תמונת הקיסר הגורלית
בפרק הראשון של הרומן, שנקרא בתרגומו העברי החייל האמיץ שווייק, מתרחשת העלילה בבית הבירה או קָאלִיכָה. שם מסביר בעל המקום פָאלִיבֶץ, שהיה גס רוח ידוע וכל מילה שנייה שלו הייתה תחת או חרא, לשוטר החרש בְּרֶטְשְנַיידֵר למה הוא נאלץ לסלק את תמונת הקיסר ירום הודו: הזבובים חרבנו עליו. די היה באותה האמרה התמימה כדי להביא את פאליבץ למאסר.
נושא תמונת הקיסר המחוללת על ידי בעל חיים, והאסון שהיא מביאה על בעליה קדם לכתיבת הרומן.
במְלָאדָה בּוֹלֶסְלָב חי לו בעל חנות נייר. הוא כיבד את החוק והתגורר מאז ומתמיד מול הקסרקטין. ביום הולדתו של הקיסר ובהזדמנויות ממלכתיות־קיסריות אחרות תלה על ביתו דגל שחור־צהוב, וסיפק למועדון הקצינים פנסי נייר. הוא מכר תמונות של פראנץ יוזף לבתי שיכר יהודיים על פני מחוז מלאדה בולסלב ולתחנות משטרה. הוא ביקש לספק את תמונת השליט גם לבתי הספר במחוז, אך לתמונות שלו לא היו המידות הדרושות כפי שאושרו על ידי ועדת בתי הספר הארצית. וכך אמר לו פעם המפקח הארצי על בתי הספר במפקדת המחוז: "אני מצטער מאוד, מר פֵטִישְׁקָה, אבל אתה רוצה לספק לנו את הוד מעלתו הקיסר רחב וארוך יותר מאשר נקבע בהוראת ועדת בתי הספר הארצית ביום ה־20 באוקטובר
- הוד מעלתו הקיסר, כפי שנקבע באופן רשמי, הוא קצת קצר יותר. מותר רק הוד מעלתו הקיסר באורך 48 ס“מ וברוחב 36 ס”מ. אורכו של הוד מעלתו הקיסר שלך הוא 50 ס“מ ורוחבו 40 ס”מ. אתה טוען כנגד זה, שיש לך במלאי אלפיים תמונות של הוד מעלתו הקיסר. אל תחשוב שאתה תכפה עלינו איזה זבל. הוד מעלתו הקיסר שלך הוא כולו מסוג נחות ביותר ובעל מראה מביש. הוא נראה כאילו מעולם לא סירק את הזקן שלו. על האף שלו מרחו יותר מדי צבע שחור ונוסף לכול הוא גם פוזל."
עם שובו הביתה, אמר מר פטישקה לאשתו, נסער כולו: “אז התחרבנו עם הקיסר הזקן.” וזה היה עוד לפני המלחמה. בקיצור, מר פטישקה נשאר תקוע עם אלפיים תמונות של הוד מעלתו הקיסר. כאשר פרצה המלחמה, שמח מר פטישקה מאוד, מקווה בכל לבו, שייפטר מסחורתו זו, למרות הכול. הוא תלה בחנות שלו תמונות של הקשיש צמא הדם עם הכתובת: “מציאה. הקיסר פראנץ יוזף הראשון ב־15 ק'”. הוא מכר שש תמונות. חמש תמונות לקסרקטין, כדי שכרזות הליתוגרפיה של שליט ההאבסבורגים האחרון ילהיבו את העתודאים במזנוני הקסרקטין, ותמונה אחת קנה שימר הזקן, בעל קיוסק. פטריוט אוסטרי זה עמד על המקח והוריד את מחיר התמונה ל־12 ק' ועוד טען, שזה גזל.
