לפנות בּקר בטרם האִיר היום, ונראָה בשמים כּכב גדול ומזהיר אשר אין כמוֹהו גדול ומזהיר בכל ככבי השמים, כי הוא הוא השחר. ועלה הככב הזה ואורו ירחף על פני הקיר הלבן, והיה ככותב על פני הקיר הלבן את כל אשר ראו עיניו זה אַלפי שנים גם בּכֹה וגם בּכֹה על פני האדמה הַנָּדָה אשר לנו, לבעבור סַפּר לנו את הדברים ההם.
ואת אשר כתב השחר על פני הקיר ואת אשר ספּר, אותה אשים לפניכם היום!
עוד זה מקרוֹב – והקרוב לו הלא רחוק לנו בני האדם זה מאות בשנים – עוד זה מקרוֹב וקרני אוֹרי הלכו אחרי איש צעיר לימים לשַׁלחו, והוא איש חָרָשׁ חושב מן החרשים החושבים אשר בעיר האפפיור הקדושה והגדולה, היא עיר רומא. ופני העיר הקדושה והגדולה הזאת השתּנוּ ברבוֹת השנים הרבּה מאד, ואולם לא רבּוּ עוד הַשִּׁנוּיִים ככל השנוּיִים אשר יהיו לתבנית האדם מדי עברוֹ מן הילדוּת ועד הזקנה. בימים ההם ומצודת הַקֵּיסָרִים היתה למעי מפלה, כאשר היא עד היום הזה, והתּאֵנה וְהַדֹּפֶן עלו מבּקיעי עמוּדי השיש הנופלים וּמחֲרַכּי חדרי הרחצה הנהרסים, ולא נותר מהם בלתי צִפּוּי הזהב אשר על הקירות, והיה לעדה על כל הכבוד וכל התפארת אשר היו לפנים. ובית הַקּוֹלוֹסֵיאוּם היה גם הוא לחָרבּה; ולא נשמע דבר בלתי קול הפעמונים אשר בבתי המקדש, ולא נראה דבר בלתי עתר ענני הקטרת העולה מן הלבונה, וכהנים נושאי אֵפוד וכהנים גדולים עוברים ברחובות מתחת לאפריון ובידיהם נרות בוערים באש. כי ידעו הכהנים לקחת את לב העם במעשיהם אשר עשו, לבעבור הגדיל את כּבוֹד שמם ואת תפארת אלהיהם. בימים ההם וכל מלאכת מחשבת היתה גם היא גדולה וקדושה בעיני כל יושבי רומא, ויהי כבוד החרשים והחושבים על פני כל העם מסביב, כי בכבודם גם להם כבוד. וּרְפָאֵל, הוא הַצַיָּר הגדול מכל הציָרים אשר על פני האדמה, והוא יושב בימים ההם ברומא גם הוא; וּמִיכָאֵל אַנְגִילוֹ, הוא חרשׁ הפסל הגדול מכל החרשים אשר מקצה תבל ועד קצה תבל, והוא יושב בימים ההם ברומא גם הוא. והאפפיור גם הוא נתן כבוד לשני האנשים האלה, ויבוא אל ביתם ואל משכנם וידרוש להם לשלום כפעם בפעם; כי היתה כל מלאכת מחשבת נכבּדה בימים ההם על פני כל העם, ולאנשים החרשים והחושבים נתּן גם כבוד וגם שם טוב וגם כסף וזהב למכביר. ואולם יש אשר במסתּרים היה חרש או חושב גם בימים ההם, ואיש לא ידעהוּ ואיש לא שׁמע את שמעוֹ!
בעת ההיא ויהי בית ישן ודל ברחוב צרה וקטנה מרחובות רומא, ויהי הבית הזה לפנים היכל, ועתה איש חרש ישב בו, והוא צעיר לימים. והחרש הצעיר איש דל ועני, לא ידע איש את שמו ולא שמע איש את שִׁמעו, אין לו מַכָּר ואין לו מודע זולתי רֵעיו הצעירים אשר היו גם הם אנשים חרשים עושי מלאכת מחשבת, והאנשים האלה אנשים שמחים וטובי לב אשר רוחם כנחל שלהבת ואשר תקותם הולכת לפניהם. ויהי האנשים האלה מדבּרים אליו יום יום ומגידים לו אשר רק לגדולות נוצר, כי כשרוֹן לו ויתרוֹן לו שכם אחד על כל אֶחיו, ואולם לא הועילו כל הדברים האלה לאיש ההוא, כי לא האמין בכחו ולא בטח בכשרונו, ויהי בעשותו תבנית כל פסל בַּחֵמָר, וימהר ויתֹּץ את הפסל אשר עשה ויכהו לרסיסים, כי לא מצא חן בעיניו, ולא כלה מעודו את הדבר אשר עשה. ואולם לא ישכיל ולא יצליח לנצח איש חרש וחושב אשר לא יכלה את מלאכתו, לבעבור הרָאוֹת ולבעבור הִוָּדע, כי רק בזאת יעשה עשר.
“רק חולם חלומות אתה!” דבּרו אליו רעיו כפעם בפעם – “ולכן בָּאַתְךָ כל הרעה! אכן רק לזאת חלמת חלומות בהקיץ, יען אשר לא ידעת את החיים ולא באת בין אנשים ולא ראית את כל שאונם והמונם. סגור אתה ומסֻגר בביתך כנזיר אשר במדבּר, שחוק צעירים לא ידעת ואחרי שמחה לא הלכת, ויהיו לך לתועבה הוללות ותענגים. ואולם ראֵה את אדוננו רפאל הגדול וַחֲכָם! אשר נכנע מפניו כל אדם ואשר לא ימנע גם האפפיור כבוד ממנו, והוא שולח את ידו גם אל הלחם וגם אל היין ולא יחַסר את נפשו מכל טוב!”
“וגם לא לנפשו לבדו יקח את הלחם ואת היין!” קרא אנגילו והוא הטוב והעלז מכל רעיו הצעירים – “כי יתן מהם גם לאֵשת האופה היפה והנחמדה, היא פוֹרְנָרִינָה!”
