אין דבר מביך יותר מאותו הרגע שבו אדם מבחין, שלבושו לוקה בחסר. במקרים מסויימים אין הוא יכול להופיע בחברה כלל, כי החברה אינה מבדילה בין רווק זקן לאדם נשוי, ודורשת משניהם מידת מה של צניעות. העדר כפתור במכנסיים מעורר אצל רבים, בעלי משפטים קדומים, סלידה רבה. החברה אינה שופטת את הדבר מבחינה עניינית, ואין היא שוקלת אותו מבחינה פסיכולוגית ומבחינה מעשית כאחד. היא שוכחת, שהרווק הזקן יכול להיות גם ביישן גדול, שלא היה מעז להביא את המכנסיים בעלי הכפתור החסר לרעיית חברו, בבקשה להוסיף את החסר ולהחזיר את הלבוש לשלמותו הנאה, שתעיד על סדר מופתי. אם היה פונה בבקשה דומה ועם מכנסיו לבתה של בעלת הבית שלו, מי יודע, אם לא היה מעורר בלב הנערה החסודה מידה מסוימת של בוז לאישיותו, בוז שללא ספק היה במקומו.
וכך, לא נותר לרווק הזקן שרוצה לשמור על שמו הטוב אלא לתפור את הכפתור למכנסיו בכוחות עצמו.
אם יעלה מישהו את הטענה, שהיה יכול לפנות בבעיה עדינה זו לחייט שתפר לו את המכנסיים, הרי גם המציעים זאת יוצאים מתוך הנחה מוטעית. אילו באתי אל החייט שלי והייתי אומר לו: “הנה לך המכנסיים, חסר לי שם ושם כפתור, נא לתפור לי אותו,” הייתי הופך מטרה ללעג, משום שתפירת כפתור נראית כדבר של מה בכך בעיני החייט, וכך גם בעיני הצבור כולו. בטוח, שכל אחד היה נדהם אילו שמע, שחייט חייב לתפור כפתור למכנסי רווק זקן. פירושו של דבר שאיש כזה היה מצטייר בעיני כולם כלא יוצלח, כאדם מפונק ורכרוכי, כטיפש מנופח וכדומה.
מסיבות אלו תפרתי לי את הכפתור בעצמי.
תחילה שמתי סיכה כתחליף לכפתור שנשר. אז באחד הימים, בעת נסיעה בחשמלית, חדרה הסיכה דרך הבד לגופי, ובאותו הרגע הגעתי למסקנה, שעלי לתפור את הכפתור ולא להשתמש במקומו בסיכה.
אני מודה בציניות מסוימת, שתחילה, כאשר הבחנתי באבדן אותו הכפתור, לא השפיע עליי הדבר בצורה דרמטית. רק בלילה, כאשר נזכרתי במבטים המשונים שעקבו אחריי במשך כל הערב בבית הקפה, ושלא פסקו גם כאשר כפתרתי את המעיל, הגעתי לידי החלטה, שאתקין במקום הכפתור החסר כפתור חדש, גזור מהווסט שלי. העדר כפתור אחד על וסט לא נורא כל כך כמו אבדן כפתור אחד במכנסיים. בווסט זה נראה כאילו הוא לא מכופתר כהלכה, דבר שכיח אצל רווקים זקנים, כפי שידוע לי מנסיוני שלי. אבל אין בזה עלבון לסביבה. ואולם המצב שונה, אם הדבר נוגע לאותו פריט לבוש שדיברתי בו.
מסיבות אלו התכוננתי לתפור לי את הכפתור בעצמי. אני זוכר, שבמשך כל אותו יום הייתי נרגש איכשהו ושההתרגשות הלכה וגברה ככל שהרהרתי בכך יותר. לא רציתי לשאול, כיצד תופרים כפתור, כדי שלא יחשבו אותי לטיפש, אף שבמקרה זה, עליי להודות בכנות, אכן הייתי טיפש.
ראיתי לנכון לגשת קודם כול לספריית המוזיאון כדי לשאול אנציקלופדיה, שבה חיפשתי באות ת', במונח “תפירה”.
