רקע
שלום עליכם
גימנאסיה

– שׂוֹנֵאךָ בּנפש, השוֹמע אַתּה, לא יעשׂה לךָ מַה

שאָדם עלוּל לעשׂוֹת לעצמוֹ, וּבפרט כּשיַד אִשה, כּלוֹמַר, אִשתּךָ,

בּאֶמצע. כּנגד מה, סבוּר אַתּה, אני אוֹמר זאת? אָמנם כּנגד עצמי. קח־נא אוֹתי למשל, כּמוֹ שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי כּאן לפניךָ – כּמדוּמה לךָ, מי אני? חַיֶיךָ, יהוּדי בּינוֹני. על חוֹטמי לא כּתוּב, אִם יֶש לי כּסף, אוֹ אֵין לי כּסף, אוֹ שמא גם מָטָה ידי? אֶפשר, לפנים היה לי דווקא כּסף, ולא כּסף בּלבד, כּסף הבל הוֹא, – פּרנסה היתה לי, וּפרנסה בּכבוֹד, בּשקט, לא רצתּי, לא עפתּי, לא רעשתּי, כּדרכּם של אחרים, האוֹהבים את השאוֹן והמהוּמה. לא! אני הוֹלךְ לשיטתי, כּי אֵין טוֹב משקט וּמתינוּת. בּשקט וּבמתינוּת סחַרתּי לי מסחָרי, בּשקט וּבמתינוּת פּשטתּי את הרגל פּעמים אחָדוֹת, בּשקט וּבמתינוּת התפּשרתּי עם הסוֹחרים ושבתּי לעשׂוֹת בּמלאכָה בּשקט וּבמתינוּת. ואוּלָם הלא יש לָנוּ אֵל גָדוֹל בּעוֹלָם, והוֹכיחַ לי אִשה… אֵין היא פּה אִתּנוּ, ואָנוּ יכוֹלים אֵיפוֹא לדבּר בּגָלוּי… אִשה, בּעֶצם, כּכל הנשים. כּלוֹמַר, כּךְ, למַראִית־עיִן, היא דווקא אִשה כּתיקוּנה. בּעלת־קוֹמה, בּלא עֵין הרע, גדוֹלָה פּי־שנַיִים ממני, ולא מכוֹעֶרת, אֶפשר לאמוֹר יפת־תּוֹאַר, ולא טיפּשה, אֶלָא דווקא חכמה, אֶפשר לאמוֹר פּיקחית, דעתּנית, כּוּלָה כּגבר, – ואָמנם זהוּ עֶצם החסרוֹן: אוֹי, לא טוֹב לאִיש, השוֹמע אַתּה, שאִשתּוֹ היא גבר! לוּא גם אֶלף פּעמים תּחכּם, אַף־על־פּי־כן בּרא אלוֹהים תּחילָה אֶת אָדם הראשוֹן ורק אַחַר־כּךְ את חַוָה. אבל צא ודבּר עמה, ואָמרה לךָ: “מַה שבּרא אלוֹהים תּחילָה אֶתכם ואַחַר־כּךְ אוֹתנו – הרי זה, היא אוֹמרת, עֵסק שלוֹ; ואילוּ מַה שנתן לי, היא אוֹמרת, שׂכל וּבינה בּעֲקֵב רגלי השׂמאלית יוֹתר משנתן לךָ בּקדקדךָ – אֵין זוֹ, היא אוֹמרת, אַשמתי כּלָל!” “כּנגד מה, אני אוֹמר, נתגלגלוּ וּבאוּ הדברים?” “כּנגד זה, היא אוֹמרת, נתגלגלוּ וּבאוּ הדברים, שעל כּל דבר קטן וגָדוֹל אני חַיֶיבת לייבּש את מוֹחי; אפילוּ על כּניסַת היֶלד לגימנַאסיה אני צריכה ליתּן את דעתּי”. “היכן כּתוּב, אני אוֹמר, שהיֶלד חַייב להיכּנס לגימנַאסיה? כּלום אֵיני יכוֹל לקיים את עוֹלמי, אִם יִלמַד את התּוֹרה בּבּיִת?” “כּבר אָמַרתי לךָ אֶלף פּעמים, היא אוֹמרת, כּי לא יעלה בּידךָ להשפּיע עלי, שאֵלךְ נגד מנהג העוֹלָם; מנהג העוֹלָם הוּא, היא אוֹמרת, שילָדים לוֹמדים עכשיו בּגימנַאסיה”. “לפי שׂכלי, אני אוֹמר, נראֶה לי, שהעוֹלָם יצא מדעתּוֹ”. “ורק אַתּה לבדךָ, היא אוֹמרת, שפוּי בּדעתּךָ! אילוּ כּל העוֹלָם, היא אוֹמרת, היה הוֹלךְ לפי שׂכלךָ, כּמה יפים היוּ פּניו!” “כּל אֶחָד, אני אוֹמר, הוֹלךְ לפי שׂכלוֹ”. “לוּא שׂוֹנאַי, היא אוֹמרת, ודוֹרשי רעתי יעלוּ בּכיסם וּבמַטמוֹנם וּבארוֹנם כּכל מַה שיש לךָ בּקדקדךָ, והיה חלקם וחלקךָ אֶחָד!”… “עלוּב אִיש, אני אוֹמר, שאִשה מעידה עליו!”… “עלוּבה אִשה, היא אוֹמרת, שיֶש לה אִיש, שהאִשה צריכה להעיד עליו!”… קוּם אֵיפוֹא ונַצח אוֹתה בטענוֹת! כּשאַתּה פּוֹתחַ בּכד, היא מסַיֶימת בּחָבית, וּכשאַתּה אוֹמר לָה דבר, יֶש לָה כּנגדוֹ דברים הרבּה, ושמא תּחריש לָה, תּתחיל פּתאוֹם לבכּוֹת, אוֹ שתּימלךְ, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, ותתעלף – ואָז וַדאי שאֵיני מקנא בּךָ!… בּקיצוּר, אני אוֹמר לה כּךְ והיא אוֹמרת לי כּךְ, וסוֹפה שידה היתה על העֶליוֹנה. כּי למה נרַמה את עצמנוּ – כּשהיא רוֹצה, כּלוּם מי יעמוֹד בּפני רצוֹנה?…