ורעיו דבּרו אליו יום יום ככל אשר נתן אלהים בלבם וככל אשר שמה חמדת ימי עלֻמיהם על לשונם, כי אמרו למשוך אחריהם את החרש הצעיר לאחוז בשמחה גם הוא ולעשות בִּפְרִיצוּת כמוהם, גם מעשי הוללות וגם מעשי שׂכלוּת ואת כל תעתועיהם אשר הם עושים מטוב לב. ויש אשר החרש הצעיר חשקה נפשו גם הוא לרגעים ללכת בנתיבותיהם, כי לבו חם בקרבו ורוח דמיונו חזק ועצום, ויש אשר בדבּרם וידבר גם הוא דברי בלע ועגבים, וישחק בקול גדול גם הוא, ויהי כאחד מהם! ואולם כל הדברים האלה, אשר קראו להם “תענגות אדוננו רפאֵל”, כּענן בקר חלפו ממנו והיו לאין ברגע ראוֹתוֹ את אחת התמונות אשר עשה הַצַּיָר הגדול הזה ועיניו הביטו את כבוד אלהים באמת המרחף על פני כל התמונות ההן. והיה בעמדו בהיכל הַוַּטִּיקָן ועיניו רואות את מפלאוֹת הפסילים אשר עשו החרשים הגדולים והנפלאים מן השיש עוד לפני אלפי שנים, אז רחב לבו בקרבו ואז רחש לבו כל נשגב וכל קדוש, כל נעלה וכל גדול, כל טוב וכל טהור, ותהי בנפשו ברגע הזה לעשות גם הוא בשיש ולברוא וִלִיצוֹר פסילים אשר כאלה גם הוא, ותבער כאש תשוקתו לעשות תבנית כל מחשבת לבו, אשר כנחל מים תתפרץ מקרבו ואשר עד שמים תעלה ועד עולמי נצח. ואולם מה יהיה משפט הפסל אשר יעשה ומה הדמוּת אשר יתן לו? – הנה הַחֵמָר הרך מתבוסס בין אצבעותיו, וגם דמוּת מוּשֶׂמֶת לו וגם צוּרה מוּשׂמת לו, וחן להן ויפי להן – ואולם ממחרת בבקר והוא שב לנתּשׁ ולנתּץ את אשר עשה, כמשפטו מימים ימימה.
ויהי היום והוא עובר ברחוב על פני אחד ההיכלים הגדולים והנחמדים, אשר רבים הם בעיר רומא. אז עמד לפני פתח השער הגדול ויבט ויתבונן אל ציוּרי הַשִּׂיד המצֻיָּרים על פני הכִּפּוֹת הקמורות אשר מסביב לגן שושנים; ומתוך הגן עולים פרחי הַדְּרַכּוֹן עם עליהם הירוקים והרעננים, והם מציצים מחרכי ברֵכת מים אשר נבנתה שיש. ומן הברכה מפכּים מים חיים אשר עינם כעין הבדולח. ובעודו עומד ומביט בתפארת המראה הזה, והנה תמונת נערה עוברת על הברֵכה, והיא בת אדוני ההיכל הזה, והנערה נערה צעירה ונחמדה ויפה וקלת רגלים, אשר לא ראה עוד אשה נחמדה כמוה מעולם. ואולם גם ראֹה ראה כמוה לפנים! על פני אחת התמונות מתמונות רפאֵל אשר באחד ההיכלים הגדולים ראה אותה, והיא מצֻיָּרה שם בדמות תבנית “פְּסִיכֵי”, היא הנפש, כפי דמיון היונים ודמוּתם אשר דִּמּוּ להם את הנפש במשלי אליליהם. ואולם רק מצֻיָּרה היא שם בציור, ופה חיה היא ושלֵמה!
ותמונת הנערה היתה בקרב מחשבותיו ובקרב לבו, ובשובו אל חדרו הדל, וימהר ויעש בחמר וייצר את תבנית פסל פסיכי, היא הנפש. ותבנית התמונה אשר עשה תבנית הנערה הרומית היא בכל הדרה ובכל תפארתה, וירא את אשר עשה, וימצא מעשהו חן בעיניו בפעם הרִאשונה. אכן יש עז ומחשבה ותפארת לתבנית התמונה הזאת, והנערה חיה לפניו בכל נפשה ובכל מאֹדה! ורעיו באו ויראו את אשר עשה וישתאו וישתוממו ויריעו בקול גדול מרב שמחה ומרב צהלה. רק אלהים עשה את היום הזה להראות את כל הנפלאות הטמונות בלב החרש הצעיר, והנפלאות האלה הלא מראש נִבְּאוּ אותן המה, והמה ידעו כי יש יום והתברכו באיש הזה כל יושבי הארץ מן הקצה אל הקצה!
והחמר נותן לתבנית תמונה גם צורת הבשר וגם חיים, ואולם טוב ממנו השיש, אשר הוא הנותן לה את לִבנת המראה ואת הכח לעמוד לימים רבים. ולכן אמר החרש לחצוב את פסלו מן השיש, כי אז יהיה לפסל פסיכי אשר לו גם יפי וגם כח וגם חיים ככל אשר חשקה נפשו. וגם הנה יש אתו גִּזְרַת השיש היקרה הזאת, כי אותה הנחילוֹ אביו אחריו זה שנים רבות, והיא טמונה בתוך החצר באדמה; ושברי בקבוקים ושרידי טרפי ירק וגללים מכסים אותה ומתַעבים את פניה, ואולם בקרבו טהור השיש ומראהו כשלג אשר בראשי ההרים. ומן השיש הזה יעשה את פסלו, פסל תבנית הנפש, היא פסיכי!
ויהי היום ויקר מקרה – והשחר לא יספר את הדבר, כי לא ראה אותו, ורק אנחנו ידענו – וחברת אנשים נכבדים מן החורים והרוזנים אשר ברומא באה עד הרחוב הצרה והקטנה, ותּהי המרכבה אשר להם מחכּה אליהם בקצה הרחוב עד שוּבם, והם הלכו ברגל ויבואו עד בית החרש הצעיר לראות את המלאכה אשר הוא עושה, כי גֻנָּב דבר גם אליהם בדבר המלאכה ההיא. ומי היו האנשים הבאים? הוי עלם צעיר ודל! הוי עלם צעיר ומצליח! הלא הנערה הצעירה באה אליו עד חדרו ועד מעונו הצר, והיא עומדת עתה לפניו, ומי יערוך דמות לשחוק פיה ברגע אשר קרא אביה לאמר: “הלא אַתּ היא זו, בתּי, בכל עצמך ובכל בשׂרך!” כי אין ערוֹך לשחוק פיה ואין דמוּת לנֹגה עיניה, הוא נֹגה העינים הנפלאות אשר שמה רגע אחד בפני החרש הצעיר, ונגה עינים אשר כזה הוא ירים נפש איש וישפוך עליה נדיבוֹת ויפצפצנה.
“רק מן השיש תֵּחָצֵב תבנית פסיכי אשר כזאת!” אמר האיש העשיר, והדברים האלה היו לדברי גאֻלה לחמר המת ולשיש הכּבד אשר בחצר, וגם לחרש הצעיר! והחרש הצעיר עומד ולבו התפעם בקרבו, והאיש מוסיף לדבּר עוד: “בּכלוֹת המלאכה, והיתה לי למקנה, כי אנכי אֶקננה!”
