א 🔗
שם נאה בחרו להם: “גדוד הזאבים”…
יהודי אוקראינה היו להם לטרף.
פרשת גדולתם נכתבה ונחתמה בדם, באובטוש, בזיטומיר ובעיירות וואהלין. הם עשו את מעשיהם באמונה, בהתלהבות; קנו נסיון וטבחו במהירות מפליאה, בבדיחות הדעת, וריח הדם שעלה באפם, עוד הוסיף לגרות את תאבונם!
בחצות הלילה הגיעה הרכבת לתחנת דובובקה.
מנהל התחנה קידם את פניהם ולמד לדעת שלא יוכל להעבירם הלאה. לשוא ביקש לדחות את הפורענות.
מפקד הגדוד הודיע לו בפירוש:
– באתי עם נערי לשחק קצת.
“הנערים” שהציצו מן הקרונות אחוזי שינה ופרועי בלורית, היו לבושים יפה. אחדים מהם יצאו ופסעו על רחבת התחנה, פהקו לתוך שחור הלילה, ודרשו ממנהל התחנה שיכין להם “קיפיאטוק” .1 אחד מהם, גבה-קומה, מבוסם, נגש אליו כשהוא מתנועע, טפח לו אל גבו ופלט בקול צרוד:
– ישנם הרבה יהודונים בעיירה, אחא?
– די והותר! נענה לו מנהל התחנה כדי להניח את דעתו.
– מחר בבוקר נתראה אתם. אני מקוה שזאת תהא פגישה לבבית מאד…
חבריו צחקו בקול רם.
העיירה היתה שקועה בשנתה. כנראה שלא שמעו את שריקת הקטר.
ברם מנהל התחנה שמר אמונים לבני חסותו. הוא הבהיל אליו אחדים מבעלי הבתים והודיע להם קצרות:
– מלטו את נפשכם!
והידיעה על בוא הרוצחים עשתה לה מיד כנפים בעיירה. בזה אחר זה החלו מנצנצים אורות. מבעד לחרכי התריסים המוגפים פרצו קוי אור. העיירה קמה על רגליה. פחד מות נפל על היהודים אשר נתעוררו משנתם לקול הקריאה אשר פלחה את לבם, ושילחה בהם פיק-ברכים:
– יהודים המלטו!
במהירות הברק חלפה הידיעה מקצה העיירה לקצה. יהודים שחוחים ומדוכאים, חלפו כצללים ברחובות, נגשו אל תריסי הבתים אשר יושביהם ישנו עדיין את שנתם, ואגרופים גרומים התדפקו עליהם בתכיפות היסטרית, מטילה אימה:
– יהודים המלטו!…
הידיעה המרה הדהימה את הבוגרים. הילדים עמדו יחפים, בכותנתם לעורם, רעדו מקור ומפחד, ולמראה הנשים המפרכות את אצבעותיהן מתוך יאוש, פרצו בבכי והגדילו את המבוכה. ההורים העצבניים והנבוכים גערו בהם, התרוצצו כחיות כלואות בסוגרים, מבלי לדעת מה לעשות.
המאושרים שהשיגו להם מזחלות, העמיסו עליהן מיד את החפצים הנחוצים ביותר, קפצו עליהן עם נשיהם וטפם, ומהרו לברוח מן העיירה מנוסת-חרב. הימצאו מקלט-מפלט בכפרים? איש מהם לא שאל את השאלה הזאת. כאן ארב להם מות ודאי, והשתלטה ההכרה האחת והפוסקת שיש לברוח ויהי מה!
