רקע
שלום עליכם
מעשה שאין לו סוף הוא מעשה־כשפים

 

דבר מאת המתרגם    🔗


את הסיפּוּר הזה פּירסם שלוֹם־עליכם תּחילָה בשם “מַעשׂה שאֵין לוֹ סוֹף” (“אַ מַעשׂה אָהן אַן עֶק”), ואַחַר־כּךְ, בּמַהדוּרה השנייה, שינה אֶת שמוֹ וקרא לוֹ “החַייט המכוּשף” (“דֶער פאַרכּישוּפטעֶר שנַיידעֶר”) אַף שינה קצת אֶת סוֹפוֹ, השמיט אֶת הפּרק האַחרוֹן שלא נשלם ונתן בּמקוֹמוֹ כּמין אֶפּילוֹג קצר.

הסיפּוּר כּבר תּוּרגם פּעם לעברית בּשם “מַעשׂה־כשפים” ונתפּרסם, בּעילוּם שם המתרגם, על־ידי הוֹצאַת “מוֹריה” בּאוֹדיסה, בּצירוּף סיפּוּרוֹ העממי של ח. נ. בּיאליק “יוֹם הששי הקצר”, בּחוֹברת אַחַת, שהשם הכּוֹלל שלָה היה “מסיפּוּרי־עם”. התּרגום, שנַעשׂה על־ידי המשוֹרר שמעוֹן גינצבּוּרג, נערךְ על־ידי ח. נ. בּיאליק בּסיוּעוֹ של י. ח. רבניצקי. בּיאליק, כּפי שנראֶה לכל עיִן בּוֹחנת, הוֹסיף על התּרגוּם כּמה וכמה נפכים משלוֹ ואָצל עליו מתּפאֶרת לשוֹנוֹ. ואוּלָם הנוֹסַח העברי ההוּא, ששלוֹשה סוֹפרים שוֹנים טיפּלו בּוֹ, יצא פּעמים מטוּלָא וּפעמים

מסוּרבּל קצת בעוֹשר “למדני” וּבשׂפת־יֶתר, ועל־ידי כּךְ נפגמוּ הפּשטוּת של הסיגנוֹן השלוֹם־עליכמי והצלילוּת של ההוּמוֹר השלוֹם־עליכמי, זה השוֹפע מאֵלָיו, מעֶצם העניין, ואֵינוֹ זקוּק לצירוּפים וּלהמצאוֹת, שמקוֹרם

בּלשוֹן־חכמים.

עכשיו תּירגמתּי את הסיפּוּר תרגוּם חָדש, לפי שיטתי, להתאִימוֹ לאוֹתוֹ הסיגנוֹן, שבּוֹ תּירגמתּי אֶת שאָר כּתבי

שלוֹם־עליכם (מַה שעשׂיתי גם קוֹדם לָכן בּסיפּוּרים אחָדים, שתּוּרגמוּ תּחילָה על־ידי ח. נ. בּיאליק וי. ח. רבניצקי).

דבר הלָמד מעניינוֹ, שלא משכתּי אֶת ידִי מן המקוֹמוֹת המוּצלָחים שבּתּרגוּם הראשוֹן (אַף כּי צירפתּים, לשם אחידוּת הסיגנוֹן,

צירוּף חָדש), ולא עוֹד, אֶלָא שפּעמים כּיוונתּי, מדעת ושלא מדעת, לאוֹתה הדרךְ, שבּה הלכוּ המתרגמים הקוֹדמים.

ואשר לגוּף הסיפּוּר – השתּדלתּי לדייק יוֹתר מן הקוֹדמים בּפרטי המקוֹר, לא גָרעתּי ממנוּ דבר לשם קיצוּר סתם, אֶלָא מתּוֹךְ בּחינה ספרוּתית בּלבד. ויש גם מקוֹמוֹת, שהוֹסַפתּי עליהם מַשהוּ מתּוֹךְ אוֹתה בּחינה (למשל, בּחליפת־המכתּבים בּין ראשי הקהילוֹת של שתּי העיירוֹת), – כּכל שהיִיתי עוֹשׂה בּשאָר כּתבי שלוֹם־עליכם בּחַיי המחַבּר וּברשוּתוֹ.

ואת סיוּם הסיפּוּר, שבּתּרגוּם העברי הראשוֹן הוּשמַט ממנוּ, מטעם בּלתּי מוּבן, אוּלי לשם קיצוּר טכני, פּרק שלם, תּירגמתּי בּשלימוּת, אַף צירפתּי אוֹתוֹ על־פִּי שתּי הנוּסחָאוֹת של המקוֹר לעשׂוֹתוּ אֶחָד. ושם קראתי לסיפּוּר “מַעשׂה שאין לוֹ סוֹף”, כּשמוֹ הראשוֹן, שהוּא מַתאִים יוֹתר

לטבעוֹ, הלָקוּחַ מתּוֹךְ “פּינקס ישן” כּמַעשׂה שלא נשלָם.


 

פרק א    🔗

אִיש היה בכתריאֵליבקה וּשמוֹ שמעוֹן־אֵליהוּ, ואַנשי העיר קראוּ לוֹ “שמעוֹן־אֵלי שמַע־קוֹלנוּ”, עם שם קוֹלוֹ, שהיה נוֹהג להתפּלל בּבית־הכּנסת בקוֹל רם, מתּוֹךְ התלהבוּת הרגש וחוֹם הנפש, קוֹרא בּגרון, מסַלסל בּניגוּן וּמסַלד בְּהילָה, מריע וּמַצריחַ וּמַרעיש

עוֹלָמוֹת. והיה האִיש חַייט – לא חָלילָה מן החַייטים הגדוֹלים, הראשוֹנים בּמַעלָה, אֵלה התּוֹפרים בּגָדים על־פּי הלכוֹת הזשוּרנַאל, אֶלָא חַייט

מַטליא, כּלוֹמַר, שהיה מוּמחה רב להניחַ טלאי וּטלאי על־גבּי טלָאי לאַחוֹת קרעים אִיחוּי שאֵינוֹ ניכּר, אוֹ לסרס כּל מַלבּוּש, כּרצוֹן אִיש

וָאִיש, לצדוֹ השׂמאלי, להפוֹךְ ישן לחָדָש. היה נוֹטל, למשל, חָלוּק ישן ועוֹשׂהוּ קפּוֹטה, אֶת הקפּוֹטה, לאַחַר שאַף זוֹ נתיישנה, חוֹזר ועוֹשה

זוּג תּחתּוֹנים, מן התַּחתּוֹנים גוֹזר ועוֹשׂה חזייה, והחזייה מוֹצאת בּסוֹף ימיה אֶת תּיקוּנה בּגילגוּל אַחר. ואַל תּהא מלָאכה זוֹ קלה

בּעיניכם! וּמפּני שכּתריאֵליבקה היא עיר שכּוּלָה

עניִים וּתפירת בגָדים חדשים אֵינה דבר המצוּי שם, היה שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ מכוּבּד מאוֹד בּעֵיני הבּריוֹת וּשמוֹ הוֹלךְ לפניו כּאוּמן

גָדוֹל, יחיד במינוֹ, המַפליא לעשׂוֹת. ורק חסרוֹן אֶחָד נמצא בּוֹ, שלא היה יכוֹל לחיוֹת בּשלוֹם עם הנגידים והיה אוֹהב בּכלָל לחקוֹר בּמוּפלָא ממנוּ, מציץ לתוֹךְ עסקי הקהל, תּוֹבע אֶת עֶלבּוֹן העניִים והאֶביוֹנים, מדבּר דוֹפי בּבעלי־הטוֹבוֹת העוֹסקים בּצרכי ציבּוּר, מגנה בּפרהסיה את בּעל־הטכסה, אומר עליו, כּי הוּא עוֹשק דלים ורוֹצץ אֶביוֹנים, מוֹצץ דמי עניִים כּעלוּקה ואוֹכל אֶת בּשׂרם בּכל פּה, ועל השוֹחטים והרבּנים,

הנוֹתנים יד לפוֹשע שכּמוֹתוֹ, היה אוֹמר: כּי זוֹהי כּנוּפיה של צבוּעים וּמתחַסדים, כּת של גנבים ורמאִים, גזלָנים וחַמסנים, תּיפּח רוּחוֹ של אבי אבוֹת הטוּמָאה שלָהם, עד תּרח הזקן ועד הדוֹד יִשמעאֵל בכלָל!

בּתוֹך בּעלי־המלָאכה, אַנשי חברת “פּוֹעֵל צדק”, נחשב שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ אִיש “יוֹדע נַגן”, שפּירוּשוֹ בּלשוֹנם: אָדם המבין בּטיב האוֹתיוֹת הקטנוּת, משוּם שהיה מַשפּיע עליהם שפע של פּסוּקים וחצאֵי פּסוּקים מתּוֹךְ הגמרא והמדרשים, רוּבּם מיני מַאמרוּת וּפתגָמים שלא היוּ ולא נבראוּ, כּגוֹן: “אַנשי מספּריִים וָמַחַט בּני ישׂראֵל עמךָ”, “קטוֹנתּי מכּל הצרוֹת”, “אָגיל ואֶשׂמַח”, "וַיִתרוֹצצוּ

וַיִתפּוֹצצוּ", “היוֹם הרת עוֹלָם – והיִית אַך שׂמח”, "בּרוּך יוֹצר

המאוֹרוֹת", וכיוֹצא בּאֵלוּ פּיטוּמי מלים בּלשוֹן־הקוֹדש, שהיוּ שגוּרים

בּפיו בּכל עֵת תּמיד. ולא עוֹד, אֶלָא שהיה לוֹ גם כּמין קוֹל נאֶה, אָמנם צרחָני וגרגרני בּיוֹתר, והיה בּקי בּכל הנוּסחָאוֹת והניגוּנים של התּפילוֹת, והיה אוֹהב אַהבת־נפש אֶת העמוּד, כּלוֹמַר, שהיה שקוּד לעבוֹר לפני התּיבה כּבעל־תּפילָה, בּין בּימוֹת החוֹל וּבין בּשבּתוֹת וימים טוֹבים, והיה גבּאי בּבית־הכֹּנסת הקטן של חַייטים, סוֹפג שם מַכּוֹת־לחי מידי הנֶחרים בּוֹ, על־פּי רוֹב בּשׂמחַת־תּוֹרה, כּשהיה מחַלק פּסוּקי “אתּה הָראֵית”, כּמנהג העוֹלם.

שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ, אף־עַל־פּי שהיה כּל ימיו עני מרוּד, כמעט אֶביוֹן, לא חָלשה דעתּוֹ מעוֹלָם. "אַדרבּה, היה אוֹמר, מַרבּה עניוּת – מַרבּה שׂמחָה, מַרבּה רעב – מַרבּה זמרה, כּמוֹ ששנוּ

חכמים בּלשוֹן המשנה: יאָה עניוּתא ליִשׂראֵל כּפוּזמקא סוּמקתא לבתוּלתּא חיורתא"...

קיצוּרוֹ של דבר, שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ היה על־פּי טבעוֹ מאוֹתם העניִים, שקוֹראִים לָהם “דלים עליזים”. הוּא עצמוֹ היה קטן־קוֹמה, מכוֹער, לא תּוֹאַר לוֹ ולא הדר, בּשׂער ראשוֹ השחוֹר המסוּלסל אחוּזים מילמוּלים של מוֹךְ וּמחָטים הרבּה נעוּצוֹת לוֹ בּדשי בּגדוֹ,

זקָנוֹ זקן־תיִש, חוֹטמוֹ שׂרוּע קצת, שׂפתוֹ התּחתּוֹנה סדוּקה קצת, ורק עֵיניו עֵינַיִים גדוֹלוֹת, שחוֹרוֹת ושׂוֹחקוֹת תמיד, וַהליכתוֹ מתּוֹךְ

רקידה קלה, מרקד וּמפזם תּמיד מין פּזמוֹן מתּוֹךְ חוֹטמוֹ: “היוֹם הרת עוֹלָם – והיִית אַךְ שׂמח!”…

וַיהי לוֹ בּנים ובנוֹת – שמעוֹן־אֵלי שמַע־קוֹלנוּ היה מטוּפּל בּילָדים מכּל הגילים, גדוֹלים וּקטנים, רוּבּם בּנוֹת, מהן שכּבר

הגיעוּ לפרקן. ושם אִשתּוֹ – ציפּה־בּיילה־רייזה, שהיתה עֵזר כּנגדוֹ, כּלוֹמר, היפּוּכוֹ הגמוּר: גבוֹהה, אדוּמַת־פּנים, בּריאַת־בּשׂר, אִשה יהוּדית שמַראיה מראֶה קוֹזאק. למן היוֹם שנכנסוּ לחוּפּה שׂמה עליו כּפּיה

ולא הרפּתה עוֹד ממנוּ, לָבשה בּגדי גבר והיתה השׂוֹררת בּבּיתה, היא הבּעל ולא הוּא! שמעוֹן־אֶלי היה נוֹהג בּה דרךְ־אֶרץ וּמקבּל מרוּתה. כשהיתה פּוֹצה עליו פּיה, היה כּוּלוֹ רוֹעֵד מפּניה, וּפעמים, בּינוֹ לבינה, כּשנתגלגלוּ הדברים והגיעוּ לידי כּךְ, היתה חוֹלקת לוֹ אַף מַכּת־לחי. אֶת מַכּת־הלחי היה שמעוֹן־אֶלי טוֹמן בּכיסוֹ ופוֹסק בּשעת מַעשׂה פּסוּק משלוֹ:

  • היוֹם הרת עוֹלָם – והיִית אַךְ שׂמחַ! בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה כּתוּב לאמוֹר: "והוּא – כּלוֹמַר הבּעל, יִמשוֹל – חַייב לשלוֹט, בּךְ – בּאִשתּוֹ! גזירה היא ואֵין להשיב, אפילוּ יבוֹאוּ כּל מַלכי מזרח וּמַערב, לא יוֹעילוּ כּלוּם!…

וַיהי הַיוֹם, בּקיִץ היה מַעשׂה, וציפּה־בּיילה־רייזה שבה מן השוּק וסַלה בּידה, פּניה נרעמים וכוּלָה רוֹגזת.

עמדה והשליכה מתּוֹךְ הסַל אֶת אגוּדת השוּם עם מעט הכּרפּס ותפּוּחי־האדמה וקראה בּחמַת־רוּחָה:


  • יֵרד כּל זה למַעמַקי האדמה! קצתּי בּחיי מפּני הבּיִת

השוֹמם הזה! יוֹם יוֹם אני צריכה להוֹגיע את מוֹחי ולחשוֹב מַחשבוֹת, מַה מבשלים לארוּחַת־צהריִים! האם ראש מיניסטר ראשי? עוֹד פּעם בּציקים עם תּפּוּחי־אדמה, ושוּב פּעם בּציקים עם תּפּוּחי־אדמה, אַל אחטא לאלוֹהים בּשפתי! הנה, למשל, נחָמה־ברכה, קבּצנית שכּמוֹתה, ענייה שכּמוֹתה, אביוֹנית שכּמוֹתה, דלפוֹנית שכֹמוֹתה – ויֶש לָה

עֵז! כּל־כּךְ משוּם מה? משוּם שיש לה בּעל ולייזר־שלמה שמוֹ, אמנם גם הוּא חַייט, ואַף־על־פּי־כן בּן־אָדם! וכי קלה בעֵיניכם עֵז? עֵז בּבּיִת – בּרכה בּבּיִת. יֶש כּוֹס חָלָב לפי הילָדים, יכוֹלה אַתּ

לבשל פּעם דייסה בּחָלָב, לפטוֹר עצמךְ מארוּחַת־צהרִיים, לָצאת ידי חוֹבתךְ בּמקוֹם ארוּחַת עֶרב, לטעוֹם טעם של חָלָב חָמוּץ, של פּרוּסַת גבינה, של מעט חמאָה – למַען דעת, כּי אַף אַתּ חַיה בּעוֹלָמךְ!

  • ודאי שהדיןַ עמךְ, – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי בּנַחַת. –

כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּכל שבּת בּפרקי־אבוֹת: “כּל יִשׂראֵל יש לָהם חלק” – כּל יהוּדי חַייב שתּהא לוֹ עֵז. וכן מצינוּ פּסוּק מפוֹרש גם…

  • מַה יוֹעיל לי פּסוּק מפוֹרש שלך? – נוֹתנת עליו ציפּה־בּיילה־רייזה בּקוֹלָה. – אני טוֹעֶנת לוֹ בּעֵז, והוּא מוֹדה לי בּפסוּק! הנה אָקוּם ואֶפסוֹק לךָ פּסוּק, ויִיפּסק ראשךָ מעליךָ! בּפסוּקים הוּא מפרנס אוֹתי, נוֹתן־לחמי היפה, חדל־אִישים שכּמוֹתוֹ! השוֹמע אַתּה? אֶת כּל התּוֹרה כּוּלָה שלךָ אני נוֹתנת בּחמיצה

אַחַת של חָלָב!…

בּטענוֹת אֵלוּ וכיוֹצא בּאֵלוּ היתה ציפּה־בּיילה־רייזה בּאה עליו כּמה פעמים בּיוֹם. וכךְ אָרכוּ הדברים עד שעמד שמעוֹן־אֶלי והבטיחַ לָה בּתקיעת־כּף, כּי רשאִית היא לישוֹן בּמנוּחָה – הָיה תּהיֶה עֵז, בּעזרת השם יִתבּרךְ. העיקר הוּא הבּטחוֹן, היוֹם הרת עוֹלָם – והיִית אַךְ שׂמח!

וּמאוֹתוֹ יוֹם ואֵילך התחיל שמעוֹן־אֶלי לצרף פּרוּטה לפרוּטה צימצם אֶת צרכיו, חיסר את נַפשוּ מטוֹבה, מישכּן את קפּוֹטת־השבּת שלוּ בּמלוה, על־מנת לפרוֹע אֶת החוֹב בּדמי־שבוּע, וכךְ קבץ על יד סכוּם הראוּי להתכּבּד, ונמנוּ וגָמרוּ, הוּא וציפּה־בּיילה־רייזה אִשתּוֹ, שהוּא נוֹטל את צרוֹר הכּסף והוֹלך לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה לקנוֹת עֵז. ולָמה לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה דווקא? שני טעמים בּדבר. ראשית, משוּם שקוֹזוֹדוֹיֶיבקה מקום של עזים היא, כּפי ששמה עצמוֹ מעיד עליה: קוֹזוֹדוֹיֶיבקה בלשוֹן עם האָרץ פּירוּשה בּלשוֹננוּ “חוֹלבת העזים”. והשנית, משוּם שציפּה־בּיילה־רייזה שמעה מסַפּרים בּשם שכנה אַחַת, שהיא עצמה אֵינה מדבּרת עמה זה שנים אחָדוֹת, כּי זוֹ שמעה מפִּי אחוֹתה, שבּאה אֵליה להתאָרחַ מקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, כי יש אֶצלָם בּקוֹזוֹדוֹיֶיבקה יהוּדי־מלמד תִּינוֹקוֹת, שקוֹראִים לוֹ “חַיִים־חָנה החָכם”, בּלשוֹן סַגי־נהוֹר, משוּם ששוֹטה מוּפלָג הוּא, וּלחַיים־חָנה החָכם יש אִשה, שקוֹראִים לָה “תּימה־גיטל השתקנית”, משוּם שנתבּרכה בּתשעה קבּים שׂיחָה, וּלתימה־גיטל השתקנית יש שתּי עזים, וּשתּיהן חוֹלבוֹת. והרי יֶש כּאן להקשוֹת: בּמה זכתה זוֹ, שיִהיוּ לָה שתּי עִזים, ועוֹד עִזים חוֹלבוֹת? וכי לא יכוֹל היה העוֹלָם להתקיים, אִילוּ לא היתה לָה אפילוּ עז אַחַת? יֶש, בּרוּך השם, יהוּדים, שאֵין לָהם אפילוּ חצי עֵז, – אִם כּן, כּלוּם מתים הם?

  • וַדאי שהדין עמךְ, לכל הדעוֹת! – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי לאִשתּוֹ. – הלא זוֹהי טענה עתּיקה מקדמוֹנים, שכּל העוֹלָם כּוּלוֹ מתחַבּט בּה, כּמוֹ שמצינוּ פּסוּק מפוֹרש בּגמרא: “אַסכּקוּרדא דבּרבּנתּא…”

  • שוּב! שוּב הוּא כּאן בּפסוּק! – נכנסת אִשתּוּ לתוֹךְ

דבריו. – פּתח בּעֵז וסיֵים בּפסוּק! ואַתּה מוּטב שתּלךְ לשם, אֶל המלמד הקוֹזוֹדוֹיֶיבקאי, ותאּמַר לוֹ כּך וכךְ: שמוּעה שמַענוּ, כּי יש לָכם שתּי עִזים, וּשתּיהן חוֹלבוֹת. לָמה

לָכם שתּי עִזים חוֹלבוֹת? לכפּרוֹת? וַהלא מסתּמא מבקשים אַתּם

למכּוֹר אַחַת מהן – מכרוּה לי! מַה מכּם יהלוֹךְ?… כּךְ, בֹלָשוֹן זוֹ, תּדבּר אליהם. המבין אַתּה?

  • מבין אני. אֶלָא מה, כּלוּם איני מבין? – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי. – אִם לי הכּסף, כּלוּם צריךְ אני לדבּר תּחנוּנים? הכּסף קוֹנה הכּל, כּכּתוּב: “כּסף וזהב מטהר חזירים”. ורק אוֹי לוֹ למי שאֵין המַטבּע מצוּי חָלילָה בּכיסוֹ, כּמוֹ ששנוּ

חכמים: “עני חָשוּב כּמת”, פּירש רש"י: אִם אֵין פּיתּא – עלה למיטה. וכן מצינוּ פּסוּק מפוֹרש גם בּמדרש: “אַסכּקוּרדא דבּרבּנתּא דפרסמַכתּא”…

  • עוֹד פּעם פּסוּק ושוּב פּעם פּסוּק! הפּסוּק כּבר

פּסק את ראשי! הלוַאי שתּשקע בּמַעמַקי האדמה! – אוֹמרת לוֹ ציפּה־בּיילה־רייזה וּמקפּחת אוֹתוֹ בּאָלָה וּקלָלָה, כּדרכּה, וחוֹזרת וּמשננת לוֹ אֶת המַעשׂה אשר עליו לעשׂוֹת, כּי ינֶסה תּחילָה דבר אל חַיִים־חָנה המלמד, אוּלי יעלה בּידוֹ. אֶלָא מה, שמא לא יִרצה המלמד? לָמה לא יִרצה? בּמה זכה הוּא, שיִהיוּ לוֹ שתּי עִזים, וּשתּיהן חוֹלבוֹת? יש, בּרוּךְ השם, בּעוֹלם, שאֵין להם אפילוּ חצי עז, – אם כן, כלום מתים הם?…

וכיוצא בטענות אלו, החוזרות חלילה.


