רגש השמחה שאפף את כלל הישוב, ובייחוד את תנועת העבודה, לנוכח עליית יהודי תימן לישראל — לא היה בכדי. תאמר: זו היא שמחה הבאה מכלל שמחת קיבוץ הגלויות מארבע כנפות הארץ — לא אמרת הכל; תאמר: זו היא שמחת אחים שזכו לראות בפדיון אחיהם מבור־כלאם ובשובם לחיות בביתם ובמשפחתם כבני־חורין — לא אמרת הכל; תאמר: זהו חלק ממיצעד־הנצחון של דוחקי־קץ הגאולה על במתי הגלות הארוכה — לא אמרת הכל.

אמור מעתה: — יש בשמחה זו מעין “שמחה יתירה” הבאה מכוח הערכת חשיבות החומר הזה, שזכתה בו ארץ־ישראל הנבנית, והיא משולה לשמחת הבנאי שנזדמנו לו אבני־מחצב משובחות שכולן מתאימות לבניין פלטרין שלו, ו“שכולה אין בהן”.

 

בראשית דרכם הוכר ערכם    🔗

חשיבות זו לא צמחה פתאום ולא נתגלתה עם העליה ההמונית האחרונה “על כנפי נשרים”; אפשר לומר, שימיה כימי שיבת־ציון והישוב החדש, אלא שהקומץ המועט של האיכות המשובחה הזאת ניתן עכשיו בכמות מרובה, מלוא חפניים ברכה.

בראשית היתה עליית תרמ״ב. זה היה זרם העליה הראשון מתימן, שהגיע לארץ בעת ובעונה אחת עם זרם עליות ביל״ו וחובבי־ציון, שבאו ממזרח אירופה וממערבה, בלי שהיה קשר הדוק בין שני הזרמים, וכאילו דאג שר־הגאולה שלא תהיה תפארת שבט אחד על משנהו, מפני שהקדים לעלות ארצה; וכך נתקיים הפסוק: “ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך”. עולי תימן בתרמ״ב הגיעו לירושלים, ורצו לראות בנחמתה, שכן היתה להם סמל כולל של ארץ־ישראל בבנייתה ובחורבנה.

הם מצאו לפניהם ירושלים של ה“כוללים”, שיושביה חיו על “חלוקה” ונתכתשו בה ועליה, גם לאחר שכבר קמו ויצאו מהם מייסדי פתח־תקווה. עולי תימן האמונים על עבודה, שכל ימי חייהם מצאו לחמם מעמל־כפיים כאומנים וכבעלי־מלאכה, לא נגרפו לתוך יוון־מצולה של החלוקה, אלא פשטו בכל עבודה כדי למצוא לחמם; מהם שעסקו בצורפות, בכתיבת סת״ם, בשירות בבתים ובמוסדות ציבור; ומהם שהלכו ללמוד בנאות, חציבה וסיתות, אצל הערבים. בזכותם חשה ירושלים בגופה, זו הפעם הראשונה מאז חורבנה, עמל־כפיים וזיעת־אפיים של בנים ששבו אליה לשים קץ לאלמנותה; בזכותם צנחו סלעי ירושלים מהלמות פטיש עברי, זו הפעם הראשונה לאחר 70 - 80 דורות של שממון וזרות.

באותו זמן נקרו להם בדרכם אנשים, וביניהם הרי״ד פרומקיץ, בעל “החבצלת”, אשר השתדלו לכוון צעדיהם אל העבודה ואל ההתיישבות בנקודות־ספר, וסייעו להם בהקמת כפר־עבודה מבוסס על חקלאות זעירה בסביבות ירושלים (כפר השילוח).

ומכיוון שעולי־תימן הם שמרנים בטבעם, ואינם זזים ממקום עמידתם עד שלא מזיזים אותם, עמדו במקום שעמדו, כחיל־עובדים קבוע של ירושלים, דבר שהטביע חותמו על פני התחדשותה במשך שנים רבות.

בשנת תרע״ח עוד היו בירושלים:

24 בנאים תימנים מבין 47

26 פחחים תימנים מבין 41

63 פועלים תימנים מבין 130

28 צורפים תימנים מבין 56

וכמוהם עשו עולי תימן שהגיעו ליפו, והיו מראשוני הפועלים היהודים שבנו את תל־אביב. בבניין הגימנסיה “הרצליה” ובחפירות הבאר הראשונה של תל־אביב נטלו חלק ניכר פועלים יוצאי תימן וגם בשביתת הפועלים הראשונה בתל־אביב לא נגרע חלקם.

 

אחוות גורלם עם העליה השניה וייעודה    🔗

אותה פרשה חזרה עליהם בימי העליה השניה, בלבוש אחר ובממדים גדולים יותר.

