א
שמו הפולני של הרוזן הפולני סדובסקי מפורסם היה לגנאי במדינת פולין. עריץ היה ורדה בפרך באכרים ובפועלים אשר עמלו באחוזותיו והישקו בזיעתם את שדותיו וגניו, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. בעורקיו של הרוזן זרמו דמי אָדם בעל יצרים גועשים, אפלים, ועיניו הפולחות, ששביבי זעם ורֶשַע הבליחו בהם, הוליכו את גופו החוטא לקראת מעשי תועבה אשר הפיצו אימה. הפועלים והאכרים נאנקו תחת עולו הקשה, שטמוהו, אלא שחסרי-ישע היו, ונאלצו לכלוא את זעמם העקר בּחוּבּם, ורק במסתרים הגו מחשבות נקם, וטיפחו תקוות כּמוסות על יום דין ונקם.
ולרוזן בת יחידה, יפת-תואר וגאיונה, הפכפכת ורעת לב כאביה. גבוהה וזקופה נישאָה בטפיפות, יפת-גוף וכחולת-עינים, ולראשה מתנוצץ כזהב נזר שערות צהבהבות. מאָביה ירשה את תכונותיו הסוערות ודמי לא נתנה לרוחה; נישאת היתה ממקום למקום כּסופה עוקרת, שטופה במשתאות וחינגות, להוטה אחרי ציד חיות, והופכת בתעלוליה הסוערים שדות ברוכים וכפרים שקטים לחרדת אלוהים. אשתו של הרוזן, עדינת-לב שאורח חייו המושחת של בעלה זיעזע את נפשה, פרשה למנזר, לאחר שלא מצאה סעד בבת הסוררת. ושלטו השניים, האב ובתו, שלטון בלי מצרים גם מעבר לתחומי נחלותיהם.
מעל לחופו הימני והתלול של הנהר נשקפה טירתו של הרוזן, בנויה אבני גזית שהשחירו והטחיבו מרוב שנים, מוצקה כחומה, שגיאָה ועטורה גזוזטראות וצריחי צופים. ועל שפלת חופו השמאלי של הנהר שכנו פועליו אכריו, אנשים מדלת העם, נמקים בעניים ובדחקם, בתוך צריפי-עץ שחורים ורקובים, בתוך בקתות דלות, רעועות וצפופות.
התענגו בעלי הטירה על רוב טוב ושפע בלא לדעת טעמם של עמל ותלאָה. את יומם הוציאו על תענוגות, הרפתקאות וציד, ברוב תכונה ורעש, נביחות כלבים ותרועות קרן הציידים; ערכו סעודות דשנות ונשפי-חשק אשר מקורביהם שתו בהם לשכרה, השתוללו בדעוך שכלם מן היין, והעטו קלון על צלם דמותו של האדם. אך גם בהתפכּחותם מיינם היו משקיפים ממרומי הטירה בבוז על בני דלת העם אשר חיו את חייהם הקשים מעבר לנהר; עניים לא נגע ללבם ובהביטם ניכחם, היו האנשים הפזורים על פני השדות כחגבים בעיניהם, כנמלים הללו הרוחשות על תלוליות קיניהן בעבי היער.
ב
ומעבר לנהר, בתוך קהל הפועלים והאכרים הנכרים התגורר גם יהודי אחד, המכונאי יעקב, שהרוזן כינהו דרך בוז בשם “יאנקל”. מומחה גדול היה אותו יהודי, מבין יפה במערכי המכונות וחלקיהם הסבוכים ביותר, שכן נבון היה, בעל טביעת-עין וחכם-חרשים שמעטים כמותו. מוניטין יצאו לו למכונאי היהודי, והרוזן התקיף גזר עליו לעקור מן העיירה לכפר הסמוך, לטירתו, ושם אותו מפקח על המנסרות שלו, טחנות-הקמח ויתר בתי-החרושת שברשותו. מכונות שהתעקשו מרוב יגיעה ושותקו, או נשתבשו מרוב שפשוף – מיד היה יעקב המכונאי שם עינו עליהן, בודקן ומחזירן למוטב. והרוזן ששונא בריות היה, ושונא ישראל מובהק, לא נגש ביהודי שמומחיותו עמדה לו, ואף כי קיפחו בשכר, שמר על שלומו ולעתים היה מגלה לו גם אותות חיבה שנראו בעיני האכרים כגלויי נסים. ואילו יעקב המכונאי לא נטש את מקום עבודתו שכן נבט חלום בלבו: הוא יחסוך ממשכורתו הדלה פרוטה לפרוטה ויכשיר את עצמו לקראת משאת-נפשו מאז ומתמיד, מהיום בו עמד על איבת-הגויים הרוחשת סביב-סביב כאימה שאין מפלט ממנה, הלא היא העליה לארץ קדומים, לארץ-ישראל.
בערב, כשהיה המכונאי חוזר מעבודתו הביתה, מושיב היה על ברכיו את בתו, נערה רכה וטובת-מראה, שנתיתמה בילדותה, והיה מספר לה מעשיות מני קדם, סיפורים על תפארת שחלפה; על הוד שיחזור לארץ החמה והרחוקה; על הארץ בה ימצא היהודי מפלט מפני זעמם של שונאים צרי-מוח, ועל חידוש רוחו של העם בעבודת הקרקע. בלב הומה ובלשון פיוטית סח היה לנערתו פרקים נשגבים מתוך תולדות העם, נוטע בה געגועים, שתהא הנערה שואפת ונכספת אף היא לאותה ארץ שהדמיון יפה לה, בכל עת ובכל שעה. הבת היתה משוש חייו, ושעה שהיתה משמיעה מגרונה הנוגן את צלילי לשון התנ"ך, שעה שהיתה מתרגשת ומשמיעה בקולה הצלול עלילות מתקופת השופטים, המלכים והנביאים, היה האב הנרגש פורש לקרן-זוית כדי להצניע מבתו את הדמעות שנקוו בעיניו, ולבו הומה מעצמת כיסופים ולהט לקראת התמורה שעליה הוא חולם כל ימיו.
ג
ועל שפלת חופו של הנהר, סמוך למשכנות העוני של הפועלים והאכרים, גדלה חורשת עצי אורן עבי-גזע ושבעי-ימים. למעלה, בתוך סבך ענפי הצמרות, קננו סיעות עורבים למאות בתוך קנים קלועי זרדים. מעלות השחר ועד שקיעת השמש נישאה מעליהם צריחה בלתי-פוסקת בתוך חלל האוויר, עת עפו וחגו סביב, עולים ויורדים, מרחפים מעל לעצים, עוסקים בבדק הקן או בהבאת מזון לאפרוחים.
העורבים פרו ורבו, צריחתם פלחה את חלל האוויר, צריחות בעלי-כנף שלא ניחנו בקסמי-גרון. מגרונותיהם בקעה רק צריחה חדגונית שקריאת קרע-קרע-קרע נתפרשה בעיני הבריות הפשוטים כסימן רע. הפועלים, שנפשם היתה מרה עליהם מעבודה קשה ומקוצר-רוח החלו רוגנים יום אחד, כי העורבים הללו מרגיזים אותם ומשבּיתים את מנוחתם. לפנות ערב, בחזרם מעבודת יומם המדכאה היו מרימים ראשיהם לצמרות העצים, מקשיבים לריחות שאינן פוסקות אף לרגע, וסחים איש לרעהו:
– עורבים שחורים…
– צריחתם מרגיזה!
– העורבים מבשרים רעות…
ואז נתעורר אחד רשע:
– יש להרוס את קניהם…
– בוודאי! – החרו-החזיקו אחריו אחרים – להרוס!
ואילו יעקב המכונאי היה היחידי שהיה מעלה בת-צחוק על שפתיו, שומט מקטרתו מפיו ונוזף ברעיו:
– שוטים שכמותכם! רשות ניתנה לאדם, לבהמה, לחיה ולעוף לעסוק בשלו כל אחד לפי דרכו, ולהביע את הגיגיו לפי רוחו. מה אתם מתווכחים וצועקים בקולי-קולות, מחרפים ומגדפים זה את זה לעתים; גם העורבים מסיחים את צערם ושמחתם לפי דרכם, ואין לנו רשות להפריע להם. בלילות הם נחים כמונו, וחלילה לנו לכעוס עליהם בשל צריחתם מטבעם.
– אבל צריחתם צורמת את האוזן! – טען פועל אַדמוני וקולו צרוד מרוב שתיית יי"ש.
חייך המכונאי ודיפן אותו בלשונו השנונה:
– ובשעה שאתה שותה לשכרה, מגדף את אשתך ומרים עליה יד,
הרי מצער אתה במהומה שאתה מעורר לא רק את אשתך, אלא גם את שכניך, ואפשר גם את העורבים המגיעים זה לזה את השתוממותם.
– אנו, בני-אדם אנו! הצריד שוב קולו האדמוני.
– לנו הרשות, ואילו בעלי-כנף שחורים אלה!…
– עורבים אלה! – שיסע אותו היהודי, – אף בהם רוח חיים,
וגם להם זכות הקיום בעולם-יה. תקשיב ותלמד לדעת, כי לא תמיד צריחתם בלתי-נעימה לאוזן. קובלנה בה וצער. שיח ושיג בינם לבין עצמם. יש רק להסכּין לצריחתם כשם שאדם מתרגל להמיית הסופה בחורף, לשקשוק פלגים באביב, ולנהם גלי הים; כל הקולות והצלילים של אדם, חיה ועוף הם חלק משירת הטבע הנשגבה, ומה אנו כי נבוא לעקור ולהשמיד את שנוצר על-ידי כוח עליון מאתנו?…
– יהודי משונה אתה! – צחקו הפועלים.
ד
יום אחד עם שקיעת השמש חזר המכונאי מעבודתו. הוא פסע שקוע בהרהורים בשביל המוליך לביתו. בתו מלכּה יצאה לקראתו, זקופה ותמירה, חן נעורים על פניה, ושביבי עצב ניתזים מעיניה השחורות. ניכר היה, כי הפעם נעצבה הנערה מאד אל לבה, שכן מקרה לא נעים העכיר את רוחה. היא חרדה לקראת אביה, התרפקה עליו כמחפשת מפלט, חיבּקה אותו ברוך וקראה בתרעומת קלה:
– כבר נלאיתי מלחכות לך אבי!
– מה יום מיומיים? – תמה האב – ואני לא אחרתי הפעם.
– אמנם, לא אחרת, אך קצרה רוחי, כי חפצתי לספר לך את אשר קרני לפני שעה קלה. היתה לי פגישה מאד לא-נעימה, ועדיין רחוקה השלווה ממני, הה, אבי היקר!
בעיני המכונאי השתקפה חרדה. מאז בגרה בתו, והיא מהלכת כאן בין נכרים, יפת-תואַר ומלאת תום, הריהו חרד לעתידה, חרד לגורלה, וחושש שמא יבולע לה בשעה שהיא מתבודדת בבית, והוא רחוק ממנה, וידו תקצר להושיעה אם חלילה יקרה לה איזה אסון, מידי שמים או מידי אדם.
האב לחץ אליו את בתו:
– ספרי, בתי, ספרי.
עייף מעבודת היום צנח על גבי ספסל הנשען לגזעו של אחד העצים, העביר את כף-ידו בלטיפה על ראשה המתולתל של בתו (התלתלים הללו! שיחת בנות הכפר וקנאתן, שאינן מסיחות דעתן מהן אף לרגע, שעה שהיהודיה מזדמנת במחיצתן), הסתכל בפניה הנאים, הדומים לקלסתר פני אמה המנוחה אשר מתה עליה בדמי ימיה, ומבט עיניה הרעיש את נפשו. הוא נאנח על היאלצו לשבת עם בתו בכפר בין הנכרים, בּדילה מנערים ונערות עבריים. עוד הוא מהרהר בכך ובתו שישבה לידו פתחה חרש:
– יצאתי, כדרכי, לשוח בשדות, לשאוף אוויר צח ולהביא הביתה קצת פרחים כאשר אהבתי. בדרכי חזרה ישבתי בצל האלה שעל פרשת-דרכים, שוגה בהזיות, ומשקיפה לשדות, למרחבים השקועים בדממה, ולא ידעתי בעצמי אם חולמת אני או מנמנמת, וכה טוב היה לי ונעים, עד שלפתע-פתאום החרידוני צליפות שוט וצלצול פעמונים מצד הגשר. נשאתי את עיני וראיתי את מרכבתו של הרוזן, רתומה לשלושה צמדי סוסים, קלי-מרוץ, נישאת בדרך לקראתי, בּיעף, ומסביב לה להקת רוכבים, משרתים, ציידים, ולפניהם שלוחים עשרות כלבי ציד. אימה גדולה נפלה עלי. הבינותי שהם חוזרים מן היערות, ואמרתי בלבי להתחמק ולסור הצדה, שלא להיות מפגע לעיניהם של העריצים הללו. לבי אמר לי, כי הרוזן יתאנה לי, אלא שמרוב פחד קפאתי במקומי, ומשהבלגתי ואמרתי לסור הצדה, אחרתי. מרכבתו של הרוזן הדביקה אותי שעה שקמתי ללכת, נתעכבה ממש על-ידי, כלבי הציד מזנקים סביבי בלשונותיהם השלוחות, וכנראה שרק בנס לא טרפו אותי, שכן היו וודאי נסערים עדיין מתשוקת הציד. והרוזן שנעץ בי את עיניו (“הה, שלא יבעיתוני בחלום!…”) הרעים עלי בקולו הגס:
– גשי הנה, בת-כפר שכמותך.
וודאי סבור היה, כי הנני מבנות האכרים, הרי יודע אתה… קרבתי אליו חרדה מאד ומתאמצת להבליג על פחדי, שלא להיכשל בתשובה או בלשוני, שהרי לא הסכנתי לדבר עם שכמותו… בתו יוזפינה הגאיונה ישבה על-ידו, לבושה חליפת-רכיבה הדורה, נעולה מגפים מבריקים, וכף-ידה הצחורה משתעשעת בשוט. היא הסתכלה בי בסקרנות מהולה בבוז קל, וכנראה שמראה פני הרגיז אותה. גם הרוזן אשר ראני בפעם הראשונה בחייו לטש שוב את עיניו, כאילו ראה לפניו חיה משונה, סילסל בשפמו ורטן:
– מי את?
– בתו של יעקב המכונאי הנני, – עניתי לו בשקט.
– כך?!… – נהם עלי – יהודיה?!…
– כן, יהודיה, – עניתי חרש.
– איזה מיני פרחים נאים גדלים בשדותי?! – הביע הרוזן השתוממותו – ואני לא ידעתי… בתו של יאנקל המכונאי… הה, טוב לדעת.
והוא קרץ בעיניו לציידים אשר הקיפוני, צחק והתלוצץ, ואני עומדת כעל גבי גחלים, מצפה רגע שיסורו לדרכם, כדי שאוכל לברוח מהם ולנשום לרווחה. והנה ראיתי כי פניה של יוזפינה קדרו מאד לפתע. לא מצא חן בעיניה כל הענין הזה שבגללו נתעכבו, ואפשר שמאד רגזה על שבמשך רגעים מספר השתאו כולם למראי, אף כי אני השפלתי עיני ובלבי רק תפילה אחת, שיניחוני לנפשי. לפתע פנה הרוזן אל בתו, כנראה מתוך רצון לשעשע אותה קימעה, והוא מצביע עלי:
– נקח אותה כמשרתת ליום כלולותיך.
– אינני רוצה ביהודיה נאלחה! – התריסה זו בזעף.
– אבל הן נחוצות לנו משרתות, רקחות, טבחות, ולמלאכת המטבח תצלח גם היא; דגים תבשל לנו בנוסח היהודים, דגים ממולאים, ומפולפלים, טעימים ועריבים לחיך, לא כן, יהודיה.
שתקתי. דברי הוזן נאמרו בבוז והם הרגיזוני, העליבוני. לא מצאתי לנכון לענות לו. אז התקצף הרוזן וגער בי בחמתו:
– הן תפתחי את פיך!
השיבותי לו בשקט:
– עסוקה אני בבית אבי, מנהלת את משק ביתו, איני יכולה לשרת אצל אחרים – ומשום מה סיימתי – אף איני רוצה בכך…
– ראיתי כי פרצופו המתקדר של הרוזן מבשר זעף וסער, ומוכנה הייתי לכל רע. אך אותו רגע ניתרה בתו המרשעת ממושבה כנשוכת נחש, לטשה עלי עיני זעם עכורות וצווחה בקולי-קולות, ממש כשכורה:
– דם כלבים! בגלל מי אנו עומדים כאן?! בגלל יהודיה נאלחה זו, הלאה! אין לנו צורך בה!
היא פקדה על הרכּב להמשיך את הנסיעה, וכאשר נעקרה המרכבה ממקומה, העיפה בי מבט שוטם, והצליפה עלי בכל כוחה בשוט אשר בידה… היה בדעתה להצליף על פני, אך אני נטיתי הצדה, היא החטיאה את המטרה ומכת השוט פגעה בזרועי.
מלכה הרימה את זרועה ולעיני אביה הופיע סימן אָדום בדמות רצועה דקה ותפוחה שהשתרגה מסביב כטבעת כפולה… הנערה לא התאַפקה, ולאחר שסיימה את סיפורה פרצה בבכי חרישי ומר.
המכונאי לחץ את ראש בתו אל חזהו והחל מלטפה ומרגיעה כשלבו הומה בו מכעס אין-אונים. “כעץ כן פריו”… לחש במרירות ונשך את שפתיו בשיניו. עלבונה של בתו הענוגה הרעיש את לבו, והוא הבין מה רב הכאב, ומה עמוק הצער המענים אותה עקב אותה פגישה מדכאה עם זדים.
– הרגעתי, בתי היקרה, היא לא תזכה לכך שאַת, בת-ציון, תשרתי לפניה. אמנם הכסף והכוח להם, ומכור אני לרוזן, מכור ומשועבד בגופי אך לא ברוחי. ואני תקווה, כי בוא יבוא היום שנעזוב לנצח את המקום הארור הזה.
– הנכון הדבר? – שאלה מלכּה ודמעותיה זולגות עדיין – שהרוזן קנה ליום כּלולותיה של בתו אבן יקרה השקולה כנגד מחצית הונו?
– נכון הדבר, בתי, אבל אין בכוחה של אבן יקרה להרך את לבה של המרשעת, או לתקן את מעשיה; רק העמל ופגעי החיים עוקרים מלבו של אדם את הרע, מזככים ומצרפים אותו בכור הסבל, ואילו אנשים אלה אין להם תקנה…
– הה, – נאנחה מלכּה תפוסת הרהורים נוגים – מדוע יש לאַחת, הסוררה, הכל ובשפע, ולשניה אין מאומה זולת הכאב, הרצון והחלום?…
– כך הוא מנהגו של עולם, בתי, אך לא לעולם חוסן. הולכים ומתקרבים הימים בהם לא יוכּר שוע לפני דל, וזכות אחת תהא לאדם באשר הוא, לתנובת האדמה, ולכל אשר מתחת לשמים.
– אכן, מה יפה יהיה הדבר! – התלהבה הנערה ועיניה הרשיפו מהוד הבאות באחרית הימים, ––ועתה, בואָה, אבי לסעוד את לבך, כי הארוחה מוכנה ואני הוגעתיך הפעם בשיחי ובשאלותי.
מעל לצמרות העצים שהיו נטועים גם בחצרו של יעקב המכונאי נדמו צריחותיהם האחרונות של העורבים אשר פרשו לנום את שנתם. ירד הלילה. לילה כבד ואָפל מבחוץ, ואילו מבפנים העלתה מלכּה אור במנורה. האב נטל את ידיו, וישב לשולחן ערוך, עליו פרוסה מפה צחורה כשלג, וארוחה מוגשת ברוב טעם וחן. ומדי אכלו בחן האב את פני בתו, לראות אם מבעד למעטה השלווה אין מציצה אותה אימה חוזרת מחרון אפו של הרוזן העריץ.
ה
ערב אחד עמדו הפועלים והאכרים אנשי הכפר, הם ונשותיהם, בניהם ובנותיהם, מצטופפים על מורד החוף, והם משתאים לתכונה שמעבר לו. חלונות הטירה היו מואָרים יפה, צלילי תזמורות נישאו משם, צלילי מחול ועליצות מסעירה הרעידו לבב והשתפכו לתוך חלל הלילה השקט.
בתוך הגנים העוטרים את הטירה התנועעו לנשיבת רוח על גבי הענפים פנסים מגוונים, רוטטים, כפרחים בּוהקים, ומפעם לפעם הועפו לתוך שחור הלילה הרובץ מסביב זיקוקין מרהיבי עין, אשר התפוצצו תוך כדי מעוף לשלל צבעים מתיזי רשפים ואלומות קרני אור.