אך היו גם רבים שבהלת-המנוסה לא דבקה בהם, ולא השפיעה עליהם. הללו התעקשו מתוך יאוש והחליטו להשאר. ידיהם רפו, וגם הרצון לנוס לא התעורר בהם; תקף אותם אותו הפחד המפיל את הצפור מצמרת העץ למטה, ישר לתוך צפרני החתול המאיים על קרבנו בעיניו הלטושות באכזריות, עד לבלתי היות לה מפלט…
משפחות שלא השיגו להן מזחלות, יצאו את דובובקה ברגל, בקור ובשלג, שרכו את דרכם לכפרים, לחפש מפלט בבתי אכרים עוינים, אשר הכינו להם מזמן שקים בכדי לרדת לעיירה ולבוז בה בז.
הבהלה הלכה וגדלה.
הזעקה הקיפה את כל העיירה.
מהרבה בתים עלו בכיות והתיפחויות, מזעזעות ומבהילות. נשים חרדות, היסטריות, גערו בילדיהן כשהדמעות זולגות ושוטפות על פניהן; מעיניהן ניבט הפחד, והגברים התהלכו מוכי-יאוש וחסרי-אונים.
עשרות משפחות נמלטו על נפשן לכפרים אשר בסביבה. אחדות מהן מצאו מפלט ומחסה בבתי אכרים ממכריהם. אלה שהחביאו יהודים בבתיהם, עשו את המעשה אחרי שקול-דעת רב, היסוסים ופקפוקים; רק יחידים עשו את המעשה הזה מתוך רחמנות או רגש אנושי גרידא, שהתפעם בהם למראה הפליטים המסכנים, האומללים, אשר צררו את חפציהם המעטים, לקחו את ילדיהם הרכים ושרכו את דרכם בליל חורף קר. ואלה אשר לא מצאו מקלט כאשר קיוו – נפלו בידי בני-עוולה אשר ארבו להם בדרכים, שדדום ורצחום נפש. אותו לילה החרידו את דומית היער הקפוא זעקות האומללים המוצאים להורג.
בדובובקה השתררה לפנות בוקר הדממה שלפני הסערה. כלתה רגל מן הרחוב. דלתות הבתים נסגרו על מסגר; החלונות הוגפו, ותושביהם היהודים התחבאו במרתפים, בעליות, באורוות, בתוך ערמות שחת, ובמקומות סתר אחרים אשר המציאו להם והכינו עוד מקודם.
ונמצאו גם אחדים, זקנים ואברכים, כמנין יהודים, אשר לא אבו לחפש להם מקום סתר; הם התאספו בבתי-המדרש, התעטפו בטליתות, ועמדו להתפלל ולשפוך את מרי שיחם ונפשם לפני בורא העולם.
דממת מות התהלכה בין הבתים הדוממים אשר לא הסגירו כל סמן חיים. מבחוץ נדמה היה, כי על יושביהם נפלה תרדמה חזקה אשר לא יקיצו ממנה. רק מארובות בודדות בעיירה עלה העשן, והראה לדעת כי תושביהם ממשיכים לחיות את שיגרת יומם; אלה היו בתי נוצרים.
ב 🔗
כאשר עלתה השמש והציפה באלומות קרני אורה את העיירה המכוסה שלג, החלו לנהור לתוכה אכרים מכל הסביבה. הפליטים שנזדמנו אליהם בדרך מנוסתם בשרו להם על המאורע העומד להתרחש – מאורע שצפו אליו ימים רבים.
מפה לפה עברה הידיעה:
“יומה של דובובקה הגיע!”
והאכרים, מגושמים וכבדי-צעד, מכורבלים בפרוות כבשים, חבושי כובעי צמר שחורים, שגלשו על מצחם עד לעינים המבריקות בפראות לקראת המאורע, נהרו מי ברכב ומי ברגל ובידיהם שקים. הם הלכו בצעד מהיר ובזרועות רבים מהם התנוצצו בפעם הראשונה לעין השמש של אותו יום חורף, חרמשים ומגלים כיוצאים לקציר…
נחפזו ונצטרפו לבעליהן גם הנשים, מכורבלות אף הן, סמוקות פנים, והן מזיעות מהתרגשות ומהליכה מהירה, ובעיניהן הן רואות את השלל העתיד להיות להן לבז.