שתי שיירות של העולים מצפון־תימן (חֵידַאן וצַעדַה) הגיעו לארץ בשנות תרס"ז - תרס״ח, בימי בראשית של העליה השניה, שלא בהשפעת המניעים שהניעו את העליה השניה, כגון הקול־הקורא של יוסף ויתקין אל צעירי ישראל שיבואו לארץ לעבדה ולשמרה, יהודי תימן לא שמעו ולא ידעו על אודותיו; זמן מה לאחר בואם הועברו מנמל יפו לרחובות ולראשון־לציון ביוזמת המשרד הא״י, ובהדרכת יוסף שפרינצק ויוסף קליבנר, כדי למלא את הצורך בעובדים עברים שיישבו בקביעות במושבות.

הדבר אירע בשעה שבפני אנשי העליה השניה עמדה בכל חריפותה שאלת כיבוש העבודה במשק העברי על־ידי הפועל העברי. מאחר שראו בכך לא רק צורך חיים לעצמם, אלא גם מפתח להגברת זרם העליה לארץ ולהבטחת סיכויי קליטתה כשלרשותה יעמדו מקורות־העבודה במשק העברי.

אותה שעה עבדו ושמרו פועלים ערבים בפרדסי המושבה ובכרמיה; בתי. האיכרים היו רוחשים משרתות ערביות, ואוויר המושבה היה בלול מהבל־פיהם של איכרים יהודים ופועלים ערבים. הערבים עבדו הרבה וקיבלו שכר מועט ונהגו כובד ראש במעבידיהם.

לעומתם לא יכלו ולא רצו החלוצים הצעירים, יוצאי אירופה, לקבל על עצמם דרגת־חיים ותנאי־חיים של הפועל הערבי; לפיכך נמצאו ביניהם שסברו שיש לתת זכות בכורה לכיבוש הקרקע, כלומר להתיישבות המבוססת על עבודה עצמית, על פני המלחמה לכיבוש העבודה שנראתה כמלחמה נואשת.

והנה באו עולי תימן ופתרו את השאלה לאלתר. אמנם בשעה שראו האיכרים את עולי תימן הראשונים שהובאו למושבה, והנם רזי־גו וכחושי־פנים, צעקו: “מה זה? אוכלים הבאתם לנו ולא פועלים”; אך לא עברו ימים מועטים והוברר להם שהללו הם פועלים טובים ומסורים. הם נכנסו לתלמי העבודה והתחרו בפועל הערבי והניחו דעתם של האיכרים בכל המובנים. נתקעו במקום שנתקעו ולא זזו משם לא ב“עונה הבוערת” ולא ב“עונה המתה” של העבודה, וכך היו לחיל־עובדים קבוע ויציב במושבה העברית.

אף הפועל העברי, איש העליה השניה, שש לראות כיצד כובשים עולי תימן עמדות־העבודה העברית במושבה; הוא ראה והנה כרמי המושבה ופרדסיה, בתיה ורחובותיה מתייהדים לעיניו, ורבתה שמחתו.

הדברים הגיעו לידי כך שבאחד הימים נקראה אסיפה גדולה במושבה רחובות, של פועלים ואיכרים יחד, תחת הסיסמה: “הבו לנו עולים מתימן”.

 

שליחות שמואל יבנאלי לתימן    🔗

ואמנם נתעורר מייד המשרד הא״י, הגלגול הראשון של הסוכנות היהודית. בראשות ד״ר א. רופין, ובעצת יוסף אהרונוביץ ור׳ בנימין, נקרא שמואל יבנאלי לצאת בשליחות לתימן, כדי לזרז ולהחיש את צעדי העליה משם, למען פדות גולה סורה ומדוכאה זו ולמען כיבוש העבודה העברית במשק העברי, להיותה מקלט להמוני גאולים. שמואל יבנאלי ידע את הסכנות הגדולות האורבות לו בדרכו זו. הוא ידע שזרים שבאו לתימן בימים ההם נפלו בידי מרצחים “מן המארב” ואעפ"כ לא נרתע. הוא הצטייד במכתב־המלצה מאת הרב קוק, ובתעודה עותומנית שאולה של אחד בשם אליעזר בן יוסף (בימים ההם היה שלטון עותומאניה, תורכיה כיום, פרוש על ארצות רבות ובכללן ארץ ישראל ותימן) ויצא לתימן כדי לבצע את שליחותו. הוא היה השליח הציוני הראשון שבא לתימן ודבריו הפתיעו והממו את גולי תימן כמהלומה על ראשו של אדם נרדם. הם היו שקועים במעבה־אמונה ואשליה, שהגאולה תבוא להם באורחות־פלא, שעם תקיעת שופר הגאולה יינשאו על כנפי נשרים לארץ תקוותם; והנה בא השליח הזה שלא פיקפקו כלל ביושרו ובמהימנותו, והגיד להם שעליהם לקום ולעלות לארץ ישראל בדרך הטבע, ולא עוד אלא שבארץ ישראל, מחכה להם עבודה, עבודה קשה, וחיים, חיים לא קלים כלל.

דברי השליח ניערו וטילטלו אותם ממשקע החלומות היפים והחזיונות המופלאים שהיו שרויים בו, ואף על פי כן אמרו: “נקום ונעלה, אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו”.

