א    🔗

גלות תימן היתה אחת הגלויות הקדומות ביותר והקשות ביותר וגאולתה היתה מן הנפלאות ביותר.

מסורת אחת מייחסת את ראשית בואם של יהודים לתימן לימי שלמה המלך כאשר מלכת שבא באה אליו לנסותו בחידות (מלכים א׳, י׳, 1) ובשובה לארץ צירף אליה חבורת חכמים יהודים, שנבחרו להיות מדריכים בחצר מלכותה או מומחים לגילוי מחצבי כסף וזהב בארצה. לפי אותה מסורת הרי שבא, הנזכרת במקרא, היא מארב, בצפון מזרח תימן, הידועה מכתבות־האבן המרובות, שנשתיירו בה, והמעידות עליה שהיתה בירת שלטונם ותרבותם של החמיירים, שהם כנראה השבאים.

מסורת אחרת ייחסה את ראשית בואם של היהודים לתימן לימי חזקיה המלך; כן קיימות מסורות נוספות על בואן של קבוצות יהודים לתימן בתקופות מאוחרות, בייחוד כחיילים מתיישבים, הן בימי נבואיד, יורשו של נבוכדנצר, והן בימי הורדוס ששלח גדוד של 500 חיילים יהודים לעזרתו של המצביא איילוס גאלוס בשנת 24 לפסה״נ.

 

ב    🔗

תקופה ממושכת חיו היהודים בתימן חיים של כבוד ונהנו מהשפעה מרובה. עצם מציאותם, כל שכן מעמדם המדיני ויכולתם הכלכלית, שימשו מקור לעידוד Iתקווה ליהודים בארץ־ישראל ובארצות אחרות, ואף היו מקלט בשביל נודדים ובורחים מאימת המלחמות. רמזים על כך אנו מוציאם הן במקרא והן בתקופות מאוחרות יותר, כגון בישעיה (כ״א, י״ג— ט״ו):

"משא בערב, ביער בערב תלינו,

ארחות דדנים; לקראת צמא התיו

מים יושבי ארץ תימא בלחמו

קדמו נודד; כי מפני חרבות

נדדו מפני חרב נטושה… ומפני

כובד מלחמה".

ובדברי הימים א׳ (ד׳, ל״ט— מ׳):

"וילכו למבוא גדר עד למזרח הגיא לבקש מרעה לצאנם;

וימצאו מרעה שמן וטוב והארץ רחבת ידים ושקטת ושלוה…"

הרמב״ם, באגרתו ליהודי־תימן, מן המאה ה־12, חוזר על הרמזים האלה, ומשתמש לגבי יהודי תימן באותם מטבעות לשון, שציטטנו מישעיה ומדברי הימים:

"על שרשי האמת יעידו גזעיהם

ועל טוב המעיינות ישהידו נוסעיהם,

כי משורש האמת פרח נצר נאמן

וממעיין החסד נחל גדול בארץ תימן…

והנה הוא לאטו נדבר, כל עייף

וצמא במדבר, ובו מצאו ספקם

ודים, כל עוברי דרך ואיי הים,

לכן העבירו קול… מקצה

השמים ועד קצה השמים: הוי

כל צמא לכו למיים…

…כי מצאו… מרעה

טוב כל רזה בו ישמן… יושבי

ארץ תימן… וכי הם לדל נותני

לחמו… הליכות שבא קיוו למו…

וידם לכל עוברי אורח מתוחה

וביתם פתוח לרווחה…" וכו'.