גם פרחחים בני-שש-עשרה חטפו מכל הבא ביד. גרזנים וקלשונים, ואף הם מהרו מאד בלכתם, רצו כמעט, כי חששו מאד פן יאחרו את מועד התחלת הטבח…
הם הצטרפו כולם יחד למחנה של מאות איש. השלג חרק מתחת לרגליהם, ויצר המשטמה תסס והכשירם לקראת הבאות. כאשר נכנסו לעיירה התקבצו בככר השוק, מול בית הכנסיה, והמתינו בקוצר רוח להופעת גדוד “הזאבים”. אחד מן האכרים שרוחו קצרה מרוב צפיה, עלה על מגדל הפעמונים, והחל צלצל בפעמון הגדול כביום חג או שרפה; והילכו הצלילים בלהות מסביב ובשרו לקהל הפרבוסלבים שהיום יהא האות. ונזעקו רבים אחרים.
וכומר העיירה, זקן אשר שערותיו הלבינו כצמר, ואשר קנה לו תבונת-חיים, זקן אשר לא נפתה אחרי תעתועי המסיתים ומדוחיהם – נחפז לצאת מביתו הסמוך לכנסיה. מבוהל ונבוך היה למראה קהל עדתו הפרוע, אשר נתאסף הפעם להוציא את זממו לפועל. הוא שרך את דרכו לקראתם, כשהוא מתאמץ ומרכס בשעת הליכה את כפתורי גלימתו השחורה.
הוא הופיע לפני האכרים המשולהבים, הסתכל בהם בעינים שופעות זעם, דחף בקצף שנים מהם שעמדו לו על דרכו ולא מהרו לסור הצדה ולתת לו לעבור. הוא לא שעה לברכת הבודדים אשר הורידו לכבודו את מצנפותיהם בהכנעה רבה, ופסע ביניהם בפנים זעופים מאד עד אשר הגיע למעלות הכנסיה. הוא עלה, הצטלב, (הפעם לא מתוך יראת שמים כי אם בכדי לעשות רושם על הקהל הפרוע) ופנה אליהם בדברים חוצבים:
– מה לכם בני-אדם שנטשתם את הכפרים שלכם ונזעקתם לכאן? האם חג או מועד הוא היום? ומה לכם ליהודים המסכנים אשר את נפשם אתם מבקשים? האומנם חושבים אתם שאין אלהים בשמים, ושעליכם לא יהיה להופיע לפני כס כבודו ולמסור דין וחשבון על מעשיכם?… היו נוצרים ישרים בני, ופנו לכם איש לביתו ואיש לעבודתו. הניחו להם לאומללים האלה אשר סבלו כבר די והותר, כי גם הם נבראו בצלם אלהים כמונו!
השתלטה דממה. ים הראשים, על מגליו וקלשוניו קפא. אחדים מן האכרים הקשישים באו במבוכה והתגרדו בגבחתם. הצעירים אשר תאות הרצח והשוד יקדה בקרבם כיקוד אש, רטנו חרש אך את פיהם לא פצו. וברגע מכריע אחד, שעה שהכומר הישר באדם עמד להרים שנית את קולו ולהטיף להם מוסר, לשדלם בדברים ולפזרם, הופיע וסקה גריבוב אשר עלה וטפס על גדר סמוכה, ונשא אף הוא את מדברותיו הארסיים:
– אל תקשיבו לו ולדבריו! זקן הוא, ואין הוא יודע מהו רוצה. היהודים מצצו כל הזמן את דמנו כעלוקות הללו, וחובה היא לנו להתנקם בהם הפעם, ולהשיב להם את גמולם בראשם. כל היהודים בולשביקים הם, קומיסרים, עוכרי המולדת! הם, הם החריבו את רוסיה. הגידו לי כולכם פה אחד: מי הוא טרוצקי? – ז’יד ארור.