התלחשו הבריות:
– הרוזן משיא לאיש את בתו המרשעת…
בתוך קהל המסתכלים עמדה גם מלכּה. צעירה היתה ולבה התפעם בה בחזקה. צלילי התזמורת אשר נישאו מן הטירה כגלי חדווה לקצב המחול, הסעירו את רוחה הכּמהה ליופי, לעליצות, לחריגה מן השקט התמידי בו היא שרויה כל ימיה. מאד השתוקקה הנערה לצאת גם היא במחול, לראות בהדר הטירה וביפעת אורחיה. לה, לנערה, אשר מעולם לא יצאה הרחק מעבר לגבולות העיירה או הכפר, נראה הדבר כחלום-קסמים מרהיב-עין ומושך-לב.
אותה שעה חצו סירות את המים השקטים והאפלים, חתרו לחוף, לעבר משכנות הפועלים, ובהגיעם, הזדקף אחד ממשרתי הטירה על חרטומה של סירה והכריז בקול חגיגי ורם, אף שנה ושילש:
– שמעו, אתם האנשים! הרוזן רב-החסד מזמין בטוב-לבו את כולכם אליו לשתות יין ולשמחו בליל כלולות בתו הנאורה!
ואם כי לא היה לבם של הפועלים שלם עם הרוזן, וחיבה יתירה לא נודעה מהם לבתו הגאיונה, גברה הסקרנות על רגשי המרירות, ונתעורר הרצון להשכּיח לשעה קלה את עצבם ורישם בכוס יין. הם קפצו וימלאו את הסירות עד אפס מקום ויפליגו לטירה החוגגת.
המכונאי יעקב סירב לראשונה להצטרף לפועלים, כי אמר:
– מוטב היה לוּ דאג הרוזן בימות החול ללחם בשפע ולא ליין!
אך בתו מלכּה, שתשוקתה לחזות באותו עולם זר תקפה אותה, הפצירה בו מאד, ואביה ניאות לה לבסוף, כי ביקש גם הוא להרנין קצת את רוחה הנכאָה. וירדו גם שניהם באחת הסירות שחזרו לקחת את הנשארים.
לרגלי מדרגות השיש הרחבות של הטירה התכנסו הפועלים והאכרים נבוכים וראשיהם מורכּנים, ספק מבושה, ספק מאימה וטינה כבושה; את מצנפותיהם החזיקו בידיהם, וכאשר הופיעו על גזוזטרת הטירה הרוזן ובתו שלובי זרוע, ולידם בעלה הדוכּס, רעד קולם של המוני העבדים בהריעם לכבודם בברכה. והיה המראה נאה ויאה, משל מעולם לא רבצה תהום בין אלה העומדים למטה לבין אלה המשקיפים אליהם בחיוך של מרמה מעל…
ואז הוצאו אליהם מן המרתפים חביות יין ומי-דבש בשפע; גם צלי בשר אילים וכבשים חולק להם ביד נדיבה, כי אדיר היה הפעם רצונו של הרוזן, להראות לכל, וביחוד לאורחיו האצילים ורמי-היחש את רוב עשרו ועוצם גדולתו.
מלכה עמדה על-יד אביה חרדה ונרגשת. עיניה נצמדו לאבן היקרה אשר היתה קבועה בסיכּת זהב, ונתונה בראשה של הכלה כּנזר קט, אשר הבריק באור נפלא, בשלל צבעים יוֹקדים וגוני-גונים, שהיו אוספים נגהם ומתלקחים מחדש עם כל תנועה קלה, רושפים כאש.
– הביטה אבי וראה, מה רב הוא הזוהר הנפלא שהאבן היקרה מפיצה סביבה!..
– כן, בתי, רב הוא הזוהר של האבן היקרה אשר נרכשה במחצית הונו של הרוזן, אך מה רבות דמעות העניים והעשוקים, דמעות עמלים מזריחה ועד שקיעה, שנשפכו עבורה…
ו
עם עלות השחר, כאשר נדמו צלילי התזמורת, והאורחים פרשו עייפים ושבעי-תענוגות לחדריהם, אירע מאורע מוזר ומפליא שהיה ימים רבים לשיחה בפי כל. בת הרוזן נכנסה לחדר המרחץ של הטירה לרחוץ את בשרה, ונעלה אחריה את הדלת. את האבן היקרה הניחה על שולחן קטן לפני הראי, וקרני השמש שחדרו בעד החלון פגעו בה והציתו ברק מסנוור בּיפעתו.
עמדה בת הרוזן שמחה ומשתאה לפני ברק האבן הטובה מתנת אביה, כאילו רק עתה, ברגע זה עמדה על חין ערכה, והיא מחייכת לעצמה חיוכה היהיר. משפנתה לרדת לתוך הבּריכה הקטנה החצובה בשיש, והנה התלבּט משהו כצל פורח ושחור בחלל החדר, הלוך ושוב; כאשר הפנתה בת הרוזן את ראשה אחורנית חוורו פניה והפכו לבנים כסיד: האבן הטובה נעלמה… כאילו פערה האדמה את פיה ובלעה אותה~
לשוא הקימה בן הרוזן בהלה ומהומה. כל החיפושים לא הועילו והפועלים והאכרים אשר אמש הוזמנו לטירת הרוזן, הובהלו מיד וכונסו לאולם, ואנשי הטירה בּדקום, חיפשו בכליהם וחקרו אותם, כי לגנבים דימום…
והאבן היקרה לא נמצאה.
למחרת פיטר הרוזן רבים מפועליו אשר חשד בהם כי ידם במעל, וביניהם גם את המכונאי יעקב. חמתו בערה בו עד להשחית על אָבדן האבן היקרה, ומאין יכולת לפענח את פשר התעלומה, חשד באנשים כּנים וחפים מפשע, ושפך את זעמו על ראשי המסכּנים. יעקב המכונאי ואחדים מן החשודים נסחבו למרתפי הטירה ועונו שם מתוך תקווה, כי על-ידי כך אולי יתגלה משהו על הגנב האמתי, הפלאי.
אך לשוא!
האבן היקרה אָבדה ולא נמצאה. ויהי הדבר לחידה, לפלא. כי חדר המרחץ נעול היה על מסגר אותה שעה, וחלונותיו נשקפו על פני תהום. בת הרוזן האמינה, כי אין זאת כי אם שד חדר פנימה וביצע את מעשה הגנבה; רוח רעה החלה להבעית אותה, והיא חרדה מפני כל רשרוש, מפני קול עלה נידף בגן. פניה נפלו, בגופה שולח רזון, עיניה בלטו בחוריהן, ודומה היתה לצל בּלהות. תושבי הסביבה אמרו פה-אחד כי נענשה על רוע לבה.
ז
חורף קשה עבר על יעקב המכונאי שהיה מחוסר עבודה. הוא נאלץ להתפרנס מחסכונותיו הזעומים שהיה נוהג לחסוך, כדי שיוכל יום אחד לעלות לארץ-ישראל. צער רב נצטער כי על-ידי כך הלכה מטרתו הנעלה – שאליה שאף כל ימיו – הלוך והתרחק… לפעמים היה מקבל עבודה זמנית בסביבה, אך מאין לו עבודה קבועה נעכרה עליו רוחו. בתו מלכּה היתה נחמתו היחידה, ואמנם שקדה הנערה על שלומו, השכּילה להפיג את עצבו ולנבא לו ימים טובים מאלה.
גם מצבם של פועלי הכפר הורע, שכן ירד סחר העצים פלאים באותה שנה, והרוזן חדל להעסיקם ביערותיו. רעב ומחלות פשטו בכפר. דכאון רבץ על הבתים ויושביהם היו מרי-נפש, נרגזים ומתלוננים על אלוהים ועל אדם.
באביב לא חל כל שנוי לטובה במצבם של אנשי הכפר. רק העורבים אשר קננו בצמרות העצים ולא היו זקוקים לחסדי אדם, המשיכו את חייהם כרגיל! העורבים התעופפו בסביבה לתור אחרי טרף או מזון, והעורבות דגרו על ביציהן, כי עונת האביב היתה זו, והצריחה החיונית עלתה וגברה מיום ליום, כמאז ומתמיד. צריחתם של העורבים הרגיזה את האנשים הבטלים ממלאכה, השרויים בדחקות, ויום אחד התהלך פועל מר-נפש בין בתי הכפר, גרזן מונף בידו, והוא מצעק אל רעיו:
– הוי, אנשים! קומו ונהרוס את קני הצרחנים הללו, וסוף לדבר!
והבטלה – אם כל חטאת – נתנה פרי. נתקבצו ונצטרפו אליו עולי-ימים, מן הפוחזים שבכפר, הששים אלי הרס, טיפסו על העצים והחלו במלאכת ההשמדה. בלא רחם גדעו את הענפים אשר עליהם היו קלועים קני העורבים, שמטום ארצה, פזרום, והביצים כּחלחלות וקטנות, אשר הכילו בתוכן עוּברי אפרוחים, נפלו ארצה, נשברו ונשפכו אל האָין.
ותהי מהומה ומבוכה במחנה העורבים אשר השואה ירדה עליהם פתאום. במר נפשם התעופפו ופרחו מעל לראשי הפורעים מחריביהם, צרחו נואשות בלשון צריחה מבקשת רחמים, אך שומע לא היה להם, והקנים נהרסו בזה אחר זה.
אותה שעה לא היה יעקב המכונאי בכפר, כי יצא לרגל עניניו לעיירה הסמוכה, לראות את בני עדתו היהודים לקנות עתון וספר, למען ידע את הנעשה בעולם הגדול בכלל, ובעולם היהודי בפרט; כן מבקש היה לצאת את הכפר ולחזור לעיירה, ובודק היה כיצד ומתי. כאשר חזר וראה מה שעוללו פוחזי הכפר הנבערים לעורבים, נכמרו רחמיו על בני-כנף מסכנים אלה. לבו נרעש, ותפוס צער ראה אותם חגים ומתעופפים חסרי-ישע מעל לעצים כשהם מקוננים מר.
עצוב קרב המכונאי לביתו וחמתו בערה בו עד להשחית למראה אחדים מן הפוחזים אשר מצאם מטפסים על שלושת העצים שבחצרו. קנים אחדים הרוסים כבר התגוללו על הארץ, אך רוב הקנים שהיו במרומי הצמרות, אותם עוד טרם השיגה יד הפורעים. העורבים צרחו בכל כוחם נגד מעשה הרס זה, ואחדים גם העזו להתנפל על מחריבי קניהם. אך הללו לא חתו מפניהם וגם לא שעו לתחנוני מלכּה אשר עמדה למטה והפצירה בהם לרדת. הם סירבו ונענו לה בצחוק פרוע. אותה שעה קפץ יעקב לתוך חצרו, תפס כּלונס, ויקרא בקול, כשכולו רותח מחימה:
– נבלים!…
הפוחזים הביטו אליו למטה תמהים לקצפו.
– אם לא תרדו מיד, ארוצץ את גולגלתכם!
– הם מרגיזים אותנו!
– אין זה נוגע לכם! החצר – חצרי; העצים – עצי; והעורבים חוסים ברשותי! רדו מיד, ולא – אפרע מכם ואשיב לכם את גמולכם בראשכם!
אותו רגע, כאשר שמעו העורבים את קולו של יעקב, קול רועם ונוזף הגוער ברשעים, הפסיקו לרגע את צריחתם הנואשת, משל הבינו לרוחו של מגינם. ואכן, הפורעים נבהלו וירדו נבוכים, רוגזים על היהודי. העורבים עטו אל קניהם אשר נשארו לפליטה בנס, ויקשיבו רוטטים לצריחתם העגומה של אחיהם העורבים אשר קניהם נהרסו, כי לא היה מי שיגן עליהם. שעה ארוכה לאחר מעשה החורבן וההרס עדיין הרעידה את חלל האוויר קינת עדת העורבים, ותוגה כבדה היתה נסוכה על פני כל.
ואחד העורבים אשר קנן בין ענפי עציו של יעקב המכונאי, שבזכותו פסחה הרעה עליו, על עורבתו הדוגרת, הבין את דבר החסד הגדול אשר גמל לו האיש בצאתו לחרף את הפורעים ולהגן עליו בכוח; רגש חזק של אהבה תקף את העורב למראה מצילו ואיש חסדו, ובמוחו הקט החלה מתרקמת מחשבת-גמול. במשך כל היום התעופף העורב נרגש וחוגג, כּולא את צריחותיו בגרונו ורוקם את מחשבתו הגדולה.
ח
אותו ערב ישב יעקב אל שולחנו לאור המנורה ועיין בספר, כשמלכּה יושבת על-ידו ועוסקת בסריגה, והנה שמע לפתע דפיקות-מקור על גבי זגוגית חלון ביתו. תמה האיש לשמע הדפיקות שלא הסכּין להן, ניגש לחלון אשר חשכת הערב הציצה בעדו ופתחו כדי לעמוד על טיב הדפיקות. והנה התעופף לתוך החדר עורב, השמיט ממקורו על גבי מפת השולחן משהו מבריק ומתנוצץ בשלל צבעים, ומיד פרח בחזרה החוצה.
– אבא! – קראה מלכּה בהשתוממות.
– מה לך, בתי? – חרד אליה האב.
– הביטה וראה מה שהביא לנו העורב…
קרב יעקב והשתאה למראה אבן יקרה שהחזיקה בתו בכפּה… הוא הסתכל בה בלי להוציא הגה מפיו, ובתו הקדימה אותו ולחשה בזהירות שפּליאה ופחד מעורבים בה:
– אבא, הרי זו האבן היקרה שאבדה לבת הרוזן…
– אכן… – לחש גם האב – זוהי…
ומיד הבין את פשר הדבר ופניו נהרו וקרנו מהשתוממות:
– אכן, אמת נכון הדבר! אין זו אגדה…
– אל מה ירמזו דבריך, אבי? – תמהה הנערב.
והאב סח לה חרש:
– שמועה שמעתי בילדותי, שמועה שלא האמנתי בה עד הרגע הזה. כעת אני מבין יפה את הדבר, והריני להסבירו גם לך. בונה אדם בית לעצמו, הריהו שוקד וטורח לקשטו מבחוץ, ובעיקר מבפנים, בתמונות יפות, ברהיטים נאים, בכלי כסף ובדולח. והנה הוגד לי, כי ישנם עורבים האוהבים לקשט את קניהם ולרפדם בחלוקי אבנים מגוונים, בדברים נוצצים, כגון שברי זכוכית ומכיתּות כלי-חרס, ולפעמים גם באבנים טובות ויקרות המזדמנות להם. ויש אשר עורבים אלה נוהגים לגנוב מן החפצים המבריקים שהם חומדים אותם… ועורב זה התעופף, כנראה, באותו בוקר על-יד טירת הרוזן, והאבן הטובה שהבריקה לנוגה השמש העולה משכה את עיניו החדות, והוא חמד אותה בלבו, ואף גנבה משם כדי לרפד בה ולקשט את קנו הדל…
פלאי פלאים! קראה מלכּה.
אכן, פלא הוא, וגדול הפלא שבעתים בבוא העורב לגמול לנו באבן-טובה זו חלף החסד שעשיתי עמו היום, כאשר לא נתתי להרוס את קנו…
כשאחזו חבלי־הלידה את אמו יולדתו של מנדל וגניחותיה פרצו למקוטעין והתלבטו בחשכת החדר הצר, נתעוררו הילדים וגעו בבכי. אימה סתומה ירדה עליהם והעכירה את רוחם. האב התעורר אף הוא, מבוהל ומבולבל במקצת כי שנתו ערבה עליו. במהרו להעלות אור ניגף בקצהו של השלחן, נתקל בכסא, הפכוֹ והגדיל על ידי כך את המהומה והמבוכה שהשתלטה לפתע בחצות במעונו. לאור עששית שזכוכיתה מפויחת, סדוקה וחבושה פיסת־נייר שהצהיבה מן האש, עמד זליג הנגר ונעץ עינים רגזניות בזוגתו המתהפכת בציריה; הוא התגרד בגבחתו מבלי לדעת מה לעשות. ברם, עד שהוא עומד אובד־עצות ומהרהר, ועל הסף הופיעה חותנתו שחרגה מן הקיטון הסמוך, כשהיא מתקנת את השביס שעל ראשה לכסות על שערות־השֵׂיבה הפרועות; היא התפרצפה לעומתו בעוית־זעם והמטירה עליו:
– גולם חדל־אישים שכמותך! מה אתה עומד ומסתכל בה כתרנגול בבני־אדם? אל המיַלדת זילברשטיין חושה!
ותוך כדי רגע הפכה את פניה לעבר שלושת נכדיה הקטנים שישבו צפופים במטה אחת, מבוהלים עדיין ומיבבים חרש, ומפתחי פיה חסר־השנים התמלטה נזיפתה: ואתם – אף הגה בל אשמע מפיכם!
גערותיה של חותנתו העמידו מיד את זליג על מצב הדברים. הוא הזדרז להתלבש, גחן תחת המטה, משש והוציא את נעליו הבלות, המשומשות, נעלן ופרץ לתוך הרחוב. בחוץ קדמוהו חשכה דחוסה שרבצה על הגגות ודֶלֶף בלתי־פוסק. רחובות־העיירה הפכו גֵבים־גבים, שלוליות ורפש. משראה זליג כי לשוא יתחכם לדלוג מגבשושית לאבן מדומה, כדי למצוא מעבָר נקי, הפקיר לבסוף את רגליו והחל בוסס באמצע הרחוב, בתוך הבוץ כלאחר יאוש. הוא התנהל בכבדות נגד הרוח שנשבה בחזקה, בידרה את כנפות מעילו והרטיטה את גוו מקור; מי־רפש צוננים חדרו בעד קרעי נעליו המרופטות שעם כל פסיעה השמיעו מעין פכפוך חרישי, ובמוחו חלפה הדאגה המעסיקה אותו מיום שנשא אשה: לעולם אין ידו משגת לקנות נעלים. גזירה נגזרה עליו, על אשתו ובניו, שיתהלכו יחפים בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ודאי באשמת מזלו הקבצני. הגשם גבר והצליף אלכסונית בפניו, הוא עבר את ככר השוק, עלה על הגשר התוחם בין משכנות־היהודים לאלה של הנכרים, וקול נביחת כלבו של הכומר, נביחה צרודה וזעפנית, הטילה בו אימה ושילחה בו צמרמורת. הפחד מפני שדים ורוחות – פחד קדום שנחרת בלבו מימי הילדות – חרג מתוך חביון ההכרה והפעים את לבבו ברהיטות יתירה. הוא הפך את פניו לאחוריו לראות אם אין מישהו דולק אחריו. את עיניו תלה בפנס היחידי שקרץ מעבר התחנה, ורשף־אור זה שהוצת בידי אדם השיבה לו את רוחו. הוא החיש את צעדיו, עבר נטול־נשימה את הגשר ובטחונו חזר אליו לגמרי כאשר החל מתדפק על תריס חדרה של המילדת, להבהילה משנתה.
המילדת זילברשטיין נספחה אליו בלי רצון. היא פסעה על ידוו ורטנה בלי־הרף על הקבצנים המעמידים ולָדות שלא לצורך, ועל שהפלונית שלו הואילה לכרוע ללדת דוקא בליל־סגריר כזה. את הפנס שלקחה אתה מביתה מסרה לידו, שלחה אותו בראש להאיר לה את הדרך ונשתתקה לבסוף. כאשר נכנסו הביתה חרדה לקראתה החותנת:
– הזדרזי פן תאחרי חלילה!
המילדת הרוטנת לא נזדרזה. דלופה מגשם עמדה באמצע החדר, משכה והוציאה במתינות את ידיה הצחורות מתוך הכסיות, ותוך כדי מעשה לא שכחה להטיף מוסר לאשה המתהפכת בציריה על נפלה שוב בפח. אחר סקרה במבט זעום וחטוף את החדר ונגשה לטפל במתינות באשה הגונחת.
במשך שעה ארוכה היו כל בני־הבית עצורי־נשימה, עד שלבסוף בשרה אותם המילדת באדישות גמורה, כאילו דברה על ענין־של־מה־בכך:
– בן,
ונפלה ההברה בחדר כאבן לתוך באר ריקה. צריחותיו הפולחות של הרך הנולד צרמו את האזנים והרגיזו משום־מה בעיקר את החותנת ששילחה דברי־ריטון עוקצים בחתנה אשר ישב על כרעי המטה משמים ואובד־עצות, אין־אונים לגמרי תחת לחץ דלותו, חותנתו, אשתו וילדיו. שלושת הקטנים התכנסו תחת השמיכה הבלה שמשכו אותה מעל לראשיהם, ובתוך האפלולית, בחמימות, נלחצו זה לזה מתוך צביטות ולחישות־גיל:
– אח קטן…
מזלו של מנדל – שהיה הצעיר בחבורת אחיו שקדמוהו – איתרע לגמרי, באשר בן־זקונים היה והוטל עליו להשתמש בבגדי אחיו ששוב לא הלמו את מדתם. אבל משהגיעו בגדים אלה לידי מנדל, לא היו אלא בלואי סחבות. ונעלים – חדשות לא ראה מימיו וישנות לא זכה לקבל: אחיו השתמשו בהן עד גמירא, דרסון, רטשון, רפטון, תקנו אותן טלאי על גבי טלאי, וחזרו ותקנו אותן עד שלא היתה להן כל תקנה.
