1 🔗
מאז ומתמיד חיבבתי בעלי חיים מכל סוג שהוא. בגיל הרך הייתי מביא הביתה עכברים, ופעם אחת אף שיחקתי עם חתול מת במשך כל השעות שבהן התפלחתי מבית הספר.
התעניינתי בנחשים. פעם תפסתי איזה נחש במורד טרשים ביער והתכוננתי לקחת אותו אתי, כדי להכניס אותו למיטתה של דודה אנה, שלא אהבתי אותה. למזלי הזדמן למקום היערן, שקבע שמדובר בצפע, הרג אותו ולקח אותו עמו, כדי לקבל את הפרס על פי חוק. בגיל שמונה־עשרה עד עשרים וארבע חיבבתי בעלי חיים גדולים מאוד. עניינו אותי גמלים ופילים מכל הסוגים.
מגיל עשרים וארבע עד עשרים ושמונה שקע עניין זה בהדרגה, והתחלתי להתעניין בבקר ובסוסים. רציתי להיות בעל חוות סוסים או לגדל פרים גזעיים. אבל הדבר נשאר בגדר חלום ולא נותר לי אלא לצמצם את אהבתי לבעלי חיים קטנים יותר. העדפתי כלבים על חתולים וכשהייתי בן שלושים, בערך, עלו ביני ובין קרובי משפחתי חילוקי דעות שונים. נזקף לגנותי, שאני לא מתפרנס באופן מסודר ושעד כה לא דאגתי לעמוד על רגליי. אחרי החלטה מהירה הודעתי לקרובים שלי, שלאור התעניינותי בבעלי חיים וחיבתי אליהם אני אפתח בית מסחר לכלבים.
ראוי לציון, שלא שמחו על כך.
2 🔗
כאשר אדם מייסד עסק עליו, ללא ספק, לדאוג לשם שיגדיר את סוג העסק בצורה קולעת. סוג זה של עסק נקרא בדרך כלל “כלבייה”, שם שלא מצא חן בעיניי בהתחשב בכך, שקרוב רחוק שלי עובד במשרד ממשלתי והוא היה מוחה על כך.
גם השם הפשוט, בית מסחר לכלבים, לא מצא חן בעיניי במיוחד, מפני שהיה בכוונתי לנהל עסק בעל רמה גבוהה יותר. באנציקלופדיה מצאתי את הביטוי “קינולוגיה”, כלומר תורת הכלבים. אחר כך עברתי בנסיעה ליד המכון החקלאי וזה מה שהכריע: קראתי לעסק מכון קינולוגי. היה זה שם גאה, מלומד, המבטא, כפי שהדפסתי במודעות גדולות, “גידול, מכירה, החלפה וקנייה של כלבים על פי יסודות קינולוגיים.”
אותן המודעות הגדולות, שבהן צוין פעמים רבות כל כך הביטוי מכון קינולוגי, עוררו את ההתפעלות אף שלי עצמי. סופסוף אני בעל מכון. מי שלא זכה לכך, לא יודע כמה גאווה וכמה קסם טמונים בדבר. במודעות הבטחתי ייעוץ מקצועי בכל הנוגע לכלבים. מי שקונה תריסר כלבים, מקבל גור נוסף חינם. כלב הוא המתנה ההולמת ביותר ליום ההולדת, להכנסה בברית הדת, לאירוסים, לחתונה, ליובל. לילדים זה צעצוע שלא נשבר ולא נקרע בקלות. בן לוויה נאמן, שלא מתנפל עליכם ביער. כל סוגי הכלבים במלאי. קשר ישיר לחוץ לארץ. ליד המכון בית חינוך לכלבים בלתי מחונכים. במכון הקינולוגי שלי גם הכלב המתפרע ביותר ילמד לא לנבוח ולא לנשוך. לאן עם כלב בחופשה? למכון הקינולוגי. איפה ילמד הכלב לעמוד על רגליו האחוריות בתוך שלושה ימים? במכון הקינולוגי.
