אין איש בכל הארץ יודע ספוּרים יפים לספר אותם כמפיל־חבלי־שנה, הוא מלאַך החלומות. אכן יודע בעל החלומות הזה לספר ספורים מאין כמוהו.

מדי יום ביומו בערב בעוד הילדים יושבים בנחת ובשלום אל השלחן או על הֲדוֹם קטן אשר על פני הארץ, אז יבוא מפיל־חבלי־שנה מלאך החלומות. בדממה יבוא וּבלָּאט יעלה במעלות הבית, כי סנדלי משי ברגליו אשר לא יתנו ולא ישמיעו קול, ובדממה ובלאט יפתח את הדלת ויעבור את המפתן, והנה עוּף! פתח המלאך את נֹאדו וַיִז ממנו זרם חלב מתוק ודק אל תוך עיני הילדים, והזרם דק מאד, דק מאד, ואולם רב הוא אשר יכל יוּכל לסגור את עיני הילדים עד בלתי יכלת לראות עוד דבר, ולכן גם אותו לא יראו. אז יתגנב לבוא עד מאחוֹריהם ונשף בנחת רוח פיו על ערפם, והיה בנָשְׁפוֹ, וכבד עליהם קדקד ראשם והיה להם למשא אשר לא יוכלו לשאת עוד. ככה יעשה להם מפיל־חבלי־שנה כל הימים! ואולם לא יכאב להם עד מה בעשותו, כי אוהב מפיל־חבלי־שנה את הילדים מאד, והוא רק את טובתם ואת שלומם ידרוש, אשר יְרָגְעוּ ואשר יִדּוֹמוּ, והם לא ירגעו ולא ידוֹמו היטב עד אם ישכיבו אותם על משכבם, ולכן יעשה להם המלאך ככל הדבר הזה, למען ינוחו בשלום על משכבם, והוא יבוא אליהם לספר להם את כל ספוריו הנחמדים.

והילדים כּמעט ירָדמוּ ויישנו, ונגש מפיל־חבלי־שנה וישב על ראש מטתם. והוא לבוש בגדי חמודות מכף רגלו ועד קדקדו, וּמעילוֹ עשוי משי, ורק אין איש מגיד את משפט הצבע אשר למעיל הזה, כי יש אשר נגה לו כעין היָרק, ויש אשר נגה לו כעין הארגמן, ויש אשר כעין התכלת, בּהשתּנוֹת הצבעים לפי העבר אשר אליו יפנה. ושני מחסוֹת ממטר תחת שתי זרועותיו: המחסה האחד מצֻייר כּלוֹ ציורים נחמדים ונפלאים, ואותו יפרוש על הילדים הישנים, ואז יחלמו הילדים את חלומותיהם היפים להיות להם לספורים נחמדים ונפלאים, והמחסה השני אין עליו כל ציור וכל מראה, ואותו יפרוש על הילדים אשר פרעו מוסר, ולא יראו דבר ולא יחלמו דבר ובהקיצם לא ידעו לספר דבר מכל אשר ראו בחלום הלילה.

ועתה נשמע נא את דבר מפיל־חבלי־שנה ואת כל מעשהו אשר עשה בבואו ימי שבוע אחד תמים מדי לילה בלילה אל נער קטן ושמו הִיאַלְמָר, ואת כל אשר הראה אותו ואת כל אשר ספר לו בחלום הלילה. שבעה ספורים הם אשר ספר לו, כי שבעת ימים הם לשבוע אחד תמים!

 

יוֹם הָרִאשׁוֹן.    🔗

“הבה נא!” אמר מפיל־חבלי־שנה אל היאלמר בערב אחרי אשר הפיל חבלי שנה על עיניו וישכיבהו בשלום על משכבו – “הבה ואַרְאֲךָ עתה את כל תפארתי!”

ופתאם השתּנוּ כל הפרחים אשר בתוך העציצים על יד החלונות ויהיו לעצים גבוהים, וענפיהם הארוכים נטוים מעל פני הספוּן ויורדים על פני הקירות מסביב, ויהי כל החדר לפרדס נחמד. והענפים כלם מלאים פרחים, והפרחים כלם יפים למראה ממראה השושנים, וריח להם כריח הבֹּשׂם הטוב, וּבהאָכלם והיה טעמם מתוק לחך מכּל ממתקים. ופרי העצים נוצץ כמראה הזהב, ושם אִתּם גם תופינים אשר יתבקעו מרב צִמּוּקִים המושמים אל תוכם – וכל אלה נחמדים למראה ותאוה לעינים! ופתאם והנה קול רעש גדול עולה מן הארון אשר ספרי היאלמר טמונים שם, הם ספרי הלמוּדים והלוחות והמגלות והמחבּרות והקונטרסים אשר ילמוד ואשר יקרא ואשר יכתוב היאלמר בבית־ הספר יום יום.

“מה קול החרדה הזאת?” שאל מפיל־חבלי־שנה ויקם ויגש אל הארון ויפתחהו. אז ראה והנה הוא הלוח אשר עליו יכתוב היאלמר את תורת החשבונות, ותהי בו כל החרדה הזאת וכל הרעש ההוא, כי מספר שוא התגנב לבוא אל בּין המספרים, ויאמרו המספרים לנוס על נפשם איש לעבר פניו. והחרט הקשור אל הלוח מדלג וּמקפץ אנה ואנה ככלב קטן, והוא אומר להושיע את החשבונות מכל צרתם ולא יוכל, כי אין לאֵל ידו להושיע. וגם בקונטרס הכתוב ביד היאלמר היתה החרדה, ותעל הזעקה משם עד לב השמים. כי שם על פני כל דף ממעל בשורה הראשונה כתובות האותיות אשר כתב אותן המורה לדוגמא, אות אחת גדולה ואות קטנה בצדה, אשה אחר אחותה; ועל ידיהן כתובות האותיות אשר יד היאלמר כתבה אותן, והן מתגדלות ומנשאות את לבּן לאמר, אשר לא נופלות הן בּיפין מן האותיות הראשונות, עקב אשר יד היאלמר כתבה אותן. ואולם אהה! מראה להן כמראה אובדות ונדחות, אשר נדחו ואשר נדחפו ממעל לְשִׁכְבַת הקו, עד כי כשלוּ ונפלו.

