ספק, שחל כאן שיבוש, וכבר העיד המחבר עצמו ש“כתב־היד הוא משובש, ונשתבש יותר בדפוס” (עמ' 48 הע' 1). וכך יכול להעיד גם כותב שורות אלה, שכה“י היה לנגד עיניו. הרי ראינו שלפני השם יעקב לוגמא כתוב באגרת ד השם יהודה משמעון במקום משען. במקום אחר באגרת זו כתוב ר' שלמה אלוואקין במקום ר' שלמה אלקבץ (ר' קבץ על יד שם עמ' קלב והע' 103). ושמא יש לגרוס לחמא, הוא ר' יעקב אלחמי, בנו של ר' אברהם אלחמי (ר' תולדות חכמי ירושלים, ח"א, עמ' 126, והע' 3 שם). ברם, גם עליו לא שמענו, שהיה תלמידו של האר”י.

המחבר מסיים רשימה זו של חכמי צפת בעוד שלושה חכמים, שנזכרו באגרות שלומיל והם ר' משה גאלנטי, ר' מנחם גאלנטי ור סולימאן ן' אוחנה. שלומיל מעיד, ששמע סיפור זה מר' מנחם גאלנטי על אביו ר' אברהם גאלנטי, וכותב על־כך בנ. “ברם שמו לא ידוע לנו ממקום אחר” (שם). ותמיהני על חכם כבניהו, שבקי בכל חדרי התקופה, כיצד נעלם ממנו, שחכם בשם ר' מנחם גאלנטי חתוך על אגרת של חכמי צפת לעיר מודינה שבאיטליה, שנכתבה בשנת ש“ע, כלומר כמעט באותה שנה, שבה פירסם שלומיל את אגרותיו! האגרת נתפרסמה ע”י אלמליח ב“מזרח ומערב” (כרך ג, תרפ"ט עמ' 319–321), והובאה האגרת בחתימת שם הכותב גם ע“י יערי בספרו שלוחי א”י (עמ' 249–250 וכן במפתח השמות שם)¹⁰. כן נזכרה האגרת ע"י… בניהו במאמרו בס' היובל ליצחק בער (עמ' 264 והע' 99, עמ' 269 הע' 30)! ותמיהה על תמיהה, שממש בעמוד זה שאנו עומדים בו בספר שלפנינו (עמ' 73) מציין המחבר עצמו (בהערה המובאת שורה אחת לאחר ההערה על ר' מנחם גאלנטי) למאמרו בס' היובל לבער עמ' 268, כלו' עמוד אחד לפני העמוד שבו מובאת האגרת, שבה נזכר ר' מנחם גאלנטי! אכן, משיב חכמים אחור, ואשרי משכיח נזכרות!

בפרק שלהלן דן המחבר בסיפורו הידוע של שלומיל, המספר לנו על ר' יהושע ן' נון, שביקש רשות מן הרח“ו להעתיק את הקונטרסים מכתבי האר”י, שהיו בידו, והרח“ו לא נענה מכיוון “שאין רשות נתונה מלמעלה עדיין”. עד שחלה הרח”ו שנה תמימה, ור“י ן' נון נתן לר' משה ויטאל, אחיו של הרח”ו, חמישים זהובים, והלה הביא לו הספרים אבל לא כולן“. ר”י ן' נון שכר “מאה סופרים ונתן לכל אחד ששה ניירי' והעתיקו אותו בג' ימים ותיכף החזיר הספרים למקומן, ותכף באות' שעה חזר כמהרר”ר לבריאותו ולא היה ריב“ן יכול להשיג יותר מן אותן הספרי' שלא העתיק” (מו, ב). לפי דבריו של שלומיל ארע המעשה ט“ו שנים לאחר פטירתו של האר”י, דהיינו בשנת שמ“ז. שתי טענות טוען המחבר כנגד מהימנותו של סיפור זה. א) אין כל רמז לכך, שהרח”ו חלה בשנת שמ“ז ואף בחזיונותיו אין הוא כותב על כך דבר” (עמ' 75). ב) תעודה שמצא בנ. מלמדת, שכבר “שנתיים לפני כן, בשנת שמ”ה, נהרג ר' ן' נון" (עמ' 76).

לגבי הטענה הראשונה יש להשיב, לא שמענו אינה ראייה לסתור. הרי המחבר עצמו משער, שמא בדין, שדברי שלומיל באגרתו משנת שס“ט “שהיום מ(?) שנה נחלה חולי גדול והגיע לשערי מות” (לח, א). מכוונים למחלה זו “האות מ' בס' תעלומות חכמה מטושטשת – – – נראה שצ”ל כ' ונמצאו דברי עצמו מכוונים” (עמ' 75).

יפה מן הטענה הראשונה הטענה השנייה. כותב שורות אלו, שקרא ספרו של בנ. כמה פעמים מתוך עיון מדוקדק, יכול להעיד, שבין כל הטענות וההשגות והפירכות המרובות של המחבר כנגד שלומיל, זו הטענה האחת והיחידה בכל הספר רב־הכמות שיש לה משקל, אם אמנם נכונה קריאתו של המחבר בתעודה הנזכרת. ייתכן שיש לקרוא שמ“ח ולא שמ”ה, או שמא נפלה בה טעות הדפוס¹¹. עכ“פ משו”ת ר' יום טוב צהלון (ויניציאה תנ"ד) יוצא מפורש, שבשנת שמ“ה היה ר' יהושע ן' נון עדיין בחיים. תשובת מהריט”ץ סי' לא, שבה נזכר ר“י ן' נון ונכתבה בשנת הש”ם, מכוונת כנראה לשנת ה' אלפים ש“מ, אבל התשובה סי' נד משנת הש”ם אין ספק שהיא מכוונת לשנת שמ“ה , כמות שיוצא מתוכן השאלה והתשובה שם, ובסופה כתוב “והסכים לדבריו (של מהריט"ץ) ר' יהושע ן’נון”¹² אח”כ ראיתי שבנ. עצמו מייחס את ההסכמה של ר“י ן' נון “אחר שנת שמ”ה” (תשובות לקהלת עאנה, קבץ על יד, ה, תשי"א, עמ' קנ, הע' 2 = הדפסה מיוחדת, עמ' יט, הע' 2)¹³. אמנם דבר זה אין בו להכריע כנגד התעודה הנ“ל. שמא נהרג ר”י ן' נון בסוף שנת שמ“ה, והסכמתו ניתנה חדשים אחדים לפני כן – ועדיין צ”ע. ברם בר מן דין, אף פירכא זו החמורה לכאורה תשובתה בצדה. הרי אינני מבקש לומר, ששלומיל מדייק תדיר בשמועותיו ובסיפוריו כל הצורך. אלא שיש יסוד היסטורי כמעט לכל דבריו, אף שהפרטים לעתים אינם מדוייקים כדבעי. והוא הדין בסיפור עם ר“י ן' נון. וכן כתב ג' שלום “ספורו של שלומיל מוגזם מאד בפרטים, כדרכו, אבל עיקרו בוודאי נכון” (ציון ה, עמ' 139. ור' גם שם עמ' 135 הע' 1). ואפילו המחבר עצמו כותב “עם כל הגוזמא שבדברי שלומיל, אפשר שיש יסוד לסיפורו שכתבי הרח”ו נעתקו בידי כמה סופרים, אבל לאו דוקא על־ידי ר' יהושע ן' נון” (עמ' 74, הע' 4). לפיכך נראה, שהמספר שנקט שלומיל ט“ו, לאו דוקא (גם הממספר מאה סופרים יש לו אופי אגדי). שמא צ”ל י“ג, כלומר, המעשה היה בשנת שמ”ה. בשנת שמ“ד עדיין דר הרח”ו בירושלים¹⁴. גם לא מן הנמנע, שכל המעשה ארע בירושלים, כפי שמשמע בדברי שלומיל כמה שורות לפני זה.¹⁵

לאח“ז מביא בנ. את סיפורו של שלומיל, שר' מנחם עזריה מפאנו קיבל רשות להעתיק את הספר אור יקר של רבי משה קורדובירו ונתן לאלמנתו של ר' משה קורדובירו אלף אדומים “ופה צפת הוגד לי, שמלבד האלף ששלח להאלמנה הרבנית שלח כ' זהובים אדומים להרר”י קארו ועשרי' למהר”ר שלמה (אלקבץ) וי' למהרר“מ אלשיך” (מב, א). ומוסיף המחבר “מן השטר שנכתב בשנת שמ”ד, שגילה החיד“א, יוצא מפורש, שהרמ”ע התחייב ליתן לאלמנה חמש מאות סיקיני. וכל שהוסיף אין לו קיום¹⁶. ההעתקות מוכיחות, שהרשות ניתנה להרמ“ע אחרי שנת של”ה. מרן, וכנראה גם ר' שלמה אלקבץ, לא היו אותה שעה בחיים" (עמ' 76). הדין עם בנ., שמן השטר משנת שמ“ד אתה למד, שהרמ”ע מפאנו נתחייב לאלמנתו של הרמ“ק בעבור העתקת כתבי בעלה רק חמש מאות סיקיני (=דוקאטים, זהובים אדומים) ולא אלף סיקיני. וכבר העיר חיד”א “דלא סיימוה קמיה דמהר”ר שלמה שלומיל" (שה"ג ערך אור יקר. ור' גם בנ. שם הע' 3). בזה יש למצוא חיזוק להנחה, שהנחנו לעיל, שעיקר דבריו של שלומיל נכונים אלא שאין הוא מדייק כל־כך בפרטים. מאידך אין ראייה מן העתקות הספר אור יקר, שהרשות ניתנה לרמ“ע מפאנו אחרי שנת של”ה, דהיינו לאחר פטירתם של מרן ור“ש אלקבץ, ולפיכך לא היה יכול לשלוח להם כסף “למען ימליצו בעדו בהעתקתו נגד האלמנה “(מב, א). בנ. הביא את דברי חיד”א בשה”ג שם רק בחלקם. הוא לא הביא את דבריו של חיד”א שם, המשיבים על דבריו “ונראה דכששלח המעות הנז' היה בסוף ימי מרן מהר”י קארו, שהוא עלה לשמים שנת של“ה, והמעתיקים נתאחרו ולא גמרו העתקתם עד שנת השמ”ב".

בסוף פרק זה מזכיר המחבר בתכלית הקיצור ארבעה ענינים (לכל ענין – שורה אחת!), שבהם נאמנת עדותו של שלומיל גם לפי דעתו.

בפרק הבא דן בנ. בידיעות על החיים בצפת, הכלולות באגרות שלומיל, הסותרות את האמור באגרות ראשי קהלת צפת משנות שס“ד־שס”ה, שלפיהן מצבה של צפת בימים ההם היה קשה וחמור. כבר העירו אסף ושלום על סתירה זו והשיבו על כך תשובה, שכל המוסיף עליה אינו אלא גורע " ממכתבי הבקשה נראה את מצבה הקשה של צפת – – – ואולם ר' שלומיל השקוע בעולמות עליונים אינו חש ומרגיש בכל זה. הוא מאושר בחברתם של חסידי צפת ומקובליה ומסיח דעתו מכל הבלי העולם הזה" (אסף, קבץ על יד שם, עמ' קיט). ומעין זה הם דבריו של שלום (ציון ה, עמ' 241) המובאים ע“י בנ. (עמ' 76). בנ. עצמו השיב תשובה לסתירה זו, שהיא קרובה לתשובה שהזכרנו “… כל כך למה? כנראה ששלומיל התיר לעצמו לתאר את הדברים כפי שהשעה היתה צריכה להם. סבור היה שעם גילוי סודות הקבלה שמאז נתגלו לאר”י היו כמוסים “פקד ה' את עמו לתת להם לחם. ובודאי כי הוא סימן גאולה”. דברים שעתידים היו להיות בימי הגאולה, נתנם שלומיל ענין לזמנו וביקש לעורר על־ידי כך תלמידי חכמים ומקובלים לעלות לצפת כדי שלא תתעכב הגאולה” (עמ' 78 – ור' דברים קרובים בעמ' 80). הנחה זו של המחבר היא מן ההנחות היחידות בספר שלפנינו שהיא נכונה לפיענ"ד ושאפשר להסכים לה בכל לב. דומה שאילו בנ. היה שם לב לשורות אלו, שנכתבו על ידו, והיה קורא אותם בעיון פעמים הרבה, כפי שעשה המבקר, היה מוצא, שהדמות האמיתית של שלומיל העולה מכאן, היא היפוכה של הדמות, שביקש לצייר בכל ספרו. כאילו שלומיל הוא בדאי ושקרן, מריק מכלי אל כלי ומוציא דברים ממשמעותם הנכונה, מעתיק וקונה בגניבה בשינוי רשות ובשינוי שם ובשינוי דברים, אין דבריו נאמנים ועדותו עדות שקר.