ביום ההוא ותקופת חיים חדשה באה על הבית הדל אשר לחרש הצעיר, ותהי בו כרוח חדשה על פני כל קצותיו. וששון ושמחה מלאו את הבית, וידים אמונות עשו בו מלאכה; והשחר המאיר ראה יום יום את המלאכה בְהֵעָשׂוֹתה, ואת כל אשר הלך החרש מחיל אל חיל. והחמר גם הוא היה לאחר, כי נהפך ותהי בו רוח כרוח נשמת חיים, והחרש עושה בו את התמונה אשר ידע היטב, והיא יפה שבעתיים מבראשונה.
“עתה ידעתי מה חיים ומה משפטם!” קרא החרש הצעיר ויריע תרועה גדולה – “אהבה היא, התנשאוּת היא אשר תתנשא הנפש עד כל נעלה, התחבּרוּת היא אשר תתחבר הנפש עם כל נשגב! והחיים אשר בשמם ידגלו רעי, והתענגות אשר הם אומרים ואָכל ושתֹה אשר הם מבקשים, כל אלה רוח הם, אבעבֻּעות הם על פני מחמצת השׁמָרים, והם לא יהיו ליין הטהור אשר ממנו ישתה האדם ונפקחו עיניו והיה קדוש ומקֻדש!”
וגזרת השיש הוּבְאָה מן החצר, ויקם אותה ויפסול בְּמִפְסֶלֶת, וַיַּפֵּל ממנה רב, וימֹד אותה בּקנה מדה, ונקדות ואותות עשה בה וְתָוים תִּוָּה עליה, ויעש את כל ראשית המלאכה אשר יעשה הפועל בְּהַחִילֹו, עד לכתּו מחיל אל חיל ועד היות האבן לתמונה, והתמונה היתה לסמל יפי, והסמל היה לתבנית פסל פסיכי, היא הנפש, והיא נחמדה כצלם אלהים אשר בו עשה את הנערה הנחמדה והנפלאה. אז היתה האבן הכבדה לנערה קלה ברגליה, ותהי כמרחפת על כנפי רוח או כמחוֹללת בין השמים ובין הארץ, תבנית תמונת פסיכי היא הלוקחת כל לב ביפיה, ושחוק פיה כשחוק מלאך תמים אשר אין כמוהו על פני העפר, ככל אשר ראה היוצר הצעיר את תמונתה בחלומותיו ובדמיונותיו וּבַחֲזוֹן לבו.
והשחר אשר בבקר השקיף משמים וירא וידע את כל המעשה אשר נעשה בלב האיש הצעיר ואת הרוח החדשה אשר לבשה אותו, ויבן על מה האדימו לחייו רגע אחד ועל מה הלבינו רגע משנהו, וידע על מה האירו עיניו ברגע אשר יצר את פסלו ויעש ויברא שנית את אשר ברא אלהים לפניו.
“אָדון אתה לחרשים ככל החרשים וככל היוצרים הגדולים והקדמונים אשר היו בימי היונים!” קראו רעיו באזניו והם משתאים ומשתוממים על הפסל אשר עשה – “עוד מעט ויצא שמך בגוים וכל יושבי תבל מן הקצה אל הקצה ידעו את אשר עשית ויוקירו את פסיכי אשר לך!”
“פסיכי אשר לי!” ענה אחריהם החרש הצעיר – “אשר לי! כן דברתם, לי היא, כי מלבי עשיתיה! הנה חרש גם אנכי כאחד מהם אשר מן הגדולים אשר מתו! רק אלהים עשה עמי את החסד הגדול הזה, וירוממני וינשאני מאַשפוֹת, להיות כאחד הנדיבים!”
ובדברו ויכרע על ברכיו וישא את קולו ויבך, ותהיינה דמעותיו דמעוֹת תודה להודות לאלהים את החסד אשר עשה לו; אולם גם את אלהים שכח בעוד רגע, ולא זכר בלתי את תמונת הנערה ואת תבנית פִּסְלָהּ, היא תבנית פסל פסיכי, אשר מראיה כמראה תבנית נחצבת מן הקרח והיא עוטה ארגמן מן הארגמן אשר יפרש עליה שמש הבקר.
ביום ההוא והוא לא רק בחלומות ובחזיונות יראה את פניה, כי גם בהקיץ, בּעוֹדה חיה לנגד עיניו וּבעוֹדה מדבּרת אליו בהוד קולה – כי עוֹד ביום ההוא והוא בֹא יבוא אל תוך ההיכל אשר לאיש העשיר לבעבור הגיד כי שלמה המלאכה ופסל פסיכי נכון עמו בביתו. אז עבר את שער הבית ויבוא אל החצר הפנימית, אשר שם המים מְפַכִּים מבּרכת השיש מפיוֹת פסילי התנינים, ואשר שם יציצו פרחי הדרכּון והשושנים הנחמדות, והיו גם הם כּמפכּים מתוך הבּרכה. ויעבור את החצר ויבוא אל האולם הגדול והרם אשר לפני הבית, וקירות האולם מכֻסים בתמונות שִׁלְטֵי אותות הבית לצבעיהם השונים ובציורים יקרים ותאוה לעינים, ועבדים ומשרתים עושים כה וכה והם לבושים בגדי שרת לתפארת; והאנשים האלה גאִים מאד, והיו כסוסים רתומים לעגלות החֹרף אשר יתגאו גם הם בפעמוניהם התלוים בצואריהם; ויש מהם אשר עלו ויגהרו ברוָחה ובגאון על ספסלי העץ העשוים מקלעות פטורי ציצים, ויהיו כאדונים אשר בבית. אז הגיד את שאֵלתו אשר הוא שואל, וילכו ויעלו אותו במעלות השיש הנוצצות, אשר מרבדים רכים פרושים עליהן, ושם פסלי אבן מֻצבים משני העברים, מעבר מזה ומעבר מזה, ויעבירו אותו דרך חדרים יקרים, אש שם ציורים ותמונות יקרות ואשר רצפת הבית מְמֻלָּאָה מִלֻּאַת אבן; ויהי כל החן וכל התפארת הזאת להניא ראש ולהכביד נשמת כל איש אשר לא נסה בהם. ואולם בעוד רגע ותחדל גם המועקה הזאת, כי בא עד לפני אדוני הבית, ואדוני הבית האיר את פניו אליו וידבּר אליו דברים טובים ונעימים, וידבּר אליו באהבה וברצון, ובכלותו לדבר, טרם יצא האיש הצעיר מלפניו, ויצוהו גם אל בתו הַסִּיגְנוֹרָה הצעירה, כי חשקה נפשה גם היא לראות את פניו. אז יעבירו אותו העבדים והמשרתים דרך חדרים יקרים ואולמים רבים להביא אותו עד האולם אשר לה, והאולם נחמד מכל אשר ראו עיניו בבית הזה, ורק גברת האולם היושבת שם היא הנחמדה מכל מחמד אשר מסביב.
