משימתי הראשונה היתה לשחרר את שני הצ’ובאשים השבויים שלי, ולאחר מכן הלכתי להשלים את שעות השינה שלי, שהופרעה בשל המהפכה בעיר. לקראת הצהריים התעוררתי ונוכחתי לדעת, ראשית, שכל הצ’ובאשים שלי נעלמו באופן מסתורי, משאירים באחת מנעליי פתק בעל תוכן בלתי מובן למדי: “טובאריש גאשק, מחפשים עזרה הרבה סביב סביב. חבר ירוחימוב להוריד ראש” ושנית, שהחבר ירוחימוב מזיע מאז הבוקר מעל נוסח הפקודה הראשונה שלו לתושבי בוגולמה.
“חבר שליש,” אמר לי, “אתה חושב שכך זה בסדר?” הוא הוציא מערמת הטיוטות לפקודה דף עם שורות מחוקות ותוספות מילים וקרא: “לכל תושבי בוגולמה! ביום הזה, עם נפילת בוגולמה, נטלתי לידי את הפיקוד על העיר. את המפקד לשעבר אני מסלק בגלל חוסר התאמה ופחדנות מתפקיד המפקד וממנה אותו לשליש שלי. מפקד העיר ירוחימוב.”
“זה אומר הכול,” שיבחתי אותו, “ומה אתה מתכוון לעשות הלאה?”
“קודם כול,” ענה בכובד ראש ובחגיגיות, “אני אצווה על גיוס סוסים, אחר כך אורה להוציא להורג את ראש העיר, ומהבורגנות אקח עשרה איש בתור בני ערובה ואכניס אותם לבית סוהר עד לסוף המלחמה. נוסף על זה אערוך חיפוש כללי בעיר ואאסור על מסחר חופשי. ליום הראשון זה יספיק ועד מחר אמציא משהו חדש.”
“ברשותך,” אמרתי, “אני בהחלט לא מתנגד לגיוס סוסים, אבל אני מוחה בתוקף על הוצאתו להורג של ראש העיר, שקיבל את פניי בלחם ובמלח.”
ירוחימוב קפץ על רגליו: “אותך קיבל, אבל אליי עוד לא בא.”
“זה ניתן לתיקון,” אמרתי, “נשלח להביא אותו.” התיישבתי ליד השולחן וכתבתי:
מפקדת העיר בוגולמה
מס' 2891
לראש העיר בוגולמה:
אני מצווה עליך להתייצב מיד לפי המנהג הסלבי העתיק אצל מפקד העיר החדש עם לחם ומלח.
מפקד העיר ירוחימוב
שלישו גאשק
בשעה שירוחימוב חתם על המכתב, הוא הוסיף: “אחרת תוצא להורג וביתך יועלה באש.”
“על מסמכים רשמיים,” אמרתי לירוחימוב, “אסור להוסיף דברים כאלה בכתב, אחרת הם מאבדים את תוקפם.”
כתבתי את המכתב מחדש בנוסח המקורי, הגשתי אותו לחתימה ושלחתי אותו ליעדו באמצעות המשרת.
“הלאה,” אמרתי לירוחימוב, “אני מתנגד בתוקף לכך, שעשרה אנשים מקרב הבורגנות ייכלאו עד סוף מלחמת האזרחים, כי על כך יכול להחליט רק בית הדין המהפכני.”
“בית הדין המהפכני זה אנחנו,” אמר ירוחימוב ברצינות רבה. “העיר בידינו.”
“אתה טועה, חבר ירוחימוב, מה אנחנו? זוג עלוב. מפקד העיר ושלישו. בית הדין המהפכני נקבע על ידי הסובייט המהפכני הצבאי של חזית המזרח. היית רוצה שיעמיד אותך לקיר?”
“נו טוב,” נאנח ירוחימוב בהשלמה, “אבל על חיפוש כללי בעיר לא יכול לאסור עלינו אף אחד.”
“על סמך צו מה־18 ביוני בשנה זו,” עניתי לו, “חיפוש כללי אפשר לערוך אך ורק בהסכמת ועד המהפכה או הסובייט המקומי. מכיוון שזה עדיין לא קיים, נשאיר את הדבר לזמן מאוחר יותר.”
“אתה מלאך,” אמר ירוחימוב ברוך, “בלעדיך הייתי אבוד, אבל עם המסחר החופשי אנחנו צריכים לגמור, למרות הכול.”
“רוב האנשים שסוחרים ונוסעים לשווקים,” הבהרתי לו, “הם אנשי כפר, מוז’יקים, שלא יודעים קרוא וכתוב. קודם כול הם צריכים ללמוד את האלף־בית, אחר ידעו לקרוא צווים ויבינו במה המדובר. קודם כול עלינו ללמד את כל האנאלפביתים לקרוא ולכתוב, ולהשתדל, שיבינו מה שאנחנו דורשים מהם, ואחר כך אנחנו יכולים להוציא צו אפילו בדבר גיוס סוסים. רק תאמר לי, חבר ירוחימוב, למה אתה מתעקש לערוך גיוס סוסים? אולי אתה רוצה להפוך את גדוד הרגלים המהפכני של טבר לגדוד פרשים? אתה יודע, שבשביל זה קיים המפקח על גיבוש חילות במפקדת הגדה השמאלית?”