 

ג    🔗

מעמדם של היהודים היה מכובד כל כך עד כי קמו מלכים מקרבם, או מלכים שנתגיירו ליהדות. מקורות שונים מספרים על שושלת של 40 מלכים יהודים שמלכו בתימן; היא החלה ב“אבו־כריב” (בימי החשמונאים), נמשכה כ־500 שנה ונסתיימה במלחמותיו ובמפלתו של המלך יוסף דו־נואס (525 לספה״נ), ששמו ומלחמותיו שימשו, במשך דורות רבים, מקור לסיפורי אגדה בלבושים ובגלגולים שונים, כגון סיפורו הנודע של דוד הראובני על המלך "יוסף דמן ערב״;

אולם, משעה שדרך כוכבו של נביא האיסלאם בארצות ערב, הסתגרו יהודי תימן בתוך עצמם — קצת מרצון וקצת מאונס — וכאילו נותקו מסביבתם, מהשפעתה ומכל התערבות בהווייתה, והתבצרו בתוך חומות הקיום היהודי; הם קיימו קשרים, גלויים ונסתרים, עם מרכזי היהדות בא״י, בבבל ובמצרים, קיבלו את המשנה, עם חתימתה, ולאחר מכן את התלמוד והפוסקים, והעמיקו שרשיהם בהווייה הדתית היהודית, תוך שמירה קפדנית, ושמרנות קנאית, על מהותה לבל תטושטש במשהו.

משעה שהחל הילד לדבר — אביו מלמדו לברך ולקרוא קריאת שמע. בגיל 3 - 4 נשלח לבית־הכנסת הקטן (“החדר”) ואחרי שנה־שנתיים היה עולה לתורה בבית־הכנסת וקורא בעצמו את הפסוקים. בהגיעו לגיל 13 הצטרף הילד אל אביו בעבודתו. אך תוך כדי עבודה המשיכו יחד לשנן בעל־פה את התנ״ך והמדרשים. בקיאותם בתנ״ך היא מן המפורסמות ומתוך ארבעה חתני התנ״ך העולמיים, שהוכתרו בישראל, — שניים הם מעולי תימן: הרב יחיה אלשיך ומר יעקב חומרי. יהודי תימן כיבדו מאוד תלמידי חכמים שביניהם והם העריכו או העריצו אדם אך ורק לפי מידת למדנותו וידיעתו.

 

ד    🔗

וכל כמה שנעשו אדוקים יותר במולדתם הדתית, ומסוגרים בתוך עצמם, כן הלכה וגברה איבת המוסלמים, אדוני הארץ, אליהם, ונתבלטה יותר ויותר זרותם “כנכרים בארץ נכריה”, הן בעיני עצמם והן בעיני סביבתם; ישיבתם הממושכת באותה גלות היתה בעיניהם כישיבת עראי, כ“אורח נטה ללון”; ואפילו המוסלמים החזיקו בדעה, שבמוקדם או במאוחר יצטרכו היהודים לצאת מתימן ולשוב לארצם, והיו אומרים זאת בגלוי.

הנסיבות הללו הביאו לדיכויים של היהודים. הם נדחקו מכל מישרה שלטונית ומעמדות מסחריות גדולות. כן נאסרה עליהם בעלות על קרקעות ולא נותר להם אלא לעסוק במלאכות־יד, כגון: צורפות, נפחות, סנדלרות, קדרות, אריגה, חייטות, ריקמה וכיוצא באלה. מעטים מהם התפרנסו ממסחר זעיר.

מעשי הדיכוי וההשפלה היו קשים מאוד, בעיקר בערים המרכזיות של תימן שם ירדו על היהודים המון גזירות קשות ומעשים של הפליות חמורות, כגון, שאסור עליהם לבנות בתי־כנסת ואם הורשו לבנות בית־כנסת היה אסור שהגג שלו יהיה גבוה בהרבה מקומת־אדם; גם את בתי־מגוריהם היו חייבים לבנות נמוכים. אסור ללבוש בגדי לבן; לרכב על סוס או חמור; ובלכתם מול מוסלמי או לצדו היו חייבים לצעוד לשמאלו, ששם “נמצא השטן”. נגיעה מקרית של יהודי ותהא הקלה ביותר, בבגדו או בגופו של המוסלמי, נחשבה כאילו “טימא” היהודי את המוסלמי ועליו לשאת בהוצאות ה“טהרה”, וזאת כשהיהודים היו מקפידים מאוד על נקיון בגדיהם וגופם במידה הרבה יותר גדולה מאשר המוסלמים. יהודים היו פסולים לעדות. כן הוטלו עליהם עבודות בזויות, כגון סילוק נבלות מן הרחובות וכדומה.