וגברת האולם פתחה את פיה ותדבר אליו –
אכן אין תּפלה ואין תּחנה ואין שירה משירות מקדש אלהים אשר המסוּ את לבו ואשר נִשאוּ את נפשו יותר מן הקול הזה! אז החזיק בידה וַיַּגֵּשׁ אותה אל פיו ויאַמץ אותה אל שפתיו, והנה רכּה כף ידה מכל שושנה; ואולם אש יצאה מן השושנה הזאת ותאכל אותו ותבער בו כשלהבת. אז נזלו מפיו דברים והוא לא ידע, וַיַכְבֵר מלים והוא לא התבונן – היודע הר האש כי נחל שוטף אש הוא מקיא? ואת לבו הגיד לה ואת דבר אהבתו אשר הוא אוהב אותה!
והנערה עומדת ותהי כנבהלה כי לא האמינה למשמע אזנה, והיא גֵאָה וּמִנֹּאָצָה ועל שפתיה בוז ולעג ופניה פני איש אשר נגעה ידו פתאם אל עור צפרדע קר ורטוב. אז האדימו לחייה ושפתיה הלבינו, ועיניה גם הן הִלְּכוּ כידודי אש, ואולם שחורות הן כּחשכּת הלילה.
“משֻׁגע!” קראה –“גש הלאה, רד!” ואחרי כן הפנתה אליו את שכמה, ומראֵה פניה כמראֵה תבנית המפלצת אשר פניה אבן ושערותיה נחשים.
והחרש בא החוצה עד הרחוב, והוא כאיש אשר אין נשמה באפו ואשר בשרו נמס, אז התהלך כצל ברחובות העיר ויבוא עד ביתו וישב ויהי כחולם חלום, ואחרי כן הקיץ מתרדמתו אשר נרדם בעינים פקוחות, והוא מתהולל ומשתגע פתאם. – אז לקח את הפטיש וירם אותו ויהי עם לבו לְנַפֵּץ את תבנית פסל השיש לאלפי רסיסים, והוא לא ראה ולא ידע כי רעוֹ אנגילו בא ברגע הזה אל ביתו, ורעו זה אחז בזרוע ידו ברגע אשר הרים אותה ואת הפטיש יחדו, ויחזק בה בכח ובגבורה.
“הוי אֻמלל! מה אתה אומר לעשות?” קרא אליו אנגילו.
ויהי הם נֶאֱבָקִים איש עם אחיו רגעים אחדים, ואנגילו הוא החזק, ויגבר מרעהו ויכניעהו, והחרש הצעיר התנפל על הכסא אשר לפניו והוא עיף ויגע.
“מה האסון אשר קרך?” שאל אנגילו – “שובה נא למנוחתך! פתח פיך ודבּר!”
אבל מה ידבר אליו ומה יאמר לו? מה האסון אשר קרהו ומה יגיד לו? – ואנגילו רק לשוא יפצר בו, כי אין בפיו דברים.
“רק את נפשך אתה חומס מרב חלומות ומרב דמיונות! ואתה לוּ היית לאדם כאַחד ממנו ולוּ חדלת מרדוֹף אחרי רוח, כי אז ידך הושיעה לך! הבעצם ידך אתה אומר להכות את נפשך חֵרם? קום וֶהֱיֵה לאיש! שתה בלב טוב את יינך, ומצאת כי גם שנתך תּערב עליך! תּהי נא נערה יפת תּאר רֹפְאֲךָ, וראית כי מרפא היא! הנה גם הנערה מנערוֹת שדוֹת קַמְפַּגְנִיָה יפה ונחמדה כלה כבת־המלך אשר בהיכל השיש, כי אֵם חַוָּה לשתיהן, והיה בעודן בגן העדן בטרם תּפרוּ להם עלי־תאֵנים, וראית כי לא תדע להבדיל בין שתיהן! לכן זה הדבר אשר דברתי: לך נא אחרי אנגילו, כי הוא רעך הנאמן! מלאך אנכי לך אשר אלך לפניך, והייתי לך למלאך החיים! כי הנה ימים באים, ואתה תזקן ותחלש, ובשׂרך אשר עליך יכלה וימס, והיה ביום צח בזרוח השמש בשמים וכל היקום ישמח וירנן, ושכבת אתה כקנה נובל, אשר לא יצמח ואשר לא יפרח עוד, אכן לא אאמין לדברים אשר ידברו הכהנים יום יום, באמרם כי יש חיים גם מעבר לקבר! רק דמיון הוא אשר יכָּזב, רק משל הוא לפני ילדים, וכל זה נעים ונחמד מאד לאיש אשר לבו הולך אחרי דמיונות, ואולם אנכי לא חמדתי דמיונות, כי אם את החיים באמת. ולכן זה הדבר אשר דברתי: לך אחרי והיה לאיש!”
ואנגילו משך את היוצר הצעיר אחריו, וילך אחריו ולא הֵניא אותו. כי אש בּערה בקרבו פתאם, ולבו נהפך ויהי לאחר, ותלבש אותו רוח חדשה פתאם לפתע, לחַלֵּץ את נפשו מכל דבר אשר הסכין עמו לפנים ולהנתק מכל מעשיו ומכל מנהגיו אשר עשה ואשר היו לו עד היום הזה ולהיות לאיש אחר – ולכן הלך אחרי מוליכו.
ובאחת מרחובות רומא הרחוקות בנוי בית־היין אשר חרשים וחושבים יבואו בו, והבית בנוי בתוך שרידי העיים אשר לבית מרחץ ישן, וְצִיטְרוֹנִים גדולים וצהובים עולים מבּין העלים הכּהים והנוצצים והם מכסים חלק מן החומות הקדמוניות אשר מראיהן אדמדם. ובית־היין עשוי מעשה כִפָּה, והיה כחֹר נקוּב בתוך העיים; ונר תמיד בוער בבית לפני הפסל הקדוש, ועל פני הכּירים בוערת אש גדולה, אשר שם יצלו צלי ואשר שם יבשלו את אשר יבשלו, ובחוץ לפני הבית ערוכים השלחנות תחת הציטרוֹנים ותחת הַדֹּפֶן.