לאחר מכן עומד בנ. על הסתירה, שסותר שלומיל את דברי עצמו באגרת ד. תחילה מביא שלומיל את הסיפור הנפלא על ר' אברהם הלוי, שנגזרה עליו מיתה, ולאחר שזכה לראות עין בעין את השכינה ליד הכותל המערבי בדמות אלמנה לבושת שחורים נתווספו לו כ“ב שנות חיים. מכאן אתה למד, שר”א הלוי נפטר בין שנת שנ“ב לבין שנת שנ”ד¹⁷. ואילו בהמשך האגרת, שנכתבה עכ“פ לא לפני שנת שס”ג, כותב שלומיל “ובעיני ראיתי שעשו כל זה הסדר [סדר הרחצה למת] למהר”ר אברהם הלוי זצ“ל ולמהר”ר משה מבריסק זצ“ל” (קבץ על יד, עמ' קכה). דהיינו שר“א הלוי נפטר לא לפני שנת שס”ג. אין בידינו להשיב, שהסיפור הראשון רק אגדה הוא ואין מקשין על האגדות (אעפ“י שהסתירה סתירה היא עכ”פ), שהרי ר' אברהם הלוי נזכר בברכת המתים בשער הספר קצור ראשית חכמה, שיצא בויניציאה בשנת ש“ס, כפי שמעיד בדין בנ. (עמ' 78). אלא שנראה לי ללא ספק, ששלומיל נתכוין לחכם אחר בשם ר' אברהם הלוי, שלא כבנ. הטוען “ואין לומר שכוונתו לאחר, שכן מראשית האגרת ועד כאן נזכר חכם זה תדיר” (שם). אמנם באיגרת נזכר תחילה רק ר' אברהם הלוי ברוכים, אבל הרי אגרת זו נעתקה בידי גיסו של ר' שלומיל בהשמטות “… לכן אמרתי להעלותו על ספר הגיליון ולברור אוכל מתוך אוכל מהני מילי מעליתא, הנהגות ישרות מבני עליה” (קבץ על יד, עמ' קכא). בנ. גם לא עמד על־כך, ששלומיל עצמו כותב בה באגרת “כמהר”ר אברהם הלוי זצ”ל, אשר חיבר תיקוני שבת שבסוף קיצור ר“ח” (שם, עמ' קכב). וכנראה היתה לפניו מהדורת ויניציאה ש“ס, שבשער הספר נזכר כאמור ר”א הלוי בברכת המתים, וכן בתחילת תיקוני שבת, שם טו, ב. עכ“פ קושיא זו קשיא לא רק אליבא דידי אלא גם אליבא דבנ. הרי גם לא יטען, ששלומיל משקר במצח נחושה ובעזות פנים ויכתוב “ובעיני ראיתי שעשו כל זה הסדר למהר”ר אברהם הלוי” על חכם שנפטר כמה שנים לפני שהוא בא לצפת. על כרחנו עלינו לומר, שמדובר כאן בשני ר' אברהם הלוי¹⁸.

 

נוסח שבחי האר“י ונוסח תולדות האר”י    🔗

הפרק “מקורו של נוסח שלומיל – ס' תולדות האר”י" (שער שני, עמ' 79–90) חלוק לכמה פרקי משנה (כשאר הפרקים) ויש בו טו סעיפים, שעל רובם־ככולם נדון להלן. רובי דבריו של המחבר בפרק זה מלאים פלפולים כמשי דקים ועבים כשקים וטענות רופפות, שעל רובן אפשר לומר, איפכא מסתברא.

בנ. פותח כדרכו, ש“עובדות היסטוריות שמצא במקורות, לא ראה שלומיל פגם לשנותן ולהוציאן מתחום האמת לתחום האגדה” (עמ' 80), ומביא שלוש ראיות לכך.

א) האר“י נסע למצרים עם אמו אחר פטירת אביו, ואילו שלומיל כתב באגרת ד, שאביו ואמו נפטרו בפרק־זמן אחד, והוא ירד לבדו למצרים אל דודו¹⁹. דומה שזו ראייה לסתור. אילו לקח שלומיל מתולדות האר”י משום מה היה משנה עובדה זאת, המסתברת יותר. בתולדות האר“י לא נזכר דרך אגב ובהבלעה, שהאר”י היה יתום מאביו ולא מאמו, אלא בפרטות יתירה “ובזמן ההוא נפטר אביו – – – ותאמר לו אמו, בני, הנה נא אני אשה אלמנה – – – ועתה הבה נרדה מצרים לבית דודך שהוא עשיר גדול – – – ויאמר לאמו הנני לעשות, כל אשר תאמרי אלי אעשה. ויקומו וירדו מצרים” (סי' ב – עמ' 152). אלא מכאן נראה, שלא העתיק שלומיל ממקור זה אלא שמועה שמע בצפת, שמועה לא בדוקה²⁰.

ב) “שלומיל כותב, שלא מסר האר”י דבר לתלמידיו עד שקיבל מפיו הרח“ו שנה אחת תמימה והיה כותב כל מה ששמע מרבו”. אחר־כך התחיל הרח“ו מוסר את הדברים לקצת חברים “עד שנתחברו לו י' חבירים”. ברם, הרח”ו וכל המקורות מעידים, שהאר“י לימד כמה תלמידים שנה תמימה לפני שבא אליו הרח”ו (ר' סי' ח-ט). כלום אין שינוי זה נעשה בכוונת־מכוון, להראות שכל שהגיע לחברים לא היה אלא בזכותו של הרח“ו, ואלמלא הוא לא היתה תורת האר”י נודעת" (שם). בנ. לא מוסר דברי שלומיל במדוייק. שלומיל לא בא לומר, שהרח“ו היה תלמידו הראשון של האר”י. הוא בעצמו כותב, שהאר“י היה “יושב ששה חדשים בא”י, מצפת וממתין, אימתי יבא כמהרר”ח אצלו“. ורק כאשר בא הרח”ו אצלו גילה לו האר“י “מה שנאמר לו במצרים, ומאותו יום והלאה לא מש מתוך האוהל והיה מוסר לו סתרי תורה שנה אחת תמימה והיה כותב כל מה ששמע מרבו” (דף מג). ואח”כ הלך הרח“ו “וגילה אותו לקצת חביריו, עד שנתחברו לו י' חברים” (שם). בעיקר הדברים מבקש שלומיל לומר כאן מה שלפי עדותו של הרח”ו אמר האר“י לתלמידו ר' יוסף ארזין “כי הוא ז”ל [האר”י] לא בא לעולם אלא ללמד אותו בלבד, ושכל שאר החברים לא היו יכולין ללמוד אפילו אות אחת ממנו, אלא כולם היו צריכים ללמוד עמו. וגם ענין זה אני שמעתיו מפי מורי ז“ל (ספר החזיונות, עמ' קנט). דברים שתלה המחבר בשלומיל בסוף הקטע שציטטנו, אמרם בעצמו על בעל תולדות האר”י “הסיפורים על האר”י ככל שמרבים לפאר את דמותו מאדירות את תלמידו הרח“ו. הוא היה תלמידו הנאמן. האר”י לא רצה ללמד גדולים ממנו וכל החכמים נזקקו להרח“ו, אפילו רבו ר' משה אלשיך. וכל עצמו לא בא האר”י לעולם אלא בשבילו" (עמ' 116 – ור' גם להלן תולדות האר"י סי' י, לט, עמ' 164, 203). מדוע לא אומר בנ. על בעל תולדות האר“י, שדבריו נאמרו בכוונת מכוון, להראות שכל שהגיע לחברים לא היה אלא בזכותו של הרח”ו וכו‘? ג). ידוע הסיפור המפורסם על ר’ יוסף קארו, שביקש ללמוד תורת הסוד מן האר“י, והאר”י לא רצה ללמדו ואמר, שנשמתו אינה מסוגלת לקבל חכמה יותר אלא על פי דרך הרמ“ק ז”ל וסימן לדבר, שבכל פעם שישב מהררי“ק לפניו ללמוד, תכף כשהתחיל לגלות לו סוד התחיל מהררי”ק לישן ולנמנם עד שהוא בעצמו ראה והכיר שאינו ראוי לכך ופסק מללמוד" (מז, א). סיפור דומה מסופר בתולדות האר“י על ר' משה אלשיך, שהאר”י לא רצה ללמדו סתרי תורה “שלא בא נשמתו בעולם הזה אלא לחבר הספרים ההם, שחבר על דרך הפשט” וסימן נתן לו האר“י “שלאחר שתצא למקום פלוני, אשר תמיד אנו עוברים אותו בדרך לקבל שבת – – – וכשהגיעה אותה שעה נפלה עליו תרדמה גדולה וישן. ויעבור הרב עם החברים ולא ראה אותם – – – אמר לו הרב, לא אמרתי לך, שלא באה נשמתך בפעם הזאת ללמוד קבלה” (עמ' 170–171 – ור' עמ' 80). ומוסיף המחבר “הסיפור על מרן הוא זר ורחוק מלהתקבל על הדעת ולא יכול היה להיווצר בצפת על־ידי תלמידיו ותלמידי־תלמידיו, אלא בדמיונו של שלומיל” (שם עמ' 80). ולי נראה לענ”ד היפוך הדברים. דוקא בשעה שכתב שלומיל את אגרותיו כבר נחשב האר“י כבר־אלהין “מלך מלכי הקבלה”, ואילו מרן עדיין לא נחשב כסמכות בלתי מעורערת, שכל החולק עליו כחולק על השכינה. בעיקר לא יצא עדיין טבעו בעולם כמקובל, ולפיכך מסתבר ביותר, ששלומיל שמע בצפת שמועה זו על מרן. אבל במחציתה השנייה של המאה הי”ז (שאז נכתב החיבור תולדות האר"י, לפי דעתנו – ר' להלן) כבר היה מפורסם מרן וידוע לא רק כמרא דשמעתתא אלא גם כמארא דקבלה, לאחר שיצא בינתיים בדפוס גם ספרו מגיד ישרים (לובלין, ת“ו, ויניציאה, ת”ט), ולפיכך היה באמת “זר ורחוק מלהתקבל על הדעת” סיפור כזה על מרן²¹ (ברם ר' עמק המלך, ע“א, וע”ב), ולכן בעל תולדות האר“י נתן אותו ענין לר' משה אלשיך (בשינויים מועטים). מלבד זאת הדין עם המחבר, ש”הסיפור על ר' משה אלשיך – – – יסודו נמצא בכתבי הרח“ו” (שם, ור' עמ' 171 והע' 2, וס' החזיונות, עמ' ח).

הסעיפים ד ו-ה הם עניין להערכה ולטעם של הקורא ויש בהם פנים לכאן ולכאן, עכ"פ אין בהם להוכיח דבר.