המלחמה נמשכה, אבל הוד מעלתו הקיסר לא נמכר, אף שאדון פטישקה נעזר בפרסומת בעיתונים. הוא הזמין מודעות ופרסם אותן ב“פוליטיקה הלאומית” וב“קול האומה”: “בימים טרופים אלה אסור שתחסר בבית צ’כי תמונת הקיסר המתענה קשות ב־15 ק'”. אך במקום הזמנות קיבל אדון פטישקה הוראה להתייצב במפקדת המחוז, ושם נאמר לו, שעליו להימנע להבא מהמילים “ימים טרופים” ו“מתענה קשות”. במקום זה עליו להשתמש בביטויים “ימים גדולים” ו“בעל הניצחון”, שאם לא כן יהיו לו צרות. על כן פרסם מר פטישקה מודעה נוספת: “בימים גדולים אלה אסור שתחסר בבית צ’כי כלשהו תמונת הקיסר שלנו, בעל הניצחון, ב־15 ק'.” אבל גם זה היה לשווא.
הוא קיבל רק כמה מכתבים גסים, שבהם יעצו לו הכותבים האלמונים לתלות את הקיסר במקום שגם הקיסר הולך אליו ברגל, ושוב קראו לו למפקדת המחוז, ושם הודיע לו המפקח המכהן, שעליו לעקוב אחרי פרסומי לשכת הקשר הקיסרית־המלכותית ולנסח את המודעות שלו בהתאם.
“הרוסים בהרים, לבוב בידיהם, הם ליד פשמישל, לזה לא קוראים ימים גדולים, אדון פטישקה. זה עושה רושם של הלצה, לעג, אירוניה. בגלל מודעות כאלה אתה עלול לעמוד בפני בית הדין הצבאי האוגדתי בהְרָאדֵץ.”
אדון פטישקה הבטיח להיזהר וחיבר מודעה בזו הלשון: “15 ק' מקריב כל צ’כי ברצון, כדי שיוכל לתלות בביתו את שליטנו הקשיש.” בעיתונים המקומיים סירבו לקבל את המודעה שלו. “בנאדם,” אמר לו אחד המנהלים, “הרי אתה לא רוצה שיירו בכולנו!”
אדון פטישקה חזר הביתה זועף. בחלקה האחורי של חנותו התגלגלו החבילות עם מלאי תמונות הקיסר. אדון פטישקה בעט בהן ונבהל ממעשה רגליו. הוא הביט סביבו בחרדה ונרגע רק אחרי שנוכח לדעת, שאיש לא ראה אותו. מדוכדך החל לנגב את האבק מהחבילות והבחין, שאחדות מהן לחות ושיש עליהן עובש. מאחור ישב החתול השחור. לא היה ספק מי אשם ברטיבות החבילות. כדי להסיר מעצמו כל חשד, החל החתול לנהום. אדון פטישקה השליך על הבוגד במלכות מטאטא והחתול הסתלק. בעל חנות הנייר התפרץ זועם לדירתו והתנפל על רעייתו: “צריך להוציא את המנוול מהבית! מי יקנה את הוד מעלתו הקיסר שחתול כזה טינף אותו? הקיסר מעופש. נצטרך לייבש אותו. לעזאזל הכל!”
מנוחת אחר הצהריים של אדון פטישקה, בשעה שרעייתו שהתה בחנות, הייתה מאוד לא שקטה. הוא חלם, ששוטרים באו לקחת את החתול השחור ושמובילים גם אותו, יחד עמו, לבית דין צבאי. אחר כך חלם, שגזרו על החתול וגם עליו גזר דין מוות בתלייה, ותחילה עמד להיתלות החתול. והוא, פטישקה, משמיע בפני בית הדין דברי כפירה איומים. הוא הוציא צעקה נוראה וראה לידו את אשתו, שפנתה אליו בטרוניה: “אלוהים, מה אתה מדבר, עוד חסר שמישהו ישמע אותך!”
והיא סיפרה נרגשת, שניסתה בינתיים לייבש את הוד מעלתו הקיסר בגינה, אבל כמה פרחחים קלעו לתוך התמונות באבנים ועכשיו הקיסר כמו מסננת.