“צאינה וראינה!” קרא הדוגמא בקול גדול – “הנה כן תעמודנה וכן תהיינה: מְשֻׁפָּעוֹת תהיינה מעט, ורק עֹז תּתאַזרנה!”

“הננו לעשות כדבריך!” ענו האותיות אשר כתב היאלמר, “ואולם אין לאֵל ידינו, כי רעות אנחנו וגם נבערוֹת מאד מדעת!”

“כי אז אַשקה אתכן את נטפי המרפא עם סמי המרקחת!” קרא מפיל־חבלי־שנה גם הוא.

“לא, לא! רק לא נטפי המרפא עם סמי המרקחת!” קראו האותיות, ופתאם והנה הן נצבוֹת הָכֵן כמשפט, אשר ישמח עליהן כל רואה.

“היום הזה לא אספר לך ספורים!” דבּר מפיל־חבלי־שנה אל היאלמר – “עתה הנני אליהן ואַצבּיא אותן! אחת ושתים! אחת ושתים!” ובדבּרו וַיַּצְבֵּא את האותיות להיות להן סדרים כאנשים אשר בצבא, ותעמודנה כלן הכן ומלאות וטובות, ותהיינה ככל האותיות אשר על פני הדוגמא. אז קם מפיל־חבלי־שנה ויפן וילך, ויהי בבקר וימהר היאלמר אל הארון לראות את שלום האותיות, וירא והנה בלהה, עוד האותיות רעות ורפות כבראשונה.

 

יוֹם הַשֵּׁנִי.    🔗

כמעט שכב היאלמר על מיטתו, ומפיל־חבלי־שנה הנה זה בא ובידו מזרק קטן העשוי בכשפים, ויט את המזרק ויזרוק ממנו על כל הכלים אשר בבית, ויהי פתאם פה לכל הכלים יחדו, וידברו וישיחו איש אל רעהו ואיש באחיו, וכלם מדבּרים רק בנפשם ובעצמם, מלבד סיר הרֹק אשר בפנת החדר; כי החרישה סיר הרֹק ולא דבּרה דבר, ויחר לה מאד על כל הכלים יחדו, אשר כלם נואלו לדבר רק בנפשם ובעצמם, ויחשבו ויהגו רק בבשרם המה, ולא זכרו אף רגע אחד את סיר הרק העוֹמדת בענוה גדולה בפנת החדר ואת פניה לא תסתיר מֵרֹק.

וממעל למקוֹם אשר המלתָּחה עומדת שם, שם תלויה תמונה גדולה על פני הקיר, והיא נתונה בתוך מסגרת מצֻפה זהב רב, והתמונה תמונת פני חלקת שדה, ועצים זקנים ורמים ירָאוּ על פני התמונה, ופרחים עולים מן העשב, ונחל מים עובר שם, וסובב וְנִלְפָּת דרך עקלתון מסביב ליער, אשר שם ארמונות והיכלים רבים, ומשם ישָפך אל הים הגדול אשר מרחוק.

ומפיל־חבלי־שנה הִזָה ממזרק הכשפים אשר לו על פני התמונה, ותּחי התמונה כרגע. והצפרים אשר על פני התמונה פצחו רנה, וענפי העצים אשר על התמונה נעו אנה ואנה, והעבים אשר ממעל נסעו ברקיע, וגם צלם נראה על פני התמונה בנוּדם.

אז נשא מפיל־חבלי־שנה את היאלמר וירימהו עד מקום התמונה, להיות רגליו עומדות בתוך המסגרת במקום אשר שם העשב. שם עמד היאלמר הקטן ושם זרחה עליו השמש מבּין הענפים. ופתאם התעורר וימהר ויבוא עד הנחל, וישב באנית שיט קטנה אשר על פני הנחל. ואנית השיט הקטנה משוחה בצבעים, אדֻמים ולבנים גם יחד, וְהַמִּפְרָשִׂים מזהירים ומאירים ככסף, ושם ששה אוזי־בר יפים ונחמדים מאין כמוהם, ועטרות זהב בראשיהם ויורדות על צואריהם, ואיש איש כּכב תכלת לו על ראשו אשר יאיר ואשר יזהיר; וששת אוזי־הבר מושכים את אנית השיט על פני הנחל ממול היער הרענן, אשר שם ישיחו העצים ויספרוּ נפלאות בּדבר שודדים וּמכשפות, והפרחים משיחים גם הם ומספרים בּדבר בנות־אֵלים קטנות ונחמדות ואת כל הנפלאות אשר שמעו מפי זבובי־האביב בעברם על פניהם.

ובתוך מי הנחל מאחרי אנית השיט שטים דגים נחמדים אשר קשׂקשׂיהם כסף וזהב, ויש אשר התנשאו מתוך המים ויקַפצו מן המים ולמעלה ויכּו גלים סביב, ותּהי המֻלה; ובעלי כנף אשר עינם כעין הארגמן וכעין התכלת, גדולים וקטנים, נוסעים אחריהם בשני מחנות, מחנה הארגמן בעבר האחד ומחנה התכלת בּעבר השני, והיַתּוּשִׁים מרקדים והחַפּוּשים הומים “הִים! הִים!” ונוסעים אחריהם, וכלם באו לנסוע אחרי היאלמר הקטן באשר הוא נוסע ולספר לו איש איש ספורים ונפלאות.

