רקע
שלום עליכם
האשכנזי
  • הרי אני עצמי, כּפי שאָמַרתּי לךָ, דראזשנאִי, כּלוֹמַר, מדראזשנה, עיירה בּפלךְ פּוֹדוֹליה, עיירה קטנה מאוֹד. היוֹם נחשבת דראזשנה עיר כּביכוֹל, עם מסילת־בּרזל, עם תּחנה, עם בּית־נתיבוֹת. כּשנעשׂתה דראזשנה תּחנה, קינא בּנוּ כּל העוֹלָם כּוּלוֹ: וכי קלה בּעֵיניךָ מסילת־ברזל? כּסבוּרים היוּ, שזוֹ תּהיָה לָנוּ למחיה, מקוֹם פּרנסה, וכוּלָנוּ נצבּוֹר מלוֹא חָפנינוּ זהב, נתאַשר אוֹשר גָדוֹל יהוּדים נתכּנסוּ מן הכפּרים אֶל העיר, בּעלי־בּתּים עמדוּ להגדיל את בּתּיהם, לבנוֹת חנוּיוֹת חדשוֹת, את דמי הטכסה על הבּשׂר העלוּ, וּכבר חָשבוּ מַחשבוֹת על שוֹחט חָדש, על בּית־מדרש חָדש ועל תּוֹספת קרקע להרחָבת בּית־הקברוֹת הישן – בּקיצוּר, התּכוּנה היתה רבּה. הגע עצמךָ: מסילת־בּרזל, תּחנה, בּית־נתיבוֹת! אמנם בּעלי־העגָלוֹת התקוֹממוּ תּחילָה, התמרדוּ קצת, כּל העֵסק לא היה לָהם לרצוֹן. אבל מי יִשאַל את פּיהם? הניחוּ פּסי־ברזל, הביאוּ קרוֹנוֹת, העמידוּ בּית־נתיבוֹת, תּלוּ פּעמוֹן, קבעוּ טַבלָה: תּחנת דראזשנה – ודבּר אֶל העֵצים ואֶל האבנים!

כּשהתחילָה הרכּבת לָלכת, אָמרה לי זוֹ שלי, כּלוֹמַר אִשתּי: “מה אַתּה אוֹמר לעשׂוֹת, יוֹנהלי?” (יוֹנה קוֹראים שמי). “וכי מה, אני אוֹמר, עלי לעשׂוֹת? אֶעשה מַה שכּל היהוּדים עוֹשׂים; כּל יהוּדי דראזשנה מסתּוֹבבים אֵצל התּחנה, אַף אני אֶסתּוֹבב אֵצל התּחנה!…” ולָקחתּי את מַקלי ויצאתי אל בּית־הנתיבוֹת ונַעשׂיתי בּעֶזרת השם “משלח”. משַלח מַה פּירוּשוֹ? משַלח פּירוּשוֹ: סוֹחר שקנה קרוֹן תּבוּאָה והוּא צריךְ לטעוֹן את קרוֹן

התּבוּאָה ולּשלח אוֹתוֹ החוּצה, – מַעמידים לכךְ “משַלח”. אבל מאַחַר

שכּמעט כּל יהוּדי דראזשנה נַעשׂוּ משַלחים, רע המַעשׂה, והרי כּוּלָנוּ מתענים על פּת לחם, מריחים, מפשפשים בּכל החוֹרים והסדקים. פּעמים קוֹנים מן הגוֹי שׂק תּבוּאָה וּמוֹכרים אוֹתוֹ מיד ליד – והרי אַחַת משתּי אֵלה: אוֹ שמַרויחים, אוֹ שמַפסידים; וּפעמים חוֹטפים מן הצד דבר סַרסרוּת, אוֹ כּל דבר הניתן לחטוֹף, פּעם כּה וּפעם כּה – לא טוֹב, אֵין מַה לעשׂוֹת! תֹּאמַר: והלא גם קוֹדם לָכן לא היה מַה לעשׂוֹת? אבל אָז, לכל הפּחוֹת, לא היתה מסילת־בּרזל בדראזשנה, והצער, כּיצד אַתּה אוֹמר, לא היה גָדוֹל כּל־כּךְ. מה הוֹעילה לָנוּ התּחנה עם בּית־הנתיבוֹת, עם הפּעמוֹן, עם כּל השאוֹן והרעש?

וַיהי היוֹם, וַאני עוֹמד לי כּה ליד בּית־הנתיבוֹת מיצר ודוֹאֵג קצת ומלַווה את רכּבת־הדוֹאַר. הפּעמוֹן כּבר צילצל את הצילצול השלישי, הקַטָר כּבר שרק די־צרכּוֹ ומן המַעשינה פּוֹרץ עשן, – והרי אני מציץ ורוֹאֶה, על הרציף עוֹמד כּמין פּריץ משוּנה, אָרוֹךְ וצנוּם, בּמכנסַיִים משוּבּצים וּבמגבּעת גבוֹהה, וּסביבוֹ המוֹן מזוָדוֹת. ניצב

הוּא בּצוָאר מתוּחַ, זוֹקף רֹאשוֹ וסוֹקר על סביבוֹתיו, נראֶה כּתוֹהה

וּמבקש דבר. “פּריץ זה מסתּמא צריךְ למַשהוּ”, – אני אוֹמר לעצמי וּמַרגיש, כּאִילוּ פּלוֹני דחַף אוֹתי מאחוֹרי: “יהוּדי, קרב אֵלָיו וּשאַל אוֹתוֹ, אֶפשר צריךְ הוּא למַשהוּ?” ואַךְ זזתּי ממקוֹמי, והנה

הוּא פּוֹנה אֵלי, מרים את מגבּעתּוֹ מעל ראשוֹ ואוֹמר לי בּלשוֹן אַשכּנַז, בּניגוּן ממוּשךְ:

  • גוּט מוֹ־יֶין, מַיין האֶר! כּלוֹמַר, בּוֹקר טוֹב, אדוֹני!