הם נרדפו על צוואר, סבלו ועונו, דור אחר דור ואין מושיע. נוסף לכך פקדו אותם מגיפות, מחמת מחלות מידבקות, וכן רעב ומחסור, אשר לא יתוארו במלים. כל תולדותיהם רצופים קינה ונהי על מר גורלם ועל קשי שעבודם.

 

ה    🔗

וכל כמה שגדל סבלם וגברו יסוריהם כן גברה ציפייתם לישועה וגאולה.

המשוררים שקמו מקרבם, אשר הבולט והמיוחד ביניהם הוא ר׳ שָלֵם שבזי ז״ל, שחי לפני יותר משלוש מאות שנה, היטיבו לבטא, ביטוי עז, הן את מצוקתם וזעקת־לבם של בני־עמם והן את כיסופיהם לגאולה ולישועה.

כיסופיהם הפכו לקוצר־רוח, אשר ממנו קמו להם כפעם בפעם משיחי־שקר יותר מאשר בכל קהילת יהודים אחרים. ברבות השנים החלו גם לדחוק את הקץ על־ידי שעלו מהם יחידים וקבוצות קטנות לארץ־ישראל.

ר׳ עובדיה מברטנורא, שביקר בירושלים בסוף המאה ה־15, סיפר שפגש בה יהודים, שבאו בימים ההם מארץ עדן, ואף שמע “מפי רב אשכנזי זקן, יליד הארץ. כי זכור הוא בימי חרפו כאשר באו יהודים מארץ עדן”. כן ידוע ומפורסם, כי עולים יהודים מתימן הגיעו לירושלים ולצפת במאות ה־16, ה־17 וה־18.

 

ו    🔗

אך עליה ראשונה, של שיירה גדולה, מתימן, הגיעה לירושלים בשנת תרמ״ב (1882), זמן מועט לפני שהגיעו לארץ “חובבי ציון” והבילויים; הם חישבו ומצאו ששנת תרמ״ב היא שנת הגאולה על דרך הפסוק בשיר השירים "אמרתי אעלה בתמר״ — תרמ״ב. גם בימי העליה השניה (1905) הגיעו שיירות של עולים מתימן ופנו אל המושבות החקלאיות בימים ההם: ראשון־לציון, רחובות ופתח־תקוה. האיכרים, כן הפועלים חלוצי העליה השניה, מצאו בהם פועלים טובים, המתאימים לכיבוש העבודה העברית במשק העברי; אי לכך המשרד הא״י (שקדם להנהלה הציונית, שקדמה לסוכנות היהודית), בראשותו של ד״ר ארתור רופין, ביזמתו של ר׳ בנימין ובתמיכתו הנלהבת של הרב קוק, שלח לתימן את החלוץ הצעיר והנועז, יליד רוסיה שמואל ורשבסקי, ששינה את שמו לשמואל יבנאלי, במטרה לזרז ולארגן עליית יהודים משם.

מצוייד בתעודה עותמאנית על שם אליעזר בן־יוסף יצא שמואל יבנאלי לתימן והיה שרוי בסכנות גדולות, רכושו נשדד ממנו כמה פעמים וגם חייו היו בסכנה; בעקבות שליחותו גברה עליית היהודים מתימן והגיעה לממדים שלפי מושגי הימים ההם היו גדולים ביותר; מאז לא פסקה עליית יהודים מתימן והיא נמשכה טיפין־טיפין עד שקמה מדינת־ישראל.