 

פרק ב    🔗

הבּוקר אור, והחַייט שלָנוּ השכּים והתפּלל, נטל מַקלוֹ ואַבנטוֹ ויצא בּשלוֹם לדרכּוֹ בּרגל.

אוֹתוֹ יוֹם ראשוֹן בּשבּת היה, יוֹם קיִץ נאֶה, צח וחָם.

זה זמַן רב לא ראה שמעוֹן־אֶלי את זיו העוֹלם הדוּר ונאֶה כּל־כּךְ, לא הרגיש את חוֹם השמש נעים וּמתוֹק כל־כך, לא טָעם טעם אַויר זךְ, משיב נפש. זה ימים רבים לא עלה באַפּוֹ ריחַ שׂדה עם דשאִים וכל מיני ציצים וּפרחים, לא הריחַ ריחַ אדמה דשנה ורענַנה, אַדמַת אלוֹהים, ועֵיניו לא ראוּ יער מֵצֵל בּאִילָנוֹת, וציפּרים עפות וּמצייצוֹת

בּמרוֹם, וּפרפּרים טסים וּמרחפים בּאַויר, וַחלָלוֹ של עוֹלם מלא רינה וצהלה, שׂמחָה לנפש ותקוָה טוֹבה. שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ בּילָה את כּל ימי חַייו בּעוֹלָם אַחר ועֵיניו ראוּ מַראוֹת

אחרים: מַרתּף אָפל עם כּתלים מפוּחָמים ליד הדלת תּנוּר עשֵן, עם יעים ויַתּוּכים, עם עביט של שוֹפכין מלא עד שׂפתוֹ, וסמוּך להם מיטה רעוּעה של שלוֹשה קרשים, וּבמיטה ילדים הרבּה, בּלא עֵין־הרע, כּל אֶחָד קטן מאָחיו, חציים ערוּמים וכוּלָם יחפים, לא־מרוּחָצים, תּמיד רעֵבים אָזניו שמעוּ קוֹלוֹת אחרים: “אִמא, לחם! אִמא, אוֹכל!” ועל כּל הקוֹלוֹת מנַצחַ קוֹלה הזוֹעֵם של ציפּה־בּיילה־רייזה: "אוֹכל? אל יֹאכלוּ תּוֹלעָים את בּשׂרכם, אֵל טוֹב

וּמיטיב, יחד עם אביכם חדל־האִישים! אַל תּיפּח רוּחכם, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, יחד עמוֹ!"… וכיוֹצא בּאֵלוּ קוֹלוֹת נעימים. ואַפּוֹ היה רגיל להריחַ ריחוֹת אחרים: ריחַ של קירוֹת לחים, שבּחוֹרף הם דוֹלפים ובקיִץ מַעלים עוֹבש, ריחַ של מַחמצת עם סוּבּים, של בּצל וּכרוּב, של טיט לח, של דגי־רקק מגוֹרדים, של מעיִים שרוּיִים בּמַיִם, וריחַ של בּלוֹאֵי בּגָדים, הנחרכים וּמעלים אֵד עם צחנה מתּחת למַגהץ המלוּבּן…

עכשיו, כּשמילט את נפשוֹ לשעה קלה מתּוֹךְ אוֹתוֹ חוֹשךְ צר ושוֹמם לאַויר העוֹלָם הרחב, החָפשי, המלא זיו ואוֹרה וריחוֹת בּשׂמים, הרגיש שמעוֹן־אֶלי שלנוּ את עצמוֹ כּמי שקפץ עם חוֹם היוֹם בֹצהרי־קיִץ ערוֹם אל תּוֹךְ הים. המַיִם הצוֹננים נוֹשׂאִים אוֹתוֹ, הגלים שוֹטפים אוֹתוֹ, והוּא טוֹבל וחוֹזר וטוֹבל, שוֹאֵף אֶת האַויר אֶל קרבּוֹ בּמלוֹא

חָזהוּ, טוֹעֵם טעם גן־עֵדן וטוֹב ויפה לוֹ.

"למשל, מה אִיכפּת לוֹ להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, – מהרהר שמעוֹן־אֶלי בּלבּוֹ, – אִילוּ כּל אֶחָד מאִתֹּנוּ, בּעלי־המלָאכה, יכוֹל

היה לָצאת בכל יוֹם, אוֹ יהא אפילוּ פּעם אַחַת בּשבוּע, לכאן, למרחַב השׂדה, ליהנוֹת קצת מזיו עוֹלָמוֹ? אִי, אָבינוּ שבּשמַיִים, עוֹלָם נאֶה

זה, עוֹלָמךָ אשר יצרתּ!" ושמעוֹן־אֶלי מַתחיל לזמר מתּוֹךְ תּפילת מוּסף של שבּת ראש־חוֹדש, ותוֹךְ כּדי זמרה מתרגם לעצמוֹ אֶת הפּסוּקים, על־פּי דרכּו: "אַתּה יצרתּ – אַתּה, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, בּראת לךָ, עוֹלָמךָ – אֶת העוֹלָם הנאֶה הזה, מקדם – מחוּץ לָעיר, בּחַרתּ בּנוּ – בּיררתּ אוֹתנוּ, אֶת בּני יִשׂראֵל עמךָ, מכּל האוּמוֹת – מכּל הגוֹיִים, להוֹשיבנוּ שם בּכתריאֵליבקה עירךָ בּמַחשכּים, צפוּפים

וּדחוּקים, כּבוּשים וּלחוּצים, כּדגים מלוּחים בּחָבית, וַתּתּן לָנוּ

– אוֹי, צרוֹת וּמַכאוֹבים נתתּ לָנוּ, עוֹני ודלוּת וכל מיני פּוּרעניוֹת,

קדחת וּרביעית וכל מיני חלָיים רעים נתת לָנו, בּרחמיךָ הרבּים – בּים – בּים – בּים!"…

כּךְ מזמר לוֹ שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ זמר חרישי מתּוֹךְ חוֹטמוֹ, והוּא מתאַוה להתנַפּל כּאן בּדרךְ־הילוּכוֹ, כּמוֹת שהוּא, על

הדשא הירוֹק בּשׂדה, להשתּטחַ וּלהחליץ עצמוֹתיו וליהנוֹת קצת מעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. אֶלָא מיד הוּא נזכּר בּשליחוּתוּ המוּטלת עליו ואוֹמר לעצמוֹ: “עד כאן אוֹמרים בּשבּת הגָדוֹל – דיֶיךָ, שמעוֹן־אֶלי לזמר! הלךְ לעוֹלָמוֹ – לֵךְ, אָחי, בּכוֹחךָ זה והוֹשעתּ את זוּגתָךָ, את ציפּה־בּיילה־רייזה שתחיֶה! אֶת עצמוֹתיךָ תּחליץ, אִם יִרצה השם, בּפוּנדק־האַלוֹנים. שם יש לךָ שאר־בּשׂר בּמקצת, דוּדי המוֹכסן. שם אֶפשר למצוֹא בּכל עֵת וּבכל שעה מעט מַשקה, לקיים מַה שנאמַר: ותלמוּד תּוֹרה כּנגד כּוּלָם – כּוֹס מהיכא־תיתי שקוּלָה כּנגד כּל תענוּגוֹת העוֹלָם הזה”… ושמעוֹן־אֶלי משנס מתניו וּפוֹסע והוֹלךְ לדרכּוֹ הלאָה.


 

פרק ג    🔗

כּאֶמצע הדרךְ, בּין שתּי הערים כּתריאֵליבקה וקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, עוֹמד בּשדה פּוּנדק, שקוֹראים לוֹ “פּוּנדק־האַלוֹנים”.

פּוּנדק זה כּוח המוֹשךְ יֶש בּוֹ, מעֵין כּוֹחָה שֶל אֶבן שוֹאֶבת,

שמוֹשךְ אֵלָיו את כּל בּעלי־העגָלוֹת עם נוֹסעֵיהם, בּין אֵלוּ שנוֹסעים מכּתריאֵליבקה לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה וּבין אלוּ שנוֹסעים מקוֹזוֹדוֹיֶיבקה

לכתריאֵליבקה – אלוּ ואלוּ אִי־אפשר לָהם שלא יסוּרוּ לפוּנדק־האלוֹנים, ולוּא לשעה קלה. אֵין איש יוֹדע, כּוֹח־משיכה זה מהוּ. יש אוֹמרים, משוּם שבּעל הפּוּנדק, דוּדי המוֹכסן, הוּא איש טוֹב ונוֹח לבּריוֹת

וּמַכניס־אוֹרחים גָדוֹל, כּלוֹמר, שכּל אֶחָד מן העוֹברים והשבים מוֹצא אֶצלֹו בּמחיר השוה לכל נפש כּוֹס מַשקה הראוּי להתכּבּד עם כּל מיני־קינוּחַ משוּבּחים. ויש אוֹמרים, משוםּ שדוּדי זה הוּא אֶחָד מאוּתם אַנשי החברה, שקוֹראִים לָהם “מנַחשים” אוֹ “נביאים”, שהם עצמם אֵינם עוֹסקים בּגניבוֹת, אֶלָא יש לָהם מַגָע וּמַשׂא עם כּל הגנבים המפוּרסמים והם יוֹדעים את כּל צפוּנוֹתיהם, וּמפּני שאין זה אֶלָא בּגדר השׁערה, מוּטב שלא להאריךְ אֶת הדיבּוּר על כּךְ.

דוּדי היה יהוּדי מוֹכסן, בּריא־בשׂר, שׂעיר, בּעל כּרס רחָבה וּבעל חוֹטם נפוּחַ, וקוֹלוֹ כּקוֹל

שוֹר־הבּר. טוֹב היה חלקוֹ בּעוֹלָמוֹ, פּרנסתוֹ מצוּיה בּשפע, מזָויו

מלאִים, פּרוֹתיו חוֹלבוֹת, ולא עוֹד, אֶלָא שהוּא עצמוֹ נתאַלמן לעֵת

זקנתוֹ ונתמַעטוּ צרכיו. כּלוּם היה חָסר, כּמַאמַר הבּריוֹת, אֶלָא מיחוש ראש ומפּני שהיה ריקן וגס־רוּחַ ולא הבחין בּין ספר־סליחוֹת וּבין הגָדה של פּסח וּבין קוּנטרס של בּרכּת־המזון, היה שאֵר־בּשׂרוֹ שמעוֹן־אֶלי החַייט מתבּיֵיש בּוֹ: לא לכבוֹדוֹ היה הדבר, שהוא, שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ, איש יוֹדע נַגן וגבּאי בּבית־תּפילה, יֶש לוֹ קרוֹב מוֹכסן, בּוּר ועם־האָרץ. וּכנגדוּ דוּדי התבּיֵיש אַף הוּא, שיֶש לוֹ קרוֹב חַייט מַטליא, עני

ואֶביוֹן, שניהם התבּיישוּ זה בּזה ואף־על־פּי־כן, כּשראָה דוּדי את שמעוֹן־אֶלי נכנס אֶצלוֹ, קיבּל אוֹתוֹ בּזרוֹעוֹת פּתוּחוֹת וּבסבר פּנים

יפוֹת, וכל־כּךְ משוּם שהיה ירא מפּניו, ולא מפּני קרוֹבוֹ עצמוֹ היה יראה, אֶלָא מפּיו הרחב, פּה דוֹבר עתק.

  • בּרוּך הבּא, אוֹרחַ! מַה שלוֹמוֹ של יהוּדי

שמעוֹן־אֶלי? מה שלוֹם זוּגָתךָ ציפּה־בּיילה־רייזה? מה שלוֹם ילָדיךָ?

  • אט, מה אָנו מה חַיֵינוּ? – השיב לו החַייט בּפסוּק, כּדרכּוֹ. – מי בּרעש וּמי בּמֵגיפה – פּעמים כּךְ וּפעמים כּךְ, וּבלבד שאָנו חַיִים וקיימים, כּכּתוּב: אַסכּקוּרדא דבּרבּנתּא דפרסמַכתא דקוּרנסא… ואתּה מַה שלוֹמךָ, קרוֹבי היקר? מה חָדש אֶצלכם בּכּפר? זכרנוּ אֶת הדגה – עדיִין זוֹכר אני את טעם הלביבוֹת מן השנה שעברה ואֶת מעט המַשקה המוּבחר שלךָ, שזהו עיקר גָדוֹל אֶצלךָ. שהרי לעיֵין בּספר אִי אַתּה אוֹהב. לָמה רגשוּ גוֹיִים – מה חפץ לךָ בּמלה יהוּדית? אִי, רב דוּדי, רב דוּדי! אִילוּ אבּא שלךָ, הוּא דוֹדי רב גדליה־ווֹלף עליו השלוֹם, היה קם עכשיו מקברוֹ ורוֹאֶה את דוּדיק שלוֹ בּקלקלתוֹ, כּשהוּא יוֹשב כּאן בּכּפר כּגוֹי בּתוֹךְ כּל הגוֹיִים, להבדיל, היה חוֹזר וָמת. אבּא היה לךָ, רב דוּדי, שלא הניחַ רבּים כּמוֹתוֹ! יהוִדי כּשר היה, זכוּתוֹ יגן עלינוּ, היה שוֹתה ייש, בּמחילָה מכּבוֹדוֹ, מתּוֹךְ כּלי עמוֹק… קיצוּרוֹ של דבר, אֵין לךָ אָדם שאֵין לוֹ צרוֹר – אֵין שׂיחָה שאֵין בּסוֹפה מיתה. לךְ אֵיפוּא והָבֵא, לכל הפּחוֹת, מעט ייש, כּמוֹ שאָמַר התּנא רב פּימפּם: קפּוֹטה בּמַשכּנתּא ושיטפא דלישנא בגרוֹנם – את הקפּוֹטה תּמַשכּן ותקח מעט ייש…

  • שוּב? שוּב פּתחתּ בּלשוֹן־קידוּש שלךָ? – אוֹמר דוּדי

וּמַגיש לוֹ כּוס ייש. – מוּטב שתּאמַר לי, שמעוֹן־אֶלי, לאָן יהוּדי נוֹסע?"

  • יהוּדי אֵינוֹ נוֹסע, – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי וּמריק את

הכּוֹס אֶל תּוֹךְ גרוֹנוֹ. – יהוּדי הוֹלךְ בּרגל, כּמוֹ שאָנוּ

אוֹמרים בּהלל: רגליהם ולא יהלכוּ – רגליִים יש לךָ ואִי אַתּה חוֹלה מלפסוֹע.

  • מכּיוָן שכּךְ, – אוֹמר דוּדי, – אמוֹר לי, מַחמַד־לבּי, לאן יהוּדי פּוֹסע?

  • יהוּדי פּוֹסע – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי וּמֵריק כּוֹס שנית

– לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה הוּא פּוֹסע, לקנוֹת עזים, כּכּתוּב: עזים תּעשׂה לךָ – קנה לךָ עזים!

  • עזים? – שוֹאלוֹ דוּדי בּתמיהה. – מה ליהוּדי חַייט וּלמסחָר של עזים?

  • דיבּרה תּורה בּלשוֹן רבּים – עזים! – אוֹמר

שמעוֹן־אֶלי. – כּל עצמי אֵיני מתכּוון אֶלָא לעֵז אַחַת, אוּלי יַקרה אלוֹהים לפנַי עֵז הראוּיה להתכּבּד במקח השוה. כּלוֹמר, אני לא הייתי קוֹנה אפילוּ עֵז אַחַת, אֶלָא אִשתּי שתּחיֶה, זוֹ ציפּה־בּיילה־רייזה, הלא מַכּיר אַתַּה אוֹתה, כּמה קשת־עוֹרף היא! והתעקשה, אַחַת דיבּרה ולא תּוֹסיף: הכּצעקתה – הבה לי עֵז! ובעל, הלא אוֹמר אתּה, חַייב לשמוֹע בּקוֹל אִשתּוֹ, שהרי מצינוּ פּסוּק מפוֹרש בּמדרש־פּליאָה… הזוֹכר אַתּה, רב דוּדי, אֶת הפּסוּק במדרש־פּליאָה?

  • בּעניינים אֵלוּ – אוֹמר דוּדי – אַתּה בּקי יוֹתר

ממני. הלא יוֹדע אתּה שאֵין אני מחוּתן קרוֹב אֵצל זה… המדרש… ורק דבר אֶחָד, קרוֹבי היקר, אֶשאָלךָ: אֵיךְ הגעתּ אַתּה לידי כּךְ, שאַתּה מבין בטיב עִזים?

  • בּרוךְ יוֹצר המאוֹרוֹת! – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי הפּעם מתּוֹךְ רוֹגז. – ואֵיךְ הגיע מוֹכסן שכּמוֹתךָ לידי כּךְ, שהוּא מבין בּטיב סליחָה סידילקוֹבית? ואַף־על־פּי־כן, כּשאַתּה יוֹשב לסדר של פּסח, אַתּה דש בּעקביךָ מזמוֹר של “בּרכי נַפשי” ואומר “זה כּפּרתי זה חליפתי” בּגילָה, בּרינה, בּשמחָה רבּה… וכי מה? כּלוּם לא כּךְ?…

דוּדי המוֹכסן הרגיש בּעקיצה, אֶלָא שקפץ פּיו ואָמַר בּלבּוֹ: “המתּן, המתּן לי, חַייטוֹן שכּמוֹתךָ, פּלגָאָה שכּמוֹתךָ! נראֶה, שדעתּךָ גסה עליךָ היוֹם ואתַּה מתפּאֵר עלי יוֹתר מדי בּתוֹרתךָ! הנה אלמדךָ פּרק בּפרשת עֵז, וידעתּ את תּנוֹאָתי!”… ושמעוֹן־אֶלי מעוֹררוֹ בּינתיִים למזוֹג לוֹ עוד כּוֹס אַחַת מאוֹתה הטיפּה המרה, שהיא ריפאוּת לגוּף ושיקוּי לעצמוֹת.

את האמת אֵין לכחד: שמעוֹן־אֶלי אָהב לטעוֹם מעט ייש, אַף כּי שיכּוֹר לא היה – חַס וחָלילָה! וכי אֵימתי השׂיגָה ידוֹ לגרוֹם לעצמוֹ הנאָה זוֹ? ורק חוּלשה אַחַת היתה בּוֹ: כּיוָן ששתה כּוֹס ראשוֹנה, מיד חָזר ושתה כּוֹס שנית, וּמשתּי כּוֹסוֹת כּאֵלה היה מתבּסם ונַעשׂה שׂמח, לחָייו מַסמיקוֹת, עֵיניו מַבריקוֹת

וּלשוֹנוֹ – לשוֹנוֹ הוּתרוּ אסוּריה והיא מקשקשת כעינבּל.

  • כּנגד מַה שאָמרתּ חברת “פּועֵל צדק”, – אוֹמר

שמעוֹן־אֶלי, – בּני יִשׂראֵל עמךָ יש לָהם מַעלָה טוֹבה, שכּל אֶחָד מהם אוֹהב כּבוֹד ורוֹדף כּבוֹד, כּבלעם הרשע בּשעתוֹ, כּל סַנדלָר פּחוּת שבּפּחוּתים רוֹצה להתמַנוֹת גבּאי ראשוֹן, וַאפילוּ על עביט של שוֹפכין. אָמַרתּי אני להם: אַחַי וריעי, קטוֹנתי מכּל הצרוֹת – לָמה לי טרחכם וּמַשׂאכם וריבכם, בּחרוּ לָכם סנדלָר לגבּאי, לא מעוּקצךְ ולא מדוּקצךְ – מוֹחל אני לָכם על הכּבוֹד ואיני רוֹצה בּמַּכוֹת־לחי. אָמרוּ לי: הבל תּדבּר! מַה שעשׂתּה חברה עשׂוּי, ואֵין אַחַר מַעשׂה עמךָ כּלוּם! אָמַרתּי לָהם: אִם כּן הרי זה כּמוֹ ששנוּ חכמים בּלשוֹן המשנה: שִׂמְלךָ dir=“rtl”>לךָ קצין תּהיֶה לָנוּ – מַכּוֹת לחי תּקבּל וגבּאי ראשוֹן תּהיֶה!… אַךְ הס! מרוֹב שׂיחי שכחתּי, כּי חוֹבת עֵז עלי. עוֹד היוֹם גָדוֹל – עוֹד מעט וּפנה יוֹם! שלוֹם לךָ, רב דוּדי, חזק, חזק, ונתחַזק – היֵה שלם בּגוּפךָ ושלם בּממוֹנךָ, וּתלבּב לָנו לביבוֹת!

  • אַל תּשכח אֵיפוֹא, – אוֹמר לוֹ המוֹכסן, – בּחזירתךָ,

אִם יִרצה השם, כּשיִתּן אלוֹהים את החַיִים והשלוֹם, תּסוּר אֵלי לָנוּחַ.

  • אִם יִרצה השם, אִם יִרצה השם, בּלי נדר וּמַסקנה! אוֹמר שמעוֹן־אֶלי, – בּוַדאי וּבּוַדאי, וכי מה עלה על דעתּךָ? הלא אֵין אָנוּ אֶלָא בּשׂר ודגים, כּמַאמרךָ: אָדם הוּא אִיש וּברוָז הוּא עוֹף, המעוֹפף על־פּני הבּיצה וּמקשקש בּכנפיו. ואַתּה גם אתּה, רב דוּדי, הכן־נא מעט מַשקה המתקבּל על הדעת עם קינוּחַ־פּה, שיהא לכבוֹד וּלתפאֶרת לאַנשי מספּרִיִים וָמַחַט, בּני יִשׂראֵל

עמךָ.


 

פרק ד    🔗

וַיצא שמעוֹן־אֶלי מאלֵוֹני דוּדי, זה פּוּנדק־האַלוֹנים, שׂמח וטוֹב־לב, וַיָבוֹא בּשלוֹם לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה וּכשבּא לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, היה הוֹלךְ ושוֹאֵל, אַיֵה מקוֹמוֹ של רב חַיִים־חָנה החָכם, שיֶש לוֹ אִשה תּימה־גיטל השתקנית עם שתּי עזים חוֹלבוֹת? ולא היה צריךְ לחקוֹר ולדרוֹש הרבּה, כּי העיירה קוֹזוֹדוֹיֶיבקה אֵינה כּרך גדוֹל מכּרכּי הים, שעוֹברי־אוֹרח מן החוּץ תּוֹעים בּרחוֹבוֹתיהם ואֵינם מוֹצאִים בּהם ידיהם ורגליהם. כּל העיירה כּוּלָה מוּנַחַת לפניךָ כּעל צלחת: הנה האִטליז עִם הקצבים ונַערי־הקצבים ועם כּלבי־האִיטליז. והנה השוּק, מקוֹם שהנשים מחַזרוֹת שם בּפוּזמקאוֹתיהן לרגליהן מגוֹיה אֶל גוֹיה וּממַשמשוֹת כּוּלָן בּתרנגוֹל אֶחָד:

  • טשוּיֶיש, טשוּיֶיש! אַ שוֹ טוֹבּי זאַ קוּרקאָ?