אז באו השנים עד בית־היין, ויחרדו כל רעיהם לקראתם וישמחו על החרש הצעיר שמחה גדולה. וכל האנשים אשר באו רק מעט אכלו והרבּה שתו, כי טוב היין לשמח לב; וישירו בשירים וינגנו בְקַתְרוֹס, וישָׁמע קול מחול ממחולות הארץ אשר יקרא להם סַלְטָרִילוֹ, ובהשָׁמע קול המחול המשׂמח הזה, ותבאנה גם שתי נערות רומיות מן הנערות אשר ישבו לפני החרשים הצעירים להיות להם לסמל לתבנית כל תמונה אשר הם עושים, ותצאנה גם הן במחול וַתְּפַזֵזְנָה וַתְּכַרְכֵּרְנָה, ותּבּקע הארץ לקולן, ותהי השמחה גדולה מאד; והנערות נערות פוחזות ועליזות, מתהוללות וקדֵשות! אכן לא מראֵה תמונות פסיכי היה מראיהן ולא שושנים יפות ורכּוֹת היו, כי אם פרחי־אֲהָלוֹת מלאים ורעננים ובוערים באש!
והיום יום בוער אשר לא חדל חמוֹ גם אחרי בֹא השמש! ותהי אש בכל לב פנימה ואש בתוך הרוח אשר בחוץ ואש בתוך כל עין! והרוח אשר בחוץ מלא זהב ושושנים, והחיים גם הם מלאים זהב ושושנים!
“אלהים עשה את היום הזה כי נתתּ אל לבך ובאת הנה גם אתה! רק הנשא נא על דָּכְיֵי הזרם השוטף בקרב לבך פנימה ומחוצה לך על כל סביבך!”
“מעודי לא הייתי בריא ואולם ושמֵח וטוב לב כאשר אנכי כיום הזה!” ענה החרש הצעיר – “אכן צדקת! כּלכם צדקתם, אַחי! הן כסיל הייתי וחולם חלומות, ורק עתה ידעתי כי לא לדמיונות נברא האדם, כי אם לחיים אשר באמת!”
והאנשים הצעירים יצאו מבית־היין, וקול השירים וקול הקתרוֹס עולים אִתּם לשַׁלחם, ויהי הם עוברים ברחובות העיר בהמון גדול, וכוכבי הלילה נוצצים מן השמים ומאירים להם, ושני פרחי־האהלות הבוערים, הם הנערות מנערות בנות קמפגניה, הולכים אִתּם גם הם.
ובחדר אנגילו לא חדל השאון גם שם; ועל פני קרקע החדר זרוּעים ומפֻזרים גליונות ורשימות, עלים ולוּחוֹת, ויש אשר תמונות משוחות עליהם בצבעים, ויש אשר רק החלה המלאכה אשר בתמונות ולא שלמה עוד, וכל אלה מפֻזרים וּמְפֹרָדִים על פני הרצפה כה וכה. ובין התמונות אשר על פני הרשימות והלוחות השונים נראו גם תמונות הנערות אשר מבּנוֹת קמפגניה, והנערות מצֻיָּרוֹת על פני התמונות חליפות, פעם בכה ופעם בכה, ותהי להן כל יפעתן וכל עצמת כּחן, ואולם הנערות החיות יָפוּ מן התמונות שבעתים. ואור גדול יצא מן המנורה אשר ששת קנים לה, וגם מקרב תמונת האדם החי יצא אור גדול, וירָאֵה מעט מכּבוֹד אלהים אשר בקרב האדם פנימה.
“הוי אַפּוֹלוֹן! הוי יֻפִּיטֵר!” קרא החרש הצעיר – “עד השמים ועד התפארת אשר לכם התנשאה נפשי רגע אחד, ותּהי כמו יפַתּח פרח החיים בלבי זה עתה ופרח והֵציץ ציצים!”
ופרח החיים פִתַּח ויפרח ויצץ ציצים – – – ויבּוֹל ויקמול, וייבש ויפול, ויעל ממנו אֵד נתעב, ויך את הלב בתמהון ואת העינים בסנורים, וַַשְׁכֵּר את המחשבות מצחנתוֹ ואת רחשי הלב מבָּאְשׁוֹ, ויכַבה את האש הזרה הבוערת בּחוּשים, ויהי חֹשך מסביב.
ובבֹאו אל ביתו, וישב על מטתו, ויתחזק ויהי כמֵקיץ מתרדמה. “הוי שקץ וגעל נפש!” קרא ויעקם את שפתיו, והקריאה אשר קרא יצאה ממעמקי לבו – הוי אמלל! גש הלאה! רד!"
אז נאנח אנחה גדולה.
“גֵּשׁ הלאה! רד!” – את הדברים האלה שמעה אזנו מפי פסיכי החיה, והם בערו כאש בלבו ויהמו ויתנו קול, ועל שפתיו בערו כאש ויהיו לקול דברים גם עליהן, ויט את ראשו על פני הכּר ומחשבותיו נבוכו ולא ידע עוד את נפשו וירָדם ויישן.
ולפנות בקר הקיץ פתאם ויתאמץ ויתחזק לדעת את אשר עמו. מה זאת? הַחַלוֹם חלם? הגם הדברים אשר שמע מפיה וגם בואו אל בית־היין וגם התהלכוֹ עם פרחי האהלוֹת האדֻמים אשר מבּנוֹת קמפגניה, הרק בחלום הלילה ראה את כל אלה? – הוי אֵל אלהים גדולים! הלא בהָקיץ שמע את כל אלה ובהקיץ ראה ובהקיץ עשה, וכל אלה אמת ואמונה!
ומן השמים הלבושים ארגמן השקיף השחר וישפוך את אורו עליו ועל תבנית פסל פסיכי אשר עשה, והיוצר הצעיר חרד חרדה גדולה בראותו את הפסל אשר נוצר לעמוד לנצח, והוא טְמֵא עינים אשר לא לו להביט מראה אשר כזה. אז שלח ידו ויקח שמיכה וישלך אותה על פני הפסל; ויהי כי חפץ להסיר את השמיכה ולהביט שנית את מפעלוֹ, ולא יכול עוד לעשות את חפצו, כי לא נתן אותו לבו לנגוע אליו באצבעו.
והוא דוּמם וקודר, שָׁח ומשתולל, ומאז הבקר ועד הלילה ישב על מקומו תחתיו. ולא ראה ולא שמע דבר מכל הנעשה בחוץ, ואיש לא ידע את אשר יעָשה בקרב לב האיש הזה.
וימים עברו, ושבועות חלפו, ורק הלילות ארכו מכל מדה.
