רקע
שלום עליכם
עולם הבא
  • אִם רצוֹנךָ בּכךְ, אסַפּר לךָ מַעשׂה יפה, כּיצד

נכשלתּי פּעם אַחַת בּמַכשלָה רבּה, שאני עצמי הבאתי על ראשי, וכמעט היִיתי בּכל רע. וּכסבוּר אַתּה, משוּם מה רק משוּם שהיִיתי אִיש צעיר לא מנוּסה ולא שנוּן בּיוֹתר. כֹּלוֹמַר, לכשתּרצה, הרי אַף עכשיו רחוֹק אני מהיוֹת חָכם, שאִילוּ היִיתי חָכם, הלא היה לי, כּדבריךָ, כּסף. אָדם שיֶש לוֹ כּסף, הוּא גם חָכם, גם יפה־תוֹאַר וגם יוֹדע נַגן… אַךְ סלח־נא לי: טבע הוּא בּי, כּי מדי דבּרי אני מַפליג בּדיבּוּרי ונוטה קצת מן הדרךְ.

וּבכן, היִיתי אֵיפוֹא אִיש צעיר, סמוּךְ על שוּלחַן חוֹתני וחוֹתנתּי, יוֹשב ולוֹמד תּוֹרה

וּמעיֵין קצת גם בּספרים חיצוֹנים בּסתר, שחוֹתני וחוֹתנתּי לא יֵדעוּ זאת. ולא הרי חוֹתני כּהרי חוֹתנתּי. להוֹדיעךָ, שיֶש לי חוֹתנת זכר, כּלוֹמַר, אשה הלוֹבשת מכנסי גבר. היא בּעצמה מנַהלת את כּל העסקים, היא בּעצמה עוֹשׂה שידוּכים, היא בּעצמה בּוֹחרת חתנים לבנוֹתיה אַף אוֹתי בּחרה

בּעצמה, העמידה אותי למבחָן, הוֹליכה והביאָה אוֹתי לזווֹהיל מראדוֹמישל –

אני עצמי יליד ראדוֹמישל. מסתּמא שמַעתּ את שם העיר ראדוֹמישל, שזה לא כּבר כּתבוּ עליה בּעיתּוֹנים בּשל מקרה לא־טהוֹר… אךְ הס! כּמדוּמה לי, שאני נוֹטה קצת מן הדרךְ.

וּבכן, ישבתּי אֵיפוֹא בּזווֹהיל סמוּךְ על שוּלחַן

חוֹתנתּי, קימטַתּי את מצחי על המוֹרה־נבוּכים, לא יצאתי מפּתח בּיתי החוּצה, עד שהגיע שעתי להירשם למבחַן הצבא. צריך היִיתי אֵיפוֹא לטרוֹחַ ולנסוֹע לראדוֹמישל, להתקין שם את הניירוֹת, להשתּדל בּדבר זכוּת שיחרוּר, לקבּל אֶת התּעוּדוֹת, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ.

זוֹ היתה, אֶפשר לאמוֹר, יציאָתי הראשוֹנה לאַויר העולָם בּכוֹחוֹת עצמי.

יצאתי אֵיפוֹא לשוּק לשׂכּוֹר עגָלָה בּעצמי, להראוֹת בּעליל, כּי אָדם אני

העוֹמד בּרשוּת עצמוֹ, ואלוֹהים שלח לי אֶת מבוּקשי. פּישפּשתּי וּמצאתי

ערל מראדוֹמישל עם עֶגלת־חוֹרף, – בּחורף היה מַעשה, – שכּתף לָה רחָבה וּצבוּעה וּשתּי כּנפיִים לָה משני עבריה, כּוּלה כּנשר לכל דבר. ורק אֶל הסוּס לא שׂמתּי לב כּלָל, שלָבן הוּא, וסוּס לָבן, אוֹמרת חוֹתנתּי, מוּכן

לפוּרעניוֹת. “הלוַאי, היא אוֹמרת, שאֶתבּדה, הנסיעה הזאת, חוֹששת אני, לא תּביא לךָ טוֹבה”… “עפר לפיךְ!” נבהל חוֹתני להשמיע דבר וּמיד מתחָרט, משוּם שהוּא מקבּל אֶת ענשוֹ בּאוֹתוֹ מַעמד. ואַף־על־פּי־כן הוּא אוֹמר לי בּלַחַש: “הבלי־שוא של נשים!” ואני מַתחיל להכין עצמי לדרךְ: נוֹטל את הטלית והתּפילין, עוּגוֹת־חמאָה מַאפה־בּית, מעט כּסף לצרכי הוֹצאוֹת וּשלוֹשה כּרים: כּר לישיבה, כּר לשעינה וכר לכיסוּי הרגליִים, – ואני עוֹמד להיפּרד בּברכה מבּני הבּיִת. כּיוָן שהגיע הדבר לידי בּרכּת הפּרידה, נעתּקוּ מלים מפּי. טבע הוּא בּי, כּשאני מַגיע לברכּת הפּרידה,

ניטלת לָשוֹן ממני. אֵיני יוּדע, מה אוֹמַר וּבמה אֲבָרֵךְ? נראֶה לי, שמידה גסה היא קצת לפנוֹת אָחוֹר, בּמחילָה, אֶל כּל אֶחָד ואֶחָד וּלהיפּטר מפּניו בּלא כּלוּם. אֵיני יוֹדע, אִם דעתּךָ כּדעתּי, ואוּלָם

כּשאני לעצמי, הרי בּרכּת הפּרידה היא עד היום הזה על אפּי ועל חמתי… אךְ הס! כּמדוּמה לי, שנטיתי שוּב מן הדרךְ.

וּבכן, נפרדתּי אֵיפוֹא, בּברכה נאָה מכּל אֶחָד ואֶחָד

ושׂמתּי פּעמַי לדרךְ, יצאתי לראדוֹמישל. הדבר היה בּתחילת החוֹרף. השלג הקדים לָבוֹא, והדרךְ המוּשלגת לעגלוֹת חוֹרף הרהיבה עיִן. הסוּס, אַף כּי

לָבן הוּא, שׂשׂ לָרוּץ אוֹרח, והערל אשר הוֹכיחַ לי אלוֹהים היה שתקן, מאוֹתם הערלים, העוֹנים לךָ על כּל דבר אוֹ “אֱהֶה”, שפּירוּשוֹ הן, אוֹ “בּא־ני”, שפּירוּשוֹ לָאו, – ויוֹתר מזה לא תּוֹציא מפּיו אַף הגה, גם כּי תּציק לוֹ בּדבריךָ. מבּיתי יצאתי לאַחַר סעוּדת הצהריִים, דעתּי זחוּחָה

עלי, כּר אֶחָד מתּחתּי, כּר אֶחָד לשכמי וכר אֶחָד על רגלי; הסוּס מקפּץ ורץ, הערל שוֹרק בּשׂפתיו, עֶגלת־החוֹרף מַחליקה והוֹלכת, הרוּחַ נוֹשבת, ושלג קל מרחף מלמַעלָה, מסתּוֹבב בּאַויר ונוֹפל, צוֹנחַ, כּמוֹ נוֹצוֹת רכּוֹת, על המסילָה הגדוֹלָה והרחָבה, וטוֹב ונוֹחַ לי בּמידה משוּנה, לבּי רחב ונַפשי מאִירה מתּוֹךְ הרגָשת רוָחָה וחוֹפש – אַף־על־פי־כן אָדם יוֹצא בּפּעם הראשוֹנה לעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא על דעת עצמוֹ, יחידי, בּן־חוֹרין, אֵין אדוֹנים לוֹ! ואני תּוֹמךְ עצמי בּכּר, משׂתּרע להנאָתי בּעֶגלת־החוֹרף מַעשׂה פּריץ גָמוּר. ואוּלָם

בּחוֹרף, עם שאַתּה לָבוּש בּגָדים חַמים, כּשהקוֹר חוֹדר היטב לגוּפךָ,

הרי אַתּה נכסף לעמוֹד ולָפוּש בּדרכּךָ, לחַמם אֶת עצמוֹתיךָ, להשיב אֶת רוּחךָ ולנסוֹע הלאָה. ואני רוֹאֶה לנגד עינַי, כּדרךְ הטבע בּדמיוֹן, פּוּנדק מוּסק יפה, מיחַם רוֹתחַ וּצלי קדירה מן התּנוּר עם מרק־עוֹף חַם. מתּוֹךְ מַחשבוֹת אֵלוּ נַפשי מתעטפת בּי וּכמהה, ואני מתאַוה בּפשטוּת

לסעוֹד קצת את לבּי. אני מנַסה דברים אֶל הערל שלי בּעניין חניה בּפוּנדק, מבקש לָדעת, אִם עדיִין רחוֹק המקוֹם? והריהוּ עוֹנה לי: “בּא־ני”, כּלוֹמר, לא. אני שוֹאֵל אוֹתוֹ: כּבר קרוֹב? והריהוּ עוֹנה לי: “אֱהֶה”, כּלוֹמר, כּן. כּמה קרוֹב המקוֹם – קשה להוֹציא מפּיו, כּקריעת ים סוּף!

ואני מהרהר בּפני עצמי: מה היה, למשל, אִילוּ בּמקוֹם הערל נזדמן לי כּאן, יהוּדי, להבדיל, – הלא היה מבאֵר לי בּאֵר היטב לא אֶת מקוֹם הפּוּנדק בּלבד, אֶלָא גם אֶת טיבוֹ של בּעל הפּוּנדק, מי הוּא וּמַה שמוֹ, וכמה ילָדים לוֹ, וכמה הוּא משלם דמי חכירה בּעד הפּוּנדק, וכמה הוּא מַכניס מן הפּוּנדק, וכמה שנים הוּא יוֹשב בּפּוּנדק, וּמי קדם לוֹ בּפּוּנדק – תּלי תלים היה מסַפּר לי! כּמה משוּנה אוּמה זוֹ! אני מתכּוון ליהוּדים שלָנוּ, לוּא יִחיוּ לפנינוּ. דם אַחר לגָמרי נוֹזל בּעוֹרקיהם, חי נַפשי!… אַךְ

הס! כּמדוּמה לי, שנטיתי שוּב מן הדרךְ.