  • יאַקאַ קוּרקאַ? צאָ פּיוואן, אַ נאָ קוּרקאַ!

  • ניחַאי בּוּדאָ פּיוואן! אַ שוֹ טוֹבּי זאַ קוּרקאָ?1

עוֹד שתּי פּסיעוֹת מִכּאן – והנה חצר בּית־הכּנסת, מקוֹם שנשים זקנוֹת יוֹשבוֹת שם על־גבּי עריבוֹת קטנוֹת וּמוֹכרוֹת אַגָסים, זרעוֹנים וּמיני קיטניוֹת, וּמלמדים מַרבּיצים שם תּורה,

תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם צוֹוחים בּקוֹלי־קוֹלוֹת, ועזים, עזים הרבּה לאֵין שיעוּר, מקפּצוֹת על הגגוֹת ותוֹלשוֹת מהם קש, אוֹ רוֹבצוֹת על האָרץ בּזקנקניהן החלָקים, מתחַממוֹת בּשמש וּמעלוֹת גירה. והנה גם בּית־המרחָץ וּכתלָיו השחוֹרים, המפוּחָמים, והנה הנהר, שמימיו מכוּסים בירוֹקה, כּעֵין הסכךְ שעל־גבּי הסוּכּה, וכוּלוֹ שוֹרץ עלוּקוֹת וּצפרדעים מקרקרוֹת. הנהר מַבהיק כּנגד החמה, נוֹצץ בּברק אבנים טוֹבוֹת וּמַסריחַ נוֹראוֹת. ושם, מעֵבר הנהר, אֵין כּלוּם, מלבד אֶרץ ושמַיִם – תַּמה קוֹזוֹדוֹיֶיבקה!

כּשנכנַס החַייט אֵצל רב חַיִים־חָנה החָכם, מצאוֹ בּעבוֹדתוֹ, עבוֹדת־הקוֹדש, כּשהוּא יוֹשב בּטלית־קטן גדוֹלָה וּבכיפּה מחוּדדת על הגמרא וּמלמד את התּלמידים בּניגוּן וּבקוֹלי־קוֹלוֹת פּרק בּמַסכת בּבא קמא, אֶחָד מקרא ואֶחָד תּרגוּם: “ההוּא בּרחא – מַעשׂה בּעֵז, דחָזא לפתּא – שראתה לפת, אַפּוּמא דדנא – על פּי החָבית, סריךְ סליק – טיפּסה ועלתה, אָכלָה ללפתּא – אָכלה את הלפת, ותבריה לדנא – ושברה אֶת החָבית”…

צפרא טבא למארי דחיטא דקופא דמַחטא! – פּתח ואָמַר שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ בּלשוֹן תּרגוּם אונקלוֹס והסבּיר מיד בּלשוֹן יהוּדית פּשוּטה: – בּוֹקר טוֹב, רבּי, יִיכּנס בּךָ וּבתלמידיךָ! רוֹאֶה

אני, שאַתּה עוֹמד עמהם בּאוֹתוֹ עניין עצמוֹ, שבּשבילוֹ טרחתּי וּבאתִי לכאן אל זוּגָתי שלךָ מרת תּימה־גיטל, היינוּ בּעניין של עֵז. כּלוֹמר, כּשאני לעצמי, לא הייתי קוֹנה עֵז, אֶלָא אִשתּי, שתּחיֶה, זוֹ ציפּה־בּיילה־רייזה, הלא קשת־עוֹרף היא, והתעקשה, אַחַת דיבּרה ולא תּוֹסיף: הכּצעקתה – הבה לי עֵז! ובעל, הלא אוֹמר אַתה, חַייב לשמוֹע בּקול אִשתּוֹ, שהרי מצינוּ כּתוּב מפוֹרש בּגמרא: אַסכּקוּרדא דבּרבּנתא דפרסמַכתא דקוּרנסא… מה אַתּה מסתּכּל בּי? אַל תּסתּכּל בּקנקן אֶלָא בּצינצנת – אַל תּראֵני שאני יהוּדי בּעל־מלָאכה, יגיע כּפּיךָ אַשריךָ! מסתּמא שמַעתּ אֶת שמעי, אני שמעוֹן־אֶלי חַייט מק"ק כּתריאֵליבקה, אִיש נכבּד וּנשׂוּא־פּנים בּחברת “פּוֹעֵל צדק” וגבּאי בּבית־התּפילה של חַייטים, אף־על־פּי שאֵיני אוֹהב כּבוד ואֵיני רוֹדף כּבוֹד, לא מעוּקצךְ ולא מדוּקצך – מוֹחל אני לָכֶם, אני אוֹמר לָהֶם, על הכּבוֹד ואיני רוֹצה בּמַכּוֹת־לחי. אָמרוּ לי: הבל תּדבּר! מַה שעשׂתה חברה עשׂוּי, ואֵין אַחַר מַעשׂה עמךָ כּלוּם! שׂמלךָ לךָ קצין תּהיֶה לָנוּ – מַכּוֹת לחי תּקבּל וגבּאי ראשוֹן תּהיֶה!… אַךְ שׂאֵני, רבּי, מרוֹב שׂיחי

הפלגתּי בּדברים ושכחי ליתּן לךָ שלוֹם. שלוֹם עליכם, רב חַיִים־חָנה, שלוֹם עליכם ילָדים, צֹאן קדשים, שקצים וּרמשׂים, קוּנדסים ועכּברוֹשים! הלוַאי כֹּה תּרצוּ לרקד, אִם רוֹצים אַתֶּם ללמוֹד! האמת דיבּרתּי, אם לא?…

כּששמעוּ התּלמידים דיבּוּרים אֵלוּ, התחילוּ צוֹבטים זה

אֶת זה תּחת השוּלחָן, כּוֹבשים צחוֹקם ויוֹרים בּחוֹטמיהם. הלָלוּ

שׂמחוּ בּכל לבּם על האוֹרחַ, והיוּ מחַיִים אֶת נַפשם, אִילוּ שלח לָהם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לעתּים קרוֹבוֹת אוֹרחים כּאֵלה. ורק חַיים־חָנה החָכם דעתּוֹ לא היתה נוֹחָה מזה – לא אָהב כּי יפסיקוּהוּ בּאֶמצע העניין. עמד וקרא לאִשתּוֹ תּימה־גיטל, והוּא עצמוֹ חָזר עם תּלמידיו אָל העֵז, שאָכלָה את הלפת, וסיֵים עמהם בּקוֹל רם וּבניגוּן: “חַייביה רבא – חִיֵיב רבא את העֵז, כּי צריכה היא לשלם על הלפת ועל החָבית השבוּרה תּשלוּמי נזק!”…

שמעוֹן־אֶלי ראה ונוֹכח, כּי עם המלמד אֵין לוֹ מַה לדבּר, וּפנה אל המלמדית, וּבשעה שהמלמד ותלמידיו היוּ עֹוסקים בעניין העֵז אשר בּגמרא, נכנַס שמעוֹן־אֶלי החַייט בּשׂיחָה עם תּימה־גיטל המלמדית בּעניין העֵז שֶלָה.

  • הרי אני, כּפי שעֵינַיךְ רוֹאוֹת, יהוּדי בּעל־מלָאכה, – אָמַר לָה שמעוֹן־אֶלי החַייט. – אֶפשר שמַעת אֶת שמעי – אני שמעוֹן־אֶלי חַייט מק"ק כּתריאֵליבקה, איש נכבּד וּנשׂוּא־פּנים בּחברת “פּוֹעֵל צדק” וגבּאי בּבית־התּפילה של חַייטים, אַף־על־פּי שאֵיני צריךְ לכךְ, לא מעוּקצךְ ולא מדוּקצךְ – מוֹחל אני לָכם, אני אוֹמר, על הּכבוֹד ואֵיני רוֹצה בּמכּוֹת־לחי!… בּאתי אֵיפוֹא אֵלַיִךְ בּדבר אַחַת העזים שלָךְ כּלוֹמַר, כּשאני לעצמי, לא היִיתי קוֹנה עֵז, אֶלָא כּפי שאִשתּי שתּחיֶה, זוֹ ציפּה־בּיילה־רייזה, התעקשה: הכּצעקתה – הבה לי עֵז, וּבעל, הלא אוֹמרת אַתּ, חַייב לשמוֹע בּקוֹל אִשתּוֹ, שהרי מצינוּ כּתוּב מפוֹרש בּגמרא…

תּימה־גיטל, אִשה קטנה בּעלת חוֹטם קטן כֵעין השעוּעית, שהיא מקנַחַת אוֹתוֹ פּעם בּפעם בּשתּי אֶצבּעוֹת, שמעה מקצת דבריו ומיד הפסיקה אוֹתוֹ בּאֶמצע:

  • בּאת אֵיפֹוֹא אֵלי לקנוֹת מידי אַחַת מן העזים שלי? לָכן כּה אוֹמַר לךָ, יהוּדי חביבי: ראשית, אֵיני עוֹמדת כּלָל למכּוֹר עֵז, כּי לָמה נרמה אֶת עצמנוּ, לשם מה אֶעשׂה זאת? לשם כּסף? מהוּ כּסף? כּסף עגוֹל הוּא! כּסף מתגלגל והוֹלךְ, ועֵז לעוֹלם

עוֹמדת. וּבפרט עֵז כּזוֹ! וכי עֵז היא זוֹ? לא עֵז, אֶלָא אֵם, אני אוֹמרת לךָ, אֵם מינקת! כּמה נוֹחָה היא, בּלא עֵין־הרע, לחליבה! והחָלָב שהיא נוֹתנת! והאוֹכל שהיא אוֹכלת! וכי אוֹכלת היא? כּמעט ולא כּלוּם! פּעם בּיוֹם בְּלִיל סוּבּים, והשאָר מעט קש מן הגג של בּית־המדרש, ואַף־על־פּי־כן, אֵין בּכךְ כּלוּם. אִם ישלמוּ לי מחיר הראוּי להתקבּל, אני נמלכת בּדעתּי ואוֹמרת: יצר־הרע של כּסף, כּדבריךָ, כּוֹחוֹ גָדוֹל, בּכסף יכוֹלָה אני לקנוֹת עֵז אַחרת, אַף כּי עֵז כּעֵז שלי אֵינה בנמצא. וכי עֵז היא זוֹ? לא עֵז, אֶלָא אֵם מינקת… אַךְ הס! מַה יוֹעילוּ דיבּוּרים? הנה אָביא לךָ תּיכף וּמיד את העֵז, ותראֶה בּעֵיניךָ!

  • ותימה־גיטל רצה לחוּץ וּמוֹליכה וּמביאָה אֶת העֵז לתוֹךְ הבּיִת וּמַראָה כּד חָלָב שחָלבה היוֹם.

משראה החַייט חָלָב, התחיל לוֹקק שׂפתיו וענה ואָמַר:

  • אִמרי לי אֵיפֹוא, יהוּדייה חביבה שלי, מַה יקר? כּלוֹמַר, כּמה מַעלֹות טוֹבוֹת – כּמה תּצוויני לשקוֹל על כּפּךְ בּמחיר העֵז, דרך משל? שאִם לא בּמקח השוה, לא אֶקנה. ויוֹדעת אַתּ, משוּם מה? ראשית, משוּם שאֵיני צריךְ לה כּ־כּ־כּלָל וּכלָל, אֶלָא כּפי שאִשתּי שתּחיֶה, זוֹ ציפּה־בּיילה־רייזה, התעקשה פּעם אַחַת ולא תּוֹסיף: הַכֹצַעֲקָ…

  • מַה שייךְ כּמה? – מַפסיקה אוֹתוֹ תּימה־גיטל באֶמצע

“הכּצעקתה” וּמקנַחַת את חוֹטמה הקטן בּשתּי אֶצבּעוֹת. – אמוֹר אַתּה את מקחךָ, ונשמַע! ורק אַחַת אוֹמַר לךָ: השוֹמע אַתּה? כּמה שתַּרבּה לשלם – אַתּה קוֹנה מציאָה! ויוֹדע אַתָּה, משוּם מה? משוּם שאִם קוֹנה אַתּה מידי את העֵז, תּהיֶה לךָ עֵז…

  • אֶלָא מַה סבוּרה אַתּ? – מַפסיק אוֹתה החַייט

בּאֶמצע. – הלא לכךְ אני רוֹצה לקנוֹת אוֹתה, משוּם שהיא עֵז, ולא שפיפוֹן! כֹלוֹמַר, כּשאני לעצמי, לא הייתי קוֹנה עֵז, איני צריך לָה כּ־כּ־כֹלל וּכלל, אֶלָא כּפי שאִשתי שתּחיֶה, זוֹ ציפּה־בּיילה־רייזה, התעקשה פּעם אַחַת ולא תּוֹסיף: הכצעק…

  • אֶלָא מַה סבוּר אַתּה? הלא הוּא אשר אָמַרתּי! –

נכנסת תּימה־גיטל לתוֹךְ דבריו ועוֹמדת שוּב למנוֹת את מַעלוֹתיה של העֵז, אֶלָא שהחַייט אֵינוֹ מַניחַ לָה לדבּר וּמַפסיק אוֹתה

בּאֶמצע. וכךְ הם מַפסיקים זה אֶת זה, עד שטענוֹתיהם מתמַזגוֹת יחד וּמשמשוֹת בּעירבּוּביה: “וכי עֵז היא זוֹ? לא עֵז, אֶלָא אֵם!… כּשאני לעצמי, לא היִיתי קוֹנה עֵז… בּליל סוּבּים.. והתעקשה פעם אַחַת ולא תּוֹסיף: הכּצעקתה… כּסף עגוֹל הוּא… לא מעוּקצךְ ולא מדוּקצךְ… כּמה נוֹחה היא, בלא עֵין־הרע, לחליבה… זוֹ ציפה־בּיילה־רייזה… כּלום אוֹכלת היא?… פּעם אַחַת ולא תוֹסיף: הכּצעקתה… השאר – קש מן הגג של בּית־המדרש… dir=”rtl“>וּבעל, הלא אוֹמרת אַתּ, חַייב לשמוֹע בּקוֹל אִשתּוֹ… עֵז היא זוֹ? אֵם, ולא עֵז…”

  • שמא תּחדלוּ לעַזְעֵז בּעֵז, שמא תּחדלוּ? –מַפסיק

אוֹתם בּאֶמצע חַיים־חָנה החָכם והוֹפךְ פּניו אֶל אִשתּוֹ. –

השמַעתּם כּזאת מימיכם? עוֹמדים אָנוּ כּאן באֶמצע עניין אָנוּ עוֹמדים, בּעניין נזיקין, והם: עֵז – עֵז! עֵז – עֵז! העֵז מְעַזֶזת לי אֶת המוֹחַ מְעַזֶזֶת היא לי!

  • כּן דיבּרתּ! – נַענה שמעוֹן־אֶלי ואָמַר. – בּמקוֹם

תּוֹרה, שם חָכמה! מַה־נַפשךְ, מַה יֶש כּאן להאריךְ בּדיבּוּרים? לי הכסף ולי הזהב – הכּסף שלי והסחוֹרה שלָכם. אִמרי שלוֹשה דברים – אַחַת וּשתּיִם וכוֹס מַשקה לברךְ על המוּגמר, כּמו שכּתוּב בּמחזוֹר: מחוּספּס מפצפּצים – וּפירוּשוֹ…

  • לָמה לי פּירוּשוֹ? מוּטב שתּאמַר לי, כּמה אַתּה נוֹתן לי בּמחיר העֵז? – מַשפּילָה תּימה־גיטל אֶת קוֹלָה, כּוֹפפת עצמה לפני החַייט כּחתוּלָה מתפּנקת וּמקנַחַת חוֹטמה הקטן לכאן ולכאן.

  • משל כּחרס הנשבּר! – מַשפּיל

אַף שמעוֹן־אֶלי אֶת קוֹלוֹ. – מַה פּירוּש, שאני אומַר? כּלום אני הוּא האוֹמר?

  • רוֹאֶה אני, שנתקיים בּי מקרא מלא: אַל תּקשוּ לבבכם – כּל טרחָתי לבטלה! כֹּפי הנראֶה, לא אֶקנה היוֹם מידךְ עֵז! אַל־נא יִחַר אַפּךְ בּי, שהציקוֹתי לָךְ חינם!…

ושמעוֹן־אֶלי הוֹפךְ פניו אֶל הדלת ומשׂים עצמוֹ כּמבקש לָלֶכת.

  • ראֵה־נא גם ראֵה! – אוֹמרת תּימה־גיטל ותוֹפסת אוֹתוֹ בּשרווּלוֹ. – לָמה אַתּה נחפּז כּל־כּךְ? כּלוּם הנהר בּוֹעֵר? מַה־נַפשךְ, הלא החילוֹת לדבּר בּעֵז…

קיצוּרוֹ של הדבר, המלמדית אָמרה אֶת המקח שלָה, והחַייט אָמַר אֶת המקח שלוֹ; היא גָרעה מקצת משלָה, והוּא הוֹסיף מקצת על שלוֹ, דינר לכאן ודינר לכאן – עד שבּאוּ לעמק השוה. שמעוֹן־אֶלי הוֹציא וּמנה אֶת המעוֹת, נטל את העֵז וקשר אוֹתה בּאַבנטוֹ, תּימה־גיטל רקקה על הכּסף שקיבּלה במחיר העֵז, בּירכה אֶת החַייט בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת, כּשלָחשה בּשעת מַעשׂה מין לחש בּשׂפתיה, הבּיטה חליפוֹת פּעם על הכּסף וּפעם על העֵז וליותה אֶת החַייט בּברכוֹת מַאליפוֹת:

  • היֵה שלוֹם, ולךְ לשלוֹם, אַתּה שלוֹם, והעֵז שלוֹם.

יהי רצוֹן, שתּהיֶה לךָ לברכה ולא לקלָלָה, לשׂוֹבע ולא לרזוֹן, וּכשם שהיתה עד עתּה, כּךְ תּהיֶה מעתּה ועד עוֹלָם, לא למַטה מזה, למַעלָה מזה אֵין שיעוּר, שתּעמוֹד ותעמוֹד אֶצלךָ לאוֹרךְ ימים, שתּהא חוֹלבת וחוֹלבת, שוֹפעת חָלָב עד בּלי די!…

  • אָמן, גם אתּם! – עוֹנה החַייט ואוֹמר וּפוֹנה אֶל

הדלת, אֶלָא שהעֵז מסרבת לָלכת, מנַגחת בּקרניה על ימין ועל שמאל, מתעקשת וּבוֹעֶטֶת בּטלפיה בּקרקע, מרימה קוֹלָה הפּוֹעה וּמסַלסלת בּגרוֹנה, כּחַזן לצעיר, היוֹרד בּפּעם הראשונה לפני התיבה: מֶהֶהֶהֶהֶה פּשעי! וּמֶהֶהֶהֶהֶה חַטאתי!… כּלוֹמַר: לאָן אַתּם

מוֹשכים אוֹתי?…

ראה רב חַיִים־חָנה החָכם ועמד בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ מעם השוּלחָן וּברצוּעה שבּידוֹ סייע לשַלֵחַ אֶת העֵז מן הבּיִת, והתּלמידים דוֹפקים וּמזרזים אוֹתה מאחוֹריה בּלשוֹן

גוֹיִית, שעזים נזקקוֹת לה:

  • הֵי, קוֹזה, קוֹזה! פּאַשוֹל קוֹזה! כּלוֹמַר, הוֹי, עֵז, עֵז! לכי לָךְ, עֵז!

והחַייט יצא לדרכּוֹ.


 

פרק ה    🔗

ותמאן – העֵז לא אָבתה לָלכת אַחרי החַייט בּשוּם פּנים ואוֹפן! בּכל כּוֹחוֹתיה התאַמצה להשתּמט מידוֹ, לָשוּב לביתה

וּלרפתּה. אַךְ כּל מַאמַציה לא הוֹעילוּ לָה. שמעוֹן־אֶלי משךְ אוֹתה בּאַבנטוֹ והסבּיר לָה, כּי לשוא סירוּביה ובעיטוֹתיה וגעיוֹתיה, שהיא גוֹעה, וכךְ אָמַר לָה:

  • כּתוּב אֶצלנוּ: על־כּרחךָ אַתּה חַי – גזירה היא, שתּמשכי בּעוֹל הגָלוּת. בּין שרצוֹנךְ בּכךְ סוּבין שאֵין רצוֹנךְ

בּכךְ – אֵין נמלָכים בּךְ ואֵין שוֹאלים עֵצוֹת מפּיךְ! גם אני היִיתי לפנים ציפּוֹר־דרוֹר כּמוֹךְ, בּחוּר כּהלָכה, אֶחָד מפּרחי החַייטים המהוּדרים, יוֹצא בּאפוּדה נאָה וּבנעַליִים שוֹרקוֹת,

כּוּלי אָגיל ואֶשׂמַח! כּלוּם מה חָסר היִיתי? מיחוּש ראש? אָמַר לי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא: לךְ לךָ מאַרצךָ – היכּנס, שמעוֹן־אֶלי, ורד אל תּוֹך השׂק! קח לךָ לאִשה אֶת ציפּה־בּיילה־רייזה, הוֹלידה בּנים וּבנוֹת התלבּט עמהם בּעוֹני וּבדחקוּת, למען ישחירוּ פּניךָ כּשוּלי קדירה, כּי לכךְ נוֹצרת – כּי על כּן חַייט אַתּה!…

כּך שפךְ שמעוֹן־אֶלי אֶת לבּוֹ לפני העֵז ונחפּז לָלכת לדרכּוֹ, כֹמעט שהיה רץ. רוּחַ קלה וחַמה הפריחָה את כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ המטוּלָאָה, התגנבה וסילסלה בּפאוֹתיו, ליטפה אֶת זקנוֹ הקלוּש והגישה אֶל אַפּוֹ ריחוֹת־ניחוֹחַ של מינתּה, של בּבּוֹנג ושל שאָר פּרחי שׂדה ועשׂבי בּשׂמים, שלא היה רגיל בּהם כּלָל. מרוֹב רגשוֹתיו בּו התחיל להתפּלל תּפילת מנחָה, אוֹמר “פּיטוּם הקטוֹרת”, כּשהוּא הוֹלךְ וּמוֹנה

כּל אוֹתם הדברים הטוֹבים: “הצרי והציפּוֹרן, החלבּנה והלבוֹנה”, וּשאָר מיני סַממנים משוּבּחים, והכּל בּקוֹל צלוּל וּבניגוּן נאֶה. בּיקש

שמעוֹן־אֶלי להוֹציא הפּעם מתּחת ידוֹ מנחָה מתוּקנת וּמגוֹהצת כּהלָכה,

מלאכת־מַחשבת לכבוֹד וּלתפאֶרת, מַעשׂה חַזן מַנעים זמירוֹת, – קפץ עליו פּתאֹום רוּגזוֹ של השׂטן המקטרג, הוּא היֵצר הרע, שעמד ולָחַש לוֹ על אָזנוֹ בּלעג:

  • שמַע־נא, שמעוֹן־אֶלי, אויל־שׂפתיִים שכּמוֹתךָ! לָמה עמַדתּ כּאן בּדרךְ להשתּפּךְ בּרינה וּבתפילה על לב ריק ונפש שוֹקקה? הלא עוֹד מעט ויבוֹא לילה, ואַתּה עדיִין לא טעמת היוֹם כּלוּם, חוּץ משתּי כּוֹסוֹת ייש! ולא עוֹד, אֶלָא שהבטחתּ לקרוֹבךָ בּהן־צדקךָ, שבּחזירתךָ עם העֵז, אם יִרצה השם, תּסוּר אֵלָיו לסעוֹד קלת אֶת לבּךָ וּלהשיב אֶת נַפשךָ. ואֶת הבטחָתךָ שמוֹר, אַל

יעצרוּךָ גשמים וּרעמים!