אחרי שאחד מדודיי קרא את המודעות האלה, טלטל ראשו ואמר:
“לא בחורי, אתה לא בריא. לא כואב לך לפעמים הראש מאחור, מעל העורף?”
ואולם אני צפיתי בתקווה לעתיד, ואף שלא היה לי עדיין ולו כלב אחד, חיכיתי בקוצר רוח לאיזו הזמנה וחיפשתי במודעה עובד ישר, משוחרר צבא, שלא יצטרך לחזור שוב לשירות צבאי אחרי שיפתח יחס חיבה לכלבים.
3 🔗
על המודעה ‘עובד לשם גידול ומכירה של כלבים’ נתקבלו המון הצעות, שאחדות מהן היו כתובות בכנות רבה. שוטר כפרי בדימוס הבטיח, אם יזכה במשרה, ללמד את כל הכלבים לקפוץ מעל מקל וללכת על הראש.
אחר כתב, שהוא יודע לטפל בכלבים, מכיוון שבמשך שנים שימש עוזר לתופס כלבים בבודייוביצה, ופוטר בגלל יחס סלחני לקרבנות.
מועמד אחר החליף מכון קינולוגי במכון גניקולוגי וכתב, שעבד כשמש בבתי יולדות ובמרפאות נשים.
חמישה־עשר מתוך המועמדים היו בוגרי הפקולטה למשפטים, שנים־עשר היו בוגרי סמינריון למורים. נוסף על כך הגיעה הצעה מטעם האגודה לרווחת אסירים משוחררים לפנות אליהם בדבר משרת, מפני שיש להם בעבורי פורץ קופות משוחרר הגון מאוד. כמה ממכתבי המועמדים היו עצובים מאוד ומלאי ייאוש. הם כתבו, לדוגמה, בעצמם: “אף שידוע לי מראש, שלא אזכה במשרה…”
בין הפונים היו רבים, שידעו ספרדית, אנגלית, צרפתית, טורקית, רוסית, פולנית, קרואטית, גרמנית, הונגרית, ודנית.
אחד המכתבים היה כתוב לטינית.
ואחר כך הגיעה פנייה פשוטה, אך לעניין: “אדוני הנכבד! מתי להתחיל בעבודה? בכבוד רב לָדִיסְלָב צִ’יזִ’ק, קוֹשִׁיזֶ’ה, אצל משפחת מֶדְזִ’יצְקִי.” מכיוון שהמועמד שאל שאלה ישירה כל כך, לא נותר לי אלא לענות לו, שיבוא ביום רביעי בשעה שמונה בבוקר. הייתי אסיר תודה לו, ששחרר אותי מבחירה ארוכה ומסובכת.
אכן, ביום רביעי, בשמונה בבוקר, התייצב המשרת שלי לעבודה. היה זה גבר נמוך קומה, פניו מחוטטים, זריז מאוד, שהושיט לי יד ברגע שראה אותי, ואמר בעליזות: “מזג האוויר לא ישתפר עד מחר, האם כבר שמעת שבשבע בבוקר שוב התנגשו שתי חשמליות בשדרת פְּלְזֶנְסְקָה?”
אחר כך הוציא מכיסו מקטרת קצרה וסיפר לי, שהוא קיבל אותה מנהג חברת סטירבל ושהוא מעשן טבק הונגרי. אחר כך מסר לי, שאצל בַּנְזֵט בנוּסְלֶה עובדת מלצרית בשם פפינה ושאל אותי, אם לא הלך אתי לבית ספר. לאחר מכן התחיל לדבר על איזה כלב תחש, שיהיה צורך לצבוע אותו קלות ולעקם לו מעט את הרגליים, במקרה שאקנה אותו.
“אם כך, אתה מבין בכלבים?” שאלתי בשמחה.