סעיף ו פותח בלשון זה “עיבודים אחדים מורים על חוסר הבנה ושטחיות” (עמ' 82). וראויים הדברים להיאמר על אומרם. בתולדות האר“י כתוב ולא ראהו (את אליהו הנביא) שום אדם רק הוא [אביו של האר”י] לבדו“. ואילו שלומיל כתב באגרת א “ולא ראה שוב דבר רק אביו לבדו”. בנ. מפרש “ולא ראה (המוהל) שום דבר רק אביו לבדו. במקום ראהו, כלומר מילה המתייחסת למה שהיה לראות – את פני אליהו הנביא, כתב ראה והוציא המשפט ממשמעותו, ובמקום שום אדם כתב שום דבר, כאילו היו כמה עניינים, בשעה שהכל מוסב רק על אליהו. ולא זו בלבד, אלא שכל הקהל לא היה צריך לראות, ושלומיל הסב זאת רק על המוהל (שם). בנ. פשוט לא הבין את דברי שלומיל. דבריו “ולא ראה שום דבר רק אביו לבדו” מוסבים על אליהו, והכוונה היא שרק אביו של האר”י לבדו, ולא המוהל ולא כל הקהל, ראה את אליהו הנביא, שישב על גבי חיקו ולקח את הילד מידיו “ושם אותו ע”ג חיקו ותפס אותו בב' ידיו” (לז, א), ולפיכך כתוב שום דבר ולא שום אדם, שהקהל לא ראו לא את אליהו ולא מה שעשה. וכך מלמדים דבריו של שלומיל באגרת ד “וכל ישראל העומדים שם לא ראו מאומה מן המאורע” (קבץ על יד, עמ' קמט). וכך הבין גם רי“א ממודינא, שמביא מאגרות שלומיל, שנדפסו “בחבור היש”ר” וז"ל “– – – שבלידתו בא אליהו ז”ל בקהל והחזיקו בחיקו, עד שהמוהל מל אותו, ושום אחד לא ראהו כי אם אביו (ארי נוהם, תרפ"ט, עמ' עח).

נביא כאן עוד שתי דוגמאות לחוסר ההבנה של המחבר בדברי שלומיל. להלן הוא מביא מאגרת ג, ששלומיל מעיד על האר“י ש”בכל לילה ולילה לאחר שהתחיל לישן, היתה נשמתו יודעת ומכרת כל השבילין וכל הנתיבות, שהיא צריכה לעלות במתיבתא דרקיעא ועלתה עד שהגיע אצל המלאך הממונה על כל הנשמות, הוא שואל אותו לאיזו ישיבה רוצה לילך" (מה, א). ושואל בנ. “ולא חש ולא הרגיש שהוא סותר דברי עצמו, כי אם ידע כל הנתיבות. למה היה צריך לשאול למלאך” (עמ' 86 הע' 6). ולא חש ולא הרגיש המחבר, שטעה בהבנת הדברים הפשוטים והברורים כשמלה. הרי כאן לא כתוב, שהאר“י שאל את המלאך, אלא להיפך־ המלאך שאל את האר”י! למעלה בשער שני מביא בנ. מספר אור הישר לר' מאיר פופירש ומאגרת ד של שלומיל את הסיפור הידוע על עמוד האש, שראה האר“י בעת פטירתו של ר' משה קורדובירו. לפי הסיפור היה גם נער, שראה את עמוד האש. בנ. מקביל זה לעומת זה את הסיפורים בשני המקורות הללו ובא לכלל מסקנה, ש”השוואה זו מלמדת עד כמה האגרת בנוסח שלפנינו הוצאה אל מעבר לתחום האגדה, ודברים שהיו בפני ר' מאיר פאפירש עשויים להיות יותר קרובים אל ההגיון" (עמ' 50). נביא כאן את הקטעים החשובים לדיוננו.

אור הישר    🔗

… רק נער אחד הי' שם והתחיל ואמר, ר' אני רואה – – – א“ל הרב רי”ל [האר“י] ז”ל, הואיל שזכית למעלה גדולה כזה, הריני נותן לך בתי לאשה. ובחזירתם

מקבורת הצדיק הנ“ל הכניסו הרב ז”ל לביתו וכוונתו לגדלו – – – וליתן לו בתו לאשה, כמו שאמר. לשעה הסתכל הרב ז"ל בפני הנער והשיג כי ראה קרי.

אגרת ד

… והתחיל הנער א' בן י“ג שנה אמר אני רואה – – – א”ל [האר"י], מכאן ראייה שלא ראית קרי מימיך, הריני נותן לך את בתי לאשה – – – והלך עמו לביתו ולבתו ולקח אותו לבן ממש. כיון שעבר כמו חצי שעה ראה זה הנער קרי קודם הנישואין.

(שם – כל ההטעמות של המחבר – ד.ת.)

ובנ. מוסיף (למשפט שהבאנו למעלה) “התוספת באגרת, שהנער היה בין י”ג שנה, פוגמת, כי מה בא להשמיענו, שלא ראה קרי, מן האגרת משמע, שמיד רצה האר“י לערוך את הנישואין וחצי שנה לפני הנישואין ראה קרי. מה שאין כן בנוסח פאפירש, שהאר”י רצה לגדל את הנער בביתו ולא נקב זמן החופה". (שם).

בנ. לא הבין את דברי שלומיל וכמדומה גם לא את דברי בעל אור הישר. דוקא דבריו של שלומיל “קרובים יותר אל ההגיון”. מדברי שלומיל לא משמע, שמיד רצה האר“י לערוך את הנישואין, אלא שהביא אותו לביתו “ולקח אותו לבן ממש”. המשפט השני סרסהו ופרשהו. לאחר זמן קרוב לשעת החופה “כיון שעבר כמו חצי שעה לפני הנישואין ראה הנער קרי”. ואילו מנוסח אור הישר משמע, שמיד לאחר הקבורה, כשבא הנער לבית הרב, ראה קרי. בנ. תמיה גם כאמור על לשון האגרת, שהנער היה בן י”ג “כי מה בא להשמיענו, שלא ראה קרי”. ונעלמו ממנו “תיקונים והנהגות של מקובלי צפת” משנת של“ז, שנתפרסמו ע”י הרב י“מ טולידאנו, שבהם מובא בסעיף ז' “יש חסידים ואנשי מעשה משיאין בניהם מי”ג שנה או מי”ד, כדי לא יבואו לידי חטא ולידי הרהור עבירה, “וכן נכון לעשות” (אוצר גנזים, תש“ך, עמ' 50 – מאמרו זה של טולידאנו בקובץ הנז' הובא ע”י בנ. עמ' 79, הערה' 3)²².

סעיפים ז' וח' הם פילפולים, שאינם לכבודו של המחבר. בסעיפים ח' וט' מדקדק בנ. דקדוקי עניות כאלו, כאילו מדובר בטקסט משפטי או הלכתי ולא בספר שבחים, שבא לספר מעשי נפלאותיו של האר"י.

חלק גדול של הקושיות שמקשה המחבר על שלומיל בסעיף ח‘, אפשר להקשות גם על תולדות האר"י. בנ. מסיים דבריו בפרק זה בלשון זה "אכן, יש בידינו להוכיח בראיות ברורות, שדברי ס’ תולדות האר“י נאמנים ומדוייקים. ר' בצלאל אשכנזי היה רבו של האר”י בימי הילדות ובימי הבחרות היה לו לחבר. ושניהם היו תלמידיו של רבה הגדול של מצרים, ר' דוד אבן זמרא" (עמ' 84). משפט אחרון זה יש בו כדי להטעות. בתולדות האר“י רק נזכר, שר”ב אשכנזי היה רבו של האר“י בימי נעוריו, כמו שנזכר דבר זה בשלוש מאגרותיו של שלומיל (ר' גם להלן) ותו לא. על האר”י כתלמידו של הרדב“ז לא מדובר בתולדות האר”י אלא רק ב“שבחי האר”י“, שהמחבר כלל בו “פרשיות שאינן בס' תולדות האר”י”, וקרא להן בשם שבחי האר"י (ר' עמ' 209, 212).

בסעיף ט' מוצא המחבר סתירות בדברי שלומיל, כגון שהוא מספר על ר' יוסף קארו “שישב לפני חכמתו של האר”י ז“ל ולמד ממנו סתרי תורה”, ומיד הוא ממשיך וכותב “והאר”י ז“ל לא רצה ללמדו, שאמר, שנשמתו אינה מסוגלת לקבל חכמה יותר אלא על פי הדרך של רמ”ק ז“ל (מז, א)²³. אין ספק, ששלומיל נתכוון לומר, שר' יוסף קארו ביקש להתחיל ללמוד סתרי תורה מפי האר”י או שהתחיל ללמוד אצלו, והאר"י לא הסכים להוסיף וללמדו.

בסוף סעיף זה כותב בנ. על הסיפור המפורסם עם ר' יעקב אלטראץ, המובא גם באגרת א' וגם באגרת ד‘. באגרת ד’ מסופר, שאמר לו האר“י “לתלמיד היכן נמצא אותו העני”. ומקשה בנ. “והרי ר' יעקב אלטראץ היה מתלמידי האר”י, ודירתו היתה בודאי ידועה לחבירו” (עמ' 5)²⁴. אין ספק בעיניי, שר' יעקב אלטראץ, שעליו מספר שלומיל, ובעקבותיו בעל תולדות האר“י, איננו ר' יעקב אלטראץ מתלמידיו של האר”י מן “הכת השנית” (ספר החזיונות, עמ' נו, ריט). השם אלטראץ בכמה צורות של כתיב היה רגיל בימים ההם – ר' למשל שו“ת המבי”ט, ח“א, סי' רצ”א – העיד יעקב אלטראץ. ור' גם גאון, יהודי המזרח בא“י, ח”ב, עמ' 49 – 53, זנה, קבץ על יד, ה, תשי"א, עמ' רי ועוד (ר' גם למעלה).

בסעיף י' מבקש המחבר לקבוע, ש“המאמרים המוסגרים, דומה שאף הם מעידים על העתקה” (שם). לפיענ“ד ההיפך הוא הנכון. סימן, שזה דרך־סגנונו של שלומיל, הנוקט כך בכמה מקומות, ואין זה משנה לגבי הדיון שלפנינו, שזה גורע מבחינה ספרותית. הרי השכל הישר אומר את ההיפך מהגיונו של בנ. אם העתיק שלומיל מתולדות האר”י, לשם מה הוסיף את התוספות, שגורעות (ר' דוגמאות בעמ' 6). מאידך, אם בעל תולדות האר“י העתיק משלומיל, כפי שנראה לנו ללא ספק, הרי מובן, שהוא השמיט את התוספת, שקוטעת את שלמות הסיפור ואת רציפות הדברים, בעיקר אם נניח שבעל תולדות האר”י היה סופר מובהק, כפי שסבור המחבר (ר' גם להלן סעיף יד). והרי דוגמא לדבר ועדות לכך מספרות ימינו. מצינו עיבודים מודרניים לסיפורי החסידים ולספרות היראים ולהלכות ומנהגות. לפי הגיונו של המחבר היה עלינו להסיק, שסיפורי חסידים בעיבודם של בובר ובן־יחזקאל, למשל, או “ימים נוראים” לש“י עגנון הם מקור, מכיוון שלשונם “אחת היא, יפה וברורה” ואין בהם “תוספת המבלבלת את הסדר ואינה מתאחה”. ואילו המקורות, שמהם שאבו, יש בהם אותה תוספת מבלבלת ו”סגנונם אינו אחיד" – עולם הפוך קא חזינא הכא! מכאן תשובה לדבריו של בנ. בסעיפים יג ויד, ש“סגנונו של שלומיל אינו אחיד – – – משפטים יפים שבמקור איבדו חינם, כשהורקו אל כליו של שלומיל – – – ואי אתה יכול לומר, שס' תולדות האר”י שאב מאגרותיו של שלומיל, לשונו של ס' זה אחת היא, יפה וברורה, ואין בה כל סימן של תערובת" (עמ' 87).

בר מן דין, המחבר סותר עצמו תוך כדי כתיבה. מיד בסמוך לאחר מה שהבאנו בראש סעיף י‘, הוא מביא את סיפור ר’ אברהם הלוי, ש“הנוסח שהיה לפני מאיר פאפירש הוא כמות הנוסח שבאג' ד' – – – באגרת אתה חש בתוספת שלומיל המבלבלת את הסדר ואינה מתאחה. בהעתקתו של ר' מאיר פאפירש אין המשפט על הקינה” שבאגרת ד' (עמ' 86). הרי מכאן אתה למד שניים שהם אחד א) זה דרך סגנונו של שלומיל להוסיף דברים, שאינם מגוף הסיור ושגורעים מבחינה ספרותית, ב) ר' מאיר פאפירש, שהעתיק מאגרת ד, השמיט את התוספת, שאיננה מגוף הסיפור. וכך עשה פעמים הרבה בעל תולדות האר"י!