על כּל פּנים, מה אוֹמַר וַאסַפּר לךָ? גימנַאסיה! צריכים אָנוּ אֵיפוֹא להכין את היֶלד ולסַעדוֹ, שיִיכּנס, ראשית חָכמה, למכינה אָלף. אָכן תּוֹרה עמוּקה היא! וכי קלה בּעֵיניךָ מכינה אָלף? כּמדוּמה לי, אֶצלנוּ כּל תּינוֹק של בּית־רבּוֹ, כּל דרדק בּחדר, יש בּידוֹ להכריע אֶת כּוּלָם. וּבפרט זה הקטן שלי, שאִם תּעבוֹר אֶת כּל האִימפּריה כּוּלה לא תּמצא שני לוֹ! הלא אָב אני, ואֵין דרכּי בּכךְ; אבל ההוּא יֶש לוֹ מוֹח, שאֵין דוּגמתוֹ בּעוֹלם! בּקיצוּר, מה יוֹעילוּ לךָ דיבּוּרים ארוּכּים? הוּא הלךְ והתייצב ונבחַן – ולא עמד בּמבחָן. כּל־כּךְ לָמה? רק שתַּיִים קיבּל בּבחינַת החשבּוֹן. תּש כּוֹחוֹ, הם אוֹמרים, בּחשבּוֹן, כּלוֹמַר, בּחָכמַת המַתּימַטיקה. מה המַעשׂה הזה בעֵיניךָ? ההוּא יֶש לוֹ מוֹחַ, שאֵין דוּגמתוֹ בּעוֹלָם, גם כּי תּעבוֹר אֶת כּל האִימפּריה כּוּלָה, והרי הם מסַפּרים לי סיפּורי־אַגָדה על מַתּימַטיקה! בּקיצוּר, הוּא לא עמד בּמבחָן! וַדאי, שהיטב חָרה לי. מאחַר שכּבר הלךְ להיבּחן, מוּטב היה, אִילוּ עמד בּמבחָן. אבל הלא גבר אני ולא אִשה, נמלכתּי ואָמַרתּי לעצמי: יהי זה כּפּרתי! יהוּדים אנַחנוּ, ויהוּדי מלוּמד בּצרוֹת, ואוּלָם צא והרבּה שׂיחָה עם אִשה, כּשזוֹ תּקעה עצמה לשגָעוֹן: יהי מַה שיִהיֶה – גימנַאסיה! והרי אני טוֹעֵן לפניה: “אִמרי־נא לי, אני אוֹמר, לוּא תּחיִי לפנַי, זוֹ לָמה לָךְ? לעבוֹדת־הצבא? הרי פּטוּר הוּא, בּרוּךְ השם, מעוֹנש זה, בּן יחיד לאָביו וּלאִמוֹ. לפרנסה? גם לכךְ אֵין לי צוֹרךְ בזאת. מַה ממני יהלוֹךְ, אני אוֹמר, אם יִהיֶה חנוָני כּמוֹני, אוֹ סתם סוֹחר, כּכל היהוּדים? ושמא, אני אוֹמר, נגזרה עליו גזירה חָלילה, שיִהיֶה נגיד, אוֹ בּאנקאִי, גם אָז, אני אוֹמר, לא אֵשב לבכּוֹת”. כּךְ אני טוֹען לפניה וּמשַׁחת את דבָרַי על אוֹזן לא־שוֹמַעת. “טוֹב, היא אוֹמרת, כּי לא נכנַס למכינה אָלף”. “מַה הטוֹב, אני אוֹמר, בּזה?” “כּךְ, היא אוֹמרת, מוּטב שיִיכּנס, היא אוֹמרת, מלכתּחילָה למכינה בֵּית”. מילא, מכינה בֵּית – לוּא תּהיֶה מכינה בֵּית. גם זה עניין חָשוּב הוּא לי לענוֹת בּוֹ, כּשהקטן יֶש לוֹ מוֹחַ, שאֵין דוּגמתוֹ בּכל האִימפּריה! לבסוֹף, מה היה סוֹפוֹ של דבר? כּשהגיע לידי מַעשׂה, קיבּל שוּב שתּיִים! והפּעם לא בּמַתּימַטיקה, אֶלָא אָסוֹן חָדש קרהוּ: הכּתיב אֶצלוֹ לא כּהלָכה. כּלוֹמַר, כּוֹתב הוּא את הכּתיב כּדת וּכדין, אֶלָא מה? צוֹלע הוּא קצת על אוֹת אַחַת, זוֹ אוֹת “יאַטי”,1 כּלוֹמַר, כּתוֹב יִכתּוֹב אוֹתה, את האוֹת “יאַטי”, כּי לָמה לא יכתּבנה? אֶלָא חסרוֹן בּדבר, הם אוֹמרים, שהוּא מַעמיד אוֹתה לא בּמקוֹמה. אָכן דלוֹתי מאוֹד! אֵיני יוֹדע כּלָל, השוֹמע אַתּה, אֵיךְ אוּכל לנסוֹע לפּוֹלטאווה וּללוֹדז, אִם יעמיד חָלילָה אֶת האוֹת “יאַטי” לא בּמקוֹמה הנכוֹן, כּפי שהם רוֹצים! בּקיצוּר, כּשבּישׂרוּ לָנוּ אֶת הבּשׂוֹרה הטוֹבה, הלא מסתּמא הרעישה היא את העוֹלָם, רצה אֶל הדירקטוֹר וטענה, כּי יכוֹל הוּא, כּי בּקי הוּא בּ“יאַטי”, כּיהוּדי, להבדיל, בּ“אַשרי”. והא ראָיה, היא אוֹמרת, יִקראוּ־נא אוֹתוֹ ויבחָנוּהוּ שנית מבּראשית. והלא מסתּמא שמעוּ לָה, כּשמוֹע המן להרעשן בּפוּרים – העמידוּ לוֹ שתּיִים, ולא סתם שתּיִים, אֶלָא שתּיִים עם מינוּס, ואֵין אַחַר מַעשׂה בּית־דין כּלוּם! והנה מהוּמה וּמבוּכה וזעקת חָמס: הכיצד? שוּב לא עמד בּמבחָן?! אָמַרתּי אני לָה: “אִם כּן, אני אוֹמר, מה הרעש? כּלוּם צריכים אנַחנוּ, אני אוֹמר, לטרוֹף נַפשנוּ בּכפּנוּ? יהוּדים אנַחנוּ, אני אוֹמר, ויהוּדי מלוּמד בּצרוֹת”… והרי היא ניצתת מסתּמא כּאֵש, כּוּלָה לוֹהטת, מקללת, עוֹקרת אוֹתי מן השוֹרש, כּיד הלָשוֹן הטוֹבה עליהן… ואוּלָם על כּבוֹדי שלי אני מוֹחל לךָ; גדוֹלָה הרחמנוּת עלָיו, על הקטן עלוּב־הנפש, צער בּעלי חַיִים מַמש. הנשמַע אָסוֹן כּזה? הכּל יִלבּשוּ כּפתּוֹרים לבנים, חוּץ ממנוּ! והרי אני עוֹמד לשדלוֹ בּדברים וּלהפיס את דעתּוֹ: “שוֹטה שכּמוֹתךָ, אני אוֹמר, פּרא־אָדם! מנַיִין לךָ זוֹ, אני אוֹמר, שכּל העוֹלָם חַייב להיכּנס? שטיא, אני אוֹמר, הלא מי־שהוּא, אני אוֹמר, צריךְ להישאֵר גם בּבּיִת! ולא תּהא, אני אוֹמר, גימנַאסיה כּעבוֹדת־הצבא?”… שמעה היא ונתמַלאָה חימה והתנַפּלָה עלי בּצעקה: “ראֵה־נא, היא אוֹמרת, אָב רחמן! מי מבקש ממךָ, היא אוֹמרת, כּי תּנַחמוֹ בּדברי־חָכמה כּאֵלה? ואַתּה, היא אוֹמרת, מוּטב שתּשתּדל למצוֹא לוֹ מוֹרה הגוּן, מוֹרה מיוּחָד, רוּסי, לגראמַטיקה!”…

השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? שני מוֹרים אני צריךְ להחזיק: מוֹרה אֶחָד עם מלמד אֶחָד שוּב אֵינם מַספּיקים! בּקיצוּר, אני אוֹמר לָה כּךְ והיא אוֹמרת לי כּךְ, ומסתּמא היתה ידה על העֶליוֹנה. כּי לָמה נרמה אֶת עצמנוּ – כּשהיא רוֹצה, כּלוּם מי יעמוֹד בּפני רצוֹנה?…

