הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לאדם, הוא ליפול לידי חובבת ספרות, שאוספת סביבה בסלון ביתה ביבליופילים ועורכת מסיבות ספרותיות, שבהן מוגש תה, ולכל חובב ספרות מוקצבות שתי עוגיות.
האמת היא, שלא הייתי חייב לבוא למסיבה הספרותית של הגברת הרצן, אבל לא רציתי לסרב להזמנת ידידי, שכיזבתי לו באחד הימים, שיש לי בבית הוצאה פרטית מקורית של שירי חפיז, כרוכה בכריכת עור אדם. הידיד הפיץ את הדבר בין הביבליופילים וחובבי הספרות ודי היה בכך שהגברת הרצן, הפטרונית שלהם, תביע את משאלתה שיציג אותי בפניה.
בסלון מצאתי שנים־ עשר פרצופים כנים, שמתוכם הביטה עליי כל ספרות העולם. בואי עורר התעניינות. הנחתי שלאדם עם שירי חפיז בכריכת עור אדם מגיעות ארבע עוגיות. לקחתי, אם כן, ארבע עוגיות מהצלחת, ולעלמה הממושקפת לידי לא נותרה אף אחת. זה ציער אותה עד כדי כך, שהחלה לדבר על ספרו של גיתה קרובי בחירה.
היסטוריון ספרות שישב מולי פנה אליי בשאלה: “האם אתה מכיר את גיתה כולו?”
“מכף רגל ועד ראש,” עניתי ברצינות, “הוא נועל נעלי שרוך צהובות וחובש כובע לבד חום, הוא מפקח במכס מזון וגר ברחוב קרמליטסקה.”
הביבליופילים הביטו עליי במבט עצוב ונוזף. המארחת, כדי להסתיר את מבוכת הנוכחים, שאלה אותי: “האם יש לך עניין רב בספרות?”
“גברתי הנכבדה,” עניתי, “היו זמנים שקראתי הרבה. קראתי את שלושת המוסקטרים, מַסֵּכַת האהבה, כלבם של בני בסקרוויל ורומנים אחרים. השכנים שמרו בשבילי את מוספי הרומנים מעיתון פוליטיקה, ופעם אחת בשבוע קראתי את כל ששת ההמשכים בבת אחת. הקריאה עניינה אותי מאוד ולכן הייתי צמא לדעת, האם הרוזנת ליאונה תינשא לגמד ריכרד, אשר רצח בגללה את אביו, שירה בארוסה מרוב קנאה. כן, ספר מחולל פלאים. בשעות הקשות ביותר קראתי את העלם ממסינה, שבגיל תשע עשרה הפך לשודד. שמו היה לורנצו. כן, היו זמנים שקראתי. אבל כיום אני כבר לא קורא הרבה. זה לא מעניין אותי.”
חובבי הספרות החווירו ואיש גבוה בעל מבט חודר שאל אותי כמו שופט חוקר בחומרה ובקיצור נמרץ: “אתה מתעניין בזולה?”
"אני יודע עליו מעט מאוד, "אמרתי, “שמעתי שנפל במלחמת גרמניה־צרפת במצור על פאריס.”
“האם אתה מכיר את מופאסן?” שאל אותי אותו איש בזעם.
“קראתי ממנו את סיפורי סיביר.”
“אתה טועה,” נשמע קולה הכעוס של העלמה הממושקפת היושבת לידי. “את סיפורי סיביר כתבו קורולנקו וסיירושצ’בסקי. הרי מופאסן הוא צרפתי.”
“ואני חשבתי שהוא הולנדי,” אמרתי בשלווה, “אם הוא צרפתי, אולי תרגמו את סיפורי סיביר לצרפתית.”
“ואת טולסטוי אתה מכיר?” שאלה המארחת.
“ראיתי את הלוויה שלו בראינוע. חשבתי לי, שלכימאי כמו טולסטוי, ממציא הרדיום, הייתה מגיעה לוויה מכובדת יותר.”
לרגע השתתקו כולם. היסטוריון הספרות שמולי הביט בי בעיניים שטופות דם ושאל באירוניה: “אבל את הספרות הצ’כית אתה בוודאי מכיר בשלמותה?”
“יש לי בבית את ספר הג’ונגלים, אולי זה יספיק לך,” אמרתי נחרצות.
“אבל הרי קיפלינג הוא אנגלי,” העיר איש שתקן, מכסה את פניו בכפות ידיו כאילו הוא בוכה.
“אני לא דיברתי על קיפלינג”, אמרתי נעלב, “הרי אני מדבר על ספר הג’ונגלים לטוּצֵ’ק.”
שמעתי שני גברים מתלחשים בקול, כדי שאשמע אותם, שאני בהמה.
צעיר חיוור, בעל שיער ארוך, ידיו שלובות, אמר לי בקול ענוג: “אתה לא חש את יופייה של הספרות, אתה לא יודע להעריך סגנון, הרכב משפטים מבריק, אותך גם לא תלהיב שירה. האם אתה מכיר את הקטע משירת ליליינקרון, שממנו אתה חש, אתה מנחש, את יפי הטבע: העננים חולפים, מרחפים, עננים כחולים מרחפים ומרחפים, מעל הרים, מעל עמקים, מעל היערות הירוקים.”
מרים את קולו ונשען על כתפיו של חובב הספרות השכן, המשיך: ,ומה בדבר האש לד’אנונציו? אילו קראת את התיאור הנפלא, הקולע של חגיגות ונציה ויחד עם זאת את רומן האהבה…"
הוא הביט בפתיל מנורת הגז, העביר את כף ידו על מצחו וחיכה איך אגיב על דבריו.
“אני לא כל כך הבנתי אותך,” אמרתי, למה בעצם אותו ד’אנונציו הצית בשעת החגיגות את האש? כמה שנים קיבל על זה?"
“ד’אנונציו הוא המשורר האיטלקי המפורסם ביותר,” הבהירה לי העלמה הממושקפת הבלתי נלאית.
“מוזר,” הערתי בתמימות.
“מה בכלל מוזר כאן,” פתח בצעקה ממש איש, שעד כה לא אמר מילה. “האם אתה בכלל מכיר איזה משורר איטלקי?”
עניתי בגאווה: “כמובן. רובינזון קרוזו.” אחרי מילים אלה הבטתי סביבי.
ברגע זה האפיר שערם של שנים־עשר חובבי ספרות ואהבי ספר, ושנים עשר חובבי ספרות ואוהבי ספר ששערם האפיר בטרם עת זרקו אותי דרך החלון בקומת הקרקע אל הרחוב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.