“ברור, אני בעצמי כבר מכרתי כלבים והיו לי מזה צרות בבית משפט. פעם הובלתי הביתה בוקסר, ופתאום עוצר אותי ברחוב איזה אדון וטוען, שזה הכלב שלו ושהוא אבד לו לפני שעתיים בשדרת אוֹבוֹצְנָה. ‘איך אתה יודע שזה הכלב שלך?’ ‘לפי זה שקוראים לו מופו. בוא הנה מוּפוֹ!’ אתה לא יכול לתאר לעצמך באיזו שמחה קפץ עליו הכלב שלי. ''בוֹסקוֹ,' אני קורא לו. ‘בוסקו, פויה!’ והוא שוב מקפץ סביבי בשמחה. זה היה כלב מטומטם. הכי גרוע היה, שבבית המשפט שכחתי שקראתי לו אז בוסקו. אבל הוא שמע גם לשם בוברל’ה והתייחס אליי באותה שמחה. האם לחפש איזה כלב בשבילך?”
“לא, צ’יז’ק, העסק שלי ינוהל בצורה סולידית. אנחנו נחכה לקונה ובינתיים נעבור על המודעות במדור חיות מחמד, מי מוכר מה, אילו סוגי כלבים. הנה, כאן איזו גברת רוצה למכור שפיץ לבן בן שנה בגלל חוסר מקום. האם השפיצים באמת גדולים עד כדי כך, שהם מפריעים בדירה? לך לרחוב שְׁקוֹלְסְקָה כפי שכתוב וקנה אותו, הנה, אני נותן לך שלושים קרונות.”
הוא נפרד ממני בהבטחה לחזור בהקדם האפשרי וחזר כעבור שלוש שעות ובאיזה מצב! המגבעת הנוקשה שלו הייתה תקועה לו עד מעל לאוזניים, הוא התנדנד מצד לצד בצורה נוראה, כאילו התהלך על סיפון אנייה בעת סערה בים ואחז בידו בחזקה בחבל, שמשך אחריו. הסתכלתי בקצה החבל. שם לא היה דבר.
“נו־איך־הוא־מוצא־חן־בעיניך? חתיך, נכון? נו – חזרתי־מוקדם (הוא התחיל לשהק ונתקל בדלת החדר)־’סתכל על האזניים שלו־נו בוא, מטומטם־איך הוא בנוי, מה?־היא אפילו לא רצתה למכור אותו.”
באותו רגע הסתובב והסתכל בקצה החבל. הוא פקח עיניים, תפס בקצה החבל, מישש אותו ושיהק: “לפני שע־ע־עה הוא עוד היה שם – היה ש־א־א־ם…”
הוא התיישב על כיסא, נפל ממנו באותו רגע ונאחז ברגלי כדי להזדקף, והכריז בתרועת ניצחון, כאילו גילה משהו נפלא: “כנראה שברח לנו.” הוא התיישב על הכיסא והתחיל לנחור.
כך התחיל צ’יז’ק את יום העבודה הראשון שלו.
הסתכלתי דרך החלון לרחוב. שם התרוצצו בין העוברים ושבים כלבים שונים. היה נדמה לי, שכל אחד מהם למכירה, בשעה שהאדם לידי נוחר נחירות אימה. ניסיתי להעיר אותו מתוך מחשבה עיקשת, שיבוא איזה קונה ויקנה לא כלב אחד, אלא תריסר שלם.
אבל איש לא בא וגם לא היה טעם לנסות ולהעיר את צ’יז’יק. התוצאה היחידה הייתה שגלש מהכיסא. כעבור שלוש שעת הוא התעשת, סוף־סוף, בכוחות עצמו, שפשף את עיניו ואמר בקול צרוד: “נדמה לי, שעשיתי משהו רע.”
הוא נזכר בהדרגה בפרטים שונים, התחיל לספר על השפיץ, כמה שהיה יפה וכמה זול מכרה אותו האישה. הוא שילם בעבורו רק עשר קרונות, מפני שאמר לה, שהוא יימסר לידיים טובות מאוד. אחר כך סיפר, איך הכלב לא רצה ללכת אתו ואיך הוא הרביץ לו. אחר כך עבר במהירות לנקודה, שיש לו מכר בעל בית בירה למטה בסמיחוב ולכן התעכב אצלו. היו שם עוד כמה מכרים נוספים. הם שתו איזה יין וגם ליקרים. האדם הוא יצור שברירי.