מנדל גדל יחף. נער כחוש, שחור־עינים וחיור. טוב היה לו בקיץ, כשהתרוצץ ברגליו היחפות והמרופשות בחוצות העיירה, משתכשך בשלוליות, ודוהר לו בככר־השוק אחרי חשוק של חבית הרץ ומתגלגל לפניו. רעב היה הנער לעתים קרובות, אך הוא למד להשיר אגסים ותפוחים מעצי גני־הנוצרים ולשבור בהם את רעבונו; לפעמים היה מצטרף לאחד מחבריו הנועזים ביותר ושניהם היו מתגנבים לתחום האכרים, פושטים על שדותיהם וגונבים תפוחי אדמה שהיו צולים אותם אחר־כך על המגרש שמאחורי בית־המדרש. אך רע ומר היה לו בחורף. הוא נאלץ לשבת כלוא בבית, להתקוטט עם אחיו ולספוג מהלומות מידי אביו הקפדן ומר־הנפש. לפעמים היה מנדל גולש מן התנור החם, מגיש את פניו החיורים נטולי־הדם לזגוגית המצויצת בציצי־כפור, משיב עליה בהבל־פיו החם עד שנתבהרה טבעת־זכוכית שקופה כגודל העין; אז היה מנדל מציץ לרחוב המושלג, ועיניו נצמדות בקנאה לילדי השכנים האמידים, ההולכים לבטח דרכם בנעלים שחורות וחדשות ומחליקים על פני הקרח. נפשו של מנדל התעטפה מצער וראש מאוייו היה אז: נעלים. כחולם היה עומד שעה ארוכה ליד החלון ועם דמדומים, בחלוף מזחלת ברחוב, וצלילי פעמוניה נרעפים לתוך הכחלת הקרושה, היו כיסופים עזים צובטים את לבו הרך, ובחזרו לתנור היה דמיונו מוליכו שבי אחרי אוצרות גנוזים ביערות, אוצרות ששמע עליהם פעם בשעת־רצון מפי סבתא, ואחרי הגמדים השומרים עליהם מתוך צפיה לאביונים מוכי־גורל ולו – למנדל!
ערב אחד התעורר מנדל משנתו ולאזניו הגיעו קולות מצחקים. הוא קרב בשקט לחלון ולנוגה הסהר ראה אחדים מחבריו כשהם משתובבים, מטילים זה בזה כדורי־שלג. מחליקים על הקרח וטוב להם בחיק הכפור. עיניו נהו אחרי בריל גוץ המתקדם גחון על פני גוש שלג המתקפל וגדל והולך, והוא מכריז מתוך ניקוש שנים:
– הב–ב–בה ונ–ק–קים ג–ולם!
תקפו את מנדל קנאה ורצון להתחבר אליהם. הוא נגש בחשאי למטת אביו, גחן והוציא בשקט את מגפיו הגדולים, הכניס לתוכם את רגליו הדקות והתחמק חרש בנשימה עצורה החוצה.
כאשר חזר הביתה – והוא קופא מקור ומשולהב כאחד – המתין לו האב, שהרגיש בהעדרו, וכבדו בסטירת־לחי מצלצלת.
בטבורה של ככר־השוק הסתובבה קרוּסֶלה שהעיפה את נערי העיירה ובנותיה על גבי סוסוני־עץ חומים וצהובים, אשר צבעם דהה ונתקלף. משולהבים, בעינים מבריקות, חלפו האכרים בסחרחורת לקול נגינות מפוחית שהפריח מתוכה גבר חסון ועליז, אשר קרץ בשעת מעשה בעיניו החומדות לריבת־כפר בריאה, לבושת צבעונין, שהצטחקה והסמיקה אגב פיצוח גרעינים.
עמד מנדל והסתכל מתוך קנאה במאושרים העולים בגאוה על הסוסונים כפרשים שׂשׂים אלי קרב. שעה ארוכה עמד מבלי לזוז ממקומו. הוא קיוה כי הנה יתרחש איזה נס, ובעל המפוחית יפנה אליו פתאום, יקרוץ עין ערמומית ויפליט: “עלֵה בחור ורכב!” אך מאומה לא קרה והוא נאלץ לסור משם וללכת לראות בקרקס הנודד אשר מעל ליריעות אהלו הופיע לפעמים מוקיון לבוש כתונת פסים ומעוטר פיפים כשהוא נישא לראוה על גבי מוט, ראשו למטה ורגליו למעלה.
במשך כל היום התרוצץ מנדל ממקום למקום לראות בפלאי היריד שהציפו את העיירה, ואם כי הפרוטה לא היתה מצויה כלל בכיסו, מצא לו ענין לענות בכמה וכמה דברים הנקנים בראִיה בלבד. מכנסיו שקצותיהם נתרפטו לגמרי השתלשלו על רגליו היחפות, כותנתו המסואבת והפרומה, עיניו הבוערות, שיוו לו דמות פוחז שידו בכל, העלול להזיק, והוא נטרד ממקום למקום. ככר־השוק המתה ושקקה כנחיל־דבורים. אהלים גדושי סחורות שונות, סוכות־רוכלים, עגלות וסוסים המטילים את גלליהם, אכרים כבדי־משקל ומגושמים שריח עטרן נודף מהם, אכרות משולהבות, יהודים זריזים לבושי־שחורים, תגרנים, אומנים, צוענים מובילי־דובים, ושאר מיני בריות וגונבי־כיס שהשריץ היריד לרוב ושלהב אותם – בין כל אלה נדחק מנדל, ועיניו השחורות הבריקו למראה השפע והעושר לא־מזה שירדו לעיירה בן־לילה. רבים היו הדברים שחמדו עיניו של הנער. היו שם מעילים משובחים, פרוות־כבשים מקושטות גדילים כחולים ואדומים, חליפות ונעלים… הוא נעכב ליד אוהל אחד אשר על כלונסאות מיוחדים לכך שננעצו באדמה נתלו לראוָה זוגות מגפים ונעלים שריח־עור טרי נדף מהם וגרה את נחיריו. עמד מנדל והסתכל בנעלים החדשות התפורות לפי מדות רגליהם של כמה וכמה בני־אדם. מבטי עיניו עברו ממגף לנעל וחזרו חלילה. הוא עמד וממקומו לא מש. הקנאה בערה בו למראה אכרים מגושמים הנגשים בבטחה אל המוכר, נוטלים, הופכים וממששים בידיהם את הסחורה, מודדים, נועלים, עומדים על המקח ומסתלקים לבסוף כשהנעלים משחירות תחת בית־השחי.
אז חמד מנדל והשתוקק לנעלים חדשות כאשר לא נכסף עוד לכך מימיו! הרעיון שנצנץ במוחו לא הפחידו כלל. “הן כה רבות ואני יחף”… ועם דמדומים, בשעה שאחד השכּוֹרים חולל מהומה בשוק, התחכך הנער בשולי יריעת הסוכה בעינים נפחדות ומזרות מבוכה; הוא פנה כה וכה, בצע בזריזות את זממו והסתלק מן המקום בלב פועם.
הביתה פרץ והכריז חגיגית:
– זוג נעלים!
הוא נופף אותן לאור העששית, לעיני אביו ובני־הבית. האב פסע לקראתו פסיעה אחת בפנים זעומים:
– כיצד נזדמנו לידיך, בחור־חמד שכמותך?
– מצאתין במעלה הרחוב. נתקלתי בהן בלכתי הביתה. יתכן שאבדו לאחד מבאי־היריד.
דחופים התמלטו הדברים מפיו.
האב נטל את ה“מציאה” בידיו, בעין בוחנת הסתכל חליפות פעם בנעלים ופעם במנדל. היה זה רגע מחריד. חושש היה הנער שמא יתנפל עליו האב ויחלק לו מהלומות מבלי לשאול ולחקור. אך לשוא חרד הפעם. מראה הנעלים החדשות, הרכות ומבריקות, האצילו ארשת נוחה גם לקמטי פניו הקודרים של האב שהפליט חרש:
– נעלים משובחות…
מעמסה כבדה נגולה מעל לבו הלחוץ ש מנדל. הוא שאף לרוָחה. ברם, אותה שעה נתן האב את עיניו באחיו של מנדל הקשיש ממנו, ואמר לו במתינות:
– הבה, בחור, ונראה אם הולמות הן את רגליך.
מנדל נדהם:
– אבל שלי הן!
האב ענה לו יבשות:
– לא שלך הן.
מפיו של מנדל התמלטה זעקת־יאוש:
– אבל הן אני מצאתין! – (אותו רגע האמין באמונה שלמה שהוא מצאן ובדמיונו גם ראה את המקום במעלה הרחוב וכיצד גחן להרימן…)
האב לא שעה אליו והחל מתיר את השרוכים. מנדל החויר והושיט את זרועו לתפוס בנעלים. בעיניו נצנץ החרון. אולם האב דחה באצבעותיו הגרומות־פשוקות את זרועו של בנו והסביר לו בפשטות:
– נעלים אלו נחוצות לאחיך. בשבילך אשיג ישנות.
–איני רוצה בכך! – צוח מנדל ותפס בחזקה בנעלים – לא אתן!
– לא תתן?…
בעיני אביו נתלקח שביב מבשר רע. הוא הרים את ידו וחבט בה על פני הנער. מאפו של מנדל פרץ קילוח־דם שזנק על כותנתו, אך הוא לא הרפה מן הנעלים וסנטרו רעד מתוך יבבה. למראה הדם נתכעס האב, כי הוא נתכון בעצם ל“מכה יבשה”. בתנועת יד תקיפה ונמרצה משך והוציא את הנעלים מידי הנער.
אז קם מנדל ובחמתו קלל את אביו…
כשחרד האב לקראתו, לשמע הקללה שנפלטה מפי בנו, מהר מנדל לברוח החוצה כשהוא מתיפח, לבו דאוב ומוחו לוהט מחרון אין־אונים, יאוש ומפח־נפש. אותו לילה לא חזר הביתה ללון. הוא נרדם באורותו של איצי בעל־עגלה על גבי חבית חציר, ובחלומו ראה זוגות־נעלים מתהלכים קוממיות בככר־השוק, דולגים מעל לשלוליות המבריקות לעין השמש, והוא מנדל רץ לפניהם, מפזז ומכרכר ומכריז בשמחה: הנה הנעלים! פנו דרך!
כאשר מלאו למנדל י“ג שנה הפתיע אותו אביו בפעם הראשונה בחייו, ויומים לפני חגיגת ה”בר־מצוה" שלו, הלך וקנה לו נעלים חדשות, רגילות אמנם, מעור פשוט, ללא ברק ורוך מיוחדים, אבל חדשות. לשמחתו של מנדל לא היה גבול. הוא נעל אותן ופסע כמי שכפאו שד; הסוליות נקשו על גבי הרצפה והוא התאמץ להעלים מעיני בני־הבית את החיוך שפרכס בו ועמד לפרוץ ולהנהיר את פניו.
אותו שבוע, ביום חם, כתום הקיץ, יצא לחבריו ורגליו מתנהלות בכבדות ובחשיבות יתירה בגלל הנעלים החדשות. הנערים סקרוהו קצרות, בלי לחלק לו ולנעליו הפשוטות תשומת־לב מיוחדת כי דרכם אצה להם. הם נחפזו לרחוץ בנהר. מנדל נספח אליהם וכעבור שעה קלה עמדו על שפת הנהר, מוכנים לקפוץ ולטבול במימיו הצוננים. אך בריל גוץ, הוא־הוא שהיה מעוכריו הפעם. בריל עמד והכריז:
חברה! הרי כאן שלולית! בואו ונתרחץ על־יד הטחנה!
נעתרו לו הנערים. בקולו של בריל גוף שמעו תמיד, כי פוחז היה הנער, חרוץ ותקיף בדעתו. לסרבנים היה תוקע את אגרופו הקפוץ בפניהם ותמיד היתה ידו על העליונה. הלכו הנערים למקום הרחוק במקצת מישוב של יהודים, התפשטו וקפצו המימה. והיה המקום טוב באמת ונעים לרחיצה ולשחיה. השתובבו הנערים, התבדחו והראו את כוחם בתעלולים שונים. האילנות שעל שפת הנהר, כרי הדשא, השדות המצהיבים, גלגל הטחנה המסתובב במורד הנהר ליד הסֶכֶר והמים המפנקים – כל אלה הרחיבו את דעתם של הנערים והביאום לידי התפעלות קולנית. עוד אלה מתעלסים ופורקים לרגע עול רבי, מרותו של אב קפדן,– וחלוקי־אבנים החלו עפים מעל לראשיהם, חולפים בשכשוך על פני אדות המים בלוית זמר־גדופים מבשֵׂר רע.
בריל גוץ היה הראשון שקריאת “אויה!” התמלטה מפיו; משפתו השסועה שתת הדם. כאשר הרימו הנערים את ראשיהם ראו לפניהם שלשה פרחי “שקצים” הרצים לאורך הנהר, מיַדים בהם אבנים בחימה ומתקלסים בשפת־לעג. לא נראה להם לנערים כל פתח־הצלה אלא לקום ולהשיב מלחמה. ודוקא בריל גוץ הפצוע הוא שהלהיבם לכך. הנערים לבשו עוז, יצא מן המים תחת מטר אבנים והשתערו על השקצים אשר הופתעו למראה אומץ לבם של היהודונים והחלו בורחים. בשעת מנוסתם חלפו על פני ערמת הבגדים שהשאירו המתרחצים על החוף, התכופפו תו כדי ריצה ושלחו את ידיהם בביזה. חטפו מכל הבא ביד.
כאשר הגיע מנדל לערמה חרד ונבהל, כי לבו נבא לו רע, חשכו עיניו: נעל אחת נשדדה והיתה לשלל. השניה התגוללה הפוכה על צדה, מעופרת ומיותמת. דמעות עמדו בעיניו של מנדל והוא חזר יחף, אָבל וחפוי־ראש ובידו הנעל האחת. בהגיעו הביתה קם האב, ולשמע האסון שקרה למנדל, עמד וסטר לו סטירות־לחי שהתיזו ניצוצות מעיניו. פרשת הנעלים היתה תמיד כרוכה בסטירות לחי.
אין כל ספק שלמנדל־גולם (תואר שנערי החדר כבדוהו בו) היו כמה וכמה דאגות שהטרידוהו והעסיקו לא מעט את הויתו העלובה תחת קורת בית אביו הקפדן והקבצן. הבגדים שלבש היו תמיד קרועים־בלואים: תמיד הציקהו הרעב ורק לעתים רחוקות אכל לשובע. ברם, כל הדאגות האלה היו טפלות לגבי הדאגה העיקרית: נעלים. כסבור היה מנדל שאיש נטול־נעלים משוּל למת, לחדל־אישים שאין מתחשבים בו ומבטלים אותו. לעתים היה אביו קונה לו נעלים משומשות, כי לא השיגה ידו לרכוש חדשות. גם לאחר שהגיע מנדל לבגרות ולמד אצל אביו את מלאכת הנגרות, התהלך על־פי־רוב בטל מעבודה בעיירה המתנונת בדלותה כשהוא מטלטל את גופו הגרמי והכחוש, ועיניו השחורות עדיין מזדהרות מקנאה בראותו נעלים מצוחצחות המקשטות רגלי אחרים. הוא הרגיש עצמו מושפל ומדוכא והעצב אכלוֹ במסתרים.
והנה התחולל משהו בעולם הגדול. השמועה הנוראה עשתה לה כנפים, הגיעה גם לעיירה והילכה אימים: מלחמה! ובעוד יהודי־העיירה מדיינים זה עם זה בבית־המדרש, מתפלפלים, מנחשים ומנבאים עתידות. – ופקודת הגיוס הגיעה.
בין המגויסים היה גם מנדל. הוא לא פחד ולא נסה להשתמט או להטיל מום בגופו כמעשה אחרים. אדרבא, בסתר נפשו קננה תקוה סתומה כי הנה דוקא עכשיו יתחילו חייו הוא. וביום צאת המגויסים בדרכם לרכבת אשר תסיע אותם למרחקי רוסיה, להתאמן בקסרקטין, הלך מנדל בראש ותמה על הנשים המלוות אותם בקולות תאניה ומספד. אותה שעה גדל ערכו בעיניו, ופרחחים שהיו מתקלסים בו ומקנטרים אותו, הקדימו אותו בפסיעה אחת, הציצו במראהו ביראת הכבוד ולחשו זה לזה: מנדל חיָל!
ומנדל חייך. המלים ערבו לאזניו. אף הוא ישלח הביתה להוריו צלום, בו יראוהו ניצב עמידה זקופה, לבוש סגין, חבוש כובע עגול, אלכסונית, מעשה בחור כהלכה! ראה פעם מנדל צלום בנו של בן החזן, חייל ותיק, ודמותו הצטיירה יפה בזכרונו.
הוריו נשרכו אחריו מורדי־ראש, שחוחים כאשמים, ומנדל ראה והכיר לפתע כי אכן קפצה הזקנה אליהם. אמו החזיקה בידה חבילת־צידה שהכינה לו לדרך ובה תרנגולת צלויה וחַלה. טעם הבשר הצלוי, הטעם המשוער, מלא את פיו ריר, ובלכתו החליט כי עוד הערב, בקרון, ימלא את כרסו במעדנים אלה שימים רבים לא באו אל פיו. השאר הפך טפל. כי רעב היה מנדל־גולם ללחם, לבגד, לנעל.
בקסרקטין הבנויים לבֵנים אדומות והנמשכים טורים־טורים מחוץ לעיר, קבלו את פני הטירונים בפקודות מנסרות, הוראות משונות, וטפחו בפניהם סיסמאות על משמעת וגבורה. מובן, שכל הפקודות חלו גם על מנדל; ברם, כשפנו אליו היו מזכירים לו שהוא “יהודי נוכל”. לא את הכל הבין מנדל, כי הלשון הרוסית לא היתה נהירה לו ביותר, אך את פירוש שתי המלים ידע יפה.
עוד באותו יום הכניסו אותם לאולם גדול ורחב־ידים, קראו אותם אחד־אחד בשמותיהם וחלקו להם מַדי־צבא שלמים וגם נעלים. נעלים פשוטות אבל שלמות וחזקות, מסומרות ומפורזלות. מנדל שמח עליהן מאד כי נעליו שהביא אתו היו מרופטות למדי. הוא לבש את מדי־הצבא הפשוטים, נעל את הנעלים אשר ניקושן בלבד יוצק עוז לתוך הדם, והוא התהלך קוממיות, כמרגיש בערכו, מוצק ועשוי לבלי־חת.
בערב, בשכבוֹ על גבי הדרגש ונוחר בהנאה, התגנב אחד מן החיילים הותיקים מאגף־הקסרקטין הסמוך לזה של הטירונים, והחליף את נעליו הישנות באלו של מנדל. היטב חרה הדבר למנדל כאשר גילה את דבר השערוריה בבוקר, אך אין־אונים היה לבוא בריב, וגם לא ידע במי עליו לחשוד. הוא נשך את שפתיו בשניו ושתק. שתק מתוך פחד. כעבור שעה, בשעת המִפקד ובדיקת החיילים על ידי שר־המאה, נגש אליו הלה, נעץ בו מבט שוטם ופתח בחיתוך־דיבור ארסי וקשה:
– ואתה, יהודוני, קבלת אתמול נעלים?
– אני… אני… – החל מגמגם ומתאמץ לחבר מלים בשפת המדינה כדי להוכיח את צִדקתו, אך הוא שוּסע על ידי שר־המאה בבוז:
– מובן שקבלת, יהודי נוכל שכמותך, וכבר הספקת למכרן, הא?!
מנדל עמד נדהם, נבוך, ועיניו התרוצצו בחוריהן כעיני חיה נפחדת שנפלה בפח; וכשהרים שר־המאה את ידו, עצם מנדל את עיניו והמתין לסטירה. מזל הנעלים לא הרפה ממנו, ותמיד היה בעוכריו, בכל אשר פנה.
משהובא מנדל יחד עם שאר חבריו החיילים לחזית, הטילו אותם לתוך חפירה טחובה ומעופשת, ובאזניהם הרעימו תותחי־האויב, ופצצות האוירונים זעזעו את חלל האויר בשריקות ובקולות־נפץ מחרידים. על מנדל הוטל לשכב על־יד מבוא החפירה, מוגן תחת מחסה של שקי־אדמה, ולירות מרוֹבה.
וכך היה מנדל שוכב לו בחפירה שבחזית גליציה ימים רצופים על גחונו, מציץ בעיניו לגדרות קוצי־הברזל ומשלח את כדוריו לקראת האויב הבלתי־נראה אך משמיע את קולו בנפוץ מחריש־אזנים, מהדהד איומות בתותחיו ומבשר מות. בלילות נשתלהבו שולי הרקיע מאש הבערות ואורות הזרקורים היו פולחים את העלטה ובולשים אחרי פלוגות חיילים כדי להראות למכונות־היריה להיכן עליהן לכוון את לועותיהן. הרוסים נאלצו לסגת אחור ולהתבצר בחפירות אחרות שהכינו להם בעורף.