ושמעוֹן־אֶלי חָטף וגָמַר תּפילת שמוֹנה־עֶשׂרה, הבליע בּנשימה אַחַת את התּחנוּן, ונזדרז והלךְ ונכנַס לבית דוּדי המוֹכסן בשׂמחָה רבּה:

  • עֶרב טוֹב לךָ, קרוֹבי היקר רב

דוּדי, אִיש בּשׂוֹרה אני, מַזל טוֹב לָנוּ, עם לָבן גרתּי – כּבר קניתי לי עֵז! אבל עֵז מאֶרץ העזים, עֵז אשר לא עִזוּ אבוֹתינוּ! כּדאי לךָ שתּתּן עֵינךָ בּה ותראֶה מַה טיבה, כּי מי כּמוֹךָ יוֹדע־ספר! הבה, נַחש־נא ואמוֹר, כּמה לָקוּ בּמצריִים – כּמה צריךְ היִיתי לשלם מחירה?

דודי האהיל בּידוּ על גף כּוֹבעוֹ מפּני החַמה, שנטתה לשקוֹע בּפס של זהב בּקצה השמַיִים, התבּוֹנן אֶל העֵז כּמוּמחה רב והעריךְ אֶת שויה בּדיוּק פּי־שנַיִים מן הסכוּם, ששילם החַייט. זחה דעתּוֹ של שמעוֹן־אֶלי כּל־כּךְ, שטפח על כּתפוֹ של המוֹכסן טפיחָה שיֶש בּה מַמש:

  • רב דוּדי מַחמַד־לבּי, בּרוּךְ אַתּה וּברוּךְ טעמךָ! צדקתּ כּדבריךָ – הפּעם לא כּיוונתּ יפה! כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף לשנינוּ שנוֹת־טוֹבה, כּכל אשר הפרזתּ על מחירה!

דוּדי המוֹכסן לא ענה דבר, אֶלָא ניענַע ראשוֹ, הבליט שׂפתיו והוֹציא מפּיו כּמין נשיבה של תּמיהה: מפוּ־פוּ־פוּ!, כּאָדם האוֹמר: "מציאָה! מציאָה בּהיסַח הדעת!

ושמעוֹן־אֶלי צידד ראשוֹ לעוּמתוֹ, הבּיט אֵלָיו בּעֵיניו השחוֹרוֹת והשׂוֹחקוֹת, כּיוון אֶצבּע כּפוּפה כּלפּי דש

אפוּדתוֹ, כּמבקש לחטוֹף וּלהוֹציא משם מַחַט וּלהשחיל בּה חוּט.

  • וּבכן, רב דוּדי? מַה תֹּאמַר הפּעם על עמךָ? מבינים אָנו בעֵסק. הַא? אִילוּ ראִית עוֹד, כּיצד היא נחלבת, בּלא עֵין־הרע, היִית מת מיתה משוּנה בּמקוֹם הזה!

  • אִם למיתה משוּנה, מוּטב שתּמוּת אַתּה בּמקוֹמי! עוֹנה דוּדי ואוֹּמר.

  • אָמן, גם אַתּם! אוֹמר שמעוֹן־אֶלי. – ועתּה, הוֹאִיל

ואוֹרחַ רצוּי אני לךָ, קח־נא, רב דוּדי, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, אֶת העֵז, והַמצֵא לָה מנוּחָה נכוֹנה ברפת, בּפינת סתר, לבל תּפגע בּה עיִן רעה של גוֹנבי עזים. וַאני אֶתפּלל בּינתיִים על רגל אַחַת תּפילת מַעריב, מנחָה כּבר חָטפתּי והתפּללתּי בּדרךְ, ואַחַר־כּךְ

נברךְ “שהכּל נהיה בּדברוֹ” ונקנח בּמיני תּרגימה, השמוּרים בּאוֹצרךָ הטוֹב, לקיים מַה שכּתוּב בּמגילָה: אֵין קוֹצים בּפרוֹצים אֵין מרקדים לפני הסעוּדה. האִם כּתוּב כּךְ בּמגילָה, אוֹ לא?

  • מַה שייךְ? אוֹמר דוּדי. – מסתּמא, כּשאַתּה אוֹמר כּתוּב, הרי זה כּתוּב וחָתוּם, הלא לכךְ יהוּדי בּן תּוֹרה אַתּה.

לאַחַר שהתפּלל החַייט מַעריב ורקק ב“עלינוּ”, פּנה ואָמַר אֶל המוֹכסן:

  • אִם כּן, אִם צער העיבּוּר גָדוֹל כּל־כּךְ, הלעיטני נא מן האָדוֹם האָדוֹם הזה – מזוֹג, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, את הכּוֹסות מתּוֹךְ הצלוֹחית הירוּקה ההיא, והבה נטעם שנינוּ קימעה קימעה, והבה נהיֶה שנינו בּריאִים, כי ראשית חָכמה – בּריאוֹת הגוּף, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּכל יוֹם בּתפילת מַעריב: השכּיבנוּ לשלוֹם והעמידנוּ מַלכּנוּ לחַיִים… לחַיִים רב דוּדי!

טעם מעט ייש וקינֵח, מיד פּתח החַייט שלָנוּ אֶת פּיו והתחיל לדבּר בּחוֹם לבּוֹ דברים כּמתלהמים – על כּתריאֵליבקה, על עסקי הקהל, על ענייני בּית־הכּנסת, על חברת “פּוֹעל צדק”, על אֶחָיו וריעיו החַייטים, אַנשי מספּריִים וָמַחַט בּני יִשׂראֵל עמךָ, והיה הוֹלֵךְ

ושוֹפךְ אֵש וגָפרית עַל ראשיהם של הגבּאִים והנגידים הכּתריאֵליִים, על סדריהם ומַעשׂי תּעתּוּעיהם, ונשבּע בּאַפּוֹ,

כּי לא יִיקרא שמוֹ שמעוֹן־אֶלי, אִם אֵין בּידוֹ לחַייבם חוֹבת גָלוּת לאֶרץ־גזירה!

  • השוֹמע אַתּה, רב דוּדי? סיֵים דרשתוֹ בּדברי תּוֹרה,

כּדרכּוֹ. – בּוֹר כּרה וַיפרפּרהוּ – הרוּחַ יִיכּנס בּעפר אביהם ואִמם, לבעלי־הטוֹבוֹת שלָנוּ כּוונתי! יוֹדעים הם רק למַצוֹת את דם התּמצית, לפשוֹט אֶת עוֹר העני מעל עצמוֹתיו! על מלוה של שלוֹשה קרבּוֹנים לקניית העֵז, שוֹמע אַתּה, אני משלם ריבּית רבע שקל לשבוּע! אַךְ אֵין בּכךְ כּלוּם, אֵינני אָץ להעשיר – יִּפּלוּ נא, כּדבריךָ, בּידי אחרים, וידי אַל תּהי בּהם. יבוּא יוֹנה – גם שעתם תּבוּא! עדיין לא קיבּלוּ מידי אלוֹהים פּתקה טוֹבה, כּתוּבה וַחתוּמה לכל ימי חַיֵיהם! אָמנם אִשתּי שתּחיֶה, זוֹ ציפּה־בּיילה־רייזה, אוֹמרת לי, כּי חדל־אִישים אני, גבר לא יִצלח, אַסקוּפּה הנדרסת, כּי אִילוּ היה רצוֹני בּכךְ, יכוֹלתּי לעוֹרר עליהם שוֹט. אבל מי יִשמַע בּקוֹל אִשה? בּתוֹּרתנו הקדוֹשה כּתוּב בּפירוּש: והוּא יִמשוֹל בּךְ – יודע אַתּה פּשוּטם של דברים אֵלוּ? הלא מתוּקים הם מדבש. הקשב וּשמַע לכל מלה וּמלה: והוּא – כּלוֹמַר הבּעל, יִמשוֹל – יִהיֶה המוֹשל בכיפּה!… אֶלָא מה? החילוֹת לנפּוֹל נפוֹל תּפּוֹל – כּיוָן שהתחַלתּ למזוֹג כֹוסוּת, מזוֹג נא עוֹד כּוֹס אַחַת, לקיים מַה שנאמַר בּגמרא: אַסכּקוּרדא דבּרבּנתּא

  • וכךְ היה שמעוֹן־אֶלי מוֹסיף והוֹלךְ, עד שכּבדה לשוֹנוֹ ונסתּבּכה, שמוּרוֹת עֵיניו נאחזוּ, וסוֹפוֹ שהשעין עצמוֹ

אֶל הקיר לנַמנם קצת, הטה ראשוֹ לצד כּתפוֹ, שילב ידיו על לבּוֹ, החזיק שלוֹש אֶצבּעוֹת בּזקן־התּיש שלוֹ, וכוּלוֹ היה נראֶה אוֹתה שעה כּאָדם שקוּע בּמַחשבוֹת עמוּקוֹת מאוֹד. אִילמלא היה שוֹרק בּשעת מַעשׂה בּחוֹטמוֹ, מחַרחר בּגרוֹנוֹ וּמַתּיז מבּין שיניו מין התּזה קטוּעה: “תּזזז!”, לא היה שוּם אָדם בּעוֹלָם אוֹמר עליו, כּי ישן הוּא. ואַף־על־פּי שהוּא עצמוֹ היה ישן, היה מוֹחוֹ עֵר וּמַמשיךְ לארוֹג אֶת חוּטי המציאוּת גם בֹחלוֹם. בּחלוֹמוֹ והנה הוּא עוֹמד בּביתוֹ ועוֹשׂה בּמלָאכה. על השוֹלחָן פּרוּשׂ לעֵיניו

כּמין מַלבּוּש, שקשה לעמוֹד על אוֹפיוֹ. תֹּאמַר: זוּג מכנסַיִם – היכן מקוֹם הכּניסה? אֵין שוּם סימן לכניסה! תֹּאמַר: מין אפוּדה היא זוֹ – מאַיִן בּאוּ לכאן שרווּלים, ודווקא שרווּלים ארוּכּים? מכּאן אַתּה לָמד, שאֵין זה לא הא ולא הא, לא אפוּדה ולא מכנסִַיים, – אם כּן, מה זה אֵיפוֹא? הלא דבר־מה מוּכרח זה להיוֹת!… שמעוֹן־אֶלי מהפּך אֶת המַלבּוּש לצדוֹ השׂמאלי – והנה קפּוֹטה היא זוֹ, ולא סתם קפּוֹטה, אֶלָא קפּוֹטה חדשה, חלָקה, קפֹוֹטה של אַטלָס. מימיו לא החזיק קפּוֹטה כּזאת תּחת מַחטוֹ. אבל אֵין בּכךְ כּלוּם – שמעוֹן־אֶלי עוֹשׂה את שלוֹ: מוֹציא את האוֹלָר מכּיס אפוּדתוֹ וּמבקש את התּפֶר, כּדי לפרוֹם אֶת הקפּוֹטה. נס נַעשׂה לוֹ, שנתגלתה ציפּה־בּיילה־רייזה וּפתחה עליו אֶת פּיה בּקלָלוֹת נמרצוֹת:

  • הלוַאי יִפרמוּ אֶת בּטנךָ, אֶת בּני־מעֶיךָ יחַתּכוּ,

חדל־אִישים שכּמוֹתךָ, מלָפפוֹן ירוֹק שכּמוֹתךָ, שעוּעית נאָה שלי! הלא זוֹהי קפּוֹטת־השבּת החדשה שלךָ, שעשׂיתי לךָ בּכספּי, אשר קבצתּי על יד מדמי החָלָב של העֵז!…

ושמעוֹן־אֶלי נזּכר, כּי יֶש לוֹ עֵז, בּעֶזרת השם יִתבּרךְ, וכוּלוֹ מתדשן בֹעוֹנג, ונַפשוֹ רוֹחצת בּחלָב. מימיו לא ראה בֹביתוֹ כּדים מלאִים חָלָב מרוּבּים כּל־כּךְ! ותרמילים מלאִים גבינה! וחמאָה, סירוֹת מלאִים חמאָה למַכבּיר! ונוֹסף על כּל אֵלה: מֵי־חמאָה, ושמנוּנית שעל־גבּי החָלָב, וקוֹם צוֹנן על חתיכוֹת של קרישים בּתוֹכוֹ, וּמיני מַאפה־תנוּר בּחמאָה לאֵין שיעוּר, מיני רקיקים מוּפלָאִים של חָלָב אפוּיִים בּחמאָה, מסוּכּרים מלמַעלָה בּקמח של סוּכּר וּמתוּבּלים באַבקת קינמוֹן, כּוּלָם תּאוָה לעֵינַיִים

ונחמדים למַאכל, וריחַ לָהם כּריחַ… ריחַ משוּנה, ריחַ ידוּע לוֹ

מתּמוֹל שילשוֹם, פה!… מַרגיש הוּא כמין רחישה ממַשמשת וּבאה על־גבּי צוָארוֹ, מתּחת לצוארוֹנוֹ, מאחוֹרי אָזנוֹ, כּמין דגדוּג דק וקל עוֹבר על פּניו וּמַסריחַ מתּחת לחוֹטמוֹ… שמעוֹן־אֶלי פּוֹשט את ידוֹ וּממַשש בּאֶצבּעוֹתיו וּמעלה פּישפּש… פּוֹקחַ הוּא עיִן אַחַת,

פּוֹקחַ עיִן שנייה, מציץ אֶל החַלוֹן – הוֹי, הוֹוָה ושבר, כּבר האִיר הבּוֹקר!…

–בּרוּךְ יוֹצר המאוֹרוֹת! אָכן תּנוּמה יפה חטפתךָ! – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי לעצמוֹ כּשהוּא מנַער כּתפיו. וּמיד הוּא מזדרז וּמעיר אֶת המוֹכסן, רץ אל החָצר, פּוֹתחַ אֶת הרפת, נוֹטל אֶת העֵז וקוֹשרה בּאַבנטוֹ וּפוֹנה לָלכת אֶל

בּיתוֹ בּחפּזוֹן רב, טס כּחץ מקשת, כּמי שמתיירא, שמא יאַחר מן המוֹעֵד ויאַבֹד עוֹלָמוֹ בּשעה אַחַת.


 

פרק ו    🔗

והאִשה ציפּה־בּיילה־רייזה, בּראוֹתה כּי בּוֹשש בּעלָה לָשוּב מדרכּוֹ, לא מצאָה פּשר לדבר ודאגה לוֹ בּלבּה מאוֹד: מי יוֹדע, אוּלי קרהוּ חָלילָה אָסוֹן בּדרךְ, גזלָנים נפלוּ עליו, לָקחוּ

ממנוּ את מעט הכּסף, אוֹתוֹ שחטוּ בּסכּין והשליכוּהוּ אֶל אַחַד הבּוֹרוֹת, והיא נשארה חַס ושלוֹם, עגוּנה לכל ימי חַיֶיה עם ילָדים רבּים כּל־כּךְ, ואֵין לָה תּקנה אֶלָא להפּיל עצמה עמהם, על שׂוֹנאֵי ציוֹן, אֶל תּוֹךְ הנהר!… מַחשבוֹת רעוֹת כּאֵלוּ וכיוֹצא בּאֵלוּ הטרידוּ אֶת

ציפּה־בּיילה־רייזה עלוּבת־הנפש כּל אוֹתוֹ הלילה, וּשנתה נדדה מעֵיניה. ועם קריאַת הגבר הראשוֹן קפצה ולָבשה שׂמלָתה, יצאָה החוּצה וישבה על מפתּן הבִּית לצפּוֹת לבעלָה, אוּלי ירחם אלוֹהים ויביאֵהוּ בּשלוֹם לביתוֹ. “שלוּמיאֵל יצא לדרךְ!” – הירהרה בּלבּה והכינה עצמה לקדם פּניו כּראוּי לוֹ וּלשלם לוֹ כּגמוּלוֹ על אַחַת שבע אבל משראתה אוֹתוֹ עם העֵז, הקשוּרה לוֹ בּאבנטוֹ מאחוֹריו, מיד נתרכּךְ לבּה, וּפתחה ואמרה לוֹ בּלשוֹן של פּיוּס:

  • לָמה התמַהמַהתּ עד כּה, ציפּוֹר־רננים שלי, בּעל־שעשוּעים? וַאני הלא סבוּרה היִיתי, כּי האדמה כּבר בּלעה אוֹתךָ חָלילָה, אוֹ אָסוֹן קרךָ בּדרךְ, חַס

ושלוֹם!

ושמעוֹן־אֶלי פּיתּח אֶת אַבנטוֹ, הכניס אֶת העֵז לתוֹךְ הפּרוֹּזדוֹר ועמד להשפּיע על אִשתּוֹ שפע של מלים, כּמתּוֹךְ שׂק מלא, והכּל כּדי להפליגָה בּדברים:

  • השוֹמַעת אַתּ, אִשתּי, עֵז קניתי לָךְ – מאֶרץ העזים,

עֵז אשר לא עִזוּ אבוֹתינוּ בּמצריִים! כּה יִתּן אלוֹהים לנשי בּעלי־הבּתּים שבּכאן וכֹה יוֹסיף להלקוֹתן, אִם ראוּ בּעֵיניהן עֵז

כּזאת אפילוּ בּחלוֹם! כּי הלא אָכוֹל תּאכל מַכּוֹת, רק פּעם בּיוֹם בְּלִיל סוּבּים והשאָר מעט קש מגג בּית־המדרש, וחָלָב היא נוֹתנת, בּלא עֵין־הרע, בּיד רחָבה, כּמוֹה כּפרה, נחלבת פעמַיִים ביוֹם – בעֵינַי ראִיתי כּד מלא חָלָב, כּה

אֶראֶה עמךְ חיִים טוֹבים! וכי עֵז היא זוֹ? לא עֵז, אֶלָא אֵם מינקת, כּךְ אוֹמרת היא, כּלוֹמַר תּימה־גיטל. מציאָה בּהיסַח־הדעת, חי נַפשי, בּעמל רב העמַדתּי אוֹתה על ששה קרבּוֹנים וחצי! כּסבוּרה אַתּ, כּמה זמַן תּיגרתּי עמה, עד שנתפּתּתה לי? שהרי בּסַךְ־הכּל לא רצתה כּלָל למכּוֹר עֵז, כּל הלילה כּוּלוֹ עבדתּי עבוֹדת־פּרךְ, נפתּלתּי עמה ויכוֹלתּי לה…

וציפּה־בּיילה־רייזה הירהרה אוֹתה שעה: “נחָמה־בּרכה, מַכּה גדוֹלָה לאַפּה, מתפּאֶרת עלי, כּי רק היא בּעלת־בִּית, רק לָה יֶש עֵז, לָה ולא לזוּלָתה. חוֹששת אני, שהפּעם תּמַקנה עֵיניה, כּשתּראֶה, כּי גם לציפּה־בּיילה־רייזה, אִשתּוֹ של שמעוֹן־אֶלי, יֶש עֵז. וּבלוּמה־זלאטה? וחַיה־מייטה? נראוֹת, כּביכוֹל, כּאוֹהבוֹת. הלוַאי יבוֹא עליהן מַה שבּלבּן עלי, ולוּא החצי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!”… מתּוֹךְ הירהוּרים נעימים אֵלוּ הסיקה אֶת התּנוּר ועמדה להכין לפי שעה אִיטריוֹת של כּוּסמת לסעוּדה של שחרית, ושמעוֹן־אֶלי נתעטף בּטלית וּתפילין ועמד להתפּלל בּרגש וּבכוונת־הלב. זה ימים רבּים לא התפּלל מתּוֹךְ התעוֹררוּת כּזאת: סילסל בּקוֹלוֹ, עשׂה תּנוּעוֹת של חַזן, הקיש בּאֶצבּעוֹתיו, הריע והצריחַ “הללוּיה, הללוּיה!” והעיר בּזמרתוֹ אֶת כּל הילָדים. וּכשנוֹדע להילָדים מפּי

אִמם, כּי אבּא הביא עֵז, וכי מבשלים היוֹם אִיטריוֹת בּחָלָב, נתמַלא הבּיִת שׂשׂוֹן ושׁמחָה. קפצוּ מתּוֹך המיטה בּכתנוֹתיהם, נתנוּ יד זה לָזה ויצאוּ בּריקוּד, כּשהם מזמרים בּשעת מַעשׂה מין זמר, שנברא אֶצלָם בּאוֹתוֹ מַעמד:

עֵז, עֵז, גְּדִיַֹת־עִזִּים!

אַבָּא הֵבִיא גְּדִיַּת־עִזִּים!

גְּדִיַּת־עִזִּים תִּתֵּן חָלָב!

אִמָּא תְּבַשֵּׁל אִטְרִיּוֹת בְּחָלָב!