– הוררה וסקה!
– בֹיי ז’ידוב ספּאַסאַי רוסיאוּ! 2
– בּיי ז’ידוב.
– ביי ז’ידוב!
– הוררררררה!!
– ברבו וסקה!
ההמון זע כגלים ונע אנה ואנה. הכומר הסתכל בהם בצער, הוריד את ראשו הסב על חזהו, וטפח בזרועותיו על יריכו מתוך יאוש. “נחרץ גורלם של יהודי דובובקה”… חלפה המחשבה במוחו ולבו נקף אותו. “הן רבים מהם יהודים ישרים, נבונים ויראי שמים… הה, אלי!”…
בינתים וּוסקה גריבוב, אשר מצא את עצמו לפתע ראש לבריונים ומנהיגם, הרגיש שעליו לפתוח במעשים עוד לפני בוא ה“זאבים” המתמהמהים משום מה, ואינם מזדרזים לבוא. הוא הלהיב אחדים מעולי הימים אשר נספחו אליו, לקחו מוטות עץ, הכניסו אותם מתחת לבריחי אחת החנויות שבאמצע השוק, והחלו לפי פקודה, כשוַסקה עומד מן הצד, כובעו שמוט אלכסונית, והוא מנצח עליהם:
ראֶביאַטאַ! ראַז דוָא, טרי! 3
הבחורים בחנו על המוטות והבריחים חרגו במקצת ממקומם.
– יאֶשצ’אַ ראַז! 4
הדלתות ניסחו ממקומותיהם והבריחים נחלצו על קרסיהם יחד. ההמון התפרץ בקול ענות לתוך החנות, ומיד הוטלו החוצה והתעופפו מעל לראשים סלילי ארג צבעוני, בד, צמר, וכל מיני חפצים אחרים העוברים לסוחר. האכרים התנפלו על השלל בקולות תרועה וצהלה. חטפו מכל הבא ביד, ורבו ביניהם על כל חתיכה. מלאכת השוד נעשתה מתוך חפזון והתלהבות.
וסקה עמד על גבי מדרגות החנות, הסתכל בקהל ההולך ומתלהב למראה הביזה, והוא החל מצעק בקול רם:
– אי טיפשים שכמותכם! למה לכם לריב על קטנות? הן כל השוק הוא לפניכם! מה עשיתי, ראיתם – מהו ועשו כמוני! פתחו את כל החנויות, הריקו אותן ואחר-כך נבקר בבתים ונעשה כלה בז’ידים הארורים!
– האכרים התחברו להקות להקות. כל כנופיה בחרה לה באיזו חנות הראויה להתכבד ובזזה אותה. במשך שעה קלה נפתחו כל החנויות, ידי הנשים היו עסוקות ומלאות עבודה. סרטים, סלילי חוטים, כפתורים ושאר מיני סדקית ערכם מך ברגעים אלה בעיני האכרים כי ידם השיגה להם הפעם שלל חשוב יותר, והחפצים הפעוטים התגוללו בשוק על כל מדרך כף רגל.
אחת הכנופיות פרצה למרתף היין של בית-מרזח. חביות אחדות הוצאו השוקה, נפתחו, וכל הקרוב החל לוגם בכל פה. אלה שלא השיגו להם כלים שאבו בכפות ידיהם או מלאו את מצנפותיהם, ועיניהם נשתלהבו בברק השכרות שהחל מתרונן באבריהם, ומתסיס עוד יותר את דמם הנסער. אכר אחד, שכור למחצה, פרץ מאחת החנויות כשזוג נעלי אשה מתנופף בידיו, והוא שר לו בקול רם ושמח, וקורץ בעיניו לריבת כפר משולהבת:
אופאנאס פאַטשאֶקאי פאטשאקאי
סוינאי פאס ניע אוֹטאָקאי ניע אוטאקאי
אסיבטשינא ביטשקי קופליו טשאראויטשקי…5
למראהו המגוחך של האכר העוגב פרצו האכרים בצחוק, והשמחה גברה כפליים. פניהם הצהיבו מנחת, ומאושרים היו אותו רגע כילדים שהעניקו להם מלוא חפנים סוכריות. תמימות מובהקת היתה חרותה בארשת פניהם.