  • שנה טוֹבה תהיֶה לךָ! – אַף אני אוֹמר לוֹ בּלשוֹן אַשכּנַז וּקצת בּלשוֹן יהוּדית, והשאָר אני מַסבּיר לוֹ בּידי. ואני שוֹאלוֹ, מאַין הוּא נוֹסע? אָמַר לי: "שמא יוֹדע אני אַכסַניה הגוּנה, “שטאַנציוֹן”, בּשבילוֹ?

  • בּוַדאי! – אני אוּמר. – לָמה לא אֵדע? וּבלבּי אני מהרהר: “אבוֹי! חבל, שאֵין בּיתי אַכסַניה! אִילוּ היתה לי אַכסַניה, הייתי נוֹהגוֹ וּמביאוֹ אֵלַי; אַשכּנַזי טוֹב הוּא, אֶפשר היה להרויחַ בּמחיצתוֹ מַשהוּ”… וּמיד חוֹלפת בּמוֹחי מַחשבה אַחרת:

“טיפּש! כּלוּם רשוּם על מצחךָ, שאֵין אֶצלךָ אַכסַניה? לוּא יהי הדבר בּעֵיניךָ כּאִילוּ יש לךָ אַכסַניה!” ואני פּוֹנה אֵלָיו קצת בּלשוֹן יהוּדית, קצת בּלשוֹן אַשכּנַז, מַחליף את הקמץ בּפתּח, והשאָר אני מַשלים בּידי:

  • אִם רצוֹנךָ בּכךְ, אדוֹני מַיין האַר, יצווה־נא כּבוֹד מַעלָתוֹ לָקחת בּעל־עֲגָלָה, ואֶנהגךָ לָאַכסַניה הטוֹבה

בּיוֹתר, כלוֹמַר, שטאַנציוֹן, פּאֶרווי סוֹרט, כּלוֹמַר, מן

המוּבחָר!

  • מששמע מפּי דיבּוּרים אֵלוּ, נתַמלא האַשכּנַזי גדוּלָה ואָמַר אֵלי, כּשהוּא מַראֶה בּידוֹ על פּיו:

  • יש לךָ מַה לאכוֹל? שפּייזן, כּלוֹמַר, מזוֹנוֹת?

  • המזוֹנוֹת הטוֹבים בּיוֹתר! – אני אוֹמר לוֹ. –

תּיהנה, אִם יִרצה השם, הנַאוַה מרוּבּה, אדוֹני האַשכּנַזי, משוּם

שהפּלוֹנית שלי, כּלוֹמַר אִשתּי, בּעלת־בּיִת נפלָאָה היא. בּישוּלָה וַאפייתה יצא להם שם בעוֹלָם, הדגים שלָה ראוּיִים לעלוֹת על שוּלחַן הקיסר, כּלוֹמַר, המלךְ אחַשורוֹש…

  • יאַווֹל! טוֹב ויפה! – הוּא אוֹמר לי בּשׂמחָה, ועֵיניו מתנוֹצצוֹת בּשעת מַעשׂה וּפניו מאִירוֹת כּשמש.

  • “אַשכּנַזי חָכם!” – אני מהרהר בּפני עצמי ואֵיני שוֹהה שהיוֹת ארוּכּוֹת וּמַזמין עגָלָה וּמביאוֹ עם המזוָדוֹת אֶל בֵּיתי.

כּשבּאתי לביתי, אני מוֹסר מיד לאִשתּי אֶת כּל המאוֹרע, כּי אלוֹהים שלח לי אוֹרחַ אַשכּנַזי – יקר מפּנינים! אבל כּלוּם אִשה מבינה דבר? והרי היא מַתחילָה מסתּמא לקפּחני, משוּם שמצאתיה בּעצם שעת־חירוּם, כּשהיא מפַָנה אֶת הבּיִת: “לָמה לי אוֹרחים לפתע פּתאוֹם?”… יהוּדייה בּלא, אני אוֹמר לָה בּלשוֹן הקוֹדש, אַל תּדבּרי דיבּוּרים בּלָשוֹן שלָנוּ, משוּם

שהאָדוֹן מבין בּלשוֹן אַשכּנַז!" אֶלָא כּלוּם עשׂוּיה היא לשמוֹע דבר, כּשהיא עוֹמדת בעֶצם פּינּוי הבּיִת? והרי היא מטאטאת במַטאטא אֶל מוּל פּנַי ורוֹגזת. היא רוֹגזת, ואני עם האַשכּנַזי עוֹמדים ליד הדלת, לא לכאן ולא לכאן. בּקוֹשי רב שידלתּיה והסבּרתּי לָה, כּי אֵין זה אוֹרחַ של חינם, אֶלָא אוֹרחַ של כּסף, ועוֹד אֶפשר, אַדרבּה, ליהנוֹת ממנוּ טוֹבת הנאָה,

ללקק עֶצם… וּבכן, כּבר מוּכן אַתּה וּמזוּמן? לאַחַר שכּבר עלה בּידי לפתּוֹתה, אוֹמרת היא לי: “אבל היכן אַשכּיב אוֹתוֹ – בּאדמה?” “הסי, אני אוֹמר לָה, יהוּדייה פּתיה שכּמוֹתךְ, הלא אוֹמרים לָךְ, שלא תּדבּרי דיבּוּרים, משוּם שהאָדוֹן מבין כּל דיבּוּר!” ורק אָז ירדה לסוֹף כּוונתי, וַאנחנוּ פּינינוּ לוֹ את הקיטוֹן שלָנוּ, ואִשתּי עמדה תּוֹךְ כּדי הרף־עיִן להפיחַ את המיחַם וּלבשל ארוּחַת־עֶרב. מתּחילָה, כּשהאַשכּנזַי שלי ראה את הקיטוֹן, עיקם קצת את חוֹטמוֹ, כּאָדם האוֹמר: “לא אֶל שטאַנציוֹן כּזאת התפּלַלתּי!”… אבל מַה מבין אַשכּנַזי טיפּש בּעניינים אֵלוּ? וּבלבד שהביאוּ לוֹ את המיחַם, הרתּיחוּ לוֹ תּה, ונוֹסף על כּךְ הוֹציא בּקבּוּק רוֹם טוב ולָגם לגימה יפה (וגם לי נתן לגימה קטנה), – וּכבר נחה דעתּוֹ. והוּא השתּטח לרַווחָתוֹ עם מזודוֹתיו, כּמוֹ בּכרם בּית־אָביו ונַעשׂינוּ חבירים.

