מן העלים הגדולים והירוקים גדול ונכבד עֲלֵה־הַקּוֹץ בארצותינו, כי גדול הוא במדתו עד מאד. ויש אשר יחגור איש את העלה הזה, והיה לו לחגוֹרה לכסוֹת את בטנו, ויש אשר ישים אותו על ראשו, והיה לו למחסה משמש או למחסה ממטר, כי גדול הוא במדתו מאד מאד. ועלה־הקוֹץ בכל מקום אשר יצמח, לא יצמח אחד לבדו, כי אם רבים מאד, ויש אשר יכסו העלים האלה פני שדה רחב־ידים והיו לתפארת על פני כל המקום. ואולם לא למקום לבדו יהיו לתפארת, כי אם גם לכל חִלָּזוֹן, כי את העלים האלה יאכלו בני החלזון בתאות נפש, והמאכל הזה יהיה להם לראשית מטעמים אשר אליהם ישאו את נפשם. – והשרים והחורים אשר בארצותינו אכלו לפנים את בני החלזון הגדולים והלבנים, ויהיו להם לראש כל מאכל תאוה, ובארצות איטליה אוכלים החורים והסגנים את החלזון עד היום הזה; והחלזון גם הוא בחר לו מאכל תאוה את עלי־הקוֹץ, ויהי הוא אוכל אותם בכל פה וקורא גם הוא כפעם בפעם: “מה נחמד המאכל הזה! מה טובים המטעמים האלה!” כי על פי המסורה איש מפי איש חשבו בני החלזון את עלי־הקוץ למאכל נחמד ולמטעמים טובים, ויושבי הארץ זרעו את אדמתם קוֹצים רק לבעבור היות מאכל לפי החלזון.
ושם על פני השדה אחֻזת הנחלה אשר לאחד מחורי הארץ, ויושבי אחזת הנחלה הזאת לא אכלו את החלזון, כי חדלו מאכֹל אותו זה דרות רבים; וימעטו בני החלזון מדר לדר ומשנה לשנה עד כי מתו כלם ויתַּמוּ מן הארץ. ואולם הקוצים לא מתו ולא תַמּוּ מן הארץ, ויהי הם צומחים על כל דרך ועל כל ערוגה, ולא יכול איש לעצור אותם עוד, ויהיו ליער גדול ואיתן. ויש אשר נראה גם עץ תפוח אחד או עץ פָּגָע אחד, והיו לאות לדעת כי יש גן במקום הזה, ולולא הַמַּטָּעִים האלה כי אז יחשוב כל הראה ואמר רק מדבר גדול ונורא הוא; כי כסוּ הקוצים את פני כל הכּכּר. – ובין הקוצים יושבים שני בני חלזון זקנים, והם השרידים אשר נותרו בארץ.
ושני בני החלזון לא ידעו מרב זקנה כמה ימי שני חייהם, ורק זכֹר זכרוּ אשר היו ימים ומספרם היה גדול יתר ועצום יתר מאשר הם כיום הזה, וגם זכרו כי אבותיהם מארץ נכריה באו לגור פה, ותהי משפחתם נכבדה מאד במשפחות החלזון, וגם ידעו כי יערוֹת כל הקוצים האלה מסביב לא נזרעו בלתי אם בעבורם. והם מעודם לא עברו מגבול היער וחוצה, ורק ידֹע ידעוּ כי יש מקום גם מחוץ ליער אשר אשר לו יקרא “אחזת הנחלה”, ושם הארמון, וכי בָשֵׁל יבֻשלו שם, וכי בזאת יהפך צבעם והיה מראיהם שחור, וכי שוֹם יוּשמוּ אחרי כן על פני קערת כסף – ואולם את אשר יהיה אחרי כל הדברים האלה לא ידעו; וגם לא ידעו מה משפט הדבר אשר לו יקָרא “בָשֵׁל” ומה זה “היות מוּשם על פני קערת כסף”, ורק לבם הגיד להם כי נעלה הדבר הזה מאד וכי כבוֹד נדיבים הוא אשר אין כמוהו. וגם את חַפּוּשֵׁי האביב שאלו, וגם את הסרטנים ואת התולעים, ואולם איש מהם לא ידע פתרונים להגיד להם מה משפט הדברים האלה, כי לא היה בהם איש אשר נכבֹד נכבַּד עד היום הזה להיות מבשל או להיות מוּשם על פני קערת כסף.
ובכן ידעו בני החלזון הלבנים והזקנים כי הם הנכבדים מכל נכבדי הארץ, וכי לא נִטָע היער בלתי אם בעבורם, וכי נבנה הארמון אשר באחזת הנחלה רק לבעבור בַשֵּׁל ולבעבור שים אותם על פני קערת כסף.