שמעוֹן־אֶלי רוֹאֶה בּשׂמחַת הילָדים, המזמרים וּמרקדים, ולבּוֹ מתרחב והוֹלךְ. מהרהר הוּא בּפני עצמוֹ: "תּינוֹקוֹת עלוּבים… לא טעמוּ מימיהם טעם חָלָב… מכּאן וּלהבּא, אִם יִרצה השם, יִרווּ דשן… בּכל יוֹם כּוֹס חָלָב, ודייסא בּחָלָב, ותה בּחָלָב… אָכן עֵז בּבּית ריפאוּת ללב ושיקוּי לעצמוֹת… מי לי ומַה לי עתּה פישל בּעל־טכסה? מי ישמַע לוֹ ומי ישׂים לב אֵלָיו? אִם תּחת בּשׂר יִתּן עצמוֹת – יֵיחָנק הוּא בּהן! לָמה לי בּשׂרוֹ, כּשיֶש לי, בּלא עֵין־הרע, חָלָב?… ואִם תּאמר: שבּת מַה תּהא עליה? בּשבּת נצא ידי חוֹבתנו בּדגים! היכן מצינו כתוּב, שחַייב יהוּדי לאכוֹל בּשׂר בּשבּת? אני לא ראִיתי דין מפוֹרש כּזה בּשוּם מקוֹם!… אִילוּ שמעוּ כּל היהוּדים לעצתי, היוּ כוּלם קוֹנים

עזים… ואָז מַה נאֶה יהיֶה מַראֵהוּ של בּעל־הטכסה שלָנוּ, ייכּנס הרוּחַ בּכרסוֹ השמנה!"…

כּךְ הירהר שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ בּפני עצמוֹ וקיפּל את הטלית והתּפילין, נטל ידיו, בּצע על הפּת והכין עצמוֹ לקראת סעוּדת־החָלָב. והנה נפתּחָה הדלת ונכנסה ציפּה־בּיילה־רייזה וּבידה קדירה ריקה, פּניה אדוּמים כּאֵש, כּוּלָה זוֹעמת בּחמתה, וּמטר קלָלוֹת וַחרמוֹת ניתּךְ על ראשוֹ של שמעוֹן־אֶלי. לא קלָלות היוּ אֵלה, אֶלָא אַבני־ברד כּבדוֹת נפלוּ מן השמַיִים, אֵש וגָפרית וזפת בּוֹעֵרה נשפּכוּ מפּיה:

  • אָביךָ השיכּוֹר יָשְלַךְ מקברוֹ, ואַתּה תוּטל

תּחּתיו! תּהיֶה כּאֶבן, כּתֶבן למרמַס רגליִים! תּקוּלע בּתוֹךְ

כּף־הקלע, תּנוּפּץ אֶל הסלע! יָרה תּייָרֶה וסקוֹל תיסקל! תּלייה וּטביעה, כּוייה וּצלייה, חיתּוּךְ אֵיברים מן החַי, אֵיבר אֵיבר

לבדוֹ! בּוֹא וּראה, גזלָן שכּמוֹתךָ, רוֹצחַ שכּמוֹתךָ, משוּמד

שכּמוֹתךָ, מה עֵז הבאת לי! כּל החלוֹמוֹת הרעים והמרים, השוֹממים והזוֹממים, יחוּלוּ על ראשךָ ועל ידיךָ ועל רגליךָ, ריבּוֹן כּל העוֹלָמים, אָבינוּ שבשמַיִים, אַב החסד והרחמים!

אֶת שאָר הדברים לא שמע שמעוֹן־אֶלי, משוּם שהוֹריד את כּוֹבעוֹ על פּניו ונחפז לָצאת אֶל הפּרוֹזדוֹר, לראוֹת אֶת האָסוֹן אשר קרהוּ.

כּשיצא אֶל העֵז והתבּוֹנן אֶל התּכשיט הנאֶה, הניצב

קשוּר אֶל יתד הדלת ומַעלה גירה לפי תּוּמוֹ, עמד בּמקוֹמוֹ נדהם וּמַשמים, בּלי דעת מַה יעשׂה וּלאן יפנה? וכךְ היה עוֹמד וּמהרהר וחוֹזר וּמהרהר, עד שננער ואָמַר לעצמוֹ: "תּמוֹת נַפשי עם פּלישתּים – תּיפּח רוּחוֹ של אבי אבוֹת המלמד והמלמדית! פּישפּשוּ וּמצאוּ אָדם לשַטוֹת בּוֹ! אני אַראֶה לָהם, כּיצד משטים בּי, ויחשכוּ עֵיניהם! דוֹמה, למַראִית עיִן, הרי מלמד זה תּם ושאֵינוֹ יוֹדע לשאוֹל, משׂים עצמוֹ כּאינוֹ מתערב בּעֵסק, וּלבסוֹף

הא לךָ מַעשׂה כּזה! לא לחינם היוּ התּלמידים כּוֹבשים אֶת צחוֹקם, בּשעה שרבּם שילח אוֹתי עם העז והרבּנית השפּיעה עלי את בּרכוֹתיה, כּי העֵז תּהא חוֹלבת וחוֹלבת… אני אַראה לָהם פּירוּשה של “חוֹלבת” מה הוּא! אֶת דם התּמצית אֶחלוֹב מכּלי־קוֹדש קוֹזוֹדוֹייֶבקאִים אֵלוּ, בּטלַנים וליצנים שכּמוֹתם, המתקלסים בּבעלי־מלָאכה יִגעֵי־כּפּיִים, בּני יְשראֵל עמךָ!"…

כּךְ אָמַר שמעון־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ לעצמוֹ, עמד וקשר אֶת התּכשיט בּאַבנטוֹ וחזר ויצא עמוֹ לָלכת לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, ולבּוֹ סוֹער בּמחשבת נקם ושילם.

כּשעבר על־פּני פּוּנדק־האַלוֹנים וראה את המוֹכסן ניצב בּפּתח וּמקטרתּוֹ בּין שיניו, נתן החַייט שלָנוּ את קוֹלוֹ בּצחוֹק רם.

  • מה השׂמחָה הזאת לָךְ? – שאָלוֹ דוּדי. – על מה אַתּה צוֹחק כּל־כּךְ?

  • תּן עֵינךָ בּעֵז זוֹ שקניתי, אֶפשר שתצחק גם אַתּה? – אוֹמר לוֹ החַייט וחוֹזר וצוֹחק בּכל פּה, כִּאילו עשׂרה שדים

מדגדגים אוֹתוֹ. – וּבכן, כּבר ראִית? מַה תֹּאמַר אֵיפוֹא על מַעשׂה שכזה? כּל האָדם כּוֹזב – כּל נגע וכל פּגע פּוֹגע בּי! המבין אַתּה דבר כּעניינוֹ? מידי אִשתּי שתּחיֶה כּבר קיבּלתּי את פּסַק־דיני בּשלימוּת, ציפּה־בּיילה־רייזה כּיבּדה אוֹתי בּרכב ובסוּסים – בּאָלוֹת ובקָללֹות, ודווקא על לב ריק, הלוַאי שיחוּלוּ על ראש המלמד והמלמדית! יהי לבּךָ סמוּךְ ובטוּחַ, כּי גם אני לא אֶעמוֹד מנגד ואַחריש. אקיים בּהם מצוַת עיִן תּחת עיִן – מַכּת־לחי תּחת מַכּת־לחי, אֶת דמם אָשיב על ראשם! שׂוֹנא אני מיני ליצנוּת כאֵלוּ, כּשמשַטים בּי! ועתּה אַתּה, רב דוּדי, קח־נא לרגע קטן את התּכשיט הזה אֶל הרפת ותן לפי שעה, במחילָה מכּבוֹדךָ, כּוֹס ייש למרי־נפש, שיהא בּי, לכל הפּחות, כּוֹח לדבּר והנשמה לא תתעטף… לחַיִים, רב דוּדי, הבה נהיֶה יהוּדים, כּי זה העיקר, כּכּתוּב: היוֹם הרת עוֹלָםוהיִית אַךְ שׂמח! מוּבטח לךָ, כּי אַראֶה לָהם אֶת נַחַת לשוֹני ונַקה לא אנַקה, למַען יֵדעוּ ויבינוּ

כּיצד משטים בּאֶחָד מאַנשי שלוֹמנוּ, אִיש מספּריִים וָמַחַט, בּן

ישׂראֵל עמךָ!…

  • מי אָמַר לךָ, כּי משַטים היוּ בּךָ? – אוֹמר המוֹכסן,

מַעמיד פּנים של צדיק תּמים וּמפעפּע בּמקטרתּוֹ. – אֶפשר טעוּת נפלה שם בּדבריכם?

שמעוֹן־אֶלי קפץ ממקוֹמוֹ מתּוֹךְ כּעס.

  • משל כּחרס הנשבּר! מה אַתּה סח? כּלוּם שוֹמעוֹת אָזניךָ מַה שפּיךָ מדבּר? אני בּא אליהם לכתּחילָה לקנוֹת עֵז, ואוֹמר לָהם בּפירוּש, בּרחל בּתּךָ הרענַנה, עֵז, בּפירוּש עֵז,

והרי אַתּה בּא וּמגלה פּנים שלא כּהָלכה!

דוּדי מפעפּע בּמקטרתּוֹ, לוֹחץ בּכתפיו וּמפרשׂ ידיו,

כאָדם האוֹמר: “כּלוּם מה אני כּאן? אִיש מבּחוּץ, שכּל העניין אֵינוֹ נוֹגע בּוֹ ולא כּלוּם!”…

ושמעוֹן־אֶלי רץ אֶל הרפת, חוּטף וּמוֹשךְ אֶת העֵז ונחפּז לָלכת לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, וַחמתוֹ בּערה בוֹ.


 

פרק ז    🔗

והמלמד היה עוֹשׂה מלאכתּוֹ, מלאכת־הקוֹדש, כּפעם בּפעם, כּלוֹמַר יוֹשב וּמַרבּיץ תּוֹרה בּתלמידי, עוֹסק עמהם בּאוֹתוֹ

עניין של “נזיקין”, אֶחָד מקרא ואֶחָד תּרגוּם, וקוֹלוֹתיהם הוֹלכים מסוֹף חצר בּית־הכּנסת ועד סוֹפה: "כּישכּשה בּזנבה – הבּהמה חָבטה בּזנב שלָה, ושברה אֶת הכּד – וניפּצה את הכּד"…

  • על ישׂראֵל ועל רבּנן ועל תּלמידיהוֹן – בּוֹקר טוֹב לךָ, רבּי, וּלתלמידיךָ! – פּתח שמעוֹן־אֶלי ואָמַר. – רשאי אַתּה להפסיק רגע. אֵין בּכךְ כּלוּם, הבּהמה לא תּברח, והכּד השבוּר לא ישוּב עוֹד לשלימוּתוֹ. בּקיצוּר, מה יוֹעילוּ לי דיבּוּרים ארוּכּים – עשׂיתם לי בּחָכמַתכם מַעשׂה־ליצנוּת כּהלָכה, למשל ולשנינה. אֶלָא מה? אָהבתּי כּי יִשמַע – שׂנאתי דברי ליצנוּת כּאֵלה! הלא שמַעתּ מסתּמא אֶת המַעשׂה בּשני יהוּדים, שעלוּ בּעֶרב שבּת על

האִיצטבּה העֶליוֹנה בּבית־המרחָץ? פּתח האֶחָד ואָמַר לחבירוֹ: “הא לךָ חבילת־הזרדים שלי והצליפני!” נמלךְ זה וחָלק לוֹ הצלפוֹת יפוֹת ונאמנוֹת, ריסק אֶת בּשׂרוֹ עד זוֹב דם. אָמַר לוֹ המוּצלָף: "המַעשׂה הוּא כּךְ. אִם לנקמה התכּוונתּ, להיפּרע ממני כּאן על האִיצטבּה העֶליוֹנה, בּשעה שאני מוּטל

לפניךָ ערוֹם ואַתּה יֶש לךָ חבילת־זרדים בּידךָ, אֵין בּלבּי עליךָ כּלוּם. אבל אִם מתכּוון אַתּה להלָצה, אני אוֹמר לךָ בּפירוּש, שאֵין דעתּי נוֹחָה מהלָצוֹת כּאֵלוּ!"…

  • כּנגד מה נאמַר משל זה – שוֹאלוֹ המלמד, כּשהוּא מסיר משקפיו מעל חוֹטמוֹ וּמחַטט בּאֶחָד מיצוּלָיו בּתוֹךְ אָזנוֹ.

  • המשל – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי – לא נאמַר אֶלָא כּנגד כּבוֹדךָ ועצמךָ וּכנגד העֵז הנאָה, שתּקעתם לידי בּשגָגָה, כלוֹמַר, לשם צחוֹק. מתּוֹךְ צחוֹק כּזה, שוֹמע אַתּה, עלוּל לצמוֹחַ

לךָ צחוֹק בּקוּרקבנךָ! אַל תּדמה בּנַפשךָ, כּי יֶש לךָ כּאן עֵסק

עם סתם חַייט מן השוּק. אני שמעוֹן־אֶלי חַייט מק"ק כּתריאֵליבקה, אִיש חברת “פּוֹעל צדק” וגבּאי בּבית־התּפילָה של החַייטים, אִיש מספּריִים וָמַחַט, בּן ישׂראֵל עמךָ!

בּדבּרוֹ אֶת הדברים האֵלה הרים שמעוֹן־אֶלי אֶת קוֹלוֹ וכמעט קפץ תּחתּיו מרוֹב רגשוֹתיו. והמלמד חָזר והרכּיב משקפיו על־גבּי חוֹטמוֹ והתבּוֹנן אֶל החַייט, כּמי שמתבּוֹנן אֶל אָדם המדבּר מתּוֹךְ

חוֹם, וכל התּלמידים התפּקעוּ מתּוֹךְ צחוֹק.

  • לָמה הריעוֹת לעם הזה – לָמה אַתּה מַבּיט בּי כּתרנגוֹל בּ“בני־אָדם”? – אוֹמר החַייט מתּוֹךְ כּעסוֹ. – אני בּא אליכם וקוֹנה מיֶדכם עֵז, והרי אַתּם עוֹמדים ותוֹקעים לתוֹך ידי הרוּחַ יוֹדע מה!

  • כּלוּם אֵין העֵז מניחָה אֶת דעתּךָ? – שוֹאלוֹ המלמד בתמימוּת.

  • העֵז, אַתּה אוֹמר? הרי זוֹ עֵז, כּשם שאַתּה שׂר־הפּלךְ!

כּל התּלמידים נוֹתנים קוֹלם בּצחוֹק אַדיר, וּבתוֹךְ

כּךְ נכנסת תּימה־גיטל השתקנית, וכאן מַתחילָה התּכוּנה בּרוֹב עניין: שמעוֹן־אֶלי מדבּר, ותימה־גיטל מנַצחת אוֹתוֹ בּדברים, המלמד יוֹשב וּמַבּיט, והתּלמידים צוֹחקים. שני בּעלי־הדבר מַאריכים בּדבריהם כּל־כּךְ, עד שתּימה־גיטל מתמַלאת חימה, תּוֹפסת לחַייט בּידו וּמוֹשכת אוֹתוֹ אַחריה.

  • בּוֹא, בּוֹא ונלךְ אל הרב! יִראוּ יהוּדים ויֵדעוּ, כּיצד חַייט כּתריאֵלי מתאַנה לָנוּ, בּא עלינוּ בּעלילוֹת!

  • לכוּ ונלכה! – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי. – אַדרבּה, יִראו

אנשים ויִשמעוּ, כּיצד יהוּדים כּשרים, כּלי־קוֹדש כּביכוֹל, מתנַכּלים לאִיש זר ממרחַקים, תּוֹפסים אוֹתוֹ ועוֹשׂים אוֹתוֹ

מַטלית, שׂמים אוֹתוֹ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּ“והוּא רחוּם”

האָרוֹךְ, ללעג וּלכלב… בּוֹא גם אַתּה, רבּי, ולֵךְ עמנוּ! – פּוֹנה הוּא ואוֹמר אֶל המלמד. ורב חָיים־חָנה שׂם על כּיפּתוֹ אֶת כּוֹבע־הפּלוּסין שלוֹ, וּבהסכּם כּוּלָם הם יוֹצאִים לָלכת אֶל הרב אַרבּעתּם, כּלוֹמַר: החַייט, המלמד, המלמדית והעֵז.

כּשבּאה החבוּרה אֵצל הרב, מצאוּהוּ עוֹמד אֶל הקיר בּחָלוּק של כּוּתנה, מנַגב ידיו ואוֹמר “אשר יצר” בּנַחַת וּבכוונה, שלא בּחפזוֹן, מַטעים כּל מלה בּפני עצמה: “נקבים, נק־בים, חלוּלים, חלוּ־לים”. וּכשכּילָה מַעשׂהוּ, הלךְ וקיפּל תּחתּיו אֶת כּנפוֹת חלוּקוֹ והתיישב על כּיסאוֹ, שהיה מחוּסר מוֹשב, אֵין בּו אֶלָא כּרעיִים וידוֹת מדוּלדלוֹת, מַבהיקוֹת מחמת יוֹשן

וּמתנַדנדוֹת, כּשינַיִים רעוּעוֹת בּפי זקן, שכּבר הגיעה שעתן לנשוֹר, אֶלָא שהן עוֹמדוֹת בּנסים.

לאַחַר ששמע הרב אֶת טענוֹתיהם של שני הצדדים, שנכנסוּ כּל אֶחָד לתוֹךְ דברי חברוֹ, שלח וקרא להדיין ולהשוֹחט ולשאָר אנשים מכוּבּדים, שבעה טוֹבי העיר, וּפתח ואָמַר אֶל החַייט בּזוֹ הלָשוֹן:

  • סַפּר, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, עוֹד פּעם אֶת המַעשׂה מתּחילָתוֹ ועד סוֹפוֹ, ואַחַר־כּךְ יסַפּרוּ הם!

  • ושמעוֹן־אֶלי לא התעצל וחָזר עוֹד פּעם על המַעשׂה מתּחילָתוֹ, כּי שמוֹ שמעוֹן־אֶלי חַייט מק"ק כּתריאֵליבקה, אִיש חברת "פּוֹעל צדק, וגבּאי בּבית־התּפילָה של החַייטים, אַף־על־פּי שהוּא טוֹעֵן לפניהם כּל הימים: קטוֹנתּי מכּל הצרוֹת – מַה לי וּלצרה זוֹ? לא מעוּקצךְ ולא מדוּקצךְ – אני מוֹחל לָכם על מַכּוֹת־הלחי ואֵיני רוֹצה בּכבוֹד! אֶלָא שהם אוֹמרים: שׂמלךָ לךָ קצין תהיֶה לָנוּ – מַכּוֹת־לחי תּקבּל וגבּאי תּהיֶה… קיצוּרוֹ של דבר, הוּא בּא לכאן, לקוֹזוֹדוֹיֵיבקה, לקנוֹת עֵז, כּלוֹמַר, כּשהוּא לעצמוֹ, לא היה קוֹנה עֵז, מַה חפץ לוֹ בּעזים? אֶלָא כּפי שיֶש לוֹ אִשה שתּחיֶה, ציפּה־בּיילה־רייזה שמה, לא הניחָה לוֹ להשיב רוּחוֹ: הכּצעקתה – הבה לי עֵז!… וּבעל, הלא אוֹמרים אַתּם, חַייב לשמוֹע בּקוֹל אִשתּוֹ, ולָכן בּא

אֶל רב חַיים־חָנה מלמד־הגמרא ודן עמוֹ בּדבר עֵז, התנה תּנַאי מפוֹרש, בּרחל בּתּךָ הרענַנה, שהכּתוּב מדבּר בּעֵז. לבסוֹף נתגלָה,

שלָקחוּ ממנוּ אֶת מעט הכּסף ותקעוּ לידוֹ הרוּחַ יוֹדע מה, כּפי הנראֶה, לשם ליצנוּת, והוּא, כּלוֹמר שמעוֹן־אֶלי, שׂוֹנא מיני ליצנוּת כּאֵלה. הלא שמַעתּם מסתּמא אֶת המַעשׂה בּאוֹתם שני היהוּדים, שעלוּ בּעֶרב שבּת על האִיצטבה העֶליוֹנה

בּבית־המרחָץ?…

  • ושמעוֹן־אֶלי החַייט חוֹזר

וּמספּר את המשל בּבית־המרחָץ, והרב והדיינים עם שבעה טוֹבי העיר שוֹמעים וצוֹחקים.

  • שמַענוּ, אֵיפוֹא טענוֹתיו של בּעל־דין אֶחָד, – נַענה הרב ואָמַר. – עתה נשמַע טענוֹתיו של הצד השני.

עמד רב חַיִים־חָנה החָכם, הוֹריד אֶת כּוֹבעוֹ על כּיפּתוֹ ופתח ואָמר בּלשוֹן זוֹ:

  • שמעוּ־נא, רבּוֹתי, דיינים מוּמחים! המַעשׂה כּךְ היה המַעשׂה: אני ישבתּי ולמדתּי עם התּלמידים ישבתּי אני, סדר נזיקין לָמַדתּי, בּבא קמא, כּן, בּבא קמא… וּבא היהוּדי הזה מכּתריאֵליבקה בּא היהוּדי הזה, ואָמַר, שהוּא כּתריאֵלי

מכּתריאֵליבקה אָמַר, ונתן לי שלוֹם נתן לי, וסיפּר לי מַעשׂה שלם סיפּר לי, כּי הוּא עצמוֹ כּתריאֵלי הוּא, כּלוֹמר, מכּתריאֵליבקה

הוּא עצמוֹ, ויֶש לוֹ אִשה יֶש לוֹ, וּשמה ציפּה־בּיילי־רייזה שמה – כּן, ציפּה־בּיילה־רייזה שמה… כּך, כּמדוּמה לי?

המלמד מרכּין עצמוֹ אֶל החַייט,

והחַייט, המַחזיק כּל הזמַן בּזקן־התּיִש שלוֹ, עוֹמד בּעֵינַיִים

עצוּמוֹת, ראשוֹ מוּטֶה קצת לכתפוֹ, והוּא מתנוֹעע ואוֹמר

בּלשוֹנוֹ:

  • אמת ויציב ונכוֹן! שלוֹשה שמוֹת לָה כּאֶחָד: ציפּה, וביילה ורייזה. כּךְ קראוּ את שמה כּשנוֹלדה, וכךְ קוֹראים לה למן היוֹם שהכּרתּי אוֹתה, זה שלוֹשים שנה כּמעט. אבל הבה נשמַע, מה עוֹד בּפיךָ לאמוֹר, ידידי? אַל תּפליגני בדברים! מוּטב שתּדבּר כּעניין, על הראשוֹנים ועל האַחרוֹנים – מַה שאָמַרתּי אני וּמַה שאָמַרתּ אַתּה, כּמוֹ שאָמר דויד המלךְ: אֵין חָדש תּחת השמש – לא יוֹעילוּ לךָ שוּם תּעתּוּעים!…

  • אני אֵיני יוֹדע כּלוּם אני! – אוֹמר המלמד כּנבהל וּמַראֶה בּאֶצבּעוֹ על המלמדית. – היא דיבּרה עמּוֹ היא, היא עסקה עמוֹ היא, ואני אֵיני יוֹדע כּלוּם אני!