לאַחַר ששתינוּ תּה, נכנַסתּי עמוֹ בּשׂיחָה, כּךְ וכךְ,

חוֹקרוֹ ותוֹהה על קנקנוֹ לָדעת, מַה מַעשׂהוּ כּאן? מַה מסחָרוֹ? שמא צריךְ הוּא לקנוֹת אוֹ למכּוֹר דבר? נתגלָה,

שאֵינוֹ צריךְ ולא כלוּם. מיני מכוֹנוֹת, הוּא אוֹמר, יעברוּ כּאן, – כּלוּם יוֹדע אני, דברים שאֵינם מַעלים ואֵינם מוֹרידים, יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר! וּבשעת מַעשׂה הוּא מעיף עיִן מדי פּעם בּפעם אֶל התּנוּר ושוֹאֵל בּכל רגע, אִם כּבר מוּכן האוֹכל? "כּפי הנראֶה, אדוֹני האַשכּנַזי, אני אוֹמר לוֹ, לָהוּט כּבוֹד מַעלָתוֹ

אַחַר האכילָה?" והרי הוּא משיב לי מסתּמא שלא כּעניין, כּי כּלוּם יבין אַשכּנַזי מַה שמדבּרים אֵלָיו? בּינתיִים ערכוּ לֹו השוּלחָן והגישוּ את

ארוּחַת־העֶרב – מרק עוֹף חַם וָטוֹב, מחַיֶיה נפשוֹת, עם שקדים, ועוֹף שלם עם גריסי־סוֹלת, עם גזר, עם כּרפּס ועם שאָר ירקוֹת (זוֹ שלי, לכשתּרצה, יכוֹלה היא!) “בּרוּכים היוֹשבים!” – אני אוֹמר לוֹ, והוּא אֵינוֹ עוֹנה אַף חצי דיבּוּר, חוֹטף ואוֹכל את העוֹף, כּמוֹ לאַחַר תּענית. “בּרוּכים־היוּשבים־בּוֹאוּ־לא־לאכוֹל־אִכלוּ־לבריאוּת־הגוּף!” – אני אוֹמר לוֹ עוֹד פּעם, והוּא גוֹמע את המרק בּכל פּה ואֵינוֹ עֹונה כּלוּם, אף לא תּוֹדה כּל־שהיא. “נפש גסה, אני מהרהר בּפני עצמי, וזוֹלל וסוֹבא גָדוֹל!”

בּקיצוּר, האַשכּנַזי שלי גָמַר אכילָתוֹ, קיטר מקטרת ארוּכּה ויוֹשב וּמחַיֵיךְ. רוֹאֶה אני, כּי מתבּוֹנן הוּא על כּל העברים, מבקש כּפי הנראֶה, מקוֹם להניחַ בּוֹ את ראשוֹ, ועֵיניו מתדבּקוֹת, נכספוֹת למשכּב־לילה. רמַזתּי לזוֹ שלי: “היכן נַשכּיבהוּ?” אָמרה לי: “מַה פּירוּש היכן? בּמיטתי!” וּבלי התמַהמה הרבּה, היא ניגשת אֶל המיטה ועוֹמדת לעשׂוֹת את המשכּב, מנַעֶרת את הכּרים והכּסתוֹת, כּראוּי וּכנכוֹן (זוֹ שלי, לכשתּרצה, יכוֹלָה היא!). אני מציץ ורוֹאֶה – האַשכּנַזי שלי כּאילוּ אֵין דַעתּוֹ נוֹחָה, לא ישר בּעֵיניו, כּפי הנראֶה, שנוֹצוֹת עפוֹת מן הכּרים, משוּם שהוּא מעקם את חוֹטמוֹ וּמַתחיל להתעטש בּכל עוֹז. אָמַרתּי לוֹ: “כּן תּגדל, אדוֹני האַשכּנַזי!” כּסבוּר אַתּה, שהשיב לי תּוֹדה? אַף הגה לא הוֹציא מפּיו. “נפש גסה, אני מהרהר בּפני עצמי, וּפרא־אָדם!” בּינתיִים הציעה לוֹ זוֹ שלי מיטה גבוֹהה עד התּקרה, משכּב רךְ וָטוֹב, שהקיסר רשאי לעלוֹת עליו (זוֹ שלי, לכשתּרצה, יכוֹלָה היא!), מיטת־הַסֵב כּמוֹ לליל סדר פּסח, ונפרדנוּ ממנוּ מתּוֹךְ ברכה, אִיחַלנוּ לוֹ מנוּחָה נכוֹנה והלכנוּ לישוֹן.