באותם הימים ראה מנדל איך המות קוצר את קצירו. ברם, בלהות שדה־הקטל לא הפחידו אותו ביותר, כי האימות שבאו דחופות בזו אחר זו, אחת איומה מחברתה, הסיחו את דעתו מעצם המות, וטובים היו גם חיי־רגע כל עוד ניתנו במתנה. ימים ולילות היה בין הנסוגים, בדרכים לא־סלולות, בבצות ויערות; הוא שרך את רגליו הבצקות עשרות פרסאות בתוך נעלים שבלו ונתרפטו לגמרי. חדשות לא קבל. לילה אחד גברה התקפת האויב. מבול של אש ניתך בלי־הרף על־פני החפירות. שברי פצצות מעוקמים ומחוספסים חדרו לתוכן ומחצו, רטשו ופגעו פצעי־מות בחיילים רעבים, עצבניים ומוכי־כִּנים.
בחצות השתרר שקט לשעה קלה, ואחד החילים, בחור יהודי מפונק ועדין, יצא את החפירה לעשות את צרכיו. הוא התרחק מרחק של פסיעות מספר ולא שקד להתכופף מיד עם צאתו. מכונת־יריה שדרדרה מצד מחנה השונא תקעה בו אחד מכדוריה. החייל נאנק וצנח בגבו על קוצי־הברזל. מנדל ששכב על־יד מבוא החפירה ושמע את גניחותיו החליט מיד לחוש לעזרתו. בחור טוב היה אותו חייל מסכִּן ורחמיו של מנדל נכמרו עליו. הוא יצא בזחילה על ארבע לעבר הפצוע. כשהגיע אליו והחל ממשש בדפקו ובפניו ועמל להורידו מעל המשוכה, מצא שגופו היה חמים עדיין אך את נפשו כבר נפח. צער צבט את לבו של מנדל למראה מותו הפתאומי של אותו חייל מפונק, מות זה דכא את מנדל. הוא עמד לחזור לחפירה אך אותו רגע נצנץ רעיון מוזר במקצת במוחו. רגליו של חברו המת היו נעולות נעלים טובות, נעלים שקנה במיטב כספו באחת מעיירות גליציה. מנדל הזדרז ועמד לחלצן מרגליו של החלל. הוא התכופף בלב מתפעם, ובידים רועדות התחיל מתיר את השרוכים.
כשהיו כבר הנעלים בידיו פתח האויב שוב באש־תותחים חזקה. הכדורים התנפצו, שרקו, חבטו בעצים, בקרקע, ושילחו אימה בלב החיילים המעונים וזעזעו את עצביהם המתוחים. משול היה האויב לסוס הנוחר לו נחירות מספר ומוכן שוב לסבלו. ומעשה שטן: כאשר עמד מנדל להכנס לתוך החפירה, חבט כדור תותח על־ידו בקרקע ונתפוצץ.
כשוך הרעש אחזו בו ידי חיילים והכניסוהו פנימה לתוך החפירה. לאור הנר בדקו ומצאו שגופו דומה לבשר בהמה שפשטו ממנה אורה: שתי רגליו היו קטועות וכפות ידיו הקמוצות החזיקו בנעלים שלמות…
א
שם נאה בחרו להם: “גדוד הזאבים”…
יהודי אוקראינה היו להם לטרף.
פרשת גדולתם נכתבה ונחתמה בדם, באובטוש, בזיטומיר ובעיירות וואהלין. הם עשו את מעשיהם באמונה, בהתלהבות; קנו נסיון וטבחו במהירות מפליאה, בבדיחות הדעת, וריח הדם שעלה באפם, עוד הוסיף לגרות את תאבונם!
בחצות הלילה הגיעה הרכבת לתחנת דובובקה.
מנהל התחנה קידם את פניהם ולמד לדעת שלא יוכל להעבירם הלאה. לשוא ביקש לדחות את הפורענות.
מפקד הגדוד הודיע לו בפירוש:
– באתי עם נערי לשחק קצת.
“הנערים” שהציצו מן הקרונות אחוזי שינה ופרועי בלורית, היו לבושים יפה. אחדים מהם יצאו ופסעו על רחבת התחנה, פהקו לתוך שחור הלילה, ודרשו ממנהל התחנה שיכין להם “קיפיאטוק” .1 אחד מהם, גבה-קומה, מבוסם, נגש אליו כשהוא מתנועע, טפח לו אל גבו ופלט בקול צרוד:
– ישנם הרבה יהודונים בעיירה, אחא?
– די והותר! נענה לו מנהל התחנה כדי להניח את דעתו.
– מחר בבוקר נתראה אתם. אני מקוה שזאת תהא פגישה לבבית מאד…
חבריו צחקו בקול רם.
העיירה היתה שקועה בשנתה. כנראה שלא שמעו את שריקת הקטר.
ברם מנהל התחנה שמר אמונים לבני חסותו. הוא הבהיל אליו אחדים מבעלי הבתים והודיע להם קצרות:
– מלטו את נפשכם!
והידיעה על בוא הרוצחים עשתה לה מיד כנפים בעיירה. בזה אחר זה החלו מנצנצים אורות. מבעד לחרכי התריסים המוגפים פרצו קוי אור. העיירה קמה על רגליה. פחד מות נפל על היהודים אשר נתעוררו משנתם לקול הקריאה אשר פלחה את לבם, ושילחה בהם פיק-ברכים:
– יהודים המלטו!
במהירות הברק חלפה הידיעה מקצה העיירה לקצה. יהודים שחוחים ומדוכאים, חלפו כצללים ברחובות, נגשו אל תריסי הבתים אשר יושביהם ישנו עדיין את שנתם, ואגרופים גרומים התדפקו עליהם בתכיפות היסטרית, מטילה אימה:
– יהודים המלטו!…
הידיעה המרה הדהימה את הבוגרים. הילדים עמדו יחפים, בכותנתם לעורם, רעדו מקור ומפחד, ולמראה הנשים המפרכות את אצבעותיהן מתוך יאוש, פרצו בבכי והגדילו את המבוכה. ההורים העצבניים והנבוכים גערו בהם, התרוצצו כחיות כלואות בסוגרים, מבלי לדעת מה לעשות.
המאושרים שהשיגו להם מזחלות, העמיסו עליהן מיד את החפצים הנחוצים ביותר, קפצו עליהן עם נשיהם וטפם, ומהרו לברוח מן העיירה מנוסת-חרב. הימצאו מקלט-מפלט בכפרים? איש מהם לא שאל את השאלה הזאת. כאן ארב להם מות ודאי, והשתלטה ההכרה האחת והפוסקת שיש לברוח ויהי מה!
אך היו גם רבים שבהלת-המנוסה לא דבקה בהם, ולא השפיעה עליהם. הללו התעקשו מתוך יאוש והחליטו להשאר. ידיהם רפו, וגם הרצון לנוס לא התעורר בהם; תקף אותם אותו הפחד המפיל את הצפור מצמרת העץ למטה, ישר לתוך צפרני החתול המאיים על קרבנו בעיניו הלטושות באכזריות, עד לבלתי היות לה מפלט…
משפחות שלא השיגו להן מזחלות, יצאו את דובובקה ברגל, בקור ובשלג, שרכו את דרכם לכפרים, לחפש מפלט בבתי אכרים עוינים, אשר הכינו להם מזמן שקים בכדי לרדת לעיירה ולבוז בה בז.
הבהלה הלכה וגדלה.
הזעקה הקיפה את כל העיירה.
מהרבה בתים עלו בכיות והתיפחויות, מזעזעות ומבהילות. נשים חרדות, היסטריות, גערו בילדיהן כשהדמעות זולגות ושוטפות על פניהן; מעיניהן ניבט הפחד, והגברים התהלכו מוכי-יאוש וחסרי-אונים.
עשרות משפחות נמלטו על נפשן לכפרים אשר בסביבה. אחדות מהן מצאו מפלט ומחסה בבתי אכרים ממכריהם. אלה שהחביאו יהודים בבתיהם, עשו את המעשה אחרי שקול-דעת רב, היסוסים ופקפוקים; רק יחידים עשו את המעשה הזה מתוך רחמנות או רגש אנושי גרידא, שהתפעם בהם למראה הפליטים המסכנים, האומללים, אשר צררו את חפציהם המעטים, לקחו את ילדיהם הרכים ושרכו את דרכם בליל חורף קר. ואלה אשר לא מצאו מקלט כאשר קיוו – נפלו בידי בני-עוולה אשר ארבו להם בדרכים, שדדום ורצחום נפש. אותו לילה החרידו את דומית היער הקפוא זעקות האומללים המוצאים להורג.
בדובובקה השתררה לפנות בוקר הדממה שלפני הסערה. כלתה רגל מן הרחוב. דלתות הבתים נסגרו על מסגר; החלונות הוגפו, ותושביהם היהודים התחבאו במרתפים, בעליות, באורוות, בתוך ערמות שחת, ובמקומות סתר אחרים אשר המציאו להם והכינו עוד מקודם.
ונמצאו גם אחדים, זקנים ואברכים, כמנין יהודים, אשר לא אבו לחפש להם מקום סתר; הם התאספו בבתי-המדרש, התעטפו בטליתות, ועמדו להתפלל ולשפוך את מרי שיחם ונפשם לפני בורא העולם.
דממת מות התהלכה בין הבתים הדוממים אשר לא הסגירו כל סמן חיים. מבחוץ נדמה היה, כי על יושביהם נפלה תרדמה חזקה אשר לא יקיצו ממנה. רק מארובות בודדות בעיירה עלה העשן, והראה לדעת כי תושביהם ממשיכים לחיות את שיגרת יומם; אלה היו בתי נוצרים.
ב
כאשר עלתה השמש והציפה באלומות קרני אורה את העיירה המכוסה שלג, החלו לנהור לתוכה אכרים מכל הסביבה. הפליטים שנזדמנו אליהם בדרך מנוסתם בשרו להם על המאורע העומד להתרחש – מאורע שצפו אליו ימים רבים.
מפה לפה עברה הידיעה:
“יומה של דובובקה הגיע!”
והאכרים, מגושמים וכבדי-צעד, מכורבלים בפרוות כבשים, חבושי כובעי צמר שחורים, שגלשו על מצחם עד לעינים המבריקות בפראות לקראת המאורע, נהרו מי ברכב ומי ברגל ובידיהם שקים. הם הלכו בצעד מהיר ובזרועות רבים מהם התנוצצו בפעם הראשונה לעין השמש של אותו יום חורף, חרמשים ומגלים כיוצאים לקציר…
נחפזו ונצטרפו לבעליהן גם הנשים, מכורבלות אף הן, סמוקות פנים, והן מזיעות מהתרגשות ומהליכה מהירה, ובעיניהן הן רואות את השלל העתיד להיות להן לבז.
גם פרחחים בני-שש-עשרה חטפו מכל הבא ביד. גרזנים וקלשונים, ואף הם מהרו מאד בלכתם, רצו כמעט, כי חששו מאד פן יאחרו את מועד התחלת הטבח…
הם הצטרפו כולם יחד למחנה של מאות איש. השלג חרק מתחת לרגליהם, ויצר המשטמה תסס והכשירם לקראת הבאות. כאשר נכנסו לעיירה התקבצו בככר השוק, מול בית הכנסיה, והמתינו בקוצר רוח להופעת גדוד “הזאבים”. אחד מן האכרים שרוחו קצרה מרוב צפיה, עלה על מגדל הפעמונים, והחל צלצל בפעמון הגדול כביום חג או שרפה; והילכו הצלילים בלהות מסביב ובשרו לקהל הפרבוסלבים שהיום יהא האות. ונזעקו רבים אחרים.
וכומר העיירה, זקן אשר שערותיו הלבינו כצמר, ואשר קנה לו תבונת-חיים, זקן אשר לא נפתה אחרי תעתועי המסיתים ומדוחיהם – נחפז לצאת מביתו הסמוך לכנסיה. מבוהל ונבוך היה למראה קהל עדתו הפרוע, אשר נתאסף הפעם להוציא את זממו לפועל. הוא שרך את דרכו לקראתם, כשהוא מתאמץ ומרכס בשעת הליכה את כפתורי גלימתו השחורה.
הוא הופיע לפני האכרים המשולהבים, הסתכל בהם בעינים שופעות זעם, דחף בקצף שנים מהם שעמדו לו על דרכו ולא מהרו לסור הצדה ולתת לו לעבור. הוא לא שעה לברכת הבודדים אשר הורידו לכבודו את מצנפותיהם בהכנעה רבה, ופסע ביניהם בפנים זעופים מאד עד אשר הגיע למעלות הכנסיה. הוא עלה, הצטלב, (הפעם לא מתוך יראת שמים כי אם בכדי לעשות רושם על הקהל הפרוע) ופנה אליהם בדברים חוצבים:
– מה לכם בני-אדם שנטשתם את הכפרים שלכם ונזעקתם לכאן? האם חג או מועד הוא היום? ומה לכם ליהודים המסכנים אשר את נפשם אתם מבקשים? האומנם חושבים אתם שאין אלהים בשמים, ושעליכם לא יהיה להופיע לפני כס כבודו ולמסור דין וחשבון על מעשיכם?… היו נוצרים ישרים בני, ופנו לכם איש לביתו ואיש לעבודתו. הניחו להם לאומללים האלה אשר סבלו כבר די והותר, כי גם הם נבראו בצלם אלהים כמונו!
השתלטה דממה. ים הראשים, על מגליו וקלשוניו קפא. אחדים מן האכרים הקשישים באו במבוכה והתגרדו בגבחתם. הצעירים אשר תאות הרצח והשוד יקדה בקרבם כיקוד אש, רטנו חרש אך את פיהם לא פצו. וברגע מכריע אחד, שעה שהכומר הישר באדם עמד להרים שנית את קולו ולהטיף להם מוסר, לשדלם בדברים ולפזרם, הופיע וסקה גריבוב אשר עלה וטפס על גדר סמוכה, ונשא אף הוא את מדברותיו הארסיים:
– אל תקשיבו לו ולדבריו! זקן הוא, ואין הוא יודע מהו רוצה. היהודים מצצו כל הזמן את דמנו כעלוקות הללו, וחובה היא לנו להתנקם בהם הפעם, ולהשיב להם את גמולם בראשם. כל היהודים בולשביקים הם, קומיסרים, עוכרי המולדת! הם, הם החריבו את רוסיה. הגידו לי כולכם פה אחד: מי הוא טרוצקי? – ז’יד ארור.
– הוררה וסקה!
– בֹיי ז’ידוב ספּאַסאַי רוסיאוּ! 2
– בּיי ז’ידוב.
– ביי ז’ידוב!
– הוררררררה!!
– ברבו וסקה!
ההמון זע כגלים ונע אנה ואנה. הכומר הסתכל בהם בצער, הוריד את ראשו הסב על חזהו, וטפח בזרועותיו על יריכו מתוך יאוש. “נחרץ גורלם של יהודי דובובקה”… חלפה המחשבה במוחו ולבו נקף אותו. “הן רבים מהם יהודים ישרים, נבונים ויראי שמים… הה, אלי!”…
בינתים וּוסקה גריבוב, אשר מצא את עצמו לפתע ראש לבריונים ומנהיגם, הרגיש שעליו לפתוח במעשים עוד לפני בוא ה“זאבים” המתמהמהים משום מה, ואינם מזדרזים לבוא. הוא הלהיב אחדים מעולי הימים אשר נספחו אליו, לקחו מוטות עץ, הכניסו אותם מתחת לבריחי אחת החנויות שבאמצע השוק, והחלו לפי פקודה, כשוַסקה עומד מן הצד, כובעו שמוט אלכסונית, והוא מנצח עליהם:
ראֶביאַטאַ! ראַז דוָא, טרי! 3
הבחורים בחנו על המוטות והבריחים חרגו במקצת ממקומם.
– יאֶשצ’אַ ראַז! 4
הדלתות ניסחו ממקומותיהם והבריחים נחלצו על קרסיהם יחד. ההמון התפרץ בקול ענות לתוך החנות, ומיד הוטלו החוצה והתעופפו מעל לראשים סלילי ארג צבעוני, בד, צמר, וכל מיני חפצים אחרים העוברים לסוחר. האכרים התנפלו על השלל בקולות תרועה וצהלה. חטפו מכל הבא ביד, ורבו ביניהם על כל חתיכה. מלאכת השוד נעשתה מתוך חפזון והתלהבות.
וסקה עמד על גבי מדרגות החנות, הסתכל בקהל ההולך ומתלהב למראה הביזה, והוא החל מצעק בקול רם:
– אי טיפשים שכמותכם! למה לכם לריב על קטנות? הן כל השוק הוא לפניכם! מה עשיתי, ראיתם – מהו ועשו כמוני! פתחו את כל החנויות, הריקו אותן ואחר-כך נבקר בבתים ונעשה כלה בז’ידים הארורים!
– האכרים התחברו להקות להקות. כל כנופיה בחרה לה באיזו חנות הראויה להתכבד ובזזה אותה. במשך שעה קלה נפתחו כל החנויות, ידי הנשים היו עסוקות ומלאות עבודה. סרטים, סלילי חוטים, כפתורים ושאר מיני סדקית ערכם מך ברגעים אלה בעיני האכרים כי ידם השיגה להם הפעם שלל חשוב יותר, והחפצים הפעוטים התגוללו בשוק על כל מדרך כף רגל.
אחת הכנופיות פרצה למרתף היין של בית-מרזח. חביות אחדות הוצאו השוקה, נפתחו, וכל הקרוב החל לוגם בכל פה. אלה שלא השיגו להם כלים שאבו בכפות ידיהם או מלאו את מצנפותיהם, ועיניהם נשתלהבו בברק השכרות שהחל מתרונן באבריהם, ומתסיס עוד יותר את דמם הנסער. אכר אחד, שכור למחצה, פרץ מאחת החנויות כשזוג נעלי אשה מתנופף בידיו, והוא שר לו בקול רם ושמח, וקורץ בעיניו לריבת כפר משולהבת:
אופאנאס פאַטשאֶקאי פאטשאקאי
סוינאי פאס ניע אוֹטאָקאי ניע אוטאקאי
אסיבטשינא ביטשקי קופליו טשאראויטשקי…5
למראהו המגוחך של האכר העוגב פרצו האכרים בצחוק, והשמחה גברה כפליים. פניהם הצהיבו מנחת, ומאושרים היו אותו רגע כילדים שהעניקו להם מלוא חפנים סוכריות. תמימות מובהקת היתה חרותה בארשת פניהם.
ג
הכומר הרחיב את פסיעותיו, נשם בכבדות והחל ממהר לעבר התחנה, לקדם את פני הצבא, ולבקש רחמים על היהודים המסכנים. הוא נתקל בהם על הגשר. הם הלכו מסודרים בארבעות, שרים שיר לכת, כשאחד מהם תוחב את אצבעותיו לתוך פיו, ומלוה את השירה בשריקה חדה ופולחת, שהילכה אימים והפריחה בבהלה את העורבים מצמרות העצים. בראש הלך מפקד הגדוד, כולו מצוחצח, מגולח למשעי, מבושם, הדור מאד בלבושו ומגפיו מבריקים לעין השמש כשני גלילי מתכת.
הכומר האט את מהלכו, ובמרחק של פסיעות מספר לפניהם, כרע על ברכיו, הרים את צלבו, העבירו בחלל האויר שתי וערב, וחנן את קולו בפני המפקד אשר עצר בגדודו:
– ראדי בוגא! 6– אל תרעו לאומללים…
המפקד הסתכל בו בבת-צחוק, הפנה את ראשו לחבריו, וקרא בהצביעו על הזקן הכורע לפניו:
– וואט צ’ודאק! 7 – מרחם על הז’ידים!…
הישיש הוסיף לכרוע כשצלבו מורם בידו ושערותיו הלבנות מתנפנפות ברוח. הוא התאושש למראה בת-צחוקו של המפקד, התקוה התגנבה ללבו, והוא המשיך:
– רחם עליהם, בני, כי בצלם אלהים נבראו כמונו –
הא-האח-חא-חהא!… צחוק פרוע הרעים מסביב. השורות נפרעו והחיילים קרבו וסובבוהו. הסתכלו בו מתוך סקרנות וחייכו. הישיש כרע עדיין על פני השלג ואת עיניו המפללות נשא אליהם.
פתאם פנה אליו המפקד:
– הגידה נא זקן ואל תכחד: כמה שלמו לך הז’ידים?
הכומר נדהם. דבריו לעו, אך הוא התאושש וקרא:
– בשם אלהים! – אף פרוטה לא קבלתי מידיהם!
– שקר אתה דובר!
– בני, אל לכם –
– דום זקן!
אחד מן הקצינים נגש אליו לכומר, עזר לו לקום על רגליו והשיא לו עצה טובה ומחוכמת שהצחיקה את כולם:
– לך לישון זקן, ואל תשגה בהבלים!
