1
תכונת היסוד של כל אדם היא לא להחזיר דברים שמצא אותם. אל דבר שמצא חש האדם רוך בלתי רגיל. הוא מתחבב עליו ואין הוא מסוגל עוד להיפרד ממנו.
לעומת זאת שכיח מאוד שאדם מאבד משהו, שאם לא כן היה המשפט הקודם מאבד את תוקפו.
כל עוד קיימים עיתונים, והאנושות חיה קיום חייתי למחצה, היה האדם מאבד דברים בדיוק כמו בימינו.
הצייד הקדמון איבד גרזן אבן וחפצים אחרים, שנמצאו רק כעבור אלפי שנים, ועל כך מעידים המוצגים המרובים במוזיאונים ובאוספים הפרטיים.
עם צמיחת התרבות היה, כמובן, נחוץ להסדיר את היחס המשפטי בין אזרח אחד, שאיבד משהו, לבין השני, שמצא את הדבר. ואז מופיע חוק המעניש את מה שמכונה “הסתרת דבר מציאה”. אך כדי שחוק זה לא יהיה אכזרי כל כך, מופיעה מאוחר יותר הוראה על פרס למוצא הישר. יושר מתוגמל בעשרה אחוזים מהסכום או מערך החפץ שנמצא ונמסר כחוק.
ואולם לי עצמי קרה לפני המלחמה מקרה, שהרשות לא קיימה, אולי מחוסר ידיעה, את ההוראה בדבר גמול למוצא הישר הלכה למעשה.
באחד הלילות, משוטט על פני פראג, מצאתי בשדרת נָא פְשיקוֹפֵּך מטבע של עשרה הלרים. על כן פניתי למטה המשטרה, ושם מסרתי ביושר את כל הסכום לפקח בתורנות, ודרשתי ששמי יופיע בעיתונות ושאקבל את הפרס של הלר אחד המגיע לי. ואולם פקח המשטרה פתח עלי בצעקה, שהוא מכיר אותי ואמר רק שתי מילים: “מאחורי הסורגים!”
בבוקר הובילו אותי לאיזה איש בקומה הראשונה, שרשם אתי פרוטוקול, ועל יסוד חוק המלקות הוטל עליי קנס של חמש קרונות, ובמקרה של אי תשלום – מעצר של 48 שעות. נאלצתי לקבל את התנאי השני, כדי להרוויח מהמדינה, וכך האכילו אותי בתא מס' 4 יומיים. אף על פי כן נשבעתי, שאם בעתיד אמצא משהו, לעולם לא אחזיר אותו. לצערי הרב לא מצאתי דבר אלא תינוק שנזנח בפרוזדור של בית, שנכנסתי אליו כדי לקשור לי שרוך נעל. השארתי את המציאה במקומה.
2
אנה בּוּקְלוֹבָה, מנקה מסְטְרֵשוֹבִיצֶה, הלכה בשעה חמש בבוקר לווינוהראדי להרתיח כביסה אצל משפחה, שאצלה עבדה בניקוי הבית. בשעה שעברה את מסילת החשמלית ליד מנזר הצלבנים, מעדה באיזה חפץ.
באופן אוטומטי הביטה באותו חפץ, וכבעלת תפיסה מהירה מולדת ניחשה נכונה, שמדובר בתיק עור.
היא פתחה אותו ומצאה בו מיני ניירות שלא אמרו לה דבר. משום שהיתה נשמה טובה מטבעה וישרה עד העצם, ניגשה מיד למטה המשטרה, והניחה שם את המציאה בפני הפקיד התורן.
בשעת בדיקת תוכן התיק החוויר הפקיד, קם ובישר לאנה בוקלובה בקול רועד: “אני מברך אותך. את מצאת שבעה מיליון שמונה מאות תשעים ושישה אלף ושש מאות קרונות.”
אנה בוקלובה הביטה על פקיד המשטרה בחוסר הבנה מוחלט ורק חזרה אחריו: “שבע מאות שמונים ותשעה אלף ושש מאות קרונות.”
“כן,” אמר פקיד המשטרה, “שבע מאות שמונים ותשעה אלף ושש מאות קרונות. שבי, ארשום אתך פרוטוקול.”
“אדוני, אני מבקשת אותך, תן לי ללכת,” פרצה לפתע אנה בוקלובה בבכי. “הרי אני לא אשמה בכלום ועליי להרתיח כביסה בווינהראדי. אני באמת רק מעדתי בזה.”
“אבל גברת, הרי זה כלום, רק דבר פורמלי. עניין כזה חייב חקירה רשמית. זה יגיע לבורסת העיתונות1 והשם שלך יהיה בכל העיתונים.”