ג 🔗
הכומר הרחיב את פסיעותיו, נשם בכבדות והחל ממהר לעבר התחנה, לקדם את פני הצבא, ולבקש רחמים על היהודים המסכנים. הוא נתקל בהם על הגשר. הם הלכו מסודרים בארבעות, שרים שיר לכת, כשאחד מהם תוחב את אצבעותיו לתוך פיו, ומלוה את השירה בשריקה חדה ופולחת, שהילכה אימים והפריחה בבהלה את העורבים מצמרות העצים. בראש הלך מפקד הגדוד, כולו מצוחצח, מגולח למשעי, מבושם, הדור מאד בלבושו ומגפיו מבריקים לעין השמש כשני גלילי מתכת.
הכומר האט את מהלכו, ובמרחק של פסיעות מספר לפניהם, כרע על ברכיו, הרים את צלבו, העבירו בחלל האויר שתי וערב, וחנן את קולו בפני המפקד אשר עצר בגדודו:
– ראדי בוגא! 6– אל תרעו לאומללים…
המפקד הסתכל בו בבת-צחוק, הפנה את ראשו לחבריו, וקרא בהצביעו על הזקן הכורע לפניו:
– וואט צ’ודאק! 7 – מרחם על הז’ידים!…
הישיש הוסיף לכרוע כשצלבו מורם בידו ושערותיו הלבנות מתנפנפות ברוח. הוא התאושש למראה בת-צחוקו של המפקד, התקוה התגנבה ללבו, והוא המשיך:
– רחם עליהם, בני, כי בצלם אלהים נבראו כמונו –
הא-האח-חא-חהא!… צחוק פרוע הרעים מסביב. השורות נפרעו והחיילים קרבו וסובבוהו. הסתכלו בו מתוך סקרנות וחייכו. הישיש כרע עדיין על פני השלג ואת עיניו המפללות נשא אליהם.
פתאם פנה אליו המפקד:
– הגידה נא זקן ואל תכחד: כמה שלמו לך הז’ידים?
הכומר נדהם. דבריו לעו, אך הוא התאושש וקרא:
– בשם אלהים! – אף פרוטה לא קבלתי מידיהם!
– שקר אתה דובר!
– בני, אל לכם –
– דום זקן!
אחד מן הקצינים נגש אליו לכומר, עזר לו לקום על רגליו והשיא לו עצה טובה ומחוכמת שהצחיקה את כולם:
– לך לישון זקן, ואל תשגה בהבלים!
הכומר סר ופנה הצדה שחוח ודואב. בעיניו התקשרו דמעות והוא לא ראה את דרכו לפניו… שוב נשמעה השירה הפרועה שנפסקה קודם; שוב פלחה את חלל האויר אותה שריקה, שריקת אנשי הפקר, וצבא הפורעים המשיך את דרכו, בוטח וצוהל.
כאשר התרחקו מרחק-מה מן הגשר, הבחינו אחדים מהם ביהודי אשר נסה לחמוק על יד אחת הגדרות למקלט "יותר בטוח. פקדו עליו מיד לעמוד, הדביקוהו בתרועות שמחה. היה זה המורה הוכמן. תחת בית-שחיו החזיק משום-מה ספר שירי פושקין.
הוא החויר וברכיו פקו.
המחנה התעכב לראות מה ייעשה בו, ביהודי הראשון שנפל לידיהם. שני החילים אשר תפשוהו ידעו שעליהם להפגין לפני חבריהם את יכולתם וכשרונם.