  • עתּה – אוֹמר הרב – הבה נשמַע מַה תֹּאמַר היא?

והרב מוֹרה בּאֶצבּעוֹ כּלפּי המלמדית, ותימה־גיטל השתקנית מקַנַחת אֶת חוֹטמה הקטן בּשתּי אֶצבּעוֹת, בּיד אַחַת תּוֹמכת מתניה וּבאַחַת היא מַתחילָה לטעוֹן בּלָשוֹן ממַהרת, ללא הפסק, וּפניה בּשעת מַעשׂה לוֹהטים כּאֵש.

  • שמעוּ־נא איפוֹא, בּני ישׂראֵל, המַעשׂה הוּא כּךְ: היהוּדי הזה, כּלוֹמַר החַייט הכַּתריאֵלי הזה, הוּא, בּמחילָה מכּבוֹדוֹ, אוֹ מטוֹרף, אוּ שיכּוֹר, אוֹ אֵיני יוֹדעת בּעצמי מה

הוּא! השמַעתּם מימיכם מַעשׂה כּזה? יהוּדי בּא אֵלי בּרגל ממרחַקי

כּתריאֵליבקה, נטפּל אֵלי כּסַפּחת ואֵינוֹ זז ממני עד שאֶמכּוֹר לוֹ עֵז, שתּיִים היוּ לי, וּבתוֹךְ כּךְ הוּא מסַפּר לי פּזמוֹן, כּי הוּא עצמוֹ לא היה קוֹנה עֵז, אֵין לוֹ שוּם חפץ בּעֵז, אֶלָא כּפי שיֶש לוֹ אִשה וּשמה ציפּה־בּיילה־רייזה, וזוֹ התעקשה בּאַחַת – עֵז, והבּעל, הוּא אוֹמר, חַייב לשמוֹע בּקוֹל אִשתּוֹ – המבינים אַתּם

משל זה? והרי אני טוֹעֶנת: מה עניין זה נוֹגע לי? רוֹצה אַתּה לקנוֹת ממני עֵז, הריני מוֹכרת לךָ עֵז, כּלוֹמַר, לא הייתי מוֹכרת עֵז בּשוּם כּסף שבּעוֹלם, כּי מהוּ כּסף? כּסף עגוֹל הוּא! כּסף מתגלגל

והוֹלךְ, ועֵז לעוֹלָם עוֹמדת, וּבפרט עֵז כּזוֹ! וכי עֵז היא זוֹ? לא עֵז, אֶלָא אֵם מינקת! כּמה נוֹחָה היא, בּלא־עֵין־הרע, לחליבה! והחָלָב שהיא נוֹתנת! והאוֹכל שהיא אוֹכלת, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים! וכי אוֹכלת היא? כּמעט ולא כּלוּם! פּעם בּיוֹם בְּלִיל סוּבּים, והשאָר מעט קש מן הגג של בּית־המדרש. אבל כּנגד זה נמלכתי בדעתּי ואָמַרתּי כּךְ: אני הלא יֶש לי, בּלא עֵין־הרע, שתּי עזים ויצר־הרע של כּסף כּוֹחוֹ גדוֹל… בּקיצוּר, כּאן כּבר התערב בּעלי שיִחיֶה, ונתפּשרנוּ עם החַייט בּדבר המקח, כּסבוּרים אַתּם, כּמה? יוֹתר מזה אַל יעלוּ שׂוֹנאַי בּחלקם, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! ועמַדתּי וּמסַרתּי לוֹ אֶת העֵז, הלוַאי יזכוּ כּל אהוּבי

נפשי בּעֵז כּזאת! וכי עֵז היא זוֹ? לא עֵז, אֶלָא אֵם מינקת!… הסוּ, יוֹדעים אַתּם מה? הנה היא עוֹמדת כּאן. הגישוּ לי, בּמחילָה מכּבוֹדכם, כּלי־חליבה, ואֶחלוֹב אוֹתה לעֵיניכם!

ותימה־גיטל שאלה מן הרבּנית את כּלי־החליבה שלָה ועמדה וחָלבה אֶת העֵז לעֵיני כּל המסוּבּים, הגישה את כּלי־החליבה עם החָלָב לכל אֶחָד ואֶחָד, תּחילָה, כּדרךְ הטבע, להרב, אַחַר־כּך להדיינים, ואַחַר־כּך לשבעה טוֹבי העיר ולשאָר הקהל. וּבבית הרב קם שאוֹן וָרעש, הזעקה עלתה עד השמַיִים! זה אוֹמר: צריךְ להטיל קנס על החַייט הכּתריאֵלי, שיעמיד מַשקה! וזה אוֹמר: בּקנס בּלבד לא יֵצֵא ידי חוֹבתוֹ – צריךְ לקחת ממנוּ אֶת העֵז! וּבא השלישי ואומר: לא כּי! העֵז עִזוֹ, יאריךְ עמה ימים בעוֹשר וּבכבוֹד, אֶלָא שצריךְ למוֹתחוֹ אַחַר כּבוֹד על הסַפסל וּלהלקוֹתוֹ יפה בּסַנדל

וּלשַלחוֹ מן העיר עם העֵז גם יחד אֶל כּל הרוּחוֹת שבּעוֹלם!

כששמַע שמעוֹן־אֶלי כּךְ, התחַמק בּחשאי מבּית הרב ונמלט עם העֵז על נַפשוֹ.


 

פרק ח    🔗

וַיִשׂא החַייט אֶת רגליו וַילךְ אֶל בּיתוֹ, הוּא והעֵז עמוֹ, הלוֹךְ ורוּץ בּרגלִיים ממַהרוֹת, כּאָדם שנמלט מן השׂריפה.

בּרוּצוֹ, הבּיט פּעם בּפעם על סביבוֹתיו, אִם אֵין רוֹדפים אַחריו

חָלילָה, ונתן שבח והוֹדייה להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא על שיצא מקוֹזוֹדוֹיֶיבקה חינם אֵין כּסף – נקי ללא מַכּוֹת־לחי.

כּשעבר לפני פּוּנדק־האַלוֹנים, גָמַר שמעוֹן־אֶלי בּלבּוֹ להעלים אֶת כּל הדבר מדוֹדי המוֹכסן. "תּתפּקע לעֵינַי, – אָמַר לעצמוֹ. –

ואת האמת לא תּשמע מפּי!"

  • וּבכן, מַה נשמע? – שוֹאֵל דוּדי, כּמי שמבקש לָדעת דברים כּהוייתם לשם סַקרנוּת בּלבד.

  • מַה יש לשמוֹע? – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי. – עמי נוֹהגים בּני־אָדם בּמידת דרךְ־אֶרץ! בּי אֵין מזלזלים, כּי נַער היִיתי גם זקנתּי – אֵינני תּינוֹק של בּית־רבּוֹ! פּציתי עליהם את הפּה הקדוֹש שלי, התנַצחתּי קצת עם המלמד בּדברי תּוֹרה, ונתגלָה, כּי יוֹדע אני יוֹתר ממנו אֶת הנַעשׂה בּאוֹתיוֹת הקטנוֹת… קיצוּרוֹ של דבר, על־כּרחם פּייסוּ אוֹתי והחזירוּ לי אֶת העֵז אשר קניתי. הנה היא לפניךָ. קבּל אֶת פּניה כּראוּי לָה והעמידנה לשעה קלה בּרפת, כּכּתוּב: קח לךָ הנפש והרכוּש תּן לי – קח את העֵז ותן לי מעט ייש.

"לא די שהוּא בּעל־גאוָה, אֶלָא שהוּא גם שקרן! אוֹמר דוּדי המוֹכסן בּלבּוֹ. – ראוּי הוּא, שאֶעשה לוֹ שוּב אוֹתוֹ מַעשׂה,

ונשמַע מַה יֹאמַר אָז?"

ואֶל החַייט אָמַר:

  • יש אִתִּי בּשבילךָ, שמעוֹן־אֶלי, כּוֹס יֵין־דוּבדבנים, מַשקה ישן וָטוֹב, אִם חָשקה נַפשךָ בּוֹ?

  • מן היין המשוּמר? – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי ולוֹקק שׂפתיו. – אַדרבּה, הוֹציאֵהוּ אֵלי ואֵדעֵהוּ. אָכן לבּי הגיד לי, כּי שמוּר עמךָ בּאוֹצרךָ הטוֹב בּקבּוּק מַשקה מן המין המשוּבּח, אֶלָא לָאו כּל אָדם כּוֹזב – לא כּל אֶחָד מסוּגָל לעמוֹד על טעמוֹ.

  • לאחַר ששתה את הכּוֹס הראשוֹנה, הוּתּרה לשוֹנוֹ של החַייט, והוּא פּוֹנה ואוֹמר אֶל המוֹכסן:

  • הגידה נא לי, קרוֹבי היקר, הלא יהוּדי אתּה לא מן הטיפּשים, כמו שאנו אוֹמרים בּמזמוֹר שיר ליוֹם השבּת: אִיש בּער לא יֵדע – מעוֹרב עם כּל מיני בּריוֹת, – אמוֹר לי אֵיפוֹא: המַאמין אַתּה בּמַעשׂי־כּשפים? בּאחיזת־עֵינַיִם?

  • למשל? – שוֹאלוֹ דוּדי כּמיתּמם.

  • למשל, – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי – דיבּוּק, לץ, שׁין־דלת, גילגוּל?…

  • כּנגד מה אַתּה שוֹאֵל זאת? – מוֹסיף דוּדי ואוֹמר אמירת תּם וּמפעפּע בּמקטרתּוֹ.

  • מסיחַ אני לפי תּוּמי, סתם כּנגד כּך! – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי שמע־קוּלנוּ ואֵינוֹ פֹּוֹסק מדבּר על גילגוּלים, מכשפים ומכשפוֹת, שדים ורוּחוֹת וכת־ליצנים. דוּדי עוֹמד וּמַקשיב, משׂים אָזנוֹ כּאפרכּסת, כּביכוֹל, וּמפעפּע

בּמקטרתּוֹ. אַחַר־כּךְ הוּא רוֹקק לפניו ואוֹמר להחַייט:

  • יוֹדע אַתּה, שמעוֹן־אֶלי, מַה שאסַפּר לךָ? חוֹששני

שבּלילה הזה אִירא לעלוֹת על משכּבי. הבה אוֹמַר לךָ אֶת האמת: מפּני מתים היִיתי מתיירא כּל ימַי, אךְ מעתּה אני מַתחיל להאמין גם בּגילגוּלים וּבלצים.

  • כּלום יש לךָ בּרירה? – אוֹמר לוֹ החַייט. – ואִם לא תּאמין, מַה תּועיל? לוּא רק יִיטפל לךָ פּעם אַחַת לץ הגוּן מאוֹתם הלצים ויעשׂה לךָ בּלהטיו מַעשׂי תּעתּוּעים: יהפוֹךְ לךָ בּלילה אֶת חבית הסלק על פּיה, יִשפּוֹךְ על הקרקע אֶת עביט השוֹפכין ישתּה את כּל החָלָב מן הכּדים, ישבּר לךָ את כּל הקדירוֹת, יקשוֹר את הציציוֹת בּטלית־הקטן שלךָ, יטיל לך לתוֹךְ מיטתךָ חתוּל, שיעלה ויִרבּץ על לבּךָ כּמַשׂא כּבד ואַתּה לא תּוּכל להזיז אֵיבר, וּכשתּתעוֹרר, יציץ החָתוּל אֶל תּוֹךְ עֵיניךָ כּבר־דעת גָמור…

  • די! די! – אוֹמר המוֹכסן, רוֹקק לפניו וּמנַענע בּידיו. – דיֶיךָ לסַפּר לעֵת לילה סיפּורי־מַעשׂיוֹת כּאֵלוּ!

  • היֵה אֵיפוֹא שלוֹם, רב דוּדי, ואַל־נא יִחַר אַפּךָ בּי, שהציקוֹתי לךָ קצת. הלא יוֹדע אַתּה, שלא אַשמתי היא, כּכּתוּב: לא אִיש דברים אָנֹוכי – פּה לי והוּא ממַלל…


 

פרק ט    🔗

כּאשר בּא החַייט מדרכּוֹ, נכנס לביתוֹ בּיד רמה וּבדעה רחָבה וּביקש להשיב לאִשתּוֹ אֶת גמוּלָה בּראשה. אֶלָא שכּבש את יִצרוֹ ואָמַר לעצמוֹ: “אִשה לעוֹלָם אִשה היא! מוּטב שאַעביר הפּעם על מידוֹתי וַאוַתר לה משֶלי!” וּמפּני דרכּי־שלוֹם בּדה לָה מלבּוֹ שקר נאֶה:

  • השוֹמַעת אַתּ, ציפּה־בּיילה־רייזה אָחי? מכּל־מקום בּני־אָדם נוֹהגים בּי כּבוֹד. מילא, מַניח אני להמלמד ולהמלמדית, שקיבּלו מידי אֶת שׂכרם כּפליִים כּכל חַטאוֹתיהם – חָלקתּי לָהם מנה אַחַת אַפּיִים, שיִזכּר אוֹתה כּל ימי חַיֵיהם! ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שמשכּתי אֶת המנוּוָלים האֵלה לבית הרב, והרבה חָתךְ את גזר־דינם בּסכּין, שחַייבים הם לשלם כי קנס, כּי אִם יהוּדי כּשמעוֹן־אֶלי בּא אליהם לקנוֹת עֵז, הרי זה כּבוֹד גדוֹל לָהם, משוּם ששמעוֹן־אֶלי זה אוֹמר הרב, הוּא יהוּדי מאוֹתם היהוּדים, אשר…

אַךְ ציפּה־בּיילה־רייזה לא רצתה לשמוֹע אֶת שבחי בּעלָה עד תּוּמם, כֹבר נכספה וכלתה נַפשה לראוֹת בּעֵיניה אֶת העֵז האמיתּית שהביא לָה שמעוֹן־אֶלי. חָטפה ונטלה קדירה ויצאָה לפּרוֹזדוֹר לחלוֹב אֶת העז. ולא היוּ רגָעים מוּעטים עד שחָזרה וּפרצה לבּיִת בּלא אוֹמר וּדברים, תּפסה לשמעוֹן־אֶלי, בּמחילָה, מאחוֹריו בצוארוֹנוֹ וּבשלוֹש

בּעיטוֹת יפוֹת שילחָה אוֹתוֹ עם העֵז הנאָה גם יחד “אֶל כּל הרוּחוֹת הרעוֹת והשוֹממוֹת!”…

כשנשאַר שמעוֹן־אֶלי בֹחוּץ עם העֵז הנאָה, חָברוּ עליו יהוּדים מכּל פּינוֹת העיר, אנשים, נשים וטף, הקיפוּהוּ בּמַעגָל ושמעוּ מפּיו אֶת החידוּשים שסיפּר לָהם, כּי העֵז הזאת, הקשוּרה בּאַבנטוֹ, רק שם, בקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, היא עֵז כּכל העזים, הנחלבת ונוֹתנת חָלָב, אבל כּיוָן שהוּא בּא עמה לכאן, לכתריאֵליבקה, שוּב אֵינה עֵז… שמעוֹן־אֶלי נשבּע כּל השבוּעוֹת שבּעוֹלָם, שאפילוּ משוּמד

נאמן עליהן, כּי הוּא עצמוֹ ראה בעֵיניו, שחָלבוּ אֶת העֵז בּבית הרב בּקוֹזוֹדוֹיֶיבקה והכּלי נתמַלא חָלָב. אנשים רבּים מן העוֹברים והשבים עמדוּ בּדרךְ הילוּכם אֵצל שמעוֹן־אֶלי, התבּוֹננוּ אֶל העֵז מתּוֹך

כּוֹבד־ראש, שאלוּ וחָזרוּ ושאלוּ לגוּף המַעשׂה, ושוּב הבּיטוּ ותמהוּ אִיש אֶל רעֵהוּ תּמיהה גדוֹלָה, הלָלוּ צחקוּ ודרשוּ אֶת העניין כּמין

חוֹמר לדברי ליצנוּת, והלָלוּ הניעוּ ראש, רקקוּ ואמרוּ:

  • עֵז נאָה! הרי זוֹ עֵז, כּשם שאני רבּנית!

  • אֶלָא מה היא?

  • גילגוּל! כּלוּם אֵינכם רוֹאִים, שגילגוּל הוּא זה?

המלה “גילגוּל” עוֹברת מפּה אֶל פּה, ויוֹדעֵי־דבר עוֹמדים וּמסַפּרים כּל מיני סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת, שאֵירעוּ כּאן בּכתריאֵליבקה, בּקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, בּאַכשף, בּחצר־סוּסה, בּכפּת־שוֹחד, בּעֵין־מַלשין, בּחַטפיאֵל, בּזנב־הלטאָה וּבשאָר מקוֹמוֹת אשר בּסביבה. מי לא ידע אֶת המַעשׂה בּסוּסוֹ של לייזר־ווֹלף, שהוֹציאוּהוּ אֶל מחוּץ לעיר וַערפוּהוּ וּקברוּהוּ בּתכריכים? אוֹ, למשל, מי לא שמע אֶת המַעשׂה בּרביעית העוֹף, שהעלוהּ על השוּלחָן לסעוּדת־שבּת ונידנדה כּנף?… וכיוֹצא באֵלוּ סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת, הנשמעים כּדברי אמת.

כּשפנה שמעוֹן־אֶלי לָלכת, נטפּלה לוֹ כּנוּפיה רבּה של תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם, שליווּהוּ בּכבוֹד גָדוֹל, רצוּ אַחריו והריעוּ בּקוֹלי־קוֹלוֹת:

  • עֲלֵה, שמַע־קוֹלנוּ! עֲלֵה, חַייט חוֹלב!

הפעם כּבר נגע הדבר בּנפשוֹ של שמעוֹן־אֶלי: לא די שבּאה עליו צרה כּזאת, אֶלָא ששׂמים אוֹתוֹ ללעג וּלקלס! פּנה ועבר עם העֵז בּחוּצוֹת העיר וּבא בּצעקה גדוֹלָה וּמרה לפני חברת “פּוֹעֵל צדק”: הכּיצד? לָמה רוֹאים עוול וּמַחרישים? עמד וסיפּר לָהם את כּל המַעשׂה אשר עשׂוּ לוֹ בּקוֹזוֹדוֹיֶיבקה והראָה לָהם אֶת העֵז. מיד שלחוּ והביאוּ ייש, ונמנוּ וגָמרוּ לילךְ אֶל הרב, אֶל הדיינים ואֶל שאר שבעה טוֹבי העיר, לצעוֹק חָמס בּאָזניהם ולהרעיש אֶת העוֹלָם: היִיתּכן? ההיתה שערוּרייה כּזאת בּישראֵל, כּי תּפסוּ חַייט יהוּדי עני, הוֹציאוּ מידוֹ

בּמרמה אָת פּרוֹטוֹתיו האַחרוֹנוֹת, מכרוּ לוֹ כּמין עֵז ותקעוּ לידוֹ

הרוּחַ יוֹדע מה, ועוֹד התקלסוּ בּוֹ גם התקלס זה פּעמיִים מַעשׂה כּזה לא נשמַע גם בּסדוֹם!

ואַנשי חברת “פּוֹעֵל צדק” בּאוּ אֶל הרב, אֶל הדיינים ואֶל שאָר שבעה טוֹבי העיר, צעקוּ חָמס בּאָזניהם והרעישוּ אֶת העוֹלָם: היִיּתכן? ההיתה שערוּרייה כּזאת בּיִשראֵל, כּי תּפסוּ חַייט יהוּדי

עני, הוֹציאוּ מידוֹ בּמרמה אֶת פּרוּטוֹתיו האַחרוֹנוֹת, מכרוּ לֹו

כּמין עֵז ותקעוּ לידוֹ הרוּחַ יוֹדע מה, ועוֹד התקלסוּ בּוֹ גם התקלס זה פּעמיִים מַעשׂה כּזה לא נשמַע גם בסדוֹם!

והרב והדיינים ושבעה טוֹבי העיר שמעוּ את הטענוֹת, התאספוּ כּוּלָם בּעֶרב בּבית הרב לאספה, שקלוּ וטרוּ בּדבר מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש ונמנוּ וגמרוּ בּאוֹתוֹ מַעמד לערוֹךְ מגילת־ספר אֶל הרבּנים, הדיינים ושאָר שבעה טוֹבי העיר שבּקוֹזוֹדוֹיֶיבקה. והרבּנים, הדיינים ושאָר שבעה טוֹבי העיר שבּכתריאֵליבקה ישבוּ וערכוּ אל הרבּנים והדיינים ושאָר שבעה טוֹבי העיר שבקוזודוייבקה אִיגרת כּתוּבה בּלשוֹן־הקוֹדש כּיד המליצה הטוֹבה עליהם. ואֵלה דברי האִיגרת, כּכתבה וכלשוֹנה: “לכבוֹד הרבּנים והדיינים חכמים וגאוֹנים מפוּרסמים עמוּדי עוֹלָם אשר כּל בּית ישׂראֵל נשען עליהם שלוֹם רב לאוֹהבי תּוֹרתךָ ואֵין לָמוֹ מכשוֹל ושלוֹם רב לכל אחינוּ בּני ישׂראֵל הנחיתּים בּק”ק קוֹזוֹדוֹיֶיבקה שלוֹם וחַיִים טוֹבים וכל טוּב סלה אָמן ואָמן!