הנה ככה יהיה מסע אשר תחמוד כל נפש! ויש אשר עֻבּתוּ עצי היער ויהי חשׁך מסביב, ויש אשר נחשפו היערות ויהי אור גדול כאור פני השמש, ויש אשר נראו ארמונות והיכלות גדולים ורמים והם עשויים זכוכית ושיש. ועל פני המעקות עמדו בנוֹת־מלכים, וכלן נערות קטנות מן הנערות אשר ידע אותן היאלמר היטב, כי שעשע לפנים את שעשועיו עמהן יחדיו. אז שלחו את ידיהן, וכלן אוחזות בידיהן ממתּקים אשר אין כמוהם ואשר לא תמכור כמוהם כל אשה מוכרת בשוק, והיאלמר בעברו על פניהן באנית השיט על פני המים וישלח את ידו גם הוא ויאחז בְּגֶזֶר הממתקים בקצהו האחד ובת־המלך אוחזת בו בקצהו השני בכל כּחה, עד השבר גזר הממתקים לשנים, ויהי החלק הקטן לבת־המלך והחלק הגדול היה להיאלמר. ולפני הארמונות וההיכלות עומדים בני־מלכים קטנים להיות שם לשומרים, והם מַגִּיפִים את חרבותיהם, כחק לאנשי צבא, בראותם את היאלמר עובר על פניהם, וחרבותיהם עשויות זהב, וכלם ממטירים עליו צמוּקים ופסילי אנשי חיל עשויים עופרת. אכן התנכרו כרגע כי בני־מלכים המה באמת!

והיאלמר עובר פעם ביערות ופעם באולמים גדולים ופעם בעיר גדולה ורחבת ידים. והוא בא גם עד העיר אשר שם אוֹמַנְתּוֹ יושבת, היא האומנת הטובה והנחמדה אשר נשאה אותו על כּפיה בעודו ילד קטן מאד ואשר אָהבה אותו מכל סגלה ומזהב ומכסף ומאֶבן יקרה. והנערה האומנת הנידה אליו בראשה ותקרוץ אליו בעיניה ותּשׁר באזניו את השירה הנחמדה אשר כתבה בעצם ידיה ואשר שלחה אותה אליו, לאמר:

יוֹמָם אֱזְכָּרְךָ, אֱזְכָּרְךָ בַּלַּיְלָה

וּבֹקֶר וָעֶרֶב – בַּר־נִדְרִי לָנֶצָח!

אֶרְחָמְךָ, אֶשָׁקְךָ עַד מֵאָה וָמָעְלָה

עַל פִּיךָ, עַל עֵינְךָ, עַל עֵינְךָ וָמֶצַח!

קוֹל דְּבָרְךָ הָרִאשׁוֹן אָנֹכִי הֶאֱזָנְתִּי –

אַךְ הַרְחֵק הִרְחַקְתִּי, מַלְאָכִי, מִמֶּךָּ!

הוֹי אֵלִי! נְצָר־לִי אֶת נַעֲרִי אָמַנְתִּי

יַחֲזִיקְךָ נָא אֵלִי, בְּנִי, וִיבָרְכֶךָּ!

וכל בעלי־הכנף שרו גם הם את השירה הזאת, והפרחים רקדו על גבעוליהם והעצים הזקנים הנידו בענפיהם, והיו כשומעים גם הם ספורים ונפלאות אשר יספר באזניהם מפיל־חבלי־שנה!

 

יוֹם הַשְׁלִישִׁי.    🔗

הוי, מה נתּך המטר ארצה! והיאלמר שמע את קול המטר בִּשְנָתוֹ, ומפיל־חבלי־שנה הנה זה בא ויפתח את החלון, וּמֵי המטר אשר בחוץ הגיעו עד מזֻזת החלון, ויהיו המים לנחל גדול ושוטף, ואניה גדולה ותאוה לעינים עוברת על פני הנחל והיא עומדת אל מול פני החלון.

“התחפוץ לעבור עמנו את הים, היאלמר הקטן?” שאל מפיל־חבלי־שנה – “כי עתה תעבור עמנו הלילה הזה אל ארצות רחוקות ובבקר והית פה בבית!”

ובעוד רגע והיאלמר לבוש את בגדי החמודות אשר לו, הם בגדי השבּת, והוא עומד בתוך האניה הגדולה והנחמדה, וסערת הגשם קמה לדממה ויהי רוח צח מסביב. והאניה חוֹתרת הלוך וחתור, ויעברו את רחובות העיר ויקיפו את בית־הכנסת ויסֹבּוּ מבּית־הספר והלאה, והנחל חדל מהיות נחל ויהי לים גדול וזועף. ויהי הם חותרים בּים הלוך וחתוֹר, הלוך וחתור, עד אשר לא נראתה עוד היבשה, וירָאוּ המים מן העולם ועד העולם, והם נשאו את עיניהם ויראו והנה עדת חסידות נוסעות גם הן בשמים, כי עזבו את מולדתן ואת ארצן לנסוע אל המדינות אשר שם החֹם. והחסידות מתעופפות אשה אחרי רעותה, ואשה אחרי אחותה, והן הרחיקו ממולדתן הרחק הרחק מאד, ותהי אחת מן החסידות והיא עָיְפָה מאד בדרך, ולא יכלו עוד כנפיה לשאת אותה, ותּהי החסידה הזאת אחרונה לכל המחנה, ותִּוָתֵר מאחרי אחיותיה מקום רב, והיא צוללת הלוך וצלול, הלוך וצלול, וכנפיה פרושות היטב, ותְּנַס פעמים אחדות עוד להניד כנפים, ולא יכלה, כי לא היה בה כּח עוד. אז נגעה ברגליה את חבלי האניה, ומן החבלים נשמטה ותּרד על פני המפרש, ומן המפרש והנה חֲלָף! עומדת היא על פני מכסה האניה.