 

ז    🔗

עם קום המדינה הקיץ הקץ על אותה גלות. כחמישים אלף יהודים עלו מתימן לארץ “על כנפי נשרים”; היה זה אחד החזיונות המרהיבים והמופלאים ביותר של גאולה יהודית ואנושית. הם היו פזורים ביותר מאלף עיירות וכפרים נידחים ברחבי תימן, מנותקים מן העולם הגדול ומן המרכזים היהודיים, ללא שום אמצעי־תקשורת ותחבורה, כגון רדיו, דואר, עיתונות, רכבות או מכוניות נוסעים.

אעפ״י כן, פשטה ביניהם כברק השמועה בדבר קום המדינה והם קמו כאיש אחד, נטשו בתיהם ורכושם וזרמו אל עיר עדן, החוסה בשלטון אנגליה, כדי להגיע משם לארץ־ישראל; אף האיסור, שהיה מוטל במשך זמן רב מטעם שלטונות תימן על יציאת יהודים מן הארץ, לא עצר בהם; הם גרפו את המחסומים ויצאו בדרך גאולים. האווירונים הגדולים, שנשלחו ע״י הג׳וינט והסוכנות היהודית, יצאו לקראתם והביאו אותם לישראל.

הערבים, וכן גם האנגלים, בעדן, עמדו נדהמים ופעורי פה, נוכח המיבצע האדיר הזה שהתרחש לעיניהם. יהודים שהיו נרדפים ומושפלים, עניים ודלים, שלא היו רשאים אפילו לרכב על חמור, נישאים אחר־כבוד על כנפי מטוסי־ענק, הממריאים משדה־תעופה ערבי, אל מדינת היהודים שאך זה עתה קמה. כך צאו יהודי תימן מאפילה לאור גדול; מבור־כלא אל חיי דרור; ממצוקות הרעב והמגיפות אל מרחב של חיים ותקווה.

מספר העולים מתימן, במשך כל התקופה הממושכת שלפני קום המדינה הגיע ל־35 -40 אלף נפש, ואילו אחרי קום המדינה עלו בבת־אחת כחמישים אלף; בניהם, שנולדו בארץ, לפני קום המדינה ואחרי קומה, הכפילו את מספרם וכיום הם מונים כ־160 אלף נפש.

 

ח    🔗

עלייתם של יהודי תימן לארץ־ישראל היתה לה לברכה; הם הביאו אתם כמה תכונות שהתאימו לצרכי בניין הארץ; כבר בימי העליה הראשונה של תרמ״ב נתגלו כאנשי עבודה, שהעבודה היא להם דבר המובן מאליו ולא אידיאה מהפכנית. כך הביאו לארץ את הטיפוס של פועל יהודי העוסק בכל עבודה, בבניין, בחקלאות ובשירותים שונים; החוצב והסתת היהודי הראשון באבני ירושלים, מאז חורבן הבית, היה אחד מעולי־תימן, ר׳ דוד עובד ז״ל, והוא לימד עבודות אלה ליהודים אחרים. בהגיעו לגיל 90 שנה העניקה לו עיריית ירושלים אזרחות־כבוד שלה. ולא עוד אלא שהפועל היהודי העולה מתימן היה גם תלמיד חכם, העוסק בתורה ומקיים מצוות, נאמן לעם ומסור למשימות בניין הארץ; שום שבט משבטי ישראל לא נמצא עשיר בכתבי־יד עתיקים, כמו יהודי תימן; נוסף לכך הם נודעו כחסכנים וכמסתפקים במועט המצוי, בלי להתאונן ולהתמרד; עולי תימן נחשבו כאנשים שקטים וסולידיים ולא ידוע על מקרים של התנגשויות ביניהם, כציבור, לבין שאר האוכלוסין.

 

ט    🔗

בשנים הראשונות של עלייתם הם סבלו קשיי קליטה בחיי הארץ לא בגלל שפת הדיבור — שכן הם ידעו לדבר בשפה העברית עוד בתימן — אלא בגלל השוני התרבותי, ביניהם לבין אחרים, ובייחוד ביניהם לבין האשכנזים יוצאי אירופה. במלאכות שידעו, וכן במנהגים ובהרגלים, היו שונים מאחרים שוני בולט.

