רקע
ירוסלב האשק
מפקד העיר בוגולמה
ירוסלב האשק
תרגום: רות בונדי (מצ'כית)

כאשר הודיע לי בראשית אוקטובר שנת 1918 הסובייט המהפכני הצבאי של חיל הגדה השמאלית בסִימְבִּירְסְק1, שנתמניתי למפקדה של העיר בוּגוּלמה, שאלתי את היושב ראש קָאיוּרוֹב: “ואתה יודע בוודאות, שבוגולמה כבר נכבשה?”

“אין לנו ידיעות מפורטות יותר,” הייתה התשובה, “אני מסופק מאוד, אם היא כבר עכשיו בידינו, אבל עד שתגיע לשם, אני מקווה, שתיפול בינתיים.”

“ואקבל איזה ליווי?” שאלתי בקול שקט, “ועוד דבר: איך אגיע לאותה בוגולמה, איפה היא בכלל נמצאת?”

“ליווי יש לך, תקבל שנים־עשר חיילים, ובדבר השאלה השנייה, תסתכל במפה, אתה חושב שמה שמדאיג אותי זה רק איפה שוכנת איזו מונגוליה טיפשית?”

“יש לי עוד שאלה, חבר קאיורוב: מתי אקבל כסף לדרך ולהוצאות?”

הוא ספק כפיים על שאלה כזאת. “השתגעת! הרי בדרך אתה צריך לעבור כמה וכמה כפרים, שם ייתנו לך לאכול ולשתות, ועל בוגולמה תטיל מס…”

למטה בחדר המשמר, חיכה לי הליווי שלי. שנים־עשר גברים כארז, צ’ובאשים, שידעו רק מעט רוסית ולכן לא הצליחו להסביר לי, אם הם מגוייסים או מתנדבים. לפי המראה הנחוש והמפחיד שלהם, התקבל יותר על הדעת שהם מתנדבים, נכונים לכל דבר.

אחרי שקיבלתי את הניירות שלי והמון ייפויי כוח, שבהם נאמר נחרצות, שמסימבירסק ועד לבוגולמה כל אזרח חייב להושיט לי עזרה במה שיידרש, ניגשתי עם היחידה שלי לאניית קיטור, ושטנו בה על פני הוולגה ועל הנהר קָמָה עד לצִ’יסְטוֹפּוֹל.

בדרך לא חוויתי שום חוויה מיוחדת, רק אחד הצ’ובאשים מהליווי שלי נפל מסיפון האנייה, כשהיה שיכור, וטבע. נשארו לי אחד־עשר. בצ’יסטופול, אחרי שירדנו מהאנייה התנדב אחד מהם ללכת להשיג עגלות ולא חזר עוד. נשארו עשרה, והצלחתי להבין מדבריהם שהמרחק עד למוֹנְטַזְמָה, ביתו של אותו הצ’ובאש הנעלם, כארבעים ורסט2 ושהוא הלך לראות מה שלום הוריו.

אחרי שרשמתי, סוף־סוף, אחרי תשאול ארוך של תושבי המקום, את הכול, איפה נמצאת אותה בוגולמה ואיך מגיעים אליה, השיגו הצ’ובאשים הנותרים עגלות, ונסענו בדרכים האיומות, מלאות הבוץ, של האזור דרך קְרָאצ’ַלְגָה, יֵלָנוֹב, מוֹסְקוֹב, גוּלוֹקוֹב ואַיְיבָּשֵבוֹ. כל אותם הכפרים מאוכלסים על טהרת הטטרים, להוציא גולוקוב, שבה חיים הצ’רמיסים יחד עם הטטרים.