וּבכן, ישבתּי אֵיפוֹא וראִיתי בּחלוֹמי פּוּנדק חַם,

ציירתי לי בֹדמיוֹני מיחַם רוֹתחַ, וכיוֹצא בּאֵלוּ דברים טוֹבים וּנעימים, המַרחיבים דעתּוֹ של אָדם, עד שריחם עלי הקדוֹש־בּרוּךְ־הּוא, הערל שלי שרק לסוּסוֹ, הִטה אֶת עֶגלת־החוֹרף קצת הצדה, ולעֵינַי נתגלָה בּיִת קטן אָפוֹר, כּוּלוֹ מכוּסה בּשלג מלמַעלָה למַטה, מין מלוֹן־אוֹרחים בּערבה,

שבּתוֹךְ לוֹבן השׂדה המוּשלָג הוּא נראֶה משוּנה וּבוֹדד מאוֹד, כּמַצבה

נידחת, עזוּבה ונשכּחת. משהגענוּ עד הפּוּנדק, סר הערל שלי עם סוּסוֹ ועֶגלָתוֹ אֶל האוּרוָה, ואני שׂמתּי פּנַי אֶל הפּוּנדק, פּתחתּי אֶת

הדלת… וניצבתּי על הסַף כּנטוּע, בּלי זוּז לכאן אוֹ לכאן מה הדבר דבר של מַה־בּכךְ: בּאֶמצע הפּוּנדק, על האָרץ, מוּטל מת, מכוּסה שחוֹרים, למראשוֹתיו מוּצבים שני פּמוֹטוֹת של נחוֹשת עם נרוֹת קטנים, מסביבוֹ יוֹשבים ילָדים קטנים לבוּשי קרעים, טוֹפחים בּידיהם על ראשיהם, בּוֹכים ומקוֹננים וזוֹעקים מרה: "אִ־מא! אִמא! וֶאָחד גָבוֹה, בּרגליִים ארוּכּוֹת, לָבוּש מין חלוּק־קיִץ קרוּע, שלא לפי העוֹנה כּלל, פּוֹסע אָנה ואָנה בּרגליו הארוּכּוֹת, פּוֹכר ידיו וּמדבּר

לעצמוֹ: “מַה לעשׂוֹת? מַה לעשׂוֹת? וּמַה מַתחילים לעשׂוֹת?”… דבר הלָמד

מאֵליו, שהבינוֹתי מיד, לאָן הוֹליכוּני רגלי. ואָמנם מַחשבתּי הראשוֹנה

היתה: בּרח, נח! והפכתּי ידי ואָמַרתּי להימלט על נַפשי. אַךְ הדלת נסגרה אַחרי מאֵליה, ואני כּאִילוּ נצמַדתּי אל המפתּן ולא יכוֹלתּי לָמוּש ממקוֹמי. כּשראה היהוּדי הגָבוֹה ארוֹךְ־הרגליִים פּנים חדשוֹת בּבּיִת,

פּנה אֵלי, פּשט אֶת שתּי ידיו, כּאָדם המבקש עֶזרה:

  • מַה תֹּאמַר עַל אסוֹני? – הוּא אוֹמר לי
    וּמַראֶה על חבוּרת הילָדים, היוֹשבים וּבוֹכים. – אִמם מתה עליהם! מַה לעשׂוֹת? מַה לעשׂוֹת? וּמַה מַתחילים לעשׂוֹת?

  • בּרוּךְ דיין אמת! – אני אוֹמר לוֹ וּמבקש לפתּוֹחַ בּדברי ניחוּמים, כּמנהג העוֹלָם. והרי הוּא נכנס לתוֹךְ דברי ואוֹמר לי כּךְ:

  • בּעֶצם הדבר, עליךָ לָדעת, הרי המַעשׂה שוּב כּךְ

הוּא: היא כּבר היתה מתה, כּלוֹמַר אִשתּי, למן השנה שעברה, כּשחָלתה אֶת המַחלָה הטוֹבה, את השחפת האמיתּית; היא עצמה עלוּבת־הנפש, בּיקשה אֶת נַפשה לָמוּת. אֶלָא מה? הצרה היא, שאָנוּ יוֹשבים כּאן בּפינה נידחת, בּתוךְ השׂדה. מַה לעשׂוֹת? מַה לעשׂוֹת? וּמַה

מַתחילים לעשׂוֹת?… אִם אֵלֵך אֶל אַחַד הכּפרים להשׂיג עגָלָה

וּלהֹוליךְ אוֹתה אֶל העיירה, – אֵיך אֶעזוֹב פּה אֶת הילָדים לבדם בּתוֹךְ השׂדה? וכאן הנה הלילה בּא. הוֹי, מַה לעשׂוֹת? מַה לעשׂוֹת? וּמַה מַתחילים לעשׂוֹת?…

וּבדברים אֵלה גָעה היהוּדי שלי בּמין בּכי משוּנה, ללא דמעוֹת, שנשמַע כּצחוֹק, והוצֹיא מתּוֹךְ גרוֹנוּ מין קוֹל משוּנה,

שנשמַע כּשיעוּל: “הוּ־הוּ־הוּ!” – חלק מחַיי נטל היהוּדי הזה ממני! מַה לי רעב? מַה לי קוֹר? שכחתּי אֶת עצמי ואֶת מקוֹמי, הכּל כּאשר לכּל, ואָמַרתּי לוֹ:

  • נוֹסע אני מזווֹהיל אני נוֹסע לראדוֹמישל, וַעגָלָה

יֶש לי טוֹבה מאוֹד. והנה אִם העיירה אשר אָמַרתּ אֵינה רחוֹקה מכּאן, יכוֹל אני להיטיב עמךָ ולָתת לךָ אֶת העגָלָה, ואני אַמתּין כּאן, אִם לא יֶארךְ הדבר.

  • אוֹי, חַיִים ארוּכּים תּחיֶה בּשׂכר מצוָה זוֹ!

עוֹלָם הבּא תּקנה לךָ, כּשם שאני יהוּדי, עוֹלָם הבּא! – אוֹמר הוּא

לי ועוֹמד עלי כּמעט לנַשק לי. – העיירה אֵינה רחוֹקה מכּאן, בּסךְ־הכּל כּאַרבּע אוֹ כּחָמש וויֶרסטאוֹת, ההוֹלָכה תּארךְ לא יוֹתר משעה, ואֶת העגָלָה אַחזיר לךָ תּיכף וּמיד. עוֹלם הבּא תּקנה

לךָ, כּשם שאני יהוּדי, עוֹלם הבא! ילָדים! קוּמוּ מעל האָרץ והוֹדוּ להאַברךְ הזה, נַשקוּ אֶת ידיו, אֶת רגליו, נוֹתן הוּא לָנוּ אֶת העגָלָה שלוֹ הוּא נוֹתן לָנוּ, ואוֹליךְ את אִמא אֶל המקוֹם הקדוֹש!

עוֹלָם הבּא, כּשם שאני יהוּדי, עוֹלם הבּא!

המלה “שמחָה” אֵינה כּאן בּמקֹומה, כּי כּאשר שמעוּ

הילָדים, כּי יוֹליכוּ אֶת אִמם אֶל המקוֹם הקדוֹש, התנַפּלוּ לרגליה

בּכוֹחוֹת מחוּדשים והתחילוּ לבכּוֹת בּיֶתר

עוֹז. ואַף־על־פּי־כן בּשׂוֹרה גדוֹלָה היתה לָהם זאת, שנמצא אָדם, העוֹשׂה עמהם חסד – רק אלוֹהים הביאוֹ לכאן! הבּיטוּ אֵלי כּאֶל גוֹאֵל, כּאֶל מַלאָךְ מוֹשיע, כּאֶל מין אֵליהוּ הנביא, ואני צריךְ להוֹדוֹת על האמת, כּי אַף אני ראִיתי אֶת עצמי לא כאָדם רגיל, גָדלתּי פּתאוֹם והיִיתי בּעֵינַי מַה שקוֹראִים “גיבּוֹר”. בּאוֹתוֹ רגע מוּכן היִיתי

לעקוֹר הרים, להפוֹךְ עוֹלָמוֹת. דוֹמה, לא היה דבר אשר יִקשה ממני לעשׂוֹתוֹ. ושלא מדעתּי נפלט דבר מפּי:

  • יוֹדע אַתּה מה? אני עצמי עם הערל שלי אוֹליךְ אוֹתה אֶל המקוֹם בּלעדיךָ, שלא תּצטרךְ לטרוֹחַ ולעזוֹב אֶת הילָדים

לבדם!

וכל אשר הוֹסַפּתי לדבּר, הוֹסיפוּ בּני הבּיִת לבכּוֹת, בּוֹכים וּמַבּיטים אֵלי כּאֶל מַלאָךְ שלוּחַ ממרוֹמים, ואני עצמי גָדלתּי ועליתי בּעֵינַי למַעלה, למַעלה, כּמעַט עד השמַיִים. שכחתּי בּשעת מַעשׂה, כּי בּסַךְ־הכּל ירא אני לנגוֹע בּמת, וּבעֶצם ידי עזרתּי להוציאוֹ וּלהשכּיבוֹ על עֶגלת־החוֹרף, הבטחתּי להערל שלי להוֹסיף עוֹד מַחצית השקל על שׂכרוּ בּצירוּף לגימַת ייש מזוּמנת בּוֹ בּמקוֹם. תּחילָה התגָרד הערל שלי בּמַפרקתּוֹ ורגן מתּוֹךְ חוֹטמוֹ, ואוּלָם לאַחַר הכּוֹס השלישית הרךְ את לבּוֹ, ויצאנוּ לדרך שלָשתּנוּ, כּלוֹמַר, אני, והערל להבדיל, והפּוּנדקית המתה חַוָה־נחָמה, כּךְ נקרא שמה, חַוָה־נחָמה בּת רפאֵל־מיכאֵל, אני זוֹכר אֶת זה כּמוֹ עתּה, לפי שכּל הדרךְ שינַנתּי לעצמי אֶת השם, שהגיד לי בּעלָה כּמה וכמה פּעמים, כּי בּשעה שיעמדוּ לקבּוֹר אוֹתה, לעשֹׂות לָה אֶת צרכּה וּלבקש ממנה מחילָה,

צריכים יִהיוּ לָדעת אֶת שמה הנכוֹן. שינַנתּי אֵיפוֹא לעצמי כּל הדרךְ על־פּה: חַוָה־נֶחָמה בּת רפאֵל־מיכאֵל! חַוָה־נֶחָמה בּת רפאֵל־מיכאֵל! חַוָה־נֶחָמה בּת רפאֵל־מיכאֵל! וּמחמַת רוֹב שינוּן שכחתּי את שם בּעלָה – פּרח מזכרוֹני ואֵיננוּ! הוּא הגיד לי גם אֶת שמוֹ והבטיחַני, כּי כּאשר אָבוֹא אֶל העיירה ורק אֶקרא בּשמוֹ מיד יִקחוּ ממני אֶת המת, ואני אוּכל לנסוֹע לדרכּי, משוּם שהוּא נחשב שם, באוֹתה עיירה, הוּא אוֹמר, זה כּמה וכמה שנים “אִיש יוֹם טוֹב”, כּלוֹמַר, מדי שנה בּשנה הוּא בּא לשם בּימים הנוֹראִים על יוֹם טוֹב ונוֹתן מכּספּוֹ בּבית־הכּנסת אל תוך הקערה, וגם בבית־המרחץ, להבדיל, ובשאָר כּל המקוֹמוֹת הוּא מפזר כּסף לרוֹב! ועוֹד דברים דיבּר אֵלי הפּוּנדקי, גיבּב עלי כּל מיני הוֹראוֹת, לאָן אני צריךְ לָסוּר וּמה אני צריךְ לדבּר, אֶלָא שכּל זה נמחָה ממוֹחי בּבת אַחַת ולא נשתּייר ממנוּ אפילוּ חצי מלה, אפילוּ כּי הוּא זה! כּל מחשבוֹתי חָזרוּ מסביב לנקוּדה אַחַת: אני מוֹליךְ אִתּי מת וזה בּלבד היה שיבלבּל אֶת רעיוֹנוֹתי עד שאֶשכּח אפילוּ אֶת שמי, כּי למן ימי ילדוּתי אני ירא מפּני המת יִראַת־מות! להישאֵר לבדי עם מת בּמחיצה אַחַת לא אוֹבה ולא אוּכל עד היוֹם הזה, גם אִם תּתּן לי מלוֹא בּיתי כּסף וזהב! נדמה לי, כּי העֵינַיִים העצוּמוֹת למחצה, הזקוּפוֹת כּביכולֹ כּלפּי מַעלָה,

מַבּיטוֹת אֵלי ורוֹאוֹת אוֹתי, והשׂפתיִים המתוֹת הסגוּרוֹת עוֹד מעט

יִיפּתחוּ ויִישמע קוֹל משוּנה, כּעוֹלה מן האָרץ, שמתּוֹךְ דמיוֹן כּזה

בּלבד אֶפשר לוֹ לאָדם להתעלף. לא חינם מסַפּרים בּמקוֹמוֹתינוּ כּל מיני סיפּוּרי מַעשׂיוֹת על מתים, כּיצד בּני־אָדם התעלפוּ למַראֵיהם מתּוֹךְ פּחד בּלבד, אוֹ יצאוּ מדעתּם, אוֹ כּרעוּ ונפלוּ תּחתּיהם… אַךְ הס!