והשחר השקיף משמים וירא את האיש יום אחד בבקר בקומו מעל משכבו, והוא עיף ויגע ופניו הלבינו מאד ואש הקדחת בוערת בעצמותיו! והאיש נִגָּשׁ אל פסל השיש ויסר את השמיכה מעל פניו ויתבונן אליו רגעים אחדים במכאובים גדולים ובמחשבות רבות, ואחרי כן הסיע את האבן בּרב כּח ובגבורה גדולה ויוֹצא אותה החוצה אל תוך החצר; ובאר בתוך החצר אשר יבשו מימיה, ותהי הבאר לחֹר גדול ועמוק! שם הוריד האיש את תבנית פסל פסיכי אשר עשה ושם קִבֵּר אותה, וישפוך עליה עפר מלמעלה ויכַס בנצָרים ובזלזלי עץ ובקוצים ובשרשי עשב ולא נראה כי בא דבר אל קרב הבוֹר.
“גש הלאה! רד!” – את הדברים האלה קרא החרש בּקַבְּרוֹ את הפסל, ויהיו לו הדברים המעטים האלה למשא ולמספד אשר נשא על פני הקבר הזה.
והשחר ראה מתוך הארגמן אשר בשמים, ויחרד אורו בתוך הדמעוֹת השתים הגדולות והכבדות אשר ירדו מעל לחיי האיש הצעיר; והאיש הצעיר עוד אש הקדחת בוערת בעצמותיו, והוא חולה ואָנוּש ומתעלף ונוטה למוּת, ויפול למשכב ויגדל חליוֹ עד מאד.
והרופא אשר יבוא אליו יום יום הוא רעוֹ מקדם, והוא אִיגְנַצִּיּוּס הנזיר מן הנזירים אשר בּמקלט הכֹהנים, והיה בבואו וידבר אליו יום יום על האלהים ועל התורה אשר נתן, על השלום ועל הטוב אשר באמונה המסורה, על החטא ועל יצר לב האדם הרע, על החסד ועל החנינה אשר באלהים אלהי הרחמים, וכי טוב אדני לכֹּל ונושא עון ועובר על פשע – –
וכקרני אש שמש על אדמת שדה לחה ושוקקה, כן ירדו הדברים על לב האיש החולה, וכן היו לו גם הוא לענני ערפל העולים לפניו; ובתוך הערפל מראות, ובתוך המראות חיים, והחיים האלה גם אמת וגם אמונה בהם. אז ראה מתוך הערפל הזה את חיי האדם וישפוט אותם משם, וירא והנה הם מלאים שגיאות ותעתועים, מקסם כזב ותרמית עינים, וכן היו בעיניו חייו גם הוא. וכל מלאכת מחשבת גם היא איננה בלתי אם קוסמת, אשר בקסמיה ובכשפיה הרבים תַּט את האדם אחרי ההבל ואחרי כל תאוה. כי שקר אנחנו עושים בנפשנו, שקר אנחנו עושים ברעינוּ ושקר אנחנו עושים באלהינו, והנחש אשר בקרבנו לא יחדל אף רגע מהשׁיא אותנו לאמר: “אֱכול והיית כאלהים!”
והחָרש התברך בלבו כי לא ידע ולא הבין את נפשו בלתי היום, וכי עתה מצא את הדרך העולה אל האמת ואל השלום. במקדש אלהים שם האור ובאמונתו שם האמת, ובמקלט הכהנים שם המנוחה ובחדרם הסגור שם המרגעה ושם הדממה ושם השַׁלוה, כי שם יצמח עץ האדם ועלה ופרח לנצח.
ואיגנציוס הנזיר בשמעו את הדברים האלה, וישמח עליהם בסתר, ויוֹסף אש לעצים וירב דברים על דברים; ויהי בשוּב החולה לאיתנוֹ, ויקם ויבָּדל מקרב אֶחיו, ויבוא אל מקלט הכהנים. אז היה החָרש לנזיר וישב לבדו בחדרו הצר ואת אֶחיו לא ידע ואת הארץ אשר מחוץ לו לא הכיר עוד.
והכהנים והכמרים והנזירים חרדו לקראתו וישמחו עליו שמחה גדולה. ויש אשר הביט הנזיר החדש על האור אשר בתוך המקדש, ויהי כרֹאֶה את כבוד אלהים בתוך האור, וגם בכל התמונות ובכל הפסילים הקדושים ראה מראות אלהים, כי כן התברך בלבו, ויש אשר עמד בחדרו הצר בנטות השמש לבוא והיום רד, ויפתח את חלונו, וירא את רומא הקדושה לפניו ואת חרבוֹתיה ואת עִייֶהָ הרבים, את היכליה הנשַׁמים ואת בית הַקּוֹלוֹסֵיאוּם הגדול אשר נחרב; ויש אשר עמד ביום קיץ וירא את אור האביב הפרוש על בית הקוֹלוֹסיאוּם, ויבּט את הַשִּׁטָּה הפורחת ואת ירק־התּמיד המאיר, את השושנים המֵצִיצוֹת ואת התּמרים המשַׂגשׂגים, את הציטרוֹנים המזהירים ואת תפוחי הזהב הנוצצים, אז מלא לבו חרדת קֹדש אשר לא ידע כמוה עד היום הזה, וּשׂדה קמפּגניה אשר מאחרי רומא שקט ושאנן כּלוֹ, והוא מגיע עד הרי התכלת אשר עליהם רובץ השלג, והיו כל אלה כמראה תמונה המצֻיָּרָה על פני רקיע השמים, וכל אלה ידֻבּקוּ יחדו והיו לאחדים, אשר רוח אחד להם מן הקצה אל הקצה, והם מלאים שלוה ויפי, נעם ומנוחה, והיו כמתעופפים בין השמים ובין הארץ וכחלומות אשר יחלום איש – – כי הַכֹּל חֲלוֹם!
אכן חלוֹם כל החיים, הכּל חלוֹם! וחלומות אשר יחלום איש, רק לרגעים יחלום אותם או לשעוֹת; ואולם חיי מקלט הכהנים לאֹרך ימים, וברב שנים לא יתּמוּ חיי נזיר אשר מן הנזירים!
וּבֶאֱרֹך הימים ובִרְבוֹת השנים, ותקצר נפשו גם הוא בקרבו, ויש אשר התעורר יצר לבו הרע כבראשונה ויש אשר בא גם השטן לנסותו.
ויש אשר אֵש אָכלה אותו ואת קרבו, והוא לא ידע מה היא, ויצר לבו הרע גם הוא לא חדל ממנו! למה ירדוף הרע אחריו, והוא את נתיבותיו לא בּקשׁ? וגם בהרבותו לענוֹת את בשׂרו ולצוּם לילה ויום, והוא לא הועיל ולא עשה חיל, כי בקרבו יושב הרע ומקרב לבו הוא בא! רק על בשרוֹ ממעל יעטה ההאדם את מעיל הנזירים ובסתר לבו פנימה יושב הרע והוא כנחש יזחול ועל סביביו יפריש! האם לא תֻמַּת נעוּריו הביאתהו עד הלום? ואם לא נחפז היה כמים בעזבו את חמדת הארץ וּבְהִנָּזְרוֹ לאלהים?