הכומר סר ופנה הצדה שחוח ודואב. בעיניו התקשרו דמעות והוא לא ראה את דרכו לפניו… שוב נשמעה השירה הפרועה שנפסקה קודם; שוב פלחה את חלל האויר אותה שריקה, שריקת אנשי הפקר, וצבא הפורעים המשיך את דרכו, בוטח וצוהל.
כאשר התרחקו מרחק-מה מן הגשר, הבחינו אחדים מהם ביהודי אשר נסה לחמוק על יד אחת הגדרות למקלט "יותר בטוח. פקדו עליו מיד לעמוד, הדביקוהו בתרועות שמחה. היה זה המורה הוכמן. תחת בית-שחיו החזיק משום-מה ספר שירי פושקין.
הוא החויר וברכיו פקו.
המחנה התעכב לראות מה ייעשה בו, ביהודי הראשון שנפל לידיהם. שני החילים אשר תפשוהו ידעו שעליהם להפגין לפני חבריהם את יכולתם וכשרונם.
המחזה נערך מיד. אחד הבריונים סטר לו על לחיו ושאל:
– מה זה בידיך?
הוכמן ענה לו בקול רועד:
– שירי פושקין.
– מושקין? – צחק החייל – תן לי את הספר.
הוכמן הושיט לו את הספר בהכנעה רבה:
– בבקשה.
החייל הטיל את הספר מעבר לגדר. דפיו התרשרשו ככנפי יונה.
– הרי לך מושקין שלך!… ועכשיו כרע על ארבע!
המורה המסכן כרע מיד על ארבע, כי פחד להמרות את פיו. הוא רעד ושיניו נקשו זו בזו. השלג צרב את כפות ידיו השטוחות, ופניו להטו מאד, כמתוך התרגשות גדולה. החיל השני בעט בו באחורו ופקד:
– רוץ ונבח ככלב!
הוכמן העלוב לא הספיק לשקול במוחו איך לממש פקודה מוזרה זו, ואחד הפורעים הרים את רובהו בשתי ידיו, וקת הנשק המצופה פלדה, הורדה על קדקדו של הכורע. עיניו של הוכמן חשכו מעוצם המכה ומרוב כאב. ממקום הפצע שתת הדם על פניו, ועל פני השלג שצובע אדום.
ועוד פעם נסרה הפקודה בחלל האויר:
– רוץ ונבח ככלב!
האומלל חגר את כחותיו, החל זוחל מהר על ארבע, כשהוא מחקה בקולו כלב נובח: הב… הב… הב… – לקול צחוקם הפרוע של החיילים. אך לפתע נחנק קולו מן הדמעות, כי פקעת הצער נתקעה בגרונו, ו“נביחתו” נפסקה. לתמהונם של הפורעים התרומם על רגליו. הוא התנודד אנה ואנה כנוטה לפול. עיניו היו מסונוורות משטף הדם והדמעות אשר הציפו את פניו. הוא פרש את כפיו כמבקש למצוא סעד-מה, והתיפח בזעקה רסוקה ומרה:
– או אמא, אמי!
מסביב הרעים הצחוק ואחד חקה את קולו של המעונה:
– אוי מינע מאמע!
הצחוק הפרוע גבר וטפח על תופי אזניו של האומלל אשר לא היה מסוגל כלל לחשוב באותו רגע אף מחשבה אחת נמרצת, כי אחת הרגיש שאין לו מפלט. מבלי משים פסע קדימה ואז ראה כמו מבעד לחשרת ערפל, בגמול לו אחד הפורעים את החסד האחרון; הוא ראה איך הוריד הלה את רובו, וכונן אותן ישר אליו; הוא לא נבהל, ודוקא ברגע זה הזדקף והשלים עם המוצא היחידי – מות!
כאשר פלחה היריה את חלל האויר, התמוטט המסכן וצנח לאחוריו, ככלי אין חפץ בו. במקרה הציץ יהודי אחד מבין חרכי עליה וראה את כל פרשת הרצח. הוא כסה את פניו בכפות ידיו בכונן הפורע את רובהו, ולחש לעצמו: “אמו המסכנה תצא מדעתה”.
הפורעים המשיכו את דרכם כשאחד מכריז בקול רם:
– הראשון שוּלח לכל הרוחות!
– אך לא האחרון!
– הוא ימסור דרישת שלום ליהודי אוברוטש!…
– חא-חא-חהא –
– גריגורי! – פצח פיך ונגן לנו שיר לכת כאשר אהבנו!
לקול השיר הורמו הרגלים כמו מאליהם. הם פסעו כמנצחים ולבם התרונן משמחה. נוצרים יצאו וקדמו את פניהם בברכה. פרחחים נספחו אליהם כשהם מכרכרים, צוהלים ורצים לצדיהם לאורך כל הדרך. כולם שמחו לקראת המחנה אשר בא לעשות שפטים בז’ידים.
מזג האויר היה שקט. השמים התכילו והקיר לא היה גדול ביותר. השלג חרק מתחת לרגלים, ונגוהות זוהר וצחור מסמא שפעו על הגגות ועל פני כל העולם. החיילים נשמו לרווחה והתענגו על האויר, מבלי לדעת כי הוא מרעיף לתוך רוחם, ויוצק גם לתוך דמם משהו מן הטוב.
ד
וסקה גריבוב בראש קבוצת הבריונים שלו, נחפז לקדם את פני הצבא כאשר קלטו אזניו את שירתם. המפקד הצטחק לקראת עולי-הימים המשולהבים, שהיו מיוזעים מרוב עבודה, ושאל בקורח רוח:
- השארתם לנו משהו לפחות?
– הכל בטיושקא! – קרא וסקה בקול כשפניו קורנות מחדוה – ביהודים טרם נגענו ומחכים לפקודתך.
– בן-חיל אתה! מורה-דרך תהיה לנו.
– מכיר אני יפה את דובובקה ואת כל מבואותיה!
החיילים נתעכבו בככר השוק לנוח שעה קלה לפני גשתם ל“מלאכה”. האכרים, בניהם ובנותיהם היו עסוקים עדיין בביזה. הם העמיסו את הסחורות על גבי עגלות, והובילון בחפזון למקומות-פריקה ארעיים, למען חזור והעמס עוד הפעם מן המלקוח. לעתים פרצו גם תגרות בין הבוזזים, ואז היה מתערב וסקה ומשיב את הסדר על כנו. אחיו ואחותו היו גם כן בין הבוזזים, והוא דאג שחלקם לא יקופח חלילה.
לככר השוק הובא יהודי אשר נתפש באחד המחסנים בתוך חבית ריקה. הוא הובא לפני המפקד כשבריונים אחדים מגלגלים אותו בתוך החבית בקולות תרועה וצהלה; רגליו של הנתפש, הנתונות בנעלים מרופטות, שחוקות סוליות, התלבטו ויצאו החוצה. לבסוף העמידו את החבית ופקדו על היהודי לצאת מתוכה. אך לשוא עשה המסכן מאמץ לצאת כי עמד על ראשו ורגליו למעלה… ועורר הדבר את צחוקם של כל הניצבים עליו.
– הבה ונראה את פרצופו! – אמר אחד ובעט בחבית שנתהפכה.
היה זה יהודי חלוש ובעל זקן מגודל. עיניו התרוצצו בחוריהן כעיני חיה מבוהלת שנפלה לתוך מלכודת. הוא עמד חיור ומרטט מאימת הפורעים שצהלו למשבתו. המפקד בכבודו ובעצמו נגש לראות מה ייעשה בו. הוא הסתכל בו בלעג, וקרא בעקימת-שפתים.
– איפה זה מצאתם בר-נש משונה כזה?
– בתוך החבית, באחד המחסנים.
– משמע שנתפש במחתרת – גנב!
– גנב! גנב! – הריעו קולו הסכמה מסביב.
במוחו של המפקד נצנץ רעיון והוא שרבב את שפתיו:
– ובכן נדון את הגנב…
– נדון!
– אבל נתנהג אותו ביושר, ועליו בעצמו לבחור לו מבינינו את השופטים, לפי ראות עיניו; אז לא יוכל לטעון שהוצאנו דין מעוות… ובכן גנב שכמותך – בחר לך מתוכנו שלושה שופטים, אבל מהר כי שעתנו דחוקה לנו!
– היהודי החל מגמגם בלשונו ומבקש על נפשו, הוא פנה לאחד מן האכרים שעמד בקרבתו וחנן את קולו הרועד:
– הן מכיר אתה אותי, איבן… חוסה עלי ועל בני ביתי, וספר להם כי איש הגון אני ושמעולם לא העלבתי אחד מהם… חוסה עלי כי אנה אני בא? הה, רחם נא איבן יקירי, רחם נא…
האכר לא השיב לו אף מלה… הוריד את ראשו כחושש להתקל במבטיו של המתחנן, והסתלק הצדה.
– ועכשיו – אמר המפקד – הואיל והגנב אינו רוצה להעליב אף אחד מאתנו, ובחירת השופטים קשה עליו משום כך, הריני מחויב לבוא לעזרתו, למי מכם מטפחות, בחורים?
עשרות מטפחות לבנות וצבעוניות, אשר שודדו רק הבוקר הושטו אליו. המפקד בחר לו באחת מהן וקרא:
– קשרו לו את עיניו!
הפקודה הוצא מיד לפועל, והיהודי נשאר עומד באמצע הככר, בין הקהל, עיניו קשורות וזרועותיו שלוחות לו לפניו. אחד מן הבריונים שיוה לעצמו צורת איש המתגנב על בהונות רגליו, קרב ליהודי וסטר לו באצבע-צרדה על חטמו. היהודי הזדעזע והמראה הצחיק מאד את המסתכלים.
– תפוש לך את שופטיך! – פקד המפקד.
אך היהודי העלוב לא נע ולא זע.
– הבה ונשחק במחבואים, והיו השלושה מאתנו אשר יפלו לידיך – הם יהיו שופטיך… היה מוכן: אחת, שתים, שלוש!
הקרבן המבולבל והרועד מפחד נשאר על עמדו ולא זז ממקומו. רק זרועותיו היו שלוחות לפניו והיה מראהו מגוחך מאד. המפקד אשר סבלנותו פקעה, דחפו בחמה לתוך זרועותיו של וסקה אשר עמד על ידו, וצעק:
– ברבו! תפשת לך שופט כאשר עם לבבך!
וכך נבחרו גם שני השופטים הנותרים. שני פורעים אשר קנו להם שם והתחבבו על המפקד. הם הסירו את המטפחת מעינו של ה“נשפט”. הושיבו אותו על גבי חבית, חבשו סיר לראשו, ותחבו לתוך ידיו את ה“גנבה” – שני דגים מלוחים. וסקה גריבוב – אשר חבריו השופטים סמכו עליו – פתח ושאל את הנדון:
– באיזו משתי ידיך גנבת?
היהודי לא ידע מה להשיב, אך בכדי לשכך את קצפם של השופטים ולא לקנטרם, ענה:
– ביד הימנית…
– אכן גנב ישר אתה! – התלוצץ וסקה שמח, והכריז: – הואיל והגנב הנכבד הודה על פשעו נתנהג אתו לפנים משורת הדין, ונדון אותו במדת הרחמים; נקטע רק את ידו שפשעה וחסל!
היהודי נדהם. כאשר אחזו בו שנים מן הפורעים להגשים את פסק הדין החויר מאד מפחד וזיעה קרה שטפה את גופו. הוא ביקש להצטדק ולהוכיח שלא גנב הוא, אך כל עמלו היה לשוא.
הוא הושכב ארצה, על גבי השלג. אחד ישב על רגליו, ושנים אחרים משכו בזרועותיו מזה ומזה. הופיע פורע רביעי, שלף במתינות את החרב מנדנה, ובמכה אחת קטע את זרועו הימנית של ה“גנב”…
לבסוף הרפו ממנו. הדם קלח מן היד הקטועה, והטפות שנתזו על פני השלג הצח, האדימו מאד ביפיים. הקרבן שכב ללא ניע. יהודי חלש היה ונשמתו פרחה ממנו עם קטיעת היד. לחנם בעט בו אחד מן הנבלים. הוא נשתחרר מידיהם לגמרי.
הפורעים הריחו ריח דם והאות ניתן:
– הך ביהודים!
החל הטבח.
א
מחמת הדרכים המשובשות בכנופיות פורעים היתה העיירה שרויה במצוקה מדכדכת, נתונה באימים ובמחסור; התפרנסו יהודיה בדוחק והתלבטו בשבילי פרנסה נלוזים, רעבים ללחם, מוכי יאוש ואזלת יד. מי שטרח והשיג חטה, היה יורד בעצמו ומביא מקצתה לטחנת־המים שעל שפת הנהר, בתחומי העיירה. ימי מבוכה היו. אימה כבושה הרת־שואה רחפה בחלל האויר, ושלא לגרום חרדה יתירה לעצמם, העדיפו ההורים לעכב את הנערים בבית, והיו הללו פטורים מעולה של תורה ומכל שליחות מחוץ לבית. ואילו גולדמן, סוחר־העצים, הטריד הפעם בכל־זאת את בנו בן השתים מקריאתו ב“אהבת ציון” ושלחו לטחנה – שליחות, שהנער היה רגיל בה.
אותו בוקר טבלה העיירה בנגוהות יום־קיץ רך, ואף על פי שהנער רגז בחובו על אביו, שעקר אותו מעולם הכסופים, היסבה לו ההליכה לטחנה קורת־רוח מרובה ומתוך חשק טען על גבו את מחצית הפוד חטה והלך. זריז וקל רגל נטה מן הדרך המכוסה שכבת אבק שחוק, עכור עבר דרך חורשת־האלונים ונבלע באפלולית האוצרת את רחש רוח הבוקר, החומקת תוך רשרוש קל בין העלים. משם פנה וירד במשעול הדרוך יפה בעשב, המתפתל על שפת הנהר כשאַדוות המים מתנוצצת לעיניו מתוך סבך עצי הערבה, שענפיהם כפופים כלפי חלקת המים וטרפיהם נוגעים בהם ברפרוף. במעלה השביל שבצלע ההר התלול עמד לפוש מפעם לפעם בסקרו את מראות הסביבה. את העיירה הרובצת על בתיה השפופים, השחוחים, את גשר־העץ הירוק, המחבר אותה עם החוף השני, ואת היערות, שהשחירו באופק סביב כאדר. למטה השתרע הנהר לרחבו, שוקט ורוגע בערוצו. כמה רגעים הישהה הנער את עצמו סמוך לחצרו של בעל האחוזות זווצקי, כי מבעד לשבכת־הגדר נראו לו טווסים מקושטי נוצות הצבעונין, שהיו בעיניו כעופות פלאים מעולם הדמיון.
משהגיע למחצית הדרך של ההר המכוסה דשא, קוצים ושיחים סבוכים, נצמדו עיניו לנד הסלעים האפורים מנגד, נד תלול, המשתפע קמעה לתוך המים המלחכים את שוליהם מכוסי הטחבית, לסכר הנטוי לרוחב הנהר ולטחנה המשחירה, שגלגלה הגדול מסתובב לאטו, כמתוך רשלנות כבדה. והטחנה עתיקת־יומין, הפרוץ מרובה בה על העומד, שחיפי גגה עוטים אזוב ועובש, וצוקי ההר, שבצלו היא חוסה, נראים כמאיימים עליה למעכב בכבוד גופם, ובפרט בשעת־בוקר זו, כשהם שרויים בצל וקודרים ביותר.
התקרב הנער לסכר ולבו החל מתפעם בו קמעה ומתרגש לקול שכשוך המים, בניגרים מבינות לפרצים, ולסאון האשד, המשתער על שלבי הגלגל לסובבו על צירו האדיר. הוא צעד ועבר לאטו על פני הסכר הממולא אבנים כבדות, חול וטיט נגרש והוא ראה את מי הנהר המתדפקים אל צלעות הסכר מתוך מנוחה עצורה, עמוקה ואפלה כאחת. אולם שהתקרב אל תעלת המים המהווה את האשד, ראה מים רבים רצים בשטף והגלגל הגדול והשחור אינו מסתובב כלל וכלל באטיות רשלנית, כפי שנדמה לו מרחוק, אלא בכוח רב, ואשד המים ניתך ומזנק על שלביו מתוך זעף ונהם מחריש־אזנים, נהם כוח אדיר, החור מתוך אסוריו… ראשו נסתחרר עליו קמעה, עיניו הביטו נבעתות, והוא התאמץ להישיר צעד על פני הקורות הרטובות, שלא תמעדנה רגליו, בעוד הגלגל משיב ומתיז בפניו צנת רסיסי מים כעין עשן לבך ומתאבך…
– אוף!… – נשף הנער, לאחר שחלף את מקום הסכנה. ועוד הוא עומד ונושא את עיניו לבנין המט מזוקן, והנה גחנה בעד שחור פתח הטחנה דמות גדולה ומסורבלת של ישיש קרוב לשמונים, שליחו עוד לא נס וכוחו עוד במתניו, הוא פיאודור הטוחן. לבוש היה כתונת־בד רחבה, שהשתלשלה וירדה על מכנסיו המקומטים, ונעול הטנאות קלועות מקליפת עץ־לבנה. הוא הזדקף ופסע, כולו עוטה הדרת שיבה. זקנו הלבן והרחב מפוזר על חזהו ושערות ראשו הארוכות והמדובללות, המשוות לו מראה איש־כהונה, פזורות על ערפו; בזוית פיו נעוצה היתה מקטרתו העשויה עץ־אלון ופניו השזופים והקמוטים חייכו חיוך צנוע. בראותו את הנער העולה לקראתו משפת הנהר, השמיט את המקטרת מפיו והצהיל את קלסתרו:
– והנה אורח! שלמה’קה…
– לטחון באתי.
– רואה אני גם רואה!
– רק מחצית הפוד.
– אין דבר!
– אבא אמר, כי ישלם לך בעצמו.
– ישלם! מכיר אני את אביך זה עשרות בשנים, עוד טרם הופעת, אפרוח שכמותכך, בעולם. זוכר אני אותו בהיותו נער, בדיוק כמוך היום, כחוש כמוך, רק עצמות ועור… כאכילתכם כן מראיכם!… נו, נו, הב השק, תנהו!
ותוך כדי דבור תפש ביד אחת בשק והסירו מעל גב הנער כהסיר נוצה, ובידו השנית, השמאלית, פשוקת האצבעות הגרומות, דחף את הנער פנימה, לתוך הטחנה, והוא אחריו. עיני הנער, שלא הסכינו לאפלת הטחנה, כהו מראות דבר, והוא נשאר על עמדו, מהסס וקשוב, עד שיתחיל להבחין בסובב אותו. ריח קמח טחון וטרי עלה באפו, ריח הקמח ניגר כחלב דרך המשפך לתוך השק הקשור אליו, והטוחן הזקן הנהו טורח, עולה למשפך־העץ ומרים מתוך גניחה קלה שק מלא דגן, להוסיף טחן לריחים, בעוד הרכב מסתובב תוך המולה בלתי־פוסקת על גבי השכב.
קמעה קמעה הסכינו עיניו של הנער לעלטה האצורה בתוך הטחנה ומבטיו נתלו בקורות המקומחות התומכות את גג־השחיפים הרעוע, שמבעד לפרצים בוקעים פה ושם קרני השמש אלכסונית, מציפים בחרגי אור מוזהב את תימרות הקמח המתאבכות בחלל, כטורי־אור מתנוצצים וחוצצים ביניהם לבין האפלולית; מבטיו חלפו מתוך סקרנות על פלחי ריחים ישנים, המוטלים בפנה, שחוקים ופגומים, בסמוך לשקי־תבואה מגובבים; משם פנו ונצמדו לחכּות ולמכמרות, שהטוחן משתמש בהן בצאתו לדוג דגים, – עבודת־לואי, שבה הוא עוסק מיום בואו למקום הזה, לפני שנים רבות – ולפתע גילה הנער, כי ברווחים שבין מרישי הגג, המכוסים אבק וקורי־עכביש, נתונים קני צפרים קלועי תבן ונוצות, וצפרים מתעופפות שם ומצייצות, אלא שהמיית הטחנה טורפת ציוצן העליז.
הנער עבר וישב על ספסל רעוע, סמוך לפתח הנשקף לשטף. את עיניו תלה בגלגל, שהשחיר והרקיב זעיר פה זעיר שם מרוב ימים, והביט מתוך תשוקה עזה לאשד המזנק עליו לסובבו, דומה לפס כסף מותך, המתרסק על שלביו סילונות סילונות, נתזים נתזים, רסיסים רסיסים, שבזנקם מתוך הצל לתחומי האור הם קולטים מקרני השמש בשבריריהם ומזדהרים בצבעי הקשת… המולת הגלגל אפפה את הנער, ולפתע הרגיש כי הנה הוא ניסח למטה, מתחת לגלגל, לקצף המבעבע בליבנת השלג לטוהר… ראשו הסתחרר עליו במקצת והוא, דומה, שכח באותו רגע היכן הוא, וחושיו הערים ספגו רק אותה המייה חריפה ומסכסכת ומושכת של האשד והגלגל… פניו נהרו כמחייך לעצמו והוא עצם את עיניו, שלא להבליע את חושיו כליל, אלא שהמיית המים ונהמת הגלגל התדפקו־התרפקו על תופי אזניו ביתר שאת, ולפתע עברהו רטט טמיר ומבעית כאחד: הנה יתגנב לו חרש חרש פיאודור מאחריו, ובעוד הוא יושב לו כאן עצום־עינים והוזה, ידחפהו פעם אחת בעוז ולא ישנה, והריהו נופל, נסחף עם הזרם, וצולל תהומה.