נתגלו נזקים נוספים. על אחת התמונות של הוד מעלתו הקיסר שהתייבשה על הדשא, התיישבו תרנגולות, עיכלו שם את מזונן וצבעו בהפרשותיהן את זקן הקיסר בירוק. שתי תמונות ניסה לטרוף כלב הברנרדין הצעיר וחסר הניסיון של הקצב הולצ’ק, שלא ידע מאומה על סעיף 63 של החוק הפלילי. אבל זה היה בדמו של הגור. את אמו המית לפני שנה תופס הכלבים, מפני שזללה במגרש האימונים את דגל הגדוד ה־36.
אדון פטישקה היה אומלל. בערב, בבית היין, דיבר משהו על קנייה במציאה ועל הבעיות שיש לו עם הוד מעלתו הקיסר, ומכל הדיבורים שלו השתמע, שלממשלה בווינה אין אמון בצ’כים, מפני שהם לא קונים בבית המסחר של פראנטישק פטישקה במלאדה בולסלב את תמונות הקיסר ב־15 ק'.
“אתה צריך למכור את זה במחיר זול יותר,” יעץ בעל בית היין לאדון פטישקה בשעה שעמד לעזוב. “עכשיו זמנים קשים. הורייסק מוכר מכונת דיש על קיטור ב־300 ק' זול יותר מבשנה שעברה, וכך זה גם עם הוד מעלתו הקיסר.”
לכן תלה אדון פטישקה בחלון הראווה שלו שלט בזו הלשון: “לאור המשבר הכלכלי אני מוכר במכירה כללית כמות גדולה יותר של תמונות הוד מעלתו הקיסר במקום ב־15 ק' ב־10 ק' בלבד.”
שוב היה שקט בחנות. “מה המצב עם תמונת הקיסר?” שאל אותו בעל בית היין. “עצוב מאוד,” ענה פטישקה. “אין דרישה להוד מעלתו הקיסר.”
“אתה יודע מה,” אמר לו בעל בית היין בחשאי, “נסה למכור אותו בכל מחיר לפני שיהיה מאוחר מדי.”
“אני עוד אחכה,” ענה אדון פטישקה.
החתול השחור חסר הנימוס המשיך לרבוץ על תמונות הקיסר. כעבור שנה וחצי חדר העובש גם לחבילות התחתונות של תמונות הקיסר. ואז נטל אדון פטישקה נייר ועיפרון ועשה בלב כבד חשבון, שמהעסקה הזאת הוא כבר לא יתעשר, אך אם ימכור את הוד מעלתו הקיסר ב־2 ק', הוא ירוויח, למרות הכל, קרונה אחת על כל תמונה.
והוא הכין פרסומת יעילה. תלה אחת מתמונות הקיסר בחלון הראווה וכתב: “הקיסר הקשיש הזה למכירה במקום ב־15 ק' עתה רק בשתי קרונות.”
כל העיר מלאדה בולסלב באה לראות בחלון הראווה של אדון פטישקה, איך נפלו מניות שושלת ההאבסבורגים.
בלילה באו שוטרים לקחת את אדון פטישקה ואחר כך זה הלך מהר. הם סגרו את החנות, עצרו את אדון פטישקה והעמידו אותו בפני בין דין צבאי בעוון הפרעת התקנות והסדר הציבורי. אגודת החיילים בדימוס הוציאה אותו משורותיה באסיפה שלא מן המניין.
על אדון פטישקה הוטל מאסר של שלושה־עשר חודשים בתנאים מחמירים. הוא היה אמור לקבל חמש שנים, אבל התחשבו בנסיבה מקלה, שלחם בזמנו בעבור אוסטריה ליד קוסטוזה1. חבילות תמונות הוד מעלתו הקיסר שמורות לעת עתה במחסן בית הדין הצבאי בטרזין ומחכות לשעת השחרור, עד שאיזה סוחר בעל יוזמה יארוז בהן אחרי פירוק אוסטריה דגים מלוחים.
-
* במלחמת אוסטריה־איטליה בשנות החמישים והשישים של המאה התשע־עשרה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.