הנה כּפי ששמַענּו בּאָזנינוּ כּי נעשׂתה נבלה גדוֹלָה לאֶחָד מבּני עירנוּ ה“ה ר' שמעוֹן אֵליהוּ בּר' בּנדיט ליבּ חַייט המכוּנה שמעוֹן אֶלי שמַע קוֹלנוּ הַיינוּ אֶחד מבּני עירכם ה”ה המלמד ר' חַיים חָנה נ“י וזוּגָתוֹ מרת תּימה גיטל שתּחי' הוֹציאוּ בּערמה מידי החַייט שלָנוּ סַךְ ששה וחצי רוּ”כ לָקחוּ וגם שׂמוּ בּכליהם וּמחוּ פּיהם ואָמרוּ לא פּעלנוּ אָון וכן לא יֵיעשׂה בּישׂראֵל! אִי לָזאת בּאנוֹּ כּוּלנוּ החתוּמים מַטה להעיד נאמנה שהחַייט הנ“ל בּעל מלָאכה עני הוּא וּמטוּפּל בּבנים וּכבר אָמַר דויד המלךְ ע”ה יגיע כּפֹיךָ כּי תּאֹכל אַשריךָ וטוֹב לךָ וּפירשוּ חז"ל אַשריךָ בּעוֹלָם הזה וטוֹב לךָ בּעוֹלָם הבּא! על כּן אָתינוּ לחַננכם בּבקשה שטוּחָה תּיכף וּמיד

כּקבלכם כּתב זה נא ונא לחקוֹר ולדרוֹש בּדבר התּוֹעבה אשר נעשׂתה וּמשפּטכם יֵצא כאוֹר כּצאת השמש בּגבוּרתה לקיים פּסַק דין אַחַת משתּי אֵלה אוֹ שהמלמד הנ“ל וזוּגתוֹ הנ”ל חַייבים להחזיר להחַייט הנ"ל אֶת צרוֹר כּספּוֹ בּשלימוּת עד פּרוּטה אחרוֹנה אוֹ שיִתּנוּ לוֹ אֶת העֵז

מקנַת כּספּוֹ משוּם שהעֵז שהביא לביתוֹ לא היתה עֵז מעוֹלָם ולא תהי' עֵז עד עוֹלָם! על זה יעידוּ כּל בּאֵי שער עירנוּ ויכוֹלים לקיים עדוּתם בּשבוּעה דאוֹרייתא! ויהי שלוֹם בחילנוּ ושלוָה

בּאַרמנוֹתינוּ כּמאמר חז"ל אֵין לךָ כּלי מחזיק בּרכה ליִשׂראֵל אֶלָא השלוֹם! שלוֹם לָכם שלוֹם לרחוֹק ולקרוֹב ושלוֹם על כּל יִשׂראֵל אָמן

ואָמן!

דברי עבדיכם המתאַבּקים בעפר רגליכם!

נאוּם הקטן חוֹפק“ק בּלאאמוֹ”ר

זצ"לוּנאוּם עֶבד לעבדי ה' דיין

וּמוֹ"צ בּלאאמוֹ"ר זצ"ל… וּנאוּם

יצחָק אַייזיק אִיצטלה… כּתריאֵל

כּרפּס… פישל דגמלוּחַ… יקוּתיאֵל

קליפּת השוּם… ניסיל אַב הרחמים…

יהוֹשע השיל אִסתּרא בּלגינה…

משׁה אַהרן קישקיש"…



 

פרק י    🔗

בּלילה ההוּא זרחָה הלבנה בּמרוֹם השמַיִים והשקיפה למַטה על כּתריאֵליבקה עם בּתּיה הקטנים, האפלים והרעוּעים, העוֹמדים צפוּפים וּדחוּקים זה לָזה, בּלא חצרוֹת, בלא אִילנוֹת וּבלא גדרוֹת. כּשׂדה־קברוֹת נראֵית העיר בּלילה, כּבית־עוֹלם ישן עם מַצבוֹת ישנוֹת, מהן כּפוּפוֹת ועוֹמדוֹת בּנס, ומהן דחוּיוֹת ונוֹטוֹת לנפּוֹל, שאִילמלא תּמכוּ אוֹתן בּכלוּנסוֹת וסָמוֹכוֹת, היוּ

נוֹפלוֹת מאליהן זה־כּבר. ואַף־על־פּי שהאַויר בּעיר אֵינוֹ אַויר־נשמוֹת, והריחוֹת העוֹלים מן השוּק וּמן חצר בּתּי־הכּנסיוֹת אַף הם אֵינם מחַיִים נפשוֹת, והאָבק שהעלוּ התּינוֹקוֹת המשׂחקים בּחוּצוֹת

ניצב כּמו נד, מכּל־מקוֹם הגיחוּ מחוֹריהם אנשים ונשים, זקנים עם נערים, לשאוֹף קצת רוּחַ אַחרי היוֹם הבּוֹעֵר בּחוּמוֹ של קיִץ. כּוּלָם התיישבוּ על אַסקוּפּוֹת בּתּיהם, יוֹשבים וּמסיחים זה עם זה, מדבּרים דברים בּטלים, אוֹ מַחרישים ותוֹלים עֵיניהם לשמַיִים, מסתּכּלים בּצוּרת

הלבנה ובריבּוֹא ריבּואוֹת הכּוֹכבים, שאֵין שם בּריה בּעוֹלָם יכוֹלָה למנוֹת מספּר לכוּלָם.

בּלילה ההוּא תּעה שמעוֹן־אֶלי החַייט לבדוֹ בּכל

המבוֹאוֹת המפוּלָשים והסימטוֹת האפלוֹת, ועמוֹ, קשוּר בּאַבנטוֹ,

התּכשיט הנאֶה, שהביא מקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, מהלךְ וּמציץ לצדדים, נזהר מפּני נערים הוֹללים ושוֹבבים, שלא יִפגעוּ בּוֹ. כּסבוּר היה, שעם אוֹר הבּוֹקר יֵצא שוּב לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה לחרוֹץ דבר, וּלפי־שעה נכנַס בּדרךְ־הילוּכוֹ לבית־המַרזחַ של הוֹדיל המוֹכסנית, להפיג אֶצלָה אֶת צערוֹ בּכוֹס ייש, לשפּוֹך שׂיחוֹ לפניה ולהימלךְ בּה, מַה יעשֹה כּדי להיחָלץ מן הצרה אשר הביא על ראשוֹ.

הוֹדיל המוֹכסנית היתה אשה אַלמנה, אֵשת־חַיִל, מקוֹרבת לרָשוּת ומעוֹרבת עם כּל בּעלי־המלָאכה שבּעיר. ולָמה נקרא שמה “מוֹכסנית”? משוּם מַעשׂה שהיה: בּימי בּתוּליה היתה הוֹדיל ריבה נאָה, יפת־תּוֹאַר ויפת־מַראֶה. עבר בּכתריאֵליבקה מוֹכסן אֶחָד עשיר, כּשהוּא רכוּב על סוּסוֹ, וראה אֶת הוֹדיל נוֹשׂאת אַוָזים לשחיטה. עצר אותה המוֹכסן ושאל:

  • בּת מי אַת, הנַערה?

נתבּיישה הוֹדיל, צחקה וּברחה מפּני המוֹכסן. וּמאָז קראוּ אֶת שמה בּעיר: “הוֹדיל המוֹכסנית”.

אָמנם אַנשי כּתריאֵליבקה מוֹסיפים על המַעשׂה הזה נוֹפךְ משלָהם, שאֵינוֹ לכבוֹד וּלתפאֶרת להוֹדיל המוֹכסנית. אבל אִם

נֹאמַר להטוֹת אוֹזן לכל מַה שמסַפּרים בּכתריאֵליבקה, הרי אֵין לדבר סוֹף.

ולפני הוֹדיל זוֹ שפךְ החַייט שלנוּ אֶת לבּוֹ המַר,

סיפּר לָה אֶת כּל הדברים כהוָייתם, מתּחילָתם ועד סוֹפם, וּביקש ממנה עֵצה: מַה לעשׂוֹת?

  • מַה לעשׂות? הלא אַתּ היא זוֹ, שעליה אָמַר דויד המלך בּשיר־השירים: שחוֹרה אני ונאוָה – יֶש שהיא נאָה, ואַת גם חכמה. עוּצי לי עֵצה, מַה לעשׂוֹת?

  • מַה יש לךָ כּאן לעשׂוֹת? – אוֹמרת לוֹ הוֹדיל ויוֹרקת הצדה. – כּלוּם אֵינךָ רוֹאֶה, שגילגוּל הוּא זה? מה אַתּה מוֹשךְ אַחריךָ אֶת הפּגע הרע? קוּם והשליכהוּ מלפניךָ אֶל כּל הרוּחוֹת הרעוֹת! שאִם לא כן, יאָרע לךָ, חַס ושלוֹם, מַה שאֵירע לדוֹדתי פּאֶריל, אִבּדל ממנה לחַיִים ארוּכּים,

היא כּבר בעוֹלם־האמת.

  • וּמה אֵירע לדוֹדתךְ פּאֶריל? – שוֹאל שמעוֹן־אֶלי בּחרדה.

  • מה אֵירע לדוֹדתי פּאֶריל? – אוֹמרת הוֹדיל בּאנחה. – לא עלינוּ ולא על שוּם אָדם מיִשׂראֵל! דוֹדתי פּאֶריל, עליה השלֹום, היתה אִשה יהוּדית כּשרה וּצנוּעה. כּל משפחתּנוּ משפּחה כּשרה היא אַף־על־פּי שכּאן, בּכתריאֵליבקה השוֹממה, בּאֵש תּבער, מוֹציאִים לעז על כּל אֶחָד ואֶחָד, כּדרךְ הטבע, שלא בּפניו, ואילוּ בּפניו מַחליקים לוֹ לָשוֹן, נוֹפת תּטוֹפנה שׂפתוֹתיהם… בּקיצוּר, פּעם אַחַת יצאה דוֹדתי פֶּאריל, עליה השלוֹם, לשוּק. ראתה: פּקעת של חוּטים מוּנַחַת על הקרקע לרגליה. נמלכה דודתי פּאֶריל ואָמרה לעצמה: פּקעת של חוּטים יֶש בּה מוֹעיל. גחנה והרימה אוֹתה מעל הקרקע, נטלה אֶת פּקעת החוּטים וּפנתה לָלכת. קפצה הפּקעת אֶל פּניה ונפלה על הקרקע. חָזרה וגָחנה והרימה אוֹתה, חָזרה הפּקעת וקפצה אֶל פּניה ונפלה על הקרקע. חָזרה וגָחנה שוב והרימה אוֹתה, חָזרה זוֹ שוּב וקפצה אֶל פּניה ונפלה על הקרקע. נמלכה דוֹדתי, עליה השלוֹם, וירקה על פּקעת החוּטים, יִקחנה בּכוֹר־שׂטן, וּכבר בּיקשה לילךְ לביתה. הבּיטה לאחוֹריה – הפּקעת מתגלגלת אַחריה. התחילָה לָרוּץ – הפּקעת

רצה בּעקבוֹתיה. בּקיצוּר, דוֹדתי פּאֶריל, עליה השלוֹם, הגיעה לביתה כּל עוֹד נשמה בּאַפּה, וּמיד התעלפה, ואַחַר־כּךְ חָלתה כּל אוֹתה השנה כּוּלה. אמוֹר מעתּה: מה, למשל, היה כּל זה, לפי דעתּךָ?…

  • אִי, כּוּלָם אהוּבים, כּוּלָם בּרוּרים – כּל

הנשים שׂפה אַחַת לָהן וּדברים אחָדים! – אוֹמר שמעוֹן־אֶלי. – אֵין אֵלוּ אֶלָא סיפּוּרי־בדים של נשים זקנוֹת, דברי הבאי, טיחַ תּפל, יוֹצרוֹת־שוא וּמַדוּחים!… אִילוּ בּאנוּ לשמוֹע לכל מַה שהנשים מלהגוֹת, צריכים היִינו לירוֹא מפּני צל עצמנוּ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתהילים: אַשרי אָדם מפחד תּמיד – אַל תּירא מעקיצתוֹ של פּרעוֹש… אַךְ אֵין בּכךְ כּלוּם. היוֹם הרת עוֹלָם – והיִית אַךְ שׂמח… לילה טוֹב לָךְ!

ושמעוֹן־אֶלי קם ויצא לתעוֹת שוּב בּרחוֹבה של עיר.

הלילה התנוֹסס בּכל כּוֹכביו. הלבנה יצאה לטייל בּין גוּשי עבים, הנראִים כּהרים גבוֹהים קוֹדרים, מַכסיפים בּקצוֹתיהם,

והשקיפה בּחצי פּניה על העיר כּתריאֵליבקה, השקוּעה בּתרדמה עמוּקה. מקצת בּעלי־הבּתים, אֵלה המתייראים מן הפּישפּשים, טילטלוּ עצמם עם כּריהם וכסתותיהם ועברוּ לישוֹן בּחוּץ, התכּסוּ עד למַעלָה מראשיהם בּסדינים הצהוּבֹים, ניחרוּ בּכל עוֹז וראוּ חלוֹמוֹת נעימים: חלוֹמוֹת של פּדיוֹן בּיריד, של עסקים טוֹבים, של רוָחים נאִים, של פּריץ טוֹב ומיטיב של פּת־לחם בּריוַח ולא בּצימצוּם, של פּרנסה בּכבוֹד ושל כּבוֹד כּשהוּא לעצמוֹ – כּל מיני חלוֹמוֹת. בּחוּץ אֵין נפש חַיה נראֵית. אֵין קוֹל ואֵין קשב. אפילוּ כּלבי האִיטליז, שהתלבּטוּ כּל היוֹם ועייפוּ מרוֹב

נביחָה, מצאוּ לָהם מקלט בּין הקוֹרוֹת, כּבשוּ ראשיהם בּין כּפּוֹת רגליהם – והס, אַף לא נידנוּד קל! רק לעתּים רחוֹקוֹת מתמַלט מפּי אֶחָד מהם חצי “הב”, בּשעה שהוּא רוֹאֶה בּחלוֹמוֹ עֶצם, שכּל עדת הכּלָבים אוֹרבים לָה וחוֹרקים שיניהם, אוֹ בּשעה שנדמה לוֹ, כּי זבוּב נכנַס לאָזנוֹ ולוֹחש לוֹ סוֹד רק לעתּים רחוֹקוֹת מעוֹפף וּבא חָסיל טיפּש,

פּרוּשׂ־כּנפיִים, מסוֹבב בּאַויר וּמרחף בּמקוֹם אֶחָד, מזמזם בּקוֹל עבה, כּקוֹל המיתר הגס בּכּינוֹר: “זששששש!”, נחבּט בּקרקע וּמשתּתּק. אפילוּ שוֹמר־העיר, שבּכל הלילוֹת הוֹא סוֹבב בּרחוֹבוֹת וּבשוּק, שוֹמר על החנוּיוֹת וּמקשקש בּשני מקלוֹת. “קלוֹ־קלוֹ! קלָא־קלָא!”, אַף הוּא, כּאילוּ להכעיס, אֵין קוֹלוֹ נשמע הלילה: כּשיצא למלאכתּוֹ, שתה כּוֹס יתירה ונתבּסם, השעין עצמוֹ אֶל קיר אַחַד הבּתּים ושקע בּשינה מתוּקה. בּלילה השוֹקט הזה מתהלךְ שמעוֹן־אֶלי החַייט לבדוֹ, רק הוּא והתּכשיט הקשוּר בּאַבנטוֹ, בּרחוֹבוֹת הריקים והשוֹממים של כּתריאֵליבקה, בּלי דעת אֶת אשר יעשׂה: אִם יֵלך, אוֹ יעמוֹד, אוֹ יֵשֵב? תּוֹעה הוּא אָנה ואָנה וּמדבּר לעצמוֹ בּלַחַש:

  • ואָתא שוּנרא ואָכלָה לגדיא – בּיקש שמעוֹן־אֶלי לישב בּשלוָה, וקנה לוֹ עֵז!… הלוַאי תּבוֹא כּלָיה על עֵז זוֹ!… כּלוּם עֵז היא זוֹ?… הלא זוֹהי חַ־חַ־חַ – חַד גדיא! חַד גדיא!

שמעוֹן־אֶלי נוֹתן קוֹלוֹ בּצחוֹק ונבהל מפּני צחוֹק עצמוֹ. אוֹתה שעה הוּא עוֹבר לפני בּית־הכּנסת הקר, המפוּרסם בּעיר בּעדת המתים, המתפּללים שם בּלילוֹת, כּשהם מעוּטפים בקיטלים לבנים ובטליתוֹת, ונדמה לוֹ, שהוּא

שוֹמע כּמין זמרה עמוּמה: “אוּ־אוּ־אוּ!” – כּיללת הרוּחַ, המנַשבת בּארוּבּת־העשן בּליל־חוֹרף. הוּא נרתּע לאחוֹריו מפּני בּית־הכּנסת הקר וּפוֹנה לָלכת אֶל רחוֹב־הגוֹיִים, והנה הוּא שוֹמע משם קוֹל משוּנה: “פּצססססס!” הקוֹל קוֹל־נהי של אוֹחַ, שמצא לוֹ מקוֹם במרוֹם בּית־היראָה שׂלָהם. אֵימה חשיכה גדוֹלָה נוֹפלת עליו, אֵימַת מות! ואַף־על־פּי־כן הוּא מתחַזק, מאַמץ לבּוֹ וּמבקש לאמוֹר פּסוּק מן הפּסוּקים, שאוֹמרים

אוֹתם בּלילה כּסגוּלה מפּני הפּחד, אֶלָא שהפּסוּק נשכּח ממנוּ, פּרח

מזכרוֹנוֹ! וּכנגד זה עוֹלים לפניו, מַעשׂה שׂטן, דווקא כּל מיני מַראוֹת מַבהילים וּפרצוּפים ידוּעים של בּני־אָדם שכּבר נסתּלקו לעוֹלם־האמת. והוּא נזכּר כּמה וכמה סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת נוראים, ששמע בחייו: מַעשׂיוֹת בּשדים וֹברוּחוֹת וּבלצים בּדמוּת עגָלים.. מַעשׂיוֹת בּגמדים זריזים,

הרצים כּעל גלגלים, בּגילגוּלי חַיוֹת ועוֹפוֹת, המהלכים על ידיהם, בּמיני בּריוֹת משוֹנוֹת, המציצוֹת בּעיִן אַחַת.. מַעשׂיוֹת בּמתים

שיצאוּ מקבריהם והם תּוֹעים לבוּשי־תּכריכים בּעוֹלם־התּוֹהוּ… מתּוֹך דמיוֹנוֹת אֵלוּ בּא שמעוֹן־אֶלי לידי החלָטה גמוּרה, כּי עֵז זוֹ, שהוּא מתהלךְ אִתּה בּלילה, אֵינה עֵז, אֶלָא גילגוּל, אוֹ לץ שעוֹד מעט יִשלח אֶל פּניו לָשוֹן ארוּכּה, עֶשׂר אַמות מידתה, אוֹ יקשקש בּכנפיו וירים קוֹלוֹ ויקרא על־פּני כּל העיר: “קו־קו־רי־קו!” שמעוֹן־אֶלי מַרגיש, כּי מוֹחוֹ זע ממקוֹמוֹ, והוּא עוֹמד מלֶכת וּמַּתיר את אַבנטוֹ – מבקש הוּא להיפּטר מפּגע רע זה. אבל הבּחוּר הנאֶה עוֹמד בּמקוֹמוֹ, אינוֹ רוֹצה לָזוּז מן החַייט אפילוּ זיז כּל־שהוּא. שמעוֹן־אֶלי מנַסה לפסוֹע פּסיעוֹת אחָדוֹת – אַף זה פּוֹסע אַחריו פּוֹנה הוא לימין – אַף זה פּוֹנה לימין. פּוֹנה לשׂמאל – אַף זה פּוֹנה לשׂמאל.

  • שמַע יִשׂראֵל! – צוֹעק שמעוֹן־אֶלי בקוֹל לא לוֹ ורץ בּכל כּוֹחוֹ אֶל אשר יִשׂאוּהוּ רגליו, וּברוּצוֹ נדמה לוֹ, כּי פּלוֹני רוֹדף אַחריו, גוֹעֶה בקוֹל דק של עֵז, מדבּר אלָיו כּבן־אָדם וּמזמר כּחַזן:

  • מאֶאֶאֶאֶלךְ ממית וּמחַיֶה!… ונאֶאֶאֶאֶאֶמן אַתּה להחיוֹת מתים!…


 

פרק יא    🔗

וַיהי עֶרב וַיהי בוֹקר. כּשהאִיר היוֹם ויהוּדים השכּימוּ

לתפילת שחרית, נשים נחפּזוּ לשוּק וּבתוּלוֹת יצאוּ לשלח את הפּרוֹת אֶל העֵדר, מצאוּ אֶת שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוֹ יוֹשב בּחוּץ על האָרץ ועל ידוֹ רוֹבצת העֵז הנאָה, כּשרגליה מקוּפּלוֹת תּחתּיה, מַעלָה גירה וּמנַענַעת

בּזקָנה. ניגשוּ אֶל החַייט וניסוּ אֵליו דבר – ולא ענה כּלוּם, רק ישב והבּיט לפניו כּגוֹלם. מיד נזעקוּ אֵלָיו אנשים, נשים וטף, והיתה מהוּמה ורעש גָדוֹל ודיבּוּר שאֵינוֹ פּוֹסק, והקוֹלוֹת עלוּ עד לב השמַיִים: “שמעוֹן־אֶלי”… “עֵז”… “שמַע־קוֹלנוּ”… “גילגוּל”… “לץ”… “שד”… “רוּחוֹת”… "התחפּשׂ,… “היה רכוּב כּל הלילה”… “עינה אוֹתוֹ”… “עינה עד מות”… בּאוֹתוֹ מַעמד נוֹצרוּ סיפּוּרי־בדים והוּפרחוּ כּל מיני דמיוֹנוֹת. כּל אֶחָד סיפּר, שבעֵיניו ראה, כּיצד היה רכוּב

וּמַנהיג…

  • מי היה רכוּב על מי? – שוֹאֵל אֶחָד ונוֹעֵץ רֹאשוֹ לתּוֹךְ המַעגָל. – שמעוֹן־אֶלי על העֵז, אוֹ העֵז על שמעוֹן־אֶלי?

  • כּל העוֹמדים מסביב נוֹתנים קוֹלם בּצחוֹק.

  • אוֹי וַאבוֹי לָכם מצחוֹק זה שלָכם! – גוֹעֵר בּהם

בּנזיפה חריפה יהוּדי בּעל־מלָאכה. – יהוּדים בּעלי זקן! בּעלי אִשה! אָבוֹת לבנים! הלֹא תּבוֹשוּ! הלא תּיכּלמוּ! לָמה נאסַפתּם כּאן למַלא שׂחוֹק פּיכם? וכי אֵינכם רוֹאים, שהחַייט עלוּב־הנפש חוֹלה מסוּכּן הוּא, נוֹטה לָמוּת? מוּטב שתּביאוּהוּ אֶל בּיתוֹ ותקראוּ לרוֹפא, לא שתּעמדוּ כּאן ותחשׂפוּ שיניכם, יִיכּנס הרוּחַ בּאבי אבי אביכם!!!

את הדברים האֵלה השמיע בּעל־המלָאכה בּחימה שפוּכה וּבקול הוֹלךְ וחָזק, וכל הקהל חָדל לצחוֹק. הלָלוּ נזדרזוּ ורצוּ להביא מַיִם, והלָלו מיהרוּ להבהיל את יוּדיל הרוֹפא, המכוּנה יוּדיל דוֹקטוּר. עמדוּ והחזיקוּ בּידי־שמעוֹן־אֶלי החַייט, הוֹליכוּהוּ והכניסוּהוּ לביתוֹ והשכּיבוּהוּ על הדרגָש. מיד בא יוּדיל הרוֹפא דחוּף וּמבֹוהל, הוּא וּכלי־זינוֹ עמוֹ, ועמד להחיש עֶזרה לחוֹלה: הרכּיב לו קרני־אוּמן, הקיפהוּ בּעלוּקוֹת והקיז לוֹ דם הרבּה, לאֵין שיעוּר.