בסעיף יא כותב המחבר, ש“יש באגרותיו של שלומיל תוספת דמיון והשבחה”. אפילו אם נכונים הדברים, אינם מעלים ואינם מורידים לגבי השאלה המרכזית, שאנו עוסקים בה. ברם הסיפור שמביא בנ. ואומר עליו “סיפור זה מופרך מעצמו” (שם) אין ספק, שהיתה כאן פליטת הקולמוס של שלומיל (או של המעתיק או של המדפיס). הרי אם חזר לביתו בכל ע“ש עם המשרתים של חמיו ודודו, הרי אי־אפשר לומר “ובליל שבת [!] תכף חזר עם העבדים למצרים הישן”, כמות שמעיר בדין בנ. (שם), אבל אין ספק, שצ”ל במוצאי שבת, וכן תיקן המחבר עצמו להלן (עמ' 154, הע' 7), וכן דברי שלומיל בהמשך שם “וכשיגיע זמן תפלה דבקו[!] העבדים על פתחו ויצא והתפלל עמהן בעשרה” – צ"ל כנראה דפקו, וכן תיקן בנ. עצמו (בעמ' 154 שם)²⁵.

מאידך ייתכן, שזה תרגום מיידיש או מלשון אשכנז, כמו כמה ביטויים אחרים. ומכאן אולי עוד ראייה לכך, שלא העתקה כאן, אלא ששלומיל כתב את דבריו בלשונו, המושפע מלשון אידיש ומלשון אשכנז.²⁶

בסעיף יד כותב בנ. “שקטעים שלמים זהים בשתי הנוסחאות ואף נמצאים בהן, בשתיהן, ביטויים מיוחדים” (שם). והדין עמו. אלא שלא הועיל כלום בדבריו – הרי אין בכך כל הכרעה לכאן או לכאן לגבי השאלה מי לקח ממי. כן הוא כותב שם, שגם המובאות מן המקרא והזוהר, הנמצאות בתולדות האר“י נשתבשו אצל שלומיל. והרי הדעת נותנת שאדם המעתיק ציטאט ממקור מסויים, שבו הציטאט נמצא במדוייק, לא יבוא לכלל טעות בציטוט כתוב או מאמר, מה שאין כן מי שכותב מלבו, שבאותה שעה כנראה לא היה הספר פתוח לפניו. ואם תאמר, אליבא דדידי נמי קשיא, משום מה בעל תולדות האר”י שהעתיק משלומיל, הציטאטין שלו מדוייקים – הא לא קשיא. בשעה שהעתיק עיין גם במקרא ובזוהר, ושמא היו ידועים לו הפסוקים והמאמרים גם בע“פ, שמדובר כאן בפסוקים ובמאמרי חז”ל, שידועים גם למי שאיננו בקי מובהק.

בסעיף יד מביא המחבר כמה ביטויים ספרדים, הנמצאים באגרותיו של שלומיל, כגון אם יגזור ה' בחיים, הסגר כמקום לימוד תורה. ומכאן הוא מסיק, ש“לא השכיל [שלומיל] לבער כל מטבעות הלשון שבמקור, שלא היו להן מהלכים בקהילות פולין ואשכנז” (עמ' 7). לכך נשיב בקצרה: א) הביטוי אם יגזור ה' בחיים מצוי גם אצל אשכנזים – למשל ר' עמק המלך, הקדמה ראשונה, ד ע“א, טהרות הקודש, ח”ב, מג ע“ג, אגרת ר' גרשון מקיטוב (אגרות א"י, עמ' 284). על הביטוי הסגר – ר' אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, כרך ב במפתח שם, כרך ג, עמ' כט, כרך ד, עמ' לד, מז, הע' 12 (אמנם הובאו שם בעיקר מקורות איטלקיים). ר' גם כתב המינוי ששלחו חכמי צפת בשנת שפ”ג לר' יששכר בער איילנבורג, כתב שחתומים עליו חכמי צפת, ביניהם כמה חכמים אשכנזים (נדפס בראש הספר צידה לדרך לר' יששכר בער, פראג שפ"ג – ור' גם אסף שם, כרך ג, עמ' כט).

ב) אין ספק, ששלומיל ספג לא רק מרוחה של צפת אלא גם מלשונה ומלשון חכמיה, שברובם לא היו אשכנזים, והוא דבר המסתבר ומובן מאליו. ור' הביטוי השגר אצל ר' בצלאל אשכנזי, באגרת שנתפרסמה ע“י מארכס בס' היובל ליעקב פריימאן, החלק הלועזי עמ' 169 (ר' אסף שם, כרך ד, עמ' מז). ר”ב אשכנזי כנראה היה מוצאו אשכנזי – ר' ריבלין, תוח“י, א, עמ' 115- 116 הע' 1 – ברם ר' גם שו”ת מהריט"ץ סי' קס.

בנ. היה יכול להעיר גם על הביטוי בעוונות, שנמצא שלוש פעמים באגרותיו של שלומיל (מד, ב, מו, א, מז, א) ושרגיל בעיקר אצל הספרדים, במקום בעוונותינו הרבים, הרגיל אצל האשכנזים – ברם ר' גם וילנסקי, ק"ס כג, עמ' 206.

בסעיף טו, האחרון בכרך זה, כותב המחבר “אם הדברים שנאמרו למעלה הרבה מהם על דרך ההגיון (? ד.ת.) נאמרו, יבוא דבר זה ויאששם. אג' ד שנתפרסמה בימינו ודאי שלא יכולה היתה להימצא בידי מחבר תולדות האר”י, גם אם נאמר שהשתמש בשלוש האגרות הראשונות. באגרת זאת נמצאות מקבילות לס' תולדות האר“י, שאינן באגרות ראשונות” (שם). מכאן אתה למד דרך אגב, שעל אף האמור בי“ד הסעיפים הקודמים בפרק זה גם בנ. מעלה על הדעת, שכל ראיותיו ודבריו למעשה אין בהם להכריע, ושאפשר להניח, שבעל תולדות האר”י “השתמש בשלוש האגרות הראשונות”. לעצם העניין, איני מבין ואיני יודע, משום מה לא היתה יכולה להימצא אגרת ד בידי בעל תולדות האר“י – הרי היו ממנה העתקות הרבה, וגיסו של שלומיל עצמו עשה כמה העתקות מן האגרת, וגם כתב למקבל האגרת”… וכל מי שירצה להעתיק לו ממנו מילין יעתיק" (קבץ על יד, עמ' קכב, ור' גם שם עמ' קיז־קיח, קכ). בנ. עצמו הביא את הדברים הללו והוסיף “אף־על־פי שהאגרת הרביעית לא נתפרסמה אלא בימינו, היתה מן המפורסמות ביותר. בעלי המוסר בפולין הרבו להזכירה והשפעה גדולה נודעה לה” (עמ' 49). וכן כתב במקום אחר על בעל יסוד יוסף, שלקח מאגרת זו (עמ' 52). ואין שום סיבה להניח, שאגרת זו לא נתפשטה מחוץ לגבולות פולין, דהיינו בתורכיה ובאיטליה, אם ע“י האגרת ששלח שלומיל בעצמו ואם ע”י העתקות של אחרים.

 

ספר תולדות האר"י – מקור היסטורי?    🔗

השער הרביעי של ספרנו, החלוק לכמה פרקים, נקרא “ספר תולדות האר”י מקור היסטורי" ומבקש להוכיח זאת. בתחילה דן המחבר במקורותיו של ספר תולדות האר“י, שלפי דעתו הם החיבור אלה תולדות יצחק, שנמצא בכ”י ושהוא מייחס אותו להרח“ו, וכתבי הרח”ו, ובסיפורי הרוח בחיבורי הרח“ו, בעל תולדות האר”י, אגרות שלומיל ועוד. לאחר מכן בא הפרק “יסודות היסטוריים” בספר תולדות האר“י. בנ. עצמו מודה בתחילה פרק זה ש”הוכחות שהועלו, אם אינן פוסקות ועדיין יש מקום לבעל דין לטעון, שס' תולדות האר“י הוא מאוחר ומבונה על יסוד מה שמצא בכתבי הרח”ו, שנתפרסמו בסוף ימיו, הרי ידיעות שאינן מפורשות בכתבי מרח“ו ואף לא נודעו עד היום, יעידו כמאה עדים” (עמ' 106). המחבר מביא אחת־עשרה ראיות לחיזוק דבריו “ברם הוכחות שאין אחריהן תשובה” הוא מוצא בשלוש ראיותיו האחרונות (עמ' 109 – 110). הבה נבדוק את ראיותיו אחת לאחת.

א) “שם אביו של האר”י, שלמה, לא נזכר אלא בתולדות האר“י. ואכן בנו הגדול של האר”י נקרא בשם זה. כלום אין זה מסתבר, שהאר“י קרא לבנו על שם אביו, שנפטר עליו בצעירותו (עמ' 106). בנ. עצמו חוזר בו מדבריו בהערה בסוגריים שם “מצאתי עתה שהאכרוסטיקון של הזמר “אומר בשבחין” הוא אני יצחק לוריא בן שלמה”. תמוה הלשון “מצאתי” לגבי פרט זה הידוע גם למי שאיננו בר־הכי ובן־בית בתולדות חכמי צפת כמו מחברנו. בהערה שם מוסיף בנ., שידיעה זו נמצאת גם בס' עמק המלך. נראה לי דרך אגב, שגם ס' עמק המלך היה לנגד עיניו של בעל תולדות האר”י (ר' גם להלן סעיף ז).

ב) ב“תולדות האר”י מסופר, שהיה האר“י מתבודד במצרים ששה ימים בשבוע, כדי להשיג בחכמת הקבלה. אכן שמע הרח”ו מפי האר“י, שלא זכה להבנת הזוהר, אלא משום שלפעמים התבודד ששה לילות של ימי החול” (שם). יש להשיב שגם באגרות שלומיל כתוב, שהיה האר“י מתבודד ששה ימים בשבוע, ממוצ”ש עד ע“ש שלאחריו (לז, א, מה, א)²⁷. ובנ. עצמו מציין לשלומיל בהערותיו לטקסט של תולדות האר”י, שדן בענין זה (עמ' 154, הע' 7). ובעל תולדות האר“י היה יכול לקחת משלומיל מאידך, ציוניו של בנ. להנהגות האר”י סי' 16 (עמ' 311 – 320) ולס' אלה תולדות יצחק (עמ' 247 – 248 – ור' שם עמ' 320 הע' 1) אינם ענין לכאן.

ג) המחבר מוצא בתולדות האר“י “עובדות שעד הזמן האחרון היו שנויות במחלוקת וכיום נתבררה אמיתותן. השאלה כלום הכיר האר”י את הרמ”ק בצפת או לא, יצאה מגדר ספק והריהי עתה בחזקת וודאי, משנמצאו רשימותיו של האר“י, שנכתבו בחייו של האר”י ואחרי פטירתו, ובהן הוא קורא לו מורינו נר“ו או מורי הרמ”ק ז“ל” (שם). בהערה 7 שם מציין בנ. למאמרו של שלום בק“ס יט, עמ' 192 – 193. ראשית, בתולדות האר”י לא נזכר בכלל, שהאר“י היה תלמידו של הרמ”ק. גם לא מפורש שהאר“י הכיר את הרמ”ק. כתוב שם רק זאת “ויקם [האר”י] וילך לצפת תוב“ב, וימצא שם אנשים חכמים ונבונים, מהרי”ק, והרמ“ק והר”י אשכנזי (סי ג – עמ' 156)²⁸. אמנם ייתכן, שהכוונה בדברים אלה לומר, שהאר“י הכיר את הרמ”ק. ברם דומה, שלא פיקפק בזה אדם מעולם. גם בלי ראייה כלשהי מסתבר הדבר, שהאר“י כשעלה לצפת ביקש להכיר את גדול המקובלים שבה. גם העובדה, שהאר”י היה תלמידו של הרמ“ק זמן קצר לא היתה כמדומה שנוייה במחלוקת. לא רק ר”י סמברי ור“ד קונפורטי מעידים על־כך. האר”י עצמו קורא לרמ“ק שלוש פעמים בשם מורינו ורבינו נר”ו, מורינו נר“ו, רבינו נר”ו במאמרים המובאים בספר עץ חיים שער הכללים פרק י“ג (קאראץ תקמ“ב, י ע”ב) וכן קורא לו בשם מורינו נר”ו שלוש פעמים בשער מאמרי רשב"י (ירושלים, תרנ"ח, נט, א), אלא ששלום (בק"ס שם) הביא ראיות נוספות לכך.