והנה עלו. קצת בכוחות עצמם וקצת בעזרת הכסף המועט שהיה בידי השליח הגיעו לארץ שיירות־שיירות והתפשטו על פני המושבות ביהודה ובשומרון, ומקצתם נשלחו לגליל, ובעיקר לכנרת.

והם הצדיקו את התקוות שתלו בהם. העבודה העברית החקלאית נכבשה לפניהם קימעה־קימעה, הודות לסבילותם ולכוח־סבלנותם; עם זה נשתחררו חלוצי העליה השניה לביצוע המשימה הגדולה של כיבוש הקרקע, ליצירת בראשית של החקלאות העובדת והעצמאית באום ג׳וני (היא כנרת) ובמרחביה, ומשם הלאה עד היום הזה.

מאז ימי שליחות יבנאלי לתימן בשנת תרע״א ועד ראשית מיבצע “מרבד הקסמים” לחיסול אותה גולה, לא פסקה העליה משם אלא בשנות המלחמה העולמית הראשונה. וכשם שלא פסק חוט עלייתם, כן לא פסקו מלמלא באמונת־אומן אותו ייעוד ששר־התחיה יעד להם: כיבוש העבודה במשק החקלאי העברי למען העליה העברית.

 

גם השרון נושע בם    🔗

אותו ייעוד נתגלה בלבוש אחר בימים טראגיים ביותר לעם ישראל; בימי מלחמת העולם השניה, כאשר עלה הכורת על יהדות אירופה, שהיתה מקור ועיקר בת ציון ולבניין הארץ, כאשר שממו ואבלו כל הדרכים לעליה לארץ — גברה הוד־קדומים ויפעה־ישראלית תנכ״ית חופפים עליהם, ונוף הארץ כאילו מתחדש עליה “כימי קדם”.

 

עניים בחומר ועשירים בתורה    🔗

בתחילה קולטת אזנך צלילי דיבורם העברי שאינם יודעים זולתו (באשר לשונם הערבית אינה חביבה עליהם וגם בארץ גלותם לא היו מסורים בידה כליל). וכשאתה פותח בשיחה אתם נגלית לפניך תרבותם העברית השורשית; פסוקי תנ״ך ואימרות חז״ל שגורים בפיהם ונותנים טעם לשיח־שפתותיהם; ומשאתה מציץ לתוך אוהליהם רואות עיניך עשירות במקום ששוכנת עניות; לא שטיחים ולא פריג׳ידרים, לא בגדי משי וצבעונין ולא טבעות־יהלומים; הרכוש היקר היחיד שהביאו עמם, ששמרו עליו כבבת־עיניהם, הוא צרורות ספריהם, ספרי־תורה וכתבי־קודש, מועתקים בכתב־יד ישן או חדש, ועליהם גאוותם ותפארתם; הם לא רק שומרי מסורת ומקיימי מצוות הדת, אלא גם מרבים להגות בתורה בצאתם ובבואם, בשבתם ובלכתם, ודבקים בענייני רוח לפעמים יותר משהם דבקים בענייני חומר וחיי יום־יום.

ברל כצנלסון נתרגש עד מעמקי נפשו כשבפעם הראשונה בחייו בארץ־ישראל, נתקל בסבל יהודי ברחובות קריה, והוא תלמיד־חכם תימני שישב ועסק בתורה בין משאוי למשאוי.

התורה והעבודה הם, איפוא, עיקר שבחם. אך יש עוד כמה וכמה דברים שנשתבחו בהם:

 

אהבתם לארץ ודבקותם בה    🔗

ראשית, אהבתם לארץ, שכולה דבקות וקדושה. בגלל אותה אהבה הם יושבים רובם בכפרים, בסביבות חקלאיות, ומיעוטם יושבים בערים; ואם עולי תרמ״ב נתנו לעלייתם סימן הקשור באחד האילנות שבהם נשתבחה הארץ, התומר, וקראו על עצמם את הפסוק ״אמרתי אעלה בתמר״ (בתמר - תרמ״ב) — הרי עולי שנת תרס״ח - תרע״ב הלכו למושבות כשבפיהם מתנגן הפסוק “לכה דודי, נצא השדה, נלינה בכפרים, נשכימה לכרמים”. (עולי שנת תש״ד נתנו לעלייתם סימן: ובאו ציון ברנה — שנת ברנ״ה לשטרות, תאריך שבו רגילים יהודי תימן).

אף יציבותם באה ממקור אהבתם לארץ. לכל מקום שהם מגיעים — שם הם נקלטים בלי לזוז יותר; ואולי משום כך לא העלה מישהו מהם על דעתו מעולם לקום ולעזוב את הארץ, על אף הסבל הרב שנפל בחלק חייהם בארץ־ישראל.