פקח הנער את עיניו ומיהר להפנות את ראשו לעבר הטוחן הזקן לראות, שמא, חלילה, הוא מתגנב באמת מאחריו… והנה מצאהו פוסע ועוסק בשלו, וקלסתר פניו מעולף אותה ארשת שיבה טובה ומרגעת, הידועה לו משכבר הימים, והוא לעג לעצמו על פחדו המגוחך, שכן אותו הרהור משונה שנתקע במוחו זה עתה בא לו מפטפוטי הסבתות בעירה, שסחו לנכדיהן בלילות החורף, בהשתולל סופות שלג בחוץ. הסבתות לא הטילו ספק בדבר, כי פיאודור הטוחן עוסק בכשפים, ובלילות־ירח הוא מעדיף לעשות בקסמיו, וכי הטחנה משמשת לו בית־ועד לשדים, רוחות ובתולות־מים יפהפיות היוצאות מן המצולה לשרתו… ומעשה בפלוני בעל האחוזות, שהעליב בטוחן, ונקלע פעם בתחומי הטחנה בחצות לילה, ומשכוהו בתולות־המים ברשת קסמיהן, ולמחרת מצאוהו מוטל על שפת הנחל בלי רוח חיים וחבצלות קלועות בבלוריתו… ומעשה באלמונית, כפרית שהציקה לבנו, ומצאו אותה יום אחד צרורה בתוך שק קמח שנישא על־פני הזרם ונפלט על חוף הכפר, ממש מול פתח דירתה… ומעשה ביהודי אחד, שלא נזהר ופגע בכבודו, וקם הטוחן ושלח בו כל מיני רוחות רעות ומזיקים, עד שמרוב פחד עקר דירתו מהעיירה, ורוחו לא נרגעה, אימים בעתוהו, ולילה אחד שלח יד בנפשו… וכל אותו שפע הדגים, שהיה הטוחן מביא לשוק למכירה, אין ספק שהיה מעלה אותם ברשתו בעוצמת כשפיו…
האזין הנער בחשק רב לשיחות על כשפיו של הטוחן הזקן וכוחו, ומשונה הדבר, שאף כי הוא וחבריו הירהרו לא פעם במעשים אלה, לא נפלה עליהם כל אימה למראה הזקן, ומשנזדמנו במחיצתו היו נטפלים אליו ברצון, ללא כל פחד, מושכים בשרווליו הרחבים של מעילו הצמרי הצחור, המרוקם חוטים אדומים כחולים ובשוליו פיפים וגדילים, מתרפקים עליו, והוא אינו מוחה בהם, אלא אדרבא, מלטף אותם, מתחייך, ובשעת חסד פונה אליהם בלשון יהודית רהוטה, השגורה יפה בפיו. לעתים מזכה היה אחד מהם בחליל מעשה ידיו, שכרת מסוּף הנהר, או באיזה צעצוע אחר מגולף עץ, שהיה רגיל לחתוך בשעות הפנאי, ושהנערים ניסוּ לנחש על פיו ולמצוא בו רמז למעשי כשפים שלו… ופעם, כשנטפל הנער לאביו ושאל אות, אם אמת היא, מה שהבריות מסיחות בו בפיאודור ובכשפיו, ופטרוֹ אביו בקצור ובפסקנות, שאין להרהר אחריה: “הבל הבלים! גוי טוב הוא פיאודור, ולמכריו היהודים גמל חסדים לא מעטים, הלואי שירבו כמותו בין הגויים!”
מאז נזדמן הנער פעמים רבות במחיצת הטוחן הזקן, בבואו לעיירה ובסוּרו לבית הוריו, או ברדת הנער לטחנה לטחון מן החטה השמורה בביתם לימים קשים אלה, ולמד להכירו, לתת בו אמון גמור ולאהוב אותו; ואותה תבונת־חיים, פקחות וכנות, ששפעו מעצם הויתו של הטוחן הזקן, הן שהישרו עליו גם עתה רוח טובה ובטחון, ושוב נזף בעצמו בחשאי על שנתפש להרהור לא טהור… והיה את נפשו עתה לגשת לזקן ולפתוח בשיחה אתו, אלא שלא ידע במה לפתוח, והסתפק במבטים הטובים, ששלח אחריו ושהתרפקו עליו בכל אשר פנה ועסק; ובהסתכלו ככה בזקן מגודל־השערות ועטוף בגדי־בד, לבש בדמיונו דמות אחד מנביאי ישראל הקדמונים.
ב
כאשר שב הנער וטען את שק הקמח על גבו והחל עובר בזהירות על פני הסכר בדרכו חזרה הביתה, כבר העפילה השמש למרומי הרקיע הכחול ובחלל האויר עמד להט יום־קיץ. המים, שהשחירו קודם לצדו של הסכר, התנוצצו הפעם מובהרים־מוצהבים קמעה, ועיניו של הנער עקבו בחמדה אחרי עשרות דגיגים, שחלפו סיעות סיעות סמוך לקורות, גביהם שחרחרים אפורים, והם פזיזים ואצים יחד לכיוון אחד, ימינה או שמאלה כלְפִי צו נעלם. הצטער הנער על שידיו ריקות הן, כי לוּ רק פשט את ידו ואסף מהם מלא המכמורת…
משם פנה ועלה על פני החוף הזרוע חול וחלוקי־חלמיש, העפיל לצלע ההר המדוּשא, ובהגיעו סמוך לנד הסלעים השחורים, כשהוא עדיין שקוע שוב בהרהורים ונתון במראות מ“אהבת ציון”, נכסף לחזור הביתה בהקדם, למען יוכל להוסיף ולהסתופף בצל אותו היכל נאה, הספוג ריחות קדם, והנה הגיע אליו קול צלול וחותך של אדם, הפוקד עליו מתוך יהירות בלשון רוסית שחצנית, שגם לעג בה, גם שמחה לאיד:
– לכאן! יהודון ספקוּלנט!…
נחתה הקריאה בלב הנער והטילה צמרמורת בגופו. נשאר עיניו וראה שנים מאנשי פטלורה, מזוינים ברובים, צועדים לקראתו מצד החורשה וקרובים אליו עד לזועה, ללא כל מנוס, ללא כל מפלט.
התקרבו השנים ועל פרצופיהם בת־צחוק לועגת, מעין שמת ציידים, שטרפם נפל בהיסח־הדעת יש לידיהם… האחד גבוה, צהבהב, שפמו שחור ומסומר, וידו מחזיקה ברובה דרך רישול, כשלועו נטוי כלפי מטה; והשני נמוך־קומה, בשרי, מגולח למשעי, אלא שבפניו מחוירות אבעבועות כשל נגוע בסרפדת ועיניו החוּמות מתרוצצות מתחת לכובע־הכבשים האפור. כהתקרבם אליו יותר התעכב נמוך־הקומה, העמיד את קת־הרובה לרגליו וסינן ארסית מבעד לשיניו:
– אכן צדקת! יהודון ספקולנט!
– מרכולתו על גבו!
הנער עמד, פניו חיוורים, הוא מביט אל שני החיילים בלי לדעת מה לעשות ומה לאמור. הוא הרגיש, כי כלתה אליו הרעה, והרגשה זו מילאה אותו אימה, שילחה בו פיק־ברכים. הוא עמד כאילם ולא פתח את פיו. את עיניו כבש בקרקע, כי קשה היה עליו לעמוד בפני שפוּדי המשטמה, שנעצו בו הללו, ומתוך רתת חכה להמשך, שאת טיבו ניחש בחרדה. אותו רגע נצנצו לפניו קלסתרי פני הוריו, ולבו המה בו מהכרת חוסר־הישע, בו היה נתון, מופקר לשרירות לבם של רוצחים.
– מה על גבך?
– קמח. טחנתי קצת, שם בטחנה… שם…
נמוך־הקומה פסע לקראתו. סטירת־לחי חזקה הרעידה את הנער והרשיפה את האור בעיניו. כפות ידיו התרוממו כדי לסוך עליו מפני סטירה שניה, והשק שצנח לאחוריו נחבט בקרקע לרגליו, ותימרת קמח קלה התאבכה ונחה על נעליו המרופטות. יבבת־בכי עלובה פרצה מגרונו ולשוא נשא את עיניו מסביב לראות, מאין יבוא עזרו; עיניו נתקלו בקמה המצהיבה לאורך המישור, בעגלה טעונה שחת וגבוהה להפליא, כשהיא מתנדנדת קצת במעלה הדרך והסוסים הרתומים אליה נראים כה קטנים, ננסיים, ושוב אפפה אותו צפיה רוות אימה מפני שנים אלה הנצבים עליו לענותו… בעיקר הטיל עליו חרדה, זה נמוך־הקומה, שפרצופו משחת־האבעבועות הפיק אכזריות ועיניו הקטנות שלחו בו מבטים ארסיים, זוממי זדון לאין שיעור:
– יהודון ספ–קו–לנט!…
נראה, שעצם הצירוף של שתי המלים האלו היסב לו קורת־רוח. הוא עמד כמה רגעים מהרהר, מה לעשות בו ביהודון זה, כי להשמידו מיתת יריה אין כל טעם, לאחר כל אותם הנסיונות המשעשעים, שניסה לגבי יהודים במקומות שונים. ולהניח לו ליהודון זה להסתלק, לתת לו את נפשו לשלל – שטות! ותוך כדי חרשו מזמותיו נפלו מבטיו על קיר הסלעים המוצק, המשתפע לתוך מי הנהר ופניו אורו; בקריצת־עין רמז לרעו כשהוא מטה את ראשו לעבר המקום, ומיד פקד על הנער:
– עלה, ספקולנט!
הנער שהבין לכוונתו, לא הוציא הגה מפיו ועלה בצעדים כושלים, כשהוא מביט מפעם לפעם אחורנית, דואג לשק הקמח וירא מפני ציידיו, קרב לקיר־הסלעים ועמד על גבי אחד מהם, שלפי שקול־דעתו המהיר והנבון, הרי זהו המקום הרצוי ביותר לשם בצוע אותו מעשה.
נמוך הקומה כיבּד את הנער בקת רובהו בגבו:
– שכב!
היתה זאת מהלומה קשה מדי לגבי נער רך. הוא התנודד, נפל ומיהר להשתטח על גבו ללא אומר ודברים. רק פניו חוורו מאד ולבבו התפעם בו ברהיטות יתירה. ואף־על־פי שהנער חש כאב צורב בגבו והכיר בסכנה הוודאית, בה הוא נתון, ללא כל מוצא, ללא כל מפלט, הרגיש פתאום, כי מורך־הלב, שהשתלט עליו, פג ואת מקומו תפש עוז־רוח עצבי ודרוך; פתאום חישל את עצמו ומוכן היה לקראת כל פורענות: “ובלבד שלא ירצחוני…”
כאן גחנו עליו השנים, לאחר שהניחו במתינות את רוביהם על גבי סלע שטוח, סמור־השפם תפש בו בידיו, והשני, נמוך־הקומה, ברגליו, ולאחר שפקדו יחד לעצמם שלש פעמים, לתאוּם הפעולה והתנופה – “ראַז! דוואַ! טרי!” – עמדו ומתוך משובת־הנאה חריפה הטילוהו ממרומי הסלעים המימה. הנער, שהוטל בכח לתוך חלל האויר, מרחק־מה מן החוף, בפישוט ידים ורגלים כשהוא משתהה קצת במאוזן, התחיל צונח במהירות גוברת והולכת, כשראשו שלוח לפניו, עד שנגע בחלקת מי הנהר, התיז מים לשני עבריו וצלל. כאשר חזר ועלה פעור־פה ומתאמץ לשאוף אויר, בלי דעת לאן לפנות, החל שוחה לבסוף לתמהונם הרב של שני הפורעים, אשר עמדו והשקיפו ממרומי הנד. הנער ידע לשחות. הוא היטיב לשחות. החוף מנגד היה רחוק ממנו ושלא ברצונו נאלץ לחזור לחוף שממנו הוטל. בשחותו הגיע אליו לפתע קולו הצרוד במקצת והמרוסק של הטוחן הזקן, אשר עמד מנגד וחירף וגידף את החיילים. הנער התעודד בשמעו את קולו של הזקן והתקוה החלה מפעמת בקרבו, אלא ששני הזדים עמדו וצהלו, והמיית הטחנה והאשד רק טרפו את קולו של הזקן, ויותר משנשמע צועק נראה מנופך באגרופיו הקמוצים דרך איום.
מיוגע הגיע הנער לחוף והחל עולה לאטו נוטף מים, כשמכנסיו וחולצתו רטובים ודבוקים לעורו. כובעו אבד לו בשעת הנפילה, וקווצות ראשו המתולתל נראו שחורות ביותר ושיוו לפניו החיוורים חן נוהר ועצוב. נמוך־ הקומה, שהוסיף לראות בו קורבן־שעשועים ביום קיץ נאה זה, טפח בכף ידו על שוקו, זרזו מתוך שריקות, קרא ופקד עליו כעל כלבלב הסר למשמעתו, שימהר לעלות כי קצרה רוחו. ידע הנער, כי כאן יישנה אותו מעשה, והיפנה את עיניו המפללות לעבר הטחנה, צופה ומיחל לעזרת הטוחן, שאמנם קרא לו ורמז בידו לבוא אליו. הנער נשתהה קמעה והיסס מתוך פחד. נמוך־הקומה איים עליו ברובהו והנער ציית לו מתוך הכנעה גמורה והחל חוזר לסלעים כעולה לגרדום. קולו של הזקן, טרוף המיית הטחנה, נישא מרחוק ועודדו מעט במצבו הקשה:
– סווֹ–לוֹ–צ’י! (נבלים!)
אלא שכאן היה הנער שוב ברשותם, והפעם בלי לחכות לקת־הרובה מהיר הנער להשתטח על גבי הסלעים, מוכן ומצפה מתוך רטט לטלטלה. ושוב גחנו אליו השנים, ומתוך קורת־רוח של מישחק משעשע עמדו וחזרו על פקודת ה“ראַז–דוואַ–טרי!” והנער הוטל שנית כסחבה רטובה המימה. כאשר שב ועלה על פני שטח המים, מתנשם בכבדות, הגיעה אליו קריאתו של הזקן, אלא שהפעם היתה צלולה יותר, חזקה יותר, שכן עמד עכשיו הטוחן לא על־יד הגלגל, אלא באמצע הסכר, וכשהרים הנער את עיניו ראהו כשאגרופו מורם כלפי מעניו, כולו מסוער, שותף קללות וגדופים. והנה פנה אליו והחל קורא בתוקף ומזרזו:
– אלי, שלמה’קה! אלי, עלוב, אלי רחימאי…
קריאתו של הזקן עוררה בו פתאום בטחון ואומץ־לב. למרות היותו עייף ונרעש מאימת הפורעים, ועם כל הקושי והסכנה הכרוכים בשחיה במים שוטפים אלה בסמוך לסכר, שבכוחם לסחוף אותו למערבולת – החל הנער שוחה וחותר בכל עוז לעבר פני הטוחן. עדיין שמע את הקולות הרוגזים, הפוקדים עליו לחזור, אבל הוא לא שעה אליהם, ובכל מאמצי כוחו שחה וחתר לעבר הסכר, לקראת הטוחן, שעמד גחון ורמז לו בתנועות ידים ופיו ממלמל מתוך חיבה והתרגשות:
– אלי, רחימאי, אלי…
הכדורים, שנפלטו מתוך לועי רוביהם, העלו בסמוך לו שכשוכים מלוּ֜וי שריקות חדות, פולחות את האויר. השכשוכים האלה הלכו ותכפו, אלא שהוא כאילו לא חש בסכנה, שכן עצם היותו קרב והולך לטוחן הוסיף לו אומץ ובטחון. בשארית כוחותיו חתר, מיוגע ונרגש, נפשו הומה בו ולבו מתפעם בתכיפות הולכת ורפה… והסכר עוד ממנו והלאה… הטוחן גחן וכרע על ברכיו, פרש את כפיו לקראתו, פניו זעומים ונעוים מכעס אין־אונים והוא קורא לנער:
– אלי, עלוב, אלי רחימאי…
מתוך אפיסת כוחות גמורה התקרב הנער, ודוקא עם הגיעו סמוך לסכר אפפה אותו מעין עלטה, עיניו טבלו בתוך משבצות זרועות זהרורים כחלחלים־אדמדמים, והוא חש, שהנה הוא מתחיל צולל, פיו מתמלא מים, ידיו רפות, רפות, וכן רגליו, כל יצורי גוו…
הטוחן השתטח על פני הסכר, הושיט זרועו ותפש בחולצתו של הנער בשעה שזה החל שוקע. הוא הוציאו, השכיבו על גבי קורה, והחל מטפל בו להחזיר לו את רוחו. כאשר פקח הנער את עיניו והרגיש על פניו את כפו הרחבה והמיובלת של הטוחן הזקן, כשהוא גחון עליו, מלטפו ומפשיל את תלתליו נוטפי המים מעל למצחו אחורנית, בהרעיפו עליו דברי נחומים והרגעה מתוך מאור־פנים – לא יכול להתאפק, רחמיו נכמרו על עצמו והוא החל להתייפח בקול. בעיני הטוחן נצנצו דמעות־התרגשות למראה הנער הבוכה והוא החל שוב ללטף על ראש במלמלו: “אל־נא… אל־נא, חביבי… אל־נא, עלובי… כעת לא יגעו עוד בך לרעה!” אולם באותו רגע, כשהחזיר את ראשו לעבר החוף השני, קדרו פניו: הוא ראה אותם נחפזים וגולשים לעבר הסכר, אליו…
הזקן נטל את הנער בזרועותיו והזדקף. חמתו בערה בו. לזאת לא פלל… "לא!” – קרא לעצמו כשהוא מנענע את ראשו כלביא זועם – “לא אתן!”… הוא תפש בנער ולחצו אליו בעוז, ובהחלטה אמיצה החל נחפז לעבר הטחנה, חלף ופסע בכל כובד גופו על־פני הקרשים הסמוכים לאשד ועל־פני הגלגל הרועש, וזעום־פנים פרץ לתוך הטחנה. את הנער הושב על הספסל, פנה כה וכה, מצא והרים מטיל־ברזל, שהיה נוהג להבריח בו את הדלת. ובלבשו הבעת־פנים קודרת, מתוחה ונמרצת ביותר, הניף את המטיל ועמד, כשהוא חוסה בצל הקיר, נעלם מעיני הרודפים.
כעבור שהות קלה נשמע דיבורם המהיר והמהול גדופים עליזים עם נקישות נעליהם המסומרות על גבי חלוקי האבנים שבמעלה החוף. ובעוד הנער יושב חרד ונרעש, כולו דרוך למראה עמידתו הנוסכת בעתה של הזקן, והנה אירע הדבר: אך הופיעה דמותו של נמוך־הקומה על הסף, כשראשו נטוי קדימה, ומטיל־הברזל שבידי הזקן נחת בו בכל כבדו; נשמע מעין פצפוץ קל וגולגלתו של זה, דומה, נשמטה הצדה ושקעה למטה יחד עם הגוף, שקרס אין־אונים, מתוך חבטה על גבי הרצפה; הדם קלח והציף בסמקו את הפרצוף השחור; ידו האחת פירכסה באויר אחוזת־עוית וצנחה על־יד הרובה.
– הרי לך שכרך! – קרא הזקן מתוך נשיפה. ומיד חזר והרים את מטיל־הברזל.
– אשמאי זקן! מפלצת שכמותך! בגלל יהודון נאלח!…
סמור־השפם, שנפתע ונרתע בעוד מועד, נשאר בחוץ ופיו מלא גדופים, שקשוק נמרץ של בריח־הרובה נשמע ויריות מרעישות נתכו בעד הפתח והקיר. הטוחן השמיט את מטיל הברזל, שנפל לרגליו בהשמיעו צליל עמום, וכף ידו נצמדה מתוך גניחה קלה לזרועו השמאלית, סמוך לכתף. הזקן עיוה את פניו מעוצמת הכאב, פסע ועמד באמצע, בין הנער ובין הפורע, שפרץ פנימה, רובהו נטוי בידו והוא תוסס ומשתולל מחרון:
– מנוול! בגלל שרץ מאוס זה, בגלל יהודון מעופש זה רצחת את חברי, רצחת נוצרי… מנוול!… ובפנותו לעבר החלל: וי לך, וואַסיאַ!… – והוא גחן עליו, נגע בכתפו, הניע בידו דרך יאוש ולחש בזעם ובמרירות כמשלים עם הגורל: – סרחת, אחא…
הזקן הביט אליו בתוקף עריצות של אדם, המכיר בצדקת מעשהו. הוא הוסיף ללחוץ בכף ידו על הפצע, כשהוא מתאמץ לעצור בעד הדם הפורץ, ומרטיב את כותנתו הלבנה. הוא עקב במבטיו אחרי תנועותיו של סמור־השפם:
– ואתה אל תעֵז! את גולגלתך ארוצץ!…
– הנער קפץ ונרתע אחורנית. צווחה פרצה מגרונו, שכן עמד הפורע וכיוון מולו את רובהו. בלי להשגיח בכאב המענה, ששיתק את זרועו השמאלית, קפץ פתאום כלפי סמור־השפם קפיצת עול־ימים ובאגרופו המקומץ הטיח לו בפרצופו, ומיד תפשו יפה בדש מעילו והחזיק בו בחזקה:
– אל תעֵז!