אני מוחה נגד הדעה הרווחת אצלנו, שהאנציקלופדיה שלנו שלמה. על תפירת הכפתורים אין שם דבר תחת האות ת‘, במונח “תפירת כפתורים”. מונח כזה לא קיים בכלל! באות כ’ אמנם מצאתי את המונח כפתור, אבל שם היה כתוב: “הכפתור הוא אביזר לבוש, שבו מחוברים שני חלקים. הכפתורים מחוזקים בעזרת תפירה. המצרים הקדומים כבר השתמשו בכפתורים, ואילו היוונים והרומאים לא ידעו מהם כפתורים. אצלנו בצ’כיה הופיעו הכפתורים עם בוא הנצרות.”
חיפשתי בערך “נצרות” אזכור כלשהו לכפתורים, אבל שם הם לא הוזכרו כלל. אולי אוכל למצוא לפחות איך המצרים הקדמונים תפרו כפתורים. בכרך מ', בערך “מצרים” אני קורא: “בכפות הידיים של כוהני האל רה שמתו, נהגו להניח כפתורי זהב וכך לקבור אותם.” אבל איך תפרו את הכפתורים לא נאמר שם.
לכן לא נותר לי אלא לסמוך על כוחי להסיק דבר מדבר. בחשיבה הגיונית הגעתי לידי מסקנה, שהכי טוב הוא לפעול בשיטת השלבים. להתקדם באופן שיטתי! על כן בחנתי כפתורים. נוכחתי לדעת, שלכפתור ארבעה חורים.
תחילה היתה זו חידה בעיני לשם מה הדבר, אך בהמשך תחקירי, מה השפעת אותם החורים על כל העניין, גיליתי, שלפי כל הסימנים עובר דרכם חוט, שכנראה מושחל דרך אותם החורים בעזרת כלי מלאכה, דהיינו מחט. ומחט, כפי שקראתי באנציקלופדיה, אינה אלא סוג של קנה פלדה דק ובו חריר הנקרא משום מה קוף. דרך חריר זה אנחנו משחילים חוט ובתנועה נמרצת, כך יש להניח, אנחנו תוקעים את הכפתור על החוט ואיכשהו דוקרים בו במכנסיים.
הדמיון שלי עבד בקצב מזורז. מכיוון ששמעתי שפלדה היא שבירה, קניתי לי תריסר תריסרי מחטים. מלבד זה קניתי תריסר סלילי חוטים שונים, לרוב שחורים. חוטים לבנים קניתי רק כדי להשתמש בהם במקרה שהחוטים השחורים לא יוכיחו את עצמם. היה לרשותי גם חוט חום, שבו רציתי להשתמש רק במקרה הקיצוני ביותר, אם ייכשלו גם החוטים השחורים וגם הלבנים.
בחנות שקניתי בה את כל הציוד שאלו אותי, אם לא הייתי רוצה גם אצבעון. הבנתי שזה דבר בעל חשיבות רבה וקניתי עשרים. הגעתי לידי מסקנה הגיונית, שלפי משמעות המילה שמים את האצבעון על האצבעות. מאיזו סיבה ולאיזו מטרה נשארו חידה בעיניי. אבל כדי לא לשגות, קניתי עשרים אצבעונים, מכיוון שיש עשר אצבעות בידיים ועשר ברגליים.
כאשר הלכתי הביתה על כל הציוד שנקנה, הרגשתי כמו קוסם. בבית ביקשתי להסיק היטב את החדר ולהביא לי שלושה בקבוקי יין טוב, ואחרי שהתחזקתי בארוחת ערב דשנה וביין, הוצאתי את המכנסיים המסכנים וניגשתי במרץ למלאכה. עד היום אני זוכר את מאבק האיתנים האכזרי!
בבוקר מצאו אותי שוכב על הרצפה, לבוש רק תחתונים וגופייה, מלופף בארבעה־עשר אלף מטר חוטים מצבעים שונים. ישנתי על מאתים מחטים ואת המכנסיים מצאו תפורים לספה; על אצבעות הידיים והרגליים היו לי עשרים אצבעונים והשוק שלי היה תפור לשטיח.
מה יכולתי לעשות קניתי לי מכנסיים חדשים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.