שנית, מקוריותם התרבותית. הם דתיים, שלמים בדתיותם ללא שום תוספת לוואי. הדתיות המפלגתית זרה לרוחם ואינם מחבבים אותה. התנ״ך, ההלכה והאגדה הם המקור שממנו שאבו דעת ותרבות. עליהם אפשר לומר את המימרא הידועה בשינוי קל: הם שמרו על תורת ישראל והיא שמרה עליהם, הם חלקו לה כבוד והיא העניקה להם מכבודה ומהודה. ספרים עתיקים ובלים, ספרי מדרש, הלכה ואגדה, פרי־רוח חכמיהם — רובם נדפסו וכבר מכהנים פאר בהיכלי ספרותנו; שירתם, רבת־הכיסופים והתשוקה לגאולה, וכן ניגוניהם, שמהם ובהם מקור לנגינות ישראל בימי קדם — נעשו מכבר נחלת התרבות העברית ונתחבבו על העם כולו.

 

כשרון הסתגלותם וחבלי היגאלותם    🔗

שלישית, כשרון הסתגלותם. כי אעפ״י שהם קנאים למקוריותם ונאמנים לה — בכל זאת לבם פתוח, ורצונם מתגבר, לסגל לעצמם גם דברים שהיו רחוקים מהם, בכל שטח משטחי החיים. לא תמיד הם מבחינים בעצמם מה לקרב להסתגלותם ומה לרחק ויש שהם מסגלים לעצמם גם דברים שהיה ראוי להתרחק מהם.

לשמחתנו, הסתגלותם לטוב, ליפה ולמועיל, עולה בהרבה ומכפרת על הסתגלותם לדברים אחרים. עדים לכך אותם כוחות תרבותיים שצמחו מקרבם במרוצת השנים, עשרות מורות וגננות, אחיות ועובדות סוציאליות, עסקנים, סופרים וחוקרים, ובייחוד אמניות ואמנים, שהם כעין חוט־של־חן המקשר בין שבט יוצאי תימן לבין שאר שבטי ישראל.

עולי תימן יודעים להסתגל לתנאי עבודה ולתנאי־אקלים; כשנתקלים בקשיי־חיים נוהגים בסבלנות, ואם בא מחסור עליהם הריהם מתאפקים ומצפים בשקט לימי טובה, וכל תביעתם צנועה ואדיבה. מובן מאליו שזהו כלל, אך יש יוצאים מן הכלל. וגם הכלל הזה יוצא מגדרו כשהוא חושד, ועל אחת כמה וכמה כשהוא רואה בעיניו, מעשה עוול ואי־צדק.

 

תהום ההבדל בין תימן לישראל    🔗

האם כבר נגאלו גאולה שלמה? — אין להעלים ואין להתעלם מן העובדה שבעלייתם לארץ, בא הקץ ליסורי גלותם כיהודים ולסבלם כבני־אדם במחשכי תימן; אך עדיין הם משוכים ומסובכים בחבלי הסתגלות למציאות החיים בארץ־ישראל, שבעיניהם היא רצופה כולה שוני, חידושים וזרות לגבי כל מה שהסכינו בו עד הלום.

עלייתם לארץ־ישראל אינה רק העתקת מקום מושבם, עקירה משם ונטיעה כאן, אלא זוהי הפיכה גמורה של כל סדרי חייהם, סגנונם, דרכי מחשבתם ומושגיהם וכל תפישתם.

משעה שפקחו עיניהם, שהיו עצומות כדי שלא לראות חשכת חייהם בגלותם נתברר שעליהם לקפוץ על פני כל המהפיכות, התמורות וההתפתחות, שחלו בעולם הגדול ובעולם היהודי במשך מאות שנים, בכל שטחי החיים החומריים הרוחניים והנפשיים.

ולא עוד אלא שאינם פטורים מיסורי קפיצות ומסכנות קפיצה.

הנה הם יצאו מארץ חשוכה, עניה ומפגרת, שאין בה לא רכבת ולא טלפון, לא כבישים ולא חשמל, לא מכונות־עבודה ולא תכשירי־ריפוי, לא עיתונים ולא ספרות, לא אמנות ולא מדע, לשונם הערבית של תושביה צמוקה וידיעתם על העולם ועל כל המצוי בו כאין וכאפס; מסחרה עם ארצות שמחוצה לה דל ואנשים זרים אינם יכולים ואינם רשאים לבוא בגבולה אפילו כעוברי־אורח.

אמנם זוהי ארץ השרויה במשטר דתי, ובמשכנות היהודים, ששמרו כל ימיהם בקפידה גמורה על הדת ועל רוחה — נגה תמיד גם אור הדעת והחכמה שבתורת ישראל. אך נוסף לזה, שלטו הרבה אמונות תפלות וסלף־בינה, על הגויים ועל היהודים כאחד, עד שקשה לקבוע היכן התחום בין שמירת הדת ובין ההשתעבדות לאמונות־ההבל. אף במנהגי החיים, כגון אופן הדיבור בין אדם לחברו, ויחס האיש לאשתו ולבניו, ויחס האזרח לאנשי השררה ולראשי הדת — בכל אלה שונה תימן (ובכלל זה יהודים שהיו בה), שוני חריף ולפעמים קיצוני מכל ארץ זולתה. שוני שבה, ניכר גם בינה לבין ארצות ערב שמסביבה, הקרובות והרחוקות.

