ירוחימוב, מפקד העיר שהדחתי, ציווה על הגדוד המהפכני הטברי לצאת את העיר בסדר קרבי ולחנות מחוץ לעיר, והוא עצמו בא להיפרד ממני. הבהרתי לו בבירור, שאם ינסה שוב לעולל עם הגדוד שלו איזו אי נעימות, אצווה לפרק את הגדוד הטברי מנשקו ואותו אשלח לעמוד בפני בית הדין המהפכני הצבאי. הרי אנחנו משחקים בקלפים גלויים.
טובאריש ירוחימוב מצדו הבהיר לי בגילוי לב, שברגע שגדוד הפרשים של פטרוגראד יעזוב את העיר, הוא יצווה לתלות אותי על הגבעה מעל מאלה בוגולמה, כדי שיראו אותי מכל הכיוונים.
לחצנו ידיים ונפרדנו כידידים הטובים ביותר.
אחרי צאתו של ירוחימוב וגדודו היה צריך למצוא אכסון נאות לגדוד הפרשים של פטרוגראד, שהיה מורכב רובו ממתנדבים, ולנקות למענו את הקסרקטין. בכלל, החלטתי שאעשה את כל מה שביכולתי, כדי שהבחורים מפטרוגראד ירגישו בבוגולמה בנוח ולא יתקוממו נגדי ביום מן הימים.
אבל את מי לשלוח לנקות את הקסרקטין, לשטוף את הרצפות ולסדר את הכול? על כל פנים, זה צריך להיות מישהו שלא עושה דבר.
כל אחד מתושבי המקום עושה משהו, עובד. הרהרתי ארוכות עד שנזכרתי, שליד בוגולמה נמצא מנזר נשים גדול, מנזר הבתולה הקדושה, שבה לא עושות הנזירות שום דבר חוץ מלהתפלל ולרכל זו על זו.
על כן כתבתי לאם המנזר, האיגומנה, את האיגרת הרשמית הנ"ל:
המפקדה הצבאית של העיר בוגולמה
מס' 3896
לאזרחית, אם הבתולה הקדושה,
שלחי מיד 50 מבתולות המנזר לרשות גדוד הפרשים של פטרוגראד. את בתולות המנזר שלחי היישר לקסרקטין.
המפקד העליון של העיר בוגולמה.
האיגרת נשלחה וכעבור חצי שעה נשמע מהמנזר צלצול פעמונים אדיר ורב רושם. כל פעמוני מוֹנַאסְטִירה פְּרֶסְביָאטוֹי בוֹגוֹרוֹדִיצִי זעקו וייללו, ופעמוני הכנסייה בעיר ענו להם.
המשרת הודיע לי, שראש הכמורה של הכנסייה הראשית בעיר בליווי הכמורה המקומית מבקשים אותי לקבל את פניהם. הנהנתי בחביבות ולמשרדי נכנסו בסערה כמה כמרים בעלי זקנים, ודוברם הראשי אמר:
“טובאריש המפקד, אני בא אליך לא רק בשם הכמורה המקומית, אלא בשם כל הכנסייה הפראבוסלבית. אל תשמיד את בתולות המנזר החפות מפשע. בזה הרגע קיבלתי הודעה, שאתה דורש חמישים נזירות בעבור גדוד הפרשים של פטרוגראד. זכור, שיש אלוהים מעלינו!”
“מעלינו, לעת עתה, רק תקרה,” ענתי בציניות, “ובמה שנוגע לנזירות, הרבה ייעשה לפי רצוני. אני זקוק לחמישים לקסרקטין. אם יתברר, שבשביל העבודה יספיקו שלושים, אשלח את עשרים הנותרות הביתה. אבל אם לא יספיקו חמישים, אקח מהמנזר מאה, מאתיים, שלוש מאות. לי לא משנה. ודעו לכם, רבותיי, שאתם מתערבים בעניינים רשמיים ועל כן אני נאלץ להטיל עליכם קנס. כל אחד מכם יביא לי שלוש ליטרות נרות שעווה, תריסר ביצים וליטרת חמאה. ולך, האזרח הכומר הראשי, אני מעניק ייפוי כוח לנהל משא ומתן עם אם המנזר, מתי היא תשלח לי את חמישים הנזירות שלה. תאמר לה, שאני באמת זקוק להן בדחיפות ושאני אחזיר אותן. אף אחת לא תלך לאיבוד.”
הכמורה הפראבוסלבית יצאה את משרדי בפנים קודרות.
בדלת פנה אליי זקן מכולם, בעל השיער והזקן הארוכים ביותר: “זכור, שמעלינו אלוהים!”