השוני במנטליות המקצועית והיעדר כל ידע טכנולוגי של התימנים גרם להם סבל לא מועט; המלאכות שידעו בתימן, כגון אריגה, רקמה, עיבוד עורות. סנדלרות, נפחות ופחחות, היו פרימיטיביות לגמרי. גם מלאכות אמנותיות, כגון צורפות ורקמה והעתקת ספרים בכתב־יד, לא היה להן בעבר שוק צרכנים וקונים־ אך עכשיו הם חוזרים אליהן, כיוון שכבר יש להן שוק קונים ישראלי והם מייצרים גם לייצוא, באמצעות “משכית” וגורמים אחרים. בינתיים הם בולטים בבניין הארץ, ויישותם מורגשת בנקודות החיוניות ביותר; רובם המכריע מצויים בסקטור החקלאי, הן כפועלים חקלאיים במושבות והן כמתיישבים עצמאיים; כ־40 מושבים חקלאיים בארץ, בדרומה, בצפונה ובמרכזה, מאוכלסים ע״י עולי־תימן; ורק כשליש מהם מתגוררים בערים הגדולות; נראה כאילו החיים העירוניים הסואנים מפחידים אותם, שמא לא יוכלו להסתגל אליהם.

במרוצת הזמן הם חדרו לתעשיה ולפקידות וכן גם לשירותים, כגון: מורים, אחיות, שוטרים, קצינים בצבא וכו'. הם בולטים במיוחד במקצוע ההוראה: מורים, מורות וגננות. לעומת זאת אינם מורגשים לא בבנקאות ולא במסחר הגדול, אלא רק קצת במסחר הקמעוני. הם הצטיינו כלוחמים כחברי ההגנה לפני קום המדינה, כחברי אצ״ל ולח״י, וכחיילים בצה״ל.

בעבר היו מעדיפים לגור במרוכז, בינם לבין עצמם, כדי להישען זה על זה וכדי לחיות את חייהם כמנהגיהם ולפי טעמם והרגליהם; כך נוצרו שכונות וישובים מיוחדים להם. אך במרוצת הזמן, כאשר החלו להרגיש שהם כבר יכולים לחיות עם אחרים, הם נודדים מן השכונות המיוחדות שלהם והולכים לגור בשיכונים מעורבים.

כן נטו יוצאי־תימן, בעבר, לקיים חיים קהילתיים עצמאיים; הם קיימו במשך עשרות שנים “התאחדות תימנים” כל־ארצית, וזו גם ייצגה אותם בבחירות כלליות ומוניציפאליות; בשנים האחרונות חלפה גם נטייה זו, והם השתלבו, כמעט כליל, בתוך מפלגות פוליטיות ובתוך מוסדות קהילתיים מקומיים ומרכזיים. אעפ״י כן עדיין אינם בולטים בקרב המנהיגות הפוליטית של המפלגות בישראל.

אשר לילדיהם הריהם לומדים בבתי־הספר היסודיים. בדרך כלל מעדיפים ההורים לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר דתיים יותר מאשר לבתי־ספר חילוניים. אך גם אלה וגם אלה הם בתי־ספר “מעורבים”, וכמעט שאין בית־ספר שכל תלמידיו תימנים, לבד מכיתות ראשונות של בית־ספר בכפרים החקלאיים; ואילו תלמידי הכיתות המתקדמות של בתי־הספר בכפרים — מובלים יום יום, מן הכפרים שלהם, במכוניות של משרד החינוך, כדי ללמוד בבתי־ספר אזוריים.