כיצד יעברו על פני תהומות השוני, החריף והקיצוני הזה, בלי שיבולע להם ובלי שייגרמו להם כאבי־לב ויסורי־נפש?

וכלום נטעה אם נאמר כי בשל כך הם חסרי יציבות נפשית? כלום נחטא לאמת אם נציין שנפשם נקלעת בין תום ואמונה לבין חשדנות וסארקאזם, כלפי עצמם, ובייחוד כלפי זולתם?

כל מי שקרוב אל יוצאי תימן יודע שעם כל היותם תמימים, ואולי דווקא מפני כך, הם חשדנים גדולים, ובסתר לבם אף סארקאסטים.

לא אחת אירע למי שבא אתם במגע ובקשרים, שהוא יתהלך בוטח באמונם אליו, ללא צל של ספק, ולפתע מתגלה לו שלבם בל־עמו, וקיתונו כמו שפוך על פניו, והוא עומד ומשתומם על השניות והסתירה הזאת: מצד אחד תמימות ואמון בלי גבול ומצד שני כפירה וחוסר־אמון גמור. אותה שניות וסתירה קיימת בצורה מיוחדת גם ביניהם לבין־עצמם. מצד אחד מלכדת אותם צבת חייהם, מחסורם, חשדנותם באחרים וכו'. מצד שני מתפרדים הם פירוד בתוך פירוד על אותו רקע עצמו. ולא פעם תשתומם לראותם מאוחדים באחדות מוצקה כעשת ופתאום הם מפורדים עד לבלי אַחֵד וחוזר חלילה.

כל מסכת היחסים ביניהם לבין שאר שבי־הגולה, מוסדות הישוב, מפלגותיו והסתדרויותיו שזורים בחוטי השניות והסתירה הזאת.

מה מביא אותם לידי אותה שניות ואותה סתירה? האם זהו עניין של אופי? טעות קשה נטעה אם נקבל הנחה זו. מסתבר שזהו תסביך המסתבך על רקע חייהם בתוך רקע החיים הכללי בארץ־ישראל.

 

תם סבל הגלות והחל סבל הדלות    🔗

בהיותם בתימן חשבו עצמם לבני־אדם שלמים ומושלמים, במידה שאדם מסוגל להאמין בשלמות עצמו. דבר אחד שהציק להם והיה כ“מקדח בלבם” הוא יחס ההשפלה מצד הערבים יושבי הארץ, שהזכיר להם בכל עת כי הם נכרים בארץ נכריה, מעולם לא עלה על דעתם בבהירות כי עניותם ודלותם גם היא מקור נמרץ לסבלם כבני־אדם וכיהודים וגורם עצום ליסורי־נפשם; ואמנם רבים מהם היו באמת עניים ודלים, אך הם האמינו באמונה שלמה שזהו דבר שבא “מן השמיים” ואין להרהר אחרי מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא. הילכך נשאו נפשם בתקווה ובתפילה לביאת־הקץ של גלותם; הם היו מסוגלים לומר בתפילתם משהו מעין: “יזכנו השם לרצות אבני ארצנו ולחונן עפרה ומייד נמות”, ואעפ״י כן, קינוח תקווה צפונה בסתר לבם שעם גאולתם, “יראו עולמם בחייהם” תיכף ומייד. לא פעם שמעתי מפי עולים חדשים מתימן בעת שדרכו רגליהם על אדמת הארץ: “רצינו להגיע לארץ ולמות, עכשיו אנו רוצים לחיות, לחיות”.

אולם בראשית מצעדיהם מתברר להם שעניין סבל הגלות תם ונשלם, אך עניין סבל הדלות לא תם ולא נשלם. אדרבא, הוא רק התחיל. כי, אמונתם העתיקה שהעניות והפרנסה הם בידי שמיים ו“מאן דיהיב חיי יהיב מזוני” (הנותן חיים נותן גם פרנסה) משתברת בידם ובלבם לרסיסים סמוך לפגישתם עם החיים בארץ, כשם שנשתברו הלוחות בידי משה בעת שראה את העם רוקד סביב עגל הזהב.

הם מסתכלים סביבם ורואים כיצד בני־אדם חיים, כיצד נאבקים על חייהם, כיצד חוטפים איש מפני איש ״חתיכות חיים״ — ונדהמים. אמנם אותו טבע טבוע גם באנשי תימן כבכל בני־אדם. אך שם הם היו שווים בכוחם ובוטחים ביכולתם להתחרות, נוסף לאמונתם בסיוע הבורא. כאן מתברר להם מהרגע הראשון שאין כוחם שווה עם אחרים, ואינם בני־התחרות והם מאבדים אמונתם וביטחונם העצמי ונעשים כחגבים בעיני עצמם, כסבורים שזקוקים הם לעזרה של כעין, חסד, וכאילו תלויים הם באותה עזרה ובאותו חסד. תלותם זו היא שגורמת להם להיות צייתנים ומאמינים עד גבול ידוע. תימצא לומר שזוהי צייתנות וזה אמון על תנאי. על תנאי שייטיבו עמם, הטבה נראית לעין ומתממשת בידיים, שהיא ודאית היום ואינה עניין לעתיד לבוא. אם לא כן, כל הצייתנות הזו הופכה לאנרכיה והאמון לחשדנות גמורה.