כּמדוּמה לי, שנטיתי שוּב מן הדרךְ.

וּבכן, נסַענוּ אֵיפוֹא שלָשתּנוּ עם המת. להמת נתתּי אֶחָד משלוֹשת הכּרים שלי, ואוֹתוֹ בּעצמוֹ השכּבתּי למַרגלוֹתי, לרוֹחַב

העגָלָה, וּכדי שלא יטרידוּני מַחשבוֹת של עֶצב, זקפתּי עֵינַי למַעלָה, הבּטתּי אֶל השמַיִים, ושינַנתּי לעצמי: חַוָה־נחָמה בּת רפאֵל־מיכאֵל! חַוָה־נחָמה בּת רפאֵל־מיכאֵל! וכךְ היִיתי הוֹלךְ וּמשנן את השמוֹת, עד שנתערבּבוּ בּזכרוֹני ונתחַלפוּ זה בּזה וּכבר יצאוּ מפּי: חַוָה־רפאֵל בּת נחָמה־מיכאֵל, ורפאֵל־מיכאֵל בּת חַוָה־נחָמה, וּמתּוֹךְ כּךְ לא השגחתּי כּלל, כּי אַויר העוֹלָם מַחשיךְ והוֹלךְ, הרוּח המנַשבת מתחַזקת

והוֹלכת, והשלג שוֹפע מלמַעלָה בּלי הפוּגָה, מכסה אֶת עֵין האָרץ, עד כּי עֶגלת־החוֹרף נוֹסעת ללא מַטרה ותכלית, תּוֹעה על־פּני רחבי השׂדה בּתוֹהוּ לא־דרךְ, ואני שוֹמע, כּי הערל שלי נרגָן בּמקוֹמוֹ, תּחילָה בּלחש, ואַחַר־כּךְ בּקוֹל רם ההוֹלךְ וחָזק, ואני נכוֹן להישבע, כּי מברךְ הוּא אוֹתי בּרכה משוּלשת… אני שוֹאֵל אוֹתוֹ: גוֹי, מַה לָךְ? והרי הוּא משיב לי בּרקיקה וּבחמַת־רצח, פּוֹצה עלי פּיו וּמציף עלי מַבּוּל של דברים: הכּיצד, הוּא אוֹמר, הלא הבאתי עליו ועל סוּסוֹ רעה גדוֹלָה! מתּוֹךְ שלָקחנוּ מת אֶל העגָלָה, נטה סוּסוֹ מן המסילָה, ואָנוּ תּוֹעים בּשׂדה, ואלוֹהים יוֹדע, עד היכן נַגיע, כּי הנה הלילה בּא, ואָבדנוּ!… אָכן בּשׂוֹרה נאָה בּישׂר לי, וּכבר מוּכן היִיתי

להפוֹךְ ידי, לָשוּב אֶל הפּוּנדק וּלהחזיר אֶת המצוָה – קץ לדבר, יהי בּלא עוֹלָם הבּא! אֶלָא שהערל אוֹמר לי, כּי כּבר אֵיחַרנוּ לעשׂוֹת, אֵין דרךְ לא לכאן ולא לכאן, מסתּוֹבבים אָנוּ בּתוֹךְ השׂדה, רק הרוּחַ יוֹדע היכן אנחנוּ! הדרךְ משוּבּשת בּשלג, השמַיִים מַחשיכים, מסביב אִישוֹן לילה ואפילה, הסוּס עיֵיף ויגע עד מות. הלוַאי תּבוֹא מיתה משוּנה, הוּא אוֹמר, על הפּוּנדקי ועל כּל הפּוּנדקים שבּעוֹלָם! לוּא נשבּרה לוֹ, הוּא אוֹמר, אַחַת מרגליו קוֹדם שנטה אֶל הפּוּנדק הזה! לוּא עמדה כּעצם בּגרֹונֹו כּוֹס הייש הראשוֹנה קוֹדם שנתפּתּה לעשׂוֹת מַעשׂה־שטוּת כּזה – לָקחת אָסוֹן אֶל תּוֹךְ עֶגלָתוֹ ובעבוּר חצי קרבּוֹן לילךְ לאבדוֹן כּאן בּשׂדה, לכל הרוּחוֹת הרעוֹת, עם הסוּס גם יחד! מילא, לעצמוֹ, הוּא אוֹמר, אֵינוֹ חוֹשש כּל־כּךְ, אֶפשר גזירה היא מן השמַיִים, שימוּת כּאן מיתה משוּנה, אבל הסוּס העלוּב מַה יהא עליו? מה ראה שהביא כּלָיה על סוּסוֹ? בּהמה שלא חָטאָה, נפש אִילמת, מַה יוֹדעת היא?…

נכוֹן אני להישבע, כּי שוֹמע אני דמעוֹת בּקוֹלוֹ. אני מבקש להפיס את דעתּוֹ, מַבטיחַ לוֹ עוֹד מַחצית השקל ועוֹד שתּי לגימוֹת ייש טוֹבוֹת ונאמנוֹת, והרי הוּא מתמַלא חימה ואוֹמר, כּי אִם לא אֶשתּתּק, יקוּם וישליךְ מתּוֹךְ העגָלָה אֶת כּל המציאָה שלי! ואני דן בּעצמי: מה אֶעשׂה, דרךְ משל, אִם אָמנם יעמוֹד חָלילָה עלי וישליכני מתּוֹךְ העגָלָה עם המת גם יחד? האִם מערל, בּשעת כּעסוֹ, יִיבּצר דבר?… ועל כּרחי אני נאלָם, יוֹשב בּעֶגלת־החוֹרף כּבוּש בּתוֹךְ הכּרים ונזהר בּכל כּוֹחי, שלא תּחטפני שינה למצער. כּי, ראשית, אֵיךְ אֶפשר לישוֹן בּשעה שמת מוּטל לפניךָ? והשנית, שמַעתּי, כּי בּקוֹר החוֹרף אסוּר לאָדם לישוֹן בּחוּץ, פּן יִישן המות… ואוּלָם, כּמוֹ

להכעיסני, מתדבּקוֹת עֵינַי וּמבקשוֹת דווקא לחטוֹף תּנוּמה. נדמה לי, כּי בּעד תּנוּמה אַחַת קלה היִיתי נוֹתן כּל אשר יֶש לי… ואני קוֹרע וּפוֹקחַ אֶת עֵינַי, והעֵינַיִים אֵינן נשמעוֹת לי ונעצמוֹת לאַט, ושוּב

הן נפקחוֹת ושוּב נעצמוֹת, ועֶגלת־החוֹרף מַחליקה על־פּני השלג הלָבן, הרךְ והעמוֹק, וּמין מתיקוּת משוּנה משתּפכת בּכל אֵיברי גוּפי, ואני

מַרגיש מין נעימוּת משוּנה, ואני מתאַוה, כּי המתיקוּת עם הנעימוּת יארכוּ עוֹד ועוֹד, זמַן רב יארכוּ, עד בּלי די… ואוּלָם כּוֹח חיצוֹני, אֵיני יוֹדע מאַיִן הוּא בּא, עוֹמד עלי ודוֹחפני: “אַל תּישן, נח, אַל תּישן!, ואני קוֹרע אֶת עֵינַי על־כּרחי, ואוֹתה המתיקוּת מסתּיֶימת בּמין צינה פּנימית בּכל אֵיברי, ואוֹתה הנעימוּת – בּמין מרה שחוֹרה עם אֵימה וּפחד ועצבוּת, השם יִשמרני ויצילני! נדמה לי, כּי המת שלי זע ממקוֹמוֹ, מתגלה ממכסהוּ ומַבּיט אֵלי בּעֵינַיִים עצוּמוֹת למחצה, כּאָדם האוֹמר: “לָמה הרגזתּני, אִיש צעיר, לָמה dir=”rtl”>קמתּ עלי, על אֵם ליתוֹמים קטנים, לטרדני מן העוֹלָם, לבלתּי הביאֵני לקבר ישׂראֵל?"… והרוּחַ מנַשבת, שוֹרקת בּקוֹל בּן־אָדם, שוֹרקת על עֶצם אָזנַי, לוֹחשת לי סוֹד נוֹרא… וּמַחשבוֹת נוֹראוֹת, איוּמוֹת, מיני דמיוֹנוֹת המַפחידים אֶת כּל עצמוֹתי, מתרגשים בּמוֹחי, ונדמה לי, כּי כּוּלָנוּ שוֹקעים כּאן תּחת השלג, כּולָנוּ: אני, והערל להבדיל, והסוּס שלוֹ, והמת… כּוּלָנוּ מתים, ורק המת – ראֵה זה פֶּלא! – המת בּלבד, אִשתּוֹ של הפּוּנדקי, חַי הוּא!…

וּפתאוֹם אני שוֹמע, כּי הערל שלי שוֹרק בּשׂפתיו אֶל סוּסוֹ שריקה עליזה מאוֹד, מוֹדה לאלוֹהים וּמצטלב בּחשיכה ונאנח, וכאִילוּ נפח בּי נשמַת רוּחַ חַיִים, ואני רוֹאֶה מרחוֹק אוֹר מנַצנץ לנגדנוּ. האוֹר מתגלה, נעלָם מיד וּמתגלה שוּב. “יִישוּב בּני־אָדם”, – אני מהרהר בּפני עצמי, ואני נוֹתן שבח והוֹדייה להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, וקוֹרא ואוֹמר אֶל הערל שלי: “אֵין זאת כּי־אִם מצאנוּ דרךְ? נראֶה, אני אוֹמר, שקרוֹבים אָנו להעיירה.” “אֱהֶה!” – אוֹמר לי הערל בּלשוֹנוֹ הקוֹדמת, הקצרה והחרישית, והפּעם בּלא שוּם כּעס, ואני מתאַוה לחַבּק אוֹתוֹ מאחוֹריו וּלנַשק לוֹ בּשכמוֹ על הבּשׂוֹרה הטוֹבה, על “אֱהֶה” זוֹ שלוֹ הטוֹבה, הקצרה והחרישית, שיקרה היא לי עתּה מכּל דרשה נאָה. “מַה שמךָ אשר יִקראוּ לךָ?” – אני שוֹאל אוֹתוֹ, ואני תּמה על עצמי, שלא שאַלתּי לשמוֹ עד עתּה. “מיקיטה”, – משיב הוא לי בּקצרה, בּמלה אַחַת, כּדרכּוֹ. “מיקיטה?” – אני חוֹזר על תּשוּבתוֹ, והשם “מיקיטה” נוֹשׂא לפנַי חן מיוּחָד. “אֱהֶה!” – עוֹנה הוּא לי