  • כּכל אשר ירבּוּ להקיז דמוֹ, – אָמַר יוּדיל הרוֹפא

בּעצמוֹ – כּן יִיטב לוֹ. משוּם שכּל החלָיִים הרעים, לא עלינוּ, בּאִים מבּפנים, מן הדמים.

כּךְ הסבּיר יוֹדיל הרוֹפא את העניין על־פּי חָכמַת הדוֹקטוֹריה, והבטיחַ כּי לעת עֶרב, אִם יִרצה השם, יבוֹא עוֹד פּעם לבקר את החוֹלה. וּכשהציצה ציפּה־בּיילה־רייזה על בּעלָה וראתה, כּיצד הוּא מוּטל, חדל־האִישים עלוּב־הנפש, על הדרגָש הרעוּע, מכוּסה בסמַרטוּטים הרבּה, עֵיניו למַעלָה, שׂפתיו דוֹלקוֹת, והוּא מדבּר מתּוֹךְ קדחת מיני דברים משוּנים ומטוֹרפים, שאֵין מלה אַחַת מצטרפת לחברתּה, עמדה לספּוֹק כּפּיה, להטיחַ ראשה בּכּוֹתל, לבכּוֹת וּלקוֹנן מרה, כּשם שמקוֹננים על המת:

  • אוֹיה לי ואַללי לי, שבר נשבּרתּי ורעם הממַני! על מי עזבתּני עם יתוֹמַי הקטאַאַנים?…

והילָדים, ערוּמים ויחפים, נתקבּצוּ מסביב לאִמם הענייה ועזרוּ עמה לבכּוֹת. הגדוֹלים בּכוּ בּחשאי, הסתּירוּ פּניהם וּבלעוּ

דמעוֹתיהם, והקטנים, שלא הבינוּ את המתרחש כּאן, בּכוּ סתם בּכי בקוֹל הוֹלךְ וגָדוֹל. ואפילו הפּעוֹט שבּהם, תּינוֹק בּן שלוֹש, בּפנים

סגוּפים וּצהוּבּים, קרב אֶל אִמוֹ בּרגליו הכּפוּפוֹת והעקוּמוֹת

וּבבטנוֹ הנפוּחָה, הכניס את שתּי ידיו בשׂערוֹת ראשוֹ והרים את קוֹלוֹ מעל כּל הקוֹלוֹת: “אמא, רוֹצה לאאאכוֹל!”… כּל הקוֹלוֹת האֵלה, ששימשוּ בּערבּוּביה, נשמעוּ כּמין זמרה משוּנה, שאיש זר לא היה יכוֹל לעמוֹד בּה. כּל מי שנכנַס לבית החַייט, מיד היה בּוֹרחַ משם נסער מאוֹד, בּלב קרוּע וּברוּחַ נשבּרה, וּכששאלוּהוּ: מַה שלוֹם שמעוֹן־אֶלי? היה מנַענע בּידוֹ, כּאדם האוֹמר: “אוֹי וַאבוֹי לו!”… נשים אחָדוֹת, מן השכנוֹת הקרוֹבוֹת, עמדוּ כּל אוֹתה השעה בּפנים בּוֹכיוֹת וּבחטמים

אדוּמים, הישירוּ להבּיט אֶל עֵיניה של ציפּה־בּיילה־רייזה, עיקמוּ שׂפתוֹתיהן והנידוּ בּראשיהן, כּאוֹמרוֹת: "אוֹי לָךְ,

ציפּה־בּיילה־רייזה, שראינוּךְ בּכךְ!"

וּראֵה זה פּלא! חמישים שנה חַי שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ בּכתריאֵליבקה חַיי עוֹני ודחקוּת, מוּצנע בּפינתוֹ האפלה כּתוֹלעת בּמַחשכּים, אִיש לא העלָה אוֹתוֹ על דעתּוֹ ואיש לא הכּיר אֶת טיבוֹ. עכשיו שחָלָה ונפל למשכּב, נתגלָה בּבת אַחַת עם כּל מַעלוֹתיו הטוֹבוֹת. פּתאוֹם נוֹדע בּרבּים, כּי שמעוֹן־אֶלי היה אָדם יקר, כּשר וישר, בּעל לב טוֹב וּבעל נפש זכּה. וגם בּעל־צדקה גָדוֹל, כּלוֹמר, שהיה דוֹרש צדקה מן הנגידים, מוֹציא טרפּם מפּיהם וּמחַלק לַעניִים, רב עם כּל אַנשי העיר אֶת ריבם של העשוּקים והגזוּלים ותוֹבע עֶלבּוֹנם, פּוֹרס לעני מלחמוֹ הדל ונוֹתן לוֹ את פּרוּטתוֹ האַחרוֹנה. ועוֹד דברי שבח וּתהילה סיפּרוּ בּעיר על החַייט העני, כּשם שמסַפּרים, למשל, אַחרי מיטתוֹ של מת בּשעת לוָיתוֹ, וכל הכּתריאֵלים, למקטוֹן ועד גָדוֹל, בּאוּ לבקר את החוֹלה והתפללוּ לשלוֹמוֹ, לבל ימוּת חָלילה בֹלא עתּוֹ.


 

פרק יב    🔗

והפּוֹעלים בּעיר כּתריאֵליבקה קראוּ לאספה

בּבית־המַרזחַ של הוֹדיל המוֹכסנית. העמידוּ ייש, המוּ וצעקוֹ והרעישוּ את העוֹלָם, חירפוּ וגידפוּ, כּדרךְ הטבע, את העשירים ושׂמוּ אוֹתם כּעפר.

  • כּתריאֵליבקה! עיר נאָה, בּאֵש תּבער! לָמה מַחרישים

הם, הנגידים שלָנוּ, תּיפּח רוּחָם? כּל אֶחָד רוֹחץ פּעמיו בּדמנוּ, ואין אִיש מתעוֹרר לתבּוֹע עֶלבּוֹננוּ! מי משלם דמי טכסה ואוֹכל עצמוֹת תּחת בּשׂר? אנחנוּ, בּעלי־המלָאכה! כּל נגע וכל פּגע, כּל משלחת מַלאָכים רעים, שוֹחט אוֹ בּית־מרחָץ, להבדיל, – מי נוֹשׂא אֶת סבלָם? אנחנוּ, בּעלי־המלָאכה! ממי פּוֹשטים אֶת העוֹר? ממנוּ, מבעלי־המלאכה! מה אַתּם מַחרישים, יהוּדים? נקוּם ונלךְ אֶל הרבּנים, אֶל הדיינים ואֶל שבעה טוֹבי העיר ונשפּוֹך את בּני־מעֵיהם החוצה! הנשמעה הפקרוּת כּזאת בּין יהוּדים, שיניחוּ לבני־עוולה לשחוֹט בּלא סַכּין משפּחה שלימה בּיִשׂראֵל? הבה נתחַכּמה!

ואַנשי חברת “פּוֹעֵל צדק” בּאוּ לבית הרב והקימוּ שם רעש וצעקוּ חָמס. עמד הרב וקרא לפניהם את התּשוּבה, שקיבּל זה עתּה על־ידי בּעל־עגָלָה מן הרבּנים והדיינים ושבעה טוֹבי העיר בּקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, ואֵלה דברי האִיגרת, כּכתבה וכלשוֹנה:

“לכבוֹד הרבּנים והדיינים ושבעה טוֹבי העיר כּולָם אַרזי הלבנוֹן אַדירי התּוֹרה חסידים ואַנשי מַעשׂה ישִׂאוּ הרים שלוֹם להני צנתּרי דדהבא דק”ק כּתריאֵליבקה אָמן סלה!

היוֹת כּפי שקיבּלנוּ מכּם מגילת ספר כּתוּבה פּנים ואָחוֹר על אוֹדוֹת העֵז וַנאכל את המגילה הזאת וַתּהי בּפינוּ כּדבש למתוֹק! אִי לָזאת נאסַפנוּ כּוּלָנוּ ודרשנוּ וחָקרנוּ ושאַלנוּ היטב

והנה זה אשר מצאנוּ לחינם אַתּם חוֹשדים בּכשרים כּי החַייט מק“קכם הוּא אִיש בּליעל ודוֹבר שקר והוֹלךְ רכיל בּעמוֹ בּא בּעלילוֹת דברים על עיר ואֵם בּיִשׂראֵל לעוֹלל בּעפר קרנה להפריד בּין הדבקים וּלהטיל אֵיבה בּין שתּי ק”קין מפוּרסמוֹת בּיִשׂראֵל וּכדֵי בּזיוֹן וקצף! אנחנוּ הח“מ יכוֹלים להעיד כּיוֹם הזה נגד השי”ת ונגד יִשׂראֵל ולחַזק עֵדוּתנוּ בּשבוּעה דאוֹרייתא שהעֵז עֵז מַמש ויֶש בּה כּל הסימנים שמָנוּ חכמים בעִזים ועֵינינוּ ראו ולא זר שנחלבה כדרךְ העִזים ונתנה חָלָב למַכבּיר כּה יתּן ה' וכה יוֹסיף לכל העִזים בּבתי יִשׂראֵל ויקוּיים בּהם מקרא שכּתוב והיה מרוֹב עשׂוֹת חָלָב יאכל חמאָה! אִי לָזאת נמנינוּ וגָמרנוּ שהחַייט שלָכם ראוּי לקנס אֵם עוֹנש כּסף או עוֹנש מַלקוֹת אַל תּפנוּ אֶל רהבים ואֶל שׂטי כזב תּיאָלמנה שׂפתי שקר! ושלוֹם לָכם ושלוֹם על כּל יִשׂראֵל מעתּה ועד עוֹלָם אָמן סלה!

דברי אחיכם הצעירים בּאַלפי יהוּדא המתאבַּקים בּעפר רגליכם ושוֹתים בּצמא את דבריכם!

נאוּם הקטן חוֹפּק“ק בּלאאמוֹ”ר

זצ"ל… וּנאוּם עבד לעבדי ה' דיין

ומוֹ“צ בּלאאמוֹ”ר זצ"ל… וּנאוּם

תּנחוּם תּיִש… קלמן קרני־פרה…

שבּתי סוּבּין… גרוֹנם גבינה…

ירחמיאֵל חמאָה… אַרי' ליבּ

לביבה… גדליה גדי…"

כּשקרא הרב לפני בּעלי־המלָאכה אֶת דברי האִיגרת הזאת, בּערה בּהם חמתם עד להשחית. "הראִיתם לשקצים אֵלוּ שבּקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, הלוֹבשים אַדרת־שׂיער של צדיקים? המעט מהם אשר עשׂוּ לשמעוֹן־אֶלי שלָנוּ, עוֹד יחָרפוּ ויגדפוּ אוֹתוֹ וישליכוּ עליו שיקוּצים! חַייבים

אנחנוּ ללמדם פּרק בּהלכוֹת דרךְ־ארץ, למַען יֵדעוּ מי הם אַנשי מספּריִים וָמַחַט, בּני יִשׂראֵל עמךָ!" וּמיד קראוּ לאספה שנייה בּבית־המַרזחַ של הוֹדיל המוֹכסנית, העמידוּ ייש, ונמנוּ וגמרוּ לָקחת את העֵז הנאָה ולָלכת עמה תּיכף וּמיד לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, לעשׂוֹת שפטים במלמד וּבחַדרוֹ וּבכל העיר כּוּלה.

אָמרוּ ועשׂוּ: אַנשי חברת “פּוֹעל צדק” התלקטוּ מכּל קצוֹת כּתריאֵליבקה, ששים אִיש מספּרם, בּהם חַייטים, סַנדלָרים, נַגָרים, נַפּחים, קצבים וּשאָר יִגעֵי כפּיִים,

כּוּלָם אַנשי־חַיִל, נערים בּעלי־אֶגרוֹפים, אַמיצי־לב ואַמיצי־כּוֹחַ, אִיש כּלי־זינוֹ בּידוֹ, זה נוֹשׂא אַמַת־מידה של עֵץ וזה מַגהץ של בּרזל, זה פּטיש של סַנדלָרים וזה קרדוֹם של קצבים, וּמי שאֵין מלאכתּוֹ בּכלי־אוּמנוּת חוֹטף ונוֹטל מכֹלי־הבּיִת של אִשתּוֹ: מַערוֹךְ של בּצק, מגררת של חזרת, עלי של מַכתּש אוֹ קוֹפיץ של בֹשׂר, – וכוּלָם כּאיש אֶחָד פּניהם מוּעדוֹת למלחָמה בּאַנשי

קוֹזוֹדוֹיֶיבקה, להשמיד, להרוֹג וּלאַבּד – אֵין רחמים בּדין! “תּמוֹת נַפשי עם פּלישתּים!” – חיזקוּ אִיש אֶת ידי רעֵהוּ בּלשוֹנוֹ של שמעוֹן־אֶלי מַחמַל־נַפשם.

  • הסוּ, רבּוֹתים! – קוֹרא אֶחָד מאַנשי חברת "פּוֹעל

צדק", בּלכתּוֹ בּגדוּד. –כּבר מוּכנים וּמזוּמנים אַתּם למלחָמה,

ואַיֵה השׂה – אֵיפה העֵז?

  • כּן, ראוּ־נא גם ראוּ – אֶת העיקר שכחנוּ! לאָן נעלם הגילגוּל?

  • נמלט!

  • אָכן גילגוּל לא טיפּש כּלָל! לאָן יכוֹל היה לברוּחַ?

  • מסתמא לביתו, אל המלמד, וכי מה אינך מבין כאן?

  • כּלוּם יצא מדעתּוֹ? מה עניינוֹ של הגילגוּל אֵצל המלמד? מדבּר אַתּה כּבהמה!

  • אַתּה בּעצמךָ סוּס! וּלדעתּךָ, לאָן בּרח?

  • בּקיצוּר, מַה יוֹעילוּ לָכם טענוֹת ומַענוֹת? אִם כּה ואִם כּה – והיֶלד אֵיננוּ! אֵין גילגוּל!…


 

פרק יג    🔗

והגילגוּל ראָה אֶת כּל אשר נַעשׂה בּעיר, אֶת המהוּמה ואֶת הבּהלה ואֶת הזעקה, ועמד תּחילָה בּמקוֹמוֹ נבוֹךְ וּמבוּלבּל, כּאוֹבד־עֵצוֹת. אבל מיד נמלךְ בּדעתוֹ: מַה לוֹ ולכל הצרה הזאת? לָמה לוֹ להיוֹת כּרוּךְ אַחרי חַייט עני וחדל־אִישים אשר בּמקוֹם להאכילוֹ בּליל תּבן וסוּבּים הוּא מפטמוֹ בּפסוּקים וּבדברי־תוֹרה? קם ונשׂא את רגליו ורץ בכל כּוֹחוֹ כּמשוּגָע אֶל אשר יִשׂאוּהוּ עֵיניו, לא הקפּיד על מידת דרךְ־אֶרץ, לא חָס על כּבוֹדם וממוֹנם של יִשׂראֵל, אֶלָא היה פּוֹסע על ראשי יהוּדים ונשים, חנוני־השוּק וּנשי־החַיִל שלָהם, מקפּץ וּמדלג על שוּלחָנוֹת וּתריסים, הוֹפךְ אוֹתם על פּניהם עם הלחמניוֹת והרקיקים שעליהם, דוֹרס בּמרוּצתוֹ עריבוֹת מלאוֹת דוּבדבנים ודוּמדמניוֹת, משבּר קדירוֹת וּכלי־זכוּכית,

מהפּךְ וּמפזר וּמנַפּץ כּל אשר עמד לשׂטן על דרכּוֹ – מַחזיר אֶת כּתריאֵליבקה לתוֹהוּ וָבוֹהוּ! בּשוּק מהומה וּבהלה, רעש וּצוָחָה: “מי הוּא זה?”… “בּריה משוּנה!”… “מַזיק!”… “משלחת מלאָכים רעים!”… “מַראֵהוּ מראֵה עֵז!”… לא עֵז, אֶלָא תַּיִש!"… “לא עִז ולא תּיִש, אֶלָא גילגוּל!”… “הלא זה הגילגוּל של שמעוֹן־אֶלי שמַע־קוֹלנוּ!”… “אוֹיה לי, זהוּ?”… "הוּא עצמוֹ!… " "יהוּדים, היזהרוּ מפּניו, פּן

יביא צרה על ראשינוּ!"… “מפּני עֵז אַתּה ירא?”… “לא עֵז, אֶלָא תַּיִש!”… “אִם עֵז ואִם תִַּיִש – היכן הוּא?”… “הנה הוּא!”… “תּפשׂוּהוּ!”… “רדפוּהוּ!”…

“אֶחזוּהוּ!”…

וַחבוּרה רבּה של יהוּדים בּעלי־נפש פּרשׂוּ כּנפוֹת קפּוֹטוֹתיהם כּנשרים, נשיהם חָפתוּ, בּמחילָה, אֶת שוּלי שׂמלוֹתיהן,

וכוּלָם רצוּ דחוּפים וּמבוֹהלים זה לפני זה. אבל לשוא היתה טרחָתם: הבּחוּר שלָנוּ, כּיוָן שראה צרה קרוֹבה, הגבּיה אֶת זנבוֹ, עף כּעל כּנפי־רוּחַ, כּשהאָרץ קוּפצת כּנגדוֹ, וּמיד נעלם בּאַחַד המבוֹאוֹת

המפוּלָשים – ואֵיננוּ.


 

פרק יד    🔗

כּעֵת הבה נַעזוֹב אֶת בּעלי־המלָאכה הכּתריאֵלים, ואֶת הַחייט הנאבק עם מַלאַךְ־המות, ואֶת גילגוּל העֵז, הרץ ותוֹעֶה בּעוֹלם־התּוֹהוּ, ונשֹים פּנינוּ אֶל הנַעשׂה בּקוֹזוֹדוֹיֶיבקה. כּאשר

הגיעה השמוּעה לאַנשי קוֹזוֹדוֹיֶיבקה, כּי אַנשי כּתריאֵליבקה מתנַכּלים

לעלוֹת למלחָמה עליהם, מיד קראוּ לאספה רבּה, המוּ ורעשוּ וצעקוּ בּקוֹלי־קוֹלוֹת, והעיירה היתה לחרדת אלוֹהים. בּעלי־הבּתּים החשוּבים שבּהם רצוּ אֶל השלטוֹנוֹת, הממוּנים מטעם המַלכות לפקח על סדרי העיר, הלא הם קצין־המשטרה ושני שוֹטרים העוֹזרים על־ידוֹ, וּמסרוּ לָהם מוֹדעה כּי הכּתריאֵלים מרדוּ בּמלךְ. מתּחילָה ליגלגוּ עליהם השלטוֹנוֹת ושׂמוּ אוֹתם

לצחוק: השמַעתּם מימיכם, כּי יהוּדים לוּבשי אַרבּע־כּנפוֹת וסַנדלים, שאֵימת כּלב קטן עליהם, ירהיבוּ עוֹז בּנפשם לעשׂות כּדבר הזה?… אבל כֹאשר בּאוּ הרצים וסיפּרוּ, כּי אַנשי כּתריאֵליבקה מתקרבים וּבאים

לקוֹזוֹדוֹיֶיבקה, כּוּלָם מזוּיינים מכּף רגלם ועד קדקדם, ועוֹד מעט יבקיעוּ אֶל העיר, גָדלָה המהוּמה מאוֹד והזעקה הקיפה אֶת קוֹזוֹדוֹיֶיבקה מן הקצה אל הקצה: החנוָנים סגרוּ אֶת חנוּיוֹתיהם, בּעלי־הבּתים נעלוּ אֶת דלתוֹת בּתּיהם, המלמדים שילחוּ אֶת תּלמידיהם, חַיים־חָנא החָכם ואִשתּוֹ

תּימה־גיטל השתקנית עלוּ להיחָבא, בּמחילה מכּבוֹדם, בּעליית־הגַג, והשלטוֹנוֹת, כּלומַר, קצין המשטרה ושני השוֹטרים העוֹזרים על־ידוֹ.

.………………………………………………………………….

.…………………………………………………..

(כּאן חסרים דפּים אחָדים מן הפּינקס, והמַעשׂה נפסַק באֶמצע. מכּאן ואילךְ מַתחיל מַעשׂה חָדש, מַעשׂה בּגוֹלם, שאָנו מַניחים

אוֹתוֹ לפעם אַחרת).


סוֹף מַעשׂה שאֵין לוֹ סוֹף    🔗

והחַייט העני מה עלתה לוֹ?… וּמה תּלמוּד לוֹמר?… מַה מוּסַר־השׂכּל יוֹצא לָנוּ מזה?… – כּךְ ישאלוּ הקוֹראִים, התּאֵבים

לָדעת דברים כּהוייתם, לכל פּרטיהם ודיקדוּקיהם.

אַל־נא, ילָדים, אַל תּציקוּ לי. לא עלינוּ ולא עליכם סוֹף כּסוֹפוֹ של החַייט שלָנוּ. המַעשׂה שסיפּרתּי לָכם, כּכל סיפּוּרי המַעשׂיוֹת ממין זה,

תּחילָתוֹ שׂחוֹק וקלוּת־ראש, אַךְ סוֹפוֹ, אהה, יגוֹן וַאנחה… וּמפּני שיוֹדעים אַתֶּם אֶת מחַבּר הסיפּוּר הזה מתּמוֹל שילשוֹם, שאֵין הוּא בּעל

מרה שחורה מטבעוֹ ואֵינוֹ אוֹהב אֶת הבּכי, אֶלָא דווקא אֶת השׂחוֹק, וּמפּני שיוֹדעים אַתּם וּמַכּירים אוֹתוֹ, שאֵין חלקוֹ עם מַגידי־המוּסר

ולא דרכיהם דרכיו, – לפיכךְ הוּא נפטר מכּם מתּוְך שׂחוֹק וּמתּוֹךְ בּרכה: יהי רצוֹן, שאַחינוּ היהוּדים, וּסתם בּני־אדם בּעוֹלם, יהיוּ מַרבּים תּמיד בּשׂחוֹק וּממַעטים בּבכי, לטוֹב לָהם וּלאַנשי חברתם. השׂחוֹק יפה

לבריאוּת הגוּף והנפש גם יחד. חַכמי הרוֹפאִים ציווּ לָנו אֶת השׂחוֹק…


  1. שמעי–נא, בּכמה התּרנגוֹלת שלךְָ? – אֵיזוֹ תּרנגוֹלת? זה תּרנגוֹל, ולא תּרנגוֹלת! – יהא תּרנגוֹל! בּכמה התּרנגוֹלת שלָךְ?  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!