ושני בני החלזון ישבוּ עתה לבדד, האיש והאשה יחדו, ויהיו שלוים ושאננים במגוריהם, ובאין להם בנים, וילכו ויקחו להם חלזון קטן מבני האספסוף אשר בארץ, לאַמץ אותו כבן להם. ואולם הקטן לא עלה ולא גדל, כי היה ממשפחת שפלים, ורק הזקנים התברכו בלבם כי גדל הקטן כמעט, והזקנה, היא האֵם, והיא הגידה כדבר הזה כל היום, ויש אשר פנתה אל הזקן, הוא האָב, ותאמר אליו לאמר: אם אינך מאמין בדבר הזה, מבלתי יכלתּך לראות אותו בעיניך, כי עתה צא נא כמעט רגע וּמִשַּׁשתּ את ביתו, הוא הנרתיק אשר לו, וראית כי כדברי כן הוא. והזקן יצא וימַשש את הנרתיק, וידע כי אמת נכון הדבר, גדל החלזון הקטן כמעט.
ויהי היום וירד הגשם על פני הארץ.
“שמעי נא את קול הגשם הגדול והחזק הזה!” קרא החלזון הזקן באזני אשתו הזקנה – “הנה הוא מטיף אל עלי הקוצים: טיף, טיף, טיף! טיף, טיף, טיף!”
“אכן גשם הוא אשר אין כמוהו!” ענתה הזקנה גם היא – “וגם הנה הוא יורד לעינינו מן הגבעול ארצה! עוד מעט וראית כי מבּוּל יהיה על פני האדמה! אמנם תשמח נפשי בקרבי כי עשה אלהים לנו בתּים לשבת בהם, וכי יש בית גם לבננו מחמל עינינו! הלא זה הדבר אשר דברתי מאז: עם סגלה אנחנו אשר בחר אלהים בנו להיטיב עמנו מכל היקום אשר עשה, כי על כן עשה לנו נרתיקים ביום הִוָּלדנוּ, וזה האות כי לנו הממשלה בארץ! ביום הִוָּלדנו נבנו לנו הבתים, וגם היער לא נִטָּע בלתי אם בעבורנו –! רק מי יתן וידעתי עד כמה יארך היער הזה ומה מדתו ומה משפט הארץ אשר ממנו וחוצה לו?”
“מן היער וחוצה לו אין עוד דבר!” ענה החלזון הזקן – “אין מקום על פני כל האדמה אשר ייטב מן המקום הזה, ואני מעם אלהים לא אשאל דבר!”
“אמנם כן!” ענתה הזקנה – “ורק אחת בּקשתי אשר יביאו גם אותי את תוך הארמון ואשר יבשלו אותי ואשר ישימוני על פני קערת כסף, כי זה גורל כל אבותינו אשר היו לפנינו, ואתה הלא תאמין לי כי כבוד הוא אשר אין כמוהו!”
“אין זה כי נפל הארמון ואיננו עוד!” ענה הזקן – “או עלה עליו יער הקוצים ויכסהו על פני כלוֹ ועל היושבים בו, ולא יוכלו עוד לצאת. וגם לא אַשׂכּיל ולא אבין לך, זקנה, על מה אַתּ ככה נחפזה תמיד? ואולם זה דרכּך מאז להיות נחפזה בכל מעשיך, ותקטן ממני כל זאת, והנה זה החל גם הקטן לעשות כמעשיך ולהיות נחפז תמיד לדרכו! האם לא בשלושת ימים עלה עד ראש הגבעול? אכן ראשי סובב עלי כגלגל ברגע נְסוֹתִי להרים אליו ראש ולהביט אל מרוֹם גבהוֹ!”
“רק אַל נא תתאַנף בו!” קראה אֵם החלזון – “הן בדעת יזחול ובמחשבות יעלה, ואתה תראה כי יבוא יום והיה לנו בננו הנחמד הזה לששון ולשעשועים! כי אין לנו כֹל, בלתי בננו זה, ועל מה ועל מי נתענג זולתו? אבל הגידה לי, אישי, וְאֵדָעָה: הֲשׂוֹם שמתּ לבך גם לדבר הזה וידעת כי בא מועד לבקש לו אשה? האינך חושב גם אתה כי אם הרחק נרחיק לצאת היערה ומצאנו עוד שם אשה ממשפחת החלזון?”
“אין זה כי מן השחורים עוד מצֹא נמצא אנשי חלזון למכביר!” ענה הזקן – “ואולם השחורים האלה אין להם נרתיק! והם גאִים ורמי עינים, אף כי מבני האספסוף המה! ולכן זה הדבר אשר יעצתי: הנה פה לפנינו עם הנמלים, והם ירוצו כל היום אנה ואנה להיות כאנשים סוחרים אשר ענין רב לפניהם לעשותו, והיה בדבּרנו אליהם, והגידו לנו הם אם יש אשה במרחקים לבננו הקטן!”