על כּל פּנים, מה אוֹסיף וַאסַפּר לךָ? לָקחנו מוֹרה חָדש, מוֹרה רוּסי, לא חָלילָה יהוּדי, פֶה! אֶלָא גוֹי מַמש. משוּם

שגראמַטיקה, עליךָ לָדעת, בּכּיתּה הראשוֹנה של הגימנַאסיה, – זוֹ הלא קשה מחזרת. וכי קלה בּעֵיניךָ גראמַטיקה, האוֹת “יאַטי”? מילא, אִם אָמַרתּי לסַפּר לךָ על המוֹרה אשר הוֹכיח לָנוּ אלוֹהים, אֵין אני מַספּיק. חרפּה היא מלגלוֹת. הלה מירֵר לָנוּ אֶת חַיֵינוּ, שׂם את כּוּלָנוּ כּטיט־חוּצוֹת, לָעג והתקלס בּנוּ בּפנינוּ. למשל, פּישפּש ולא מצא להיֶלד בּשעת לימוּד הגראמַטיקה, יִבער עמה בּאֵש, דבר נאֶה משוּם, ששׂוֹנאֵי ישׂראֵל מגנים בּוֹ אוֹתנוּ: "שוּם, שוּמי, שוּמךָ, שוּמֵךְ, שוּמוֹ, שוּמה… לוּלא היא, שעמדה לוֹ, היִיתי אוֹחז בּגרגרתּוֹ וּמַשליךְ אוֹתוֹ החוּצה, לכל הרוּחוֹת שבּעוֹלָם, עם הגראמַטיקה הארוּרה שלוֹ! ואוּלָם לָה הכּל היה כּדאי, וּבלבד שיֵדע היֶלד, היכן מַעמידים “יאַטי” והיכן אֵין מַעמידים. שוה־נא אֵיפוֹא בּנַפשךָ, כּמה עינוּ אוֹתוֹ כּל החוֹרף כּוּלוֹ, ורק אַחַר חַג השבוּעוֹת צריך היה לילךְ לשחיטה. כּשיצא חַג השבוּעוֹת, הלךְ ועמד והביא הפּעם לא שתּיִים, אֶלָא אַרבּע וחָמש. והיתה השׂמחָה גדוֹלָה –מַזל טוֹב! מַזל

טוב?… חַכּה כּמעט רגע, אַל־נא בּחָפזךָ! עדיִין אֵין יוֹדעים בּדיוּק, אִם נכנַס אוֹ לא נכנַס. את הדבר הזה יֵדעוּ רק בּתקוּפת אַבגוּסט. לָמה בּאבגוּסט, ולא מיד? לךְ שאַל אֶת פּיהם! אבל מַה יש לעשׂוֹת? יהוּדים אנַחנוּ, ויהוּדי מלוּמד בּצרוֹת…

בּא אַבגוּסט, אני מַבּיט ורוֹאֶה – זוֹ שלי לא תּנוּחַ ולא תּשקוֹט. רצה, רָצוֹא וָשוֹב, מן הדירקטוֹר אֶל האִינספּקטוֹר וּמן האִינספּקטוֹר אֶל הדירקטוֹר. “מה אַתּ מתרוֹצצת כּל היוֹם, אני אוֹמר, מחילֶק לבילֶק, כּעכבּר בּשעת מַגיפה?”… "מה פּירוּש, היא אוֹמרת, לָמה אני מתרוֹצצת? וכי אֵינךָ מאַנשי המקוֹם? כּלוּם אֵינךָ יוֹדע, היא אוֹמרת, אֶת כּל הנַעשׂה בּימינוּ, היא אוֹמרת, בּגימנַאסיוֹת בּשל

האחוּזים ליהוּדים?"… כּךְ הוָה – לבסוֹף אָמנם לא נכנַס. משוּם מה, רצוֹנךָ לָדעת? משוּם שאֵין לוֹ שתּי פּעמים חָמש. אִילוּ היוּ לוֹ, הם אוֹמרים, שתּי פּעמים חָמש, אֶפשר שהיה נכנס. השוֹמע אַתּה? אֶפשר! מַה בּעֵיניךָ “אפשר” זוֹ? מילא, כּל מַה שעלה לי בּחלקי ממנה ־ אני מַניחַ לךָ לשעֵר. ואוּלָם גדוֹלה היתה הרחמנוּת עליו, על הקטן. מוּטל הוּא בּפנים כּבוּשים בּכּר וּממרר בּבכי. לא הוֹעילוּ שוּם טענוֹת וּמַענוֹת – מוּכרח היִיתי לָקחת לוֹ מוֹרה חָדש, ודווקא סטוּדנט

של הגימנַאסיה, ועמדוּ להכינוֹ הפּעם לכיתּה השנייה בּאוֹפן אַחר לגַמרי, משוּם שהכּיתה השנייה אֵינה משׂחַק־ילָדים: שם דוֹרשים ממךָ, מלבד מַתימַטיקה וּגראמַטיקה, גם גיאוֹגרפיה וקאליגרפיה, וכיוֹצא בּאֵלוּ צרוֹת וּפגָעים! אַף־על־פּי שאִם נעיֵין יפה בּדבר מצד אַחר, הרי אני נוֹתן לךָ בּעד כּל זה שלוֹש פּרוּטוֹת. סוּגיה אַחַת בּמהרש"א קשה שבעתיִים מכּל מיני הלימוּדיוּת שלָהם, ושׂכל אַתּה מוֹצא בּה על אַחַת כּמה וכמה. אבל מַה יש לעשׂוֹת? יהוּדים אנַחנוּ, ויהוּדי מלוּמד בּצרוֹת…

בּקיצוּר, התחילָה אֵצל זה שלי סדרה של שיעוּרים: קם בּבּוֹקר השכּם – שיעוּרים. התפּלל וסעד אֶת לבּוֹ – שיעוּרים. כּל היוֹם

– שיעוּרים. עד חצי הלילה אָנוּ שוֹמעים, כּיצד הוּא מקשקש וּמשנן לעצמוֹ: "יחס הפּעוּל, יחס הקניין, יחס שאֵלָיו, יחס שממנוּ, יחס ישר, יחס הפוּךְ – האָזנַיִים תּצילינה מיחָסים מרוּבּים אֵלוּ! אֵינוֹ אוֹכל

ואֵינוֹ שוֹתה ואֵינוֹ ישן, אֶלָא מייחס יחָסים! “נטלוּ נפש עלוּבה, אני אוֹמר, וּמענים אוֹתה חינם! הלא צער בּעלי חַיִים הוּא זה, אני אוֹמר, היֶלד יֶחלה חָלילה!” “עפר, היא אוֹמרת, לפיךָ!” וּמה יוֹעילוּ לךָ דיבּוּרים ארוּכּים, הקטן שלי הלךְ עוֹד פּעם לשחיטה והביא משם מלוֹא חָפניו חמישוֹת, חמישוֹת בּלבד! אֶלָא מה סבוּר היִית? ההוּא יֶש לוֹ מוֹחַ, שלא תּמצא דוּגמתוֹ בּכל האִימפּריה!.. וּבכן, הלא טוֹב, כּמדוּמה לי? האַף אֵין זאת? כּשהגיע הדבר לידי העיקר ותלוּ על הקיר בגימנַאסיה את רשימַת כּל הילָדים הנכנסים, בּדקנוּ וראִינוּ – היֶלד שלי אֵיננוּ! ושוּב רעש וּצעקה: הנשמעה רציחָה כּזאת? חמישוֹת בּלבד!!! הנה תּלךְ, הנה תּרוּץ, הנה תּעשׂה לָהם כּךְ וכךְ!… בּקיצוּר, היא הלכה ורצה ועשׂתה לָהם כּךְ וכךְ – עד שבּיקשוּ ממנה, שלא תּבלבּל לָהם את המוֹחַ, כּלוֹמַר, עמדוּ בּפשטוּת וגירשוּ אוֹתה,