“בסדר,” אמרתי, “כידוע לך קיבלת שלושים קרונות, אתה נותן לי עשרים בחזרה.”
הוא לא בא לידי מבוכה בכלל: “הייתי באמת מחזיר לך את העשרים קרונות, אבל רציתי לגרום לך נחת. התעכבתי בשְוִויהַאנְקָה ושם נתתי לאיש בשם קְרַאטְקִי עשר קרונות דמי קדימה על גורים. יש להם שם כלבה משונה כזאת, מעניינת, והיא הרה. אנחנו סקרנים, איזה סוג גורים היא תלד. העיקר, שהם כבר מובטחים לנו. אחר כך הלכתי ליד פָּאלִיַארְקָה, שם מוכרים שפנה נהדרת כזאת…”
“תתאושש, צ’יז’ק, הרי אנחנו לא סוחרים בשפנים.”
“אמרתי שפנה?” הכריז המשרת. “זו הייתה טעות. רציתי לומר כלבת רועים סקוטית. גם היא בהיריון, אבל שם לא נתתי דמי קדימה בעבור הגורים, אלא אותן עשר קרונות הן דמי קדימה על הכלבה, הגורים נשארים אצל הבעלים שלה ואנחנו נשלח להביא את הכלבה מיד אחרי שתלד. אחר כך הלכתי ברחוב קרוצין…”
“אבל אז כבר לא היה לך שום כסף…”
“נכון, אתה צודק, אז כבר לא היה לי שום כסף. אבל אילו היה לי, שם מוכר איזה אדון נובק כלב שעיר גדול, הייתי נותן לו דמי קדימה, כדי שהכלב יהיה שמור לנו. עכשיו אני הולך ישר לרחוב שקולסקה. השפיץ בטח כבר חזר הביתה אחרי שברח ממני. תוך שעה אני חוזר יחד אתו.”
צ’יז’ק עמד בהבטחתו. הוא חזר עוד לפני תום השעה, מפוכח לגמרי ונושם בכבדות. להפתעתי הרבה הביא עמו שפיץ שחור.
“לא יוצלח!”, קראתי, הרי האישה כתבה במודעה, שהיא מוכרת שפיץ לבן."
הוא הביט שעה קלה בכלב ובלי להוציא מילה יצא אתו בריצה החוצה.
הוא חזר כעבור שעתיים עם שפיץ לבן כולו מלוכלך מבוץ, בעל פנים פראיים.
“עם השפיץ ההוא זו הייתה טעות,” אמר צ’יז’ק, “לאותה גברת ברחוב שקולסקה היו שני שפיצים, שחור ולבן. כמה שהיא שמחה, כשהבאתי לה את השחור בחזרה.”
הסתכלתי על לוחית הכלב המובא. הייתה לו לוחית של רובע ז’יז’קוב. פתאום הרגשתי כאילו עליי לפרוץ בבכי, אבל התאפקתי. (בינתיים הסיר צ’יז’ק את הלוחית תוך הערה, שזה תמיד מסוכן.)
בלילה העירו אותי שריטות על הדלת. פתחתי והשפיץ השחור, המכר הוותיק מלפני הצהריים, התפרץ לדירה, נובח בשמחה. אולי התגעגע אלינו, אולי הייתה לו דרך ארוכה הביתה. איך שלא יהיה, עכשיו היו לי כבר שני כלבים והיה חסר לי רק קונה.
4 🔗
הקונה הופיע בבוקר בשעה עשר בערך. הוא הביט סביבו בדירה ושאל: “איפה הכלבים שלך?”