ד) “האר”י ראה בפטירת הרמ“ק, עמוד ענן הולך לפני מיטתו. סיפור זה שמע ר' דוד קונפורטי מחכמי צפת “שכשהיו מוליכי' אותו לבית הקברו' היה הולך לפניו עמוד של אש ולא ראה אותו רק הרב ר' יצחק לוריא אשכנזי ז”ל”. והלשון מוכיחה, שחכמי צפת ידעו זאת מס' תולדות האר“י. שמועה זאת הגיעה לאיטליה וכבר בשנת ש”ס אנו שומעים מפי הרמ“ע, שהאר”י ראה תרי עמודי דנורא מלוים אותו, לפני המטה ביומא דהילוליה" (עמ' 107). תמיהני מדוע לא יכלו חכמי צפת לדעת זאת מאגרתו של שלומיל, ששם כתוב במפורש עמוד של אש ולא עמוד של ענן, כמו בתולדות האר“י. ואל תשיבני, שזה נזכר רק באגרת ד, שלא נדפסה, מכיוון שהיו ממנה העתקות הרבה בכ”י (ר' להלן). ויותר נראה לי, שהיה זו מסורת שבע“פ, שהיתה מהלכת בצפת מדור לדור, וחכמי צפת ידעו זאת מפי השמועה ולא מפי ספרים. ושמא מעידים על־כך גם דברי רמ”ע מפאנו, שהזכרנו. בהערה 1 שם כותב בנ. “אין ללמוד דבר משינויי הנוסח עמוד ענן ועמוד אש. לעניינינו חשוב הסימן. מבחינה הגיונית יפה הנוסח עמוד הענן שהופיע ביום ולא עמוד אש, שהלך לפני העם בלילה להאיר להם”. נראה לי, שאיפכא מסתברא. דוקא עמוד אש הוא סימן יפה. והוא קרוב למה שמסופר באידרא קדישא בזוהר פרשת האזינו על הסתלקותו של רשב"י "… כל ההוא יומא לא אפסיק אשא מן ביתא לא הוה מאן דמטי לגביה דלא יכילו, דנהורא ואשא הוה בסוחרני' כל ההוא יומא – – – בתר דאזיל אשא חמינא לבוצינ' קדישא קדש הקדשים, דאסתלק מן עלמא – – – “בתר דנפיק פורייא הוה סליק באוירא, ואשא הוה להיט קמיה, שמעו קלא, עולו ואתכנסו, להילולא דר' שמעון”²⁹.

ה) “בתולדות האר”י בלבד נאמר, כשעלה האר“י לצפת נמצאו בה ר' יוסף קארו, הרמ”ק ור' יוסף אשכנזי. אכן, עלה ר' יוסף אשכנזי לצפת לפני שנת ש“ל” (שם). כן מוסיף בנ. שמסיפור הרוח בנוסח תולדות האר“י משמע, שר”י אשכנזי, שהכירו במצרים. פרט היסטורי זה לא היה יכול להשתמר עליו שנים רבות אחרי שנפטר ר' יוסף אשכנזי ולא רבים ידעו עליו" (שם). הדברים אינם מדוקדקים כל צורכם. גם באגרות שלומיל נזכרים שלושת החכמים הללו, וכל מי שהעתיק מן האגרות הללו היה יכול לבוא לכלל מסקנה, שבזמן שעלה האר“י ממצרים כבר היו בה החכמים הללו. כותב שורות אלו יכול להעיד על עצמו, שהוא קרא עשרות פעמים את אגרות שלומיל ולא מצא צל־צלו של רמז להבנה אחרת של הדברים. דוקא מי שמעתיק מספר, שנזכרים בו חכמים מסויימים שהיו במקום פלוני, אינו מדקדק דקדוק אחר דקדוק ויכול לכתוב, שבזמן שעלה חכם פלוני למקום פלוני כבר היו בו החכמים ההם. כן יש להעיר, ש”שמו של ר' יוסף אשכנזי אינו בכ“י מא ובנוסח אוכספורד, תימן וקושטא” (עמ' 156, הע' 4).

בסיפור הרוח נוסח תולדות האר“י נדון להלן. כאן נעיר רק הערה אחת. לפי בנ. הנוסח הנכון הוא, שהחכם שהיה במצרים הוא ר' יוסף אשכנזי כמו שנמצא בתולדות האר”י ולא ר' יוסף ארזין כמו שכתוב בנוסח שלומיל (לפי השערתו של המחבר – ר' להלן). אף אם נניח, שדבריו הם נכונים, מה הועיל בנ. בדבריו. הרי אפילו נסכים עמו, שסיפור הרוח שנדפס בס' תעלומות חכמה לאחר אגרותיו של שלומיל (מס, ב – נ, ב) לא נכתב ע“י שלומיל³⁰ הרי אנו סבורים, שבעל תולדות האר”י העתיק מאגרות שלומיל שבתעלומות חכמה, והיה יכול להעתיק משם גם סיפור הרוח. והרי שם כתוב, שהחכם ממצרים היה שמו ר' יוסף אשכנזי ולא ר' יוסף ארזין. אדרבה מי שסבור כדעתנו, הרי יכול למצוא כאן ראייה נוספת לכך (ר' גם להלן בפרק הבא).

מאידך אין לענ“ד הוכחה משו”ת ר' בצלאל אשכנזי שר“י אשכנזי היה במצרים. אמנם אין זה מן הנמנע, אבל אין ראיה של ממש לכך. דבריו של ר”ב אשכנזי – – – והספר הוא שלי והיה שאול אצל בעל הקונטריס" (שו“ת רב”א, סי', א, ט ע"א), שלהם רומז בנ. (שם הע' 5), אינם מוכיחים, שר“ע אשכנזי היה במצרים, שמא שלח לו ר”ב אשכנזי את הספר ממצרים – ר' שם בראש סי' א “זה ימים רבים עלה מחוצה לארץ חכם אחד בקי ומוחזק ביראת חטא – – – ושלח לי למצרים קונטריס אחד”. ייתכן גם שר“י אשכנזי דר בירושלים ושם למד אצלו ר' טעבלין, הנזכר בתוס' יו”ט מס' פאה פ“א משנה ג “ומפי הר”ר טעבלין מירושלים תוב”ב שמעתי בשם רבו מוהר“ר יוסף אשכנזי”³¹. כן נראה לי, שאפשר להוכיח ממקור אחר, שגם ר“ב אשכנזי היה בירושלים בשנות ש”מ – שמ“ב לערך ושם היה יכול להיפגש עם ר”י אשכנזי. אמנם אלו הן רק השערות, שאינן מעלות ואינן מורידות לעצם הדיון שלפנינו – ואכמ"ל.

ו) בתולדות האר“י מסופר, שהאר”י אמר לאחד החברים, שהוא מנודה לשמים, מכיוון שלא נתן מזון לתרנגוליו “יסודו של סיפור זה נמצא בס' החרדים (צ"ל חרדים – ד.ת.)לר' אלעזר אזכרי, שנדפס בשנת שס”א. וההקבלה מלמדת ששניהם שאבו ממקור קדום, שדבריו נתעבדו בשני כיוונים" (שם). אף אם נניח שהדין עם המחבר, אין מכאן כל ראיה לתיזה שלו. מצד שני נראה לי, שלא נכונים דבריו, שבעל תולדות האר“י ובעל ספר חרדים שאבו ממקור קדום, אלא בעל תולדות האר”י שאב מבעל ספר חרדים, שנדפס לראשונה בשנת שס“א. הרי זה ממש אותו סיפור, אלא שבס' חרדים נאמר (כב, א), שאשתו של החכם לא נתנה מאכל לתרנגולים במקום החכם עצמו, ושנרשם במצחו עוון צער בעלי חיים במקום הלשון מוחרם לשמים שבתולדות האר”י³² – והרי גם מכאן ראיה לסתור לשיטתו של המחבר. ושמא יבוא עכשיו בנ. לטעון, שר' אלעזר אזכרי שאב מבעל תולדות האר"י?…

ז) חכמי צפת מינו עשרה ממונים על העבירות. אחד מהם “השכים בבוקר לתפילה, כדי להיות מן העשרה הראשונים”, ומצא אשה יפה נכנסת לחצר של חשוד על אשת איש. שמו לא נזכר, ואכן ממקום אחר למדנו, שהיה ר' שמואל אוזידה³³. ובאמת בסי' יט אומר ר' שמואל אוזידה להרח“ו “שקמתי היום בהשכמה לילך לבית הכנסת להיות מעשרה ראשונים כמנהגי (שם). והמחבר מסיק, שתעודה נכבדה זאת יוצאת ללמד על מוסד זה, שלא ידענו עליו דבר” (שם). תחילה נעיר, שעצם הסיפור שמובא בתולדות האר”י סי' יט, שר' שמואל די אוזידה נתלבשה בו נשמתו של ר' פנחס בן יאיר, מכיוון שגמל חסד עם בני אדם, נמצא באותו לשון ממש באגרת א של שלומיל (לט, ב) ובס' עמק המלך (יא, ע"ב). (ובשינויים מועטים בס' תולדות האר"י) פרט למשפט “שהיום באשמורת הבוקר, כשהלכתי להיות מי' ראשונים בב”ה" [בית הכנסת] שנמצא רק בעמק המלך. מכאן עוד ראייה לכך, שבעל תולדות האר“י שאב גם מעמק המלך (ור' למעלה סעיף א)³⁴. לעצם המוסד של ממונים על העבירות מציין המחבר לתשובה אחת של המבי”ט, שנכתבה לדבריו בשנת של“ג, (ח"ב, אחר סי' כט) ששם אנו קוראים על “ממונים וחכמים, שמינו קצת קהלו' לבער עבירות ולייסר העוברים”, ומביא כמה פרטים מספרד, שבו היה קיים מוסד זה. לאחר הגרוש קם מוסד זה גם בתורכיה. אנו שומעים אליו בידיעות משנות שכ”ח, של“ה, שס”ב, ת“כ ועוד “אף המספר עשרה יש לו קיום. ועד ממוני העבירות בקושטא וברוסה, מספר חבריו היה עשרה” (שם, עמ' 108, והע' 3 ו־4). הידיעה משו”ת המבי“ט היא מעניינת, ודומה שאין לה מקבילה בשו”ת חכמי צפת. ברם מן התשובה אין ראייה גמורה לכך, שמעשה שהיה בצפת היה. שמא ארע באחת מערי תורכיה. ואף אם נסכים עם המחבר, שהמעשה ארע בצפת³⁵ נראה לי, שבעל תולדות האר“י (שכנראה כתב את דבריו בתורכיה – ר' להלן) כתב את דבריו בהשפעת מקומו וזמנו, שהיה רגיל בו מוסד זה. עכ”פ אף אם הדין עם בנ. בכל דבריו בסעיף זה, אין בהם כדי להכריע לגבי השאלה, שאנו עוסקים בה כאן.