המחזה נערך מיד. אחד הבריונים סטר לו על לחיו ושאל:
– מה זה בידיך?
הוכמן ענה לו בקול רועד:
– שירי פושקין.
– מושקין? – צחק החייל – תן לי את הספר.
הוכמן הושיט לו את הספר בהכנעה רבה:
– בבקשה.
החייל הטיל את הספר מעבר לגדר. דפיו התרשרשו ככנפי יונה.
– הרי לך מושקין שלך!… ועכשיו כרע על ארבע!
המורה המסכן כרע מיד על ארבע, כי פחד להמרות את פיו. הוא רעד ושיניו נקשו זו בזו. השלג צרב את כפות ידיו השטוחות, ופניו להטו מאד, כמתוך התרגשות גדולה. החיל השני בעט בו באחורו ופקד:
– רוץ ונבח ככלב!
הוכמן העלוב לא הספיק לשקול במוחו איך לממש פקודה מוזרה זו, ואחד הפורעים הרים את רובהו בשתי ידיו, וקת הנשק המצופה פלדה, הורדה על קדקדו של הכורע. עיניו של הוכמן חשכו מעוצם המכה ומרוב כאב. ממקום הפצע שתת הדם על פניו, ועל פני השלג שצובע אדום.
ועוד פעם נסרה הפקודה בחלל האויר:
– רוץ ונבח ככלב!
האומלל חגר את כחותיו, החל זוחל מהר על ארבע, כשהוא מחקה בקולו כלב נובח: הב… הב… הב… – לקול צחוקם הפרוע של החיילים. אך לפתע נחנק קולו מן הדמעות, כי פקעת הצער נתקעה בגרונו, ו“נביחתו” נפסקה. לתמהונם של הפורעים התרומם על רגליו. הוא התנודד אנה ואנה כנוטה לפול. עיניו היו מסונוורות משטף הדם והדמעות אשר הציפו את פניו. הוא פרש את כפיו כמבקש למצוא סעד-מה, והתיפח בזעקה רסוקה ומרה:
– או אמא, אמי!
מסביב הרעים הצחוק ואחד חקה את קולו של המעונה:
– אוי מינע מאמע!
הצחוק הפרוע גבר וטפח על תופי אזניו של האומלל אשר לא היה מסוגל כלל לחשוב באותו רגע אף מחשבה אחת נמרצת, כי אחת הרגיש שאין לו מפלט. מבלי משים פסע קדימה ואז ראה כמו מבעד לחשרת ערפל, בגמול לו אחד הפורעים את החסד האחרון; הוא ראה איך הוריד הלה את רובו, וכונן אותן ישר אליו; הוא לא נבהל, ודוקא ברגע זה הזדקף והשלים עם המוצא היחידי – מות!
כאשר פלחה היריה את חלל האויר, התמוטט המסכן וצנח לאחוריו, ככלי אין חפץ בו. במקרה הציץ יהודי אחד מבין חרכי עליה וראה את כל פרשת הרצח. הוא כסה את פניו בכפות ידיו בכונן הפורע את רובהו, ולחש לעצמו: “אמו המסכנה תצא מדעתה”.
הפורעים המשיכו את דרכם כשאחד מכריז בקול רם:
– הראשון שוּלח לכל הרוחות!
– אך לא האחרון!
– הוא ימסור דרישת שלום ליהודי אוברוטש!…
– חא-חא-חהא –
– גריגורי! – פצח פיך ונגן לנו שיר לכת כאשר אהבנו!
לקול השיר הורמו הרגלים כמו מאליהם. הם פסעו כמנצחים ולבם התרונן משמחה. נוצרים יצאו וקדמו את פניהם בברכה. פרחחים נספחו אליהם כשהם מכרכרים, צוהלים ורצים לצדיהם לאורך כל הדרך. כולם שמחו לקראת המחנה אשר בא לעשות שפטים בז’ידים.