אז נגש אחד מנערי המלחים ויקחנה ויסגרנה בתוך הלוּל אשר התרנגולים ובני־האוזים והברבורים עצורים שם, ותחרד החסידה חרדה גדולה ותּירא מאד מאד.

“הביטו נא וּראוּ את הבתולה החדשה הזאת!” קראו התרנגולים יחדו.

והבּרבֻּר ההודי נפח את בשרו ויתמלא כנֹאד נפוח וישאל לשמה ולמולדתה, ובני־האוזים הלכו אחרנית וילָחצו איש לאחיו ויקראו: “עוּשׁוּ, עוּשׁוּ! חוּשׁוּ, חוּשׁוּ!”

והחסידה ספרה את נפלאוֹת אפריקה החמה ואת נפלאות הַפִּירָמִידִים ואת נפלאות בת־היענה העוברת במרוצה את המדבר הנורא כסוס שוטף, ואולם בני־האוזים לא הבינו דבר מכל אשר ספרה, ולכן נלחצו איש לאחיו ויצפצפו: “הלא כלנו פה נחשוב כי הומיה היא ופתיה!”

“כן הוא, נערה פתיה היא מעין כמוה!” ענה הברבר ההודי ואחרי כן פנה ויגַרגר בגַרְגַרְתּוֹ. אז החרישה החסידה ולא דברה עוד דבר וכל מחשבותיה היו בארצה הנחמדה לה, באפריקה.

“מה־יפוּ רגליך הדקוֹת, גברתי!” קרא הברבר ההודי בלעגו – “הלא תגידי לי כי אֶֶשאָלך: מה מחיר האַמה האחת?”

“האָח, האָח! האָח, האָח!” צפצפו בני האוזים כלם, ואולם החסידה הורידה את ראשה והיתה כלא שומעת.

“שלחי נא בצחוק פיך גם אַתּ!” דבר הברבר ההודי אל החסידה, “כי אמנם לצון רב טמון בּדבַרי – ואולם מי יודע אם הבינות אותם היטב! אכן מראש ידעתי כי אין לך טעם ושכל טוב! ולכן נחשוך נא את דברינו ואת חכמתנו לנו לבדנו!” ואחרי כן קראו התרנגולים ובני־האוזים צפצפו “קש! קש! קש!” וישתוממו וישתאו כלם אל חכמתם ואל בינתם אשר להם לבדם.

ואולם היאלמר קם ויגש אל הלוּל ויפתח את דלתּוֹ ויקרא אל החסידה, והחסידה שמעה את קולו ותּנתּר על הקרקע ותצא אליו על פני מכסה האניה. והחסידה אחרי שָׁבתה ואחרי הנפשה, ותּחי רוחה ותּשב לאיתנה הראשון, ותּגש עד לפני היאלמר ותּנד אליו בּראשה, ותהי כמברכת אותו על כל החסד אשר עשה עמה. ואחרי כן פרשה את כנפיה ותעל ותתעופף ותמהר אחרי אחיותיה לבוא גם היא אל ארצות החם, ואולם התרנגולים קראו ובני־האוזים צפצפו והברבּר ההודי הפך אדום כּלוֹ בקדקד ראשו.

“מחר ונבשל אתכם והייתם לנו למרק!” אמר היאלמר, ואחרי כן הקיץ משנתו וירא והנה הוא שוכב על מטתוֹ הקטנה. אכן הדרך אשר העביר אותו מפיל־חבלי־שנה בלילה הזה דרך נפלאה מאד!

 

יוֹם הָרְבִיעִי.    🔗

“הידעת את אשר אגיד לך?” קרא מפיל־חבלי־שנה. “רק אל נא תירא! הנה הבאתי לך בזה עכבר קטן ונחמד למראה!” ובדבּרו וישלח את ידו, והנה עכבר קטן ונחמד מאד בכפּו. “והעכבר הנה זה בא לקרוא לך לבוא עמו לחג את חג חתונתו! כי מתחתּן הוא היום בערב את אחת מבּנוֹת העכברים אשר מצאה חן בעיניו, והם עשו להם מִשְׁכָּן מִתַּחַת לְרִצְפַּת הבית אשר לַחֲדַר המזון אשר לאִמך, ושם הם מתגוררים יחדיו!”

“אבל איך אוּכל ואעבור את החֹר הקטן אשר לעכברים, לבוא אל מתּחת לרצפּה, ואנכי גדול?” שאל היאלמר.

“השלך עלי את דאגתך ואנכי אעשה!” ענה אותו מפיל־חבלי־שנה, “עוד לך רגע ואני אַקטינך והיית קטן במאד מאד!”

אז הִזָה ממזרק הכּשָׁפים אשר לו על היאלמר, וַיִּקְטַן היאלמר מרגע לרגע עד כי קטן מאד, ותהי מדת קומתו כמדת אצבע.

“ועתה הנה לך פסל מסכת איש צבא העשוי מן העופרת, ובאת אל הפסל הזה ושאַלתָּ ממנו את בגדיו, כי מקבּילים יהיו הבגדים האלה עתה לפי בשׂרך ולפי מדתך, וגם טוב אשר בבֹא איש בקהל מרֵעים והיו בגדי כהֻנה על בשרו, כי כבוד הוא!”

“כן דברת!” ענה היאלמר, ובעוד רגע והנה הוא לבוש כּאחד מפסילי אנשי צבא העופרת, נחמד וטוב למראה.

