¹

[ר' יוסף צבי רמון]    🔗

מקדש לכבוד ולטובת² המשורר המצוין התורני, הלאומי, והחרד לדבר ד' אחד מעמודי התוך של שירתנו העברית בתקופה הנוכחית מעמיק המחשבה הישראלית וטהר־הלב

ר' יוסף צבי רמון שליט"א

ברגשי כבוד והערצה

מאת המו"ל.

המשורר הדתי־לאומי

רבי יוסף צבי רמון הי"ו

*

רבי יוסף צבי רמון נולד בעירה קטנה “ביז’ון” במדינת פולניה פלך פלוצק, בשנת תרמ“ט להוריו: הרב רבי אפרים אליעזר גראנאט והאשה החסידה אסתר חוה זכרונם לברכה. את חנוכו קבל בחדר כנהוג בימים ההם, ברם את השכלתו והשתלמותו בים־התלמוד שאב בישיבה של הרב י. י. ריינס ז”ל בלידה, בהיותו צעיר לימים, ידע את השפה העברית על בוריה שלמדה מפי אביו, שהיה אז בעל בית מסחר ספרים ומנהל ספריה עברית בדובז’ין. בהיותו בן 17 פרסם את שירו הראשון ב“פרחים” של הסופר החכם י. ב. לבנר. דוד פרישמן המבקר העברי הידוע והלל צייטלין, יבדל לחיים, התפעלו מכשרונותיו והבטיחו לו עתיד מזהיר.

כבן 21 בא לארץ־ישראל. פה קרבהו הישיש היקר רבי א. ז. רבינוביץ נ“י. הפואימה שלו “אחד” שהופיעה ב”תרבות־הישראלית" הוכיחה לכל כי לפנינו משורר דתי־לאומי בעל מחשבה והוגה־דעות. גם הפואימה השניה “הלבנה המתה” הראתה על דמיונו הלוהט, העשיר ורב־הגוונים משירה. בטויים הדתיים המיוחדים רק לו הזכירו את בטוייהם של אבן־גבירול והלוי.

השנה הראשונה לבואו ארצה, בלה בירושלים, היה לבלר בכולל ורשא, ברם היה חי בעוני ובדחקות והיו ימים שסבל רעב ממש, אז נמצאה הג' זליגר שהכירה בכשרונותיו והוציאה על חשבונה את חוברת שיריו הראשונה בשם “לקט”. החוברת עשתה בשעתה רושם עז והמנוח אליעזר בן יהודה בעתונו גמר עליה את ההלל.

עם התמנותו בתור מורה ב“תחכמוני” ביפו, הוציאו לאור חוברת שירים שניה בשם: “דביר”. שהתאימו לרוח התלמידים וגם למבוגרים³. הוא תרגם אז את הרמן שְוַב, ספוריו המענינים לילדים בשם “חלומות הילדות”, בזמן המלחמה יצאו ספורים אלה במהדורה נהדרה ע"י יהודי פרנקפורט־דמיין.

שנים רבות עסק בהוראה. היה מורה: בתחכמוני, נצח ישראל בחיפה, ולאחרונה ב“פתח־תקוה”.

שיריו ומאמריו נתפרסמו ברוב העתונים העברים, בכל תפוצות הגולה. מאמריו הדתיים ב“התור” כמו: אמונה, אחדות כו' עשו רושם עז על היהדות, ותורגמו לכמה שפות, בעתוני־היהדות.

בתקופת המלחמה הופיע ספר שירים “במחזה”. בו קובצו מיטב שיריו. ולאחר הכבוש פרסם חוברות על הנ“ך. עד עתה הופיעו באוריו על ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, עמוס, קהלת וכו'. נמצאים בכתב־יד ומחכים לגואל: שני באורים חשובים על “איוב ומשלי”, רושם מיוחד עשה באורו על “עמוס” שנדפס ב”העברי" באמריקה.

בשנת 1922 קרא לו אסון מחריד. בלכתו מפתח־תקוה לת"א התנפלו עליו ערבים בהתנפלות נוראה ואיומה, אשר כל השומע תצילנה אזניו. ומאז הוא נודד בארץ ללא־תשומת לב, בימים האחרונים הוא השתקע בצפת מפאת מזג־האויר הטוב.

למרות היותו אחד המשוררים הגדולים בספרותנו לא זכה שיצירותיו תקובצנה לקבץ אחד והן מפוזרות בעשרות קבצים ובעיתונים המרובים. ובעוד שהוצאות הספרים שלנו קבצו את יצירות הצעירים, את השירה הארעית, זו שאיננה נצחית, כשירת־הזמן שאין לה תקומה לדורות, לא מצאו לנחוץ לכנס את יצירות־רמון שהן יצירות נצחיות, שבהן מפכה דבר אלקים חיים. חטא חטא האיש שהוא משורר דתי־לאומי. כי אילו היה חפשי, אז בודאי היו דואגים לו ולא עוזבים אותו, בנפלו לקרבן בעד הישוב העברי בארץ.

בשנת תרפ"ח חגגו את חג יובל העשרים של מר רמון; ובכל העתונים הדגישו את החג הזה, במלים חמות.

לצערנו הגדול מוכרח הוא כעת על פי פקודת הרופאים להתרפא בוינה לקבל נתוח קשה שהיה צריך להעשות עוד לפני שמונה שנים, בשנת 1922 כשהתנפלו עליו פראי־אדם, באכזריות נוראה שזעזעה כל הלבבות. –

נשמה טהורה, בגוף רצוץ ושבור!

הודות להשתדלותו של הרב החכם ר' אהרן שמחה בלומנטאל והסתדרות עברית באמריקה, הולך ויוצא נתוח זה לפועל. אמנם, חסרים עדין הסכומים במלואם ונקוה שגם שאר הנדיבים והסופרים בארצנו ימלאו אחריהם.

אנו מאחלים לו רפואה שלמה, והלואי שעוד ימשיך להעניק לנו מפרי יצירתו ורוחו הזכה והנעלה, עוד רבות בשנים מתוך שלות־היצירה ומנוחת־נפש, בלי יסורים ומכאובים בלתי אנושיים.

מכתב מזקן הסופרים העברים בארץ ישראל.

לכב' הסופר החשוב ר' פנחס גרייבסקי הי"ו.

שמעתי כי אתה וחבריך ובראשכם רבינו הגאון הגדול ר' אברהם יצחק הכהן קוק שליט“א, נשיא הרבנות באה”ק, נגשתם לעשות דבר מה לטובת ידידי היקר, המשורר המסכן רי"צ רמון, שנמצא עכשיו במצב של חולה המוכרח לנסוע לחו"ל בשביל נתוח, ה' ירפאהו ויחלימהו.

והנני נותן לך ולחבריך תודתי מקרב לבי על המפעל הטוב שאתם נגשים לעשות, תחזקנה ידיכם ואני בטוח כי כל חובבי ספרותנו יחישו לתת ידם לדבר הזה איש איש כפי יכלתו לתת עזרה למשורר הנפלא שלא ראה טובה מימיו ויסוריו רבו כמו רבו,

יהי נועם ה' עליך ידידי ועל חבריך

מוקירך ומכבדך א.ז. רבינוביץ

ג' כסלו תרצ"א.

בזה הננו נותנים לדוגמא קטע מהפואימה “אחד” של משוררינו היקר והנעלה רבי יוסף צבי רמון, שמזכירה לנו את הדה של שירת כתר מלכות לרבי שלמה בן גבירול ז“ל לקוחה מספר “התרבות הישראלית” שיצא לאור ע”י הרב צבי יהודה הכהן קוק שליט“א. בשנת תרע”ב ביפו.

אַתָּה אֶחָד… וְהָלְאָה בְכָל הָעוֹלָמוֹת וְהַהֲוָיוֹת

שֶׁלֹא שְזָפַתָּם עוֹד עַיִן –

שֵׁם כְּבוֹדְךָ כֻּלּוֹ יִתְפַּשֵט בִּגְדֻלָּה וְהָדָר

בִּלְתִּי מוּבָנִים לַנְּשָׁמוֹת;

וְלָכֵן קֶסֶם אֶחָד לְכָל מַרְאוֹת כְּבוֹדְךָ

הַנִרְאוֹת וְהַבִּלְתִּי נִרְאוֹת –

בְּתִפְאֶרֶת נֵצַח־הַנְּצָחִים כָּמוֹךָ, אֱלֹהַי!

וְאֶת נִשְמַת הָאָדָם הַגְּדוֹלָה וְהָרוֹמֵמָה בָרָאתָ,

כִּי חָפַצְתָּ הַאֲצֵל עָלָיו מִיַּמֵּי רִגְשׁוֹתֶיךָ,

וְלָכֵן בְּשָׁעוֹת הַקְּדוֹשוֹת כֹּה תִפְחַד, כֹּה תִרְעַד,

נִשְמָתוֹ אֵלֶיךָ.

אַךְ אַתָּה זְהַב אַהֲבָה הֲרִימוֹתָ לוֹ

מִיָדְךָ הַגְּדוֹלָה וּרְחָבָה –

וְהוּא – עוֹל כֹּהֲנֵי אָוֶן אוֹ תָפְתֶּה שֶל אַפְסוּת וּכְפִירָה

שָׂם כְּחוֹמָה נְחוּשָׁה עַל רֹֹאשׁוֹ –

וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן עִם פָּנָיו הַשְּׁחוֹרִים וְשִנָיו הַלְּבָנוֹת,

הַשׁוֹלֵחַ לְשוֹנוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַגֶּדֶר שֶל גַן עֶדְנְךָ הַתֵּבֵל.

וְצוֹחֵק, וְצוֹחֵק, וְצוֹחֵק…

וְאֵלֶיךָ אֱלֹהַַי אֱלֹהֵי הַנְשָׁמוֹת, אֱלֹהֵי אֱמֱת יֹפִי וְשִׁירָה,

אֶתְפַּלְלָה:

שְלַח קַרְנְךָ קֶרֶן הַזָהָב הַגְדוֹלָה וְהַבְּהִירָה;

אֶעֱלֶה בוֹ כְעַל סֻלָם אֶל יַם הַנְּגהוֹת, יַם הַיַּמִים שֶל כְּבוֹדְךָ –

וּבִתְרוּעוֹת גִיל אֶדַדֶּה בֵין גַלָיו, גַלֵּי נוֹעַם וּמֶתֶק,

אֶגְמָא וְאָשִיר שִׁירַת הָאוֹרָה, שֶתְּחִילָה אֵין לָהּ וְלֹא סוֹף…

– – – – – – – –

מדי עמדנו ב“התרבות הישראלית”⁴ הננו מוסיפים בזה כזר זהב גם את דברי־קדש הבאים לקמן מאת אחד ומיוחד מגאוני גדולי הרוח בירושלם, המלהיבים הלב והנפש, והמבין יבין למי לחשי ההויה. –

רבאי.

לַחֲשֵׁי הַהֲוָיָה

תִּלְחַש לִי סוֹד הַהֲוָיָה כֻלָּה: חַיִים לִי יֵש, קַח

נָא קָח – אִם יֵש לְךָ לֵב וּבַלֵב דָם, שֶרַעַל יֵאוּש לֹא

זִהֲמָהוּ!

וְאִם לִבָּתְךָ עֲרֵלָה וְיָפְיִי לֹא יַקְסִימֶךָ –

תִּלְחַש לִי הַהֲוָיָה: סוּרָה מֶנִּי, סוּרָה, הֲרֵינִי לָךְ

אֲסוּרָה!

אִם כָּל צִפְצוּף עָדִין, כָּל יוֹפִי חַי, לֹא הֲדַר

שִירַת קֹדֶש, אַךְ זֶרֶם אֵשׁ זָרָה בְּךָ יְעוֹרֵרוּ – סוּרָה מֶנִּי

סוּרָה, הֲרֵינִי לָךְ אֲסוּרָה!

וְדוֹר יָקוּם וָחָי

יָשִיר לְיוֹפִי וְחַיִים

וְעָדְנָה בְּלִי דָי

יִינַק מִטַּל שָמַיִם

וּמֵהֲדָר כַּרְמֶל וְשָרוֹן שִׁפְעַת רָזֵי הַהֲוָיָה

תַּקְשִיב אוֹזֶן עַם חָי, וּמֵעֵדֶן שִׁירָה וִיפִי חַיִים – אוֹר קֹדֶש

יִמָלֵא; וְהַהֲוָיָה כֻלָּהּ לוֹ תְדוֹבֵב: בְּחִירִי הֲרֵינִי לָךְ

מֻתֶּרֶת!

 

נתיבות ציון וירושלם / ר' משה אברהם לונץ ז"ל    🔗

שני חוקרים־עברים עמדו לה לירושלם במאה הנוכחית שהעשירו את ספרותנו בידיעות ובחקירת הארץ.

הראשון בקדש היה הרה“ג ר' יהוסף שוורץ ז”ל בעל “תבואות הארץ”. וראשית ידיעותיו המחקרית מאה“ק ומיושביה, משנת תר”ב, פרסמנו בספרנו “בית האוצר " חוברת ב‘. בשם "אגרת ר’ יהוסף שורץ”.

והשני לו היה החכם המצוין ר' אברהם משה לונץ ז"ל אשר במשך ארבעים שנות עבודתו הספרותית כנס ורכז אוצרות יקרים לחקירת ארץ ישראל.

ראשית פרי עבודתו הספרותית־המחקרית היה ספרו הקטן “נתיבות ציון וירושלם” שנדפס בירושלם בשנת תרל“ו, במספר מצומצם, והנהו כבר יקר המציאות. הספר הזה: “יפלס נתיב לכל אחינו הנפוצים בארבע קצות הארץ בדרכי ציון וירושלם האבילות ויראה לכל איש את תואר ותכונת עיה”ק ירושלם וסביבותיה מצבה ומעמדה ומצב העם היושב עליה, החמרי והמוסרי ככל חוקי הטאפא.גרפיה דבר לא נעדר” (שער הספר).

החומר המובא כאן הוא תמצית מהפרקים העיקריים של הספר הנ“ל המתאר את ירושלם החדשה בהתהוותה, ואת העיר העתיקה ותולדותיה, דרכיה וחייה. הרא”ם לונץ מראשוני החובבים את ירושלם כמו שהיא כותב ההקדמה לספרו זה כי "היא העיר, אשר עפרה בזהב ישוקל, ואבניה בכתם אופיר. ונפש כל איש ואיש – באין הבדל דת תכסוף לחזות את יפי תארה ולהתענג על נועם הדרה, להתבונן על עוצם – "הקדושה והזקנה – החופפת על ראשה “. (עמ' י"ז) והלאה: עיה”ק ירושלים היא האבן השואבת המושכת את לבות כל האנשים מכל האמונות השונות אליה. (עמ' כ"ה).

אמנם היה מקום להוסיף או להשמיט אילו טורים פה ושם כי מאז נשתנו פני הדברים שנוי ניכר, אך לכבודו של כותבם אמרנו, להשאיר אותם בצורתם כפי שיצאו מעטו בשנת תרל"ו בלי להעיר עליהם, אף במקום שהיה צורך בכך.

תכונת העיר בכלל.    🔗

העיר עומדת על ארבעה ראשי הרים – אשר שני עמקים גדולים יפרידו ביניהם – והם הר המוריה (במזרח) הר ציון (במערב) אקרא (בפאת צפונית מערבית), בית צתא (בפאת צפונית מזרחית), והיא גבוה 2449 רגל מים התיכון (לפ"ד נוסעים אחרים 2349 או 2600) ואם נחבר לזה את הסך 1235 רגל אשר הים התיכון גבוה מים המלח נמצא גבוה העיר מים המלח 3684 רגל – מהראשון היא רחוקה כעשר שעות ומהאחרון כשמנה שעות – והיא מסובבת משלשה רוחותיה מעמקים עמוקים וגדולים, למזרחה “עמק יהושפט ונחל קדרון”, למערבה “עמק רפאים”, לדרומה חלק המזרחי של עמק רפאים הנז' וגיא בן הנום. ורק לפאת צפון היא פתוחה ושם מישור גדול למאוד אשר ישתרע עד הררי אפרים עד כי בצדק נוכל לקרות את העיר הזאת בשם “חצי האי” או “לשון הארץ” ומאחרי העמקים האלה עומדים הרים גדולים אשר ישאו את ראשם מעליה, והם: למזרחה, הר הזיתים, לדרומה ולמערבה הררי עפרון, (חלק הדרומי של הר עפרון נודע אצל הנוצרים בשם הר עצה הרעה, (תהלים קכה ב).

העיר נחלקת לפי אמונת ודת יושביה בארבעה רובעים אשר מהם, רובע “הארמענים והנוצרים” בחציה המערבי, ורובע “היהודים והמושלמנים” בחציה המזרחי.

רובע הארמענים, הוא על הר ציון בפאת דרום העיר, ושם עומד בית תפילת הארמענים, וכמעט כל בתי הרובע הזה המה אחוזת הארמענים והמה רוב יושביו, בהחלק הזה, עומד המבצר או המלוא ובתי הצבא החדשים, וגם בית תפילת האנגליקאנים, כעת ישבו בהרובע הזה גם הרבה מאחינו. הרובע הזה יחל משער יפו וישתרע על פני כל אורך ורוחב הככר הזה, עד למטה מעט משער ציון, הרובע הזה הוא הגבוה והנאוה בכל העיר, ומזג אוירו טוב ובריא.

רובע הנוצרים יכיל חלק מערבית צפונית העיר, משער יפו עד שער שכם – באורך וברוחב – מצב חלק הדרומי של הרובע הזה טוב ונעים אך חלק הצפוני אשר בקרבת שער שכם לא להלל הוא, אצל השער הזה יגורו גם מוחמדנים וכעת גם הרבה מאחינו, אולם בשאר חלקי הרובע הזה יגורו על הרוב רק הנוצרים, ומאחינו לא יגור שמה איש, בהרובע עומד בית תפילת הקבר הזה בריכת חזקיה והרבה משארי בתי תפילות הנוצרים עם מושב ראשיהם.

רובע היהודים יכיל חלק האמצעי – בפאת דרום העיר – אשר בין רובע הארמענים והמושלמנים, מצבו ומזגו לא ברע הוא ובו עומדים בתי כנסיות ובתי מדרשות. בתי תלמוד תורה וישיבות. בתי מחסה לעניים אשר לאחינו הספרדים, האשכנזים והמערבים ובית החולים אשר לשרי בית ראטשילד הי"ו.