“אני לא מחזיק אותם בבית,” אמרתי לו, "חוץ משני השפיצים, השחור והלבן, שנמצאים אצלי לשם אילוף והם כבר שמורים לארכידוכס מבראנדיס. את הכלבים שלי אני מחזיק בכפר, כדי שייהנו מאוויר צח ולא יסבלו מטפילים ומאבעבועות, שמפניהם מתקשה להישמר גם הסוחר הקפדני ביותר בעיר. מדיניות המכון הקינולוגי שלנו היא להעניק לכלבים אפשרות של חופש תנועה, ולכן מפזר אותם העובד שלי בכפר שבו נמצאים מעונות הכלבים שלי, כל יום על פני הסביבה, והכלבים חוזרים רק לפנות ערב.
יש לכך יתרון נוסף, שהכלבים לומדים להיות עצמאיים, מפני שבמשך היום הם צריכים לדאוג למזונם בעצמם. שכרנו בעבורם חלקות יער גדולות, שם הם ניזונים מחיות בר למיניהן, והיית צריך לראות כמה שזה מצחיק, כאשר פינצ’ר ננסי כזה נאבק עם ארנבת."
זה מאוד מצא חן בעיני האיש, כי הוא הנהן ואמר: “אם כך, יש לך למכירה גם כלבים רשעים מאוד, מאומנים לשמירה?”
“בהחלט. יש במלאי כלבים מפחידים כל כך, שאני לא יכול אפילו להראות לך תצלום שלהם, מפני שכמעט היו קורעים את הצלם לגזרים. יש לי במלאי כלבים שכבר קרעו גנב לחתיכות.”
“בדיוק כזה הייתי רוצה,” אמר הקונה, “אני בעל מחסן עצים ועכשיו, בחורף, הייתי רוצה להצטייד בכלב שמירה טוב. האם אתה יכול להביא לי אותו ממעון הכלבים שלך עד מחר אחר הצהריים? אבוא לכאן לראות אותו.”
“לרשותך, אין בעיה, מיד אשלח את המשרת להביא אותו. צ’יז’ק!”
הוא הופיע, חיוך מלבב על פניו, ומיד היה נדמה לו שהוא מכיר את האדון מאיזה מקום.
“צ’יז’ק,” אמרתי לו, נותן לו סימנים, “אתה תיסע להביא את כלב השמירה המרושע ביותר. מה שמו?”
" פַאבִּיאָן," ענה צ’יז’ק בקור רוח, “אמא שלו הייתה הֶקְסֶה, זה כלב איום ונורא. הוא כבר קרע לגזרים וזלל שני ילדים, מפני שבטעות נתנו להם לשחק אתו והם רצו לעלות על הגב שלו. בנוגע לדמי קדימה …”
“כמובן,” אצר הקונה, “כאן ארבעים קרונות דמי קדימה. כמה יעלה?”
“מאה קרונות,” אמר צ’יז’ק, “ועוד זהוב עבור קיצוץ הזנב. יש לנו גם כלב זול יותר, בשמונים קרונות, אבל הוא הוריד בנשיכה שלוש אצבעות לאיזה אדון שרצה ללטף אותו.”
“אני רוצה את הרשע יותר.”
וצ’יז’ק, מצויד בארבעים קרונות דמי קדימה, הלך לחפש כלב שמירה ובערב הביא לי איזה יצור מגושם עגמומי, שבקושי גרר את רגליו, המסכן.
“הרי זה פגר,” קראתי נדהם.
“אבל הוא בזול,” אמר צ’יז’ק, “פגשתי קצב, שבדיוק הוביל אותו להורג כלבים מפני שהוא, כך אמר, כבר מסרב למשוך ומתחיל לנשוך. אז אני חושב, שיהיה ממנו כלב שמירה מצוין. דרך אגב, אם יהיה שם גנב ברמה, אז הוא ירעיל אותו ואותו אדון יבוא אלינו לקנות כלב אחר.”