כמעט כל הילדים מסיימים 8 כיתות של בי״ס יסודי. אך לבית־ספר על־יסודי, הן עיוני והן מקצועי או חקלאי, מגיע לעת עתה רק אחוז מצומצם מהם; עוד פחות מגיעים לבתי־ספר גבוהים; וההולכים לבתי־ספר גבוהים מעדיפים עדיין לימודים עיוניים על פני לימודים ריאליים. ובעוד שמספר התימנים תלמידי האוניברסיטה — בפקולטות של מדעי־הרוח — מגיע למאות, הרי בפקולטות למדעי הטבע ובטכניון מספרם מועט ביותר.

כיום נמצאים ביניהם סופרים, משוררים, עורכי־דין, שופטים ואישי ציבור נודעים; אך בייחוד כבשו לעצמם מקום מכובד בתחומי התרבות כסופרים וכחוקרים, כזמרים, רקדנים, שחקני במה וכן ציירים ופסלים. המפורסמים שביניהם: הזמרות ברכה צפירה, שושנה דמארי וחנה אהרוני; השחקנים יונה עטרי וסעדיה דמארי ז״ל; להקת “ענבל” בהדרכת שרה לוי־תנאי; הציירים אבשלום עוקשי ויוסף הלוי; הסופרים מרדכי טביב ז״ל ויבל״א אהרן אלמוג. החוקרים הרב יוסף קאפח, יהודה רצהבי ושמעון גרידי ואחרים.

 

י״א    🔗

חיי המשפחה אצל בני הזוג, שנישאו בתימן, הם בדרך כלל תקינים מאוד. מקרי הגירושין אצל אלה הם נדירים ביותר וכן הם מרבים להוליד ילדים; לעומת זאת דומה תקינותם של חיי המשפחה אצל בניהם, ילידי הארץ, לזו של שאר בני הדור הצעיר, שתקינות חיי המשפחה שלהם היא לפי הנורמה המקובלת אצל בני גילם בארצות המערב. וכן הדבר גם ביחס להולדת ילדים.

נישואים מעורבים. בין בן או בת זוג תימני לבין בן או בת זוג לא־תימני, התפתחו במרוצת השנים ומגיעים עכשיו לכדי 18% מכלל הזוגות הנישאים. קיימת סברה, שלא נחקרה כל צרכה, שהאשכנזים, ובייחוד יוצאי גרמניה והצברים, מעדיפים לבחור לעצמם בנות זוג תימניות דווקא. בדרך כלל נוטות התימניות ביתר קלות להינשא לבני זוג לא־תימנים והן גם מבוקשות יותר הן בגלל צבען, הנחשב כצבע נעים, והן בגלל חריצותן, ובעיקר צייתנותן; לעומתן מעדיפים הגברים התימנים להינשא דווקא לתימניות מאותן הסיבות עצמן; אעפ״י כן ישנם גם רבים מן הגברים הצעירים הנשואים עם נשים לא־תימניות.

 

י״ב    🔗

תרבותם שהביאה בחובם, נגלתה כתרבות יהודית שרשית ומקורית שרוח קדומים שורה עליה; המבטא העברי הצח שבפיהם, שירתם, זמירותיהם, מנהגיהם, מלבושיהם, מלאכת אמנות שבידם, כגון צורפות, ריקמה, העתקת כתבי־יד וכיוצא באלה, משמשים מקור לא אכזב לא רק לחוקרי פולקלור יהודי אלא גם למבקשים לטפח תרבות ישראלית מחודשת, בנוייה מ“חומר ולבנים” של מסורת קדומים. השפעת תרבותם חדרה אל תאים שונים של התרבות הישראלית המתהווה; הריקמה התימנית היא שם דבר בארץ ובחו״ל; חלק ניכר מן המנגינות הישראליות, ובייחוד המחולות העממיים הישראליים, מושפעים מן המנגינות והמחולות של יהודי תימן.

אך, כאמור, בולטים הם בנאמנותם לדת בלי שייחשבו לקנאים, כשם שהם בולטים במסירותם לארץ, לבניינה ולהגנה עליה.