רובע המוחמדנים הוא על פני כל פאת מזרח העיר משער שכם עד שער האשפתות, והוא נחלק לשנים לצפוני ולדרומי – ומקום המקדש יפריד בינימו – חלק הצפוני גבוה ומזגו טוב ונעים, חלק הדרומי למזרח גשר העמק (Fiaduct ( שפל למאד ומצבו לא טוב, ובו ישבו – עה“ר – מושלמנים מערב אפריקא וע”ש יקרא החלק הזה בשם “שוק איל מאגארבעה” (רחוב המערבים), כעת ישבו גם בהרובע הזה הרבה מאחינו רק בשוק הנז' ובשוק היותר צפוני הנקרא באב חאטא (מקום גבעת בית צתא לפנים) ישבו רק מתי מספר, בהחלק השלישי לצפון רובע היהודים ישבו כעת הרבה מאחינו עד כי יותר נוכל ליחסהו לרובע היהודים מאשר להמושלמנים.

בהרובע הזה ימצא מקום המקדש, נתיב העצבת, (Via Dololrosa) בריכת הצאן, בתי הצבא הישנים, בית הבדידות להצרפתים הבנויה מחדש על אשיות בית תפילת ס"ט אננען האבודה, והרובע הזה היא הגדול מכולם. –

מצבה בכלל כמצב כל ערי המחוז באזיה אשר לא על חוף ימים ישכונו, אולם מעת החלו לנהר אליה המון אדם רב מכל אפסי אירופא ואמריקא והרבה מהם בחרוה למושב למו וביחוד מעת החלו נציבי המלכים וראשי כל כנסיות דת נצרת השונות להאחז בה, הוטב מצבה החומרי והמוסרי לא מעט עד כי בהרבה דברים תשוה כעת לאחת מערי אירופא הקטנות ולא נשגה בשפטנו אם נאמר “כי מהעת הזאת החל תקופה חדשה למצבה”.

א. שעריה    🔗

א) שער יפו או שער בית לחם ושער חברון וכן יקרא בל“ע באב אל חאליל גם יקראוהו שער האורחים והוא הגדול מכולם עומד תוך מגדל חזק ומרובע לצפון ה”מלוא" על ראש הר ציון. לפני השער הזה בפאת צפון עומדים בתי מרזח ובתי קאפפע גדולים ונהדרים ובית המכס. עוד לפני שלש שנים סגרוהו בשעה הראשונה בלילה ואת דלתו הקטנה בשעה הרביעית, וגם ביום הששי בחצי היום על שעה אחת, אך כעת לא יסגר לעולם, יען כי הרבה אנשים יושבים כעת מחוץ לעיר על המסילה הזאת והמה ילכו מהעיר ואליה כל הלילה, והוא עומד במקצוע צפונית מערבית העיר.

ב) שער ציון. באב נעבי דהוד (שער הנביא דוד) על כי ממנו הולכים למקום קבורת דהמע"ה אשר על הר ציון, מראהו כמראה השער הראשון, אך לא ירבו הבאים בו. עיני העומד על ראשו יחזו הדר כל הככר מסביב.

ג) שער האריות, ובל“ע באב איל סבאט (נקרא כן על כי מעבר הקיצונה משני צידי השער מחוצבים ארבעה אריות בתבנית האריות הנמצאות על מטבעות הזעלדשוקין) הנוצרים הגרים יקראוהו ג”כ בשם שער סטעפאן והילודים יקראו לו באב סיט מרים והוא במזרח העיר בראש הר המוריה.

ד) שער דמשק. ואחינו יקראו לו שער שכם, ובל“ע באב איל עמוד (שער העמודים) ע”ד עמודי אבן קטנים המחוצבים על החומה מסביבו והוא היפה בכל השערים. ודרכו יבואו פחות העיר, שריה ואציליה, גם רוב רוזני ונסיכי אירופא והוא בצפון העיר על העמק המבדיל בין גבעת אקרא ובית צתא. שלשת השערים האלה יסגרו על מסגר בשעה האחת בלילה אך על השומרים לפותחם לבקשת המאחרים בנשף.

ה) שער האשפות. כן יקראו לו ילידי אירופא, ואחינו יקראו לו שער הקטן, בל"ע יקרא באב איל מאגארבעה (שער המערבים) על כי בסביביו יושבים ישמעאלי מערב אפריקא, ורק דלת אחת קטנה לו. השער הזה היה סגור זמן רב – על הרוב בעת מלחמת יושבי הכפרים – וגם עת נפתח לא הורשה לבוא בו רק את המביאי מים מהשילוח ועין רוגל אשר בקרבתו, העירה. אך זה כעשרים שנה ויותר הוא פתוח תמיד לכל עובר ושב, והוא בפאת דרום סמוך למקום המקדש ועומד כמעט מכוון על הטעריפעאן של היוסיפון.

ו) שער הפרחים. כן שמו בערבי באב איל זאהרא והנוצרים האירופיים יקראו לו שער הורדוס. והוא היה סתום באבנים זמן רב מאד עד כי כמעט לא היה רשומו ניכר עוד, וגם תרי וחוקרי הארץ לא ידעו מי ועל מה סתמו אותו, אך זה כשנתים נפתח לבקשת הישמעאלים היושבים בהרחובות הקרובות אליו, והוא בפאת צפון בין שער שכם ובין מקצוע צפונית מזרחית של העיר, והוא הקטן מכולם.

כל השערים האלה – מלבד הראשון – יסגרו על מסגר בהגיע מועד הצהרים של יום הששי, על משך שעה אחת, כי הישמעאלים יאמינו אומן כי במועד הזה יבוא מלך נוצרי להלחם על העיר וע"כ ישמרו לסגור את שעריה.

ז) שער הרחמים. או שער הנצח וכן יקרא בל“ע באב איל חחמאה⁵ או באב איל טאבע גם יקרא שער הזהב (אולי על כי עת עמד בית מקדשינו על מכונו היה מצופה זהב). השער הזה היה סגור כבר לעת מסעי הצלב ורק פעם אחת בכל שנה נפתח בחג הפאלמענזאנטאג אשר להנוצרים. וגם בערך שתי מאות שנים אח”כ עת היה הרב בעל כפתור ופרח (הראשון) פעיה“ק היה להשער הזה דלתות ברזל והיה סגור לעולם. כעת הוא סתום באבנים, טעם הסגרו הוא, על כי אמונה ומסורה עתיקה מסור בפי יושבי העיר כי דרך השער הזה יבוא מלך נוצרי אשר יכבוש את העיר וימלוך על כל הארץ (?) (כן שמעתי גם אני ממושלמני זקן אחד שומר הביה"ק הנשען להשער הזה) השער הזה קדוש ונכבד הוא בעיני הישמעאלים וממנו יבואו שני אולמים (האלען) תוך מקום המקדש פנימה ושם ישבו מלומדי הישמעאלים אשר תורתם אומנתם ויהגו בהקוראן או ידרשו לפני העם, ולפי דעת חכמי הנוצרים עומד השער הזה עוד מימי קיסר הדריאן (בערך 100 שנה לספה"נ) הקשת הכפול והכותרות אשר לו נושאים עליהם חותם חרושת ומלאכת בניני הרומאים, וחרושת אבניהם דומים לחרושת האבנים אשר בהבנינים העתיקים אשר תוך העיר הנקראים בפי המסורה בשם “בניני העלענא” אך מאשר אבני השער אינם נפלאים בגדלם כ”כ כאבני שאר שרידי החומה אשר מסביבו לא יאבה הררי"ש להקדימו גם לזמן הדריאן, ולדעתו “אין מציאותו יותר מאלף שנה”, והוא באמצע המזרח.

ב. חוצותיה ורחובותיה    🔗

החוצות יפרדו לשנים, לשוקים או רחובות ולנתיבות, והן הולכות “ממערב למזרח” “ומצפון לדרום” ועל הרוב יבתרו אשה את אחותה גם לא ילכו בקו ישר רק בעקלקלות יאחזו דרכן, איזה מהם יעשו בקציהן “קרן ופאה” ומהן סתומות באין מוצא ומאשר כי העיר עומדת על ארבעה ראשי הרים, כאשר הזכרנו. ע“כ אין לאל פני הרחובות להיות שוות, ורק במורד ילכו, ואחדות מהנה זקופות, עד כי במעלות נרד ונעלה עליהן כל החוצות מרוצפות באבנים קטנות. – חדים, ועקומים, – אולם גם רציפת האבנים באופן רע, ובלא סדרים נעשתה, גדול בצד קטן, גבוה בעקב נמוך, ואם לא יתן ההולך – ומה גם הרוכב – את עיניו על דרכו, לבלי ימיטו רגליו, אז לרגעים ינשק את רגבי עפרו, ואת אבניו ירצה. מפאת זה, גם עגלות־מסע ומשא לא ילכו עליהם⁶ כעת, ימצאו נתיבות אחדות, לפני משכנות נציבי מלכים (קאנזולאטע⁷) ובתי התפילות הגדולות המרוצפות מחדש, באבנים חלקים, הקבועים ישר על המחוגה. מספר כל החוצות והנתיבות עולה – לפי מפקד ה”א טאבלער – למאה ושבעים, ורובן קצרות למאד. רוחב רוב רחובי המסחור, הוא משמנה עד עשרה צעדים, והנתיבות הקטנות, מששה עד שמנה צעדים ואיזה מהן, לא יגיע רוחבן, רק כשלשה, או ארבעה צעדים, רוחב החוצות, המתוקנות ומרוצפות מחדש, באורח אירופא, הוא מעשרה עד שנים עשר צעדים, ואחת בעלת חמשה עשרה צעדים, עתה יבין כל איש כי לא לעתים רחוקות, יוכרחו ההולכים לעמוד על מקומם ולחכות עד אשר יעברו גמלים וחמורים טעונים, אשר יגדרו עליהם הדרך, ובהרחובות הקצרות עליהם עוד או להטות את ראשם עד סמוך להארץ או לבוא תוך אחת החנויות או החצרות להחבא עד עברם, לבל ינגפו או ירמסו, מרגלי הבהמות האל וממשאן. –

שוקי המסחור. המה רק שניים, הנמשכים על פני כל העיר, אחד לאורכה ואחר לרוחבה ומהם יסתעפו כארבעה וחמשה שוקים קטנים אשר אחרי עבור משך קטן יתאחדו עמהם, במקומות אחדים, המה מקורות בתקרת אבנים מלמעלה, ורק דרך חורי או ארובות התקרה, יגיע אור היום אליהם, ולפי ראות עינינו נעשו רק לחנן על היושבים בחנויות, והעוברים ושבים, מקרני השמש בקיץ ומזרם מטר בחורף. – כי בתים למושב לא יוכלו לעמוד עליהם כעל הכיפות הקטנות כמובן – אשר שני אלה ימשלו ממשלה בלתי מוגבלת, בארץ הקדם: גם בהמקומות הפתוחות יעשו בעלי החנויות בעצמן מעל פתח חנויותיהם, גגי־עץ קטנים או ימתחו שקים מטולאים ובלוי סחבות למחסה.

השוק ההולך לאורך העיר יחל “משער יפו” ויכל בשער המערבי של מקום המקדש הנקרא “באב איל סינסלע” ובמורד יעשה דרכו, כי הוא עובר על העמק אשר בין “הר ציון” להר “אקרא” “והר המוריה”. חלק קטן ממנו מקורה למעלה. והוא יותר רחב משאר השוקים, המסחור יעלה בו כפורחת, והמונים המונים ירוצו בו תמיד רצוא ושב, ובו ימצא לקנות כמעט כל הסחורות הנמצאות בתבל, מאגודת אזוב קטנה אשר אגורת נחושת ערכה, עד גלומי משי חטובות אטון פאריז ואבני כדכוד ושוהם מעשה ידי אמני אמשטארדם אשר אלפים מחירם והרבה חנויות מהעומדים בו, לא יבושו לעמוד, גם בערי אירופא הגדולות. באמצעו סמוך להמקום אשר יבתר אותו השוק השני הנמשך על פני רוחב העיר עומד אולם חבר⁸.

בסביבו ישבו בנות הכפרים המביאות מעט מתוצאות ויבול אדמתם למכור, פה ירבה מספר העוברים למאוד עד כי איש את רעהו ידחקו, ורק בכבדות נפנה לנו דרך לעבור: טאבלער מנה בקרבת המקום הזה – בשנת 1845 – ביום צח במשך 4 רגעים 49 עולים, 26 יורדים, 4 חמורים, 2 גמלים, השוק הזה יפרד – ביחס שמו ומערבו, – להרבה ראשים, הראש הראשון, יקרא שוק איל באטראק, (על כי בקרבתו מושב כהן הראש להנוצרים הנקרא בל"ע באטראק) אחריו, שוק איל באזאר על שם אולם חבר הנז' אשר בו הנקרא בל"ע באזאר אחריו שוק איל חודרא ) שוק הירק) אחריו שוק איל דאלאלין (מוכרי חפצים בהכרזה) והאחרון שוק איל סינסלע (ע“ש שער המערבי של מהקה”מ הנז' הנשען עליו) מרבית סוחרי השוק הזה, המה יהודים, אך גם ישמעאלים ונוצרים לא מעט. –

השוק השני יחל “משער שכם” ויעבור על פני כל רוחב העיר. דרך “רחוב היהודים”, ויכל בקרבת “שער ציון”, השוק הזה קצר הרבה יותר מהראשון, וגם באיכותו שפל הוא ממנו, ומראיתו לא ירהיב עין הרואה אך במקומות אחדים ישליך עוד פלצות וזועה וגועל נפש, וגם הוא יפרד למחלקות שונות. הראשונה תגיע עד כלות הרחוב אשר מצפון להגראבעסקירכע, מסחרה באוכל, והיא תקרא שוק באב איל עמוד או שוק באב חאנאזעט (ע"ש שער שכם אשר ממנו יחל). השנית תגיע עד הרחוב אשר ממול הגראבעסקירכע בפאת מזרח, על רובה סיפון אבנים עב וחזק מאד, ורק דרך חורים או ארובות קטנים ומעטים למאוד, יגיע אור היום אליה עד כי יום כלילה יחשיך ליושביה, בעלי החנויות אשר באמצעה, יוכרחו להדליק נרות גם ביום, מראה ותואר השוק הזה יותר רע מכל שאר שוקי העיר והספון הזה הוא החשוך מכל ספוני העיר.

במסחרה תדמה להראשונה, באמצע הרחוב הזה ישבו תופרי נעלים מאחינו המערבים אשר יתקנו נעלים בלים ומטולאים להפלאחין, בעד מחיר קטן, השלישית תגיע עד “רחוב היהודים” והיא קצרה מהקודמת, סחר חנויותיה הראשי, הוא בעצי בשמים סמי מרפא ושאר דברים קטני הערך, וע“ש תקרא בל”ע “שוק איל אטאררין” (שוק מוכרי בשמים) נשען עליה לפאת מערב, יש עוד רחוב אחת קטנה הסתומה בסופה, ורק מעט קודם כלותה יש לה מוצא לרחוב היהודים, ובה ישבו – עה"ר – בעלי אומנות, כמו תופרי נעלים, (ישמעאלים) צורפי נחושת, חרשי ברזל, (נוצרים) וכאלה.

שני הרחובות האלה מקורות גם המה בתקרת אבנים. אך ארובות התקרה גדולות ע"כ גם אורם רב מהמחלקה הקודמת למו, לשני החוצות האלה בראשיתם, שערי עץ⁹ עתיקים אשר נרקבו ונשברו מרוב ימים והם יסגרו מאת שומרי הרחובות בכל לילה, מיד כבוא השמש, בעלי החנויות של השוקים האלה, הם ישמעאלים, נוצרים רק מעט, ומתי מספר מאחינו.

מאמצע “שוק איל אטאררין” הנ“ז יפרד עוד שוק קטן לפאת מזרח – הרחב מעט ממנו – וגם הוא מקורה, אך אורו רב מכל השוקים המקורים האלה ובו ישבו – עה”ר – בעלי אומנות והם צורפי זהב, (יהודים ונוצרים) וכו' ושארי חנויות מסחר קטנות, בהשוק הזה ובשוק החייטים הסמוך לו, וכן בשוק אשר לפאת מערב שוק איל אטאררין בסופו, עוד עומד המנהג הישן – אשר היה מלפנים בכל חוצות ורחובות העיר – כי לפני החנויות בנוים אצטבאות אבנים ועליהם יפרשו הסוחרים את סחורת ידם, והאומנים את עבודתם, ועליהם עומדים החנויות. בעלי השוק הזה המה הרוב יהודים, והשאר נוצרים, ומושלמנים מתי מספר, סמוך לשוק הזה קודם “שוק איל חודרא”. ימצא עוד שוק קטן למאוד – הקטן מכל שוקי העיר – בארכו וברחבו רוחבו הוא משנים עד שלשה צעדים, וארכו כשלשים צעדים, ויכלה בשוק איל חודרא הנזכר.

המחלקה הרביעית והאחרונה היא "רחוב היהודים” והיא תכלה בקרבת שער ציון ופתוחה למעלה, בראשיתה ישבו בנות הכפרים עם תוצאות ויבול אדמתם למכור, מספר העוברים ושבים יגדל פה למאד, עד כי איש את אחיו ידחק ולפעמים גם רגעים אחדים יעברו עדי יצלח בידינו לעבור את הדרך הזה, מסחר חנויותיה היא באוכל, ורוב בעלי אומנות מאחינו ישבו בה, כמו תופרי נעלים, רודדי פחים, חרשי עץ. תופרי בגדים רוקחי מרקחת, וכאלה, בעלי החנויות המה רק מאחינו – אשכנזים וספרדים – מאתה יסתעפו שני נתיבות קטנות אחת למזרח, ואחת למערב, אשר ידמו במסחרן אליה ושמה בערבי שוק איל יהוד.

מלבד החנויות ישבו בה גם הרבה מאחינו, ובה בתי הכנסיות ובתי המדרשות הגדולות הת"ת והישיבות ורוב קניני ואחוזת העדה אשר לאחינו,–

על תקרות הרחובות המקורות אשר הזכרנו, יכולים לילך עליהם מאשה לרעותה עד כי כמעט על חצי העיר נוכל לילך על הגגות.