ח) לפי ספר תולדות האר“י נתפרסם האר”י בצפת ובמצרים ובקושטא “ואכן נמצאו בקושטא כתביו בתקופה קדומה, ובחייו לא נתפרסם האר”י כלל חוץ למקומות אלה, ושמו לא היה ידוע בקהילות איטליה, שאחרי שנים מעטות נעתקו בהן כתביו למאות" (עמ' 108). ספר תולדות האר“י מעתיק ומספר שבחי האר”י, שהיה דר במצרים ואח“כ בצפת, וממילא הסיפורים עליו סובבים על המקומות הללו, כמו אגרותיו של שלומיל, פרט לסיפור אחד (סי' יז) שמספר על אדם אחד מקושטא³⁶ ששמע על גדולתו של האר”י מאדם אחר מקושטא, ששהה בצפת, ולפי דברי בנ. עצמו “יסודו [של הסיפור] בדברי הרח”ו" (עמ' 173 הע' 8 עמ' 251 והע' 4).

המחבר עצמו הרגיש כנראה שראיותיו רופפות ואין בהן כדי להוציא מן הדעה המקובלת. לפיכך הוא בא בסוף דבריו בסוגייא זו ומכריז בקול גדול כמכה בפטיש “ברם הוכחות שאין אחריהן תשובה כלולות בשלושה עניינים, שנשמעו באזנינו כאגדה שאין לה יסוד, כיוון שלא נמצא להם חבר וריע בכתבי הרח”ו ויתר המקורות. עתה יכולים אנו לאששם מבחינה היסטורית" (עמ' 108–109). אדרבה, ניתי ראיות ונחזי, נשתדל במיעוט כוחנו להשיב על ה“הוכחות שאין אחריהן תשובה”.

ט) “מן המוסכמות הוא שבשעה שעלה האר”י היה הרח“ו בצפת, וכך נשמע מדבריו של שלומיל. בכתבי הרח"ו לא נמצא על כך דבר מפורש (ההטעמה שלי – ד.ת.). ברם, ס' תולדות האר”י עוקר את מקומו של הרח“ו מצפת לדמשק. הדבר עורר ספק במהימנותו של מקור זה. והנה עדות יחידה זאת מבטלת כל יתר העדויות, ולא רק שהיא ידיעה היסטורית מובהקת, אלא שפותחת גם פתחים להבנת עניין עלייתו של האר”י והתודעותו להרח“ו (שם עמ' 109). אכן, אם נלך בדרכו של המחבר נוכל להכריז, שעדות יחידה זאת של בעל תולדות האר”י מבטלת כל יתר עדויותיו, והלכה חמורך בניהו! מדברי הרח“ו בספר החזיונות מוכח ללא ספק כלשהו, שבזמן בואו של האר”י לצפת כבר היה בה הרח“ו. הדבר יוצא קרוב לודאי גם משני מקומות אחרים, אלא ששם יש עדיין לבעל דין מקום לחלוק. אני מכווין להקדמתו של הרח”ו לעץ חיים ולספר החזיונות. וז“ל של הרח”ו בהקדמתו,… כי שני שנים קודם פאירת הרב זלה“ה בא אנוס ממצרים עפ”י החבור.– - -ואז בעלותו מארץ מצרים סמך ידיו עלי“. ואלו דבריו בס' החזיונות, שנאמרו בניסן שכ”ו “ואחר שנתיים ימים בא מורי האשכנזי ז”ל לצפת ולמדתי עמו" (תשי"ד, עמ' מט). ברם הדברים מפורשים וברורים ומחוורים כשמלה בדבריו של הרח“ו במקום אחר “ביום ראש חודש השל”א ליצירה אמר לי [האר”י], כי בהיותו במצרים התחיל להשיג השגתו ושם נאמר לו, שיבא לעיר צפת, כי שם הייתי אני חיים דר שם, כדי שילמדני. ואמר לי, כי לא בא לדור בצפת תוב"ב אלא בעבורי" (שם, עמ' קלד).

בהמשך דבריו שם כותב המחבר ללא יסוד כלשהו, “שלומיל שהיה בפניו מקור זה [תולדות האר”י] שינה את הענין מן הקצה אל הקצה ושיווה לו דמות של אגדה“. לאחר מכן מביא בנ. את דבריו של שלומיל, שלאר”י נאמר בחלום “ועתה עלה לצפת ושם תמצא חכם אחד ששמו מהר”ר ח' קליפרס נר“ו, אותו תמשח תחתיך” (לח, א) ומוסיף “את העובדה שהרח”ו נמצא באותם הימים בדמשק טישטש (כמה חביבה על מחברנו האמירה, ששלומיל טישטש ומטשטש – ושריה ליה מריה!) אבל לא כתב בפירוש, שהיה בצפת" (שם). מריה דאברהם – כלום יש לך לשון מפורש יותר מן הלשון “ועתה עלה לצפת ושם תמצא”³⁷!

י) המחבר מביא מתולדות האר“י את הסיפור על האר”י שראה בקבלת שבת את סמאל, שמלמל את הפסוק גם אתם גם מלככם תספו (שמואל א. יב, כב), וידע שנחתם עליו גזר־דין של מיתה. וכן היה, שלאחר כמה ימים הוכה האר“י במגפה ונסתלק מן העולם. סיפור זה מובא גם אצל שלומיל ומעיר בנ. “סיפור זה, עם שנוסחו נראה אגדי נתגלה עתה במקור גנוז. חכם מצפת מעיד על עצמו, שהיה בצפת בעת פטירתו וכתב כדברים האלה ממש” (שם). בהערה 4 שם מוסיף בנ. “ואין אתה יכול לומר, שמסורת זאת נתגלגלה מאגרתו של שלומיל, שהרי היא נדפסה בשנת שפ”ט”. אף ראייה זו שאין אחריה תשובה כביכול אפיינית לדרכי־הוכחותיו של המחבר. ושני פנים לדבר. 1) אנו מסכימים עם בנ. שמסורת זאת קדמה לזמן פרסום אגרותיו של שלומיל. ברם אין זה מעלה ואין זה מוריד. הרי מניחים אנו שבעל תולדות האר“י לקח משלומיל, ולפיכך גם סיפור זה לקח משם ולא מן החכם מצפת. 2) אם הסיפור בפי החכם מצפת מעיד על אמיתותו, הרי כשם שהוא מעיד על אמיתותם של דברי תולדות האר”י הוא מעיד על אמיתותם של דברי שלומיל, ומה ראית לומר, האי עדיף מהאי? מדוע לא הביא בנ. ראייה מסיפור זה למהימנותם של דברי שלומיל? נביא כאן עוד שתי דוגמאות לדרך זו שנהג בה המחבר. בשער זה, ספר תולדות האר“י מקור היסטורי, מביא בנ. בפרק “כתבי הרח”ו” מעשים ועובדות בס' תולדות האר“י, שמקורם נמצא בדברי הרח”ו, ומסיק שמכאן ראייה לאמיתותם של דברי תולדות האר“י. למשל הרח”ו מספר בשער הגלגולים ובס' החזיונות, שהאר“י מסר לו ייחוד לייחד על קברותיהם של אביי ורבא (עמ' 100). ברם סיפור זה כשם שהוא נמצא בס' תולדות האר”י (סי' כד–עמ' 182 ־183) הוא נמצא אצל שלומיל (מג, ב־מד, א). ולפיכך כשם שהוא מעיד על אמיתותם של דברי תולדות האר“י הוא מעיד על אמיתותם של דברי שלומיל. ואף גם זו: קרוב לודאי, שבעל תולדות האר”י שאב משלומיל ולא מכתבי הרח"ו.

המחבר ממשיך וכותב שם “דברים שאמרנו, נמצאה להם ראייה ממקום שלא שיערנו, מחיבורו הסודי של הרח”ו באלכימיה ובקבלה מעשית שבכתב־ידו, שלא היה פתוח אפילו בפני החברים. סיפורים שנדמו בעינינו כיצירתו של סופר בעל דמיון – כלולים בחיבור זה" (שם, עמ' 100). והוא מביא את הסיפור, שהאר“י ביקר בליל שבת בביתו של ר' יוסף אשכנזי, התנא מצפת. התחיל נר־שבת לפעפע “כדרך הנר הנופל במים ועשה כן כמו חצי שעה”. מיד אמר האר”י, שנגזרה מיתה על בנו של ר' יוסף אשכנזי. וכן היה (שם). סיפור זה המובא בתולדות האר“י (סי' כט – עמ' 187 -188) מובא גם באגרותיו של שלומיל (מד, ב) – ושתי ההשגות שהשגנו למעלה, על דרכי הוכחותיו של בנ. בקשר לשני הסיפורים הנ”ל, כוחן יפה גם לגבי סיפור זה³⁸.

יא) אנו באים לראייתו האחרונה של המחבר בפרק זה. בתולדות האר“י נזכר תלמיד של האר”י בשם ר' משה משולם, שכתב תורת רבו לרצונו, והאר“י גילה את הדבר. לא ידענו תלמיד האר”י בשם כזה “באו כתבי־יד (א–ג) של תולדות האר”י וגילו שקראו לה“ר משה משלים³⁹ בפרשת וילך”. המעתיק לא הבין כנראה שהכוונה לעליית משלים, היא העליה השביעית לתורה – – – וכבר שיערתי על יסוד כמה רמזים, שהוא ר' משה יונה, עתה עלתה בידי לגלות את החיבור, הוא ס' “כנפי יונה” בכתב־ידו ממש של ר' משה יונה. וסיפור זה לא רק שאינו מובא באגרות שלומיל, אלא אף בכתבי הרח“ו אין לו זכר” (עמ' ־109–110). ייתכן שהדין עם בנ. והכוונה לר' משה יונה, אבל היו עוד תלמידים בשם משה, כגון ר' משה אלשיך, ר' משה נאג’רה, ר' משה מינץ ועוד, שגם הם ביקשו אולי לכתוב את תורת רבם, כמו התלמידים האחרים. בעיקר מסתבר הדבר לגבי ר' משה אלשיך. לפני הסיפור הנז' בתולדות האר“י סי' י מובא בו בסימן, שהאר”י לא נתן לכתוב את תורתו אלא לרח“ו “עם כל זה היה כל אחד מהם כותב מה שהוא שומע מן הרב” (עמ' 164). ואפילו אם כתב ר' משה יונה ספר העוסק בתורת האר”י, אין בכך עדיין ראייה, שעצם הסיפור שם הוא מעשה שהיה. ואף אם נניח, שהסיפור אמיתי הוא, כנראה שאוב הוא ממקור אחר, שלא ידוע עדיין. וחזקה על חושף ספונות ומגלה מטמוניות חרוץ כבניהו, שימצא מקור זה במהרה. עכ“פ אין בה בראייה זו כדי להכריע את הכף לזכות התיזה של המחבר. ואף גם זו. תמיהני מדוע לא נוקט בנ. גם לגבי שלומיל באותה שיטה, שיש בה להוכיח את אמיתות דבריו. למשל, שלומיל כותב באגרת ב, שהתפילין של שמושא רבא של האר”י “נמכרו למצרים בכ”ה זהובים אדומים, והחכם השלם כמהר“ר פידלייא קנה אותם” (מא, ב). כמדומני שבשום מקור אחר לא מובא סיפור על חכם בשם זה, ר' שמואל ן' פודילא, ואלולי מצאנו שמו של חכם זה, ר' שמואל ן' פודילא, שהיה מחבריו ומתלמידיו הראשונים של האר“י במצרים בכמה מקורות בענייני קבלה, בדפוסים וביקר בכ”י (ר' שלום, ק"ס יט, עמ' 187–189), היה בנ. טוען שחכם זה לא היה ולא נברא אלא בדמיונו של שלומיל. והרי גם מכאן ראייה לאמיתות דבריו של שלומיל ( ר' גם עמ' 239 והע' 8 שם).

לאחר שראינו תוקף ראיותיו של המחבר, נעיר בקצרה על הפרק הבא ( עמ' 110 – 115). בנ. דן בו בשבעה סיפורים, שאינם אלא בכ“י תימן ובנוסח קושטא (כ"י מא',) ולא בשאר כה”י של תולדות האר“י. בפתח דבריו בפרק זה הוא שואל “כלום הם חלק מס' תולדות האר”י או תוספת מאוחרת”. והוא משיב “דומה, שבדיקת אמיתותם ההיסטורית תצא ללמד על קדמותם” (עמ' 110). הסיפורים אינם בגוף החיבור של תולדות האר"י, ולפיכך איננו צריכים לדון בהם כאן. ברם גם בסוגייא זו ראיותיו של המחבר אינן מאוששות ואינן מיוסדות כל צרכן. נדון בקצרה בשלושה סיפורים.