כּדרכּוֹ, ואני מתאַוה מאוֹד, כּי מיקיטה ישמיעֵני עוֹד דבר, לכל הפּחוֹת, עוֹד שתּיִים שלוֹש מלים אני רוֹצה לשמוֹע מפּיו, וּמיקיטה מתעלה פּתאוֹם בּעינַי ונַעשׂה לי חָביב ויקר. אַף סוּסוֹ מתחַבּב עלי, נמלָא חן. ואני פּוֹתחַ בּשׂיחָה עם מיקיטה על־אוֹדוֹת סוּסוֹ. אני אוֹמר לוֹ, כּי יֶש לוֹ סוּס טוֹב, סוּס טוֹב מאוֹד. ומיקיטה עוֹנה לי: “אֱהֶה!” “ועֶגלת־החוֹרף שלךָ, מיקיטה, אַף זוֹ טוֹבה”. ומיקיטה עונה לי: “אֱהֶה!” ויוֹתר מזה אֵין מיקיטה שלי רוֹצה לאמוֹר דבר, גם כּי תּחתּוֹךְ אוֹתוֹ לעשׂר חתיכוֹת! “שׂונא דברים אַתּה, אני אוֹמר, מיקיטה מחמַד־לבּי?” והרי הוּא עוֹנה לי: “אֱהֶה!” ואני גוֹעֶה בּצחוֹק וּמַרגיש, כּי קפצה שׂמחָה עלי וטוֹב לי ויפה לי בּמאוֹד מאוֹד, כּאִילוּ לָכדתּי עיר, אוֹ מצאתי אוֹצר, אוֹ גיליתי חדשוֹת וּנצוּרוֹת, שאִיש לא ידע אוֹתן לפנַי, – בּקיצוּר, מאוּשר אני בּאָרץ! שמא יוֹדע אַתּה, על מה ולָמה? מתּוֹךְ רוֹב שׂמחָה התאַויתי להרים קוֹל ולָשיר, בּי נשבּעתּי!

טבע הוּא בּי מעוֹדי ועד היוֹם הזה: פּעמים, כּשלבּי טוֹב עלי, אני נוֹתן קוֹלי בּשיר. זוֹ שלי, כּלוֹמַר אִשתּי שתּחיֶה, כּבר יוֹדעת אֶת טבעי, והרי היא שוֹאֶלת אוֹתי: “מה הדבר, נח? כּמה כּסף הרוַחתּ, שאַתּה אוֹמר שירה?” לפי דעתּן של הנשים, לפי שׂכלָן המעט, אֵין אָדם עשׂוּי לשׂמוֹחַ אֶלָא אִם כּן הרויחַ כּסף. אָכן חידה היא וַתּהי לחידה: זוֹ מנַיִין לָהן, להנשים שלָנוּ, שהן להוּטוֹת אַחַר הכּסף יוֹתר ממנוּ, הגברים? דוֹמה, מי טוֹרחַ ועמל על הכּסף? אנחנוּ, אוֹ הן?… אַךְ הס! כּמדוּמה לי, שנטיתי שוּב מן הדרךְ.


וּבכן, בּאנוּ אֵיפוֹא בּעֶזרת השם אֶל העיירה עוֹד לפני עלוֹת השחר. העיירה עדיִין שקוּעה היתה בּמיטב שנתה, השעה עדיִין רחוֹקה מהשכּמת הבּוֹקר, ואוֹר לא נראָה בּשוּם מקוֹם, בּקוֹשי רב ראִינו בּחשיכה בּית עם שער גָדוֹל ועם מַטאטא קטן על השער – סימן לאַכסַניה. נעצרנוּ אֵיפוֹא, ירדנוּ מעל עֶגלת־החוֹרף ועמַדנוּ שנינוּ, אני ומיקיטה, לדפוֹק בּאֶגרוֹפינוּ על השער דפקנוּ וחָזרנוּ ודפקנוּ, עד אשר עזרנוּ אלוֹהים וראִינוּ אוֹר בּחַלוֹן. אַחַר־כּךְ שמַענוּ, פּלוֹני מגָרר אֶת רגלָיו וקוֹל קוֹרא

מעֵבר לשער: “מי הוּא זה?”

  • פּתח, אני אוֹמר, דוֹדי, ותרויחַ עוֹלם הבּא!

  • עוֹלם הבּא? מי אַתּה? – אוֹמר הקוֹל מעֵבר השער מזה ועוֹמד לפתּוֹחַ את המַנעוּל.

  • פּתח, אני אוֹמר, הבאת לכאן מת.

  • מה הבאת?

  • מת!

  • מה פּירוּשוֹ של מת?

  • פּירוּשוֹ של מת – נפטר. אִשה יהוּדית נפטרת הבאתי לכאן מאַחַד הכפרים, מאַחַד הפּוּנדקאוֹת.

  • וּמעֵבר השער מזה קמה דממה. רק נשמַע, כּי המַנעוּל נסגר שוּב והרגליִים נגררוּ והלכוּ מן השער ולפנים, וגם האוֹר כּבה – נסתּחפה שָׂדֶךְ! היטב חָרה לי הפּעם, ואני קוֹרא אֶל הערל שלי, כּי ניכּנס לחָצר וכי יסַייע אוֹתי לדפּוֹק בּאֶגרוֹפים על החַלון. וּשנינוּ עמַדנוּ לדפּוֹק בּכל עוֹז, עד אשר הוּדלק שוּב הנר והקוֹל נשמַע שוּב מעֵבר החַלון מזה:

  • מַה קמתּ על חַיי? מַה טיבוֹ של פּגע רע זה?

  • בּשם אלוֹהים, – אני מבקש ממנוּ רחמים, – חוּסה עלי, אני כּאן עם מת!

  • עם אֵיזה מת?

  • עם אִשתו של הפּונדקי.

  • אֵיזה פּוּנדקי?

  • שכחתּי אֶת שמוֹ. אבל אֶת שמה קוֹראִים חַוָה־מיכאֵל בּת חַנה־רפאֵל, כּוונתי חַנה־רפאֵל בּת חַוָה־מיכאֵל, חַנה־חַוָה־חַנה כּוונתי…

  • האִם לא תּלךְ מזה, שלוּמיאֵל? הנה אני שוֹפךְ על ראשךָ דלי מַיִם!

  • כּךְ אוֹמר לי בּעל־האַכסַניה ומגָרר אֶת רגלָיו מן החַלוֹן וּמכבּה את הנר – ואַתּה לךְ והגש עצוּמוֹתיךָ אֵלָיו!… רק לאַחַר ייאוּש, מקץ שעה, כּשהיוםֹ כּבר התחיל להאפיר, נפתּח סדק בּשער ונזדקר מתּוֹכוֹ ראש שחוֹר עם נוֹצוֹת לבנוֹת ואָמַר אֵלַי:

  • אַתּה הוּא אשר תּוֹפפת על החַלוֹן?

  • אני ולא אַחר.

  • מַה בּיקשתּ?

  • הבאתי מת.

  • מת? הוֹליכהו אֶל השַמש של חברה קדישא.

  • היכן יוֹשב השַמש שלָכם? מַה שמוֹ אשר יִקראוּ לוֹ?

  • יחיאֵל קוֹראִים לוֹ להשַמש, ויָשוֹב יֵשב בּמוֹרד ההר, לא רחוֹק מבּית־המרחָץ.

  • היכן אֶצלכם בּית המרחָץ?

  • אֶת בּית־המרחָץ אֵינךָ יוֹדע? כּפי הנראֶה, אֵין אַתּה מאַנשי המקוֹם? מהיכן אִיש צעיר?

  • מהיכן אני? מראדוֹמישל, ראדוֹמישלי אני, אַךְ נסוֹע אֶסַע מזווֹהיל, ואֶת המת אני מוֹליךְ מאַחַד הפּוּנדקאוֹת לא רחוֹק מכּאן, אשתּוֹ של הפּוּנדקי עצמוֹ היא, מתה בּשחפת.

  • לא עלינוּ! אִם כּן, מה היא מתייחסת לָךְ?

  • לי? לא כלוּם. עברתּי על־פּני הפּוּנדק, וּביקש ממני, כּלוֹמַר הפּוּנדקי, להיוֹת לוֹ לעֵזר, יוֹשב הוא בּתוֹךְ השׂדה עם ילָדים קטנים, ואֵין שם מקוֹם לקבּוֹר אוֹתה, ונמלכתּי עם עצמי, האִיש מבקש לזכּוֹתני בּעוֹלָם הבּא, לָמה אֶמנַע טוֹב ממנוּ?

  • המַעשׂה נראֶה שלא כּתיקוּנוֹ, – אוֹמר הוּא לי. – תּצטרךְ לראוֹת תּחילָה את פּני הגבּאִים.

  • מי הם אֶצלכם, דרךְ משל, הגבּאִים, היכן, אני אוֹמר, יוֹשבים הם?

  • את הגבּאִים אֵינךָ יוֹדע? רב שבּתיל הגבּאי יוֹשב

מעֵבר השוּק מזה. רב אֶלעזר־מֹשה הגבּאי יוֹשב בעֶצם השוּק. ורב יוֹסי, אַף הוּא גבּאי, יוֹשב ליד בּית־המדרש הישן. בּעיקר אַתּה צריךְ לראוֹת אֶת פּני רב שבּתיל, שהוּא ראש וראשוֹן אֶצלנוּ. יהוּדי קשה, אני אוֹמר לךָ מתּחילָה, לא בּמהרה תּכריעוֹ.

  • רב תּוֹדוֹת לךָ, אני אוֹמר, הלוַאי שתּחיֶה ותגיע לבשׂר לי בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת מזוֹ! אֵימתי אוּכל לראוֹת אֶת פּניהם?

  • מַה פּירוּש אֵימתי? אִם יִרצה השם, בּבּוקר, לאַחַר התּפילָה.

  • מַזל טוֹב! וּמה אֶעשׂה לפי שעה? הניחָה לי ואֶכּנס לביתךָ לחַמם עצמי קצת, לכל הפּחוֹת. אֵין זה כּי־אִם מין סדוֹם הוּא אֶצלכם!