ואמנם הגורל יעד להם בארץ ישראל חיים כלכליים קשים מנשוא. עיקרו של דבר הוא בכך, שאם כי היו רובם ככולם, בעלי מלאכות ואומנויות בתימן, והתפרנסו מיגיע־כפיים, הרי משעה שהגיעו לארץ מתגלה להם שאין שום ערך לאותן מלאכות ולאותן אומנויות שבידם, מחמת שהן פרימיטיביות ואין להחזיק בהן לנוכח התרבות הטכנית הגדולה שהם רחוקים ממנה כמה מאות שנים. גם מלאכות אקזוטיות שבידם, כגון רקמה וצורפות וכתיבת סת״ם — משליכים הם מאחרי גוום תוך ריצתם הבהולה להיאחז בחוטי חיים אחרים, בבחינת “ברי ושמא — ברי עדיף”. ועל אף ריצתם ובהילותם אינם מגיעים אלא למדרגות הנמוכות שבסולם העבודה, לעבודות הפשוטות והקשות שיגיעתן מרובה ושכרן מועט; הם אינם עולים בעצמם ואין אחרים מעלים אותם במדרגות יותר גבוהות שבסולם העבודה מבחינה מקצועית כדי שתוקל יגיעתם ויגדל שכרם.

אינם עולים בעצמם מתוך פחד, שמא יחמיצו זמן והשתכרות שוטפת, בלי שיעלה בידם להשיג תמורה במאמציהם. לרוב הם עמוסים גם בדאגת קיומן של נפשות אחרות, מאחר שהם מקיימים משפחה בעודם בגיל צעיר והשאלה עומדת לפניהם: “על מי לנטוש את מעט הצאן”.

האחרים אינם מעלים אותם משום שתי סיבות:

א. אין סומכים על נתונים טבעיים שבהם שבעזרתם יכולים הם לתפוס ולהבין מקצועות שטעונים השכלה אלמנטרית.

ב. היו בישוב אישים וחוגים, ויש עוד כמוהם עכשיו, הסבורים שצריך לשמר את התימנים, שמבחינת גורלם הם כחומר ביד היוצר, לצרכים מיוחדים של עבודה הדרושה לבניין הארץ, שאין מי שיעשה אותה זולתם. אותם חוגים ואישים נחלקים גם כן לשני סוגים. סוג אחד חושב כך, מתוך חיבה לתימנים ומתוך רצון להעמידם במקום מכובד מבחינת הגשמת האידיאלים הציוניים והישוביים. סוג אחר (הוא עכשיו לאושרנו מצומצם ופחות־השפעה) מעוניין פשוט במציאותו של טיפוס פועלים פשוט וזול ומרכין ראש. בינתיים נמצאים יוצאי תימן באשר הם שם; משמע, בתוך “מעגל־קסמים” של עבודה פשוטה וקשה, ששכרה מועט ובעטיה הם שרויים ברמת־חיים נמוכה (בשעה הם משתוקקים להגיע לרמת־חיים יותר גבוהה) דבר שמביא אותם במישרין ובעקיפין לרמת־תרבות נמוכה וזו מביאה, כידוע, לידי רמה חברתית נמוכה

הכיצד? אדם עני, שחייו קשים ורוחו קצרה — אינו יכול ללמוד ולהשתלם ולהתקדם בעצמו במקצועו, ועל אחת כמה וכמה שאינו יכול להתמסר ל“סתם תרבות”; ולא עוד אלא שאינו יכול לאפשר זאת לבניו ולבנותיו, שפרי ידם נחוץ לו מאוד כדי להקל על עצמו מקצת מעומס חייו. גדולה מזו: מלאכתם של היהודים בתימן היתה קשה מבחינה פיזית, אבל היתה מלאכת מחשבת. בשלה ובשל התורה שלמדו בצידה, רכשו לעצמם פקחות רבה ועירנות רוחנית ניכרת. לעומת זאת המלאכה הקשה שהם עוסקים בה בארץ, אינה מלאכת מחשבת ויגיעתה משכחת לימודם ומסיחה דעתם לחלוטין. היא נוטלת מהם כל זיק של זיקה לרוחניות ולחיי רוח. הדבר היחיד שהם משמרים הוא מצוות הדת, בכללן, קריאה שגרתית בתורה ובספרי חז״ל, וגם זה רק כדי לזכות בחיי עולם הבא בלבד.

 

דרך התיישבות ורגש בדידות    🔗

הדברים אמורים לא רק בעיר אלא גם בכפר. אלא שבכפר ניתווספו להם עוד שני פגעים:

האחד הוא שלא הגיעו לכלל התיישבות ממש, אם כי הם יושבי כפר מובהקים.