מלבד שני רחובי המסחור האלה, ההולכות על פני כל העיר כאשר הזכרנו, ימצא עוד רחוב מסחר אחת, אשר לא תמשך על פני כל העיר, אך גדולה היא באיכותה, והיא הרחוב המובלת אל הגראבעסקירכע – מפאת מערב – ובערבית תקרא “שוק איל באטראק איל זדיד” (החדש) והיא רחבה יותר משני הרחובות הנז', וגם רצפת נחושתה, יותר טוב מהראשונות, ופתוחה היא למעלה, והיא תחל בצפון שוק איל באטראק ותלך עד הגראבסקירכע, ומשם תסוב לפאת מזרח, ותכלה בשוק באב איל עמוד הנ"ז, ובה עומדים החנויות היותר גדולות – באיכותן וכמותן – והרבה מהן יוכלו להתחרות גם עם חנויות אירופא הגדולות, ורוב האומנים האירופים ישבו שמה לעבוד עבודתם. לפני הגראבעסקירכע גדול המסחור בנרות דונג, טבעות אצעדות, חריזי אלמונים¹⁰ ושארי דברים מלאכת אומני בית לחם, בעלי החנויות המה נוצרים ויהודים, ישמעאלים רק מעט.

בשאר החוצות והנתיבות, ומה גם בהרחובות אשר לא נתישבו בה הרבה מאחינו, תשלוט הדומיה שלטת, וכל רוח חיים לא ירחף על פניהן.

ברוב החוצות ימצאו כיפות קטנות אשר עליהן עומדים בתים למושב, וחלק גדול מהעיר עומד על הכיפות האלה התלוים באויר, אחדות מהן נמוכות כ"כ, עד כי איש גבה הקומה לא יעבור תחתן עדי יטה את ראשו מעט.

במגרשים רחבים למסחר ולשוח – עניה העיר למאד, ומלבד מקום המקדש – (אשר הנהו להמושלמנים גם מקום טיול כאשר נזכיר) ימצאו בה רק אלה.

מקום בית המטבחיים לפנים. ברחוב היהודים.

המגרש הסמוך לשער ציון, (שוק איל דשאמא) פה שוק מסחור הבהמה.

מגרש המבצר סמוך לשער יפו. פה ירב מסחור הסוסים גם ישבו פה נשי האכרים ובנותיהם עם עצים ויבול אדמתם למכור.

המישור בפאת מזרח רובע היהודים לצפון בית החולים של שרי בית ראטהשילד, הישמעאלים יקראו לו “איל זאהא” ואחינו יקראו לו “מאידאן” (מלה בשפת ספרד המשובשת הנקרא לאדינו אשר אותה יבטאו אחינו הספרדים) ופתרונה מסילת המרוץ, לפ"ד הרבה מהחוקרים עמד במקום הזה או בקרבתו “מגדל קסיסטוס” הנז' ביוסיפון לרומיים (מ“ה ח”ב ס“ה פ”ד) וכנראה נכונין דבריהם. המישור לפני הגראבעסקירכע, שם יגדל המסחר בנרות, פרחי שושנים ובשאר צרכי בית תפלתם.

החוצות והרחובות יכבדו – מטעם הממשלה – מאת בעלי החנוית והבתים, ובכ"ז אותות “הטוהר והנקיון” יעדר על פנימו, ולא לעתות רחוקות יפגשו עינינו בהנתיבות הקטנות, נבלות ופגרי בהמות מובסים אשר ינוחו על מקומם, עד אשר יסחבו מהכלבים עזי הנפש, כבר היו פחות אחדים אשר נתנו עונש 50 בישליקעס (בערך 55 פ"ר) על כל איש אשר לא ינקה את הרחוב הסמוך לביתו, אך גם זאת לא הועיל למאומה, וגם עתה אשר נקיון הרחובות הוא בידי הממשלה, עוד נעדרי הטוהר והנקיות המה כמלפנים.

אבל אך מעט ימצא על פני החוצות, כי רובם ילכו במורד, והרוח הקטן הנושב תמיד יעבירו מהר, בימי החורף עת מטרות עוז יתכו ארצה יטהרו הרחובות, כי הגשם השוטף ישטוף את כל התלאה והרפש הצבור על פנימו, אולם אם רק גשם קטן או שלג ירד ארצה ולא ימהר להמס אז ימלאו החוצות רפש וטיט, מרבה להכיל מאין מקום, ימים אחדים יעברו עדי יטהרו. –

ג. תואר בתיה וכלי תשמישם.    🔗

בתי העיר המה כולם מאבני גיר לבנים, מרובעים, וכל עץ לא יבוא במו, וגם כיפת הגג נשענת רק על קשתות אבן היוצאים מקירות הבית, וע“כ לא יראו משריפת אש. כל גגות החדרים הגדולים עשוים בכיפות ובהבתים הגדולים ימצא שתים ויותר. קירות הבית פנימה טוחים בטיח לבן המזהיר (גלאזירט) וע”כ לא יוסדו בשיד. רק יכבסו במים ובורית, עדי יוסר חלאתם מהם. חלוני הבתים קטנים למאוד, ובבתי הישמעאלים עוד הם מכוסים מבחוץ בתיבת עץ מעשה שבכה ודלתות קטנות לה לפותחן. הצבועות ירוק או אדום, החלונות לא ידמו איש לרעהו, אחד קטן ואחד גדול אחד למעלה ואחד למטה. פתחי הבתים פתוחים להחצר, וגם המה קטנים. קרקע הבית בבתי הישמעאלים והנוצרים האזרחים אינו מרוצף באבנים, – על כי עה"ר ילכו תוך הבית, בלא מנעלים, וגם ישבו וישנו על הארץ, – רק טוח בטיח לבן ומזהיר הנקשה באבן, אך בתי האירופיים ובתי אחינו היהודים האשכנזים, מרוצפות באבנים.–

הבתים אינם בנוים במשטר ישר, בעלי שנים או שלש מכפלות העומדות זעג"ז על קו האנך, רק אחד בעל מכפלה אחת, ואחד בעל שנים או שלש, אחד גבוה ואחד נמוך אחד נכנס ואחד יוצא, ועומדים זה לעומת זה ובינם שבילים ומהלכים קטנים קצרים ועמוקים עד כי במהרה יוכל איש זר לתעות שם. הגגות גם הם למקום תשמיש יחשבו, ולכל גג מדריגה לעלות עליו, רוב הגגות מרוצפות באבנים לבל יאבדו והמים אשר יבוא עליהם, להגגות מסביב עשוים כותלים קטנים הבנוים מרעפים עגולים וחלולים ההולכים ומתקצרים למעלה כתבנית “הפאר עמוד”, הכותלים החלולים האלה פי שנים בתועלתם, א) למען דרכם יבוא בעלות הבוקר רוח צח שפים להשיב נפש. ב) למנוע מבטי אנשים בלתי קרואים מהביט אל הגג והחצר פנימה.

לקירות הבתים מבחוץ, בנוים אצטבאות וספסלי אבן אשר עליהם ישבו בלילי הקיץ, חבר רעים ואהובים, להתענג על נועם הדר הטבע, וכל שכיות חמדתה. בהרבה בתים ימצאו עצי פרי אשר בצל דליותיהם, יחסו אנשי הבית מחום השמש בימי הקיץ, גם עומדים אגני פרחים מסביב הבית ועל קירות החצר אשר יפיקו ריח ניחוח, וירהיבו עין. קרקע החצר מרוצף באבנים, לכל חצר בור אחד או שנים אשר בו ירדו – דרך מרזבים ותעלות – מי הגשמים. ושם יעמדו עדי יתמו, וממנו יקחו כל יושבי החצר לכל צרכיהם, בתי המחוראית עשוים לעמוד, ויצאו אל תעלת השופכים אשר לעיר, רצפת הבתים והחצר וגם בתי המחוראות, ירחצו וינקו למשעי, שערי החצר סגורים תמיד, והרוצה לבוא אל הבית, עליו לדפוק מקודם בהטבעת התלוי על השער, עד אשר יפתחו לו. בבתי המוחמדנים, על הבא עוד להמתין אחרי הפתח הדלת אצל השלבים, עד אשר יבואו נשי הבית ההרמונה להחבא.

על דלתות הישמעאלים אשר נסעו למעקקא (מקום קבר מחוקקם) חרותים או כתובים בצבעים שונים שירים, מכתמים, אמרים בכתב ובשפת ערבי, ופתחים כאלה נמצאים הרבה למאד.

עובי הקירות פנים הם נבובים וחלולים, ובם מונחים – כל היום – הכרים והכסתות המלאות בלוי סחבות או צמר גפן ובלילה יציעום על הארץ למשכב, בנביבי קיר האלה ינתנו גם שאר כלי הבית, כמו ארגזי עור כלי זכוכית וכאלה. מכסאות מטות ושולחנות תיבות וארגזי עץ לא ידעו מאומה. בבתי העשירים והנכבדים ימצאו כעת מטות ברזל גם איזה משאר כלי הבית הנהוג באירופא.

רצפת הבית רבוד במחצלות קש או במרבדי צמר. המקום הסמוך לפתח הבית מבפנים נמוך מרצפת כל הבית ושמה יושלכו הנעלים בבוא אל הבית, גם יעמדו שם נעלי עץ צבועים אשר ילבשו ביציאה ויושלכו בביאה לבלי טנף בחלאת החצר את מרבדי הבית. בפנים הבית מסביב להקירות עשוים אצטבאות אבן נמוכות ועליהם – או על רצפת הקרקע – שטוחים יריעות ומרבדים הטובות אטון דמשק למושב, מספסלים וכסאות, לא ידעו מאומה. תנורים להחם אין, ואש לא יעשה רק לבשל, ואז רק מגחלי עץ אשר ינתנו על כירת חמר קטנה. גם העניים המבשלים בעצים, אין למו מגדלים המעלים העשן, רק דרך חלל הפתח או ארובת הגג יצא העשן החוצה, בימי החורף עת יגדל הקור יעמידו באמצא הבית אגן נחושת גדול המלא גחלים לוחשות וסביבו ישבו אנשי הבית להחם.

המושלמים לא ישבו – עה"ר – שנים אנשים בחצר אחד רק כל אחד לבדו ישב ואין אחר עמו. לכל בית חדר מיוחד בעד הנשים וכל חלונותיו מכוסים באשנבי עץ מעשה שבכה אשר נכחם יוכלו לראות ולא להראות. בהחדר הזה לא יבוא רק בעל הנשים הרופא בנפלן למשכב. החדר הזה יקרא בערבי “חאראם” ופתרונו כי חרם ואסור לאיש זר לדרוך על סף דלתותיו.

אם ת’ר’צ’ו' לפ“ג המשך יבוא אי”ה.

העיתונאים העברים הראשונים בירושלם    🔗

ר' יחיאל בריל ז"ל

בעל “הלבנון” בירושלם

החל להופיע באדר תרכ"ג

ר' ישראל דב פרומקין ז"ל

בעל “החבצלת” בירושלים

ר' יואל משה סלמן ז"ל

בעל “יהודה וירושלם”

החל להופיע באדר תרל"ז

 

החצרות העתיקות בירושלם¹¹: ג. חצר השל"ה    🔗

בשם הזה “חצר של”ה" (ר"ת: שני לוחות הברית) נקראת אחת החצרות בירושלם העתיקה, ברחוב היהודים, על יד חורבת ר' יהודה החסיד שבה היתה דירתו וישיבתו של הרב הגאון רבי ישעיהו הלוי הורויץ ז"ל ראש רבני פרג־ירושלם.

בחצר הזאת הרביץ תורה ודאג לקיום הישוב בקדש. והודות לאל שנשארה החצר הזאת בידי יהודים עד היום הזה. – לא כן חצר “אור החיים” וחצר האר"י. –

הגאון הזה, אחד מראשי גליות ישראל, עזב את כל חמודיו, רבנותו בפרג. את בית כבודו, עשרו ותפארתו, ויסע אל המקום אשר בחר בו ה', אל ארצות החיים בירושלם, להתקדש בקדושה יתירה.

בשנת שפ“ב עלה לאה”ק, בראשונה לצפת ומשמה לעיה"ק ירושלם משאת רוחו ונפשו, יושבי ירושלם שמחו לקראתו ויהי להם לרב, ולרעיא מהימנא. דאג לרוחניותם וחמריותם גם יחד.

באה“ק חבר את סדורו " שער השמים” וגמר את ספרו הגדול ה“שלה” אשר החל לסדרו עוד בהיותו בחו“ל. שבע שנים ישב בעיר הקדש, ויסורי ארץ ישראל סבל במדת הגדש, עד שהיה מוכרח לעקור מירושלם, אחרי סבלו יסורים קשים ומרים, והיה סגור בכלא עם נכבדי העדה מרשעת הזדים מחמד אבן פרוך ועותמאן משנהו והצרים הצוררים הידועים, ויחד עם יתר הפליטים האשכנזים בא כל עוד נפשו בו לצפת. ונסתלק בעיר טבריא בשנת ש”צ.

עוד ישנן חצרות עתיקות, חצרות הסטוריות בירושלם, לפנים מן החומה, שיש לנו לדבר עליהן, ביחוד על בית הכנסת של הרמב“ן ז”ל, על יד החורבה. –

וכל זה, ועוד כיוצא בזה, בחוברות הבאות.

משה דוד גאון    🔗

לכבוד

ידידי הרב החכם חובב החובבים ומחיה זכרונות העבר של ארצנו וישובה העברי כה“ר פנחס בן צבי גרייבסקי הי”ו, בירושלם עיה“ק ת”ו.

נכבדי וידידי, הרב היקר.

ידעתי, כי עוד ציון, עוד רשימה, עוד תעודה מגניזה עתיקה, עוד פ’ירמן וכיוצא בהם, עלולים לעודדהו, להפיח בקרבו רוח חיים ורעננות, ואם גם תכנם של אלו נשכח מלב, ואבד עליהם כלח. צרורות של חמר מסוג זה ניצל מכליון ע“י כב', דפים שיש בהם כדי להפיץ אור בהיר על תקופות ידועות ואנשיהן, מלחמותיהם ונצחונותיהם, חמר אשר ישתמר בודאי באוצר ספרותנו העיונית בכל הכבוד הראוי בהתאם לערכו ולמשקלו ההיסטורי. אני הכותב, כאחד מאלה המתאבק בעפר של דורשי רשומות וגניזות בכל הנוגע לתולדות ארצנו, והיודע להוקיר את חריצותו בשדה זה ואת פעלו הרב והנאמן, מתוך רצוני לעזור לכבודו בעבודתו המפרכת, הנני שולח לו רצוף לזה העתק מ”כתב מנוי" (פירמן) מלכותי של הרב הגאון הראש“ל יעקב שאול אלישר, המכונה יש”א ברכה זלה“ה, למען יקבע לו מקום באחת מחוברותיו. כתב המנוי הבא שנכתב במקורו בשפה התורכית, תורגם בעתו ע”י אחד מפקידי עדת הספרדים בירושלם ת"ו לעברית. גוף הכתב הזה, אולי נמצא בידי צאצאיו של הרב המנוח, המתברכים בזכרו ובתהלתו. את העתק התרגום מצאתי במקרה, והשארתיו כמו שהוא בלי לנגוע בו ובסגנונו הכבד והמעורפל.

מכל מקום, ראויה תעודה זו לעיון מיוחד הן מפאת נושאה רב היחס והתפארת שהיה כידוע מגדולי רבני הדור, גבוה משכמו ומעלה בכל המובנים, והן מפאת ערכה הרשמי המגדירה את זכויות המנהיג הרוחני היהודי בתוך עדתו. התעודה כשהיא לעצמה אינה עתיקה ביותר, וחשיבותה מובלטת בתכנה המדיני בעיקר

ירושלם א' מרחשון תרצ"א

הנאמן לאדוני: והמסור לו בכל לב

מ.ד. גאון

 

כתב מנוי שולטני    🔗

להרב הגאון יעקב שאול אלישר ז"ל ראש הרבנים וחכם באשי לעדת היהודים בירושלם.

תוגרא (חותם המלך) שולטן עבד אל חמיד אבן עבדאל מגי’ד כ’אן.

בגזרת אות השלטון המרומם, הנכבד והנעלה אשר לי, והחותם של המלכות הנאורה אשר לי.