  • מששמַע בּעל־האַכסַניה אֶת הדברים האֵלה, מיד סגר לפנַי את השער – והס וּדממה, כּמוֹ בּבית־הקברוֹת. מה אֶעשׂה אֵיפוֹא? עוֹמדים אָנוּ עם עֶגלת־החוֹרף בּתוֹךְ הרחוֹב, מיקיטה רוֹתחַ, מתגָרד בּמַפרקתּוֹ, רוֹקק וּמקלל קלָלוֹת נמרצוֹת,

כּפוּלוֹת שלוֹשה. הלוַאי תּבוֹא מיתה משוּנה, הוּא אוֹמר, על הפּוּנדקי ועל כּל הפּוּנדקים שבּעוֹלָם. מילא, הוּא עצמוֹ, הוּא אוֹמר, יִקחהוּ הרוּחַ! אבל הסוּס! מה ראוּ בּסוּסוֹ העלוּב, שמענים אוֹתוֹ בּרעב וּבקֹור בּהמה שלא חָטאָה, נפש אִילמת, מַה יוֹדעת היא?.. בּוֹשתּי מפּני הערל, ואני מהרהר בּשעת מַעשׂה: מה, דרךְ משל, חוֹשב ראשוֹ של זה עלינוּ, היהוּדים? מַה פּנים יש לָנוּ, היהוּדים, רחמנים בּני רחמנים, כּנגדם, הערלים, גסי־הרוּחַ, שיהוּדי אֵינוֹ רוֹצה לפתּוֹחַ אֶת דלת בּיתוֹ לחבירוֹ, אֵינוֹ מַניחַ לוֹ אפילוּ

לחַמם אֶת עצמוֹתיו הקפוּאוֹת, – אִם כּן, הלא ראוּיִים אָנו לעוֹנש

כּפוּל וּמכוּפּל פּי שלוֹשה מכּל הבּא עלינוּ!… וכךְ אני מַצדיק

עלינוּ אֶת הדין וּמַאשים אֶת הכּלָל כּוּלוֹ, כּדרכּוֹ של יהוּדי בּשעה שאָחיו היהוּדי מסרב להיטיב עמוֹ. שוּם אוּמה ולָשוֹן אֵינה מַרבּה לדבּר עלינוּ רעוֹת כּל־כּךְ, כּמוֹ שאָנוּ מדבּרים על עצמנוּ, מאָה פּעמים ואַחַת בּיוֹם אַתּה שוֹמע מפּי כּל יהוּדי

המזדמן לךָ דברי־גנַאי כּאֵלה: "כּמה משוּנה מידתוֹ של יהוּדי! “עם יהוּדי אַתּה אוֹמר לעשׂות עֵסק?” “עם יהוּדי טוֹב לאכוֹל פּשטידה!”

“לכךְ מסוּגָל רק יהוּדי!” “מַה תּימַה, הלא לכךְ הוּא יהוּדוֹנאִי!” וכיוֹצא בּאֵלוּ מַחמאוֹת והמלָצוֹת יפוֹת. מתאַוה אני לָדעת, כּיצד

נוֹהגים אֶצלָם, אֵצל אוּמוֹת העוֹלָם, כּאשר יִקרה המקרה ואֶחָד מהם מסרב לעזוֹר לחבירוֹ, – כּלוּם גם הם חוֹתכים גזר־דינוֹ של הכּלָל לרעה ואוֹמרים, כּי כּל האוּמה כּוּלָה אֵינה כּדאִית, שתּשׂא האָרץ

אוֹתה?… אַךְ הס! כּמדוּמה לי, שנטיתי שוּב מן הדרךְ.

וּבכן, עוֹמדים אָנוּ אֵיפוֹא עם עֶגלת־החוֹרף בּתוֹךְ השוּק וּמחַכּים עד אשר יֵאוֹר היוֹם והעיירה תּתחיל להראוֹת סימני חַיִים. וכן היה. מאַחַת הפּינוֹת נשמעה חריקת דלת, אַנחַת קילוֹן של בּאֵר, מתּוֹךְ שתּיִים שלוֹש מַעשינוֹת נראָה עשן, וּקריאָה של תּרנגוֹלים נשמעה פּעם בּפעם בּקוֹלוֹת מתגבּרים והוֹלכים. אַחַר־כּךְ נפתּחוּ כּל הדלָתוֹת והתחילוּ להתגלוֹת בּריוֹתיו של

הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּדמוּת פּרוֹת, עגָלים, עִזים וגם, להבדיל, יהוּדים, נשים עם נערוֹת, חבוּשים בּסוּדרים חַמים וּמחוּתּלים כּבּוּבּוֹת, שחוּחים מתּוֹךְ צינַת בּוֹקר וּקפוּאִים כּתּפּוּחים

החמוּצים, – בּקיצוּר, העיירה שלי התעוֹררה לחַיִים, כּאָדם, חַי, למשל קמה משנתה, נטלה ידיה, לָבשה בּגָדיה וקרבה אֶל המלָאכה: הגברים לעבוֹדת הבּוֹרא, לתפילָה, ללימוּד התּוֹרה ולאמירת תּהילים, והנשים למלאכת התּנוּר והכּיריִים, ללישת העיסה ולחליבת הפּרוֹת והעִזים. ואני התחַלתּי לחקוֹר ולדרוֹש למקוֹם הגבּאִים: היכן יוֹשבים רב שבּתיל, רב אֶלעזר־מֹשה ורב יוֹסי? העמידוּני לחקירה שכּנגד: אֵיזה שבּתיל, אֵיזה אֶלעזר־מֹשה ואֵיזה יוֹסי? מוֹצא אַתּה, הם אוֹמרים, כּאן בּעיירה כּמה שבּתיל, כּמה

אֶלעזר־מֹשה וכמה יוֹסי. וּכשאָמַרתּי לָהם, כּי צריךְ אני להגבּאים של חברה קדישא, כאִילוּ נבהלוּ מפּנַי ועמדו לתהוֹת על קנקני, מה עניינוֹ של אִיש צעיר כּמוֹני עם השכּמַת הבּוֹקר אֵצל הגבּאִים של חברה קדישא? לא הנַחתּי לָהם לתהוֹת הרבּה על קנקני וגיליתי לָהם את לבּי, סיפּרתּי אֶת כּל המַעשׂה בּמַכשלָה אשר נטלתּי על עצמי, וּכדאי היה לראוֹת אֶת כּל אשר התחוֹלל סביבי! כּסבוּר אַתּה, שמיהרוּ לחַלצני מן הצרה? חַס ושלוֹם! רק רצוּ כּל אֶחָד החוּצה להציץ על עֶגלת־החוֹרף ולראוֹת, אִם אָמנם מוּטל שם מת, אוֹ בּדיתי אֶת המַעשׂה לשטוֹת בּהם? וּבינתיִים חָברה עלינוּ חבוּרה

רבּה של בּני־אָדם שמחמַת הצינה נתחַלפוּ אֵלוּ בּאֵלוּ, כּלוֹמַר, הלָלוּ הלכוּ והלָלוּ בּאוּ בּמקוֹמם, הציצוּ לתוֹךְ עֶגלת־החוֹרף,

הנידוּ בּראשיהם, לָחצוּ בּכתפיהם, חָקרוּ ו’דרשוּ, מי הוּא בּר־מינן זה, מאַיִן הוּא, וּמי אני, ואֵיךְ הגיע לידי, ואַף אִיש מהם לא נתן דעתּוֹ עלי לָבוֹא לעֶזרתי. בּעמל רב עלה בּידי לשדלָם, כּי יַראוּ לי, היכן יוֹשב רב שבּתיל הגבּאי.

כּשנכנַסתּי אֵצל רב שבּתיל הגבּאי, מצאתיו עוֹמד בּפניו אֶל הקיר, מעוּטף בּטלית וּתפילין, וּמתפלל בּכוונה רבּה, בּניגוּן מתוֹק

וּבהתלהבוּת עצוּמה כּל־כּךְ, שכּוֹתלי הבּיִת מַמש ריננוּ עמוֹ. מתּוֹךְ

רוֹב דביקוּת הקיש בּאֶצבּעוֹתיו, בּימבּם בּשׂפתיו, עשׂה עוָיוֹת

משוּנוֹת בּפניו וגָעה בּהמית הנפש. כּשראִיתיו בּכךְ, חָיתה רוּחי.

ראשית, משוּם שאָמנם אוֹהב אני לשמוֹע מין תּפילָה כזאת. והשנית, יכוֹלתּי בּינתיִים לחַמם קצת אֶת עצמוֹתי הקפוּאוֹת. וּכשהפךְ אֵלי רב שבּתיל זה אֶת פּניו, עדיִין עמדוּ דמעוֹת בּעֵיניו וכוּלוֹ נראָה לי ּכִאיש־אלוֹהים קדוֹש, שנשמתוֹ רחוֹקה מן האָרץ כּרחוֹק גוּפוֹ הגָדוֹל והשמן מן השמַיִים. וּמפּני שעדיִין עמַד בּאֶמצע התּפילָה ולא רצה להפסיק בּדברי־חוֹל, נכנַס עמי בּשׂיחָה בּלשוֹן־הקוֹדש, כּלוֹמר, בּמין לָשוֹן, שכּוּלָה תּנוּעוֹת־ידיִים, קריצת־עֵינַיִים, לחיצת־כּתפיִים, ניענוּעי־ראש וּרמיזוֹת־חוֹטם, וּמלים ספוּרוֹת בּלשוֹן־הקוֹדש אַף הן נזרקוֹת בּתוֹכם. אִם רצוֹנךָ בּכךְ, אֶמסוֹר לךָ את השׂיחָה הזאת כּמוֹת שהיא, מלה בּמלה, ואַתּה תּשעֵר בּעצמךָ, מַה שייךְ לי וּמַה שייךְ לוֹ.

  • שלוֹם עליכם, רב שבּתיל.

  • עליכם שלוֹם, אִי־אֶה… על הסַפסל…

  • תּוֹדה, כּבר ישבתּי דיִי.

  • נוּ־אֶה?… מה? מה?

  • יֵש בּפי בּקשה אֵליךָ, רב שבּתיל. תּקנה לךָ עוֹלָם הבּא.

  • עוֹלָם הבּא? טוֹב… אֶלָא מה? מה?

  • הבאתי לךָ מת.

  • מת? מי מת?

  • לא רחוֹק מכּאן יש פּוּנדק, ויוֹשב שם יהוּדי עני, וּמתה עליו, לא עליכם, אִשתּוֹ בּמַחלת השחפת. הניחָה אַחריה ילָדים קטנים לרחמי שמַיִים. לוּלא אני שריחַמתּי עליהם, אֵיני יֹודע מה היה עוֹשׂה הפּוּנדקי עלוּב־הנפש בּבּר־מינן בּתוֹךְ השׂדה.

  • בּרוּךְ דיין אמת… אֶלָא נוּ? מעוֹת? חברה קדישא?…

  • אֵילוּ מעוֹת? מאַין מעוֹת? אוֹתֹו פּוּנדקי קבּצן

הוּא, עני ואֶביוֹן, מטוּפּל בּילָדים! תּקנה לךָ עוֹלָם הבּא, רב שבּתיל.

  • עוֹלָם הבּא? טוֹב, טוֹב מאוֹד! אֶלָא מה? מה? הקדש? יהוּדים! נוּ? גם כּן קבּצנים! אִי־אָה! נוּ־פֶה!