מכיוון שבין הצ’ובאשים, שקיבלו על עצמם את הנצרות לפני כחמישים שנה, לבין הצ’רמיסים, שהם עובדי אלילים עד היום, שוררת איבה תהומית, אירעה בגולוקוב תקרית קטנה. הצ’ובאשים שלי, מזוינים מראש עד כף רגל, גררו אלי אחרי סיור בכפר את ראש העיר דָבְלֶדְבַּיי שַׁקִיר, שאחז בידיו כלוב עם שלושה סנאים לבנים. אחד הצ’ובאשים, ששלט ברוסית מעט יותר מהשאר, פנה אלי לשם הבהרה:

“הצ’ובאשים הם פראבוסלבים עשר, שלושים, חמישים שנה – הצ’רמיסים הם עובדי אלילים, חזירים.” אחרי שתלש מידי דבלדביי שקיר את הכלוב עם שלושת הסנאים, המשיך: “הסנאי הלבן זה האל שלהם – אחד, שניים, שלושה אלים. האיש הזה הוא הכומר שלהם, קופץ עם הסנאים, קופץ, מתפלל אליהם. אתה תטביל אותו…”

פני הצ’ובאשים נראו מאיימים עד כדי כך, שנתתי הוראה להביא מים, טפטפתי אותם על דבלדביי שקיר, ממלמל מילים לא מובנות, ולאחר מכן שילחתי אותו לדרכו. מהאלים הצ’רמיסים פשטו הבחורים שלי את העור ואני יכול לאשר על סמך נסיוני, שמהאל הצ’רמיסי המרק טוב מאוד.

אחר כך גם בא לבקר אותי ראש המוסלמים המקומי, מולה אַבְּדוּלְהַלֵי, והביע את שמחתו על שאכלנו את הסנאים: “כל אחד חייב להאמין במשהו,” אמר, “אבל סנאים, זה סתם לכלוך, הם קופצים מעץ לעץ, וכשהם בכלוב הם עושים טינופת, איזה אלוהים זה?” הוא הביא לנו כמות גדולה של בשר כבש צלוי ושלושה אווזים, והבטיח לנו שאם הצ’רמיסים יתמרדו בלילה, כל הטטרים יהיו לצדנו.

לא קרה שום דבר, כי לדברי דבלדביי שקיר, שהתייצב אצלי בבוקר לפני צאתנו, היער מלא סנאים. סוף־סוף עברנו את אייבשבו והגענו לעת ערב בלי תקלות למָאלָה פִיסֵצְנִיצֶה, כפר רוסי מרוחק עשרים ורסט מבוגולמה. האוכלוסיה המקומית ידעה היטב על הנעשה בבוגולמה. הלבנים עזבו את בוגולמה ללא קרב לפני שלושה ימים, ןהכוחות הסובייטיים עומדים מחוץ לעיר וחוששים להיכנס לתוכה, כדי לא ליפול במלכודת.

אין שלטון בעיר וראש העיר עם כל הנכבדים מחכים כבר יומיים עם לחם ומלח לקבל את פני מי שייכנס לעיר.

שלחתי קדימה את הצ’ובאש שידע רוסית הכי טוב, ובבוקר התחלנו לנוע לכיוון בוגולמה.

על גבול העיר בא לקראתנו המון רב. ראש העיר אחז במגש ועליו כיכר לחם וקערית מלח.

בנאומו הביע את התקווה, שארחם על העיר. הרגשתי כמו ז’יז’קה בשערי פראג3, בייחוד אחרי שראיתי בתהלוכה גם את ילדי בתי הספר.

הודיתי לו בנאום ארוך, חותך פרוסת לחם ובוזק עליה מלח. הדגשתי, שלא באתי להפריח ססמאות ריקות, אלא שכל רצוני הוא שקט, שלווה, סדר. לבסוף נישקתי את ראש העיר, לחצתי את ידו של נציג הכמורה הפראבוסלבית, וניגשתי לבניין העירייה שבו הוקצבו לי חדרים בעבור מפקדת העיר.

לאחר מכן הוריתי להדביק בחוצות את פקודה מס' 1 בזו הלשון:


אזרחים!

אני מודה לכם על קבלת הפנים החמה והכנה ועל הכנסת האורחים בלחם ומלח. שמרו תמיד על המנהגים הסלביים העתיקים, שאין לי דבר נגדם, אבל יחד עם זאת, אל תשכחו, שנתמניתי למפקד העיר ועליו מוטלות גם חובות.

לכן אני תובע, ידידים יקרים, שתמסרו את כל הנשק שבידיכם מחר בסביבות השעה שתים־עשרה לפני הצהריים. אני לא מאיים על אף אחד, אבל כידוע לכם, העיר תחת מצור.