“ועתה אדוני”, דבּר אליו העכבר הקטן, “הנה תִיק־האצבּע אשר לאמך אשר בו תתפור, ובאת וישבת בתיק־האצבע הזה, ואני אִכָּבְדָה נא לעיני זקני כל עמי ואסיע אותך ואת עגלתך זאת, עד הביאי אותך אל המקום אשר אנחנו יושבים שם!”

“רק קטנתי מכל החסד אשר אדוני עושה עמי, ואדוני חָתָן ואני נער!” ענה היאלמר, ואחרי כן קמו ויסעו אל חתונת העכברים.

אז באו אל תוך יציע ארֻכה אשר מתחת לרצפת הבית, והיציע איננה גבוהה בלתי אם לפי מדת תּיק־האצבע אשר לא ינגף בנסעו, ועץ רקבון מאיר את כל היציע והיה לה אור.

“הלא עולה גם באפך, אדוני, הריח הטוב אשר לנו במקום הזה!” קרא העכבר הַמַּסִּיעַ – “כי מרחנו על פני כל היציע חלב משרידי פתּי החלב הכסלים אשר היו לנו! חי אדוני אם יש על פני כל הארץ ריח טוב מזה!”

ואחרי כן באו עד האולם אשר שם החג, והנה בתולות עדינות מבתולות העכברים עומדות על ימין ומתלחשות ומצפצפות בקול דממה דקה, והיו כהולכות רכיל ומגלות סוד, ועל שמאל עומדים כל הבחוּרים מבּחוּרי העכברים ומוחים בכף־רגלם איש איש את שפמוֹ, ובעוד רגע וירָאוּ גם החתן והכלה בַּתָּוֶך; והחתן והכלה עומדים בתוך קליפת גבינה מְחֻלְחֶלֶת, והם מנשקים ומחבּקים איש את אחיו לעיני כל ולא יתבוששו, כי על כן היו שניהם חתן וכלה.

ומספר האורחים והקרואים הלך הלוך ורב, עד אפס מקום עוד, ויהיו העכברים נִגָּשִׁים ונלחצים איש אל אחיו, אשר עוד מעט ונרמסו איש ברגלי אחיו; ותקטן כל זאת מהם, ויבואו החתן והכלה ויתיצבו בפתח המבוא, ולא היה עוד יוצא ובא. ואוּלַם ההיכל הזה משוח גם הוא כלוֹ בחלב משרידי פתּי חלב הכסלים, ותהי זאת כל הארֻחה אשר נִתּנה לקרואים ולאורחים. ואחרי כן הביאו גם את האפיקומן ואת הפּרפּראות, והנה עדשה יפה ונחמדה אשר אחת מבנות העכברים ממשפחת החתן נקבה בה בשִׁניה את האותיות הראשונות אשר לשמות החתן והכלה, ויהי הדבר הזה לפלא, וישתוממו עליו כל האורחים וכל הקרוּאים.

והעכברים הגידו כלם פה אחד כי היה חג החתונה טוב ונחמד מאד וכי השתעשעו איש ברעהו בנעימים רבים.

ואחרי כן שב היאלמר אל ביתו ואל מטתו, וידע כי אָרח הלילה עם נכבּדים ובני חורים, ואולם מה יסכון לו כל זה והוא לא מצא עצה בלתי אם להתלכּד וּלְהִכָּוֵץ עד כי קטן מאד וגם לבש את בגדי הכהנה אשר שאל מאיש־הצבא העשוי עופרת.

 

יוֹם הַחֲמִישִׁי.    🔗

“אכן רבּוּ מאד האנשים גם בין הגדולים”, אמר מפיל־חבלי־שנה, “אשר בכל נפשם ובכל מאֹדם יחפצו בי ומבקשים אותי לבא אליהם; והאנשים האלה כרֻבם כן חטאו וכן עשו רעות ביום, ולכן בלילה ידרשו אותי. “מַ פּ י ל טוב, מ פּ י ל נחמד!” יקראו אלי – “אין אנחנו רואים שנה בעינינו כל הלילה ואנחנו שוכבים עד הבקר ורואים את מעשינו הרעים אשר עשינו, ומעשינו הרעים באים אלינו, ודמוּת להם כדמות שֵדים או לצים קטנים, והם יושבים על שפת מטתנוּ וזורקים עלינו מים רותחים, בֹא נא אלינו אתה והפיצם, למען נישן גם אנחנו את שנתנוּ!” כדברים האלו ידבּרו ואחרי כן יאָנחוּ ואחרי כן יוסיפוּ על דבריהם לאמר: “ואנחנו במיטב כספנו נשלם לך תחת החסד אשר תעשה עמנוּ. שלום, שלום, מפיל־חבלי־שנה, שלום, שלום בלילה הזה! הנה הכסף אשר אמרנו צָרוּר בצרור ואותו שׂמנו לפניך על יד החלון!” – כדברים האלה ידבּרו אלי, ואולם לא בכסף תִּקָנה אהבתי ולא בשִׁלוּמים אעשה את מעשי!”

“מה אנחנו עושים בלילה הזה?” שאל היאלמר.

“לוּ יש את לבבך ובאנו גם הלילה הזה לשמוח עם חתן וכלה, כי חג חתוּנה גם הלילה הזה. ואולם שונה מאד חג החתונה היום מן החג אשר חַגֹּנוּ אתמול. הנה יש לאחותך פסל־עץ גדול עשוי בתבנית אדם לצחק בו, ומראהו איש ושמו הֶרְמָן, ופסל־עץ שני לה העשוי בתבנית אשה ושמה בֶּרְתָּא, ושני הפסילים האלו התחתנו איש את אחיו, וגם יום חג הולדת אותם הנה זה בא, ולכן יובילו אליהם היום מתּנוֹת וּמגדנוֹת רבים!”