תּחילָה, כּשעלינוּ על משכּבנוּ, שוֹמע אני, כּי האַשכּנַזי שלי ישן, בּלא עֵין־הרע, שינה מתוּקה, מנַחר מתּוֹךְ שנתוֹ בּקוֹל תּרוּעה, נוֹשם כּקַטָר, מחַלל בּחוֹטמוֹ כּבחליל וּמחַרחר בּגרוֹנוֹ כּשוֹר טבוּחַ. וּפתאוֹם הוּא מתעוֹרר ונאנח ונאנק, נוֹשף ושוֹאֵף וּמתגָרד ורוֹקק ורוֹטן, וּמתהפּך מצדוֹ אֶל צדוֹ וּמנַחר שוּב

קימעה, מחַלל וּמחַרחר, וּמתעוֹרר שוּב מתּוֹךְ אנחה וַאנקה וּמתּוֹךְ נשיפה וּשאִיפה וּמתּוֹך גירוּד וריקוּק וריטוּן. וכךְ הוּא חוֹזר חלילה פּעמים אחָדוֹת, עד שהוּא קוֹפץ מעל משכּבוֹ, ואני שוֹמע, כּי הכּרים והכּסתוֹת עפים ונחבּטים בּקרקע זה אַחַר זה, והכּל מתּוֹךְ חימה שפוּכה, בּלוית קלָלוֹת נמרצוֹת בּלשוֹנוֹ המשוּנה: “לכל השדים והרוּחוֹת! יִקחם בּכוֹר שׂטן! חזיז וָרעם!”… אני קוֹפץ ממיטתי, רץ אֶל דלת הקיטוֹן וּמציץ מן הסדקים – האַשכּנַזי שלי עוֹמד על האָרץ ערוֹם כּוּלוֹ, כּאָדם הראשוֹן בּגן־עֵדן, מַשליךְ את הכּרים והכּסתוֹת מעל המיטה, יוֹרק על ימין ועל שׂמאל וּמקלל בּלשוֹנוֹ מיני קלָלוֹת משוּנוֹת, יחוּלוּ על ראשוֹ. “מה המַעשׂה, אני אוֹמר, אדוֹני האַשכּנַזי?” ואני פּוֹתח את הדלת. והרי הוּא מתמַלא חמַת־רצח וּמתנַפּל עלי בּאֶגרוֹפיו, מבקש לדרסני, תּוֹפס לי בּידי וּמַגישני אֶל החַלון וּמַראֵני לאוֹר הלבנה, כּי כל בּשׂרוֹ נשוּךְ ועקוּץ. והוּא מגָרש אוֹתי מן הקיטוֹן וסוֹגר את הדלת. “אַשכּנַזי משוּגָע, – אני אוֹמר אֶל זוֹ שלי – וּמפוּנק גָדוֹל! נדמה לוֹ, אני אוֹמר, כּי נשכוּ אוֹתוֹ, והרי הוּא קוֹרע שמַיִים בּזעקתוֹ!”… “כּיצד הגיע לכךְ? חידוּש הוּא לי! – אוֹמרת זוֹ שלי. – אַך בּעֶרב פּסח ניקיתי את הכּרים והגעלתּי את המיטה בּנפט!”…


עם השכּמַת הבּוֹקר סבוּר היִיתי, כּי האַשכּנַזי שלי יִרגז עלי ויִברח מבּיתנוּ אֶל אשר יִשׂאוּהוּ רגלָיו. לבסוֹף – לא היוּ דברים מעוֹלָם! שוּב “בּוֹקר טוֹב” ושוּב מחַיֵיךְ, שוּב מקטר מקטרתּוֹ ושוּב מצווה לבשל לוֹ אוֹכל, וּלפי שעה, אֶל התּה, ציווה לשלוֹק לוֹ בּיצים רכּוֹת – כּמה בּיצים, סבוּר אַתּה? כּמעט עָשׂוֹר! וּלפת שחרית

לָקח לגימה הגוּנה של ייש, ולי נתן לגימה קטנה – רק אַהבה ואַחוָה וריעוּת! וכיוָן שבּא לילה – שוּב אוֹתוֹ המשׂחָק: תּחילָה מנַחר וּמחַלל, נוֹשם וּמחַרחר, ואַחַר־כּך נאנח ונאנק, נוֹשף ושוֹאֵף, מתגָרד ורוֹקק ורוֹטן, ושוּב מתעוֹרר וּמַשליךְ את הכּרים והכּסתוֹת לָאָרץ

ויוֹרק על ימין ועל שׂמאל ורוֹגז וּמקלל בּלשוֹנוֹ קלָלוֹת נמרצוֹת: “לכל השדים והרוּחוֹת! יִקחם בּכוֹר שׂטן! חזיז וָרעם!”… ועם השכּמַת הבּוֹקר – שוּב “בּוֹקר טוֹב”, ושוּב מקטר מקטרתּוֹ, ושוּב מחַיֵיךְ,

ושוּב אוֹכל וּבוֹלע בּיצים רכּוֹת, וקוּדם כּל לוֹקח לגימה לעצמוֹ

ולגימה לי, – וכךְ ימים אחָדים כּסדרם, עד שהגיעה השעה, המכוֹנוֹת עברוּ בּשלוֹם, והוּא צריךְ היה לנסוֹע.

כּשהגיעה שעת הנסיעה והאַשכּנַזי עמד לארוֹז את מזודוֹתיו, קרא לי ואָמַר, כּי אַגיש לוֹ את החשבּוֹן, אָמַרתּי לוֹ: “מה יש לָנוּ כּאן לחַשב חשבּוֹנוֹת? חשבּוֹן קצר הוּא, אני אוֹמר, אדוֹני האַשכּנַזי, חַייב אַתּה בּדיוּק כּף־הֵא קרבּוֹנים”. והרי הוּא זוֹקף עלי זוּג עֶינַיִים, כּאָדם האוֹמר: “הַא? אֵינני מבין!” אָמַרתּי לוֹ בּלשוֹן אַשכּנַז: “כּבוֹד מַעלָתוֹ, אדוֹני האַשכּנַזי, יוֹאִיל לשלם לי, בּמחילָה מכּבוֹדוֹ, עֶשׂרים וחמשה קרבּוֹנים, כּלוֹמַר, רוּבּלים.” ואני מַראֶה לוֹ בּאֶצּבעוֹתי עֶשׂר