בהיות כי מצד משנה הרב הראשי של אסטמבול (דר סעאדת חכם באשי קאימאקמליג’י) הוגש כתב בקשה ובו מבואר כי אחרי פטירת מאיר פאניז’יל אפנדי הרב הראשי של ירושלם הקדושה, היה צורך למנות במקומו אחד הגון, וכי נתברר נושא מאמר המלך הזה אשר לי (בראת) יעקב אלישר אפנדי,¹² והוא אחד מנתיני מלכותי הנעלה ואחד מן הראשים הרוחניים של המקום, והוא בעל יכלת להנהיג פסקי הדת. והיתה הבקשה שיותן לו מאתי מאמר המלך אשר תהיה בו פרשת פקודתו. וגם בזה הענין היתה הודעה מצד השררה הראשית לעסקי משפטי הצדק והדתות אשר לי (אמור עדליה ומדאהב נטארתמזדן) על כן נתתי מאתי מאמר המלך הזה ובו כתובים התנאים הקדמונים וגזרתי אומר, שיעקב שאול אלישר אפנדי הנזכר ינהיג הרבנות הראשית אשר לירושלם הק‘. וחכמי העדה הישראלית וראשי הקהל עם גדולי העיר וקטניה אשר במקומות הנלוים לרבנותו הראשית הנזכרת יכירו אותו לרב ראשי עליהם, ויביאו לפניו כל עניניהם הנוגעים לרבנותו הראשית הנזכרת יכירו אותו לרב ראשי עליהם, ויביאו לפניו כל עניניהם הנוגעים לרבנותו הראשית הנזכרת ולא יעברו על דבריו שהם כשורה, ולא יקצרו משמוע לו ומהכנע לפניו על פי הדת שלהם. ובהיות כי קריאת התורה בביתו של הרב הנזכר ובבתים אחרים איננה מתנגדת לדתם, לכן לא יעשה להם מצד פקידי הממשלה (טאבטאן) נזק וצער המתנגדים לצדק ולמשפט המכובד (שרע שריף) לאמר להם, אתם עושים חוקי העבודה על פי דתכם בבתי אחוזתכם ואתם קוראים בתורה ואתם תולים פרוכיות ומנורות, ובתואנות האלה יתערבו במעשה העבודה על פי הדת. וכונתם רק כדי להעיק ולהשיג ממון. ובתי הכנסיות ובתי הספר אשר נתיחדו לעדה הנזכרת משנים קדמוניות יהיו שלהם ובחזקתם, ופקידי הממשלה והממונים (טאבטאן ומאמורין) לא יעשו להם עול, ולא יקחו מהם כסף בחזקה להעתיק כתבי מאמר ופקודות הממשלה (ביובולדי ותפטיש) של המקומות הנזכרים, ושום אנשים אחרים לא יקעקעו את הבנינים והתקונים שלהם אשר נעשו ברשיון המשפט (שרע) ולא יערערו עליהם, גם מצד שום אדם לא יהיה ערעור על החפצים של בתי כנסיות ובתי ספר שלהם בשביל חובות אדם אחר, ולא להניח שום אדם לתפוש ולקחת אלו החפצים בתורת משכון, ואם אולי נלקחו צריך שיחזרו ויופקדו במקומם על ידי פקידי המשפט (שרע) וכי יהיה ריב בין שני יהודים על עסקי נשואים וגרושין על פי דתם ועל כל ענינים אחרים, והרב הנזכר או המורשים אשר יהיו ממונים מצדו יעשו ביניהם שלום על פי דתם וברצון שתי הכתות, וכדי לברר הדבר כפי הצטרכות הענין יוקח שבועה על פי דתם בבתי הכנסת שלהם. וגם כי יהיה צורך על פי דתם לתת כתבים ולהרחיק איזה אנשים חשודים על כל אלו הענינים, לא תהיה מצד הדיינים הראשים והמשנים (קצצת ונווצב) וכל איש אחר התערבות וערעורים המתנגדים לנמוסים הקדמונים, ובשום אופן לא יוקח מהרב הנזכר והמורשים שלו כסף באונס ובחזקה. והחכמים אשר הם תחת רשות הרב הנזכר לא יעשו בלי רשותו וידיעתו או רשות המורשים שלו נשואים האסורים על פי דתם. ואם ירצה אחד מעדת היהודים לקחת אשה ולגרש אשה, ולקחת אשה על אשה ולנסוע למקומות אחרים כדי לעשות נשואים, לא יושלמו ולא יעשו הנשואים בלא רשיון הרב הנזכר. והאנשים התקיפים לא יכריחו את החכמים של היהודים לאמר, השיאו את האשה הזאת ליהודי הזה נגד דתם. ובהיות כי צריך על פי דתם שהחכמים לא יתנו להסיר את היהודים שמתו בזמן התנגדותם לדתם, לא יוכלו הדיינים והראשים והמשנים וכל פקידי הממשלה האחרים והאנשים התקיפים בכללם, לכוף את החכמים ולהפציר בהם לאמר, עליכם להסיר ולסלק את המתים הנזכרים. ועל אדות המאכלים והמשקאות כשר וטרף של האומה הנזכרת לא יוכל כל איש דברן על עסק לא לו לבקש ולשאול מהם, תאמר זה כשר וזה טרף. וכדברים האלה; ובזמן שהחכם הרב הנזכר יבוא לאסטמבול לרגל עסקים לא תהיה התערבות בשום אופן נגד המורשה אשר ימנה במקומו. והמורשה והאנשים אשר ישלח הרב הנזכר לגבות מסי המלכות יותן להם מורי דרך (קלאגוז) ולא תהיה נגדם התערבות ולא ערעורי מניעה מצד הממונים ופקידי הממשלה בעת אשר ישנו בגדיהם וכסותם לנסוע באופן היותר טוב במקומות שעוברים ושבים בהם, גם לא תהיה נגדם התערבות ערעורי מניעה בעת אשר ישאו כל זיין לדחות הנזק ולהציל את נפשם מאנשי רשע, גם לא יעשה להם נזק לשאול מאתם נגד המשפט המכובד (שרע שריף) שום דבר בתורת מנחה ומנהגים, דהיינו הוצאות ומתנות נהוגות, ואם יהיה להרב הנזכר וכל החכמים האחרים ומורשים שלהם, ואנשיהם כל מין דין הנוגע להמשפט המבורך יושלחו הדינים האלו לאסטמבול, ובעת שיוצרך הרשיון למשפט לתפוש אחד מהחכמים יותפש על ידי הרב הנזכר, ויהודי אשר אין ברצונו להיות מושלמי לא יעשו אותו בעל כרחו, ולא יניחו את עדת היהודים להתעקש ולסרב בפרעון המסים של המלכות הקצובים עליהם לתתם בכל שנה, ומעות הצדקה ומסי הבהמות הידועים בלשון גאבילה והוצאותיהם והספקות הרבנים והרבנות הראשית (חכם באשיליק). וכאשר חכמים ימותו בלא יורש והרב הנזכר או המורשים שלו אשר ימנה יקחו ויתפשו בעד מסי המלכות (מירי) את החפצים והמעות המדודים (נקוד) והסוסים וכל החפצים האחרים שיהיו להמתים הנזכרים לא יתערבו פקידי וממוני וגבאי ההקדש של המושלמנים (בית אל מאל וקסאס ומתוולי) וכל אנשים אחרים לאמר שהחפצים וכו’ הנזכרים נרשמו בפנקס הממשלה, (דפתאר כאקאני) הכללי והפרטי ולנו לקחתם. ולא יניחו לתפוש מעות מדודים וכל ממון אחר וחפצים של יורשיהם, הכונה על יורשי הרב והמורשים שלו התופשים. וכל מה שהחכמים הנפטרים יצוו על פי סדרי דתם לבתי כנסיותיהם ולעניניהם ולרבניהם, תהיה צוואתם מאושרת ומקוימת במשפט על פי הדת והחוקים של היהודים ועל פי עדים מאומתם. ולא יתערב שום אדם אחר כאשר אנשים מהעדה הנזכרת יעשו פשע מתנגד לדתם ויענישום על פי דתם. ולא יתערבו מורי הדרך ואנשי הצבא והשוטרים הנוגשים להסוסים והפרדים אשר ירכבו עליהם הרב הנזכר ואנשיו. ואנשי הצבא וכל האנשים האחרים לא יעשו נזק לארמון (קונאק) אשר בו דרים הרב הנזכר וראשי הקהל על אדות מסי הרבנים, תחת ראשות הרב הנזכר, ולמקומות אשר הם מבקרים אותם (זיארתאבה) ולחוקותיהם בעשיית העבודה על פי דתם וגם לא תהיה התערבות כנז"ל בתואנות לאמר, כך אתם תשאו מתיכם וכך תקראו. והרב הנזכר יחזיק ויכהן בהרבנות הנזכרת על פי התנאים של מאמר המלך הנעלה הזה שלי. ושום אדם לא יהיה מתערב ומעורר למנוע בשום אופן מהאפנים שיהיה ולא בשום סבה מהסבות שתהיה נגד התנאים והחוקים של מאמר המלך הנוכחי.

נכתב ביום החמשי לחדש מחרם אל חרם לשנת אלף שלש מאות ואחד עשר.

על גב היריעה:

מאמר המלך הנעלה של רב ירושלים הקדושה.

נעתק כמות שהוא בחדר המכתבים של ירושלם.

ניתן בעיר קונסטנטינה השמורה והנצורה.

תאחריראת קאמי.

נרשם בפנקס הרשמי (סג’ל) של בית דין (מחכמה שרעיה) של ירושלים הקדושה.

החותם: מוסא שפיק

[בֹּקֶר /] עזריאל ז' בלומנטל    🔗

יליד ירושת"ו

בֹּקֶר

בֹּקֶר־אָבִיב בָּהִיר, עַל הַדְּשָׁאִים

רִבְבוֹת טְלָלֵי כֶסֶף־זָעִים

עוֹד עִקְבוֹת לַיְלָה פֹה וְשָם נִכָּרִים

אֵדֵי תְּכֵלֶת נָחִים בֵּין הֶהָרִים

רַק גַּבְנוּנִים קֵרְחִים זְעֵיר שָׁם יִגָּלוּ

רָאשֵׁי הָרִים שֶׁמִתּוֹך יַם־טָל עָלוּ

אַךְ צַעֲדֵּי הַבּקֶר הַשַאֲנַנִּים

כְּבָר דוֹרְכִים עַל הַכָּרִים הַרַעֲנַנִּים

הָס!…

הִנֵה שֶמֶש עוֹלָה בֵּין הֶהָרִים

כָּל הָעוֹלָם הָפַךְ לְשַׁלְהֶבֶת־זְהָרִים

וּבְּבַת אַחַת נִגְלִים מַרְאוֹת פְּלָאִים

כָּרֵי־יֶרֶק, חרְשׁוֹת־זַיִת וּבְרֵכוֹת־מַיִם

וְאַלְפֵי פְּרָחִים אֶל מוּל שֶׁמֶשׁ־פָז מַאֲדִימִים

בְּבִרְכַּת בֹּקֶר פְּנֵי מֶלֶךְ בֹּקֶר מַקְדִימִים

וְכָל הַבְּרִיאָה מְלֵאָה הֶמְיַת־תּם דַּקָה

וּמִתַּמְרָה עִם הַטְלָלִים תְּפִלַת־בֹּקֶר זַכָּה

 

מכתבי אנשי שם¹³    🔗

א.    🔗

ב“ה. יום ג' כ”ו תמוז תרנ"ד קאוונא

כבוד יד“נ ה”ה הרב הגאון הק' המפורסם לתהלה סוע“ה כו' כש”ת מו“ה שמואל סלאנטר שליט”א שוכט"ם.

אחדשה“ט ע”ד בקשתו שאזדקק להענין המחלוקת של אשכנזים והספרדים, הנה אין בכחי להזדקק בזה כי באמת ממרחק מקום ושלא בפני קשה להזדקק ואם הי' בידי לנסוע בעצמי לשם בעזה“י הי' מן הראוי לנסוע על אתר אבל מחמת חולשתי וזקנתי אין לי כח לזה וע”כ אין בידי למלאות בקשתם ה' ישפיע שפעת שלום עליהם במהרה א"כ

ממני ידידו דוש“ת ומצפה לישועת ד' בכלל ובפרט יצחק אלחנן החופ”ק

ב.    🔗

ב“ה. יום ה' י”ט אלול שנת מאירות

תולה ארץ על בלימה ייטיב את הכתיבה והחתימה לכבוד הרב הגאון המפורסם מו“ה שמואל סאלאנט נ”י.

היום קבלתי מאת האדוואקאטין את הפירות העזבון המנוח לוי סאלאמאנס ע“ה לטובת כולל הפרושים בערי הקודש תוב”ב והנני אשלח בזה השטר על 113,12,8 £

גם הנני מן המודיעים שהממשלה יר“ה מוכנת ומזומנת לפרוע סך שני מאות לירא ועוד מהעזבון אשר הניח אחריו ברכה המנוח ישראל משה הלוי ע”ה לבנין ביהכ“נ בעה”ק וכאשר אשמע מאת מעכ“ת נ”י שישתדל בבנין ביהכ“נ ויקרא על שם המנוח אשלח את המעות והממשלה יר”ה פקדה עלי לראות בעין פקיחה שנקיים דברי המת.

וכפי פרושות השמימה שיכתוב ויחתום השי“ת את מעכ”ת נ"י לאלתר בספרן של צדיקים גמורים וכל הכתוב לחיים בירושלם.

כעתירת מוקירו ומכבדו כערכו הרם הק' נפתלי אדלר הכהן.

ג.    🔗

ב“ה. ירושלם ת”ו, יום ב' ג' לחדש אדר א' תרס"ב

כבוד ידיד עליון אוהב שערי ציון, הרב הגאון המפורסם חכם הכולל דורש טוב לעמו וכו' מו“ה נפתלי הכהן אדלר נ”י ראש רבני ארצות בריטאניא יצ"ו.

ולכבוד הרב הגאון המפורסם וכו' כש“ת מו”ה משה ד“ר גאסטר יצ”ו.

שלום וברכה מציון גברת ממלכה!

אחדשה"ט!

יקרתם מיום ו' שבט לנכון הגיענו, ולא נוכל לעצור במלים להגיד לכתר“ה את גודל תמהוננו, איך גדולי ישראל כמוכם יתנו אומן לדברי נאצה כזאת על עם ה' יושב ירושלם? היאומן כי אותם יראי ה' החרדים אל דברו, ומטעם גזרת רבנן קשישאי מלפנים זי”ע, ימנעו את בנותיהם מבוא שערי בית הספר אשר כוננו אחינו בני ישראל, אשר לא נאסר אלא משום סיג, המה ימסרו בנותיהם לעקר לשלחם לבית התופת!? הרי זה דומה לנזיר המקיים סחור סחור וכו' ואשישי ענבים בידו ושותה רויה. היתכן כי לישנא בישא כזה אשר היא מוכחשת מעצמה תמצא אזנים קשובות מגדולי ורועי ישראל כמיב"י, אי שמים! הככה נפלה הבת ירושלם בעיניכם? פליאה היא ותהי לפליאה. –

האומנם ראוי ונכון הוא לנעלבים כמונו לבלי לחוש ולענות על דברים כמתלהמים כאלה, אך משום כבוד כתר“ה היקר לנו מאד, הננו להשיב, כי לא לבד היראים והחרדים שבבני עמנו קהל קדש עדת אשכנזים יצ”ו רחוקים הם כרחוק שמים מארץ מפעולה נתעבה כזאת, אלא אפילו המון קהל עדתינו אותם שאינם מונעים את בנותיהם מהלוך לבית הספר אשר יסדו השרים לבית ראטהשילד יצ“ו, רחוק רחוק ממחשבתם להפקיד בנותיהם לעקר ח”ו – וכולנו יחד נאנחים ונאנקים על השערוריה הלזאת אשר לבשתינו ולבושת לאומנו נמצאו פה אנשים נתעבים כאלה, אך המה בעוה“ר מאותה העדה אשר לא עשתה מעולם סיג וגדר ואיסור על שום בתי ספר, נתקיים בעוה”ר בהם פרץ גדרו והי' למרמס;

ובנוגע לבתי הספר! הנה זה כמה שרבני ירושלם אינם עושים שום התחדשות בזה ואם אמנם לפני איזו שנים נעשתה התעוררות להזכיר לעם ה' את הגזירה הקדומה מאת רבנן קשישאי (אשר אין כח לבטלה) בודאי היתה כדבר הנחוץ בעתו, כי גם לכלי זין ישן יש ערך יקר להשתמש בו בשעת הסכנה – ומי יתן וישכילו מנהלי בית הספר לבנות עמנו להרחיק ממנו למודי שפות זרות ודברים שאינם מביאים לא פרנסה ולא דרך ארץ. כי אם רוח גאה ואי־סבלנות לסבול חיי עוני בצערי ירושלם, ורק ילמדו שמה לשמור את דרך ה‘, מוסר ודרך ארץ, ומלאכת הבית, ושארי דברים הנחוצים לבנות ישראל הכשרות, כי אז לא רבו מתנגדיו, ובטלו המעוררים והנוקפים, והי’ שלום לנו ולכל הדואגים לשלום ירושלם.

והננו מוקירי ומכבדי כתר“ה כערכם הרם דוש”ת ולונ"ח וחותמים בברכה ושלום

שמואל סלאנט

 

מס הכתובות בכולל הספרדים    🔗

הסכמה משנת תרנ"ו.

בהיות, כי הן בעון עינינו הרואות צרת הבת ירושלים וגודל דוחק וצרת כוללנו ורבוי העניים אשר מעולם לא הגיע כ“ו עיקו”ת ת“ו במצב השפל הזה וצנורות השפע נפסקו ובכן נתועדנו יחד אנחנו הח”מ חו“ר ופו”מ כ“ו עיקו”ת ת“ו לראות בבנית הארץ לטובת כוללנו ולתועלת העניים בכח המב”י מכ“ו עה”ק ת“ו הנז' בהסכמה עלינו, הסכמה בכל תוקף. שמהיום והלאה, כל מי שישא אשה, בין בחור שנשא בתולה או אלמן שנשא אלמנה או גרושה בכל מין ואופן שיהיה, מחויב לתת לבית כוללנו סך רביע גרוש על כל מאה גרוש, מכל מה שמכנסת לו, בין נדוניא בין מעות בעין, בין תכשיטין, מהכל כאשר לכל חיובא רמיא עליו לתת הסך הנז' בלתי שום עכוב וסירוב ודחיה כו”ע. ומבארים אנחנו, שמהיום והלאה אין רשות לשום סופר לכתוב כתובה, לשום נב“ש כי אם ברשות האיש אשר ימנה עפ”י הועד יצ“ו, הוא יתן פתקא להסופר אשר ימנה הועד יצ”ו אחר שיקבל הסך אשר יעלה לכ“ס כוללות העיר כנז', עספ”א, וגם אחר שיביא פתקא שגמר מס המלך יר“ה וחטי דפסחא, הנה ההסכמה הזאת תהיה נהוגה ככל ההסכמות הנהוגות מגאוני ארץ לקדושים אשר בארץ המה זיע”א, בל תמוט עולם ועד עד כי יבא גואל צדק בב“א. וכל המהרהר על דברינו אלה דבריו בטלין ומבוטלין ואין ריח חנ”ה ושלי“ב. ועד אמו”ץ ח“ש פעה”ק ירושלים ת“ו, בש”א ניסן ש, עיניך ת’ר’א’נ’ה' (תרנ"ו) ורושלים נוה שאנן לפ"ג וקיים

הצעיר רפאל מאיר פאניז’יל ס“ט         הצעיר מרדכי ישראל ס”ט

הצעיר משה המון ס“ט         הצעיר משה נבון ס”ט

הצעיר שמואל מיוחס ס“ט         הצעיר חיים אהרן ואלירו ס”ט

 

נוסחי המצבות מהרופאים הראשונים בירושלם    🔗

ב¹⁴

ז) ד"ר שמואל ברוך סאנדריס ז"ל מאויסטרליה.

עסקן רב הפעלים, המיסד הראשון של “בית מושב זקנים” בירושלם

פ“נ הישיש הנכבד ד”ר שמואל ברוך ב“ר שלמה סאנדרוס מיסד בית מושב זקנים. נלב”ע יוד חשון תרנ“ו תנצב”ה.

ח) ד"ר אהרן יוסף ירמאנס ז"ל הרופא מחברון:

פ“נ הרופא אהרן יוסף ירמנס מווילנה ג' ר”ח טבת תרפ"ח.

 

נוסח שטר מכר לאחוזת קרקע על הר הזיתים לעדת האשכנזים כוללות פרושים בירושלם.    🔗

ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים.

וזאת התעודה לאות ולעדה ביד מעלת כבוד… איך אמו“צ בי בעד הסך… נתנו לו מקום אחוזת קבר (ומצבה) בבית מועד לכל חי אשר להמקהלה הנ”ל במעלת הר הזיתים אשר על פני ירושלם קדמה. אצל… מצד… בבה“ע (הישן הבינוני, החדש) וכל זמן אשר לא ישולם כל המחיר אין להקונה שום זכות אח מ”ק וכמו כן אין להקונה שום יפוי כח להנחיל מ“ק לזולתו ועפ”י הנז' יהיה המקום הזה קנין עולם למעלת הקונה הנ“ל עד בא יום לה' אשר יקיצו וירננו שכני עפר ויקומו לחיי עולם, ויבולע המות לנצח בב”א.