מסופר על ר' יוסף קארו ובית־דינו שביקשו לבטל את ההילולא במירון, והאר“י עיכב בעדם (שם). אין כל ראייה, שהסיפור קדום ואמיתי. מסורת זאת מביא גם חיד”א בתוך צרור של סיפורים ואגדות, שבחלקם הגדול יש להם אופי אגדי ⁴⁰.

הסיפוק עם התיש, שהיה גלגולו של שוחט, ששחט בסכין פגומה, יסודו נמצא בכתבי הרח“ו ור' יעקב צמח ור' אברהם גאלנטי, ובעיקרו גם בס' חרדים, כפי שמעיר המחבר בעצמו (עמ' 111 – 112). הרי איננו באים לטעון, שאין בספר תולדות האר”י (או בספר הכונות ומעשה נסים) סיפורים מהימנים. כל שבאים אנו לטעון הוא, שהספר גופו הוא מאוחר, וכל סיפוריו שאובים לא ממסורת חיה אלא מספרים וכ"י, בעיקר מאגרות שלומיל, ומשמועות בלתי בדוקות.

אופייני לדרכו של המחבר הוא דיונו בסיפור על ר' יעקב אבולעפיא, שירד למצרים, וכשחזר לארץ ראה ברכו בני אדם שנתגלגלו בשוורים בגלל שהקיפו פאת ראשם, וביקשו מר“י אבולעפיא שיתחנן לפני האר”י, שיתן תיקון לנשמתם. אמר האר“י לר”י אבולעפיא “כבודך משורש נשמתם, לכן צריך אתה לתקן עצמך. מיד כתב לו הרב סיגופין ותעניות וכוונות שיכוין בעדם, וכן עשה, וביום שלמד התיקון באו שלשתם בחלום לרב ולחכם וא”ל, רוחכם ינוח לעה“ב, שהנחתם לנו” (עמ' 114, 233–234 והשווה ס' הכוונות ומעשה נסים, ז, ב–ח, א). בהערה 9 שם מביא בנ. את דברי שלום, שכתב “הסיפור [בחמדת ימים] על ר' יעקב אבולעפיה נלקח מטקסט מזויף, הוא ספר, “מעשה נסים”, שביקש להפוך את מתנגדו המושבע של ר' חיים ויטאל ואת הכופר הידוע בכל מעשה הנסים של האר”י לשותף פעיל באחד ממעשי הנסים והנפלאות של האר“י” (בחינות ח, תשט"ו, עמ' 85). ומוסיף “ברם, רק בעל “חמדת ימים”, שהעתיק סיפור זה ממהדורת קושטא נתן אותו ענין להרח”ו. בדפוס קושטא ובנוסחאות האחרות שבכ“י אין שמו של הרח”ו נזכר לא כמחבר אף לא בשמו“. בנ. מתעלם מכך ששלום טען כאן שתי טענות חזקות: א) ר' יעקב אבולעפיא היה בעל דבביה של הרח”ו; ב) ר“י אבולעפיא היה כופר בכל מעשי הנסים והנפלאות, שנתייחסו לאר”י, והנה הוא עצמו נוטל חלק באחד ממעשי הנפלאות הללו של האר“י. ודבריו של בנ. הם תשובה רק לטענה הראשונה של שלום. ברם, חמורה מכן היא שרירות־דרכו של המחבר בדבריו על ר”י אבולעפיא שם “חכם זה היה מקורב לאר”י. ר' יהודה אריה ממודינא מביא עדות מפי חכם מישיבה ויניציאה, ששמע מפיו של הח“ר אבולעפיא ז”ל, שהיה כרע כאח להאר“י ז”ל (עמ' 114). בנ. השמיט את המשך דבריו של רי“א ממודינה, שעליהם מיוסדת טענתו השנייה של שלום, ושסותרים את דבריו. וז”ל רי“א ממודינא עוד 'זה מדבר [החכם מויניציאה], מי שהיה, מנפלאות אלה מהאר”י ז“ל – – – אמר, שכמה פעמים הח”ר יעקב אבולעפיא ז“ל, שהיה כרע כאח להר”י ז“ל, אמר לו, לא היו דברים מעולם מהסיפור מפעולותיו אלו, ושאף גם הוא [האר"י] היה אומר לו, שלא היו כנים הדברים, שאומרים עליו. ושמא תאמר, שדרך ענוה היה זה, אי אפשר, שהיה לי כל כך מרעות עמו, שהיה מודה לפחות במקצת” (ארי נוהם, עמ' פ).

אילו הלכנו בדרכו של המחבר היינו אומרים, שמא נמצא באחד מכה“י של סיפור זה שם החכם בר”ת רי"א, והכוונה לר' יוסף אשכנזי או לר' יוסף ארזין (ר' להלן בפרק הא סעיף ד). והמעתיקים לא פתרו נכונה את ראשי התיבות!

 

השערות שנעשות ודאיות    🔗

עכשיו נבוא לדון בכמה מהשערותיו של המחבר. זו רעה חולה בחיבור שלפנינו שהשערות שמועלות שם לאין־סוף, נעשות כוודאיות וכעובדות מוכחות לאחר מכן, לרוב לפי שיקול דעתו של המחבר, בלי ראיות כל שהן, ברם, תדיר בלי ראיות, שהן מכריעות ללא ספק כלשהו. ודברים שכתב בנ. כנגד חכם אחד, שנקט בשיטה זו (ר' ק"ס כח, עמ' 21), ראויים לאומרם על עצמו. נביא רק דוגמאות אחדות שיש בהן חשיבות לגבי הדיון שלנו, ושאפשר להוסיף עליהן כהנה וכהנה.

א) “אף בכתב־היד, שהיה בידי ר' דוד קונפורטי לא היה, כנראה כל שם, שכן אין הוא מזכירו אלא בסתם” (עמ' 14). זו רק השערה של המחבר, המובאת להלן (עמ' 121–122), שלפי דעתו אפשר להוכיחה ב“ראיה ברורה” ולפי דעתי אין כל ראייה של ממש, שר“ד קונפורטי בכלל ראה את ס' תולדות האר”י. אין לי ספק, בשנים שהוא סבור שר“ד קונפורטי ראה את תולדות האר”י (שצ“ד – ת”ד) עדיין החיבור הלה לא היה קיים בעולם. עכ“פ אף לפי דעתו של בנ. הרי מטעה הדרך שנקט בה, כשהוא מביא את השערתו כדבר הברור ומובן מאליו תוך כדי דיבור על חכמים ומעתיקים, שהיה בידם ס' תולדות האר”י וקראו לו בשם. וכן הוא מונה להלן תחת הכותרת “כתבי־היד שלא ידוע מקומם” “את ס' [תולדות האר”י] היה בידי ר' דוד קונפורטי בשנות שצ“ד – ת”ד? ומזכירו בספרו “קורא הדורות” (עמ' 144).

ב) בעמ' 22 –24 יש דיון על מעתיק כ“י אוקספורד, שהמחבר מניח, שהוא ר' משה חסיד. ייתכן, שכאן הדין עמו. ברם כבר הכותרת בעמ' 22 מכרזת ואומרות “רבי משה חסיד מעתיק כ”י אוכספורד”. וכן שם עמ' 90, 130, 146, 292 הע' 1, כך שהקורא, שלא קרא במקרה את הדפים 22 –24 יכול לסבור לפי תומו, שכ"י אוקספורד נקרא שמו של ר' משה חסיד עליו. ור' גם בנ. ספונות י, עמ' ריג.

ג) האגרת השלישית של שלומיל, ש“היא הגדולה והחשובה שבהן והיחידה ששם כקבלה עליה” נכתבה ב“יום ה כה תברכו לחדש חשון שס”ז לפ“ק”. ברם, מקשה בנ. “כה בחשוון חל בשנת שס”ז לא ביום ה' אלא ביום ב. ואין לומר, שטעות נפלה ביום החודש, שכן הוא מרומז בפסוק. גם יום השבוע ברור. על כרחך צריך אתה לומר, שהטעות היא בפרט השנה. והנה יום כה בחשון נפל ביום ה' בשנים שס“ד, שס”ה ושס“ח. והמחבר מסיק “נראה שהאגרת נכתבה בשנת שס”ח (עמ' 42–43). ולהלן כבר נקראת האגרת בסתם אגרת שס”ח (עמ' 73, 76), כאילו שלומיל חתם עליה חשון שס“ח ולא שס”ז. ותמיהני על בנ. שנתקיים בו הכתוב “משיב חכמים חור”. נפלא ממני, מדוע יש לפלפל ולשבש את פרט השנה שס“ז ולקבוע במקומו שלוש אפשרויות אחרות, שס”ד, שס“ה, שס”ח. הרי פשוט הרבה יותר לומר, שנפלה כאן טעות ביום השבוע וצ“ל ב במקום ה! כלומר, יום ב, כה חשון שס”ז – וחזרה האגרת לשנתה הנכונה ⁴¹.

ד) מלא השערות כרמון הוא דיונו של המחבר במעשה הרוח שנכנס באלמנה, שנדפס בס' תעלומות חכמה לאחר שלוש אגרותיו של שלומיל ו“לא ניתנה הדעת, שאין סיפור זה שייך כלל לאגרות” (עמ' 46). אף כותב שורות אלו חכך בדעתו שנים הרבה, אם סיפור זה אמנם יצא מעטו של שלומיל. אלא שעצם העובדה, שר' יוסף יוזפא האן בעל יוסף אומץ, מספר, ששלומיל כתב לו מצפת סיפור־מעשה זה, מטה לכאורה לכף החיוב. סיפור זה נמצא פרט לתעלומות חכמה ולתולדות האר“י גם ביוסף אומץ, עמק המלך ונשמת חיים (לר' מנשה בן ישראל). בתחילת סיפור המעשה נזכר חכם, שבא לבקר את האשה, שנכנס בה הרוח. בתעלומות חכמה ובתולדות האר”י שמו של החכם הוא ר' יוסף אשכנזי. בעמק המלך ובנשמת חיים שמו הוא ר' יוסף ארזין, תלמידו של האר“י. בעל יוסף אומץ הדפיס את הסיפור בקיצור, והשמיט את הקטע, שבו מסופר על החכם הנ‘. ובנ. מסיק "שגם שינוי השם (מר“י אשכנזי לר”י ארזין) לא בא מידי בעל עמק המלך, אלא הוא מעשה ידיו של שלומיל, ובודאי גם בסיפור ששלח לר’ יוסף יוזפא היה כתוב ר' יוסף ארזין. כיצד נשתבש השם? דומה שאת הפתרון יש למצוא בכ”י ג של ס' תולדות האר“י, שהוא מן ההעתקות הקדומות. שם החכם בכ”י זה הוא רי“א. כנראה שאף בהעתק שהיה בפני שלומיל, היה כתוב השם בראשי־תיבות והמעתיק למד מעצמו, שהחכם היה תלמידו של האר”י, ואיזהו תלמיד של האר“י שראשי התיבות של שמו הם הרי”א, אם לא ר' יוסף ארזין, ולא ידע שדווקא ר' יוסף אשכנזי הוא השם הנכון" ( עמ' 46). בקטע שהבאנו עכשיו מדברי המחבר, ישנן שלוש השערות: 1) שינוי השם בעמק המלך מר“י אשכנזי לר”י ארזין בא מידי שלומיל; 2) “בס' יוסף אומץ נמצא השם [ר”י ארזין] בקטע שהושמט“⁴² 3) שלומיל העתיק מכ”י ג של תולדות האר“י, שבו נמצא השם בר”ת – הרי“א, ופתר בטעות ר”י אשכנזי. ומצטרפת לכך הנחתו הראשונה של המחבר, שהבאנו בראש סעיף זה, שהסיפור בס' תעלומות חכמה איננו לשלומיל⁴³. כל שלוש ההשערות הללו הן השערות, התלויות בשערה. ולפיכך נזקק בנ. להוציא מחזקתו של שלומיל את הסיפור שנדפס בתעלומות חכמה לאחר האגרות, מכיוון שנזכר בו, ששם החכם היה ר' יוסף אשכנזי. הרי ההנחה, שסיפור זה יצא מעטו של שלומיל (לאחר שבעל יוסף אומץ קיבל ממנו בכתב סיפור זה), קרובה הרבה יותר משלוש הנחותיו. ואף אם הללו היו מתקבלות יותר על הדעת, אסור היה למחבר לקרוא לנוסח שבדה מלבו או מכוח הנחותיו נוסח שלומיל – ר' עמ' 104 הע' 1, עמ' 107 הע' 4 ועוד⁴⁴. ובר מן דין לא הועיל כלום בדבריו. בין שהסיפור בתעלומות חכמה יצא מעטו של שלומיל בין לאו – הרי בסיפור המובא שם נקרא החכם בשם ר' יוסף אשכנזי, ולפיכך בעל תולדות האר“י היה יכול לקחת משם את שם החכם, כמו שלקח כנראה משם את הסיפור כולו (ר' גם לעיל בפרק תולדות האר"י – מקור היסטורי? סעיף ה) אילו הייתי הולך בשיטתו של המחבר הייתי אומר, שבנוסח שלומיל (המשוער או הבדוי) היה כתוב רי”א בראשי תיבות, וכמה מן המקורות שהעתיקו מנוסח זה פתרו ר“י אשכנזי וכמה פתרו ר”י ארזין⁴⁵. איני יודע להחליט בינתיים, אם הסיפור תעלומות חכמה יצא מעטו של שלומיל. עכ"פ אם הייתי מכריע לשלילה, הייתי נוטל לדעה, שהנוסח ר' יוסף ארזין הוא הנכון, וקרובה לכך דעתו של ג' שלום (ציון ה, עמ' 143. ור' בנ., עמ' 46, הע' 3).