ועֶשׂר וחָמש. כּסבוּר אַתּה, שנתפּעֵל בּיוֹתר? הס מלהזכּיר! מקטר הוּא מקטרתּוֹ וּמחיֵיךְ ואוֹמר לי, כּי רוֹצה הוּא רק לָדעת, בּעבוּר מה הוּא חַייב עֶשׂרים וחמשה רוּבּלים? והוּא נוֹטל עפּרוֹן וּפיסת נייר וּמבקש ממני, שאפָרט לוֹ כּל דבר לחוּד. “אָמנם אַשכּנַזי חָכם אַתּה, – אני מהרהר בּלבּי, – אבל שׂכל יֶש לי יוֹתר משיֵש לךָ; מַה שיֶש לי בּעֲקֵב רגלי השׂמאלית לא העלית אַתּה בּקדקדךָ!”… "כּתוֹב, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, אני אוֹמר לוֹ, אדוֹני האַשכּנַזי, שׂכר אַכסַניה, כּלוֹמַר,

שטאַנציוֹן, ששה ימים, שש פּעמים רוּבּל וחצי, הרי תּשעה קרבּוֹנים. שש פּעמים שנַיִים, הרי שנים עשׂר מיחַמים, שהם שנים עשׂר חצאֵי־זוּזים, הרי תּשעים קוֹפּיקוֹת. שש פעמים כּמעט עשׂר בּיצים בּבּוֹקר ועֶשׂר בּיצים בּעֶרב, הרי מאָה ועֶשׂרים שהם פּעמַיִים ששים, קרבּוֹן אֶחָד לששים בּיצים, הרי שני קרבּוֹנים. ששה מרָקים, ששה עוֹפוֹת, עוֹף בּחמשה זוּזים, מלבד גריסים, שקדים, כּרפּס, יַחַץ, מַגיד, רחצה, מוֹציא, מַצה, מרוֹר, וּשאָר ירקוֹת, הרי חשבּוֹן שלם של ששה קרבּוֹנים. ששה לילוֹת, שש עששיוֹת למאוֹר – ששים קוֹפּיקוֹת. ייש שתית משלךָ – שני קרבּוֹנים; תּה וסוּכּר לא לָקחתּ – קרבּוֹן אֶחָד, הרי שלוֹשה קרבּוֹנים; יין לא בּיקשתּ – קרבּוֹן אֶחָד, הרי אַרבּעה קרבּוֹנים; שיכר לא היה – שבעים קוֹפּיקוֹת; הרי הכּל יחד בּעֶרכּךָ כּמעט חמשה קרבּוֹנים, אֶלָא כּדי שהחשבּוֹן יִהיֶה שלם – כּתוֹב חמשה קרבּוֹנים וחמשים קוֹפּיקוֹת. אמוֹר מעתּה, רב אַשכּנַזי, כּלוּם לא יעלה החשבּוֹן בּסךְ־הכּל עֶשׂרים וחמשה קרבּוֹנים?" כּךְ אני אוֹמר לוֹ מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש גָמור. וּכסבוּר אַתּה, שעמד עמי על המקח? חַס ושלוֹם! קיטר מקטרתּוֹ וחיֵיךְ והוֹציא שטר בּן כָּף־הא וזרק על השוּלחָן, כּמי שזוֹרק שטר בּן שלוֹשה, ונפרד מאִתּנוּ בּידידות רבּה ויצא ונסע בּרכבת, ואֵיננוּ. “מַה תֹּאמרי, אִשתּי, על מין אַשכּנַזי אשר כּזה?” "לוּא יִשלח לָנוּ אלוֹהים, היא אוֹמרת, בּכל שבוּע אַשכּנַזים כּאֵלה, כּי־עתּה דווקא לא היה רע,.


האַשכּנַזי נסע. לא יצאוּ שלוֹשה ימים, וּבא נוֹשׂא־המכתּבים והגיש לי מכתּב, אֶלָא שציוָה לשלם לוֹ תּחילָה אַרבּע עֶשׂרה קוֹפּיקוֹת. אַרבּע עֶשׂרה קוֹפּיקוֹת על שוּם מה? שכחוּ, הוּא אוּמר, להדבּיק בּוּל למכתב. שילמתּי לוֹ אַרבּע עֶשׂרה קוֹפּיקוֹת

וּפתחתּי את המכתּב – כּתוּב הוּא בּלשוֹן אַשכּנַז, אֵינני מבין אַף מלה אַחַת! אני נוֹשׂא אֶת המכתּב בּעיר מן האֶחָד אֶל השני – אֵין אִיש יוֹדע לקרוֹא בּלשוֹן אַשכּנַז. צרה כּזאת! וכךְ היִיתי רץ בּכל העיירה כּוּלָה, עד שמצאתי בּעמל וּביִיסוּרים רוֹקחַ בּבית־המרקחת, היוֹדע לקרוֹא בּלשוֹן אַשכּנַז, ועמד זה וקרא לפנַי אֶת המכתּב וּפירש לי, כּי אֶת המכתּב כּוֹתב לי אֶחָד אַשכּנַזי וּמוֹדה לי מעוֹמק הלב על השטאַנציוֹן הטוֹבה והשקטה שמצא בּביתי, ועל מידה נאָה של הכנסַת־אוֹרחים שנהגנוּ בּוֹ, ועל החיבּה היתירה שהוֹדענוּ לוֹ, שלא יִשכח אוֹתה עד עולָם!… מהיכא תּיתי, אני מהרהר בּלבּי, מַה טוֹב! אִם הנאָה לךָ, הנאָה גם לי"… ואֶל אִשתּי אני אוֹמר: “מַה תֹּאמרי על האַשכּנַזי שלָנוּ? טיפּש כהלָכה, בּלא עֵין־הרע?” “לוּא יִשלח לָנוּ אלוֹהים, היא אוֹמרת, בּכל שבוּע טיפּשים כּאֵלה, כּי־עתּה דווקא לא היה רע”.