בּמחילָה מכּבוֹדה. וכאשר גירשוּ אוֹתה, אוֹ־אָז פּרצה אל הבּיִת בּזעקה עד לב השמַיִים: “הכּיצד, היא אוֹמרת, כּלום אָב אַתּה? אִילו היִית, היא אוֹמרת, אָב נאמן, אָב חַם, כּשאָר האָבוֹת, היִית מוֹצא אַף אַתּה, היא אוֹמרת, את הדרךְ אֶל הדירקטוֹר, לעוֹרר זכוּת־אבוֹת, פּרוֹטקציוֹת, המלָצוֹת!”… מַה בּעֵיניךָ המצאָה של אִשה? “לא די לָךְ, אני אוֹמר, כּפי הנראֶה, שאני כּוֹרע כּל הימים תּחת עוּלי, נטרד מעוֹלָמי על־ידי זמַנים וירידים עם פּתקוֹת וּשטרוֹת וּמחָאוֹת וּשאָר צרוֹת וּפגָעים? אוֹ שמא רצוֹנךְ, אני אוֹמר, שאֶהיֶה פּוֹשט את הרגל בּשביל הגימנַאסיה שלָךְ עם הכּיתּוֹת שלָךְ, שכּבר הגיעוּ אָצלי כּאן, אני אוֹמר, עד הנפש?!”… הלא אֵין אני, כּיצד אַתּה אוֹמר, אֶלָא אָדם, וכל אָדם יֶש לוֹ מרה, העשׂוּיה להתפּקע ולירוֹת… ואַף־על־פּי־כן יד מי היתה על העֶליוֹנה? מסתּמא שלָה, לא שלי. כּי כּשהיא רוֹצה, כּלוּם מי יעמוֹד בּפני רצוֹנה?…

על כּל פּנים, מה אוֹסיף וַאסַפּר לךָ? התחַלתּי לבקש זכוּת־אבוֹת, המלָצוֹת, לא חַסתּי על כּבוֹדי, נשׂאתי חרפּה וּכלימה, משוּם שכּל אֶחָד היה תּוֹהה עלי ושוֹאלני, והדין היה עמוֹ: “הלא אַתּה, הם אוֹמרים, בּלא עֵין־הרע, רב אהרוֹן, יהוּדי בּעל־בּיִת, ויש לךָ בּסַךְ־הכּל בּן יחיד אֶחָד, – אֵיזוֹ רוּחַ טוֹבה נוֹשׂאת אוֹתךָ, שתּידחק עמוֹ למקוֹם שאֵין מַניחים לךָ?”… צא וסַפּר לָהם סיפּוּרי מַעשׂיוֹת, כּי אלוֹהים הוֹכיחַ לי אִשה עד מאָה ועֶשׂרים שנה, שנעצה שגָעוֹן בּמוֹחָה: גימנַאסיה וגימנַאסיה וגימנַאסיה!… בּקיצוּר, מַה יוֹעילוּ לךָ דיבּוּרים ארוּכּים – אַף אני, כּפי שאַתּה רוֹאֶה, אוֹתי כּאן, אֵינני מן השלוּמיאֵלים הגדוֹלים, וסוֹף דבר, שסַלוֹתי לי דרךְ בּעֶזרת השם למקוֹם שאני צריךְ והגעתּי עד חדר־מַשׂכּיתוֹ של האָדוֹן הגָדוֹל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, כּלוֹמַר הדירקטוֹר, וישבתּי עמוֹ לטעוֹן לפניו כּךְ וכךְ – יוֹדע אני, בּרוּך השם, לכשאֶרצה, כּיצד מדבּרים עם פּריץ, אֵין אני צריךְ ל“אַתּ פּתח לוֹ”. “שטוֹ וואַם אוּגוֹדנוֹ?” – הוּא שוֹאֵל אוֹתי וּמַזמינני לָשבת. כּלוֹמַר, מה חפצי? והרי אני לוֹחש לוֹ על אָזנוֹ: “אדוֹני הדירקטוֹר, אני אוֹמר, אנַחנוּ, אני אוֹמר, אנשים לא עשירים, אבל יש לָנוּ, אני אוֹמר, הוֹן קטן ונַער אֶחָד טוֹב, מצוּיין, הרוֹצה, אני אוֹמר, ללמוֹד, ואַף אני רוֹצה, אני אוֹמר, אַךְ אִשתּי, אני אוֹמר, רוֹצה מאוֹד!”… והרי הוּא אוֹמר לי עוֹד פּעם: “מה חפצךָ?” אַף אני אוֹמר לוֹ עוֹד פּעם וּמזיז עצמי קרוֹב אֵלָיו: “אדוֹני פּריץ, אני אוֹמר, אנַחנוּ, אני אוֹמר, אנשים לא עשירים, אבל יש לָנוּ, אני אוֹמר, הוֹן קטן ונער אחָד טוֹב, מצוּיין, הרוֹצה, אני אוֹמר, ללמוֹד, ואַף אני רוֹצה, אני אוֹמר, אַךְ אִשתּי, אני אוֹמר, רוֹצה מאוֹד!”… וַאני מַדגיש לוֹ את המלה “מאוֹד”, למַען יבין לכוונתי… והלא ראשוֹ ראש גוֹי, ואֵינוֹ יוֹרד לסוֹף כּוונתי ואוֹמר לי הפּעם בּכעס: “אבל מה חפצךָ אֵיפוֹא?” עמַדתּי ושׂמתּי בּחשאי את ידי בּכיסי והוֹצאתי בּחשאי ואָמַרתּי לוֹ בּחשאי: “סלח לי, אדוֹני הדירקטוֹר, אנַחנוּ, אני אוֹמר, אנשים לא עשירים, אבל יש לָנוּ, אני אוֹמר, הוֹן קטן ונער אֶחָד טוֹב, מצוּיין, הרוֹצה, אני אוֹמר, ללמוֹד, ואַף אני רוֹצה, אני אוֹמר, אַךְ אִשתּי, אני אוֹמר, רוֹצה מאוֹד!”… וַאני מַדגיש אֶת המלה “מאוֹד” בּחָזקה ועוֹמד ותוֹקע לוֹ אל תּוֹךְ כּפּוֹ… בּקיצוּר, כּן! הוּא הבין את כּוונתי, והוּא עוֹמד וּמוֹציא פּינקס קטן ושוֹאלני: מַה שמי, וּמַה שם בּני, וּלאֵיזוֹ כּיתּה אני רוֹצה להכניסוֹ? אָמַרתּי בּלבּי: “כּה תּדבּר!” ואני מבאֵר לוֹ, כּי שמי כּץ, אַהרוֹן כּץ, ושם בּני מֹשה, כּלֹומַר מוֹשקה, ואני רוֹצה, שיִיכּנס לכּיתּה השלישית. ענה הוּא ואָמר: כּיוָן ששמי כּץ, ושם בּני מֹשה, כּלוֹמַר מוֹשקה, והוּא רוֹצה להיכּנס לכּיתּה השלישית, עלי להביאוֹ, הוּא אוֹמר, בּיאנוּאַר, ואז בּוַדאי יִיכּנס. המבין אַתּה? דיבּוּרים אחרים לגַמרי! אָכן, כּשמוֹשחים את האוֹפנים, נוֹסעים בּעגָלָה. ורק חסרוֹן בּדבר, שדחוּ את השׂמחָה עד יאנוּאַר. אבל מַה יש לעשׂוֹת? כּשמצַווים להמתּין, צריךְ להמתּין. יהוּדים אנַחנוּ, ויהוּדי מלוּמד בּצרוֹת…