“אכן יש אשה והיא יפה מאד!” ענתה הנמלה – “ורק יראתי אשר לא יקום הדבר ולא יהיה, כי מלכּה היא בארץ!”
“אין דבר!” ענו הזקנים, “גם מן הַמְּלָכוֹת נכונים אנחנו לקחת אשה לבננו! רק אחת הגידי לנו: היש לה בית?”
“לא בית ולא נרתיק כי אם ארמון לה!” ענתה הנמלה – “הוא הארמון היפה מכל ארמנות הנמלים, ולו שבע מאות מבוֹאים!”
“לכי לשלום, נמלה!” ענתה הזקנה – “לא ירד בננו עמך אל גבעת נמלים! אם אין אַתּ יודעת אשה טובה ממנה לבננו, כי עתה נפן נא אל הַיַּתּוּשים הלבנים! הן העם הזה גם ביום הגשם וגם ביום החמה מתעופפים עד למרחקים, והם יודעים את יער הקוצים מן הקצה עד הקצה, וגם עד מחוץ ליער הם באים, ומי כמוהם יודע אשה אשר הוכיח אלהים לבננו!”
“יש ויש!” ענו היתושים – “רק כּמאַת צעדי אדם מזה יושבת בתולת חלזון קטנה על פני שִׂיחַ משיחי הקוצים, והיא בתולה אשר לה נרתיק ואיש אין לה, וגם מלאו ימיה להיות לאיש, ולכן אמרנו: היא האשה אשר הוכיח אלהים לבנכם! הלא רק כמאת צעדי אדם היא מן המקום הזה!”
"תבוא נא אלינו הלום! "ענו הזקנים – “הן לבננו יער כּלוֹ, ולה רק שיח אחד!”
והיתושים הביאו את בתולת החלזון הקטנה, והיא הולכת שמונה ימים תמימים למן המקום אשר ישבה שם ועד המקום החדש, וביום השמיני באה, ובזאת מצאה חן בעיני הזקנים, כי היה להם הדבר הזה לאות כי בת חלזון היא באמת.
ואחרי כן חגו את חג החתונה, ויהיו שבעת תולעי־אור מאירים מסביב בהיות החג, ויתר כל המעשים נעשו בדממה ובלאט, כי לא יכלו אנשי החלזון הזקנים כַּלְכֵּל כל רעש וכל המלה גדולה, ורק אשת החלזון הזקנה נשאה משא לכבוד היום, תחת אישה אשר לא יכול לפתוח פה, כי נפעם מאד ביום הזה; ואחרי כן נתנו להם את יער הקוצים כּלוֹ להיות להם לנחלה אחריהם, ויגידו גם לבניהם את אשר הגידו זה מאז לאמר: כי נבחר היער הזה מכל המקומות אשר על פני האדמה, וכי יתן אלהים והם ובניהם וזרעיהם אשר אחריתם יעשו את כל הטוב ואת כל הישר בעיניו, אז יבואו הימים הטובים והוּבאוּ בניהם וזרעיהם אחריהם אל תוך הארמון, ושם יבֻשלו והיו שחורים למראה, ושם יוּשמוּ על פני קערת כסף –
ובכלוֹת המשא הגדול הזה, ויקומו הזקנים ללכת ויבואו אל תוך נרתיקיהם ולא יצאו משם עד עוֹלם, כי נרדמו ויישָׁנו. ואנשי החלזון הצעירים היו למושלים בכל היער, ויראו זרע ויולידו בנים ובנות ודור שִׁלֵּשִׁים וְרִבֵּעִים נולדו על ברכיהם, ורק בשל לא בֻשלו וגם על קערת כסף לא הוּשמוּ עד עולם, ולכן שפטו על פי הדבר הזה כי נפל הארמון ויהי לגלים וכי תמו כל בני אדם אשר על האדמה למות, ובאין איש אשר יכחיש את הדברים האלה, לכן היו להם הדברים האלה לתורת אמת אשר לא תמוט. והגשם ירד על פני עלי הקוצים רק לבעבור היות להם לקול שיר, והשמש האיר את פני הארץ רק לבעבור היות יערם לים אורות, והם היו שלֵוים ושאננים, וכל אנשי המשפחה למקטון ועד גדול היו שלוים ושאננים, ולא חדלו כלם מהיות שלוים ושאננים עד נצח נצחים.
זאת תורת משפחה נכבדה וּשלֵוה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.