יצא עוֹד שבוּע, אני בּא מבּית־הנתיבוֹת, והנה זוֹ שלי נושׂאת לקראתי מכתּב ואוֹמרת, כּי נוֹשׂא המכתּבים ציוָה לשלם לוֹ עֶשׂרים וּשמוֹנה קוּפּיקוֹת. “לָמה עשׂרים ושמוֹנה קוֹפּיקוֹת?” "כּךְ,

היא אוֹמרת, אַחרת לא רצה“. אני פּוֹתחַ אֶת המכתּב – שוּב בּלשוֹן אַשכּנַז. אני רץ אֶל הרוֹקחַ שלי וּמבקש ממֶנוּ, כּי יִקרא לי את המכתּב. והרי הוּא קוֹרא לפנַי, כּי אוֹתוֹ אַשכּנַזי עצמוֹ עבר זה עתּה את הגבוּל, והוֹאִיל והוּא נוֹסע הבּיתה לֶארץ־מוֹלדתּוֹ, הוּא מוֹדה לי על השטאַנציוֹן הטוֹבה והשקטה שמצא בּביתי, ועל מידה נאָה של הכנסַת־אוֹרחים שנהגנוּ בּוֹ, ועל החיבּה היתירה שלָנוּ, שלא יִשכּח אוֹתה עד עוֹלָם!… “כּל צרוֹתי יחוּלוּ על ראשוֹ!” – אני מהרהר בּלבּי. וַאני בּא הבּיתה, והרי זוֹ שלי שוֹאֶלת אוֹתי: “מַה טיבוֹ של המכתּב?” אָמַרתּי לָה: “שוּב מן האַשכּנַזי! אֵין הוּא יכוֹל כּלָל לשכּוֹחַ את הטוֹבה אשר עשׂינוּ עמוֹ, אַשכּנַזי משוּגָע זה!” לוּא יִשלח לָנוּ אלוֹהים, היא אוֹמרת, בּכל שבוּע אַשכּנַזים משוּגָעים כּאֵלה, כּי־עה דווקא לא היה רע!”…

יצאוּ עוֹד שני שבוּעוֹת, והנה הביאוּ לי מן הדוֹאַר מכתּב גָדוֹל בּמעטפה הגוּנה מאוֹד וציווּ לשלם חמשים ושש קוֹפּיקוֹת. והלא סירבתּי. אָמַר לי נוֹשׂא־המכתּבים: “כּרצוֹנךָ!” וחוֹזר ולוֹקחַ ממני אֶת המכתּב. והלא צר לי, חָשקה נַפשי מאוֹד לָדעת, מאַיִן בּא המכתּב, אוּלי דבר נחוּץ בּוֹ? שילמתּי חמשים ושש קוֹפּיקוֹת, ואני פּוֹתחַ אֶת המַעטפה וּמציץ – שוּב בּלשוֹן אַשכּנַז. והרי אני הוֹלךְ מסתּמא בּדרךְ הסלוּלָה אֶל הרוֹקחַ שלי וּמבקש ממנוּ, כּי יִסלח לי על שאני מבלבּל לוֹ פּעם בּפעם אֶת המצנפת. מַה אֶעשׂה, ואני נענַשתּי מן השמַיִים, אֵיני יוֹדע לקרוֹא בּלשוֹן אַשכּנַז! עמד הרוֹקחַ וקרא לפנַי מגילָה ארוּכּה, שוּב מן האַשכּנַזי: כּפי שכּבר בּא עתּה לביתוֹ והוּא מתענג בּחברת משפּחתּוֹ האהוּבה, זוֹ אִשתּוֹ וילָדיו, עמד וסיפּר להם את כּל המוֹצאוֹת אוֹתוֹ בּדרךְ, כּיצד בּא אֵלינו לדראזשנה, וכיצד נפגש עמי בּבית־הנתיבוֹת, וכיצד נהגתּיו והבאתיו אֶל בּיתי, נתתּי לוֹ שטאַנציוֹן טוֹבה וּשקטה כּל־כּךְ, – לָכן הוּא מוֹדה לָנוּ בּמאוֹד מאוֹד על מידה נאָה של הכנסַת־אוֹרחים ועל החיבּה היתירה, שלא יִשכּח אוֹתה עד עוֹלָם, כּל ימי חַייו! “טפוּ עליו!” – אני אוֹמר ושוֹלחַ אֶת כּל חלוֹמוֹתי הרעים אֶל ראשוֹ, וּלזוֹ שלי אֵיני רוֹצה עוֹד לסַפּר את דבר המכתּב ועוֹשׂה עצמי כּלא יוֹדע.

יצאו עוֹד שלוֹשה שבוּעוֹת, והנה בּאה אֵלי מן הדוֹאַר הוֹדעה על רוּבּל וּשתּים עֶשׂרה קוֹפּיקוֹת. “מה פּשר הרוּבּל וּשתּים עֶשׂרה הקוֹפּיקוֹת?” – שוֹאֶלת זוֹ שלי. "כּה

אֵדע, אני אוֹמר, רע!" וַאני רץ אֶל הדוֹאַר ועוֹמד לחקוֹר ולשאוֹל, מאַיִן יֶש לי כּאן רוּבּל וּשתּים עֶשׂרה קוֹפּיקוֹת? אָמרוּ לי, כּי לא לי יֶש כּאן רוּבּל וּשתּים עֶשׂרה קוֹפּיקוֹת – אַדרבּה, אני צריךְ לשלם רוּבּל וּשתּים עֶשׂרה קוֹפּיקוֹת. “בּעבוּר מה?” “בּעבוּר מכתּב”, –