“אָכן ידעתי היטב את כל זה, והוא איננוּ חדש עוֹד!” קרא היאלמר הקטן – “מימים ימימה כּבא מועד לפסילי־עץ אלה לעשות להם בגדים חדשים, וקמה אחותי, ואָמרה להם כי חג יום הולדת אותם הגיע! או נתן תתן אותם להתחתּן איש באחיו, ואף אין זאת כי עשתה כדבר הזה מאה פעמים!”

“אבל בלילה הזה והיתה הפעם המאה ואחת! ואתה ידעת היטב כי הפעם המאה ואחת היא האחרונה, ולכן יגדל החג האחרוֹן הזה מכל החגים אשר היו לפניו, אשר לפניו לא היה כמוהו ואחריו לא יהיה. שׂא עיניך וּראֵה!”

והיאלמר נשא את עיניו ויבּט אל השלחן וירא והנה הבית הקטן העשוי לוחות ניר עומד על השלחן והנרות מאירים את חלונותיו, ופסילי אנשי הצבא העשוים עופרת עומדים כלם לפני פתח הבּית וּמָגִּיפִים את כלי נשקם להיות לכבוֹד. והחתן והכלה יושבים, איש איש נשען במפרקתו אל רגל מרגלי השלחן, והם היו כחושבים מחשבות רבות, כי יש מחשבות רבות בלב אנשים האומרים להתחתּן איש איש באחיו. ומפיל־חבלי־שנה הנה זה בא, והוא לבוש שמלת משי שחורה, והיאלמר ראה וַיַּכֵּר כי היא השמלה אשר תלבש אמו־זקנתּוֹ; ויהי מפיל־חבלי־שנה לָרַב כאַחד הרבנים אשר בארץ, והוא עומד לפני החֻפה וּמסַדר את הקדושין. ואחרי כן פתחו כל כלי־הבית את פיהם וישירו ויזמרו ואחרי־כן שרו גם את השירה אשר שר עט־העופרת, כי הוא הבדחן, ואת הנגינה לשירה הזאת חִבֵּר אחד החזנים אשר היה גם הוא בין הקרואים, וישירו כלם לאמר:

יַעֲלֶה רֻנֵּנוּ מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר

לַזוּג שֶׁאָהַבְנוּ כֻלָּנוּ וַנּוֹקֶר:

הֶחָתָן עֵץ יָבֵש, הַכַּלָּה בוּל עֵץ –

אַךְ שַׁדְכָן לִשְׁנֵיהֶם הֵן הָיָה הַלֵּץ!

הֶחָתָן כְּבַד שָׂפָה, הַכַּלָה עַוֶּרֶת –

וִיהִי־נָא גַם זוּג זֶה לִצְבִי וּלְתִפְאֶרֶת!

ואחרי כן נתנו להם מתּנוֹת וּמגדנוֹת – ואולם ממיני המזוֹן לא קבלו דבר, כי אמרו: רב להם באהבתם אשר הם אוהבים איש את אחיו.

“הנבוא אחרי חתונתנו לשבת בנאות שדה ואם לדרך נצא לנסוע למרחקים?” שאל החתן, כי זה מנהג חורי הארץ מעולם לצאת אחרי חתונתם לגוּר בנאות שדה או לצאת בדרך רחוקה ולראות פני ארצות נכריות. אז אמרו לשאל בעצת הדרור, אשר עברה בארצות רחוֹקוֹת מאד, ובעצת התרנגלת היושבת בחצר, אשר המליטה אפרוחים ותחמם אותם זה חמש פעמים. והדרור ספרה את נפלאוֹת כל ארצות הרחוקות והנחמדות, אשר שם הענבים גדולים וכבדים מאד והם תלוים על בדיהם בתוך הכרמים, ואשר שם הרוח צח וחם, ואשר שם ההרים עוטפים צבעים נפלאים אשר לא יראה כמוהם איש בשבתו בביתו ובחומותיו.

“אבל אין שם כל יָרָק!” ענתה התרנגלת – “ואני הנה ישבתי ימי קיץ אחד תמים בנאות השדה, ואפרוחי כלם אתי, ושם אתּנו גבעת חל אשר יכולנו להתהלך עליה וּלְנַקֵּר אותה ככל אשר היה עם לבבנו. וגם חֻפשה נתּנה לנו לבוא אל גן היָרק אשר שם! הוי אלי, אלי, מה ירוק היה הירק הזה; הלא אין על פני כל האדמה כסגלה הזאת!”

“אבל בארץ הזאת יום הולך ויום בא”, אמרה הדרור, “ופני הירק האחד כפני הירק השני, באין כל חדש, וגם יש אשר הרוח על פני חוץ איננו צח וטוב והוא יהיה לרוח סערה”.

“הן אנחנו פה נסינו בכל אלה זה מאז!” ענתה התרנגלת.

“ואולם גם הקר יחזק פה לפעמים עד מאד!”