  • וּמפּני שלא ירדתּי לסוֹף דעתּוֹ, הפךְ אֶת ראשׁו

מתּוֹךְ כּעס שוּב אֶל הקיר וחָזר להתפלּל הפּעם בּלא ההתלהבוּת

הקוֹדמת, השפּיל אֶת קוֹלוֹ כּמעט עד כּדי צריחָה דקה, התנוֹעע בּמהירוּת יתירה, כּאָץ לדרכּוֹ בּרכּבת־החפּזוֹן, השליךְ מעליו את הטלית עם התֹפילין והתנפּל עלי אַחַר־כּךְ בּחימה שפוּכה, כּאִילוּ ירדתּי לחַייו וקיפּחתּי לוֹ את הקפּוֹטה

הכיצד, הוּא אוֹמר, העיירה עיירה ענייה היא, יֶש לה די צרכּה קבּצנים משלָה, שכּשהם מתים, מוּכרחים לאסוֹף בּשבילָם

נדבוֹת לתכריכים, והנה בּאים לכאן ממקוֹמוֹת זרים, מכּל העולָם בּאִים לכאן! הכּל לכאן!… עמַדתּי להצטדק לפניו, עד כּמה שהגיעה ידי, כֹי אני כּאן בּוַדאי חַף מפשע ונקי מכּל עווֹן, כּי אֵין זה אֶלָא מת־מצוָה. לוּא יהא הדבר, אני אוֹמר, כּאִילוּ מצאוּ מת בּחוץ ויהוּדים חַייבים לעשׂוֹת לוֹ אֶת צרכּוֹ כּדת וּכדין, להביאוֹ לקבר יִשׂראֵל!

“הלא יהוּדי כּשר אַתּה, אני אוֹמר, חָסיד וירא־שמַיִים, ויש בּידךָ הפּעם להרויחַ עוֹלָם הבּא!”… כּאן חָזר והתנַפּל עלי בּשצף קצף, כּמעט גירש אוֹתי מעל פּניו. כּלוֹמַר, לא שגירש אוֹתי בּידיו מַמש, אֶלָא קיפּח אוֹתי בֹדברים:

  • כּךְ? אַברךְ של עוֹלָם הבּא אַתּה? צא אֵיפוֹא בּרחוֹבה של עירנוּ ועשׂה בּצדקתךָ, שעניִים לא ימַהרוּ לָמוּת אֶצלנוֹ בּרעב וּבקוֹר, ותקנה לךָ עוֹלָם הבּא!

יהוּדי של עוֹלָם הבּא! אַברךְ הקוֹנה וּמוֹכר עוֹלָם הבּא! לךְ לךָ

לשלוֹם עם סחוֹרתךָ אֶל העבריינים הצעירים, אוּלי יִקנוּ הם מידךָ עוֹלָם הבּא? אנחנוּ יש לָנוּ מצווֹת וּמַעשׂים טוֹבים משלָנוּ, ואִם

נתאַוה לחלק לעוֹלָם הבּא, נמצא עֵצה גם בּלעדיךָ!

כּךְ אוֹמר לי הגבּאי רב שבּתיל ומלַווה אוֹתי מתּוֹךְ כּעס וּמתוֹךְ דפיקה הגוּנה בּדלת, ואני נשבּע לךָ בּכל קוֹדש, כּי מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ שׂנאתי תּכלית שׂנאָה אֶת היהוּדים הכּשרים,

האדוּקים בּעבוֹדת הבּוֹרא, המתפּללים בּקוֹל רם וּבהתלהבוּת, מתּוֹךְ

דביקוּת וַעוַיוֹת, כּל אוֹתם היהוּדים המתקדשים והמיטהרים, הלוֹבשים אַדרת חסידוּת ומנַצנצים בּעיניהם כּלפּי מַעלָה ועוֹשׂים מַעשׂיהם רק

לשם שמַיִים. שמא תֹּאמַר, גם בּני הדוֹר החָדש, המַשׂכּילים והנאוֹרים, אֵינם טוֹבים מהם, ויוֹשר יִימצא אֶצלָם לא יוֹתר, ואוֹלי גם פּחוֹת, מאשר אֵצל הצדיקים והחסידים, בּני הדוֹר הישן? אֶפשר, שהדין עמךָ, אֶלָא מה? כּאן, לכל הפּחוֹת, אֵין הצער גָדוֹל כּל־כּךְ, שהרי הלָלוּ אֵינם מנַצנצים בּעֵיניהם כּלפּי מַעלָה ואֵינם מדבּרים עם אלוֹהים! ואִם

תּשאַל: והלא גם אֵלה נלחָמים כּל ימיהם בּעד האמת, מַרעישים בּשבילָה אֶת העוֹלָם, כּאילוּ בּנַפשם היא, וּכשמַגיע הדבר לידי מַעשׂה, מתגלה שלא היוּ דברים מעוֹלָם?… אךְ הס, כּמדוּמה לי, שנטיתי שוּב מן הדרךְ.

וּבכן, גירשני אֵיפוֹא הגבּאי הראשוֹן רב שבּתיל בּחרפּה מפּניו. מַה לעשׂוֹת עוֹד? צריךְ אני אֵיפוֹא לָלכת אֶל שאָר הגבּאִים.

וכאן אֵירע נס. מן השמִַיים מנעוּני מלכת אֶל הגבֹאִים, כּי הגבאִים הלכוּ אֵלי, נפגשוּ עמי חוֹטם אֶל חוֹטם מאחוֹרי הדלת והמזוּזה ואָמרוּ לי:

  • אֶפשר אַתּה הוּא האַברךְ של העֵז?

  • של אֵיזוֹ עֵז? – אני שוֹאֵל.

  • כּלוֹמַר, האַברךְ שהביא לכאן מת – אַתּה הוּא?

  • כּן, אני הוּא. וכי מה?

  • שוּב עמנוּ אֶל רב שבּתיל, ונטכּס כּולָנוּ יחד עֵצה.

  • נטכּס עֵצה? – אני אוֹמר. – מה עֵצה נטכּס כּאן? קחוּ ממני אֶת המת והניחוּ לי, ותקנוּ לָכם עוֹלם הבּא.

  • וכי מי מַחזיק בּךָ? – אוֹמרים הם אֵלַי. – סַע לךָ עם המת לכל מקום אשר תּאַוה נַפשךָ, אפילוּ לראדוֹמישל, ועוֹד נַכּיר לךָ טוֹבה.

  • תּוֹדה לָכם על העֵצה, אני אוֹמר לָהם.

  • על לא דבר, – אוֹמרים הם לי, ואָנו נכנסים שלָשתּנוּ שוּב אֵצל רב שבּתיל, וכל שלוֹשת הגבּאִים פּוֹתחים בּשׂיחָה בּיניהם לבין עצמם, מתוַכּחים, רָבים זה עם זה, כּמעט מחָרפים אִיש אֶת רעהוּ. אוֹתם השנַיִים אוֹמרים על רב שבּתיל, כּי הוּא מַחמיר תּמיד, יהוּדי קשה, שאֵין לפצחוֹ. ורב שבּתיל מתקצף, רוֹגז ורוֹתחַ כּנגדם, מוֹכיחַ לָהם בפסוּק מפוֹרש: “עניֵי עירךָ קוֹדמין”. והרי השנַיים מתנַפּלים עליו:

  • אִם כּן, מה? רוֹצה אַתּה אֵיפוֹא, כּי האִיש הצעיר יחזוֹר ויִסַע עם המת?

  • חַס ושלוֹם! – אני או­מר. – מַה פּירוּש, שאֶחזוֹר ואֶסַע עם המת? בּאתי לכאן כּל עוֹד נשמתי בּי, כּמעט נספּיתי בּשׂדה. הערל, יִחיֶה ויאריךְ ימים, בּיקש להשליכני באֶמצע הדרךְ מעֶגלת־החוֹרף. אני מבקש מכּם רחמים, חוּסוּ עלי, הצילוּני מידי המת, ותקנוּ לָכם עוֹלם הבּא.

  • עוֹלָם הבּא וַדאי חתיכה טוֹבה היא הראויה להתכּבּד, – אוֹמר לי אֶחָד מן השנַיִים, יהוּדי גָבוֹה וצנוּם באֶצבּעוֹת דקוֹת, זה שקוֹראִים לוֹ רב אֶלעזר־מֹשה. – את המת נקח מידיךָ ונַעשׂה לוֹ את צרכּוֹ, אךְ זה יעלה לךָ בּקרבּוֹנים אחָדים.

  • הכּיצד? – אני אוֹמר. – לא די שקיבּלתּי על עצמי מצוָה כּזאת, כּמעט נספּיתי בּשׂדה, הערל, יִחיֶה ויאריךְ ימים, בּיקש להשליכני מעֶגלת־החוֹרף, אֶלָא שאַתּם דוֹרשים עוֹד כּסף ממני!

  • בּשׂכר זה יש לךָ עוֹלם הבּא!– אוֹמר לי רב שבּתיל בחיוּךְ נתעב כּל־כּךְ, שאני מתאַוה להשיב לוֹ גמוּלוֹ בּראשוֹ, אֶלָא שאני מתאַפּק בּכל כּוֹחותי, שהרי בּידיהם אני!

  • שמעני ויִיטב לָךְ, אִיש צעיר! – אוֹמר לי השני מאוֹתם שני הגבּאים, זה שקוֹראִים לוֹ רב יוֹסי, יהוּדי קטן, שחצי זקנוֹ נמרט. – עליךָ לָדעת, כּי יש תּחת ידךָ עוֹד מַכשלָה אַחַת: אֵין לךָ ניירוֹת, ניירוֹת אֵין לךָ.

  • אֵילוּ ניירוֹת? – אני שוֹאֵל.

  • מאַיִן אָנוּ יוֹדעים, מי הוּא המת? אֶפשר אֵין הא זה, שאַתָּה אוֹמר? – אוֹמר לי הגָבוֹה, בּעל האֶצבּעוֹת הדקוֹת, הוּא רב אֶלעזר־מֹשה.