מזג האויר היה שקט. השמים התכילו והקיר לא היה גדול ביותר. השלג חרק מתחת לרגלים, ונגוהות זוהר וצחור מסמא שפעו על הגגות ועל פני כל העולם. החיילים נשמו לרווחה והתענגו על האויר, מבלי לדעת כי הוא מרעיף לתוך רוחם, ויוצק גם לתוך דמם משהו מן הטוב.
ד 🔗
וסקה גריבוב בראש קבוצת הבריונים שלו, נחפז לקדם את פני הצבא כאשר קלטו אזניו את שירתם. המפקד הצטחק לקראת עולי-הימים המשולהבים, שהיו מיוזעים מרוב עבודה, ושאל בקורח רוח:
- השארתם לנו משהו לפחות?
– הכל בטיושקא! – קרא וסקה בקול כשפניו קורנות מחדוה – ביהודים טרם נגענו ומחכים לפקודתך.
– בן-חיל אתה! מורה-דרך תהיה לנו.
– מכיר אני יפה את דובובקה ואת כל מבואותיה!
החיילים נתעכבו בככר השוק לנוח שעה קלה לפני גשתם ל“מלאכה”. האכרים, בניהם ובנותיהם היו עסוקים עדיין בביזה. הם העמיסו את הסחורות על גבי עגלות, והובילון בחפזון למקומות-פריקה ארעיים, למען חזור והעמס עוד הפעם מן המלקוח. לעתים פרצו גם תגרות בין הבוזזים, ואז היה מתערב וסקה ומשיב את הסדר על כנו. אחיו ואחותו היו גם כן בין הבוזזים, והוא דאג שחלקם לא יקופח חלילה.
לככר השוק הובא יהודי אשר נתפש באחד המחסנים בתוך חבית ריקה. הוא הובא לפני המפקד כשבריונים אחדים מגלגלים אותו בתוך החבית בקולות תרועה וצהלה; רגליו של הנתפש, הנתונות בנעלים מרופטות, שחוקות סוליות, התלבטו ויצאו החוצה. לבסוף העמידו את החבית ופקדו על היהודי לצאת מתוכה. אך לשוא עשה המסכן מאמץ לצאת כי עמד על ראשו ורגליו למעלה… ועורר הדבר את צחוקם של כל הניצבים עליו.
– הבה ונראה את פרצופו! – אמר אחד ובעט בחבית שנתהפכה.
היה זה יהודי חלוש ובעל זקן מגודל. עיניו התרוצצו בחוריהן כעיני חיה מבוהלת שנפלה לתוך מלכודת. הוא עמד חיור ומרטט מאימת הפורעים שצהלו למשבתו. המפקד בכבודו ובעצמו נגש לראות מה ייעשה בו. הוא הסתכל בו בלעג, וקרא בעקימת-שפתים.
– איפה זה מצאתם בר-נש משונה כזה?
– בתוך החבית, באחד המחסנים.
– משמע שנתפש במחתרת – גנב!
– גנב! גנב! – הריעו קולו הסכמה מסביב.
במוחו של המפקד נצנץ רעיון והוא שרבב את שפתיו:
– ובכן נדון את הגנב…
– נדון!
– אבל נתנהג אותו ביושר, ועליו בעצמו לבחור לו מבינינו את השופטים, לפי ראות עיניו; אז לא יוכל לטעון שהוצאנו דין מעוות… ובכן גנב שכמותך – בחר לך מתוכנו שלושה שופטים, אבל מהר כי שעתנו דחוקה לנו!