– עזוב, זקן, פן אכלה בך חמתי!
– לא ארפה!
ובהרגישו כי כוחותיו לא יעמדו לו, פנה אל הנער החרד, ובקול עצור במקצת, שנימה אבהית ריטטה בו, האיץ בו:
– מהר וברח, ילדי, מהר!
הנער עמד כנטוע תחתיו. רגליו לא נשמעו לו. נתון היה בתוך סבך האימים ועיניו רפרפו נבעתות על פני הפגר הסרוח על הסף, על פני הזקן, שדם פצעו שותת וניגר למטה עד לכרסו והוא מחזיק בכל כוחו בדש מעילו של זה העומד לכלותו. הוא עמד פעור־פה ונבוך, נרעש, מחניק בחוּבו את יבבותיו. מתוך קוצר־רוח הרים הזקן עליו קולו, שנעימת הקצף והנזיפה נשמעה בו הפעם ועיניו האפורות נצנצו נצנוץ פראי:
– הסתלק מיד ובזה הרגע! ברח!…
ברגלים כושלות קרב הנער לקיר והחל חומק עובר, עד שהגיע לפתח, ודלג מעל לפגר החוצה, כל עוד נפשו בו. סמור־השפם התגעש והחל הולם בכל כוחו על ידו של הזקן: “הנח! הנח! הנח! אני אומר לך!” אלא שהזקן לא הירפה ממנו. מתוך מאמצים נואשים הבליג על כאבו והחזיק בו על אף המהלומות הכבדות, שירדו עליו. רגליו רעדו וכשלו מרוב התאמצות, גידי צוארו התנפחו ועיניו מלאו זוהר מבעית. זיעה קרה כיסתה את מצחו ונדמה לו, שהנה עוד מעט וגבר חסון זה יתגבר עליו, ישליך אותו כסחבה ארצה ויזנק אחרי הנער המסכן… הוא הוסיף להחזיק בו. מהלומותיו של זה גברו… עוד מעט ולא יעצור כוח… היד כואבת ודמו שותת… הוא הלך ונחלש… הוא גנח ונעץ בעיני יריבו מבטים נוקבים, מפיקי שנאה ובוז, ולפתע הירפה ממעילו, קרס ארצה וכרך זרועו הימנית בכל כוחו מסביב לרגליו של זה, כשהוא לוחש ומרטן: “כך קל יותר… עוד מעט אחזיק בך… רק עוד מעט… כוח אין לי, אך לא ארפה ממך… אוף… אל־נא באפך! לחנם תעניק לי מהלומות… אה!… אוף!… יכנס הרוח באבי אביך! עוד מעט… עד שימלט הנער… הה, רוצח שכמותך! אה! אוף!… הרף ממני! הה, אל אלהים!…”
על פני הטוחן התפוחים והמגואלים בדם השתפכה נהרה. כאשר נשאר יחידי בתוך הטחנה לאחר ההאבקות, שהתישה את כוחו, עלתה שוב באזניו המיית הטחנה עם נהמת האשד ועיניו נמשכו אחרי קרני האור, שפרצו פנימה בעד הבקיעים. מנוחה גופנית גדולה ירדה עליו, כמו לאחר תפילה מתוך רגש ואמונה; הוא ידע, כי מנוחה זו, שירדה עליו, שוב לא תרפה ממנו… הוא היסב לאט לאט את ראשו לעבר הפגר, שהיה מוטל סרוח על הסף בשלולית של דם, שאור השמש האציל לו גוון ורוד, ומתוך ארשת פנים יגיעה ומפיקה בוז ירק לצדו: “תוּ֠ף! מי יתן ויכופרו עוונותיכם שם למעלה"… ומיד שבו ומשכו עיניו אחרי זבוב כחלחל, שריפרף מעל לשלולית הדם, והוא היפנה את ראשו להתבונן סביבו, לשלבי הגלגל נוטפי המים, לריחים המסתובבים, למכמרות שעל גבי הקירות, לקורות המאובקות הטעונות קורי עכביש, לקני הצפרים ולכל פנה, כשמבטיו מתרפקים עליהם מתוך כמיהת־נפש וצער־הפרידה; לאט לאט הרים את ידו הרועדת והעביר על עצמו במתינות ומתוך כוונה רבה את אות־הצלב, כשדוק של ערפל נמתח בעיניו והמיית הטחנה האופפת אותו הולכת ונחלשת, הולכת ומתרחקת ממנו, הולכת ונמוגה לעולם…
א
לאור החשמל המצהיב, השופע מגולות חרסינה מאובקות, מחה מאיר את אגלי זיעתו המתנוצצים על מצחו, וגחן שוב על גבי השולחן. בידו הימנית החזיק במכונת־הגיזור והתאַמץ להעביר את סכינה העגול והמנסר לאורך הקו המסומן בגיר על פני שכבת הארג העבה; כל החושים היו דרוכים, כדי שהמלאכה תהא נעשית במהירות ובדיוק, שכן על שניהם כאחד הקפיד בעל ה“שאפ”.
ה“שאפ”, על משרדיו ומחסניו, נמצא בקומה העשירית של אחד מבתי ברוֹדוויי העתיקים, סמוך לרחוב ספרינג. קומה זו היתה הגרועה ביותר; מבחוץ נראתה קומה זו, האחרונה, כעלית־גג נמוכה שחלונות קטנים ועכורים משובצים בה, עליה המשמשת לבנין כולו כעין כיפה לנוי, אך למעשה התרכז בה ה“שאפ” של מיסטר בראון, כוורת צרה זו, שבה זמזמו המכונות וטרטרו בלי הרף, עד שקשה היה לאדם להיאחז באיזו מחשבה שהיא.
מבעד לזגוגיות בית־המלאכה נראו פני השמים אשר הנמיכו לרדת, ניתלו על חודי מקרצפי השחקים כשהם טעונים עבי־אכזב קודרים, והאפילו על הכרך כולו. עוד בצהרי יום הוכרחו הבריות להעלות את אור החשמל בבתים, במשרדים ובבתי־החרושת. המחנק בפנים הלך וגדל, ופני האנשים העובדים הלכו והחוירו מהתאמצות, מעיפות.
מחה מאיר מפעם לפעם את הזיעה והמשיך ללחוץ על גבי מכונת־הגזור שפלסה לה את דרכה בתוך הארג מתוך זמזום בלתי פוסק. בינתים היה מוציא בזהירות את החלקים הגזורים, מסלקם הצדה, מיישר את שכבת הארג שלא תזוז ממקומה, מהדקה בברגים מיוחדים לכך ומניח על גבה ליתר בטחון גם מטילי ברזל בעלי משקל. הוא הקפיד מאד לגזור בדיוק לפי הקו המסומן, שלא לתת פתחון־פה למנהל העבודה לבוא בטענות, או למיסטר בראון, שהיה מגיח לפתע כמו מן המארב, חולף בין הפועלים ולשונו מצליפה הערות זעם וקנטור.
מעבור השני של השולחן עבד גַזָר נמוך ודל־גו אשר הלך קרב אל מאיר תוך כדי גיזור. כאשר נזדמנו שניהם בנקודת־הצטלבות, הפסיקו לרגע עבודתם, עמדו להנפש והזדקפו מוכנים לפתוח בשיחה חטופה. מאיר העיף את מבטיו לצדדים – לראות אם אין מיסטר בראון בקרבת מקום – ופתח:
– מה רב החום! והחגר דורש שעות נוספות.
רעו הגזר – יהודי כבן חמישים, רזה, בעל זקנקן קלוש שהכסיף כולו – העביר את ממחטתו ספוגת הזיעה על פניו המקומטים, הציץ בו בבת־צחוק רפה, סלחנית, ושפתיו הפטירו מלה אחת, ספוגה מרירות ובוז:
– “שאפ"…
– מילא. כבר הסכנתי לכך, אך היום אין לי כל סבלנות לעבוד.
– מה יום מימים?
נתן בו מאיר עינים זעומות והעמיד פני נעלב.
– אה, כן! – הזדרז זה לתקן את המעוות – ראשו של אדם מתבלבל מחמת חום. מתי תזכה לראותם כאן?
– בעוד כמה חדשים, כאשר אשיג את הכסף להוצאות הדרך בשבילם.
– נשתה יין, מה?
– כיד המלך! אבל הכסף מאין ימצא לי?… – הוא נאנח.
– ואחיך?
מאיר ברגמן הוריד את זרועו דרך יאוש:
– הה, דובנר ידידי, מאחי לא תצמח לי כל תועלת! זוהי משענת קנה רצוץ… כספו מופקד בבנק על שם אשתו והיא רודה בו קשות. הוא הבטיח להשיג לי מאתים דולר, כמובן בתנאי שאשתו לא תדע מזה שמץ דבר… בינתים איני יכול לעצום עין בלילות מרוב דאגה, ובשעות הפנאי הריני מתרוצץ ומתדפק על דלתות בני עיר וכדי בזיון וקצף!… מעט הכסף שחשכתי לי נתבזבז בימי חליי אשתקד… בקצור, ידידי, מזלי מאיר לי פנים! מחר בצהרים עלי להפסיק את העבודה לשעתים ולנסוע למשרדו של בלקין, בן־עירי שהיה לפנים עני ועלה כאן לגדוּלה. הציעו לי לפנות אליו ואם הוא יעמוד לי בשעת צרתי וילוה לי את הסכום הדרוש ונצלתי!
– אל תבטחו בנדיבים… – הזהיר אותו דובנר.
– ומה עלי לעשות? להטיח את ראשי בכותל?
– ההודעת לחגר שעליך להפסיק מחר בצהרים את העבודה לשעתים?
– אמרתי לו. הוא התפרץ ואמר שאין הדבר נוגע לו ושעלי לפנות למיסטר בראון לשם נטילת רשות. מסופקני אם ירשה לי. הרי מיטיב אתה להכירו…
– הלואי ולא הייתי מכיר אותו את ה–
– בט–ל–נים!…
שני הגברים נזדעזעו. הרעשת קולו הפתאומי של מיסטר בראון ירדה עליהם, כרגיל, כמכת־רעם מדהימה; בקולו החזק והתקיף, בחתוך דבורו הקשה, היה תמיד משהו מן המדהים, כי טובות לא השמיע פיו מעודו בתוך כתלי ה“שאפ”. הוא עמד לפניהם כשאגודל ידו הימנית נתון בתוך כי חזיתו המתעגלת על כרסו, ומתוך עיניו ניבט זעמו של אדם קפדן שנטרד לפתע מתוך שינה ערבה:
– סוף־סוף הרי זו חוצפה לשוחח ולבזבז את זמני היקר בשעה שהעבודה היא כל כך דחוקה, כל כך דחופה! כסבורים אתם שרוקפלר אני או פורד! עד מתי – שואל אני – עד מתי תכלו את ממוני?!
המיית המכונות נדמה במקצת בתוך ה“שאפ”. מששמעו הפועלים את קולו המתמרמר של מיסטר בראון, תקפה אותם הסקרנות לראות בנזוף. בראון – שאזניו קלטו מיד את החלשת רעש המכונות והבין בשל מה – הסב את ראשו והעיף מסביב את מבטיו היורים רשפי־זעם; הוא לא אמר אף מלה אחת, לא הוציא הגה מפיו, אך מבטיו החולפים ומצליפים בקצפם העצור, עשו את שלהם, וההמיה הרגילה כבשה שוב את חלל ה“שאפ”. העבודה שטפה במסלולה.
מאיר הזדרז, לחץ על הכפתור החשמלי והפעיל שוב את מכונת־הגזור. כסבור היה שבתוך רעש העבודה ימלט מנזיפתו של בראון, אז זה שעמד עדיין נרגז על מקומו, בלתי מפויס, קרא אליו לפתע:
– שמע־נא, עמוד, הפסק!
מאיר נבוך והפסיק את זרם החשמל:
– מה יש?
– איך אתה גוזר?!
– לפי הקו. – ענה לו מאיר בענוות־רוח.
– לפי הק–ו! – חזר אחריו בראון מתוך העויה לועגת – וקו זה מהו אומר?
– קו זה – התנצל מאיר והסביר לו – הותוה בטעות; הקו שאני עובר עליו עכשיו הוא הנכון.
– כך… – רטן בראון מאוכזב – מי התוה את הקוים?
– המנהל.
קולו של בראון הרעים מסביב:
– חיגר! גש הנה, חיגר!
מנהל העבודה החל מדדה בחפזון כשחבילת ארג תחת בית־שחיו, מתוך כונה להראות לו לבראון שעסוק וטרוד הוא. בלי לדעת מהו הענין שבראון מתכוון לו, פתח בחיוך, כמתנצל מראש על התקלה שגרם או שנגרמה בגלל מישהו מן העובדים.
בראון העיב את פניו והצביע על הארג:
– קו זה מי סימן אותו?
– אני, מיסטר בראון, כי –
– וקו זה?
– גם כן אני… אבל –
– אין אני רוצה לראות קוים כפולים להבא! השמעת?!
– יֶס סר!
שולחן העבודה שעליו היה מאיר עובר ומעביר את מכונת־הגזור היה רעוע וישן למדי. במקומות אחדים חרגו הקרשים, בלטו ויצאו דופן. כאשר נתקלה המכונה באחד מן הקרשים הבולטים, היתה מקפצת כרוצה לחרוג מגופו של הארג הנגזר, ובשעת קפיצה היתה מסכנת את ידו של הגזר.
כאשר חזר בראון ועבר על־יד השולחן, הציץ מאיר בפניו ולא ראה בהם את הזעם השפוף עליהם בדרך־כלל: שעת־רצון ירדה עליו אחרי סיור משביע רצון ב“שאפ” שעה כלל לא שכיחה לגבי אדם זועף ומר־נפש כבראון. מאיר הפסיק לרגע את זרם המכונה ופנה אליו באדיבות רבה:
– מיסטר בראון, בקשה לי אליו.
בראון התעכב מוכן להקשיב, אך פניו לבשו שוב את קדרותם. חלשה דעתו של מאיר ובמקום לבקש מאתו שחרור לשעתים לשם בקור אצל בין עירו העשיר, עמד ופנה אליו בענין אחר שחשיבותו אף היא לא היתה פחותה בעיניו.
– רוצה אני לבקשו שיתקנו את השולחן.
– וכי אין הוא די טוב בשבילך?
– לא, לגמרי לא טוב.
– למה? – התרעם בראון.
– הנה – החל מאיר מסביר לו – ישנם קרשים בולטים וכשהמכונה נתקלת בהם הריהי מקפצת, עלולה לקלקל את הארג וגם לגרום חס־וחלילה לאסון…
בראון השיב לו באדישות גמורה:
– אל תדבר שטויות ועשה את עבודתך בזהירות! אינך הראשון אצלי ואולי אף לא האחרון. אם השולחן טעון תקון או לא – זאת אראה אחר־כך.
מאיר הוריד את ראשו, העיב את פּניו והמשיך לעבוד.
– מה השיב לך? – לחש אליו דובר.
– אמר שאין הדבר נוגע לי.
– נבל… – רטן זה – גם אני בקשתי ממנו לתקן את השולחן ונזף בי.
– החס הוא על הפרוטות?
– חלילה! עקשנות של בוּר ותו לא.
בשעה שבע נדם קשקוש המכונות. הפּועלים החלו נחפּזים לשעון האוטומטי להחתים את כרטיסיהם ולהתלבש. הפועלים היו תמיד הראשונים כי הנערות העיפות נשארו על־יד המכונות, הוציאו מארנקיהן את המראות הקטנים, פוך ושפתונים, והחלו מתפּרכסות כשהן מתאמצות לטשטש את החיורון הנסוך על פּניהן ולהסתיר את הקמטים המדאיגים. החגר קפץ מיד וכבה את מחצית המאור, לקמץ לו לבראון בחשמל. על־יד הדלת החלו הפועלים להצטופף ולהמתין למעלית החשמלית המופיעה מפעם לפעם, כשאורה הלבן הנזלף ומסתנן מבד לזכוכית אטומה, רץ לפניה ועולה כמתוך שאול אפלה.
ריעו של מאיר – הגזר דובנר – עמד על ידו בתור:
– ובכן, מצפה אתה לאורחים, מה?
– כן, ידידי, – השיב בראון ורטן לעצמו חרש – אבל הכסף… הכסף…
– כאשר הבאתי את משפחתי – המשיך דובנר – לא הכירה אותי בתי הקטנה לגמרי! בת חמש היתה כאשר נסעתי וצער רב נצטערתי! כסבור הייתי, שהיא שומרת בזכרונה דמות דיוקני, אבל כשראתני, כמו זר הייתי לה… חפצתי לחבקה ולנשקה, לאמצה אל לבי, והסתלקה נבוכה הצדה; לא האמינה, שאביה עומד לפניה…
– כך? – תמה מאיר – מי יודע אם קטנתי תכירני.
– המעלית הופיעה. בתנועת־יד מהירה הסיט הכושי את הדלת הצדה והחל מונה בחפּזון את מספר הפועלים הנקלטים. ישנה היתה המעלית ואסור היה להעמיסה יתר על המשקל. הכושי הכניס עשרה פועלים, נעל את הדלת והמעלית החלה גולשת למטה, מתוך תנודות קלות. הכושי עמד על־יד הקיר כשגבו מופנה אל היורדים וזרק להם את המלים אשר אמר לאחרים במשך היום בפעם המאה:
– חם היום!
–חם, חם! – נענו לו מתוך אדיבות.
ברחוב שלט ערפל. בעצלתים התנהלו החשמליות כשהמכוניות חולפות על פניהן במהירות קדחתנית ומחוצפת. הבתים הרחוקים לא נראו לגמרי; הקומות הראשונות של מקרצפי השחקים נראו כגושים אפלים, ואילו שאר הקומות העליונות היו תקועות ולוטות בעננים. אורות החשמל הצהיבו ופלחו זעיר פה ושם את חשרת הערפל. כפקעות אפלות חלפו אנשים על המדרכות, חצו את הרחוב ונבלעו בתוך לועי התחנות של הסובווי. בתחנת ספרינג היתה הצפיפות גדולה ביותר. המוני העמלים שחזרו מעבודת יומם הצטופפו והמתינו לרכבות החולפות דחופות בזו אחר זו, כדולקת אחת את השניה. כל אחד רצה להקדים ודחק את עצמו בכוח לתוך הקרון, גם בשעה שהדלתות החלו נסגרות.
מאיר לא סבל את הדוחק ואת הצפיפות. כאשר ירד לתחנה הלך עד שהגיע לקצה הרחבה. מקום שם נתעכבו הקרונות האחרונים אשר בהם לא היתה לפעמים הצפיפות גדולה ביותר. הוא הצליח לכבוש לו מקום ברכבת הבאה, ישב והתמכר להרהוריו. כמו תמיד בימים האחרונים, היה גם הפעם נתון כולו למחשבות על אשתו וילדיו, המצפּים לכסף֚ כדי שיוכלו סוף־סוף לבוא אליו. החוק האמריקאי תבע ממנו קודם את התאזרחותו והיה עליו להמתין חמש שנים רצופות; חמש שנות סבל, כליון נפש וגעגועים. וכיום, משזכה להתאזרח ויש לו האפשרות החוקית להביאם אליו, אין ידו משגת לשלוח להם את הסכום הדרוש… המעט שחשך לתכלית זו אין בו כדי להתיר את הבעיה הקשה, והריהו אובד־עצות, נפשו יוצאת אל הנפשות היקרות לו, ואינו יודע איך להביאן אליו.
ב
לאחר ליל נדודים, ללא שינה ומנוחה, קדם את פני מאיר ב“שאפ” יום נוסף של חום ומחנק. בראון הקשיח את לבו וסרב לשחררו לשעתים מן העבודה, שעתים שהיו דרושות לו לשם בקור אצל בן עירו העשיר. בראון פסק לו את פסוקו קצרות, בחתוך דבור ובסיום שאין להרהר אחריו:
– את עניניך הפרטיים תדחה לימי בטלה. עלי להוציא את התוצרת בדיוק נמרץ אנ’דאטס אול!