הבעה“ח גבאי חברת גחש”א הנ“ל ביום… לח'… שנת… פעיה”ק ירושלם תובב"א.

חברה־קדישא לעדת האשכנזים לכוללות פרושים בירושלם נוסדה בשנת תרט"ז. עיין ספרנו “אבני זכרון” חלק א' צד 99

 

הרופאים בירושלים בשנת תרנ"ח    🔗

באחת התעודות מש' תרנ“ח ע”א מסחר הרפואות הראשון בירושלם של ה' מ. קרמר מוצאים אנו שמות של הרופאים בזמן ההוא הבאים לקמן.

היהודים:

ד"ר שרגא פופיליס זקן הרופאים.

ד“ר יצחק די ארבילו רופא ביה”ח רוטשילד.

ד“ר משה וואלך רופא ביה”ח בקור חולים.

ד“ר אברהם אבושדיד. רופא ביה”ח משגב לדך

ד"ר יצחק קרישבסקי רופא למען ציון.

ד"ר י. נאגורני.

ד"ר י. פרידמן.

ד"ר ליווינטאנר.

בלתי יהודים:

ד“ר איינסלר רופא ביה”ח בקור חולים.

ד“ר מאזירייקא רופא ביה”ח משגב לדך.

ד“ר ק. הופמן רופא ביה”ח הגרמני

ד“ר סעיד רופא ביה”ח האנגלי.

ד“ר פאכר רופא ביה”ח הצרפתי

ד“ר סוודיאן רופא ביה”ח הרוסי.

ד“ר ניקולו רופא ביה”ח היוני.

ד“ר נרסיאכ רופא ביה”ח היוני.

ד“ר פוטיאס רופא ביה”ח העירוני

ד“ר סלח רופא ביה”ח הצבאי

ד"ר ארמאניאק רופא הממשלה

ד“ר סאאניאני. ד”ר באראקאד

הרופאים היהודים שהיו מלפניהם:

ד“ר שמעון פרנקל. תר”ג.

ד“ר ברנהרד ניימן. תר”ו.

ד“ר זאב לוינזון. תר”ז.

ד“ר בנימין רוטהציגל. תרכ”ה.

ד"ר בנימין לונדון

ד"ר שווארץ

ד"ר שמואל ברוך סאנדרס

ד"ר טוביה הינדיס

– עיין ספרנו “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת י"ט. –

והרופאים בלתי יהודים:

ד"ר דאלטון 1825

ד"ר לוצייאנו

ד"ר בארטלו

ד"ר מאקגאוון

ד"ר פרענקלין

ד"ר סאנדפורד

ד"ר אטקינזון

ד"ר טומאס צפלינג

ד"ר פראביטרו¹⁵

ד“ר גערשטמאן תרכ”ו

ד"ר קרפאני

ד"ר סימס

ד"ר מאזירייקי הראשון

ד"ר קראפילד

ד"ר פרנץ פאוילוס

ד"ר אלכסנדר אילוביץ

ד"ר וויילר

ד"ר מייסטרמן

 

“כרם אברהם” בירושלם.    🔗

(מיסודה של הגב' אליזבט אנה פ’ין בשנת תרי"ב)

בשם הזה, נקרא המגרש הגדול (המגרש בהא הידיעה) הנמצא בגובה העיר, מחוץ לחומת ירושלם. גובל מצד אחד לשכונת הבוכרים ימה, ומצד השני לבית היתומים הסורי, הנקרא מגרש שנלר, וסביב לו השכונות השונות שנבנו מחדש.

ישנם בין החוקרים שמיחסים את המקום הזה לגבעת גרב (ירמיהו לא–לח) שעל אדותו נבא הנביא: “ונבנתה העיר ממגדל חננאל עד שער הפנה ויצא עוד קו המדה נגדו עד גבעת גרב” ולכן בחרה הגברת “פין” את המקום ההיסטורי הזה להגשמת רעיונה: לקדם בו את השבים “שבי הגולה”, בחשבה את המגרש הזה לגבול ושערי ירושלם –.¹⁶

בימים ההם, מלפני כשבעים ושמונה שנים, עוד טרם נבנו השכונות החדשות מחוץ לחומת העיר, אף בית יהודי אחד לא נמצא שמה, והבית שנבנה על המגרש הזה הוא הבית הראשון שנבנה על ידי יהודים בשביל יהודים, – והיא, הגברת פין, הסבה בבנינו וכמו כן דאגה לכל הבורות הרבים במגרש הזה שנחצבו על ידי יהודים ובשביל יהודים: “להשקות את שבי הגולה הצמאים למים”. על כל בור ובור ישנן כתבות מיוחדות. על אחד מהם חקוק: “אסף את העם ואתן להם מים”, על השני: “העניים והאביונים מבקשים מים ואין לשונם בצמא נשתה אני ה' אענם אלקי ישראל לא יעזבם” – גם מעל המשקפים של החדרים ישנן כתבות שונות. על אחת מהן חקוק: “יראת אלקים מועלת לכלם, בשנת 1852”. ועל השניה: “תן לנו היום לחם חקנו. בשנת 1855”.

ממעל השער חקוק: “כרם אברהם אבינו בשנת התרי”ב 1852".

גודל של המגרש הזה: 83,200 אמות מרובעות. אז – נקנה במחיר 150 ליש"ט והיום שויו 1800 לירא.¹⁷

בספר “ארצנו” מוצאים אנו רק הדברים הקצרים האלה: “כרם אברהם” נוסד ע“י אשה נוצרית אנגלית לשם עזרה ליהודי ירושלם ע”י עבודה בלי מטרות של הסתה דתית. בורות רבים חצובים בחצר שהיו מספיקים מים חנם לעניי ירושלם בשנים שחונות, מאחורי הבית נמצא יקב עתיק חצוב בסלע, כעת משמש הבית לבית אסורים לילדים פושעים". אחר מלחמת העולם, הועתק מכאן מוסד זה למקום אחר.

ויש לנו עוד להוסיף ולספר כי ה“אשה הנוצרית האנגלית” הזאת, היא היא הגברת אליזבט אנא פין, אשתו של הקונסול האנגלי הראשון בירושלם מר ג’מס פין בנו של אחד הלורדים בלונדון, שבא לירושלם בשנת תקצ“ט. שניהם חובבי עמנו, ארצנו ושפתנו, הקונסול פין ידע עברית והיה חותם את שמו בעברית על כתבים שונים (עיין ספרנו “זכרונות קדומים”) ועוד יותר, ידעה הגברת פין, “משכלת ויודעת עברית היטב, קרא וכתב, קראה הרבה בספרים עברים ותבין בהם עד שנוכחה לדעת מתוכם כי קץ גלות היהודים הולך ובא, ועוד מעט תחל גאולת היהודים ושיבתם לארצם ולעיה”ק ירושלם” (מר א. צבי באחד ממכתביו בהצבי ע"א “כרם אברהם”) “ולכן גמרה בלבה לקדם פני השבים בדבר היותר נחוץ”: במים! ולתכלית זו קנתה את הככר הגדול הזה. ותצוה לעזקהו ולסקלהו, לטעות בו שרק, לבנות בית בתוכו, לחפור בורות, וגם יקב לחצוב בו. ודוקא על ידי יהודים –. ו“בהיות שהדרך מהעיר עד המגרש היתה אז בחזקת סכנה היה בעלה הקונסול שולח אתם חילים לשמרם בדרך”.

הקונסול האנגלי הראשון בירושלם

מר ג’מס פין

בין השנים תר“ו–תרכ”ד

Jemes Finn

H.B.M. Consul for Jerusalem

And Palestine. 1846 to 1863

אשתו הגברת

ELIZABETH ANNE FINN

מיסדת “כרם אברהם” בירושלם

בשנת תרי"ב

הגברת פין קבצה ואספה כסף והשתדלה ליסד “קרן קימת” בלונדון לתמך בידי בעלי המלאכה שעבדו שנים רבות במגרש הזה. וכן הוא מוסיף ומספר: “ירדנו מעט במורד ההר והנה בור עמוק ויהודים זקנים רזים, צמוקים ושזופי שמש עובדים בתוכו; זה חופר וזה מסתת, זה מעלה אבנים וזה מוריד אבנים. – יהודים מכל המינים: פולנים ותימנים גליצינים ומערבים, חלבים, פרסים וספרדים. כולם כעין קבוץ גליות בזעיר אנפין, בעצמותיהם היבשות מתנועעים לאטם ועובדים באחדות ובשלום. אין פוצה פה”.¹⁸

היו ביניהם שעבדו שמה עשריות שנים, בערב שבת היו פוסקים העבודה בחצי היום “כדי שיוכלו להכין בביתם צרכי שבת”

גם בית חרושת־לבורית נוסד בו בשלשה חדריו וגם בו התעסקו רק יהודים: חדר בשול הבורית, חדר המקרה וחדר שקול הבורית. “בורית שמן־זית” ועליו חרות “כשר” “ירושלם”. את זה שלחו לאנגליה כדי לקנות לב האנגלים לחבת הארץ ולא היו משאירים פה כלל". בשנות המלחמה העולמית נפסק בית החרשת הזה.

ועוד יש לנו להוסיף כי, הגברת פין שעבדה הרבה לטובת השדודים נגועי־הפרעות ברוסיה וזמן רב עמדה בראש כל המעשים הגדולים של אליפנט וחבריו, והתאמצה בכל כחה לעת זקנותה בהיותה בלונדון, אחרי פטירת בעלה, לגשם רעיון של ישוב ארץ ישראל. הנה לבד שמטבעה היתה חובבת ישראל וא“י, היתה מקיימת בזה צואת אביה – בעל “נתיבות עולם” הידוע, שלפי דבריה התחרט על חבור הספר הזה, ובהיותו באמריקא הוציא ספר חדש שבו הוא סותר והורס בעצמו את כל מה שבנה בנתיבות עולם. והיה נושא בחיקו תמיד הספר “זרובבל” של ריב”ל, ולא זזה ידו ממנו עד שנפטר מן העולם.¹⁹ וכן ספרה הגברת פין בעצמה: “לפני מותו קראני אליו אל חדרו ובדמעות על עיניו בקש ממני כי אשתדל לתקן את אשר עוות הוא בחייו, וכי אהיה תמיד לעזר ליהודים בכל אשר אוכל. אני נשבעתי לאבי, כי צוואתו קודש תהיה לי בכל ימי חיי”. (ש. ל. ציטרון בזכרונותיו) ואת שבועתה מלאה בדיוק. הרבה עשות טובות עם היהודים, זה השפיעה תמיד גם על אישה שנשא משרות שונות בממלכת אנגליה. מתה בזקנה מופלגה קרוב למאה שנה. והיא היא הגברת פין בעלת “כרם אברהם” בירושלם שנוסד בשנת תרי"ב. עוד היום מוצאים אנו על המגרש הזה יהודים שונים מלקטים אבנים, גודרים גדרים, ועוד כיוצא בזה, מקבלים שלשה שילינג וחצי ליום. והנוגשים אינם אצים בהם. –

מפאת העדר ספר אחוזה רשמי בירושלים בעת ההיא, רשמה את אחוזתה זו בספרי הקונסליה הבריטית, “בתור מקום שיש להשקיע בו כספים שונים לשכללו ולהאדירו”, (עמ' 105).

 

הגר שכתב בדמע.    🔗

בידים רועדות, ברתת ובחלחלה, בעינים זולגות דמע ובלב נשבר ונדכא לקח בעצמו את “קסת הסופר” והציג נקודה, אות, מלה, שתי מלות עד שנפלה העט מידו. זה היה ביום השבת, ואת אשר כתב – כתב על פי “הדבור”, הועיל לא יכול גזרה היא מן הבד"צ, ומי לא ישמע? ובכן כתב בדיו ועוד יותר: בדמע, ובכל אותו השבת לא מצא מנוח לסערת רוחו, עד שהגיע יום השבת הבא, ואז – שבת וינפש: אז – כבר “טבל”, אז כבר היה אסור לו לכתוב ונמנה “ממקדשי שביעי”

זה מה שאני מספר לכם קרה בגר־צדק בירושלם מלפני כשמונים ושלש שנים, והעובדה בפרטיה מספר לנו הרה"ג רבי יהוסף שוורץ בספרו “דברי יוסף” (ירושלם תרכ"ב) באחת מתשובותיו:

“בשנת תר”ח בחדש אדר נתיהד גר צדק פה עה“ק ונמול ביום ג', וביום השבת הסמוך בא לו שליח בית דין מקהל אשכנזים וצוה לו בשם הב”ד (כחש לו כי לא היה בדעת ובהסכמת הב"ד, כי אם דעת יחיד מאחד הדינים) שמוכרח לעשות מלאכה ביום השבת, וימאן הגר ויאמר הלא כמה שנים אני נשמרתי מלעשות מלאכה ביום ש“ק וק”ו כעת אשר אני כבר זכיתי להכנס תחת כנפי השכינה שכבר אני נמול, שלא אעשה מלאכה, ויאמר השליח שבגזרת ב"ד ודת התורה מוכרח אתה לעשות מלאכה וכל זמן שלא טבלת עדיין אינך בכלל יהודי כי מל ולא טבל אינו גר, ובעל כרחו הוכרח לכתוב וכתב שמו בלשון וכתב העמים, וכתב בדמע, בכה ואמר על מה אנה ה' זאת לידו לחלל שבת.

למחרתו נודע הדבר בעיר, בין ת“ח, והתרעמו על הדיין הנ”ל והטיב חרה להם וכמעט בקש הרב ראשון לציון וכל חכמי קהל הספרדים הי"ו לגזר עליו נזיפה. והוא עמד במרדו לאמר כל זמן שלא טבל הרי הוא נכרי, וכל הראיות שהביאו לו לסתור דבריו דחה בשתיקה

אני סתרתי דבריו ולא היה לו עוד פתחון פה והודה וביש שחטא והחטיא ואם אמנם שלשאר דינים איננו כישראל עד שיטבל אבל לענין שבת הרי הוא כישראל.

 

מכתב מאחד הפועלים בהפרדס של ה“גר צדק” ביפו בשנת תרכ"ב    🔗

להד"ר חיים לוריא²⁰ מיסד ומנהל ח' “ישוב ארץ ישראל” בפרנקפורט דאדר.

(Colonisatino – Verien fur Palestine)

כפנינה יקרה היה המכתב הזה הבא לקמן, בידי הד"ר לוריא באותה התקופה הרימוהו על נס, לדוגמא ולמופת, ומפני יקרתו והתמימות שבו הננו מעתיקים אותו כאן, כמו שהוא, ככתבו וכלשונו:

“היות שבאתי לירושלים עה”ק תוב“ב זה שלש שנים מעיר חארסאן ממדינת רוסלאנד ובפירוש על תנאי זה עליתי לאה”ק שלא להתפרנס חו“ש משל אחרים מחלוקת הצדקה רק להתפרנס מיגיע כפי בעז”ה וגם היתה לי פרנסה בחוץ לארץ ב“ה אך מחמת חבת הארץ עליתי עם כל משפחתי כולם על זה התנאי הנ”ל וענין העסק שלי בחוץ לארץ באפריקה לעשות סיד ולבנים הנשרפים, והסיד אני עושה עם הפחמים שנקר' שטיינקאהאלען, והפחמים מדאמפשיף, וגם עשיתי בירושלים זה שתי שנים מלאכת הסיד והיתה לי פרנסה מזה ב“ה בטוב, ועתה זה שנה א' באתי ליפו ת' בבאיירע הנקרא שדה של הגר צדק²¹ ר' דוד נ”י ועשיתי תנור לעשות סיד וגם מלבנים עשיתי גם כן פראבע וטוב מאד ב“ה, וגם לקחו שני לבנים ממלאכתי להראות בלאנדאן הבירה כי הם טובים מאד וברוך שמו הגדול שגמלני טוב חסדו שלא להתפרנס מידי בשר ודם רק מידו הקדושה יתברך ויתעלה. והנה ראיתי המכתב שבא ממעלתכם להגה”צ הנ“ל, אמרתי על זה הענין שמן השמים העיר ה' את רוחכם הטוב לעשות קאלאניות לעבודת האדמה, איש תם וישר הג”צ הנ“ל שאין כמוהו בכל הארץ שאינו רוצה להנאות משל אחרים אפילו שוה פרוטה וגם יודע בטוב הענינים ועבודת האדמה ללמד לבני ישראל. ואני הייתי עוסק במלאכתי עם הפועלים שלי בשדה של ר' דוד ג”צ הנ“ל ובא אצלי להראות לי מכתבכם שבא לו ומכל הדברים שמבואר שם והיתה לי שמחה גדולה מזה כי פקד ה' את עמו ע”י הגבירים החכמים לעשות עבודת האדמה באה“ק ואין לנו תיקונים גדולים יותר מזה וכמאמר הנביאים בכמה מקומות וכו‘. ומחמת השמחה על הבשורה הזאת כי פקד ה’ ארצו ונחלתו עזבתי את מלאכתי והנחתי פעלי ויצאתי בכל הכפרים הסמוכים ליפו לדרוש ולחקור הטוב טוב מכל השלשים בקשות שבקשתם מר' דוד הנ”ל להודיע לכם על נכון. לקנות אדמה סמוך ליפו יש הרבה לקנות כמה שתרצו לקנות וכו' וכמה היא מוציאה שערים, לא כל המקומות שוים ולא כל השנים שוות, יש מוציאה עשרה וחמשה עשר ועשרים ויותר וגם פחות מזה. כל הדרכים וכל המקומות ב“ה אין בהם שום סכנה, כמו באייראפא, ובכל יום ויום ב”ה מתעלה. פועלים לשכור מלאכה בזול וכו‘. ויש ג"כ הרבה יהודים מיפו ומירושלים שרוצים לעבוד עבודת האדמה, ובזכות המצוות מתרומות ומעשרות ושאר מצוות הנוהגות בעבודת אדמת הקד’ יהי' אי“ה ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו וימהר משיחנו ויבנה בית מקדשנו ב”ב א"ס,

מנאי משה בן יונה מחארסאן.

 

מכתב מבומבאי לירושלם ע"א שתי הקהלות של אחינו הכושים השחורים והלבנים בארץ הודו המזרחית²²    🔗

ב“ה עיר בומבאי יע”א.         היום יום ה' לח' אלול י' התרמ"ד ליצירה

לק' הד' ומע' הרבנים המובהקים, מאירים כברקים, מלאים זיו ומפיקים חו“ר ודייני עה”ק ירושלם תובב“א. ומלכם בראשם הרב המופלא כש”ת הרב ראשון לציון נר“ו יאיר ויזהיר לעד אכי”ר.