בּא יאנוּאַר – ושוּב רעש וריצה, רָצוֹא וָשוֹב. היוֹם אוֹ מחר צריכה להיוֹת אספה, כּלוֹמַר, ישיבת המוֹעֵצה. שם יתאַספוּ הדירקטוֹר והאִינספּקטוֹר עם כּל המוֹרים של הגימנַאסיה, ורק לאַחַר האספה, כּלוֹמַר, לאחר ישיבת המוֹעֵצה, נדע, אִם נכנַס, אוֹ לא נכנַס. הגיע היוֹם המיוּעד – זוֹ שלי אֵיננה בּבּיִת. אֵין ארוּחַת־צהריִים, אֵין מיחַם, אֵין כּלום. היכן היא? בּגימנַאסיה היא. כּלוֹמַר, לא בּתוֹךְ הגימנַאסיה, אֶלָא אֵצל הגימנַאסיה. מסתּוֹבבת בּחוּץ, בּצינַת החוֹרף, למן השכּמַת הבּוֹקר וּמחַכּה עד אשר יֵצאוּ מן האספה, כּלוֹמַר, מישיבת המוֹעֵצה. הקרה לוֹהטת, סוּפת־שלג סוֹעֶרת – והיא סוֹבבת בּחוּץ, אֵצל הגימנַאסיה, וּמחַכּה. מה החרדה? כּמדוּמה לי, יוֹדעת אַתּ גם יוֹדעת, שהדירקטוֹר הבטיחַ לי, וּמסתּמא דברוֹ קוֹדש, וּבפרט… המבין אַתּה? אבל צא ודבּר עם אִשה! בּקיצוּר, מחכַּה היא שעה, מחַכּה שתּי שעוֹת, מחַכּה שלוֹש שעוֹת, מחַכּה אַרבּע שעוֹת, כּל הילָדים כּבר יצאוּ מן הגימנַאסיה ונפוֹצוּ אִיש לביתוֹ, ועדיִין היא מחַכּה. מַה יוֹעילוּ לךָ דיבּוּרים ארוּכּים – היא חיכּתה כּל־כּךְ, עד שניתּן לָה חפצה: נפתּחָה הדלת ויצא משם אַחַד המוֹרים. קפצה אֶל המוֹרה ותפסה לוֹ בּבגדוֹ, אִם אֵינוֹ יוֹדע, בּמה נגמרה האספה, כּלוֹמַר, ישיבת המוֹעֵצה? אָמַר לה: "לָמה לא יֵדע? קיבּלוּ, הוּא אוֹמר, בּסַךְ־הכּל שמוֹנים וַחמשה ילָדים, שמוֹנים וּשלוֹשה נוֹצרים וּשני יהוּדים. שאלה אוֹתוֹ: מי וָמי היהוּדים אָמר לָה: אֶחָד שפּסלזוֹן ואֶחָד כּץ. שמעה אֶת השם המפוֹרש כּץ – רצה כּחץ מקשת ונפלה לתוֹךְ הבּיִת בּשׂמחָה ובצהלה: “מַזל טוֹב! מוֹדה אני לךָ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! מוֹדה אני לךָ! קיבּלוּהוּ!”… וּבשעת מַעשׂה דמעוֹת עוֹמדוֹת בּעֵיניה. אני עצמי וַדאי שגם אני נהנה בּלבּי מן המַעשׂה, אבל לָצאת בּמחוֹל איני מחוּייב – הלא לכךְ גבר אני ולא אִשה. “רוֹאָה אני, היא אוֹמרת, כּי אַתּה אֵין דעתּךָ נוֹחָה בּיוֹתר מזה?” “מנַיִין, אני אוֹמר, לָמַדתּ פּשט זה?” “כּךְ, היא אוֹמרת, משוּם שמַלאָךְ קר אַתּה. אִילוּ ידעתּ, היא אוֹמרת, כּמה התּינוֹק עלוּב־הנפש מפרכּס, כּי־עתּה, היא אוֹמרת, רצתּ זה־כּבר להזמין לוֹ מַדים של גימנַאזיסט, היא אוֹמרת, וכוֹבע וילקוּט, היא אוֹמרת, והיִית עוֹשׂה, היא אוֹמרת, סעוּדה לידידים טוֹבים”. “מה עניין סעוּדה לכאן, אני אוֹמר, לפתע פּתאוֹם? וכי שׂמחַת בּר־מצוָה היא זוֹ, אני אוֹמר, או שׂמחַת אירוּסין?” כּךְ אני אוֹמר לָה דווקא בּנַחַת, כּי הלא גבר אני ולא אִשה. הרעימה פּניה מִתּוֹךְ רוֹגז וחָדלה לדבּר. ואִשה כּי תּחדל לדבּר, הלא גרוּעה היא אֶלף מוֹנים משהיא מקללת, כּי כּשהיא מקללת, אַתּה שוֹמע, לכל הפּחוֹת, קוֹל אָדם, ואִילוּ כּךְ – דבּר אֶל העֵצים ואֶל האבנים!… בּקיצוּר, מַה סבוּר אַתּה? מסתּמא היתה ידה על העֶליוֹנה, כּי כּשהיא רוֹצה, כּלוּם מי יעמוֹד בּפני רצוֹנה?…