ויהי מקץ שנים רבּות, והוא הולך ברחוב העיר, וימצא אותו אנגילו רעהו ויכירהו.
"בן אדם! " קרא אנגילו – “האַתּה הוא זה? הבאת עתה עד תכלית חקר וגם שלותּ וגם שקטתּ? – אכן חטאת חטאה גדולה לאלהים, כי מתּנה טובה נתן אלהים בלבך ואתה השלכת אותה אחרי גוך ככלי אין בו חפץ! הלא ידעת את משׁל החכמים: “עבד מוֹזֵג כּוֹס לרַבּוֹ, בא רבּוֹ ושופך על פניו!” וגם לא עבד, כי אלהים הוא אשר מזג לך את כוסך! ומה מצאת עתה ומה השׂגתּ? האם לא בראת לך גם עתה רק חיי חלומות? האם לא עשית לך אמונה רק לפי דמיונותיך ולפי הגיון לבך, ככל אשר יעשו גם רבים כמוך? ומה תעשה וגם כל אלה לא יהיו בלתי אם חלום ודמיונות ומחשבות יפות?”
“בּרח לך, שטן!” קרא הנזיר ויפן לאנגילו ערף ויעזוב אותו.
“אכן יש שטן בארץ! יש שטן אשר לו חֹמֶר ובשר, ואני בעיני ראיתי אותו היום!” דבּר הנזיר אל לבו – “אצבע נתתי לשטן הזה לפני שנים הרבּה, ויֹאחז את ידי כלה – –”
ופתאם החריש ויחקור ויחשוב מחשבות.
“לא!” קרא – “לא בחוץ יתהלך השטן, כי אם בלבי בקרבי הוא יושב! וגם בלב האיש הזה בקרבו הוא יושב! ורק האיש הזה לא יֵעָנֶה מפניו ולא יתענה תחת ידו, ולכן ירים ראש ולבו בקרבו שׂמח, תחת אשר אנכי נעניתי מפניו והתעניתי תחת ידו, ולכן שַׁחֹתִי ונדכּיתי! ואולם גם אנכי אין לי עצה להיות שלו ושלאנן בלתי אם בבקשי תנחמוֹת אֵל וּברדפי אחרי אמונה – – – אבל לוּ רק היו תּנחמוֹת בָּאֵל ולוּ רק היתה אמונה באמוּנה! מי יגיד לי אם לא רק מחשבות יפות גם פֹה, ככל המחשבות היפות במלוא רחב הארץ אשר עזבתי ואשר נִזַרְתּי ממנה? מי יגיד לי אם לא מקסם כזב ותרמית עינים אנכי רואה, כּמקסם הכזב וכתרמית העינים אשר בּיפי ענני הערב האדֻמים ואשר בּיפי התכלת על ראשי ההרים? הן לוּ מקרוב נראה את כל אלה ומצאנו כי לא כן מראיהם! – הוי נצח עולמים! אל הים הגדול דמית אשר ישקוט ואשר ינוח, אשר יקרוץ אלינו בעיניו ואשר יקרא לנו, אשר ידבּר אלינו נפלאות ואשר ימלא אותנו חרדת קֹדש, וברדתּנוּ אליו כי בטחנו בו, אז נרד, נכלה, – נמות, – ונחדל מהיות! – תרמית עינים הוא ומקסם כזב! גש הלאה! רד!”
והוא יושב על מטתו בחדרו הצר אשר בבית המקלט, ואין מים בעיניו ואין דמעה בעפעפיו לבַכּוֹת את עֱנוּתוֹ ואת שברוֹ, והוא כורע על ברכיו – אֶל מי הוא כורע? הלפסל הקדוש אשר בתוך החומה? לא! ורק מאשר הסכין בּרבוֹת הימים לעשות כן, לכן יעשׂנוּ!
וכרבוֹתוֹ להביט אל לבו פנימה וּכהוֹסיפוֹ לחקור את נפשו בקרבו, כן רבתה החשׁכה וכן גדלה העלטה אשר מלאו את תּוֹכוֹ! מבַּית אין דבר, ואין דבר מחוץ! כּלוּ בעשן ימיו, כּלוּ חייו בעשן! ומחשבת לבו זאת היתה ככדור השלג אשר יתגלגל ויגאה וירבה ויגדל ואחרי כן יתפוצץ – ובהתפוצצו והכּה גם אותו חרם!
“רק לא אגיד לאיש דבר בּדבר התולעת הנוקרת בלבי ומוצצת את דמי! אַסיר יהיה לי סודי כל הימים אשר הוא בקרבי, וביום התמלטוֹ ממני והייתי אנכי לאַסיר לו!”
ויראת אלהים אשר בלבו כשלה, והיא מתאַמצת להתעוֹדד ולהתחזק!
“אלהים! אלהים!” קרא במר נפשו – “חנני אלהים ותן אמונה בלבי! – את המתנה הטובה אשר נתת לי בחסדך הגדול השלכתי אחרי גוי, כי בתתך אותה לי לא נתת לעבדך גם את הכח ואת העז לכלכל אותה! ורעיון אַל־מַוֶת אשר בלבי, הוא פּסיכי, הוא הנפש – גש הלאה! רד! – ונקברת גם אתה עם הנפש, היא פסיכי, אשר עשיתי ואשר היתה לי למאור רגע אחד בימי שני חיי ואשר קברתיה! – והיא לא תקום מקברה עד נצח!”
והשחר אשר ברקיע השמים האיר על הארץ – וגם הוא יומו יבוא ויכבּה ויגוע ויתּם, בעוד הנפשות תהיינה ותחיינה ותָאוֹרנה! וקרן אור השחר חרדה ותעל ותּרחף על פני הקיר הלבן, ואולם לא כתבה על פני הקיר הלבן דבר מכל הכבוד והתפארת והרחמים והחנינה אשר באלהים ואשר יאמין בהם המאמין בכל לבו ובכל מאֹדוֹ!
“הנפש, היא פּסיכי, אשר בקרבי לנצח לא תמות! – היש חיים בדעת? – הַאֲשֶׁר לא ישיג אדם ולא יבין לנצח הוא יבוא ויהיה? – אמנם כן! נכחד עצמי ממני ולא אַשִּׂיגֶנוּ ולא אבינהו! נכחד אתה ממני, אדני ואלֹהי, ולא אבינך ולא אשיגך! נכחד כל היקום ממני וכל הארץ ומלוא תבל ולא אבין ולא אשיג – נפלאוֹת אלהים הם אשר עשה בכח ובתפארת, בחנינה וברחמים – – ובאהבה!”