ברצוני עוד לציין, שהיה עליי להטיל מס על העיר, ואני מצהיר בזה, שהעיר לא תשלם כל מס.

על החתום


למחרת, לקראת השעה שתים־עשרה, התמלאה הככר המון חמוש. התייצבו לפחות אלף איש עם רובים, אי אלו גם נשאו מקלעים.

אנחנו, האחד־עשר היינו נשטפים בנקל בהצפה הזאת של בני אדם חמושים, אך הם הרי באו למסור את נשקם. הם מסרו אותו שעות רבות עד הערב, ואני לחצתי את ידו של כל אחד ואמרתי כמה מילות נועם.

למחרת בבוקר הוריתי להדפיס ולהדביק את פקודה מס' 2:


אזרחים!

אני מודה לכל תושבי בוגולמה על המילוי המדויק של פקודה מס' 1.

על החתום


הלכתי לישון רגוע, לא מנחש שמעליי מרחפת חרב דמוקלס בצורת הגדוד המהפכני של טבר.

כפי שכבר ציינתי, הכוחות הסובייטיים חנו במרחק של כחמישים וורסט מדרום לעיר ולא העזו להיכנס לבוגולמה, חוששים ממלכודת, עד שקיבלו סוף־סוף, הוראה מהסובייט המהפכני הצבאי מסימבירסק לכבוש את בוגולמה בכל מחיר, ובדרך זו לאבטח את בסיס הכוחות הסובייטיים הנלחמים ממזרח לבוגולמה.

וכך ניגש החבר ירוחימוב, מפקד הגדוד המהפכני הטברי, לתקוף ולכבוש את בוגולמה, שבה כיהנתי אני זה כבר היום השלישי, ביראת השמים, כמפקד העיר וניהלתי את העניינים לשביעות רצונן המלאה של שכבות האוכלוסייה.

בשעה שהגדוד הטברי “חדר” לעיר, ירה בלכתו ברחובות צרורות לאוויר ולא נתקל בהתנגדות אלא של שני צ’ובאשים שלי, שהתעוררו משנתם בעת השמירה ליד שער מפקדת העיר, ולא רצו לאפשר כניסה לחבר ירוחימוב, שניגש, ואקדח בידו, לכבוש את בית העירייה.

את הצ’ובאשים שלי לקחו בשבי, וירוחימוב נכנס למשרדי, ששימש לי גם חדר שינה.

“ידיים למעלה!” ציווה שיכור מניצחונו, מכוון אלי את אקדחו. הרמתי בשקט את ידיי.

“ומי אתה?” שאל מפקד הגדוד הטברי.

“מפקד העיר.”

“של צבא הלבנים או של הסובייטים?”

“של הסובייטים, אני יכול להוריד את הידיים?”

“אתה יכול, אבל אני מבקש אותך למסור לידי על פי דין מלחמה את הפיקוד על העיר, מפני שאני כבשתי את בוגולמה.”

“אבל אני קיבלתי מינוי,” מחיתי.

“לעזאזל עם מינוי כזה. קדם כול אתה צריך לכבוש.”

“אתה יודע מה,” אמר כעבור שעה קלה ברוחב לב, “אני ממנה אותך לשליש שלי. במקרה שלא תסכים לכך, אני אצווה לירות בך תוך חמש דקות.”

“אין לי התנגדות להיות השליש שלך,” עניתי וקראתי למשרת שלי. “ואסילי, תעמיד את הסמובר, נשתה תה עם מפקד העיר החדש, שזה עתה כבש את בוגולמה…”

כך חולפת לה תהילת עולם.



  1. עיר נמל על שפת הוולגה במערב רוסיה, ששמה שונה בימי המשטר הקומוניסטי לאוליאנובסק.  ↩

  2. מידת אורך רוסית עתיקה, קצת יותר מק"מ.  ↩

  3. (1370–1424)Jan Žižka ‎ מצביא וגיבור לאומי צ'כי, מפקד צבאות ההוסיטים שמרדו בשלטון ובכנסייה הקתולית.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 41047 יצירות מאת 2217 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־29 שפות. העלינו גם 16243 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!