על כּל פּנים, עשׂינוּ סעוּדה, קראנוּ לידידינוּ וּלאַנשי שלוֹמנוּ, ואֶת זה שלי הלבּשנוּ מכּף רגלוֹ ועד קדקדוֹ, מַדים יפים מאוֹד עם כּפתּוֹרי־כסף, כּוֹבע של גימנַאזיסט וצעצוּע מפּניו – שׂר־הפּלךְ לכל דבר!… בּוֹ, בּהקטן עלוּב־הנפש, קיימנוּ בּאמת מצוָה גדוֹלָה, נפחנוּ בּוֹ נשמה חדשה, מַמש הֶחיִינוּ אוֹתוֹ. פּניו הזהירוּ, אני אוֹמר לךָ, כּשמש בּתקוּפת תּמוּז! המסוּבּים שתוּ לחַיִים וּבירכוּ אוֹתנוּ על הכּוֹס, כּמנהג העוֹלָם: “יהי רצוֹן, שיִלמַד בּשלוֹם ויִגמוֹר בּשלוֹם את הגימנַאסיה ויֵלךְ בּשלוֹם הלאָה, הלאָה, עד האוּניברסיטה”… “אֶט, אני אוֹמר, אֵין אני צריךְ לכךְ, שירחיק לכת, נקיֵים אֶת עוֹלָמנוּ גם בּלא זה. יעבוֹר־נא אֶצלי, אני אוֹמר, אֶת הכּיתּוֹת הראשוֹנוֹת של הגימנַאסיה, ואַשׂיאֵהוּ אִשה בּעֶזרת השם”… נַענתה זוֹ שלי בּגיחוּךְ קל, כּשהיא מַבּיטה בּשעת מַעשׂה אֵלי בּעֵינַיִים: “אִמרוּ לוֹ, היא אוֹמרת, כּי טעוּת גדוֹלָה בּידוֹ; עדיִין הוֹלךְ הוּא, היא אוֹמרת, לפי השיטה הישנה”… “אִמרוּ לָה, אני אוֹמר, כּי כּה יִתּן לי אלוֹהים, אני אוֹמר, וכה יוֹסיף לי בּרכוֹת, אִם השיטה הישנה, אני אוֹמר, לא היתה טוֹבה מן השיטה החדשה”… אָמרה היא: “אִמרוּ לוֹ, היא אוֹמרת, כּי אֵין הוּא, בּמחילָה מכּבוֹדוֹ, אֶלָא…” נתנוּ המסוּבּים אֶת קוֹלָם בּצחוֹק: “אוֹי, רב אַהרוֹן, הם אוֹמרים, אִשה יש לךָ, בּלא עֵין־הרע, אֵשת־לפּידוֹת, לא אִשה, אֶלָא קוֹזאק!”… בּתוֹךְ כּךְ טעמוּ המסוּבּים מן היין טעימה כּהלָכה ונתבּסמוּ, ויצאוּ בּריקוּד, כּאשר ציוָה אלוֹהים; הכניסוּ את שנינוּ בּמַעגָל, וגם את הקטן בּתוֹכנוּ, ורקדוּ כּל אוֹתוֹ הלילה עד אוֹר הבּוֹקר. וּבבּוֹקר קמנוּ והלכנוּ עמוֹ לשם. כּשבּאנוּ לשם, עדיִין היתה מסתּמא השעה מוּקדמת, השער והדלָתיִים סגוּרים, לא נראָה, כּמוֹ שאוֹמרים, אַף כּלב שוֹטה בַּחוּץ. לאַחַר שעמַדנוּ בּחוּץ שעה ארוּכּה וקפאנוּ היטב בּקוֹר, חָיתה מַמש נַפשנוּ, כּשפּתחוּ לָנוּ אֶת הדלת והניחוּ לָנוּ, בּרוּךְ השם, להיכּנס פּנימה. עד מהרה התלקטוּ וּבאוּ הקטנים, פּרצוּ מן החוּץ חבוּרוֹת חבוּרוֹת, אִיש ילקוּטוֹ על שכמוֹ, וקם שאוֹן ורעש ודיבּוּר וּצוָחָה וּצחוֹק של גרוֹנוֹת צעירים – יריד לכל דבר! בּתוֹךְ כּךְ ניגש אֵלינוּ אֶחָד בּכפתּוֹרי־זהב, כּפי הנראֶה, מוֹרה ממוֹרי הגימנַאסיה, אוֹחז בּידוֹ גלָיוֹן של נייר ושוֹאֵל אוֹתי: מה חפצי? הראֵיתי לוֹ על זה שלי, כּי אוֹתוֹ הבאתי לחדר, כּלוֹמַר, לגימנַאסיה. שאל אוֹתי: לאֵיזוֹ כּיתה? אָמַרתּי לוֹ: לכּיתּה השלישית; זה לא כּבר, אני אוֹמר, קיבּלוּהוּ. שאל אוֹתי: מַה שמוֹ? אָמַרתּי לוֹ: כּץ, מֹשה כּץ, כּלוֹמַר – מוֹשקה כּץ. אָמַר לי: מוֹשקה כּץ? מוֹשקה כּץ אֵין אֶצלוֹ בּכּיתּה השלישית; יש אֶצלוֹ, הוּא אוֹמר, אֶחָד כּץ, אבל לא מוֹשקה, אֶלָא מֶרדוּךְ כּץ… אָמַרתּי לו: אֵיזה מֶרדוּךְ? מוֹשקה, ולא מֶרדוּךְ! אָמַר לי: מֶרדוּךְ! והוּא תּוֹקע לי אֶת הנייר בפנַי. אני לוֹ: מוֹשקה! והוּא לי: מֶרדוּךְ! בּקיצוּר, מוֹשקה – מֶרדוּךְ, מֶרדוּךְ – מוֹשקה, וכךְ היִינו מְמַשְקִים וּמְמָרדְכִים, עד אשר נתבּרר ונתלבּן מַעשׂה נאֶה: מַה שמינה האָדוֹן הדירקטוֹר לכּץ שלי – נפל בּחלקוֹ של כּץ אַחר. המבין אַתּה דבר כּהוייתוֹ? טעוּת גוֹי מוּתּר!… אָמנם קיבּלוּ, כּפי המוּסכּם והמוּתנה, אֶת כּץ לגימנַאסיה, אבל לא אֶת כּץ שלי, אֶלָא כּץ אַחר. יש בּעירנוּ, עליךָ לָדעת, שני יוֹסף בּן שמעוֹן!…

מה אוֹמַר וּמה אסַפּר לךָ? צריךְ היִית לראוֹת אֶת צערוֹ של הקטן שלי, צער בּעלי חַיִים מַמש, כּשציווּ עליו, בּמחילָה מכּבוֹדוֹ, להסיר אֶת הצעצוּע מעל כּוֹבעוֹ! כּלה לפני חוּפּתה, בּשעת כּיסוּי־הראש, אֵינה שוֹפכת דמעוֹת הרבּה כּל־כּךְ, כּאשר שפךְ הקטן בּיוֹם ההוּא! לא הוֹעילוּ לי תּחנוּנַי, לא בּדברים רכּים ולא בּדברים קשים. “הרוֹאָה אַתּ אֵיפוֹא, אני אוֹמר לָה, אֶת אשר עוֹללתּ לוֹ? ולא אָמַרתי לָךְ, אני אוֹמר, כּי הגימנַאסיה שלָךְ שחיטה היא לוֹ? לוּא ירחמנוּ אלוֹהים, אני אוֹמר, שנצא מן הצרה הזאת בשלוֹם, שלא יבוּלע חָלילָה, אני אוֹמר, ליֶלד ולא יֶחלה אַחרי המַעשׂים האֵלה!”… "מוּטב שיֶחלוּ שׂוֹנאַי, היא אוֹמרת, אִם הם רוֹצים בּכךְ. התּינוֹק שלי, היא אוֹמרת, מוּכרח להיכּנס לגימנַאסיה. אִם לא נכנַס, היא אוֹמרת, עכשיו, יִיכּנס, אִם יִרצה השם, בּשנה הבּאָּה, אִם לא נכנַס, היא אוֹמרת, כאן, יִיכּנס בּעיר אַחרת – להיכּנס מוּכרח הוּא. אֶלָא אִם כּן, היא אוֹמרת, אֶסגוֹר חָלילָה אֶת עֵינַי והאָרץ תּכסני!… השוֹמע אתּה דיבּוּרים? ויד מי, סבוּר אַתּה, היתה על העֶליוֹנה – שלי אוֹ שלָה? אַל־נא נרמה אֶת עצמנו – כּשהיא רוֹצה, כּלוּם מי יעמוֹד בּפני רצוֹנה?…