התווכחנו עליו שעה קלה, אחר כך סירק צ’יז’ק את הכלב ובישלנו בשבילו אורז עם סחוס. הוא זלל שני סירים מלאים ועדיין נראה עלוב ואַפָּתִי כפי שהיה. הוא ליקק את הנעליים שלנו, התהלך על פני החדר חסר כל עניין ונראה עליו שהוא כועס על שאדונו לא הלך אתו עד להורג הכלבים, למרות הכול.
צ’יז’ק עשה עוד ניסיון אחד להוסיף לו חזות מאיימת. מכיוון שהכלב היה צהבהב ולבן, בעצם אפור, הוא צייר לו פסים שחורים גדולים על פני הגוף, כך שהיה דומה לתן.
האיש, שבא למחרת לקחת אותו, נסוג מבועת כשראה אותו.
“זה כלב נורא!” קרא.
“לאנשי הבית הוא לא יעשה כלום, שמו פוקס, נסה ללטף אותו.”
הקונה סירב, אז סחבנו אותו במלוא מובן המילה אל אותה המפלצת והכרחנו אותו ללטף אותה. כלב השמירה התחיל ללקק את ידו והלך עמו כמו כבשה.
ועד הבוקר רוקנו גנבים את כל מחסן העצים של האיש.
5 🔗
התקרב חג המולד. בינתיים צבענו את השפיץ השחור בצהוב בעזרת מי חמצן, ואת השפיץ הלבן לשחור בעזרת תמיסת חנקן כספית. שני הכלבים ייללו בשעת הטיפול יללות נוראות, ונוצר הרושם כאילו במכון הקינולוגי שלנו לא שני כלבים, אלא לפחות שישים.
לעומת זאת היה לנו שפע של גורים. צ’יז’ק סבל, לפי כל הסימנים, מאשליה חולנית שגורים הם יסוד העושר, ולכן הביא לקראת חג המולד בכיסי מעיל החורף שלו כל הזמן גורים. שלחתי אותו להביא כלב דוגה, אבל הוא הביא לי גורי תחש, שלחתי אותו להביא פינצ’ר אורוות, והוא הביא לי גור של פוקס־טרייר. היו לנו כבר שלושים גורים ועל מאה ועשרים נוספים שילמנו דמי קדימה.
עלה בי הרעיון לשכור לקראת החגים חנות בשדרות פרדיננד במרכז פראג, להציב שם עץ חג המולד ולמכור שם את הגורים המקושטים בסרטים צבעוניים בססמה: “ילדיכם ישמחו בחג המולד יותר מכל אם תקנו להם גור בריא.”
שכרתי את החנות. זה היה בערך שבוע לפני החגים.
“צ’יז’ק,” אמרתי לו, “אתה תיקח את הגורים לחנות שלנו בפראג, תקנה עץ אשוח גדול ויפה, תקנה גם טחב ותניח את הגורים יפה מאחורי חלון הראווה. בקיצור, אני סומך עליך, שתסדר את זה בטעם. מובן?”
“בהחלט. תהיה לך נחת.” הוא הוביל את הגורים בארגזים על עגלה, ואחר הצהריים הלכתי לשם לראות, איזה נחת גרם לי וכמה יפה סידר את חלון הראווה.
ההמונים לפני החנות נתנו לי להבין, שיש עניין עצום בגורים. אבל כאשר התקרבתי, שמעתי בהמון קריאות נזעמות: “זאת התעללות נוראה! איפה המשטרה? איך בכלל מרשים דבר כזה!”
כאשר פילסתי את דרכי עד לחלון הראווה, כשלו רגליי.
צ’יז’ק, כדי לעצב את הכול יפה, תלה שני תריסרי גורים על ענפי עץ חג המולד כאילו היו אלה ממתקים לקישוט. הם היו תלויים שם, האומללים, חורצים לשון, כמו שודדים בימי הביניים שנתלו על עץ… ותחתיהם הייתה הכתובת: “חג המולד השמח ביותר יהיה לילדיכם, אם תקנו להם גור בריא, נחמד.”
וזה היה סופו של המכון הקינולוגי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.