  • אני עוֹמד וּמַבּיט חליפוֹת אֶל האֶחָד ואֶל השני,

ואוֹתוֹ האָרוֹךְ בּעל האֶצבּעוֹת הדקוֹת, שקוֹראִים לוֹ רב

אָלעזר־מֹשה, מנַענע ראשוֹ, מוֹרה בּאֶצבּעוֹתיו הדקוֹת ואוֹמר

לי:

  • כּן, כּן, כּן, אֶפשר, שאַתּה בּעצמךָ שחַטת אִשה

יהוּדית, ואוּלי גם אֶת אִשתּךָ, והבאת אוֹתה לכאן, ואַתּה מסַפּר מין פּזמוֹן שאֵין לוֹ שחר: פּוּנדק בּשׂדה, אִשתּוֹ שֶל הפּוּנדקי, שחפת, ילָדים קטנים, עוֹלָם הבּא…

כּפי הנראֶה, פּנַי הלבּינוּ כּפני מת לשמע דיבּוּרים אֵלוּ, לפי שאוֹתוֹ הקטן, שקוֹראִים לוֹ רב יוֹסי, עמד להפיס את דעתּי, כּי בּעצמוֹ של דבר אֵין בּלבּם עלי כּלוּם, כּי מַה לָהם ולי? אֵין הם חוֹשדים אוֹתי חַלילָה בּשוּם דבר, מבינים הם היטב, כּי אַף־על־פּי־כן אֵין אני לא גזלָן ולא רוּצחַ, אַךְ בּכל זאת הרי אני אִיש זר, וּבר־מינן לא שׂק תּפּוּחי־אדמה הוּא, יש לָנוּ כּאן עֵסק עם אָדם שנפטר, עם מת… יש אֶצלנוּ, הוּא אוֹמר, רב מטעם הממשלה, יש להבדיל, קצין־המחוֹז, וחוֹבה עלינוּ לעשׂוֹת פּרוֹטוֹקוֹל…

  • כּן, כּן, כּן! פּרוֹטוֹקוֹל! פּרוֹטוּקוֹל! – מסַייע

לוֹ האָרוֹך, שֶקוֹראִים לוֹ רב אֶלעזר־מֹשה, וּמוֹרה בּאֶצבּעוֹתיו הדקוֹת וּמַבּיט עלי מלמַעלָה למַטה בּעֵינַיִים חמוּרוֹת, כּאילוּ

בּאמת הרגתּי אֶת הנפש ואני חַייב אַרבּע מיתוֹת בּית־דין. אֵין לי עוֹד מלים בּפי, מַרגיש אני, כּי זיעה עוֹלָה בּמצחי ולבּי מתעטף בּי, לא עליכם, עד כּדי התעלף. התבּוֹנַנתּי וראִיתי את מַצבי השוֹמם, כּי נפלתּי בּפּח לאֵין מוֹצא. גדוֹלָה היתה החרפּה,

וּגדוֹלים ממנה כּעסי וצערי גם יחד. שבתּי ואָמַרתּי אֶל לבּי: מה אוֹסיף כּאן להתנַצחַ עמהם עמַדתּי והוֹצאתי

מכּיסי אֶת האַרנק ואָמַרתּי אֶל שלוֹשת הגבּאִים של חברה קדישא:

  • שמעוּני, יהוּדים, המַעשׂה כּךְ הוּא: רוּאֶה אני

בּעליל, כּי טבעתּי בּיון־מצוּלָה. הרוּחַ נשׂאַני להיכּנס לפוּנדק

בּשׂדה ולהתחַמם וּלכוון אֶת השעה דווקא כּשאִשתּוֹ של הפּוּנדקי התאַותה לָמוּת ולשמוֹע את תּחנוּניו של יהוּדי עני, מטוּפּל בּילָדים קטנים, ואֶת שידוּליו, כּי אֶקנה לי עוֹלם הבּא, – והרי אני חַייב אֵיפוֹא לשלם שׂכר־לימוּד. הא לָכם אַרנק הכּסף שלי, יֶש לי בּסךְ־הכּל כּשבעים קרבּוֹנים וּמַשהוּ, קחוּהוּ וַעשׂוּ בּוֹ כּטוֹב

בּעֵיניכם לי תּשאִירוּ רק להוֹצאוֹת דרכּי עד ראדוֹמישל, וּקחו ממני את המת וּתנוּני לָצאת מכּאן וּלהציל אֶת נַפשי.

ניכּר, שדברַי יצאוּ מן הלב, משוּם שכּל שלוֹשת הגבּאִים הצּיצוּ אִיש בּפני רעֵהוּ, לא אָבוּ לנגוֹע בּאַרנק הכּסף שלי ואָמרוּ לי, כּי עירם אֵינה חָלילָה סדוֹם. אָמנם העיירה עיירה ענייה, והקבּצנים מרוּבּים בּה על הנגידים, אבל לָקוּם וּלהתנַפּל על אִיש זר ולאמוֹר לוֹ: “זשיד דאַוואַי הרוֹשי” – כּלוֹמַר, יהוּדי, תּן כּסף – כּדבר הזה לא יעשׂו! אַדרבּה, כּמה שאֶתּן בּרצוֹני הטוֹב – יקבּלו; פּטוּר בּלא כלוּם אִי־אֶפשר, משוּם שהעיירה עיירה ענייה היא. וּמלבד זאת – דמי שַמשים, חברת נוֹשׂאֵי המיטה, תּכריכים, ייש, קרקע; כּדרךְ הטבע, קימעה קימעה, לא לפזר כּסף כֹאֵפר, כּי פּיזוּר אֵין לוֹ שיעוּר!

בּקיצוּר, מה אוֹסיף ואסַפּר עוֹד? אִילוּ השׂיגָה ידוֹ

של הפּוּנדקי אֶת ריש האלָפים, לא היתה אִשתּוֹ זוֹכה ללוָיה כּזאת, שהיתה לָה. כּל העיירה נזעקה לראוֹת אֶת האַברךְ, שהביא בּר־מינן לקבוּרה. כּל אֶחָד מסר לחבירוֹ אֶת המַעשׂה בּאִיש צעיר וּבבר־מינן עשיר, חוֹתנת עשירה (זוֹ מנַיִין לָהם, שחוֹתנתֹי היא?), וּבאוּ להקבּיל פּניו של האִיש הצעיר, שהביא אֶת חוֹתנתּוֹ העשירה לקבוּרה וּמפזר כּסף על ימין ועל שׂמאל, הקיפוּני והראוּ עלי בּאֶצבּעוֹתיהם, וַעניִים? כּחוֹל הים! מיוֹם שאני חַי ועוֹמד על רגלי לא ראִיתי בּעינַי עניִים רבּים כּל־כּךְ! אֵין שוּם דמיוֹן כּלָל להמוֹן העניִים, הצוֹבאִים על פֹתח בּית־הכּנסת בּעֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים! כּוּלָם חָברוּ עלי, משכוּ אוֹתי בּכנפוֹת בּגדי, קרעוּ אוֹתי לגזרים. וכי קל בּעֵיניכם אַברךְ שכּמוֹתי, המפזר כּסף כּאֵפר? לאָשרי, עמדוּ שלוֹשת הגבּאים להגן עלי ולא הניחוּ לי, שאפזר אֶת כּל כּספּי, וּבפרט אוֹתֹו האָרוֹךְ בּעל האֶצבּעוֹת הדקוֹת, הוּא רב

אֶלעזר־מֹשה, לא זז ממני אַף רגע ולא חָדל להזהירני ולהוֹרוֹת לי בּאצבּעוֹתיו: “אִיש צעיר! אַל תּפזר אֶת כּספךָ! פּיזוּר אֵין לוֹ שיעוּר!”… אַךְ כּכל אשר הירבּה זה להזהירני, לבל אפזר אֶת כּספּי, כּן הוֹסיפוּ הקבּצנים להתלקט אֵלי, נדחקוּ אֵלי מכּל העברים וקרעוּ את בּשׂרי ממני. “אֵין בּכךְ כּלוּם! – צעקוּ העניִים. – אָדם המקבּר חוֹתנת עשירה כּזאת מוּתּר לוֹ לבזבּז עוֹד פּרוּטוֹת אחָדוֹת! חוֹתנתּוֹ הניחָה לוֹ ירוּשה עשירה, הלוַאי וזכינוּ בּחצי ממנה!”

  • אִיש צעיר! – צוֹעֵק אַחַד הקבּצנים וּמוֹשךְ בּכנף

בּגדי. – תּן לָנוּ לשנַיִים רק חצי קרבּוֹן אֶחָד! לכל הפּחוֹת, אַרבּעים פּרוּטוֹת תּן לָנוּ! שנינוּ בּעלי־מוּם מלידה וּמבּטן, אֶחָד עיור ואֶחָד פּיסחַ, תּן לָנוּ, לכל הפּחוֹת, זוּז, זוּז לשני בּעלי־מוּם! שני בּעלי־מוּם שוים תּמיד זוּז אֶחָד!…

  • מַה תּשמַע לוֹ, שהוּא מסַפּר לךָ על בּעלי־מוּם? –

צוֹעֵק קבּצן שני ודוֹחה את הראשוֹן בּרגלָיו. – וכי אֵלה קרוּאִים אֶצלוֹ בּעלי־מוּם? בּעלת־מוּם היא אִשתּי, בּלא ידיִים, בּלא רגליִים, בּלא גוּף ונפש, ועם ילָדים קטנים, אַף הם חוֹלים. תּן לי, לכל הפּחוֹת, אִיש צעיר, עוֹד אגוֹרה אַחַת, ואוֹמַר קדיש אַחרי חוֹתנתּךָ, בּגן־עֵדן תּהא מנוּחָתה!

  • עכשיו אני צוֹחק; ואוּלָם אָז

לא היתה דעתּי עשׂוּיה לצחוֹק, כּי חבוּרוֹת הקבּצנים הלכוּ וגָדלוּ מרגע לרגע, צצוּ מכּל צד כּכמהים וּפיטריוֹת לאַחַר הגשם. בּמשךְ חצי שעה הציפוּ אֶת כּל השוּק, ואִי־אֶפשר היה לָזוּז עם מיטת המת. עמדוּ השמשים לגָרש אֶת הקהל בּמַקלוֹת, וּפרצה תּגרה עם מהלוּמוֹת־אֶגרוֹפים, התחילוּ להתקבּץ אֵלינוּ גם גוֹיִים לָרוֹב, הם וּנשיהם וטפליהם עד שהגיעה השמוּעה לאָזני השלטוֹן ונתגלָה האָדוֹן קצין־המחוֹז, כּשהוּא רכוּב על סוּסוֹ וּמַגלֶב בּידוֹ, וּבמבּט־עיִן אֶחָד עם הצלָפוֹת נאמנוֹת אחָדוֹת הניס אֶת כּל ההמוֹן, כּהניס ציפּרים, והוּא עצמוֹ ירד מעל הסוּס וקרב אֶל המיטה לחקוֹר ולדרוֹש מַה מתרחש כּאן, מי הוּא המת, וּממה מת המת, ולָמה הציף הקהל אֶת השוּק? קוֹדם כּל חָשקה נַפשוֹ לשאוֹל אוֹתי,

מי אני, מאַיִן בּאתי וּלאָן אני נוֹסע? מיד פּרחה נשמתי וניטלה לָשון ממני. אֵיני יוֹדע, מַה זה ועל מַה זה: כּיון שאני רוֹאֶה לנגד עֵינַי קצין־משטרה, אוֹ אפילוּ שֹוטר הדיוֹט, מיד תּרפּינה ידי ורגלי, אַף כּי מיָמי לא פּגעתּי, כּמוֹ שאוֹמרים, בּזבוּב על הקיר, וּבלבּי אני יוֹדע, כּי גם קצין־המחוֹז אָדם הוּא, בּשׂר ודם כּכל בּני־האָדם. אַדרבּה, מַכֹיר אני יהוּדי אֶחָד בּמקוֹמנוּ, המתהלךְ עם קצין־המחוֹז בּאַהבה וּבאַחוָה וּבריעוּת, שניהם מבקרים אִיש בּבית רעֵהוּ, וּכשמַגיע יוֹם טוֹב, שלָנוּ ושלָהם, להבדיל, אוֹכל

קצין־המחוֹז בּבית היהוּדי דגים ממוּלָאִים ואֶת היהוּדי הוּא מכבּד בּביצים קשוֹת, והיהוּדי ממַלא פּיו תּהילָתוּ של קצין־המחוֹז, כּי הטוֹב שבּגוֹיִים הוּא. וַאף־על־פּי־כן, כּשאני רוֹאֶה קצין־מחוֹז, אני בּוֹרחַ. אֵין זאת כּי־אִם טבע זה בּא לי בּירוּשה, מפּני שאני עצמי, עליךָ לָדעת, מוֹצאִי מן המוּצלָפים, כּלוֹמַר, מן הסלאוויטאִים האמִתּים, שנדוֹנוּ בּמַלקוֹת בּימי וואסילטשיקוֹב,

שעליהם יש בּפי לסַפּר לךָ תּלי־תלים של סיפּוּרים… אַךְ הס! כּמדוּמה לי, שנטיתי שוּב מן הדרךְ.