והדברים האלה היו דבריו האחרונים, והוא חולה שוכב על המטה אשר לא ירד עוד מעליה.
ועיניו אורו, ועיניו סֻגָּרוּ. וקול הפעמונים אשר במקדש הולך הלוך וחזק, ויהי הקול הקדוש הזה קול אחרון אשר שמעו אזניו, ויגוע וימת. – ויקברו אותו באדמה בתוך העפר אשר הובא מירושלים עיר הקֹדש, ויוסיפו עליו גם מן העפר אשר בקברים מקברוֹת הקדושים.
ויהי מקץ שנים אחדות, ויעשו לו כאשר יעשו לכל הנזירים המתים, ויקחו את שִׁלְדוֹ ואת עצמותיו, וילבישו אותו את המעיל האדום אשר ילבשו הנזירים, ויתנו בידו את פּתיל הקֹדש, ויציגו אותו אל תוך המשקוֹף אשר בקיר החומה, מקוֹם הנזירים המתים מֻצָּגים שם. והשמש זורח בחוץ, והלבונה נותנת קטוֹרה בבית, והכהנים נושאים תּפלות לְמַעֲלֵה הנשמה.
ושנים על שנים חלפו.
ועצמוֹת וגרָמים התפרדו, ויפלו והיו לאבק, וראשי גלגלת אנשים מתים הובאו אל תוך המשקוף ויוּצָגוּ שם, ותּמָלא כל החומה הפנימית אותם. וגלגלתּו גם היא מוּצגת שם, ואור השמש זורח עליה. הוי אֵל אלהים גדולים! מה רבּוּ המתים אשר פה ומה עצום מספּרם! ואין איש יודע עוד את שמם, וגם את שמוֹ אין איש יודע! אבל מה זאת? הנה דבר אשר נשמת חיים באפו נראה רגע אחד בַּחֲרַכֵּי עיני הגלגלת בנפול אור השמש עליה! ומה הדבר הזה? לְטָאָה היא אשר באה אל תוך הגלגלת הריקה להתהלך בה רגע אחד. והיא יוצאת ובאה הנה והלום דרך חרכּי העינים הגדולים והריקים. אכן חיים הם אשר נראו עתה רגע אחד בתוך הגלגלת, היא הגלגלת אשר שם קִננו לפני שׁנים רבות גם מחשבות גדולות וגם חלומות נעימים, ואשר עיניה הטיפו דמעות חמוֹת ואשר שם האירה התקוה לחיוֹת לימים רבים ולהיות לבן אַל־מות. והלטאה רצה הנה והלום, והלטאה אָבדה וַתֵּעָלֵם גם היא; והגלגלת היתה למק ולרקב ולאָבק פורח, ואחרי כן היתה לעפר מן העפר אשר באדמה.
ומאות שנים חלפו, עברו.
והשחר אשר ברקיע השמים עודנו מזהיר ועודנו גדול כבראשונה כימי היותו לפני אלפי שנים, והרוח צח מסביב ואדום כשושנים וחם כדם.
והכּכּר, אשר היתה לפנים רחוב צרה וקטנה, שם התנשא עתה בית מקלט לנזירות אשר הנזירות יושבות בו. ויהי היום ואחת הנזירות מתה, והמקַבּרים באו לפנות בקר ויחפרו באדמה אשר בּחצר בית המקלט ויכרו את הקבר אשר יהיה לנזירה המתה. ויהי הם תוקעים את הַמַּעֲדֵר באדמה, והנה נגע המעדר באבן גדולה. והאבן אבן לבָנה והיא נוצצת מתוך האדמה וַיֵרָאֵה שיש טהור לבן כשלג, והשיש התגלה ויהי לתבנית שֶׁכֶם, והשֶׁכֶם התנשאה, והמקבּרים נזהרים מאד בּחפרם, והנה תבנית ראש אשה, וראש האשה התנשא והנה כנפים לתבנית האשה ככנפי זבוב־האביב. ומן הקבר אשר יהיה לנזירה הוציאו לאוֹר הבקר הצח והמזהיר את תבנית פסל פּסיכי העשוי שיש טהור לבן, והוא יפה ונחמד עד מאד. " מה יפה ומה נפלאה תבנית פסל פסיכי זאת! רק אין זאת כי מלאכת מחשבת היא אשר נעשתה בימי החרשים והחושבים הגדולים!" כדברים האלה דבּרו האנשים – אבל מי יצר את הפסל הזה? מה שם החרש הגדול והנפלא? ואיש לא ידע את שמו, ואיש לא ידע מי הוא, זולתי השחר ברקיע השמים אשר יגיה אורו זה אלפי שנים. רק הוא ידע את החרש ואת דרכו בחיים ואת הַמַּסָּה אשר נִסה בה ואת הכִּשָּׁלוֹן אשר נכשל ואת כל חלק האדם אשר היה בו באשר הוא אדם – ואולם כל אלה ספוּ, תּמוּ, גועוּ ומתוּ, כחק לעפר אשר מן העפר בא ואל העפר ישוב; אבל הנותר מכל אלה, והוא הנחמד מכל הסגֻלות אשר רדפה נפשו אחריו וגם השׂיגוֹ, כי חלק אלהים הוא אשר בו, נפש הוא, פּסיכי הוא, והיא הנפש, היא פסיכי, אשר לנצח לא תמות ואשר תקום לדר אחרון ואשר תאריך ימים גם מן השם וגם מן הכבוד וכל התהלה – והנותר הזה נותר גם אחרי החרש הזה, ואותו ראו פה ואותו הכּירוּ, אותו חמדו ואליו השתָּאוּ וישתוממו עליו.
והשחר אשר ברקיע השמים שלח את אורו וישפוך אותו על תבנית פסל פסיכי ועל האנשים המביטים אל תבנית הפסל בחרדת קֹדש ושחוק נעימות בשפתיהם ובעיניהם, כי הכירו את הנפש אשר שפך היוצר בתוך האבן הזאת, והיא הנפש אשר נותרה אחריו.
כל אשר עפר בו ישוב אל העפר וירקב וישָׁכח, ולא יֵדע אותו איש, זולתי השחר אשר ברקיע השמים. ואולם כל אשר חלק משמים בו, הוא לעולם יאיר וְיִנּוֹן גם בכל תהלה אשר יהֻלל עד דור אחרוֹן, ובתֹם התהלה גם היא – וחיתה עוד הנפש, היא פְּסִיכֵי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.