בסוף אוקטובר 1918 הגיעה אליי למפקדת העיר בוגולמה פקודה ממועצת המהפכה של חזית המזרח בזו הלשון: “הדיוויזיה ה־16 של הארטילריה הקלה יצאה לדרך. הכן מזחלות להובלת הדיוויזיה למוצב שלה.”
המברק הביא אותי במבוכה רבה. מה זו הדיוויזיה הזאת, כמה אלפי איש נכללים בה, מאיפה אקח מזחלות כה רבות? בענייני צבא הייתי הדיוט גמור. המונרכיה האוסטרית לא העניקה לי השכלה צבאית יסודית, והתנגדה בכל כוחה שאחדור לרזי אמנות המלחמה.
בתחילת המלחמה זרקו אותי מבית הספר לקצינים של גדוד הרגלים ה־91, אחר כך הסירו ממני אפילו את כותפות השירות החד־שנתי,1 ובשעה שעמיתיי לשעבר זכו בדרגות של צוערים ופרחי קצונה ונפלו כמו זבובים בכל החזיתות, ישבתי אני כלוא בבית הכלא הצבאי בבּוֹדייוִבִיצֶה ובבְּרוּק אַן דֶר לַייטֶה. כשלבסוף שחררו אותי ורצו להוביל אותי ביחידה קרבית לחזית, התחבאתי בגורן וכך התחמקתי מהיציאה לחזית שלוש פעמים. אחר כך התחזיתי לחולה במחלת הנפילה וכמעט היו יורים בי אילולא התנדבתי לצאת לחזית. מאותו רגע שיחק לי המזל וכשבשעת המסע ליד סמבור השגתי עבור סרן לוקאש דירה, כולל פולנייה נחמדה ומטבח מעולה, הועליתי לדרגת משרת.
מאוחר יותר ליד סוקאל, כאשר אצל מפקד הגדוד שלנו הופיעו כינים, תפסתי את כולן, מרחתי את המפקד שלי בתוך שוחה במשחת כספית וקיבלתי אות הצטיינות גבוהה על גבורה.
יחד עם זאת, איש לא הכניס אותי לרזי אמנות המלחמה. גם היום אני עדיין לא יודע כמה פלוגות בגדוד ולכמה גדודים מתחלקת חטיבה, ובבוגולמה היה עליי לדעת פתאום, כמה מזחלות דרושות להובלת דיוויזיה של ארטילריה קלה. לאיש מן הצ’ובאשים שלי לא היה מושג בדבר, ועל כך נענשו בשלושה ימי מחבוש על תנאי. אם תוך שנה ידעו את התשובה, יבוטל העונש.
הזמנתי את ראש העיר ואמרתי לו בחומרה: “נודע לי, שאתה מסתיר ממני, כמה אנשים יש בדיוויזיה של ארטילריה קלה.”
תחילה לא היה מסוגל להוציא מילה, אחר כך כרע על ברכיו, התחיל לחבק את רגליי ויילל: “סלח לי, אל תחסל אותי, מעולם לא הפצתי משהו כזה.”
הרמתי אותו על רגליו, כיבדתי אותו בתה ובטבק ושחררתי אותו כשאני מצהיר, שבמקרה זה אני משוכנע בחפותו.
שלחתי להביא את מפקד גדוד הפרשים של פטרוגראד, ותוך כדי שיחה רמזתי כבדרך אגב:
“מוזר,” אמרתי, “איך המטה משנה את מצבת הדיוויזיות בארטילריה הקלה. בייחוד עכשיו, כאשר מתארגן הצבא האדום, זה מביך. אולי ידוע לך במקרה, טובאריש המפקד, כמה אנשים היו בעבר בדיוויזיה?”
הוא ירק וענה: “הרי אנחנו, הפרשים, לא שמים על התותחנים. אני בעצמי לא יודע כמה איש היו צריכים להיות בגדוד שלי, מפני שלא שלחו לי שום הנחיות. קיבלתי פקודה להקים גדוד, אז אספתי אותו. לזה יש חבר, גם לאחר, חבר מביא חבר. וכך זה גדל. כשיהיו לי רבים אולי אקרא להם חטיבה. איפה הקוזאקים בהשוואה אלינו!”