“ברשותך,” אמרתי, “אתה לא תביא שלוש, אלא חמש ליטרות נרות.”
היה זה אחר צהריים נהדר בחודש אוקטובר. נעשה קר מאוד והבוץ הארור של בוגולמה קפא. הרחובות נתמלאו המון, שנחפז לכנסייה. הפעמונים בעיר ובמנזר מצלצלים בחגיגיות ובחומרה. הם כבר לא מצלצלים לאות אזעקה כמו מקודם, עתה הם קוראים למאמינים של בוגולמה לקְרֶסְטְנִי חוֹד, לתהלוכת הצלב.
רק בימים הקשים ביותר נערכה בבוגולמה תהלוכת הצלב. כאשר הטילו הטטרים מצור על העיר, כאשר השתוללו דבר או מגפת אבעבועות שחורות, כאשר פרצה מלחמה, כשירו בצאר ועתה. הפעמונים מצלצלים ברכות, כאילו ביקשו לפרוץ בבכי.
שער המנזר נפתח ויוצאת תהלוכה נושאת איקונות ונסים. ארבע הנזירות הזקנות ביותר עם אם המנזר בראשן נושאות את האיקונין הגדול והכבד ביותר.
מהאיקונין נשקפת בבהלה הבתולה הקדושה. ואחרי התמונה שורה של נזירות, זקנות וצעירות, כולן לובשות שחורים. הן שרות קינות בנוסח: “והם הובילו אותו על מנת לצלבו. הם צלבו אותו יחד עמו שניים אחרים, וישו באמצע.”
באותו הרגע יוצאת מהכנסייה הכמורה הפראבוסלבית באדרות רקומות חוטי זהב, ואחריה נשרך ההמון נושא איקונות.
שתי התהלוכות נפגשות וזועקות: “ישו חי! ישו חי! לישו הנצחון!”
וכבר פוצח כל ההמון בשירה: “יודע אני, שמושיעי חי, שביום הדין יתרומם מעל העפר.”
התהלוכה עוברת סביב הכנסייה ומכוונת את צעדיה למפקדת העיר, שבה עשיתי את ההכנות החגיגיות הדרושות. לפני הבניין ניצב שולחן מכוסה מפה לבנה ועליו כיכר לחם ומלח בממלחה. בזווית ישרה אליהם ניצב איקונין וסביבו נרות דולקים.
כאשר התהלוכה מגיעה למפקדה, אני יוצא בהדרת כבוד, ומבקש את אם המזר להתכבד בלחם ובמלח לאות הוכחה שאין לי כל כוונות זדון. כמו כן אני מבקש גם את הכמורה הפראבוסלבית לחתוך לה מן הלחם. בזה אחר זה הם ניגשים ומנשקים את האיקונין.
“מאמינים יקרים,” אני מצהיר חגיגית, “אני מודה לכם על תהלוכת הצלב היפה והמרתקת בצורה בלתי רגילה. ראיתי אותה בפעם הראשונה בחיי והיא תשאיר בי רושם בל יימחה לכל חיי. אני רואה כאן את שיירת הנזירות השרות, דבר שמזכיר לי את תהלוכות הנוצרים הראשונים בימי נירון קיסר. האם ייתכן, שמישהו מכם קרא את קוו ואדיס? אני לא רוצה למתוח את סבלנותכם, מאמינים יקרים. אני מבקש חמישים נזירות, אבל אם נמצא כאן המנזר כולו, נגמור מוקדם יותר. אבקש את העלמות הנזירות לגשת אחריי לקסרקטין.”
ההמונים עומדים לפני בראש גלוי ושרים לי בתשובה: “השמים מספרים את כבוד אל ומעשה ידיו מגיד רקיע. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת.”
אם המנזר נעמדת לפניי. סנטרה הישיש רועד והיא שואלת אותי: “בשם אלוהים, מה נעשה שם? אל תחריב את נפשך.”
“רבותי המאמינים,” אני קורא אל ההמון, “נשטוף את הרצפות וננקה את הקסרקטין, כדי שיוכל להתאכסן שם גדוד הפרשים של פטרוגראד. קדימה!”
ההמון הולך בעקבותיי ולפנות ערב, בזכות המספר הגדול של ידיים עובדות, שורר בקסרקטין סדר לתפארת.
בערב מביאה לי נזירה צעירה ויפה איקונין קטן ומכתב מאם המנזר הזקנה ובו המשפט הפשוט: “אתפלל למענך.”
אני ישן בשלווה, מפני שאני יודע, שגם עתה קיים לרגלי יערות האלון העתיקים של בוגולמה מנזר הבתולה הקדושה, ושם חיה אם המנזר הקשישה, שמתפללת למעני, החוטא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.