  • וּבכן, העמידני אֵיפוֹא האָדוֹן קצין־המחוֹז לחקירה ודרישה: מי אני וּמה אני וּמאַין וּלאָן אני נוֹסע? ואַתּה קוּם וסַפּר לוֹ מַעשׂה, כּי סמוּךְ אני על שוּלחָן חוֹתני וחוֹתנתּי בּזווֹהיל ואני נוֹסע לראדוֹמישל להירשם למבחַן הצבא! תּבוֹא בּרכה על הגבּאִים, שחילצוּני מצרה: אֶחָד מאוֹתם השנַיִים, הקטן בעל הזָקָן הנמרט, קרא את האָדון הצדה והמתּיק עמוֹ סוֹד שם, והגָבוֹה בּעל האֶצבּעוֹת הדקוֹת לימדני בּינתיִים הלכוֹת שוֹטר והוֹרה לי בּאֶצבּעוֹתיו את אשר עלי לאמוֹר, כּשהוּא מַסבּיר לי בּמין לָשוֹן, שחצייה לשוֹן־הקוֹדש:

  • יהוּדי בּלא! אַתּה דבּר דיבּוּרים אֵלָיו, כּי מאַנשי המקוֹם אַתּה, אֶלָא שיוֹשב אַתּה לא רחוֹק מכּאן,

סמוּךְ לָעיר, וכי זוֹהי חמוֹתי שלָךְ, כּלוֹמַר, חוֹתנתךָ שנפטרה, וּבאת לכאן לקבּר אוֹתה, וּבשעת הנוֹתן בּיד תּבדה שם מן ההגָדה, ואֶת הערל שלךָ נקרא אֶל בּיִת וּנכבּד אוֹתוֹ בּצינצנת ייש, לבל יסתּוֹבב כּאן לנגד העֵינַיִים, ואָז יִהיֶה טוֹב מאוֹד!

  • והאָדוֹן קצין־המחוֹז נכנַס עמי לאַחַד הבּתּים והעמידני לפרוטוקול. כה אדע רע אתך יחד, אם ידעתי מה דברים גיבבתי עליו. זוכר אני רק זאת, כי מילמלתי בלשוני מכל אשר העלה המזלג, כל אשר שם אלוהים בפי אותו דיברתי, והוא כתב כל זאת על הנייר.

  • מַה שמךָ?

  • מוֹבשה.

  • שם אָביךָ?

  • אִיצקוֹ.

  • בּן כּמה אַתּה?

  • בּן תּשע עֶשׂרה.

  • בּעל אִשה?

  • בּעל אִשה.

  • ילָדים יש?

  • יש.

  • מַה מלאכתּךָ?

  • סוֹחר.

  • מי כּאן מת?

  • חוֹתנתּי.

  • מה היה שמה?

  • יאֶנטה.

  • שם אָביה?

  • גרשוֹן.

  • בּת כּמה היתה?

  • בּת אַרבּעים.

  • ממַה מתה?

  • מפּחד.

  • מפּחד?

  • מפּחד.

  • מַה פּירוּש מפּחד? – אוֹמר הוּא לי וּמניחַ את העֵט, מַצית סיגָרייה וּמתבּוֹנן אֵלי מכּף רגלי ועד קדקדי, ואני מַרגיש, כּי עוֹד מעט ותדבּק לשוֹני לחכּי. שבתּי ואָמַרתּי לעצמי: כּיוָן שהתחַלתּי לטפּוֹל שקרים, אֶהיה מוֹסיף והוֹלךְ. עמַדתּי וסיפּרתּי לוֹ מַעשׂה אָרוֹךְ, כּיצד ישבה חוֹתנתּי

בּעֶרב על מלאכת־כּפּיִם, סרגה פּוּזמק, ושכחה, כּי בּבּית יוֹשב בּנה, אֶפריִים שמוֹ נַער כּבן שלוֹש עֶשׂרה, אַךְ טיפּש מטוּפּש,

שוֹטה שבּשוֹטים, משתּעשע עדיִין בּצל על הקיר. נמלךְ אוֹתוֹ נַער ושילב אֶת שתּי ידיו מאחוֹרי כּתפיה של חוֹתנתּי ועשׂה על הקיר צל של עֵז עם קרנַיִים וּפתח את פּיו וקרא “מֶ־הֶ־הֶ!” נפלה מעל הסַפסל, כּלוֹמַר חוֹתנתּי, וָמתה.

כּךְ אני אוֹרג לוֹ שקר אָרוֹךְ וּמשוּנה, והוּא מַבּיט אֵלי, אֵינוֹ גוֹרע ממני עיִן כּל העֵת, ואני מוֹסיף וּמדבּר, טח טיחַ תּפל, אֵיני מַשמיע לאָזנַי מַה שלשוֹני ממַללת. לאַחַר ששמע אֶת

סיפּוּרי עד תּוּמוֹ, הוּא קם ויוֹרק לפניו, מוֹחה את שׂפמוֹ האָדוֹם, יוֹצא עמי החוּצה אֶל המיטה, מסיר אֶת המכסה השחוֹר, מציץ בּפני המתה, מנַענע ראשוֹ, כּאָדם האוֹמר: “אֵין הדבר כּתיקוּנוֹ!”… אני מַבּיט אֵלָיו והוּא מַביט אֵלי, אַחַר־כּךְ הוּא פּוֹנה אל הגבּאִים ואוֹמר:

  • וּבכן, אֶת המתה אַתּם רשאִים לקבּוֹר, ואוֹתוֹ, אֶת

בּעל־הדבר, אני מוּכרח לעצוֹר כּאן, עד אשר אֶחקוֹר ואֵדע, אִם אמת בּפיו, כּי חוֹתנתוֹ היא וכי מתה מפּחד.

יכוֹל אַתּה לשער בּנַפשךָ, מה רע וּמַר היה לי, כּששמַעתּי אֶת הבּשׂוֹרה הזאת! מעוֹצר רעה וצרה פּניתי הצדה וגָעיתי בּבכי – כּסבוּר אַתּה, כּיצד? – כּיֶלד קטן.

  • אִיש צעיר, לָמה תּבכּה? – אוֹמר לי אוֹתוֹ הקטן, שקוֹראִים לוֹ רב יוֹסי, והוּא מנַחמני, מדבּר על לבּי, כּי לא יאוּנה אֵלי כּל רע, שהרי מַה־נַפשךָ: אִם נקי אני מעווֹן, מה אִירא וּמה אֶפחָד? “מי שלא אָכל שוּם, אֵין ריחוֹ נוֹדף”, – מוֹסיף רב שבּתיל הגבּאי בּחיוּךְ מנוּוָל כּל־כּךְ, שאני מתאַוה להטיחַ בּו שתּי סטירוֹת לוֹהטוֹת על שתּי לחָייו השמנוֹת.

ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! מה ראִיתי לבדוֹת מלבּי שקר גס וּמגוּנה כּזה, לסבּךְ כּאן אֶת חוֹתנתִּי? כּלוּם אֵיני חָסר אֶלָא שהדבר יגיע לאָזניה, כּי קברתּי אוֹתה חַיִים מתּוֹךְ פּחד!…

  • יהוּדי בּלא, אלוֹהים עמךָ, רק אַל תּירא ואַל תּפחַד!

האָדוֹן אֵיננוּ אָדוֹן קשה כלָל, כּפי שאַתּה סבוּר. אַתּה רק תּן לוֹ אֶל תּוֹךְ היד… ודבּר אֵלָיו, כּי אֶת הפּרוֹטוֹקוֹל יעשׂה

בּלא… האָדוֹן אָדוֹן פּיקחַ הוּא, ממוּלָח… יוֹדע הוּא היטב,

שכּל הדיבּוּרים שדיבּרתּ כּאן, בּמחילָה, שקר וכזב הם…

כּךְ אוֹמר לי בּלשוֹן־הקוֹדש רב אֶלעזר־מֹשה וּמוֹרה לי בּאֶצבּעוֹתיו הדקוֹת. אִילוּ יכוֹלתּי, היִיתי קוֹרע אוֹתוֹ כּדג. הלא

הוּא אשר ניהלני בּעצתוֹ והוֹליכני בּחלקלקוֹת אֵלוּ, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ!…

אֵיני יכוֹל לסַפּר עוֹד. אֵיני יכוֹל אפילוּ לזכּוֹר

כּל מַה שעבר אָז על ראשי! הלא תּבין מעצמךָ, כּי אֶת מעט הכּסף לָקחוּ ממני, בּבית־הכּלא הוֹשיבוּני וּלמשפּט העמידוּני, ואוּלָם כּל ההרפּתקאוֹת האֵלה כּאַיִן וּכאֶפס הן לעוּמַת זה שבּא עלי אַחַר־כּךְ, כּשהגיעה השמוּעה לחוֹתני וחוֹתנתּי, כּי חתנם נתפּס על־דבר מת, שהביא לקבוּרה מאַחַד המקוֹמוֹת.. דבר הלָמד מאֵלָיו, ששניהם מיהרוּ וּבאוּ למקוֹם המַעשׂה והוֹדיעוּ, כּי הם חוֹתני וחוֹתנתּי – ורק כּאן נתרקחה כּל המרקחה! מצד אֶחָד המשטרה מַעמידה אוֹתי לדין וחשבּוֹן: "בּחוּר נאֶה שכּמוֹתךָ! מאַחַר שהחוֹתנת שלךָ, יאֶנטה בּת גרשוֹן, עוֹדנה חַיה, מי

היתה אֵיפוֹא המתה?" וּמצד אַחר עמדה עלי היא עצמה, החוֹתנת שלי שתּחיֶה: “אני שוֹאֶלת אוֹתךָ רק אַחַת – אמוֹר לי, מה ראִית שקמתּ עלי וקברתּ אוֹתי חַיּים?!”.. ממילא מוּבן, שבּבית־המשפט נתבּררוּ ונתלבּנוּ הדברים, כּי חַף אני מכּל פּשע ונקי כּזהב טהוֹר. הדבר עלה בּדמים, הביאוּ עֵדים נאמנים, אֶת הפּוּנדקי עם ילָדיו, והוֹציאוּני מבּית־הכּלא לחָפשי. ואוּלָם כּל אשר נשׂאתי ואשר סבלתּי בימים ההם, ובפרט כּל אשר קיבּלתּי מידי חוֹתנתּי שתּחיֶה, – אַל אֶראֶה בּכךְ אפילוּ את שׂוֹנאַי בּנפש!

וּמאָז והלאָה אני בּוֹרחַ מפּני עוֹלָם הבּא.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47318 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!