אחרי שיצא לא הייתי חכם יותר מאשר קודם, ולמרבה האסון קיבלתי מברק נוסף מסימבירסק ובו נאמר:
"לאור המצב המדאיג בחזית אתה מתמנה למפקד הגזרה. במקרה שהעמדות שלנו לחופי הנהר איק ייפרצו, עליך לסגת עם הגדודים לגזרת קְלוּצֵ’בוֹ־בוגולמה. הקם ועדה מיוחדת להגנה על העיר והישאר במקום עד לאיש האחרון. התחל בפינוי העיר כאשר האויב יהיה במרחק חמישים ורסט מהמקום. גייס את התושבים עד גיל 52 וחלק להם נשק. פוצץ את הגשר על האיק וליד קלוצ’בו בזמן המתאים. שלח רכבת משוריינת לתצפית ופוצץ את המסילה… "
המברק נשר מידי וכשסוף־סוף התאוששתי מהבהלה הראשונית, המשכתי לקרוא עד הסוף: “הצת את הממגורה. מה שאי אפשר להוציא, השמד. חכה לתגבורת ודאג לאכסון החיילים ולאספקתם הסדירה. ארגן תובלה סדירה של תחמושת למוצבים ודאג לה. גש להוצאת כתב עת לשם הרגעת האוכלוסיה ברוסית ובשפה הטטרית. קבע ועד מהפכה. אי מילוי ההוראות או משגים נענשים על פי דיני המלחמה. הסובייט המהפכני הצבאי של חזית המזרח.”
היה זה לפנות ערב ואני הדלקתי את האור. ישבתי בכורסה וכשכעבור זמן מה הציץ הירח דרך החלון למשרד שלי, הוא ראה אדם היושב באותה הכורסה, מחזיק בידו מברק ובוהה אובד עצות באפלת החדר.
כך מצאה אותי גם שמש הבוקר. לפנות בוקר כבר לא החזיק מעמד האיקונין התלוי בפינה, נפל מהקיר ונשבר.
הצ’ובאש שעמד על המשמר לפני הדלת, הציץ פנימה ובאצבע מאשימה איים על האיקונין:
“איזו נבלה, נופל, נופל ומעורר אדם ישן.”
בבוקר הוצאתי מהכיס שלי את דיוקן אמי ז"ל, דמעות עלו בעיניי ולחש יצא מפי: “אמא היקרה! כאשר עדיין התגוררתי אתך ברחוב מִילֵשוֹבְסְקָה מס' 4 ברובע קְרָלוֹבְסְקֶה וִינוֹהְרָאדִי מעולם לא העלית על דעתך, שכעבור חמש עשרה שנה יהיה על בנך האומלל להזיז גדודים אחורה לגזרת קלוצ’בו־בוגולמה, לפוצץ מסילת רכבת וגשר ברזל מעל איק וקלוצ’בו, להצית גורן ולהחזיק מעמד עד לאיש האחרון בהגנה על העיר, בין כל שאר הדברים. למה לא הפכתי לנזיר בנדיקטיני, כפי שביקשת, כאשר נכשלתי בפעם הראשונה בכיתה ד' של הגימנסיה? יכולתי לחיות לי בנחת. הייתי משרת במיסה הקדושה ושותה את יין המנזר.”
בתשובה רעש משהו בצורה חשודה בדרום־מזרח העיר ואחר כך רעש שנית ושלישית.
“דופקים את הארטילריה כהוגן,” בישר לי המשרת שחזר זה עתה מהחזית. אנשי קאפל חצו את האיק ויחד עם האוגדה הפולנית עומדים לתקוף את האגף הימני שלנו. הגדוד הטברי נסוג."
שלחתי לחזית פקודה בזו הלשון:
“אם חיל הגנרל קאפל חצה את האיק ויחד עם האוגדה הפולנית הם מתקדמים לאגף הימני, תעברו את האיק בצד השני ותתקיפו את האגף השמאלי שלהם. אני שולח את חיל הפרשים של פטרוגראד לעורף האויב.”
קראתי למפקד הפרשים של פטרוגראד. “העמדות שלנו נפרצו,” אמרתי לו. זה יקל עליך להגיע לעורף האויב ולקחת את כל האוגדה הפולנית בשבי."
“לפקודתך,” ענה מפקד הפרשים של פטרוגראד, הצדיע ויצא.
ניגשתי למכשיר וטלפנתי לסימבירסק: “נצחון גדול. העמדות לחופי האיק נפרצו. אנחנו מתקיפים מכל עבר. חיל הפרשים בעורף האויב. שבויים רבים.”
-
במונרכיה האוסטרית־הונגרית לא שירתו בעלי השכלה תיכונית ומעלה שירות חובה של שלוש שנים כפשוטי העם. שירותם קוצר לשנה אחת והם סיימו אותו כפרחי קצונה בעתודה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.