“רק לברכה יהיה הקר לכל הירק להחזיקו ולהחיותו!” ענתה התרנגלת – “ואולם יש אשר גם חם גדול יהיה לנו פה ואתם הלא זָכֹר תזכרו כלכם את חם הקיץ אשר היה לנו פה זה ארבע שנים, ולא חדל חמשה שבועות תמימים, עד בלתי היוֹת עוד נשמה באפנוּ מרב חם. ואף גם זאת בהיותנו בארץ הזאת אין לנו פה חיות רעות וטורפות ואין לנו פה נחשים ועקרבים, ככל אשר ימָצא בארצות הנכריות ההן, וגם חפשים אנחנו פה משודדים ומרצחים! לכן אמרתי: רק איש רשע האיש אשר ארצנו זאת לא תמצא חן בעיניו לדעת כי היא היפה והנחמדה מכל הארצות! ועל איש אשר כזה אקרא את הקריאה: ארור מַקְלֶה ארצו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה!” והתרנגלת החרישה, כי נפעמה מאד ולא יכלה דבּר, ותשא את קולה ותּבך, כי נכמרו נִחֻמֶּיהָ על ארצה ועל מולדתה, ואחרי כן הוסיפה ותאמר: “גם אנכי הרביתי לנסוע בדרך! דרך שנים עשר מיל נסעתי פעם אחת, כי הושיבוני בתוך הסל ויסיעוני! אכן נשבעתי בנפשי כי רק את נפשו יענה הנוסע בדרך ואף רגע לא יתענג!”

“אכן אשה חכמה התרנגלת!” ענתה בֵרְתָּא הכלה – “וגם אני כמוֹה אין לבי הולך אחרי ההרים, כי כמעט יעלה איש בָּהָר מעבר האחד, וירד ממנו מהרה מן העבר השני! לכן אחת חרצתי ולא אסור ממנה: אל גבעת החל אסע אני ובעלי יחדו, ושם נתהלך בגן הירק!”

וכן עשו!

 

יוֹם הַשִּׁשִּׁי.    🔗

“התספּר ספּורים באזני היום?” שאל היאלמר הקטן את מפיל־חבלי־שנה כמעט ראה אותו.

“אין לי מועד היום לספר ספורים!” ענה אותו מפיל־חבלי־שנה וימתח עליו את המחסה היפה והנחמד אשר תחת זרוע ידו – “שׂא עיניך וּרְאֵה את הסינים האלה!”

ופני המחסה כּלו כפני סֵפֶל גדול מן הספלים אשר לאנשים סינים, ועליו מְצֻיָּרִים עצים אשר עינם כעין התכלת וגשָׁרים מהֻקצעים בקצותיהם ובני סינים קטנים אשר לא יעשו דבר בלתי אם ינידו בראשיהם.

“הלא ידעת כי מחר שבת”, ענה מפיל־חבלי־שנה – “ולכן גדולה המלאכה אשר לפני היום לעשותה, לבעבור הכין את כל אשר יוּכָן ליום הקדוש הבא, כי עלי לנקות ולטהר, לכבּס את פני האדמה בנתר ולטאטא את פני רקיע השמים. ראֵה הנה אנכי הולך אל בית־הכנסת ואבוא אל ארון־הקדש ואראה אם באו המלאכים הקטנים וטהרוּ את ספרי־התורה וְגִהֲצוּ את האותיות עד כי תָאֵרנה ותַזְהֵרנה; וגם אצא השדה ואראה אם באו הרוחות ומחו את האבק בכנפיהם מעל פני העשׂב והעלים; ואחרי כן אבוא ואעשה את המלאכה הכבדה מכל המלאכות, כי אקח את הסֻלם אשר לי ואעלה השמימה ואוריד משם את הככבים, למען אטַהר אותם היטב ונוצצו והיה להם ברק. בכנף בגדי אשׂים אותם, אחד אחר האחד, ואולם בראשונה אסַמן את כל אחד במספר, וגם את החֹר אשר הוא יושב בו אסמן במספר, למען מָצְאִי אחרי כן את המקום הנכון אשר לכל ככב וככב, וישבו כלם הכן ולא ינועו ולא יסחו משם, פן יתפרצו ונפלו, והיו לנו רשפי־ככבים נופלים רב יתר מן המדה!”

“אבל אדוני מפיל־חבלי־שנה!” קרא צִיּוּר ישן מן הציוּרים התלוים על הקיר אשר בחדר מטת היאלמר – “ראֵה הנה אנכי אָב לַאֲבִי אֲבִי היאלמר הקטן, ולכן לי הצדקה לדבּר אליך גם אָני. אכן ברוך אתה לי על כל החסד אשר אתה עושה עם הנער בספֶּרך לו ספוּרים, ואולם חלילה לך מהשחיתו ומספר לו דברים אשר יטרפו את דעתו. הן הככבים לא יֻקחו לנצח מתוך השמים וגם לא יְנֻקוּ ולא יטָהרו! גְּרָּמִים הם בשמים, ומשפט אחד וחקה אחת להם ולכדור האדמה אשר עליו אנחנו יושבים, וזה כל הטוב אשר אנחנו מוצאים בהם!”

“חן חן לך על כל הדברים האלה, אדוני האב לאבי אבי נערי!” ענה אותו מפיל־חבלי־שנה – “חן חן לך! הן זקן אתה ואָב אתה לאבי אבות כל המשפחה הזאת, וגם צדקה לך לדבּר, ואולם זקן אנכי ממך! זקן אנכי כימי עולם וכשנים קדמניות! עוד אבותיך במצרים ידעו אותי, וגם בגֹשן הייתי, ועם פרעה החולם ועם נבוכדנאצר החולם הייתי, וכל הרומים וכל היונים התפארו בי, ואל בתי כל השרים והגדולים באתי ואבוא שם עד היום הזה, והשכלתי וחָכַמתי תמיד לדבר גם באזני גדולים וגם באזני קטנים, ולא נחר בי איש מעודי, ועתה הנה אתה בא להוכיח אותי ולהורותני את המעשה אשר עלי לעשות! אם ככה אתה עושה, ספר נא אתה ספוּרים לנער ואנכי לא אהיה לך עוד למוקש!”

ומפיל־חבלי‏־שנה כלה את הדברים האלה, ויקח את המחסה אשר לו, ויקם ויצא מן החדר.