– אבל מיסטר בראון –
הוא ראה את ערפו האדמומי של בראון המופנה אליו ואת דלת המשרד שנסגרה אחריו מתוך נקישה נמרצה. פניו של מאיר חורו והוא הרגיש שמתוך עצבנות וחרון אין־אונים תוקף אותו כאב־ראש; תשוש ונבוך, בראש מורד, קרב לשלוחן ותפש בידו מיכנית במכונת־הגזור. לפניו על גבי השולחן נחה שכבת ארג עבדה ודחוסה מאד. העבודה היתה מרובה ומיסטר בראון תבע כמות של תוצרת מוגדלת. לפיכך לא הקפיד וציוה להרבות בארג. עבודת הגזור קשתה משום כך פי כמה. עצבני ומכורסם בחובו על ידי צער העלבון הצובט, התאמץ מאיר לדחוף את המכונה לתוך שכבת הארג הדחוסה. התנהלה המכונה לאורך הקו המסומן באטיות, גזרה ותלשה אניצי בד ומשי מתוך טרטור צרחני ביותר, וכאשר הגיעה לסבוב – עבודה שדרשה מאמץ מיוחד – נתקלה באחד הקרשים הבולטים, נתעכב לרגע, ואחר־כך, כאשר דחפה מאיר כדי לחלצה מן המיצר, נרתעה המכונה במקצת אחורנית, דלגה קדימה, התרוממה מעל הארג ככלב־ים העולה מתוך המים על גבי הקרח, הסכין הבריק וזנק על כף ידו השמאלית של מאיר, כף היד הלוחצת על גבי הארג שלא ישתמט.
ברגע הראשון כמעט שלא הרגיש כל כאב אבל הדם ניתז מסביב, קלח, ואצבעו הקטועה השלכה על גבי הארג שותתת דם, כחיה עדיין בפי עצמה… נבהל מאיר, החל מנענע את ידו הפצועה בחלל האויר, מתיז דמו מסביב וצועק:
היד! האצבע! עזרו לי…
פועלת אחת שהבחינה בתאונה נחפזה אליו, הביאה צמר־גפן, צלוחית יוד, והחלה מטפּלת בו בידים רועדות מהתרגזות והיא מצעקת:
לטלפון! אמבולנס!
מישהו קפץ למשרד להבהיל את העזרה המהירה. מסביב למאיר אשר הושב על כסא התאספו הפועלים כשהם נרגשים, רוטנים ומתמרמרים, כל אחד לפי דרכו. דובנר עמד וצעק כשהוא מנצח עליהם:
– עשר פעמים התרינו בו שיתקן את השולחן!
– נכון! שמעתי כשמאיר דיבר איתו.
– ומה השיב?
– לך ותשאל אותו!
– ערפד שכמותו!…
– אוי… – צעקה חלושות פועלת אחת – איני יכולה לראות את הדם הקולח… – לא סיימה משפּטה, החוירה וצנחה מתעלפת. מהומה ומבוכה. מאיר ישב חיור ונבהל. הנה נתקפחה ידו השמאלית כי ניטלה ממנו אצבעה, זו האצבע החזקה הלוחצת על גבי הארג בשעת גזור ומיטיבה אותו. עצוב היה אך כל כעס טרם תקפו; ידע כי מתרחשים אסונות בעבודה ואין מפלט מהם בכרך זה התובע יום־יום את חוקת תאונותיו ואסונותיו. הקצף כלפי האשם האמיתי נתעורר בו אחר־כך. עוד הוא יושב כואב ומרטיט על גבי הכסא, והפולים מסביב נרתעו והחלו סרים הצדה, כל אחד לעברו. בראון הופיע. לא היה כל צורך לכנות בשמו ולהכריז כל בואו. הפועלים הבחינו במציאותו בהביטם איש בפני רעהו בלי לראותו; פועל שהרצין את הבעת פניו, שדבורו נתקע לו לפתע בגרונו, או שהחיש את תנועתו – חזקה עליו שראה את מיסטר בראון או שהרגיש בו… הופעתו של בראון היתה עוברת על פני ה“שאפ”, כחלוף רוח קלה על פני אגם שקט, מרעידה ומעיבה את אדוות המים… הופעתו היתה פורשת כעין קדרות שהכתה גלים מסביב.
בראשון התעכב באמצע האולם והרעים בקולו האדיר:
– מה קרה?!
איש לא השיב לו.
– חיגר! מה קרה?
כאשר שמע מאיר את קולו של בראון, קול תקיף ורודה, הציפו נחשול של חימה. לפתע פתאום מצא את כל האשם באסונו! כל המרירות שתססה בחובו, שנצטברה ונצטרפה מפרטים קטנים ומדאיבים, פרצה מתוכו. הוא הזדקף, כשהוא לוחץ על התחבושת הארעית לעצור בעד שטף הדם, פסע פסיעה אחת והשיב לו בקול רועד ועצבני, אבל בארשת־פנים מתוחה:
– רוצה אתה, מיסטר בראון, לדעת מה קרה?…
דממת מות השתלטה ב“שאפ” עד כי דומה היה שלא רק האנשים קולטים שאלה זו אלא גם הקירות, המכונות, הדומם, הכל! העיף בראון את עיניו שנתקלו בידו החבושה של הפּועל והבין. הוא שתק ולא היקשה לשאול אבל מאיר הניח לו הפּעם והמשיך בזעף:
– רואה אתה, הנה מונחת אצבעי הקטועה… וזה אירע בגלל השולחן שלך, מיסטר בראון! השולחן שלא פעם נתבקשת לתקנו!
– אתה בקשת? – מילמל בראון נבוך, כרוצה לטשטש את כובד אשמתו.
– כן! – צווח מאיר – ביקשתי כמה פעמים! וגם דובנר ביקש! ואתה אטמת את אזניך ולא נקפת אצבע קטנה לתקון השולחן הרעוע!…
– טוב, טוב… – רטן בראון – נשוחח על זאת אחר־כך.
– מה יש לשוחח!
אותו רגע קפץ אליו דובנר, הושיב אותו בחזקה על הכסא ולחש לו:
– שמע־נא, מאיר, אַל תריב אתו עכשיו, אבל דע מה שעליך לדרוש בתורת פצויים…
היפנה בראון את גבו, וכמתחמק, כאחד שסטרו לו על הלחי, יצא את ה“שאפ” וחזר למשרדו. תא מיוחד היה לו במשרד הכללי ובו עמד שולחן־כתיבה קטן וסמוך לו כורסת עור רחבה וגדולה שבה היה בראון נוהג לנמנם בשעות הצהרים. הוא נכנס, שקע בכורסה והחל מהרהר בענין התאונה. עצם המקרה לא ציער את רוחו ביותר אך הוא הבין שלמאי ישנם בודאי עדים אשר יעידו כי דרש לתקן את השולחן שהיה באמת רעוע. ידע בראון שאם ייטפל למאיר, כנהוג במקרים כאלה, עורך־דין זריז אשר יתבע אותו לדין, אין ספק שהדבר יעלו לו בדמים מרובים. הוא קימט את מצחו ושקע בהרהוריו כדי למצוא איזה מוצא מוצלח ומניח את הדעת, שלא יעלה לו עסק־ביש זה בכסף רב.
בראון הרים את זרועו לכפתור החשמלי שהיה קבוע בקיר על־יד הכורסה ולחץ עליו באצבע. מיד הופיעה על הסף המזכירה שלו, צעירה זקופה, דקת־גו, בעלת הבעת פנים רצינית וחביבה כאחת. בכף ידה הענוגה החזיקה עפרון ופנקס ההכתבות, אך משהציצה בבראון הבינה מיד שאין הוא רוצה להכתיב הפּעם ונשארה על הסף:
– יס, סיר?
– קראי לי לחיגר.
– שמע נע חיגר, פנה אליו בראון בהיכנסו – מה נשמע?
– עובדים. – השיב לו זה בקצור.
– משוחחים על התאונה?
– כמובן.
– מה אומר דובנר?
– מחרף ומגדף…
–המ… יש לו עוד עדים?
– סבורני שכן. זילברמן, וינברג ואחרים ששמעו כאשר דרש ממך מאיר לתקן את השולחן, ימצאו לו עדים די והותר…
– עסק־ביש! מה דעתך!
– דעתי היא שצריך לסדר את הענין עם מאיר גופו עוד לפני התחברו עם עורך־דין.
– נכון! הוא אשר חשבתי גם אנוכי. אם יפּול בידיו של איזה עורך־דין ידע זה איך לעשות מטעמים מכל הענין… סבורני שצדקת: עלי לסדר את הדבר עם ברגמן עצמו.
– לקרוא לו עכשיו?
– לא, לא. עליו להרגע קודם.
– הוא בודאי ינוח שבוע או שבועים ודבר זה אינו רצוי ביותר כי בינתים יוכל להתקשר עם עורך־דין ולפתוח מיד בפעולה; ימצאו ידידים אשר ישיאו לו עצה טובה ויעזרו לו בסדור הדבר. לדעתי אסור להחמיץ את ההזדמנות, כי דובנר בודאי שיורהו עוד הערב מה לעשות ואיך להתנהג…
– יוּ סיד איט!
החיגר קימט את מצחו ובראון האיץ בו:
– ובכן, מהי עצתך?
– עוד מעט ויסיים הרופא את טפּולו בו. תצא איפוא ותסיע אותו הביתה במכוניתך. תדבר אתו בדרך או בדירתו… יתכן שיעלה בידן לסדר את הענין עוד היום.
בראון הוריד זרועו וטפח בכפו על השולחן טפיחת־הסכמה:
– אולרייט!
ג
כעבור שעה קלה, לאחר שנבדק מאיר על ידי הרופא וידו חופשה לו יפה, קרב אליו מיסטר בראון ואמר לו רכות:
– קודם־כל עליך לנוח שלושה שבועות, ועכשיו בוא, רד אתי ואסיעך הביתה במכונית שלי.
– תודה רבה, מיסטר בראון, אך יכול אני לנסוע גם בסובוויי…
– שמע נא, ר' יהודי לדברי, ואַל תשתטה!
הוא שילב את זרועו בזו של מאיר והחל מובילו בזהירות לעבר הדלת.
בראון הושיב את מאיר על ידו בתוך מכוניתו המצוחצחה, הפליג לתוך הרחוב הסואן וביקש לנַחש:
– סבורני שאתה גר בברוקלין?
– לא. בברונכס.
רגעים אחדים נסעו השנים בלי לדבר איש לרעהו. בראון הוביל את המכונית ביד חרוצה וזריזה, כשבזוית פיו תחובה לו סיגרת האוואנה כבויה, ומגבעתו האפורה שמוטה לו על פדחתו. מאיר ישב על ידו שותק, מכונס ורציני.
באחד מקרני הרחובות, כאשר עצר בראון במכוניתו ותקע את מבטיו בפנסי התנועה האדומים כשהוא מצפה לראותם הופכים ירוק, למען יוכל להמשיך את דרכו – פנה למאיר היושב על ידו:
– מה היד, כואבת?
– כמובן…
– תנוח שבועים או שלושה ואחר כך –
– אחר־כך – התאזר מאיר ושסעו – אשאר בעל מום!…
– ידידי, אסונות מתרחשים…
– נכון, אבל ישנם אסונות שאפשר להמנע מהם בהחלט!
בראון רטן לו משהו מתחת לשפמו והריץ שוב את המכונית כשהוא מפלס לה דרך בזריזות רבה בין המכוניות הרצות ומשתקשקות כזרם מים אדירים, כנחשול המזנק קדימה. הוא שתק רגעים מספּר֚, כמבקש לשקול במוחו יפה את המלים אשר הוא אומר להגיד לפועלו שנפגע. קשה היה לו לפתוח בשיחה אך הוא החליט להביא את הענין לידי גמר עוד היום. הוא העיף מבט חטוף בפני פועלו וכאשר הבחין והכיר שהמתיחות הקודמת רפתה, הזעם ניטל מהם, והבעת פניו היא רצינית אך שקטה יותר, היאט את מהלכה של המכונית, והיפנה אליו את פניו:
– מיסטר ברגמן, רוצה אני להגיד לך כמה דברים בענין התאונה שאונתה לך, אולי באשמתי…
מאיר שתק.
– תסלח לי שאני פותח דוקא עכשיו בענין זה, אבל הרי מכיר אתה אותי בתור אדם מעשי, איש הביזנס שהנמוסים היתרים והמליצות הנאות הם למשא עליו. אוהב אני לגשת לענין ישר ולא בעקיפין. כפי שאני מבין הן לא תעבור בשתיקה ותתבע אותי לדין, לא כך?
מאיר השיב לו בקול מהסס במקצת:
– יתכן…
– ובכן, רוצה אני למנוע אותך מצעד זה לטובתך.
– לא תוכל! יש לי עדים…
בראון גחך בערמומיות:
– רק לא להתרגז, ידידי. טרם גמרתי את דברי. לא אכחיש שאשמתי אינה מוטלת בספק… הזנחתי את הדבר והיה עלי לתקן את השולחן. ברם, אדם טרוד אני ועשיתי משגה. את הנעשה אין להשיב. אך רוצה אני כעת להסביר לך כמה דברים. אתה בודאי שתתבע אותי לדין. תתקשר עם איזה עורך־דין אשר ינהל בשמך את התביעה. שופט יפסוק כמה שיפסוק, ועליך יהיה לשלשל לכיסו של עורך־הדין החצי מהפצויים שתקבל ממני… בודאי ידוע לך כי כך נוהגים אצלנו באמריקה?
– יודע אני.
– ובכן, ידידי, יש לי בקשה אליך ואתה תבין שהצדק אתי. שונא אני תכלית שנאה את עורכי הדין הנבלים, הפוחזים, אשר בלי לנקוף אצבע קטנה הם זוכים תמיד בסכומים עצומים; כסבור אני שאתה צריך לקבל את הפצויים המגיעים לך בהחלט, זכאי אתה לכך, אולם להפריש את החצי מהם לעורך־דין לא כדאי כלל וכלל!…
בראון הציץ בפני מאיר, לראות עד כמה משפּיעים עליו דבריו, והחל לשקול בדעתו את הסכום שעליו לנקוב. חושש היה שמא יפריז, או שמא יפחית ונמצאת תכניתו מקופחת. לבסוף המשיך:
– חושב אני כי עליך לשים לב להצעתי; עלינו להתפשר בדרך־שלום, בלי להפיל סנט אחד לכיסו של האורח הבלתי קרוא… אני מוכן – בלי לעמוד על המקח – לפצות אותך בסכום של אלף דולר, ולהבטיח לך גם להבא את עבודתך ב“שאפ” שלי… עליך לדעת כי אם תעמוד בריב איתי לא אוכל להעסיקך, ולהשיג עבודה במקום אחר יקשה עליך…
מאיר נפתע ונרעש. לא פלל לשמוע מפיו של בראון הצעה מפורשת כזו בסכום של אלף דולר! הסכום שהוצע לו היה בו כדי לפתור את השאלה החמורה שנתלבט בה בזמן האחרון… בלי להרהר הרבה ולשקול את הדבר יפה בדעתו, מוכן היה להביע לבראון את הסכמתו גמורה לסדור הענין בשלום ולקבל את ההצעה. אבל הוא לא ידע איך להגיד לו זאת ושתק. נבוך היה ודחה את תשובתו. בראון העיף בו מבט חודר וכסבור היה שתכניתו נתקפחה… שתיקתו של פועלו לא נראתו לו, והוא פתח שנית:
– אכן, יהודי עקשן אתה! הריני חוזר ואומר ומתרה בך כי תעשה שטות גדולה אם לא תשמע בקולי; תחמיץ הזדמנות נאה שאינה חוזרת… ברם, רוצה אני להיות נדיב־לב ביותר ולעשות עוד ויתור קטן, כי בעצם צר לי באמת על המקרה שאירע, ואני מוסיף לך עוד מאתים דולר וחסל!
מאיר היה מרוצה בהחלט. אך הוא התאמץ שלא להבליט לבראון את חדוותו הכמוסה והשיב לו בקול רפה, כמאונס, בלי להביט לעברו:
– טוב. איני רוצה לריב.
– אולרייט! ידעתי שלא נריב!
בראון מיהר להטות את המכונית לרחוב צדדי שהתנועה לא התגעשה בו ביותר והתעכב על־יד המדרכה. באדישות מעושה הוציא מכיס מעילו את פנקס השיקים שלו, פתחו, הניחו על ברכיו והחל שורט עליו בעט נובע, בכתב מגושם וגס, ספרות ומלים. כאשר גמר לרשום ולהדגיש יפה את הסכום – מלאכה שכבר היתה שגורה בידו – תלש את השיק והגישו למאיר באדיבות רבה:
– פּליז, מיסטר ברגמן!
מאיר הושיט את ידו ובקבלו את השיק השיב בלשונו, אף הוא מתוך נמוס:
– טהאנק יוּ סר!
– נוור־מיינד! עשיתי את חובתי ותו לא, – ופתאום, כנזכר בדבר, הושיט למאיר פנקס שני ומסר לו גם את עטו – תואיל לרשום מלים אחדות.
– לשם מה? – תמה מאיר והניע את ידו הפצועה כי הכאב החל להציק לו.
בראון לא השגיח בכך והוסיף:
– כך, לשם פורמליות, אוהב אני שכל הענינים שלי יעשו בסדר הדרוש. תרשום שורות אחדות בלשון זו: (הוא אחד בידו וזרזו) “אני החתום מטה מיסטר מאיר ברגמן, מאַשר בזה שקבלתי מאת מיסטר מוריס בראון את הסך 1.200 דולר בתורת פצויים חלף האצבע שנקטעה בשעת העבודה. אני מודיע בזה, כי אין לי למיסטר בראון כל טענות או תביעות אחרות איזו שהן, בקש עם התאונה הנ”ל".
כאשר גמר מאיר לכתוב את האישור המבוקש, קצת מתוך התאמצות, כי ידו הפצועה הכאיבה לו מאד, פנה אליו בראון:
– כך. בסדר. עכשיו תואיל לרשום את התאריך ולחתום את שמך.
מאיר חתם. פניו הביעו עייפות רבה. הענין היה לו לזרא.
בראון הצית אש בסיגרה הכבויה ותפש בהגה:
– ועכשיו הבה ונסע!
הזיז את מכוניתו ממקומה, הכניסה שוב לרחוב הסואן ונצטרף למסע המכוניות הבלתי פוסק. מאיר עצם את עיניו מתוך חולשה והחל מתנמנם. בראון אשר ישב על ידו הסיק לו מסקנה אחרונה: “סבורני שהרוחתי בעסק־ביש זה לא פחות מאַלפּים דולר”… גורלו של פועלו שוב לא העסיק אותו. שעת צהרים הגיעה. חש רעב. בדמיונו הצטיירה דמותה הנאה של המלצרית הצהבהבת ב“מסעדה הכחולה” שבזכותה היה סועד שם.
ד
בצעדים כושלים, מזיע, מחום ומחולשה, עלה מאיר במדרגות המובילות לחדרו. את מעילו הטיל על הכסא, הוציא מתוך כיסו את השיק שקבל מאת מיסטר בראון, ישב על דופן מטתו והתפרקד עליה בזהירות, שלא להכאיב לידו הפצועה. ניגב את פניו המזיעים בכנף הסדין, והרים את השיק נגד עיניו, הסתכל בו יפה, באותיות ובספרות המשחירות בטור אחד, ושפתיו הפטירו חרש, מתוך ליאות, בלי כל כוונה: אלף ומאתים דולר.
ראשו היה כבד עליו והתנומה החלה תוקפת אותו. הוא צם את עיניו וידו האוחזת בשיק צנחה ברפיון לצדו. כשחזר ופקח את עיניו שלטה בחדר אפלה גמורה. המיית הכרך שעלתה מן הרחוב החזירה אותו אל המציאות, הרוחשת שם למטה כרגיל, וזכרונו החל מאחה במוחו את פרטי היום שחלף. נפשו נעכרה עליו בהצטייר לפניו מעשה מכירת האצבע הקטועה.
הוא גם בהשענו על ידו הימנית, חלף אלכסונית את החדר ולחץ על כפתור החשמל שהיה קבוע על־יד הדלת. האור הציף את החדר, ועיני מאיר נתקלו בשיק הירקרק שהוטל על גבי הרצפה. הוא גחן להרימו מתוך גניחה קלה, הסתכל שנית בפירוט הסכום המקנה לו את האפשרות להעביר אליו לבסוף את בני ביתו, שאלה שכה התלבט בה ושנפתרה לפתע בהיסח־הדעת ובאורח כה מוזר. יחד עם רגש השמחה על אפשרות בלתי־צפויה זו, עיוה חיוך עגום את פניו, ובחשבו על מה שאירע, עמד והסיק לו מתוך מנוד־ראש מסקנה אחרונה: ערכה של אצבע במדינה זו – כך וכך; ערכה של יד – ודאי כך וכך; ערכה של רגל – ודאי כך וכך, ואילו ערכו של האדם אשר נשמה בקרבו, בעיני כותב השיק, בעיני זה החולש על גורלם של מאות כמוהו – אפס גמור!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.