ה) בעל עמק המלך כלל במעשי נסים פרק ח (יג ע“ב – יד ע”א) סיפור של ר' משה ויטאל, אחיו של הרח“ו וכן בפרק תשיעי שם (יד ע"א) מסופר על גילויים שגילה ר' משה ויטאל, הנוגעים לא”י ולמלכות רומי, בנ. מניח, שיש לייחס את שני הפרקים הללו לשלומיל, ו“שמא גם הסיפורים על שכם וחברון, שבאו אחר־כך בס' עמק המלך והסיפור על האר”י בפרק שביעי, שלא נודע מקורם – מידי ר' שלומיל יצאו" (עמ' 56). ומוסיף בנ. “שמא רשאים אנו משום כך לשער, שגם המשניות על כלי המקדש שנגנזו, שהדפיס בכרך בפרק יא (דף יד, ב), הגיעו אף הן לידיו משלומיל” (שם, הע' 6). דברים הללו, שהם השערות רחוקות, כבר מובאים להלן (עמ' 59, 60, 89) באופן כזה, כאילו אין ספק בכך, שהסיפורים על ר' משה ויטאל, וכנראה גם שאר סיפורים (ר' עמ' 60), נכתבו בידי שלומיל. גם ההקבלה, שמבקש בנ. למצוא בין הסיפור על ר“מ ויטאל לבין תולדות האר”י סי' כ (עמ' 89, 114, 177–178) אין לה על מה לסמוך⁴⁶.

 

זמן חיבורו של ספר תולדות האר"י    🔗

ראינו למעלה, שכל ראיותיו של בנ. אינן מיוסדות כדבעי ואין כוחן יפה להוציא מן הדעה המקובלת, ששבחי האר“י קדמו לתולדות האר”י ושימשו להן מקור, ור' שלומיל אמת ואגרותיו אמת. אוזן מלים תבחן, תשמע את המיית לבבו הטהור ואת הטעם לכתיבת אגרותיו בשורות הבאות, שנכתבו לר' יששכר בער מקרעמניץ" – – – וכן עמדתי שנה א' בא“י בלי חמדה, בוכה ומתפלל לפני בוראו של עולם, יזכיני לאור באור החיים לחזות בנועם ה' וה' אלקי אמת ומלך עולם ראה את לבבי וכוונתי הרצוייה, ופתח ה' לפני שערי רואה להרים את רגלי בחיבורי האר”י ז“ל ביתר שאת ויתר עז ממה שנמצא ביד שום חכם מחכמי ארץ הצב”י (מב, ב) – – – וקמיה הקב"ה גלי כי לשם שמים נתכוונתי להראות

לכ“ת הדרך אשר ילך ואיזה דרך ישכון אור החכמה, למען יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו” (מט, א)⁴⁷. אכן לשם שמים נתכווין ר' שלומיל וכוונתו רצויה ואגרותיו רצויות.

לפני שנבוא להביע את דעתנו בקשר לזמן חיבורו של ס' תולדות האר"י, עלינו להעיר עור שתיים־שלוש הערות.

המחבר מבקש להניח, שבמקצת מדבריו של ר' ברוך קאלימאני שבהקדמתו לפירושו לתורה של ר' משה אלשיך (תורת משה, ויניציאה שס"א), יש בהם תשובה מסותרת לאמור בתולדות האר“י {עמ' 117, 281 – 285). מכיוון שאין לנו ספק, שבשנת שס”א החיבור תולדות הארי"י עדיין לא היה קיים בעולם, ממילא בטלים דבריו של המחבר.

כן אין יסוד לדבריו של בנ. “העדות המפורשת הראשונה (שצ“ד – ת”ד?) על מציאותו של ספר זה [תולדות האר”י] היא מר' דוד קונפורטי" (ר' גם לעיל בפרק על השערותיו של המחבר, סעיף א). קונפורטי כותב “והרב האר”י זלה“ה הפליא לעשות כמה מעשיות גדולים ונוראים מאד, וכמ”ש בס' כתיבת יד מספור של הרב הנז‘" (קוה"ד, הוצ' קאסל, מא, א). ומביא בנ. שלוש ראיות, שלדעתו מוכיחות, שקונפורטי נתכווין לתולדות האר"י א). על ר’ יוסף אשכנזי כותב קונפורטי “ה”ר יוסף אשכנזי, הנקרא התנא הגדול, להיותו שונה תמיד המשניות בנגון" (שם, לו, ב) ולשון זה וענין זה אינם בשום מקור אחר אלא מועתקים מילה במילה מתולדות האר“י” וזו “ראיה ברורה” ( עמ' 121 –122).

ב) הסיפור על עמוד האש, שראה האר“י על מטתו של הרמ”ק בשעת הסתלקותו. ג) קונפורטי מביא בשם “ויש אומרים, שהיה האר”י תלמיד ר' בצלאל אשכנזי" ולפי בנ. אין ספק שמקורו תולדות האר“י, שכן אין ידיעה זאת בשום מקור אחר (ההטעמה שלי – ד.ת.), אף לא בכתבי הרח”ו" (שם). נשיב בקצרה לשלוש הטענות הללו. לגבי טענה א. לשון זה מובא גם אצל סמברי⁴⁸ ומעין זה אצל חיד“א בשה”ג ⁴⁹. אמנם בנ. יוכל להשיב, שגם שניהם לקחו מתולדות האר“י. לעצם העניין, אין בלשון רגיל זה להוכיח דבר. בנ. מבקש גם לקשר בין הסיפורים על עמוד האש ובין ובין הדברים על ר”י אשכנזי, המובאים בקוה“ד זה אחר זה, ששניהם לקוחים מס' תולדות האר”י, למעשה הסיפור על עמוד האש הוא מעין סיפור מוסגר, וכאילו כתוב כך בקוה“ד “גם בזמן ההוא היה שם בצפת – – – ר' משה קורדווירו – – – והר' גדליה בנו – – – גם בדור ההוא היה בצפת ת”ו הר' יוסף אשכנזי, הנקרא התנא הגדול,⁵⁰ להיותו שונה תמיד המשניות בנגון”.

לגבי טענה ב, אצל קונפורטי כתוב עמוד אש (ולא עמוד ענן כמו בתולדות האר"י) כמו באגרת שלומיל, וכתוב שמעתי מחכמי צפת. ור' מה שכתבנו למעלה בפרק ספר תולדות האר"י – מקור היסטורי? סעיף ד. ודבריו של המחבר כאן בענין הלשון “שמעתי” שנקט קונפורטי, אינם אלא פלפול גרידא.

לגבי טענה ג. תמיה־תמיה אקרא. הרי ידיעה זו, שהאר“י היה תלמידו של ר' בצלאל אשכנזי מובאת בשתיים מאגרותיו הנדפסות של שלומיל (א, ג, וכן באגרת ד שבכ"י) ומדוע לא יכול היה בעל קוה”ד, שכתב את דבריו במחציתה השנייה של המאה הי"ז, לשאוב את דבריו מן האגרות הללו, שנדפסו עשרות שנים לפני־כן?⁵¹.

בנ. שידיו רב לו בכתבי־ידות ובגילויים מצא חמשים ותשעה כ“י של ספר תולדות האר”י שמהם שלושים ותשעה הם מאיטליה, ברם “מצפת עצמה לא הגיעו לידינו כתבי יד” (עמ' 125). – הלא דבר הוא! ובמבוא לספרו תוהה בנ. על “הסיבה, שלא נשתמרו מן החיבור כתבי־יד שנכתבו בארבעים השנים שאחרי חיבורו (המשוער לפי בנ.) וכשישים שנה אחרי פטירתו של האר”י (עמ’8). ומבקש תשובה לדבר, והתשובה הפשוטה לכך היא שאין לנו כ"י מן התקופה ההיא, מכיוון שחיבור זה עדיין לא בא אז לעולם!

נראה לי, שהחיבור תולדות האר“י נכתב, כנראה באחת מערי תורכיה או איטליה בין השנים תכ”א – תכ“ח או בין השנים תכ”ו – תכ“ח. כה”י הראשון שזמנו עליו הוא של ר' יוסף סמברי והוא משנת תל“ב (עמ' 120). מאידך מביא בנ. מדברי נתן העזתי, שנאמרו בשאלוניקי בשנת תכ”ח“– – –שזה הוא מ”ש בתולדות האר“י” וכו'. ונראים דבריו של בנ. שהכוונה לספר תולדות האר"י שבידינו (עמ' 122 והע' 4)⁵².

כן נראה לי, שבעל תולדות האר“י השתמש גם בספר מאירת עינים לר' שלמה בן דוד גבאי⁵³. ספר זה לא היה לנגד עיניי, הוא נתגלה ע”י ג' שלום, ש“צרף טופס שלם מקונטרסים שבידו חוץ מהשער – – – ואינני יודע אם נמצא טופס שלום מספר זה בספריה אחרת” (ק"ס ל, עמ' 414). בספר ההוא נמצא בדפים א – יז שער מעשה ניסים של האר“י זלה”ה, שלפי עדותו של שלום “הכל מלה במלה מל' עמק המלך, מן ההקדמה השלישית הנקראת שם בשם זה (ק”ס שם, עמ' 415, ור' גם בניהו, ארשת ג, 149– 150, תמר, שם, עמ' 170 –171} שלום סבור היה, שהספר נדפס בקושטא בשנות ת“כ – תכ”ה. בינתיים רכש י' מהלמאן דפים אחדים של הספר ובכללם השער, שבו נזכרת שנת ההדפסה, שהיא והית“ה, דהיינו תכ”א או תכ“ו (ר' ספרנו עמ' 53–55 הע' 10. ור' שם עמ' 64 תצלום השער). וקרוב בעיניי, שיש לתפוס שנת תכ”ו⁵⁴. לפי זה ייתכן, שיש להטיל ספק בהשערתנו שהובאה למעלה כמה פעמים, שבעל תולדות האר“י לקח מעמק המלך, מסתבר יותר, שהוא לקח מס' מאירת עינים. אם נכונים דברינו בענין זה ולגבי שנת ההדפסה, שהיא תכ”ו, הרי נתחבר הספר תולדות האר“י לא לפני שנת תכ”ו.