“אתה צודק, טובאריש גאשק,” נאנח ירוחימוב, “מה עלי לעשות?”
“למד את תושבי מחוז בוגולמה קרוא וכתוב”, עניתי, “ובמה שנוגע לי, אלך לראות אם הבחורים שלך לא עושים שטויות ואיפה הם מתאכסנים.”
יצאתי והתהלכתי על פני העיר. הגדוד המהפכני הטברי התנהג למופת. הוא לא דיכא איש, התיידד עם האוכלוסיה המקומית, לגם תה, הסכים שיבשלו בשבילו פלמני, שצ’י ובורשט1, התחלק עם מארחיו בטבק ובסוכר שלו, בקיצור, הכול היה כשורה. הלכתי לבדוק את מצב העניינים גם במאלה בוגולמה, שבה חנתה הפלוגה הראשונה של הגדוד. גם שם מצאתי את אותה האידיליה, החיילים שתו תה, אכלו בורשט והתנהגו כשורה. חזרתי מאוחר בערב ובקצה הכיכר ראיתי כרזה שזה עתה הודבקה ועליה נכתב:
לכל תושבי בוגולמה והמחוז!
אני מצווה על כל תושבי העיר והמחוז, שאינם יודעים לקרוא ולכתוב, ללמוד את הדבר תוך שלושה ימים. מי שיימצא אחרי מועד זה אנאלפבית, יומת בירייה.
מפקד העיר בוגולמה
כאשר באתי אל ירוחימוב, הוא ישב בחברתו של ראש העיר, שהביא מלבד לחם ומלח, שהיו מונחים בקפידה על השולחן, גם כמה בקבוקים קטנים של וודקה ליטאית עתיקה. ירוחימוב היה במצב רוח מרומם, התחבק עם ראש העיר וקרא לקראתי:
“קראת איך שמעתי לעצה שלך? בעצמי הלכתי עם זה לבית הדפוס והוצאתי את האקדח על המנהל. ‘תדפיס מיד, חביבי, אחרת אני יורה בך, בן זונה.’ הוא רועד, המנוול, רועד, קורא, רועד עוד יותר ואני, בום לתקרה… הוא הדפיס, יופי הדפיס. לדעת לקרוא ולכתוב, וזה העיקר! אחר כך אתה מוציא צו, כולם קוראים, מבינים והם מאושרים. נכון, ראש העיר? שתה, טובאריש גאשק!”
סירבתי.
“אתה תשתה או לא?” צעק עליי.
הוצאתי את האקדח ויריתי לתוך הבקבוק עם הוודקה הליטאית העתיקה, ומכוון את האקדח על הממונה עליי, אמרתי בתקיפות: "מיד תלך לישון או ש… "
“אני כבר הולך, חמוד שלי, נשמה שלי, כבר הולך, אני סתם, כך. לעשות קצת שמח, שיהיה קצת בידור.”
הובלתי את ירוחימוב למיטה, השכבתי אותו ובשובי אל ראש העיר אמרתי לו: “מפני שזו הפעם הראשונה, אני סולח לך, רוץ הביתה ושמח, שיצאת מזה כל כך בזול.”
ירוחימוב ישן עד לשעה שתים אחר הצהריים למחרת היום. אחרי שהתעורר, שלח להביא אותי, ובעודו מביט עליי בחוסר ביטחון אמר: “נדמה לי, שרצית אתמול לירות בי.”
“כן,” עניתי, “רציתי למנוע מה שהיה מצפה לך בבית הדין המהפכני אחרי שהיה נודע להם, שהשתכרת בתור מפקד עיר.”
“אחי, אתה הרי לא תספר על כך לאיש, זה כבר לא יקרה יותר. אני אלמד את העם לקרוא ולכתוב…”
בערב באה המשלחת הראשונה של מוז’יקים מאזור קַארְיָגִין. שש זקנות בנות שישים עד שמונים וחמישה סבים באותו הגיל.
הם כרעו על ברכיהם בפניי. “אל תהרוס את הנשמה שלנו, אבא שלנו, באטיושקה, תוך שלושה ימים לא נלמד לקרוא ולכתוב, הראש לא עובד, מושיע שלנו, תרחם על חיינו.”
“הצו בוטל.” אמרתי. “בכל אשם הטיפש הזה, מפקד העיר ירוחימוב.”
בלילה באו עוד כמה משלחות, אך בבוקר הודבקו בכל מקום כרזות והן נשלחו גם על פני המחוז. בכרזה נאמר:
לכל תושבי בוגולמה והמחוז!
אני מצהיר בזה, שסילקתי את מפקד העיר ירוחימוב מתפקידו וחזרתי שוב אל משרתי. בזה מבוטלים הצווים מס' 1 ו־2 שלו בדבר חיסול הבערות תוך שלושה ימים.
מפקד העיר גאשק
יכולתי להרשות לעצמי את הדבר, מפני שבלילה הגיע לעיר גדוד הפרשים של פטרוגראד, שאותו הביאו הצ’ובאשים שלי כנגד ירוחימוב.
-
כיסנים ממולאים בבשר, חמיצת כרוב, חמיצת סלק. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.