אוֹמרים לי. “בּעבוּר אֵיזה מכתּב? – אני אומר. – אֶפשר מן האַשכּנַזי?” – ולא ענוּ לי דבר!… מילא, כּלוּם יוֹעילוּ טענוֹת? שילמתּי רוּבּל וּשתּים עֶשׂרה קוֹפּיקוֹת וקיבּלתּי את המכתּב – חבילה שלימה. אני פּוֹתחַ את המכתּב – שוּב ממנוּ, מן האַשכּנַזי! אני בּא אֶל הרוֹקחַ: “אַל־נא יִחַר אַפּךָ, אני אוֹמר, אדוֹני, יֶש לי שוּב צרה, מכתּב אַשכּנַזי”. והרוֹקחַ, אַף הוּא טיפּש לא קטן, מַניחַ אֶת כּל המלָאכוֹת וקוֹרא לפנַי שוּב מגילה ארוּכּה, והכּל מאַשכּנַזי זה, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ! מה הוּא כּוֹתב? כּוֹתב הוּא: כּפי שהיוֹם יוֹם חַג הוּא לוֹ, בּביתוֹ יוֹשבים אוֹרחים, כּל בּני המשפּחה נאֶספוּ אֵלָיו לשׂמוֹחַ

בּשׂמחַת החָג. עמד וסיפּר לָהם אֶת כּל המַעשׂה מאָלף ועד תּיו, כּיצד נזדמן לעיירה קטנה ששמה דראזשנה, כּיצד עמד אָז בּבית־הנתיבוֹת בּוֹדד בּאֶרץ נכרייה, שאֵינוֹ שוֹמע לשוֹנה, וכיצד נפגש עמי, וכיצד נהגתּיו והבאתיו אֶל בּיתי, נתתּי לוֹ שטאַנציוֹן טוֹבה וּשקטה כּל־כּךְ, וכיצד קיבּלנוּ אוֹתוֹ בּסבר פּנים יפוֹת, פּינינוּ לוֹ את הטוֹב שבּחדרינוּ,

האכלנוּ והשקינוּ אוֹתוֹ ונהגנוּ עמוֹ בּמידת הצדק והיוֹשר, לָכן אֵינוֹ

יכוֹל להתאַפּק והוּא רוֹאֶה חוֹבה לעצמוֹ להוֹדוֹת לָנוּ שוּב על המידה הנאָה של הכנסַת־אוֹרחים ועל החיבּה היתירה, שלא יִשכּח אוֹתה לעוֹלמי עוֹלָמים!… “הוֹלך הוּא עמי בּקרי, אַשכּנַזי זה!” – אני אוֹמר בּלבּי. – מכּאן וּלהבּא לא אֶקח עוֹד מן הדוֹאר שוּם מכתּב, וַאפילוּ אֵדע, כּי זהב בּוֹ!"

עבר עוֹד חוֹדש, עברוּ עוֹד שני חדשים – אֵין עוֹד מכתּבים, קץ לדבר! וכמעט התחַלתּי לשוֹח את האַשכּנַזי. פּתאוֹם בּאה אֵלי מן הלשכּה של מסילת־הבּרזל הוֹדעה על חבילָה של עֶשׂרים וחמשה קרבּוֹנים. “מַה טיבה של חבילָה כּזוֹ, שעֶרכּה עֶשׂרים וחמשה קרבּוֹנים?” – אני תּוֹהה ושוֹאֵל את עצמי וּמענה אֶת מוֹחי, וזוֹ שלי יוֹשבת אַף היא וּמוֹגיעה אֶת מוֹחה, ואין אָנוּ יכוֹלים למצוֹא פּתרוֹנים. והנה ניצנץ בּי רעיוֹן: מאַחַר שיֶש לי קרוֹבים בּאמריקה, אֶפשר שעלה בּדעתּם לשַגר לי מַתּנה, כּרטיס־אנייה, אוֹ שטר־הגרלה, אוֹ האֵל הטוֹב יוֹדע אוֹתם? ואֵין אני מִתמַהמה הרבּה וּבא אֶל הלשכּה של מסילת־הבּרזל וּמבקש לקבּל את החבילָה. אָמרוּ לי, כּי אשלם, בּמחילָה מכּבוֹדי, שני רוּבּלים ועשׂרים ואַרבּע קוֹפּיקוֹת, ויוֹציאוּ לי את החבילָה. אֵין בּרירה אֵיפוֹא, צריךְ אני להשׂיג שני רוּבּלים ועשׂרים ואַרבּע קוֹפּיקוֹת וּלשלם וּלהפקיע את החבילָה. קיבּלתּי את החבילָה, אַרגָז קטן ויפה מאוֹד, ארוּז היטב, רצתּי לביתי ועמַדתּי לפתּוֹחַ את האַרגָז, – ולא נפלה מתּוֹכוֹ תּמוּנה של בּן־אדם? הצצנוּ בּפּרצוּף – כּל חלוֹמוֹתי, שחָלמתּי הלילה וּבלילה של אֶמש וּבלילות של כּל השנה, יחוּלוּ על ראשוֹ! הלא זה הוּא, האַשכּנַזי הטיפּש, בּצוָארוֹ האָרוֹךְ וּבמצנפתּוֹ הגבוֹהה וּבמקטרתּוֹ שבּפיו! להתּמוּנה היה מצוֹרף מכתּב, כּתוּב, כּדרךְ הטבע, בּלשוֹן אַשכֹנַז, ושוּב מסתּמא אוֹתוֹ מַעשׂה: מוֹדה הוּא לָנוּ על השטאַנציוֹן ועל מידת הכנסַת־אוֹרחים ועל החיבּה היתירה, שאֵין הוּא יכוֹל לשכּוֹחַ אוֹתן עד עוֹלמי עוֹלָמים… סַפּחת כּזאת, אַשכּנַזי