אחרי שים שלום טו“ב מאלהי המערכה באתי בשתי שורות אלו להודיע למעכ”ת שיש שתי קהלות יהודים בארץ הודו המזרחית. הא' שחורים והב' לבנים. ושניהם נקראים כושינים. על שם הארץ כושין. הקהלה הא' השחורים הם קדמונים ומיושבים בארץ ההיא מזמן חורבן בית שני עד היום הזה, ואויר הארץ ההיא חם ביותר עד שכל השוכנים בארצות ההם במשוך הזמן והדורות נשתנה בשרם ודמם לשחרות. הקהילה הב' שהם אנשים לבנים, ממשך שלש מאות שנה באו מארץ אירופא ונתישבו עם השחורים הנז“ל. קהילת השחורים הם רבים ומכולכלים בכל דבר שבקדושה. בבתי כנסיות, ובבתי מדרשות, ובדיינים, ובמורי צדק, ושומרי דת, כדין וכהלכה, כסברת מרן רבי יוסף קארו זצוק”ל. והם שבע קהילות, ועתה כיון שנתייקרו השערים ונתרבה צער הפרנסה הוכרחו מעט מהם להתפשט בארץ אנדייא בעירותיה שהם כלכתה, רנגון, סנגפור בומבאי, ושאר מקומות, ובבואם במקומות הנזכרים נתקבלו בסבר פנים יפות, ונהגו בהם בכל דבר שבקדושה כשאר ישראל הכשרים.

עתה כמעט ימים הסבירו איזה אנשים מק“ק בומבאי יע”א בדעת טובי העיר שאין ראוי לנהוג בקהילת הכושינים השחורים, כמו שנהגו עמם בראשונה לעלותם לס“ת וכו' וכו'. מה פשעינו ומה חטאתינו, שיוציאו אותנו מכלל ישראל ולא עוד שהדבר מפורסם שאנחנו ישראלים כשרים, מיוסדים בארץ כושין ואגפיה, מכמה שנים מקודם חורבן בית שני וגם כמה פעמים גלו מעיר לעיר”. ואנחנו קדומים לכושינים הלבנים“. וגם כן יש לנו ראיות ברורות ושלימות, על בנין בתי כנסיות שלנו מחשבון השנים, ומספר דבית הלל מארץ קשטיליא” ומסעות בנימין ראשון “והנני שולחם למעכ”ת“. ומזה תדעו האמת שאנחנו קדמונים ללבנים. על כן אחלה את פני מעכ”ת שתושיבוני על זה תשובה נכונה כדי להחזיר לב טובי העיר עלינו לטובה וינהיגו אותנו כמו שהיו מתנהגים עמנו מקודם, ושכרכם כפול מן השמים ואסיים ברוב עוז ושלום.

שמות בתי כנסיות כושין ואגפיה, ושנת בנינם

בעיר כושין

ביה“כ כדג’ובאגם         נבנתה בשנת דתת”צ ליצירה.

ביה“כ טכובאגם         נבנתה בשנת השפ”ה ליצירה.

בעיר אֵרנַכולם

ביה“כ כדג’ובאגם         נבנתה בשנת דתתק”ס ליצירה.

ביה“כ טכו’באגם         נבנתה בשנת הש”ם ליצירה.

בעיר מאלא

ביה“כ אחת         נבנתה בשנת השנ”ז ליצירה.

בעיר פארור.

ביה“כ אחת         נבנתה בשנת דתתקכ”ד ליצירה.

בעיר שנוט.

ביה“כ אחת         נבנתה בשנת השע”ד ליצירה.

כל בתי כנסיות הנזכרים, הם דוקא של כושינים השחורים, ושמותם כך נקראו בלשונם שהוא לשון העיקר המיוחד להם.

והכושינים חדשים הלבנים יש להם דוקא ביה“כ אחת בעיר כושין ושמה נקרא בלשונם פרתיסי שהוא חדש, נבנתה בשנת השל”ח ליצירה.

מסעות בנימין ראשון בשנת דתתל“ג ליצירה: מספר דבית הליל מארץ קשטיליא שנת נוצרים אקע”ג: ומשם דרך שבע ימים לאולם, הוא תחלת מלכות עובדי השמש, הם בני כוש והם חוזים בכוכבים, וכולם שחורים ובעלי אמונה, במשא ומתן, וכשיבאו אליהם התגרים מארץ מרחק ונכנסין אליהם בנמל, נכנסין אליהם שלשה סופרי המלך וכותבים שמם ומביאין אותם בפניו, ובארץ ההיא הוא הפלפל שהם נוטעים האילנות שלהם על פני השדה כל העיר. וכל אחד ואחד מהם יודע פרדסו, ואילנות קטנות הן והפלפל לבן הוא, אבל כשלוקחין אותו משימין אותו באגנות ונותנין עליו מים חמים ומיבשין אותו לשמש כדי שיתחזק ויתקיים, והוא חוזר שחור, ושם ימצא הקנה והזנגביל ומיני בשמים הרבה, וביניהם בכל אלה המקומות כמו מאה יהודים בכלל המדינות וכל אנשי הארץ שחורים והיהודים כמו כן, והן יהודים טובים בעלי מצוות וביניהם תורת משה ונביאים, ודבר מועט מתלמוד והלכה.

הצעיר המתאבק בעפר רגלי קודשכם

יצחק נחמיה הי"ו.

 

תולדות אחד מבני ציון המסולאים בפז מר אברהם לאבסקי נ"י    🔗

כעת בנויארק אה"ב שבאמריקה

מר אברהם לאבסקי יליד וחניך ארץ ישראל בן לאחת המשפחות המיוחסות בעה“ק ירושלם, נולד לאביו הר”ר חיים יוסף לאבסקי ז“ל ביום טו”ב אייר תרנ“ד בעיר העתיקה בירושלם. ובהיותו עוד יונק משדי אמו זכה לסמיכת ידי הגאון הצדיק יסו”ע מרנא ורבנא ר' יהושע ליב דיסקין זצ"ל שברך²³ אותו שיגדל בתורה ובחכמה.

בן עשר שנים נתקבל לתלמיד במחלקה הגבוהה בישיבת עץ חיים אשר בחורבת ר' יהודה החסיד ומוריו הכירו בו כשרונות נעלים.

כשנתים ימים למד בישיבת מאה שערים ואח“כ בישיבת תורת חיים בשעוריו הידועים של הרב ר' אברהם משה ז”ל ושמו נודע בכל העיר כלה למתמיד חרוץ ובעל כשרונות מצוינים.

אדיבותו הרבה לכל מכיריו, מדותיו המופתיות ושקידתו הרבה בתורה, משכו עליו לוית חן מיוחדת ואז התחרו ביניהם הרבה מהלומדים הירושלמים לזכות בצעיר נחמד זה בתור חבר ותלמיד להם כמובן שלא ע“מ לקבל פרס, וכן ראוהו יושב ולומד תורה בחברת הגאון מפאלטאווא זצ”ל, אצל החריף סוע“ה הר”ר ישעיה עפשטיין זצ“ל ראש ישיבות ווילקאמיר וביאליסטאק ואביו של הרב ר' זרח עפשטיין שליט”א ראש ישיבת תורת חיים. כמו כן למד אצל החסיד הענו חכם התורה וגולת הכתרת של מדות טובות הר“ר מרדכ’לע פינסקר זצ”ל, ובו בזמן התהלך כאח ורע את הגאונים המפורסמים בעל “מסגרת השלחן” זצ“ל והגאון ר' נפתלי אמסטרדאמר זצ”ל.

מלבד גדלו בתורה בש"ס ופוסקים שרכש לו ביגיעה ובשקידה רבה ממוריו הגדולים התמסר גם להשכלה וספרות ישראל והראה גדולות גם בזה.

בהיותו בן 19 שנה נתקבל למורה ראשי בת“ת נצח ישראל אשר בחיפה תחת הנהלת הד”ר משה אורבוך ושמו נתפרסם למחנך ופדגוג מצוין.

לאות חיבה והכרה על התקדמותו הרבה בתורה וחכמה, קבל הרבה תעודות רשמיות וביניהן מהרב הגאון ר' זרח עפשטיין שליט“א מהרב הגאון ר' יעקב משה חרל”פ מהחכם באשי בירושלם הי"ו ועוד. כמו כן תעודות רבות על כשרונותיו המצוינים בשדה החנוך העברי.

בימי המלחמה העולמית בא מר אברהם לאבסקי לאלכסנדריה של מצרים ובעזרת הגביר האדון הנכבד ר' א. סלוצקין יסד ונהל את בית הספר העברי שמה והרבנים הספרדים משמה חבבו אותו מאד מאד, תמיד היה מבאי בית הרה"ג חכם אברהם אביכזיר מאלכסנדריה (כעת בירושת"ו).

זה כתשע שנים מאז בואו לאה"ב שבאמריקה, גם פה שמש בקודש בתור רב ומחנך בקהלת גרינוויטש קונני ובימים האחרונים נתעוררה בו רוח השירה העברית וכבר הספיק ליצור יצירות נפלאות בשירה.

הירחונים העברים שבאה“ב ובחו”ל מחבבים מאד מאד פרי עטו של סופר מצוין זה והוא משתתף במאמריו הטעימים מלאי הגיון ורוח בירחונים שונים, שפתו ברורה, סבורה ונקיה, חריפה ונחה כאחד מדויקה כל צרכה בתכלית הדקדוק וסגנון העברי וכדאי שדורנו זה יתענין בצעיר חרוץ זה ולעדד אותו.

 

לזכרון סיר משה מונטיפיורי ז"ל    🔗

למלאת מאה שנה לעליתו הראשונה לארץ ישראל כה²⁴

הבעת תנחומין

מאת סיר משה מונטפיורי אל המלכה וויקטוריה.

על פטירת בעלה הנסיך פרינץ אלברט קונסארט שמת במבחר שנותיו ביום חמשה עשר דיצמבר שנת 1862.

הנסיך הזה היה אחד מנסיכי אשכנז, נולד ביום כ"ו אגוסט בשנת 1819, ובשנת 1840 לקח לו לאשה את קרובתו המלכה מבריטניא. ותלד לו 9 ילדים ארבעה בנים וחמש בנות: שהניקה היא בעצמה, והיא בעצמה חנכה אותם בנה השני היה אדוארד־אלברט, שמלך אחריה בשם אדוארד השביעי.

ע"י חוק בית המחוקקים באנגליה נעשה אז לאזרח בריטניה, ובשנת 1857 כבדוהו בתואר הכבוד: פרינץ קונסארט וגם היה בסוד יועצי המלוכה וראש הצבאות בבריטניא משגיח הראשון על בית מדרש החכמה בקומברידג. כל עמלה של המלכה לא עמד לה שיסכימו נבחרי המדינה על בעלה להקרא בשם מלך, אחרי היותו נולד בעיר אחרת, על מותו התאבלו כל יושבי בריטניא כי היה איש ישר אהוב לכל, ובכל מאמרי כחו הרים קסן²⁵ המדעים בממלכת בריטניא, ומלבד חכמתן וטוהר רחו ותכונת נפשו הנעלות היה יפה תואר ויפה מראה אין על עפר משלו ובסודנו היה מלא כח עלומים קטפהו פתאם המות בהיות בן ארבעים ושלש שנים.

ובשם כל שליחי קהלות ישראל באנגליה שלח אז השר מונטיפיורי מכתב תנחומים להמלכה, ולנחמה מיגונה הגדול, וזה נוסחו:

“ידענו גם ידענו מרת נפשך, המלכה יר”ה, ונפש כל משפחתך הרמה ונפש כל בני עמך, על מות הפרינץ קאנסארט נ"ע, ולזאת איפוא באנו לפני הדום כסאך במכתב תנחומים זה ולהבטיחך כי גם נפשנו עגמה עלינו מאד על מקרה־היגון הזה אשר קרך.

תקותנו חזקה כי תמצא נוחם מעט מיגונך הגדול, בידעך כי זכרון הפרינץ עפ"י מדותיו היקרות והנעלות לא ימוש מלוח לב כל בני עמך אשר גם להם צער ויגון. –

לאל עליון המסבב כל הסבות נשפוך שיח לבנו ורגשות רוחנו, כי יחלימך ויאמצך ותהי צלחה. ימים על ימי מלכותך יוסיף, ולא יוסיף עוד להדאיב נפשך בימים יבואו, רק תתענגי על רוב נחת באהבת בניך ואומן רוח כל בני עמך הסרים למשמעתך"   לאנדאן 24 דעצמבר 1861.

משה מונטיפיורי בשם שלוחי הקהלות.

המלכה כבדה מאד את מונטיפיורי ופעולותיו הנשגבות בכלל; ולב־רגש של הכרה ביחוד ואסירת תודה היתה לו תמיד בעד הכסא האנגלי שהגיעה אליו על ידי מסירותו הידידותית אל בית המלכות, זהו פרק מיוחד פרק גדול וחשוב, שעוד נשוב לדבר בו.

 

סימן־טוב הפרסי    🔗

הכל תלוי במזל החלוקה־הירושלמית אפילו פרסי נושא־סבל והוא, הפרסי הזה, שהיה נקרא “סימן־טוב”, זכה להרשם בווילנא בין מקבלי החלוקה האשכנזית בירושלים.

זה היה מלפני כמאה שנה, בראשית ימי בסוס הישוב האשכנזי בירושלם בימים ההם עוד טרם נבנתה החורבה “רוב הקבוץ הקטן שנמלטו מצפת אחרי הבזה והשוד שבו והתישבו ברובע הזה שגר אז רוב הקבוץ האשכנזי, ורק אחדים מהם גרו בין אחיהם הספרדים ברחוב היהודים אשר ברובע הדרומי, והספרדים נתנו להם מקום לתפלה את ביהכ”נ הקטן הנקרא “בית הכנסת התיכון” וכאשר חסר להם למספר ה“מנין” נאלצו לשכור להם פרסי אחד נושא סבל ושמו סימן־טוב להשלים להם המנין, ובזכות זה נרשם שמו בווילנא בין מקבלי החלוקה האשכנזית “שבירושלם”. (ר' יהושע ילין בספרו “זכרונות לבן ירושלם”).

לפעמים היו מצרפים למנין “תינוק וספר תורה בידו”. הרא“מ לונץ בזכרונותיו מעיר ואומר: הקטן הזה חי עד העשר הרביעי להמאה הנוכחית והוא ר' אברהם ליפשיץ שהיה מתפאר בזה לפני כל העולים החדשים, וגם אני הכרתיו”.

שלשת הכתבות על כנה של המנורה הגדולה בחורבת ר' יהודה החסיד:    🔗

א) מנחה טהורה

הונפה והורמה בעזרת ימין רוממה. לירושלם עיר ד' שמה, מאת הגביר נדיב לב מו“ה פנחס נ”י בן חיים ראזנבערג ועזרתו הכבודה נדיבת לב מרת רבקה בת מו“ה שניאור זלמן מארגנשטערין תחי' נועם ד' עליה, יראו זרע ויאריכו שנים עם בתו מרת בשא ראזענבערג תחי' גרי פעטערבורג הבירה ברוסלאנד המדינה בשנת ה”א תרכ"ז ליצירה.

ב) מנורת כסף טהור

להעלות בה נרות לפניה בשמונת ימי חנוכה בשמן זית זך יאירו נרותיה עד כי יבא שילה ובכל חוקותיה, גם המנורה הטהורה עדות לישראל, מהרה תחזינה עינינו בבנין אריאל.

ג) לזכרון בהיכל ה'

בתוככי ירושלים שער השמים. שם צוה ד' את הברכה והחיים, בבהכ“נ הגדולה בנוי לתלפיות על חורבת רבנו יהודה החסיד זצ”ל. מתנוססת בהדר ותפארת בית יעקב שמה למזכרת.

בחנוכה תרכ“ו נתחנכה המנורה בבית הכנסת הגדול “בית יעקב” בהדלקת נרותיה, הובאה מפטרסבורג לירושלם ע”י השד“ר הר”ר חיים הלוי מקובנה. מיוחדת היא במינה בערכה, בגדלה וביפיה, שלש אמות קומתה, שנים וארבעים פונט משקלה, כולה כסף טהור, המנדב הזה הצטיין בשכלול ויפוי ביהכ"נ בנדבותיו המצוינות

עיין ספרנו “זכרון לחובבים ראשונים” חוברת י' צד 24.

 

המוכתר הראשון ושמש בית־דין לקהלת האשכנזים בירושלם.    🔗

ר' שרגא פייביל שלמה בהר"ר מרדכי שניצר ז"ל

נולד בירושלים בשנת תקצ“ח ונפטר בה ביום ח' לח' טבת בשנת תרנ”ב.

כמו חי עומד הוא לפנינו בתלבשתו הספרדית, תלבושת ארץ הקדם: קפטן ארוך ורחב, חצי־משי, ועליו חגורה גדולה ורחבה, אזור־בד, ועל הקפטן מעיל עליון (ג’ובה), עם שרוולים רחבים. ועל ראשו “לפה” מבד שחור הכרוכה סביב לתרבוש האדום בכריכות רבות, ומקל עם גולת־כסף בידו. ביום השבת נשא על צוארו גם סודר ארוך ולבן. –

איש יפה־תואר היה ומדברו נאו, מחונן בלב־טוב, טוב ומטיב, חונן בהצנע ובכבוד בעל מכניס־ארחים. ואחד ממגדלי יתומים עזובים בביתו. מהם כהיום בעלי־בתים נכבדים בעי"ק.

הרבה מהירושלמים היו אז מגדלים יתומים עזובים בתוך ביתם, ונחשבים היו אצלם כבני ביתם. – בימים ההם עוד טרם היו בתי מקלט ליתומים. היו רבים מאלה היתומים, העזובים, הגלמודים. נעים ונדים באין מחסה ובאין לחם ושמלה. ויחמלו עליהם בני ירושלם, ואיש איש מהם, גם היותר עניים, היו מאספים אותם הביתה ודאגו להם כאשר דאגו על בניהם המה. אצלנו, הירושלמים, לא היה זה כל חדוש וכל פלא. התמימות והרחמנות הביאו אותנו לידי כך.