על כּל פּנים, לא אַאריךְ לךָ עוֹד הרבּה. כּמה טילטוּלים וּנדוּדים שׂבעתּי עמוֹ, עד קצה השמַיִים נידחנוּ, בּכל עיר, בּכל מקוֹם שיֶש שם גימנַאסיה – שם היתה רגלנוּ, התיצבנוּ, נבחַנוּ, ודווקא עמַדנוּ בּמבחָן, ודווקא יצאנוּ בּכבוֹד מן המבחָן, ודווקא לא נכנַסנוּ. משוּם מה? משוּם האחוּזים הקצוּבים ליהוּדים! האמינה לי, בימים ההם אַף אני היִיתי רוֹאֶה את עצמי כּמשוּגָע: “שוֹטה! מה הרעש הזה? מה הריצה הזאת, שאַתּה רץ מעיר לעיר? לָמה לךָ זאת, לכל הרוּחוֹת הטוֹבוֹת? ואִם גם יִיכּנס לבסוֹף, מַה תּקוָתךָ כּי תּייחל?”… לא, אמוֹר מַה שתֹּאמַר – גדוֹלָה נַצחָנוּת! כּל הדבר כּוּלוֹ כּבר נַעשׂה אֶצלי למין עקשנוּת, עליךָ לָדעת, ולא נתקררה דעתּי עד שריחם עלי אלוֹהים ושלח לי בּאַחַת מערי פּוֹלין גימנַאסיה מיוּחדת בּמינה, “מסחָרית”, מקוֹם שמקבּלים שם על כּל תּלמיד נוֹצרי תּלמיד אֶחָד יהוּדי, שבּסַךְ־הכּל הרי זה עוֹשׂה חמשים אחוּזים ליהוּדים. אֶלָא מה? כּל יהוּדי הרוֹצה, שבּנוֹ יִיכּנס לשם, חַייב לָבוֹא עם הנוֹצרי שלוֹ, ואִם זה עוֹמד בּמבחָן, כּלוֹמַר הנוֹצרי, וּמַכניסים בּשבילוֹ את המצלצלים, כּלוֹמַר את שׂכר־הלימוּד, יש תּקוָה גם ליהוּדי… בּמקוֹם צרוֹר אֶחָד מַעמיס היהוּדי על שכמוֹ שני צרוֹרוֹת. המבין אַתּה, עד היכן הדברים מַגיעים? לא די שלבּי חָרד על בּני, אֶלָא שצריךְ אני להטריד את דעתּי גם על בּנוֹ של אַחר, שאִם חָלילָה לא יעמוֹד עֵשׂיו בּנסיוֹן, אָבד סברוֹ וּבטל סיכּוּיוֹ של יעקוֹב… וכךְ הוה. עד שמצאתי את הנוֹצרי, אֶחָד סַנדלָר וּשמוֹ חוֹליאַוואַ, נמַקוּ עֵינַי. לבסוֹף, כּשהגיע הדבר לידי עֶצם המַעשׂה, כּסבוּר אַתּה, שהסַנדלָר שלי לא ירד חַיִים שאוֹלָה, כּקוֹרח בּשעתוֹ? ודווקא בּלימוּדי קוֹדש שלָהם, בּ“דת־אֵל”! וּמַה יוֹעילוּ לךָ דיבּוּרים ארוּכּים, זה שלי מוּכרח היה בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ לישב עמוֹ וּלשנן לוֹ “דת־אֵל”… שמא תּשאַל: מנַיִין לוֹ להקטן שלי דת־אֵל של גוֹיִים? אַל תּשאַל זאת, משוּם שההוּא יֶש לוֹ מוֹחַ, שלא תּמצא דוּגמתוֹ בּכל האִימפּריה כּוּלָה!…

בּקיצוּר, השם יִתבּרךְ היה בעֶזרנוּ – שניהם נכנסוּ בּשעה טוֹבה וּמוּצלָחַת. וּבכן, כּבר מוּכן אַתּה וּמזוּמן? כּשעמדוּ לרשוֹם בּספר ולקבּל קבּלה – והגוֹי שלי אֵיננוּ! מה הדבר? אֵין הוּא רוֹצה, הערל, שבּנוֹ יֵשב בּתוֹךְ הרבּה יהוּדים כּל־כּךְ, גם אם תּתּן לוֹ כּל המַכּוֹת שבּעוֹלָם! אוֹמר הוּא: לָמה לוֹ זה, והלא כּל הדלתוֹת בּין כּךְ וּבין כּךְ פּתוּחוֹת לפניו, ויש בּידוֹ להיכּנס לכל מקוֹם שלבּוֹ חָפץ! ואַתּה צא ואמוֹר לוֹ, שאֵין הדין עמוֹ! “אִם כּן, אני אוֹמר, מַה בּקשתךָ, אדוֹני חוֹליאַוואַ?” אָמַר לי: “לא כּלוּם”. בּקיצוּר, פּניתי כּה וָכה, מצאתי אנשים טוֹבים, מאַנשי שלוֹמוֹ, שהכניסוּ ראשם בּעבי הקוֹרה, והלכנוּ עמוֹ לבית־מַרזחַ, השקינוּ אוֹתוֹ כּוֹס רוָיה, אַחַת וּשתּיִים ושלוֹש, ועד שנעתּר לי וזכיתי לראוֹת את הפּתקה הטוֹבה, יצאו עינַי מחוֹריהן, וסוֹף־כּל־סוֹף, בּעזרת השם יִתבּרךְ, בּירכתּי “בּרוּךְ שפּטרני”.

בּאתי לביתי – והנה צרה חדשה. מה אֵירע שוּב? זוֹ שלי התבּוֹננה בּדבר ונמלכה בּדעתּה: הכּיצד? בּן יחיד ומיוּחָד, עיִן אַחַת בּראשה, כּלוּם הוּא יֵשב שם ואנַחנוּ כּאן? מכּיוָן שכּךְ, היא אוֹמרת, מַה מוֹעיל לָה בּעוֹלָמה? “אִם כּן, אני אוֹמר, מַה רצוֹנךְ, למשל?” “רוֹצה אני, היא אוֹמרת, להיוֹת עמוֹ”. “והבּיִת, אני אוֹמר, מַה יהא עליו?” “הבּיִת, היא אוֹמרת, בּיִת הוּא”… קוּם אֵיפוֹא והגש אֵליה עצוּמוֹתיךָ! בּקיצוּר, מַה יוֹעילוּ לךָ דיבּוּרים ארוּכּים, זוֹ עמדה ונסעה עמוֹ לשם, ואני נשאַרתּי לבדי, שׂוֹרר יחידי בּכל הבּיִת כּוּלוֹ. ואַתּה ציֵיר־נא לעצמךָ את מַעמַד הבּיִת – על כּל שׂוֹנאַי! החַיִים חָדלוּ להיוֹת חַיִים, המסחָר חָדל להיוֹת מסחָר, הכּל ירד אַרצה, ואנחנוּ התחַלנוּ להחליף בּינינוּ מכתּבי־ידידוּת. אני כּוֹתב לָה, והיא כּוֹתבת לי. אני לָה: “שלוֹם לזוּגָתי היקרה”, והיא לי: “שלוֹם לבעלי היקר”… “בּשם אלוֹהים, אני כּוֹתב לָה, מַה תּהא תּכליתי? הלא אֵין אני אֶלָא אָדם, שרוּי בּלא בּעלת־בּיִת, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים”… בּקיצוּר, כּל טענוֹתי נשׂאָה הרוּחַ, וּמסתּמא ידה היתה על העֶליוֹנה. כּי כּשהיא רוֹצה, כּלוּם מי יעמוֹד בּפני רצוֹנה?…