עיקש שכּמוֹתוֹ, יִבער בּאֵש!.. שוה־נא אֵיפוֹא בּנַפשךָ את הבּרכוֹת עם המַגיפוֹת, ששנינוּ, אני וזוֹ שלי, שלחנוּ אֶל לבּוֹ, הלוַאי יקוּיים בּוֹ החצי מהן, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!…

עברוּ עוֹד חדשים אחָדים – קץ לדבר, אֵין אַשכּנַזי עוֹד! תּוֹדה לָאֵל, נפטרנוּ מפּגע רע, תּבלָעהוּ האדמה! פּשוּט, שאַפתּי רוּח לַרוָחָה!… וּבכן, כּבר תּם ונשלם? המתּן קצת, אֵין זה עדיִין הסוֹף! לפני ימים מוּעטים קיבּלתּי פּתאוֹם בּלילה טלגרמה, כּי אָבוֹא, למַען השם, תּיכף וּמיד לאוֹדיסה, אֶל אַחַד הסוֹחרים וּשמוֹ

גוֹרגלשטיין; מתאַכסן הוּא בּמלוֹן “וויקטוֹריה”, והוּא צריךְ לי מאוֹד

בּדבר עֵסק. "אוֹדיסה? גוֹרגלשטיין? מלוֹן ‘ויקטוֹריה’? עֵסק? מַה

פּירוּשוֹ של דבר?" – כּךְ אני אומר אֶל זוֹ שלי. והרי היא מַתחילָה מסתּמא להאִיץ בּי, כּי אמהר ואסע. "כי מי יודע, היא אומרת, אפשר שהדבר נחוץ באמת? אפשר סרסרות? אפשר תבואה?,… אבל כלום קלה בעיניך נסיעה לאודיסה? נסיעה לאודיסה עולה בדמים! אך מכיון שיש חשש לעסק, כלום יקשה ממני דבר? בקיצור, השגתי את מעט הכסף, ישבתי ברכבת ואני נוסע לאודיסה. באתי לאודיסה והתחלתי לשאול, איה מקום המלון “וויקטוריה”? הגעתי לבסוף למלון “וויקטוריה”. "האין כאן אצלכם, אני אומר, פלוני ושמו גורגלשטיין?, “יש כאן, הם אומרים, גורגלשטיין; אלא מה? עלה איננו בחדרו. שאטריח את עצמי, הם אוֹמרים בּעֶשׂר בּלילה”.בּאתי בּעֶשׂר בּלילה– אֵין גוֹרגלשטיין; שאָבוֹא בּעֶשׂר בּבּוקר, אָז אֶמצאֵהו. בּאתי

בּבּוקר– אַיֵה גוֹרגלשטיין? אֵין גוֹרגלשטיין; זה עתּה היה וּביקש מאוֹד, כּי אִם יבוֹא היהוּדי מדראזשנה, יאֹמרוּ לוֹ, כּי יטריחַ את עצמוֹ, בּמחילָה מכּבוֹדוֹ, לָבוֹא אוֹ בּשלוֹש אַחַר הצהריִים אוֹ

בּעֶשׂר בּלילה. אני בּא בּשלוֹש אַחַר הצהריִים, אני בּא בּעֶשׂר בּלילה– אֵין שוּם גוֹרגלשטיין! מַה יוֹעילוּ לךָ דיבּוּרים ארוּכּים–

התגלגלתּי בּאוֹדיסה ששה ימים וששה לילוֹת, אָכלתִּי מַכּוֹת, לא ישנתי בּלילוֹת, עד אשר תּפסתּי, בּצרוֹת וּביִיסוּרים, את האִיש גורגלשטיין. גוֹרגלשטיין זה, שנראָה כּאָדם מהוּגָן, בּעל זקן שחוֹר נאֶה, קיבּל אוֹתי בּסבר פּנים יפוֹת, הזמינַני לָשבת. "האַתּה הוּא, הוּא אוֹמר לי

בּלָשוֹן שחצייה יהוּדית וחצייה אַשכּנַזית, היהוּדי מדראזשנה?" “אני הוּא, אני אוֹמר, היהודי מדראזשנה– וכי מה הדבר?” האִם בּביתךָ, הוּא אוֹמר, קיבּל שטאַנציון בּחוֹרף שעבר אֶחָד אַשכּנַזי?" " בּביתי, אני אוֹמר, וכי מה הדבר?" " לא כּלוּם, הוּא אוֹמר, אַשכּנַזי זֶה שוּתף שלי הוּא בּמכוֹנוֹת. קיבּלתּי ממנוּ מכתּב מלוֹנדוֹן, והוּא כּוֹתב לי, כּי

בּהיוֹתךּ בּאוֹדיסה תיכּנס אֶצלי לבקרני, ואֶמסוֹר לךָ, למַען השם, פרישׂת־שלוֹם נלבּבת מאוֹד ממנוּ ואוֹדה לךָ בּשמוֹ על השטאַנציון הטוֹבה והשקטה שמצא בּביתךָ, ועל מידת הכנסַת־אוֹרחים שנהגתּ בּוֹ, ועל הידידוּת והחיבּה היתרה שהראֵית לוֹ, ועל כּל הליכוֹתיךָ עמוֹ בּצדק וּביוֹשר, שאֶת כּל זאת לא יִשכּח לךָ בּשוּם פּנים ואוֹפן כּל ימי חַייו, עד עוֹלָם!"…

*

מין פּוּרענוּת התרגשה וּבאה על ראשי! חוֹשב אני, אִם יִרצה השם, אַחַר החַגים, אִם יחַיֵיני אלוהים, לעקוֹר את בּיתי מדראשזנה למקום אַחר, לברוֹחַ וּלהימַלט על נַפשי אֶל אשר יִשּׂאוּני עֵינַי, אֶל כּל רוּחוֹת העוֹלָם, וּבלבד שאפּטר מחדל־אִישּים זה, מן האַשכּנַזי האָרוּר, שקם עלי לקפּח את חַיי, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ!…

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!