“מה זאת?” קרא הציור הישן אשר על פני הקיר – “האם חטאתי כי נסיתי להגיד את אשר בלבי גם אָני? המתג הוּשם בפי, אם מחסום יש עליו?”

אז הֵקִיץ הילמר משנתו.

 

יוֹם הַשַּׁבַּת.    🔗

“ברוך אתה בלילה!” דבּר מפיל־חבלי‏־שנה בבואו החדרה, והיאלמר ברך אותו גם הוא לשלום, ואחרי כן התעורר ויקם וימהר אל ציור אֲבי אֲבי אָביו הזקן התלוי על הקיר, ויהפכהו על פניו, לבלתי יוסיף עוד לדבּר גם הוא, כִּדְבַר אתמול.

“עתה הלא מצאתי חן בעיניך, וספרתּ לי ספורים!” קרא היאלמר הקטן – “ספר נא בדבר בּת־המלך על העדשה ובדבר המלאך ובדבר הארגז המעופף, ובדבר חלום האֵלה הזקנה אשר נעקרה משרשה ותעל השמימה!”

“דבר דבר לפי מדתו!” ענה מפיל־חבלי־שנה, “וגם הטוב יהיה עלינו למשא אם נרבּה לקחת ממנו עד בלי די! הלא ידעת כי אוהב אני להעביר על פניך מראות שונים, ולכן אעביר נא היום על פניך את אָחי! גם לאחי יקָרא שם מפיל־חבלי־שנה, ואולם אחי לא יבוא אל איש בלתי אם פעם אחת בחייו, ולא יִשְׁנֶה; והיה בבֹאו אל איש, ולקח אותו עמו, והרכיב אותו על סוסו, וספר באזניו ספוּרים. והספוּרים אשר הוא יודע, שנים הם, הספור האחד יפה ונחמד עד להפליא, והספור השני נתעב ונמאס מאד אשר אין כמוהו לָרֹעַ!”

ואחרי כן נשא מפיל־חבלי־שנה את היאלמר הקטן וירימהו עד מול פני החלון ויור באצבעו ויאמר:

“שא עיניך וּראֵה, הנה מפיל־חבלי־שנה השני רוכב שם על סוסו, ויש אשר יקראו לו גם שם אחר, כי יקראו לו “מָוֶת”, ואתה תראה כי לא נורא מראהו ולא נתעב תּארוֹ ככל אשר יאמרו עליו אנשים רעים וככל אשר יְצַיְּרוּ אותו בּציורים ובספרים, בשימם לו דמוּת שֶׁלֶד עצמוֹת אדם! והוא לא כן! הנה בגדו עשוי רקמת כסף, והוא לבוש כאחד משרי הצבאות, ואַדרתּוֹ אַדרת משי שחור ושוּליה מכסים גם את פני הסוס! ראֵה נא אותו בשבתּו על סוסו והוא כחץ יעוף!”

והיאלמר נשא את עיניו וירא את מפיל־חבלי־שנה השני, והוא רוכב על סוסו בחפזון ולוקח עמו גם נערים וגם זקנים, גם קטנים וגם גדולים, ורכבו עמוֹ; ויש אשר יקח את האנשים והרכיב אותם על הסוס מלפניו, ויש אשר יקח והרכיב אותם על הסוס מאחוריו. והיה כפעם בפעם ושאל את כֹל איש ואיש אשר לקח ואמר אליו לאמר: “בַּמֶה עסקתּ?” וכל איש ואיש יענה אותו “בתורה!” ואולם מפיל־חבלי־שנה זה ישאל אותו: “בּמה אֵדע כי יש נכונה בפיך? הראֵני נא את ספרך אשר בו כתבת בעצם ידך באצבעך בלילה בלילה את כל אשר למדת ואת דבר כל מעשה אשר עשית, וידעתי כי נכונים דבריך!” והיה כל איש אשר כתוב בספרו “טוב!” או “טוב מאוד!” או “טוב עד להפליא!” והושיב אותו מפיל־חבלי־שנה על הסוס מלפניו וספר באזניו את הספור היפה והנחמד אשר לו, ואולם האיש אשר כתוב בספרו “רע!” או “רע וטוב יחדיו!” או “מחשבה טובה ומעשה רע!” או “מעשה טוב ומחשבה רעה!” והושיב אותו על הסוס מאחוריו וספר באזניו את הספור הנתעב והנמאס! והשומעים את הספור הנורא הזה, וחרדו כל עצמותיהם, ונשאו את קולם ובכו, והתאמצו לרדת מעל הסוס ולנוס על נפשם, ולא יוכלו, כי דבֵקים הם בעור הסוס בדבק טוב, ולא ימָלטוּ עוד.

“אכן המות הוא הנחמד מכל מפיל־חבלי־שנה אשר ראיתי עד היום!” קרא היאלמר – “ואני לא אירא מפניו אף מה!”

“וגם צדקת כי לא תירא מפניו!” ענה אותו מפיל־חבלי־שנה – “רק השמר נא לנפשך והיה כל דבר אשר בספרך כתוב לטובה, כי זה כל החיים!”

“הנה לזאת יִקָּרֵא תורת מוסר!” דבר הציור אשר לאבי אבוֹת הנער התלוי בקיר, ודבריו היו בקול מלחשים – “אכן רֹאה אנכי כי טוב מאד לפעמים אשר אגיד את לבי גם אני, כי הועיל יועיל!”

והציור אשר על פני הקיר שמח שמחה גדולה.

הנה זה משפט הספור בדבר מפיל־חבלי־שנה! ועתה יבוא נא מפיל־חבלי־שנה בנפשו ובעצמו וסִפֵּר לך בלילה הזה שבעתים מכל אשר ספרתּי אנכי.