והשני הוא פחדם מפני בדידות. עם שבתם בלב מרחב, על ההר ובמישור, הרחק מישוב צפוף וקרוב לגבול־עויין — גוברת בלבם הרגשת הבדידות ומאפילה על הרגשת הגאולה. הכפר הבודד שהם יושבים בו, לרוב לבדם, אינו שונה בעיניהם מן הכפר שחיו בו בתימן אלא במקצת…

אותו רצון מפורסם שלהם לשבת זה על־יד זה בשכונה אחת ובסביבה אחת אינו בא ממקור הנטיה, להתבודד, אלא הוא נטיה להצטופף, וזה מחמת החולשה העצמית שלהם לגבי סביבתם האנושית החדשה, שהם יראים אותה (שמא תבלע אותם) ונמשכים אליה בעבותות משיכה כדי ללמוד ממנה וכדי להידמות לה. תימצא לומר, שבעצם המציאות הנפשית טמון סוד הדחיפה לצאת למרחב ולהשתלב בו בלי להיטשטש ובלי להתבטל אך בהיותם יושבי כפר בודד אין להם סביבה אנושית כזאת שממנה יתרחקו ואליה יתקרבו, שממנה ילמדו הליכות־חיים מתוך התרשמות ישירה ובעטיה תתחשל עצמיותם; לעומת זאת יש להם הרגשת בדידות וחלל ריק.

לעיל הדגשנו שבשבעים אחוז מעולי “מרבד־הקסמים” נשלחו להיקלט בסביבה הכפרית של א״י; אפשר להניח שלפחות 50 אחוז מיוצאי־תימן הוותיקים, בארץ נמצאים אף הם בסביבה כפרית של א״י, אך בהתיישבות ממש יש רק מעטים, כמות שעשויה כאילו לנסיון ולדוגמה בלבד. נראה שגם כאן פעלו אותם גורמים ואותן כוונות שפירטנו לעיל; כלומר: מצד אחד אין סומכים עליהם כאלמנט שיכול להחזיק בהתיישבותו ולעמוד בה בהצלחה ולפיכך גורסים שצריך ליישבם שלבים־שלבים; ומצד שני יש הגורסים שנחוץ לנו בארץ אלמנט כפרי, כפרי ממש, ככל הגויים, שיכול לחיות וליצור בשביל עצמו ובשביל סביבתו, בלי שיהא צורך לציידו ציוד מודרני דווקא.

נשאלת מאליה השאלה: היעברו על פני המרחקים האלה וכיצד יעברו? והתשובה היא: נלמד קל וחומר וגזירה שווה מעולי תימן הראשונים שבאו לארץ במשך שבעים שנות הישוב החדש. בקשיים רבים, ביסורים אין־קץ, עברו גם עברו על פני רוב המרחקים האלה, מי בקפיצה ומי בהקפצה, מי בצעדים זריזים ומי בתהליך איטי. תוך כדי המעבר הזה הפסידו לא מעט מעצמיותם, ממקוריותם, מהרגשת החירות והבחירה שלהם, אך יחד עם זה נתגלו בהם וגילו הם בעצמם עצמיות חדשה ומקוריות מחודשת ודבר זה נותן אותותיו בכל שטחי החיים החברתיים, המשקיים והתרבותיים.

מאליו מובן שיש צורך לסייע בידם סיוע פעיל: א) לשם השתרשות במפעל ההתיישבות בארץ; חיי הכפר והחקלאות, בנוסח ציוני־סוציאליסטי ובסגנון מודרני — הם מסלול נכון שבו יעברו על פני כל התהומות והמישקעים הפסיכולוגיים והמקצועיים עד שיעמדו על רגליהם כבני־חורין, עד שישרישו ויפרו וירבו, במובן ריבוי ובמובן תרבות לטוב להם ולעתיד העם והארץ; ב) לשם רכישת מקצועות מודרניים בחרושת ובמלאכה, דבר שיש בכוחו להשוות מעמדם ויכולתם עם זולתם; ג) לשם רכישת השכלה אלמנטארית והשכלה רחבה לבניהם ולבנותיהם, וחזקה עליהם שהם יהיו כלי מחזיק ברכה.

זו הדרך לשחרורם מירושת העבר והגלות וזו הדרך לשמירת ערכי מורשת ששמרו עליהם בדורותיהם.

 

תנועת העבודה בעוזריהם    🔗

על רקע זה מוארת פרשת הקשרים ובעיית היחסים ביניהם לבין תנועת העבודה בישראל. ראשי תנועת העבודה הבינו והבחינו כי: א) אלמנט זה, לפי מהותו והווייתו שייך כמעט כולו לתנועת העבודה; ב) תנועת העבודה היא המסגרת היחידה לאמנציפציה גמורה שלו, לפי שהיא, במהותה, מגן לחלש ונושא קבוע ויציב ליצירת חיי שוויון ורמת־חיים הוגנת לעם העובד; ג) יש לעורר בו רצונות ומעשים של אוטואמנציפציה.