על היחס הרחמני של אחינו הירושלמים לאותם היתומים, מספר השר הרחמן ר' משה מונטיפיורי בספר זכרונותיו הדברים האלה:

שני יתומים צעירים לימים באו אל חדרי. תארם הטוב ומראם הרענן משכו עליהם את עיני. “מי דואג לפרנסתכם, ובבית מי תחסו?” שאלתי את הילדים. “אנחנו חוסים בבית יעקב אהרן קלישר והוא דואג לכל מחסורינו” ענוני הקטנים. חשבתי לנכון כי האיש הטוב והמטיב הזה איש אמיד הוא; אבל כאשר חקרתי על אודותיו נודע לי כי עני גדול הוא, ומלאכתו מלאכת הסידים, אשר בה ימצא לחמו רק בערבי פסחים, כי אז יסיד כל אדם מישראל את קורות ביתו; ואולם ביתר ימי השנה לא ימצא לו כל עבודה. שלחתי לקרא לאיש החסד הזה. הוא בא, ופניו עליזים וצוהלים כאיש אוצרות. “האתה האיש המכלכל בביתך את היתומים האלה?” שאלתיו. “כן” ענה הסיד. “היש גם לך בנים?” – " שבעה בנים יש לי“. – " אם כן איך העמסת עליך משא כבד כזה לכלכל עוד שני יתומים?” שאלתיו. ויען האיש ויאמר: “אבות היתומים האלה היו שכני הקרובים, וכאשר נשארו הילדים בלי אב ואם ראיתי לי לחובה להיות להם למגן ולמחסה ולתת להם מקום בביתי יחד עם ילדי. תהלה לאל הנם בריאים ושלמים, הם אוכלים אתנו יחד בהיות לי ולילדי לחם לאכול, וכאשר אין לחם בביתי ירעבו אתנו יחד”. – והאיש הזה איננו האחד, כי עוד אנשים ונשים באו אלי, אשר למרות עניותם הנוראה הם מגדלים יתומים בביתם. האם אין העניים הנדיבים האלה ראוים לכבוד, לאהבה ולתמיכה מצדנו?".

ירושת אבות לו לר' שרגא פיביל במדת הרחמנות.

הוא היה בנו של הר“ר מרדכי שניצר ז”ל אחד המצוינים בציון וירושלם בתקופה הראשונה, גדול בתורה ובחכמה ופאר האומנים בווילנא, שעלה לאה“ק במחצית השניה של המאה הששית. הר”י ספיר הלוי בעל “אבן ספר²⁶” מתאר אותו בתור למדן וחכם אומן מצוין. פתח וחרש אבן, מלאכתו מצאה חן בעיני מלכים ושרים, התפלאו על טוביה ויפיה ויחי חיי צער ועוני בירושלם, חביבם היו לו יסורי ארץ ישראל. –

חובב אמתי היה ר' מרדכי שניצר, עזב את ארץ מולדתו ואת כל טובה ואשרה וילך נדוד חדשים למען הסתפח בנחלת אבות. אם כי ידע מראש שדרכו לא יהיה סוגה בשושנים ולחם עצבים יאכל כי שכר האמנות בירושלם אין.

החובב הנעלה הרב מזרחי ד“ר אליעזר הלוי איש סודו ויועצו של ר' משה מונטיפיורי מזכירו במכתביו משנת תקצ”ח (דביר חלק א') “והיה לנו ר' מרדכי פתח בירושלם למשל אחד מני עשרה כי הוא היה לפנים פאר עקד האמנות בווילנא. וגם היום יוכל להתגדר באמנותו אף בארץ אשכנז, ויעזוב את כבודו ואת שפעתו, לאכל לחם עצבים בזיעת אפים בירושלם”.

עוד הספקנו לראות שרידי כלי מלאכתו בידי אחיו ר' צבי שניצר, מיחסים לו מלאכת ארון הקדש מביהמ“ד הישן מנחם ציון וכן מביהכ”נ של ר' יוחנן בן זכאי לעדת הספרדים בירושלם, וכל אותן ה“תשורות” ו“הכלים היפים” שיד ושם להם בהיכל המלכים שנשלחו מקהלא קדישא דירושלם שלו המה, מעשי ידיו להתפאר.

על ידו הוקם ה“ארון הקדש” היפה והנהדר בחורבת ר“י החסיד שהובא מחרסן ע”י ר' חיים הלוי מקובנה. הרבה חלקים ממנו נשברו מטלטול הדרך והכל נעשה וסודר על ידו בהוספת כלי־פרחים ממנו בעצמו,

שלחן־כתיבה, מלאכת חרושת־אבן מצוינה נתקבל ברצון מאת הפרינץ האנגלי התפלא על טובו ויפיו, ונשאר לזכרון מעדת היהודיה בירושלם בבית הנכות הפרטי שלו.

לבד גדלו בתורה וביראה היה “חכם מסתורין” אחד המקובלים דקרתא קדישא הדא, לאחר הסתלקותו שלחו רבני וחכמי קהלת “בית אל” לקחת הספרים הקדושים “כתבי־יד” מביתו, שהיה לומד הוגה וכותב בהם, ועוד נמצאים אי אלה בידי היחידים בירושלים.

הוא היה משלשה הראשונים שיסדו ויכוננו את בית החולים הכללי “בקור חולים”

בעל “מכניס אורח” היה מאין כמוהו יום יום היה יוצא את העיר לראות אם מי שהוא עלה לאה"ק ויקבלהו בסבר פנים באהבה ואחוה, הכניסהו לביתו לאכל עד שהשיג מקום לדור בו.

ואשת חבר כחבר, אשתו הצדיקת מרת פייגא ע"ה היתה מטפלת עם הנשים הבאות ותדאג להן. וגם היא היתה נותנת בעין יפה את בגדיה לאותן העניות והחולות מחוסר חליפות. בית ר' מרדכי שניצר היה ידוע לבית הרחמים והחמלה בירושלים.

ה“ר מרדכי שניצר נפל חלל במגפת החלירע בחשון תרכ”ו בירושלם שגם הוא היה מהעובדים החרוצים שהתנדבו והתמסרו להצלת אחיהם הנגועים במחלה.

ובהיותו, ר' שרגא פייבל, בר אבהן, מחונן בכשרונות, בעל אמיץ־לב ויודע היטב שפת ערבית נמנה מטעם העדה והרשות למוכתר להקהלה האשכנזית, (במשרה הזאת משמשת כעת בנו מר זיידיל שניצר, בתור מוכתר לעדת האשכנזים בעיר העתיקה.) וכמו כן שרת בקדש בתור שמש־ראשי אצל בד“צ וראשי הרבנים: רבי ישעיה ברדקי, רבי מאיר אוירבוך ורבי שמואל סלאנט זצ”ל. הולך לפניהם בהבקורים הרשמים, בקבלת פני מלך ושרים, נושא ונותן עם המשטרה בעניני כללים ופרטים. רוח החיה במשפטי העדה, והמצליף – ב“בית הועד”. מקום המשפט לעוברי עבירה. ה“שוט” של ר' פייבול מוכתר הפיל חתת על כל אלה שהוזמנו אל בית הועד ולפעמים הצליף גם בביתם הפרטי (עיין בספרנו “מגנזי ירושלם” חוברת ה': “פייביל יכה את פייביל”).

הוא היה מלוה את ד“ר הלוי בנסיעותיו בא”י ושומר־ראשי של השר משה מונטיפיורי בהיותו בירושלם.

היו ימים שסכן את עצמו לטובת הכלל. זכורני עובדא: שנת תרל"ח היתה גשומה הרבה יותר מדאי, זרמו עבי שחקים מטרות עוז, ושלג וברד לרוב נערמו על הגגות על הבתים ועל החצרות, רוב הבתים דלפו מים, רבים היו למעי מפלה, אחד המסכנים מעדת הספרדים בחששו על ביתו שלא יפול עלה הגגה להסיר השלג ובהאחזו באחד העצים אשר היה כמסוס נוסס מזוקן, נפל ארצה ויבקע בטנו וימת. וזעקת שבר באה מחברון כי שמה הרבו המים עוד יותר וסכנה צפויה עליהם, רחבות העיר והבתים התחתים נמלאו מים צעקתם עלתה עד לשמים, אלה מאחינו אשר מצאו מפלט למו בהעליות ראו בצרתם ולא היה לאל ידם להושיע כי שטף המים גדר בעדם מצאת החוצה. “שני ימים לא נראה כל נפש חיה ברחובות העיר והדומיה שלטה שם שלטת, ורק משק המים וצוחת הנשטפים הפריעו את הדומיה, ורק ביום השלישי החלו המים לילך הלוך וחסור וצעדי אנשים נשמעו בחוצות”. וכותב דברי הימים ההם גומר ואומר: “וברוך אל עליון אשר המליט את נפשות האדם ממות, וכל יושבי העיר נצולו בארח פלא, אך הבהמות ועדרי צאן מתו”.

ואז בליל סגריר, ליל חשך ואפלה, ליל סופה וסערה עלה ר' פייביל מוכתר על סוס דוהר מסובל בכסף, במאכל ומשתה, ובגדים לרוב, מה שנאסף תיכף בירושלם, וידאה כעל כנפי נשר אל אחינו, בחברון, ויהי הוא להם בנסיעתו זו כמלאך מושיע.

ומכל עבודתו הצבורית היה חי חיי עוני לא הטיל את עצמו על הצבור, וימצא פרנסתו המצומצמת מסרסוריו בימי בכורי ענבים, ובבית המכס.–

אשתו היתה אחת מבנות ציון היקרות מרת רבקה יהודית מולדת צפת, בתו של ה“ר מאניש בר ז”ל שנהרג בימי הרעש בצפת בשנת תקצ"ז.

 

מלואים לפרק “כרם אברהם” בירושלם    🔗

הרב ר' דוד וינגרטן מיסד ומנהל “בית היתומות הכללי” בירושלם. בהיותו בחשון תרע"ד בלונדון – לרגלי נסיעתו לבנין של המפעל הכביר הזה – קבל מכתב מיוחד מאת הגברת אליזבטה אנא פין בבקשה לכבדה בבקורו. ובעוד היותו חושש ומפקפק בהבקור הזה שהיה מוזר לו לגמרי, קבל בתוך כך עוד מכתב בבקשה־כפולה לבקרה. הוא ספר הדבר להרב ליפמן ראש השוחטים שמה. והלה השיב לו שאין לחשוש בזה ונכון לבקרה וגם הוא ילוה אתו. גם הוא היה חפץ, בהזדמנות הזאת, לראות האשה הגדולה הזאת.

בבואם אל ביתה יצאה “אחות” עם טס־כסף בידה לקבל ה“כרטיס” ותיכף נתקבלו בחדר קבלת פני האורחים.

הגברת פין, זקנה מופלגת, נמוכה, והדרת אצילות על פניה, קבלה אותם בשמחה עצומה שזכתה לראות אחד מילידי ירושלם שכל כך יקר זה בעיניה". “ירושלם, ירושלם עיר הקדש, קרית דוד בה חנה” שנתה דבריה. היא דברה עם הרב ר' דוד וינגרטן בשלש שפות שרגילה היתה לדבר בהן בירושלם: עברית, שפניולית וערבית. דרשה בשלום העיר ויושביה והזכירה בכבוד את ראשי טובי העיר, מיסדי הישוב האשכנזי: ר' זלמן צורף, ר' אריה נאמן וכו'. בזה האחרון דברה הרבה, והזכירה אותו בסילודין. תמיד, תמיד פנה אליה בעניני שאלת הישוב וקיומו, והתענינה במשפחתו, ובשמעה כי נכדו (הרב ר' אליהו מרדכי נ"י) ממלא מקומו בתור “נאמן” בועד הכללי לעדת האשכנזים, שמחה מאד על זה.

כך ספרה לו ע“ד השתדלותה בדבר השגת הפירמנים של החורבה. (כנראה עוד נמצאו בידה תעודות רשמיות מכמו אלה) ובין כל אלה הזכרונות שנמצאו בביתה מציון וירושלם: תיבה מלאה עפר מהר “שפך הדשן”, שבעלה הקונסול ג’מס פין, פרסם אדות זה מאמר חשוב באחד העתונים המדעיים בלונדון. בשנת תר”ז²⁷ 1857. הביעה את שביעות רצונה על בקורו שהסב לה עונג־רוחני, והזמינה אותו לבקרה עוד הפעם כשישוב בנה מנסיעתו. ובשמעה שהוא משתדל להקים בנין לבית היתומות בירושלם. הציעה לו שיקבל נדבתה המגרש של 7000 אמות על יד “כרם אברהם” למען תזכה גם היא במצוה הגדולה הזאת, הוא הביע לה את תודתו וענה ואמר כי המגרש הזה קטן הוא להעמיד עליו בנין גדול, ענקי, לפי התכנית שלו.

כן הוסיפה וספרה לו כי המגרש כולו של “כרם אברהם” נרשם בהמחכימה שרעיה בירושלם לשם ולטובת היהודים־הפועלים בירושלם.

הגברת פין לותה אותו בברכת ציון, ובקשה להזכירה אותה לחיים בירושלם.

* * *

בשנת תרפ“ח עלה בידי המיסד־המנהל הרב ר' דוד ויינגרטן הי”ו לקנות מגרש גדול ויפה מאד על יד “קרית משה” המכיל 55,000 אמות מרובעות. התכנית עשירה מאוד, מרהבת עין, הבנין הענקי יכיל בו מקומות יפים ל־500 חניכות־יתומות.

 

מלואים ל“מנבכי־הלב” / יעקב רמון    🔗

(מכתב לעורך)

אדוני וידידי העורך!

צר היה לי מאד והרגשה של אי־נעימות תקפתני כשפרסמתי את רשימתי “מנבכי הלב” באחת מחוברותיך “מגנזי ירושלים” (חוברת ו',) שבה דברתי באמת ממעמקי הלב ע“ד גורלו הזעום של אחי המשורר יצ”ר.

ידוע ידעתי, כי קשה לכתוב על אח. אף כשהוא נמצא במצוקה ומה שהיה גם ברור לי, כי אלה הסופרים המאושרים והשבעים המתהלכים בחוצות תל־אביב וירושלם יתנפלו עליך כשתפרסם את האמת שתהיה כצנינים בעיניהם; אך אלקים יודע ועד, כי שמנה שנים רצופות הייתי עד ראיה לסבלותיו וענותו של אחי והבלגתי על כל הצער והתלאה שמצאתנו באסונו הגדול מנשוא. חשוב חשבתי, אלה הסופרים והידידים מאתמול יתעוררו, המה יחושו בעומק נשמתם את חטאם הפלילי כלפי אחד מחבריהם שכה נתאמלל, ברם, לא רק שלא נתעוררו ולא נזדעזעו למקרא דברי, אלא עוד פצו פיהם ולעגו לך, עורך יקר ונעלה, שנתת לדברים כאלה להתפרסם בחוברות שבהן הנך חושף את חמודות ציון וירושלים…

עתה אדוני וידידי, אוכל לבשרך כי רשימתי זו שפרסמת נתנה פרי. ברור היה לי כי רק אתה שהנך אחד מידידיו האמתים של אחי יצ"ר, תבין את עלבון חייו ותתן מקום לדברים שבלב והלא על כן פניתי אליך… כי לב מרגיש לב… ואין מלים מתאימות בפי כדי להודות לך.

הראשון שנענה לקול־קריאתי היה הרב א. ש. בלומנטאל איש ירושלים²⁸ אדם יקר חמודות, אשר לא שקט ולא נח, שם לילות־כימים ובלי עיפות, כדי להקל את מכאובי האיש המתענה זה 8 שנים ללא פדות.

עוד לפני כשמנה שנים, כאשר שכב ב“הדסה” מיד לאחר האסון, הצהירו הרופאים כי דרושה הובלתו התכופה לוינה. אמנם בעל־מום ישאר לנצח, אבל את שארית־חייו יוכל לחיות בלי יסורים כה גדולים, ברם, לא היה מי שידאג לכך…

הודות להרב בלומנטאל, אספה הסתדרות תרבות עברית 360 דולר, הכסף הזה ישמש למטרת נסיעת אתו לוינה ותבא הקלה למכאוביו.

אני מעתיק בזה המכתב שקבלתי ככתבו וכלשונו: יראו אלה הידידים והסופרים ויבושו, כל אלה שעמדו מרחוק בשוין־נפש, כי את אשר לא עשו הם, עשו אחינו הסופרים העברים באמריקה, שלבם עודנו ער ורגיש ולא הספיק להטמטם באותה השנאה העורת האוכלת את מחנה הסופרים בא"י: “למר יעקב רמון – שלום וברכה!”

נענינו לקול־קריאתך ואספנו 360 דולר כדי שלאחיך יוסף צבי יעשה הנתוח הדרוש להבראתו. את ההמחאה שלחנו לרבי קוק על שמך. תצטרך איפוא לחתום מן העבר השני טרם שתפקיד את ההמחאה בבנק.

ראיתי את מכתבך למר בלומנטאל וגם אני מסכים לדעתך. וכן חושבים כל חברינו פה. שהכסף צריך להיות מוקדש רק לנתוח ולא לענין אחר.

אבקשך לאשר קבלת הכסף ולהודיעני מה עשיתם ומה שלומו של יוסף צבי?

בברכת כל טוב ורפואה שלימה לאחיך היקר יוסף צבי.     מ. ריבולוב עורך הדאר

את כל זה כתבתי לך עורך נעלה, כדי שלא תצטער על שגזלתי מחוברותיך היקרות שני עמודים לדברים שאינם נכנסים בגדר תפקידם, אבל, ידוע תדע, כי אם עשית פעם בחייך דבר, הרי אין למעלה מדבר טוב זה, שיצא לפועל על ידי הנ"ל ובעיקר על ידך אתה!

בשם ילדיו של אחי ובשם כל משפחתי, הנני אסיר תודה לכלכם; יהי רצון שבארצנו ישרור השלום ומפעלינו הנשגב יתפתח ויתקדם מתוך שלום היצירה ולקרבנותינו יאמר די!…

מוקירך ואוהבך יעקב רמון

נוסח המכתב שנשלח על ידי הסתדרות עברית באמריקה לכל חבריה:

כ“ו תמוז, תר”ץ. חבר נכבד ויקר!

אנו שלוחים לך בזה קטע ממכתב אשר כתב יעקב רמון, אחיו של המשורר העברי הידוע יוסף צבי רמון, הדברים נוקבים ויורדים עד הלב – ואין צורך להוסיף עליהם

קבוצת סופרים ועסקנים עברים באמריקה החליטה להחיש עזרה לאח אומלל בארץ־הקדש – ואנו פונים אליך.       הרי תענה!

בברכת־חברים, אב. גולדברג     א.     שפייזהנדלר     מ. ריבולוב

הכסף שנאסף איננו מספיק עדין למטרה. הוצאות הנסיעה והנתוח לוינה צריכות לעלות עד – 150 לא“י ולעת עתה ישנם רק כ־70 לא”י, תקותנו רבה, שיתעוררו גם נדיבים אחרים אשר ימציאו את השאר.