– היהודי החל מגמגם בלשונו ומבקש על נפשו, הוא פנה לאחד מן האכרים שעמד בקרבתו וחנן את קולו הרועד:
– הן מכיר אתה אותי, איבן… חוסה עלי ועל בני ביתי, וספר להם כי איש הגון אני ושמעולם לא העלבתי אחד מהם… חוסה עלי כי אנה אני בא? הה, רחם נא איבן יקירי, רחם נא…
האכר לא השיב לו אף מלה… הוריד את ראשו כחושש להתקל במבטיו של המתחנן, והסתלק הצדה.
– ועכשיו – אמר המפקד – הואיל והגנב אינו רוצה להעליב אף אחד מאתנו, ובחירת השופטים קשה עליו משום כך, הריני מחויב לבוא לעזרתו, למי מכם מטפחות, בחורים?
עשרות מטפחות לבנות וצבעוניות, אשר שודדו רק הבוקר הושטו אליו. המפקד בחר לו באחת מהן וקרא:
– קשרו לו את עיניו!
הפקודה הוצא מיד לפועל, והיהודי נשאר עומד באמצע הככר, בין הקהל, עיניו קשורות וזרועותיו שלוחות לו לפניו. אחד מן הבריונים שיוה לעצמו צורת איש המתגנב על בהונות רגליו, קרב ליהודי וסטר לו באצבע-צרדה על חטמו. היהודי הזדעזע והמראה הצחיק מאד את המסתכלים.
– תפוש לך את שופטיך! – פקד המפקד.
אך היהודי העלוב לא נע ולא זע.
– הבה ונשחק במחבואים, והיו השלושה מאתנו אשר יפלו לידיך – הם יהיו שופטיך… היה מוכן: אחת, שתים, שלוש!
הקרבן המבולבל והרועד מפחד נשאר על עמדו ולא זז ממקומו. רק זרועותיו היו שלוחות לפניו והיה מראהו מגוחך מאד. המפקד אשר סבלנותו פקעה, דחפו בחמה לתוך זרועותיו של וסקה אשר עמד על ידו, וצעק:
– ברבו! תפשת לך שופט כאשר עם לבבך!
וכך נבחרו גם שני השופטים הנותרים. שני פורעים אשר קנו להם שם והתחבבו על המפקד. הם הסירו את המטפחת מעינו של ה“נשפט”. הושיבו אותו על גבי חבית, חבשו סיר לראשו, ותחבו לתוך ידיו את ה“גנבה” – שני דגים מלוחים. וסקה גריבוב – אשר חבריו השופטים סמכו עליו – פתח ושאל את הנדון:
– באיזו משתי ידיך גנבת?
היהודי לא ידע מה להשיב, אך בכדי לשכך את קצפם של השופטים ולא לקנטרם, ענה:
– ביד הימנית…
– אכן גנב ישר אתה! – התלוצץ וסקה שמח, והכריז: – הואיל והגנב הנכבד הודה על פשעו נתנהג אתו לפנים משורת הדין, ונדון אותו במדת הרחמים; נקטע רק את ידו שפשעה וחסל!
היהודי נדהם. כאשר אחזו בו שנים מן הפורעים להגשים את פסק הדין החויר מאד מפחד וזיעה קרה שטפה את גופו. הוא ביקש להצטדק ולהוכיח שלא גנב הוא, אך כל עמלו היה לשוא.
הוא הושכב ארצה, על גבי השלג. אחד ישב על רגליו, ושנים אחרים משכו בזרועותיו מזה ומזה. הופיע פורע רביעי, שלף במתינות את החרב מנדנה, ובמכה אחת קטע את זרועו הימנית של ה“גנב”…
לבסוף הרפו ממנו. הדם קלח מן היד הקטועה, והטפות שנתזו על פני השלג הצח, האדימו מאד ביפיים. הקרבן שכב ללא ניע. יהודי חלש היה ונשמתו פרחה ממנו עם קטיעת היד. לחנם בעט בו אחד מן הנבלים. הוא נשתחרר מידיהם לגמרי.
הפורעים הריחו ריח דם והאות ניתן:
– הך ביהודים!
החל הטבח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.