“ישו מריה, אדון יקר,” קראה אנה בוקלובה בבכי, “איזו בושה! אני קמה בבוקר בתור אשה הגונה ובערב צריך להופיע השם שלי בעיתונים. מריה הבתולה, עוד צרה כזאת. כל החיים אני עובדת קשה כמו כלב, מסטושביצה אני הולכת ברגל לווינהראדי, מווינהראדי לליבן, הכול כביסה, מליבן להְלוּבּוֹצֶ’פִּי לנקות דירה, הבעל שלי מוציא את הכל על שתייה, הילדים הולכים בסמרטוטים. אני לובשת את החצאית האחרונה שלי…”
“אבל גברתי היקרה,” ניחם אותה פקיד המשטרה, “זו חובתי לרשום אתך פרוטוקול, אל תבכי, הרי מדובר במיליונים.”
“אלוהים שבשמים,” המשיכה אנה בוקלובה להתייפח, “מדובר במיליונים. אבל אני לא עשיתי שום דבר. איזו צרה על הראש הזקן שלי. אני שמחה, אם אני מרוויחה מספיק לחם בשביל כל הפרחחים שלי. הכול התייקר עכשיו ואם הייתי מבקשת בווינהראדי שיוסיפו לי קרונה אחת בשביל סבון, היו זורקים אותי לרחוב ואחר כך, לכי וחפשי כביסה אחרת. להרבה טוב עוד לא זכיתי בחיים שלי, אבל גם לא גנבתי שום דבר וכיבסתי אפילו נדוניות שעוד לא ספרו אותן.”
“גברתי היקרה, תירגעי, הרי מדובר בעשרה אחוזים.”
“אני לא רוצה שום עניים עם אחוזים. אדון יקר, תן לי ללכת הביתה,” בכתה אנה בוקלובה בקולי קולות. “אני אמות מהצרה הזאת. אני צריכה להיות בשבע בווינוראדי. אחרת הכביסה תרתח יותר מדי זמן.”
פקיד המשטרה הביט עליה בכעס, השליך את התיק על השולחן וצעק: “עכשו כבר נמאס לי. מה שמך?”
“אנה בוקלובה, אדוני,” אמרה האישה הישרה.
“איפה את גרה?”
“בסטרשוביצה. בכביש.”
“מספר הבית?”
“67.”
“את נולדת?”
“כן, אדוני, אמא זיכרונה לברכה…”
“אני שואל אותך מתי נולדת?”
“בשבעים ושתיים.”
“איפה?”
“בבית.”
“אבל איפה בבית, בפראג או מחוץ לפראג?”
“בחוץ.”
“לעזאזל, איפה בחוץ?”
“בזָאבֵּייהְלִיצֶה,ליד פראג.”
“מה המחוז? מה את עושה, זקנה, את מתנדנדת לי כאן!”
אחרי שהחזירו אותה להכרה, נמשכה החקירה, והסתיימה במילים: “את רוצה את עשרת האחוזים? הגידי ברורות!”
“אלוהים ישמור, אדוני, רק תן לי ללכת. אמא שלי, ז”ל, תמיד הייתה אומרת: ’ביושר תגיעי הכי רחוק.'"
“תחתמי על הפרוטוקול.”
“בשם האב והבן,” נאנקה אנה בוקלובה וחתמה באטיות.
3
כעבור ארבע שעות בערך התייצב במטה המשטרה אדם צעיר, על פי המראה שלו אמריקאי מגולח.
“אני איבדתי,” אמר בגרמנית רצוצה, “את תיק העור שלי, שכנראה נפל מידי בלילה ברחוב.”
הוא מסר את גובה הסכום המדויק, את מה שכתוב על השיק, והוסיף: “לא הכסף הוא מה שחשוב לי כל כך, אבל מדובר בניירות מסחריים חשובים על אודות קניית מעי אווזים בזול.”
נרשם עמו פרוטוקול וכאשר הודיעו לו, שהמוצאת הישרה ויתרה על הפרס של עשרה אחוזים המגיע לה כחוק, אמר לעצמו האמריקאי, מלך מעי האווזים: “Well” והלך לדרכו, מסרב לרשום לעצמו את כתובתה של אנה בוקלובה.
עיתוני הערב הביאו טורים ארוכים על המוצאת הישרה שוויתרה על העושר.
4 🔗
את אנה בוקלובה הובילו לבית חולים, מפני שבעלה היכה אותה כמעט עד מוות אחרי שקרא בבית הבירה את עיתון הערב. מבית החולים הועברה למרפאה הפסיכיאטרית ומשם לבית החולים לחולי נפש בבּוהְנִיצֶה.
-
בימים הטובים של חברות בין עיתונאים מעיתונים מתחרים, הייתה קיימת בפראג, בבית קפה זה או אחר, בורסה להחלפת ידיעות. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.