ואמנם כל תולדות תנועת העבודה בארץ רצופות נסיונות לקשר את התימנים קשר בל-יינתק אל שורשי החיים והמעשה ואל קרנות־האידיאלים שלה כדי לחזק עצמה בהם וכדי להביא להם ישע ומוצא לחיים. בשדה הנסיונות הזה היו כשלונות רבים, אבל היו גם הצלחות גדולות.

מה פלא שרובם המוחלט של יוצאי תימן הוותיקים והחדשים הם חברים הסתדרות הכללית של העובדים העברים בישראל. ואם יש כיום ישובים יפים של עולי תימן, ואם יש ביניהם מאות בעלי־מקצוע המשתכרים יפה, ואם צמחה מתוכם אינטליגנציה ניכרת — הרי עשר ידות בזה למעשי הטיפוח, ההדרכה והעזרה של תנועת העבודה.

גם עכשיו עדיין ניכרים הם כעדה בעלת סימני־היכר גזעיים ומנטאליים, אך התקרבותם והתמזגותם בחיי הארץ ובהווייתה גברה כבר מזמן על בדילותם.

מכבש התחיה, הכובש חצצי העם ושבריריו כדי לעשותם לעם אחד — מסתובב במהירות. הוא מיישר הדורים, מדבק ומגבש, ואין מעצור לפניו; סוד סגולתו וכוחו הוא: מאמצי הבניין והיצירה וחתונת הדמים והזיעה של עם־ישראל עם אדמת ארץ־ישראל שתנועת העבודה מבצעת, מפעילה ומנהלת אותם.

וחזקה על אותו “מכבש”, שכוחו וסגולתו גדלו שבעתיים מאז קמה מדינת ישראל, שיכבוש גם את העליה החדשה הזאת והעליות הדומות לה.

הלשון העברית, בית־הספר העברי, שבו יהיו הלימודים מעתה חינם וחובה, השירות בצבא ההגנה לישראל ובמילואים, העיתונות העברית, הספרות, האמנות והציבוריות הערה והתוססת, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים, ותנועות הנוער של א״י העובדת, אלה יגרפו את המוני עולי תימן אל אפיקי התרבות החדישה והחיים החדשים; לא זו בלבד שיסתגלו ומסתגלים לאכול בכף ומזלג אלא גם ירכשו לעצמם רמה טובה של תרבות־מקצועית־טכנית כדי שיועילו יותר לעצמם ולארץ, ואין ספק שבית ההסתדרות, וממשלת ישראל המונהגת ע״י שליחי העם העובד, יהיו להם בדרכם זו לעזר רב.

אפס, צריך לזכור ולהזכיר בכל עת שהמדובר הוא בבעיית־מעבר של בני־אדם חיים, עמוסי רגש, על פני תהומות פסיכולוגיים. ודבר זה מחייב גישה גמישה וזהירה כדי למנוע תאונות קשות.

מן הנסיון למדנו, שהם עצמם, למשל, מתגוננים במרץ נגד סכנת ההתפרקות מן המטען הדתי־תרבותי; וטוב עושה תנועת העבודה כשהיא מעודדת אותה התגוננות, לפי שהתפרקות מהירה מערכי מוסר דתי עלולה להביא לידי ריקנות מוסרית, דבר מסוכן ובלתי רצוי; לעומת זאת ספק הוא אם יש בכוח־עצמם להתגונן מפני סכנת ההתבטלות, שהיא החמורה שבסכנות; אדם שנקלע לתוך מצב שבו, אם הוא יושב אומרים לו: לא כך יושבים, ואם הוא עומד אומרים לו. לא כך עומדים, ואם הוא אוכל אומרים לו: לא כך אוכלים, ואם הוא לובש אומרים לו: לא כך לובשים — ודאי שיהא מוכה תדהמה ועצמיותו האישית נעשית בטלה בעיניו.

מן המוסכמות הוא שאדם חסר־עצמיות אישית הוא רעה־חולה, ותקומת עמנו וארצנו לא תיכון על אנשים שכמותו.

הילכך, דין הוא שהמרחקים יצומצמו, צימצום לפנים מצימצום; החלל המועט, שיישאר מחמת אותו צימצום, יש למלאו על־ידי העלאת ערכם, בעיני עצמם ובעיני אחרים, ועל־ידי ציון שבחם בדברים שנשתכחו. זאת יש לעשות בכנות ובחיבה ולא כ“מצוות אנשים מלומדה”.

כל מה שיש בידם מעשים טובים ונכסי ממש רוחניים, צריך ליתן את הדעת עליו ולראות בו מעין נדוניה שלהם בתהליך השתלבותם והתמזגותם עם שאר שבי הגולה.

בכך תרום קרנם ותזדכך עצמיותם ואין ספק שיעברו על פני המרחקים ביתר קלות ובמעט תאונות, משל שנשברה החבית ונשמר יינה.