ולבסוף, הננו מפרסמים קטע ממכתב המדבר ללב ונוקב עד תהומות הנשמה:

"לבבי שותת דם, אילו היה אבי הרב קם מקברו והיה רואה במו עיניו למה הגיע אחי האומלל שעליו ליהנות ממתנת בשר ודם… מי פילל שנגיע למצב כזה, מי האמין שיוסף צבי רמון האדם העליון והמשורר האלקי יתאכזר עליו כה הגורל. אבל מה אעשה, אני עוצם את עיני ואינני חפץ לראות בעלבונו, כי עלי להקל במדת מה את יסורי אחי היקר שנפל לקרבן בעד הישוב העברי בארץ (הערבים הפראים התנפלו עליו וסרסוהו).

חשוב חשבתי תמיד כי אגודת הסופרים העברית תרחמהו אחרי האסון הגדול שקרהו, היא היתה צריכה להעביר אותו על חשבונה לוינה וכדי שיעשו לו צנור מלאכותי שדרכו יתרכזו מי השתן ולא שהמה ילכו דרך כמה מקומות ויצרבו את בשרו, כי בקיץ המים האלה בוערים ומורדים ממש את עורו כי המה עוברים דרך כמה מקומות ועולים על הבשר.

אבל האגודה…

ואחי היקר, האם ישפוך לזולתו את מרי־שיחו, והשאלה נשאלה עד מתי יסבול האיש הזה, עד מתי יתמוגג בעניו, יסבול חרפת רעב, יישן על ספסלי הישיבות בצפת ויתענה ויסתגף מבלי בגד לעורו וכר לראשו, עד מתי? האם לא יפקדהו עוד קו שמש אחד?"

הגיעה כבר השעה שידאגו לכך שהוא ימצא באיזה מקום שיפקחו עליו יתנו לו לאכול ולשתות ובגד ללבוש, למען יחיה את נפשו ולא ירעב יותר ללחם, וכדי שאת שנותיו אשר עליו עוד לחיות לא יסבול עוד זולתו יסוריו הבלתי אנושיים, גם מכאובי כפן"…

שמנה שנים שתקתי על אף כל היסורים. שמנה שנים הבלגתי על אף כל הצער והעלבון, ועתה, גם אם יש לי מזה, שפיכת דמים ועלבון, הרי אנחם רק מזה אם על ידי צעד בלתי נעים זה, יוקלו לאחי חביבי יסוריו ומכאוביו הבלתי אנושיים…

וליותר מזה אינני שואף!…

אם רגש אנושי עוד פועם בקרבכם, מלאו הפעם את חובתכם! כי אם לא עכשיו אימתי?

תל־אביב             יעקב רמון

 

מכתבים    🔗

[מכתב מאברהם יצחק הכהן קוק]    🔗

שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו

בהיותי נמצא לפני ולפנים במחיצתו של רבנו הגאון הגדול שליט“א ראש רבני א”י, וראה את הכתוב כאן, הוסיף מדיליה הדברים היקרים הבאים לקמן:

אחי האהובים.

הנני מוצא לי לחובה קדושה, להפגין ברבים, על חוב נעזב, מחוגים שהיו חייבים להכירו לאחד מחובות הקדושים שלהם, מכמה צדדים. אמנם איש יחיד הוא, למי שחובה זו מגעת, אבל, חשיבות כללית יש לו מטעמים רבים. ידוע, שיש לנו, איש מצויין משורר בחסד עליון. מעמיק במחשבה, וטהר לבב להפליא, הוא רבי יוסף צבי רמון נ“י והוא נעשה אומלל על ידי הרוצחים הידועים. בני פרא האדם, בימי המהומות הראשונות בא”י תחת החסות המנדטורית הנאורה. בנסי נסים נשאר בחיים, אבל אומללים הם חייו. ועודנו צריך נתוח קשה, וטיפול תדירי בהשגחה עדינה, ולצערינו הגדול, אף על פי שבדורינו נתרבו חובבי ספרות ושירה, ולפחות הסופרים בעצמם הם נוהגים מנהג חזוק לפעמים איש באחיו, נעזב מתוך המחנה הזאת המשורר היקר הזה. קשה לי להגיד, אם מפני שמקורות שירתו הנם ישראלים טהורים, געגועיו האלקיים המה נובעים מטל החיים של קדושת ישראל ואור תורתו. שהוא מחזיק בה בכל עז חייו אם חלילה מפני זה מתנכרים לו רעיו בעלי אומנותו. הרי זה דבר נורא. איך שיהיה האיש היקר הזה, הראוי להחשב באמת מיחידי סגולותינו הוא עזוב ואומלל. למרות מה שהוא קרבן של תלאותינו הכלליות בארצנו, נוסף על יתרונו האישי.

בשמחה ונוחם הקשבתי שהרה“ג היקר רבי אהרן שמחה בלומנטאל שליט”א מבני ירושלים אשר באמעריקה, היה המעורר להתחיל בפעולה לעזרתו של המשורר היקר המקורי, התורני, והחרד לדבר ד', ובעל התרומיות הזה. אבל זאת היא רק התחלה והנני בזה מבקש מכל נדיבינו, אנשי הלב היודעים לרחם, ולהוקיר גם יחד, שימהרו לגמור את המצוה הרבה הזאת, להציל את בעל הנפש היקרה והעדינה הזאת מתלאותיו ולהעמידו במרחב ולתן לו גם כן את האפשריות להמשיך את עבודת רוחו העדין והנעלה שראוי מאד לבצר לו מקום בספרות הדור הזה. והלואי שילכו רבים באורחותיו. והנני בזה חותם בברכה נאמנה לכל פועלי צדק העוסקים במצוה רבה ונכבדה זו.

כנפשם היפה, ונפש חותם בברכה מקודש.

אברהם יצחק הכהן קוק.

[מכתב ממ. מבש"ן.]    🔗

ירושלם, ד' בתמוז, תר"צ.

לכבוד האדון פנחס בן־צבי גראייבסקי, כאן!

ידידי היקר והנכבד,

קבל נא בזה את תודתי על ספרך היקר “מגנזי ירושלם” חלק ז', אשר כבדתני בו, הספר הזה הוא יקר באמת לכל איש יהודי אשר תולדות ישא"י בעבר קרובות אל לבו; כי הוא מפענח נעלמים ומאיר עינים בדברי הישוב העברי בארצנו לפני דור אחד ולמעלה בקדש. דבר גדול קבלת עליך, ידידי, במפעל הזה – אספת הזכרונות והתעודות העתיקות הנוגעים לתולדות ישובנו והוצאתם לאור – גדול יתר מאד מהיותו סבל לשכם איש אחד ויהי גם שוקד חרוץ ומסור כמוך. ואהה, כי הקהל הנכבד משלם לך בשכר עמלך זה רק בתהלות ותשבחות, שאין אדם אוכל פרותיהן בעולם הזה…

עשה והצלח, ואלהים ישלח את הברכה במעשי ידיך ויספיק בידך לגמור את המלאכה הגדולה והנכבדה הזאת, כחפצך וכחפץ ידידך המוקירך ומכבדך.

מ. מבש"ן.

[מכתב מא. דרויאנוב.]    🔗

תל אביב, ד' מרחשון תרצ"א – 26.10.30

לידידי החביב ר' פנחס גראייבסקי, שלום וברכה.

קבלתי את מחברתך החדשה “פנקס ירושלים”, ואני מחזיק לך עליה טובה מרובה, את מחברותיך “בית האוצר” לא ראיתי.

לרגלי עבודתי ב“האשכול” כבר השתמשתי כמה פעמים בחומר שמצאתי במחברותיך, ומובן מאיליו שמדי פעם בפעם הבאתי את המקור, שבו השתמשתי.

גם מבלעדי תגיד יודע אני שעבודתך לא העשירה – וגם לא תעשיר – אותך, כלום לחנם ישבו אנשי כנסת הגדולה כ"ד תעניות על כותבי ספרים שלא יתעשרו?

ויהי נא ה' עמך ויתך לך לכל־הפחות לב־מנוחה לעבוד את עבודתך.

בידידות ובברכת כל טוב   א. דרויאנוב.

זוהי תמונתו של הרב היקר והנעלה

רבי אהרן שמחה בלומנטאל הי"ו.

איש־ירושלם

שהודות להתמסרותו המרובה והשפעתו הגדולה על אחינו הנדיבים באמריקה וביחוד “הסתדרות תרבות עבריות” תנתן האפשרות למשורר הדתי־לאומי

אחד מעמודי התוך של שירתנו,

מר יוסף צבי רמון נ"י

לנסוע לוינה, לשם נתוח, כדי להקל עליו את יסוריו ומכאוביו שנגרמו לו מיום נפלו לקרבן על מזבח המולדת באופן כה אכזרי ופראי ע"י אנשים חשוכים בשנת 1922.

 

מערת החסידים שעל הר הזיתים לעדת הספרדים בירושלים תובב"א    🔗

בבית העלמין אשר לחברה קדישא של עדת הספרדים בירושלים עיה“ק בחלקה המרכזית והמיוחדת הידועה בשם “חלקת החסידים” (לפי מסורת קדומה ע“ש הרב החסיד והמקובל האלקי, שלום מזרחי שרעבי ז”ל) נמצאת מערה עתיקת יומין, שעד הזמן האחרון לא הושם לב אליה כראוי. לפני המלחמה היו מתכנסים לתוכה רועים ערבים עם עדריהם, בימות החמה ובימות הגשמים, ואיש לא היה מונעם מזה מחמת היותם שוכני הסביבה, ולמותר לתאר ולבאר את העלבון והחלול שהיה נגרם על ידיהם הן לקברי הקדושים שבחלקה הנ”ל מתחת, והן לכל שאר מאות המצבות שבהר.

בשנת תר“צ ליצירה, נתן אל לבו ועד ח”ק ובי“ע לעדת הספרדים לגדור את המערה הזאת בחומת אבנים מוצקה בהתחשב עם ערכה ההיסטורי, וכן עם המקום שהיא תופשת, בהיותו אחד המקומות הנכבדים והחשובים ביותר שבבית העלמין הספרדי. על גבי המערה הזו שהיא צוק סלע גדול ורם, קבורים כמה וכמה צדיקים וגאוני עולם, מהם שהיו רבנים ראשיים בירושלים עיה”ק; ומהם אשר התפרסמו בתולדות עמנו ע“י חבוריהם התורניים המצוינים, שלאורם מתחממים עוד היום חו”ר א"י וכל ארצות הגולה. ביניהם יזכרו לטובה ולברכה הרבנים דלקמן:

הרב החסיד והמקובל האלקי כמוהר“ר שלמה מולכו, בעל הספרים, שמן משחת קדש, שמן זית זך, ושמן המור. נפטר לב”ע בשנת קדש מרחם משחר (תקמ"ח).

הרב המופלא כמוה“ר יהודה בכמוהר”ר אפרים נבון, הנודע בספרו “קרית מלך רב” בן הרה“ג המובהק בעל “מחנה אפרים”. נפטר כ”א שבט תקכ"א.

הרב החסיד הנודע לתהלה, ישראל יעקב אלגאזי, שהיה ר“מ ור”מ בירושלים, בעל הספרים המצוינים, שמע יעקב, שארית יעקב, אמת ליעקב, קהלת יעקב, נאות יעקב, וכו' וכו‘, נפטר ביום ו’ תמוז תקי"ו.

הרב החסיד והגאון כמוהר“ר יום טוב אלגאזי, שהיה ר”מ ור“מ בעיה”ק ירושלים, בעל הספרים, הלכות יום טוב, קדושת יום טוב, וכו' וכו‘. נפטר ב’ אדר תקס"ב.

הרב החסיד והמקובל האלקי פאר ישראל, כמוהר“ר שלום מזרחי דידיע שרעבי, ראש ק”ק בית אל בעיה“ק, בעל הספר בתורת הח”ן “דברי שלום ואמת”. נפטר י' שבט. מנוחתו כבוד (תקמ"ד).

הרב החסיד חזקיה בן הרש“ש, ובנו הרה”ג המקובל האלקי רפאל אברהם שלום מזרחי שרעבי ראש ק“ק חסידים, בעל הספר “דברי שלום” נפטר כ”ה כסלו תקפ"ז.

הרב המופלא כמוהר“ר רפאל משה בולה, ר”מ ור“מ בעיה”ק ירושלים, בעל הספרים החשובים גט מקושר, זכות משה, חיי עולם. נפטר כ“ז אדר תקל”ג.

הרב העסקן והשד“ר המפורסם מהר”ר רפאל יוסף בן רובי, בעל הספר “דרך המלך” על הרמב“ם. נפטר כ”ו סיון תקנ"ה.

הרב החסיד והמובהק כמוהר“ר ישראל יעקב בורלא, בעל ספר “מקור ישראל” וכו‘. נפטר ביום ד’ תשרי תקנ”ט.

הרב המופלא כמוהר“ר יום טוב דאנון, ר”מ ור“מ בעה”ק ירושלים, בעל הספר “כבוד יום טוב” וכו‘. נפטר ח’ אב תקפ"ג.

הרב החסיד כמוהר“ר שלמה משה סוזין, ר”מ ור“מ ביעה”ק ירושלים. נפטר כ“ח כסלו תקצ”ו.

הרב המובהק כמהר“ר יצחק בכמוהר”ר יהודה נבון בעל ס' “דין אמת” נפטר ח' כסלו תקמ"ז.

הרב המובהק כמוהר“ר אפרים בן הרב כמהר”ר יהודה נבון בעל ספר “בית מושב”. נפטר כ“ב סיון תקמ”ד.

הרב המופלא כמוהר“ר נחמן שלמה הלוי בעל הספר “עטרת שלמה” שהיה אב”ד ור“מ בק”ק זאמושט חדש, ואח“כ אב”ד וד“צ בקהל אשכנזים בירושלים. נפטר כ”ד טבת תרי"א.

הזכרנו בזה מעט מהרבה של קברי הרבנים הגאונים ומאורות ישראל השוכנים כבוד על צוק הסלע המוטה כלפי העמק, ואשר מתחתיו משתרעת המערה הנזכרת לעיל.

בגשת הועד של ח“ק ובי”ע אל המלאכה הקשה הזו, ידע והבין מראש כי לזה ידרשו סכומי כסף עצומים אשר לצערו אינם בידו לשם כך. היה צורך להקים תחילה חמשה עמודי אבן גבוהים בני כמה אמות כל אחד, שעליהם ישען הצוק הכבד, והם יחזקוהו ויבססוהו, אף יגנו עליו מתחתיו לבל ימוט חלילה, ואח“כ להקיף את המערה כלה בגדר אבנים גבוהה לארכו ולרחבו של כל השטח התופש חלק הגון “מחלקת החסידים”. נוסף לזה, איזו מאות מצבות עתיקות ביותר, רובן של הרבנים הגאונים, נמצאות שקועות באדמה, מהן מכוסות עד מחציתן בעפר תחוח, הנגרף על ידי הגשמים בימות החרף, ויש חשש פן תעלמנה המון מצבות במשך הזמן כאשר נעלמו עד כה כהנה וכהנה, במשך הדורות האחרונים, בלי שאיש ידע עליהן עוד. ניתנת אפשרות להציל ציונים יקרים אלו ע”י הרמתם משפלותם, ולבנות גדרות אבן מסביב לכל אחד מהם, לחוד. עבודה רבתי זו דורשת אמצעים רבים, ואחינו הנכבדים בגולה מתבקשים להמציאם בהקדם, באשר זו “מצבת כבוד” לדורות שעברו שכולם חייבים בהקמתה.

הועד הרגיש מחובתו לגשת אל המלאכה בלי חת, מתוך תקוה ובטחון שימצאו נדיבים מקרב אחינו בכל אתר ואתר, אשר ירצו לתת ידם הנדיבה למפעל זה, ועל ידי כך, לגמול חסד של אמת עם מוריו ומדריכיו, שמימיהם ישתו וירוו צמאונם עוד מאות בשנים אחינו היקרים בכל תפוצותיהם, וכל קהל ישראל באשר הם, לפלגותיהם ולעדותיהם.

מתוך אמונה זו נגשנו לעבודה, וזה רק החלנו לעשות את המוטל עלינו. אנו פונים בזה אל כל אחינו באשר הם, שיואילו לעודדנו ע“י תרומותיהם עבור המפעל, ולעזור לנו להשלים את כל התקונים והשכלולים הדרושים במקום, ובאמצעות פרי צדקתם יקשרו את שמם הטוב עם גדולי עולם אלו, שזכותם וזכות תורתם תגן עליהם ועל בניהם עד סוף כל הדורות אכי”ר.

המען:

ועד חברא קדישא ובית עלמין לכוללות עדת הספרדים בירושלים תובב"א

קרבנות יחיד.

קרבן אחרי קרבן: “חוברת אחרי חוברת” אני מביא על מזבח ההסטורי של עיר קדשנו. וכאותה היולדת היושבת על המשבר, קופצת ונשבעת, – כן בחוברותי. בעצבון, בחבלי־לידה, באמצעים קשים ומרים אני מוציא כל חוברת וחוברת. ואעפ"י כן אני ממשיך העבודה הקדושה הזאת, למרות שאני הולך ומפסיד, מתרוקן ומתדלדל. –

אם אין בידנו (קרי ברצוננו) להוציא ספר שלם, לקורות הישוב הישן־החדש; ספר ההיסטוריה של ירושלם עיר קדשנו, כמשפט ערי אירופא, לפחות אין אנו בני־חורין וחובה עלינו להכין החמר המפוזר ומפורד פה ושם; חבילות של נירות, כתבי יד שונים, תעודות ושטרות הנוגעים לקורות ירושלם מלפני מאה ומאתים שנה מה שעוד אפשר להציל מהכליון.

כמה דברים יקרים פרסמתי “בחמשים החוברות”²⁹ שהוצאתי, בתור חמר־מוכן לאותם הסופרים שיבואו לכתוב על ירושלם וקורותיה; כמה וכמה דברים חשובים הצלתי מרקב הזה והעליתי אותם לתחית הזכרון, ועוד יותר ויותר מה שיש עוד לפרסם ותנאי החיים בכלל והאמצעים של העבודה הזאת בפרט קשים לי מאד, וההתחשבות מצד הקהל וראשי הקהל בזה ידועה היא, – אבל רבותי: סוף סוף איכה אשא לבדי!

אלו הייתי מאסף חמר “לגוים” בודאי כבר היה הכל נדפס בשמחה ובטוב לב כמשפט חברת דורשי קדמוניות עמם בארצם, אבל כיון שזכיתי והחמר היקר הזה הוא שלנו, הנני מביא קרבן על קרבן מחלבי ודמי –.