על כּל פּנים, אני מסַיים לךָ את המַעשׂה. החרבתּי את בּיתי, הפכתּי את מסחָרי לתל־שממה, מכרתּי כּל מַה שהיה לי, נתדלדלתּי וטילטלתּי את עצמי, בּמחילָה מכּבוֹדי, לשם, אליהם. בּאתי לשם, אליהם, התחַלתּי להתבּוֹנן על סביבוֹתי, לראוֹת ולָדעת היכן אני בּעוֹלָם, להריחַ, לפשפּש, עד שמצאתי לי בּצרוֹת וּביִיסוּרים דרךְ כּל־שהיא, נכנַסתּי לשוּתּפות עם אַחַד הסוֹחרים, שנראָה לי כּאָדם מהוּגָן, בּעל־בּיִת חָשוּב וּקצת גבּאי בּבית־הכּנסת, אַךְ בּעֶצם תּוֹכוֹ מתעתּע ונוֹכל, גַנַב־כּיס, שהביא עלי כּלָיה, הציגני כּמעט כּלי ריק! והלא תּבין מסתּמא, כּמה ירדתּי פּלָאִים וראשי שח לעפר. בּינתיִים בּאתי פּעם אַחַת לביתי, והנה זה שלי הוֹלךְ לקראתי בּמַראֶה משוּנה, לא כּתמוֹל־שילשוֹם, פּניו מַסמיקים קצת והצעצוּע אֵין בּכוֹבעוֹ. אָמַרתּי לוֹ: “שמַע־נא, מֹשהל, אַיֵה הצעצוּע שלךָ?” אָמַר לי: “אֵיזה צעצוּע?” אָמַרתּי לוֹ: “הכּפתּוֹר”. אָמַר לי: “אֵיזה כּפתּוֹר?” אָמַרתי לוֹ: “הכּפתּוֹר שעל כּוֹבעךָ; אַךְ בּעֶרב יוֹם טוֹב שעבר קניתי כּוֹבע חָדש עם כּפתּוֹר חָדש”. הסמיק יוֹתר מבּתּחילָה ואָמַר לי: “הסירוֹתי”. אָמַרתּי לוֹ: “מַה פּירוּש הסירוֹת?” אָמַר לי: “בּן־חוֹרין אני”. אָמַרתּי לוֹ: “מה פּירוּש בּן־חוֹרין אַתּה?” אָמַר לי: “כּוּלָנוּ בּני־חוֹרין”. אָמַרתּי לוֹ: “מה פּירוּש כּוּלכם בּני חוֹרין?” אָמַר לי: “אֵין אָנוּ הוֹלכים עוֹד לבית־הספר”. אָמַרתּי לוֹ: “מַה פּירוּש אֵין אַתּם הוֹלכים עוֹד לבית־הספר?” אָמַר לי: “עשׂינוּ יד אַחַת והכרזנוּ שביתה נגד המשטר הרקוּב של ממשלת־הזדוֹן”. אָמַרתּי לוֹ: “מַה פּירוּש אַתּם עשׂיתם יד אַחַת? מי שָׂמכם לעוֹשׂים אֶצלנוּ, לאַנשי יד אַחַת? וּמַה לךָ וּלממשלת־הזדוֹן? כּלוּם מפּיךָ היא חַיה? וכי לכךְ, אני אוֹמר, דילדלתּי את עצמי, הפקרתּי את חַיי בּשבילךָ, שתּקוּם אַחַר־כּךְ ותעשׂה יד אַחַת ותכריז שביתוֹת? אוֹי ואבוֹי, אני אוֹמר, לךָ ולי וּלכוּלָנוּ! הלוַאי יִשמרנוּ אלוֹהים, אני אוֹמר, שבּסוֹפוֹ של דבר לא יחוּל העווֹן על ראשיהם של יהוּדים, שהרי בּכל מקוֹם, אני אוֹמר, היהוּדי הוּא השׂעיר לעזאזל, התּרנגוֹל לכפּרה!”… כּךְ אני אוֹמר לוֹ וּמדבּר דברים כּמתלהמים, מַטיף לוֹ מוּסר, כּדרכּוֹ של אָב המדבּר אֶל בּנוֹ. והלא יֶש לי אִשה, יאריךְ לָה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוא ימים ושנים, וַהרי היא בּאה בּמרוּצה וּפוֹצה עלי פּיה בּמַענה־לשוֹנה, כּךְ וכךְ, כּי כּבר פּג טעמי, כּי אֵיני יוֹדע ואֵיני מַרגיש כּלָל, היא אוֹמרת, מַה שנַעשׂה עכשיו בּעוֹלָמנוּ, כּי בּימינוּ קם לעֵינינוּ, היא אוֹמרת, עוֹלָם אַחר, עוֹלָם חָדש, עוֹלָם חָכם ונבוֹן, עוֹלָם פּתוּחַ, עוֹלָם חָפשי, עוֹלָם, היא אוֹמרת, של חירות ושויוֹן לכל אָדם, אֵין עשיר ואֵין דל, אֵין אדוֹנים ואֵין עבדים, אֵין כּבשׂים ואֵין גוֹזזים, אֵין כּלָבים נוֹשכים ואֵין נשוּכים, אֵין עכבּרים מכרסמים ואֵין מכוּרסמים… “ראוּ גם ראוּ, אני אוֹמר, מאַיִן בּאה לָךְ אִשתּי, לשוֹן משוּנה כּל־כּךְ? מין שׂפה חדשה וּדברים חדשים! אֶפשר, אני אוֹמר, כּיוָן שכּבר הגעתּ לכךְ, תּקוּמי ותפתּחי את הלוּל וּתשלחי גם את התּרנגוֹלוֹת, אני אוֹמר, קיש־קיש, לחָפשי?”… והרי היא ניצתת כּאֵש, כּאִילוּ שפכתּי על ראשה עשׂרה קיתּוֹנוֹת של רוֹתחים, ומציפה על פּנַי אֶת מי המַבּוּל, כּיד הָלשֹון הטוֹבה עליהן… מילא, על־כּרחי אני עוֹמד כּנזוּף לשמוֹע את הדרשה עד הסוֹף. אֶלָא שחסרוֹן בּדבר, שאֵין לָה סוֹף. “יוֹדעת אַתּ מה, אני אוֹמר, הסי, אני אוֹמר, אבל דַי לָךְ, אני אוֹמר, – ואני מַכּה בּידי על לבּי –: חָטאתי, אני אוֹמר, עויתי וּפשעתּי, אני אוֹמר, וקץ לדבר, אני אוֹמר, וּבלבד שיהא שקט!” אֶלָא שהיא אֵינה רוֹצה לשמוֹע כּלוּם. לא, היא אוֹמרת, חָשקה נַפשה לָדעת, היא אוֹמרת, כּל־כּךְ לָמה, והכיצד, והיִיתּכן, וּבפירוּש, ואַדרבּה, ודווקא, וּמה זאת אוֹמרת, וּכלוּם אֶפשר הדבר, ועוֹד פּעם, ועוֹד פּעם, ואָמנם עוֹד פּעם!…וּמוֹסיפה והוֹלכת…

בּבקשה ממךָ – מי הוּא זה אשר בּדה מלבּוֹ… אִשה!



  1. אוֹת בּאָלף־בּית הרוּסית, שהיוּ הוֹגים אוֹתה כּיוֹד סגוּלָה, ושאֵינם בּקיאים בּלָשוֹן היו מַחליפים אוֹתה בּכתב בּאָלף סגוּלה. – עם המַהפּכה הרוּסית דנוּ את האוֹת לגניזה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49249 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!