(24 ביוני 1898)
הכומר-האב סטויאלובסקי נתן לאנשיו הסברה מטעה. במדינת-חוק מודרנית אסור להבעיר, לרצוח ולשדוד. מושל-המחוז של יאסלוֹ מציין בחוזר רשמי את השמועות כ“מגוחכות והרפתקניות”, ה“שמועות כאילו ניתנה רשות לבצע נגד מי-שלא-יהיה פעולות, שהחוק מעניש עליהן, כגון שוד, מעשי-אלימות וכדומה…”
שכן ידיעה זו הופצה על-ידי חוג-שיסוי, שהכומר סטויאלובסקי הוא ראשו והנפש החיה בו, כפי שמציינת דעת-הקהל כמעט פּה אחד. בחירות עומדות להיערך במחוז סאנוֹק, ובשביל ליצור הלך-רוח מתאים לטובת המועמד ממפלגתו של הכומר סטויאלובסקי, בשביל להטיל אימה על היהודים ולרכוש את האיכרים, הוכן השיסוי הזה ברוב אָמנות. בין האיכרים הנבערים והאכזרים העבירו קול, שהממשלה הרשתה מזמן לזמן לשדוד ולרצוח את היהודים. אחדים ידעו לספר, כי להילולה זו נקבע זמן של ארבעה-עשר יום. אחרים סברו, זו היא חינגה לסירוגים – שלוש פעמים בשבוע במשך חודש אחד. לבסוף היה הכרח לשגר פלוגות צבא חזקות למדי, להשיב את הסדר על כנו בזירה רווית-הדם של אותן השמועות, שמושל-המחוז מיאסלו ציין אותן בצדק כמגוחכות והרפתקניות הרי באמת לא-ייתכן שיורשו מעשי שוד ואלימות וכיוצא באלה, ויהיה נגד מי שיהיה. אפילו נגד היהודים.
אנו לא נטלנו ספק מלכתחילה בתוצאותיה של ההרפתקה, שהיא לא מגוחכת בלבד, אלא גם מזוועת. כי רוח-המרדנות הנושנה של איכרים סלאוויים אלה, הפורצים לעתים מתוך אטימותם הקהה למעשי-אלימות חייתיים, אמנם תרוסן לבסוף, דבר זה אפשר היה לראות מראש. חישובים אנושיים וצרכי המדינה מצווים זאת במידה שווה. בשביל הפוליטיקאים קצרי-הראות, המחשבים רק את חשבון השעה, נסתיימה בזה התקרית. לכל-היותר שמחים כמה בני-אדם שמחת-נצחון על כך, שבהזדמנות זו שוב נתגלתה הסכנה הכמוסה, הצפויה למשטר מן האנטישמיות. שכן בבקתות ובבתי-המוזגים היהודיים הדליקה רק מתחילה, ומשם תעבור ותתפשט על גג הארמונות. האצילים והאדונים חייבים איפוא להיזהר ולהישמר, שלא יותקפו בביתם על-ידי האיכר המתפרע, המרקע תחילה את חרמשו על היהודי, בשביל לקצור בו אחר-כך גם את האדונים. כך אנו מוצאים, כי פּוליטיקאים יהודים מסוימים, היושבים בריחוק-מה ממקום-המעשה, שואבים דווקא בטחון מהתפרעויות ממין זה. מי שרוצה לקיים את המדינה ולשמור על הסדר, מוכרח במוקדם או במאוחר לנקוט עמדה נגד שנאת-ישראל. עם ישראל יכול לישון בשקט. אם תפרוץ דליקה, כבר יֵצאוּ הכבאים בסך. הצוקים והזרנוקים2) של השלטונות ייראו במקום הדליקה, עד שייעלם העשן האחרון מעל לעיים המפוחמים.
אבל מה יש לחשוב על אדם או על ציבור שלם השמים את כל בטחונם, לגבי אובייקט הנתון לסכנת-שריפה, בהופעתם של מכבי-אש בשעה הנכונה. הכבאים יכולים לאַחֵר פעם, הם יכולים להיות באותה שעה נקראים למקומות רבים, ועם כל רצונם הטוב לא יגיעו בעוד מועד. מה יבוא אז? ההשמדה.
אנו בבתינו המוצקים, בלב התרבות, שומרים בקפידה, כפי שאומרת קריאתם של שומרי-הלילה, “על האש והאורה, שכל תקלה לא תארע!”3) לשם כך אנו משלמים בדייקנות את תשלומינו לחברת-הביטוח מפני נזקי-דליקה. הרי זה הוא הקל ביותר באמצעי הזהירוּת, שיכול לנקוט בו אבי-הבית הנבון. אין דרוש לכך הרבה יותר מחכמתו של שומר-הלילה. ועם ישראל, העם שהוציא מתוכו כל-כך הרה הוגי-דעות במשך תולדותיו הארוכות רבות-התהילה והייסורים, עם ישראל אין בו אפילו חכמתו של שומר-לילה. אין אנו חושבים על-כך, למנוע מראש את סכנת הדליקה; ולאחר שהנזק כבר נגרם, אין אנו ידועים אל מי לפנות בבקשת פיצוי בעד האבידה. ומי שמקדים ומזהיר את מחוסרי-ההבנה, להנהיג ביטוח הדדי מפני דליקות, לועגים לו ונלחמים בו.
אבל אנו רוצים לדבר עכשיו לא רק על הצד החומרי הזה של הציונות שלנו. הדליקה שכבר כובתה בגאליציה מספקת לנו גם חומר אחר להרהר בו. קודם-כל: במי פגע גם האסון הזה? שוב באנשים האלה, שמשאם כבד. שוב בעניים, בקשי-היום, במדוכדכים שבין היהודים. שומעים קטרוג, המוזגים שבתי-המזיגה שלהם נשדדו ונשרפו, מלווי-בריבית שם ומנצלים את עם-הארץ הדל. לפי זה אפשר היה לחשוב, כי פרנסה קלה היא לתת בהקפה את המשקה לאיכרים חומדי-שכרות, העונים על דרישת-התשלום באיום או במהלומות אגרוף. אנו העומדים במרכז התנועה הציונית יש לנו לצערנו כל יום הזדמנות לשמוע על הפרולאֶטאריון הגאליצאי ולראותו בצורתו העלובה והמעוררת-רחמים. שום עבודה איננה קשה מדי בשביל האנשים האלה, וגם אנו אומרים זאת מתוך כאב וכמירת-רחמים. בשביל כמה מהם אין שום עיסוק בזוי מדי. Tout compredre c’est tout pardonner.4) לחיות הם רוצים, עניי-העניים האלה, ואינם רוצים לתת לנשיהם המפורכות ולתינוקותיהם החולים והתשושים למות ברעב. מי זה יעז ליידות בהם אבן, אם אין להם בעסקי הרוכלות והמוזגות שלהם האיסטניסות המוסרית של ג’נטלמן מושלם? אם הם עוברים עבירה כנגד החוק, כבר הוא תופס בצוורונם כראוי. והאיסטניסיוּת המוסרית, וכי אצל מי היא מצויה? כלום אצל המתעשרים הרברבנים, המדברים בקרירות על מקרי-האסון הגאליצאים, כאילו המדובר הוא על משהו רחוק מאוד המתרחש מחוץ לעולם, ואינם רואים עצמם מחויבים להיחלץ לפעולת-עזרה גדולה למען אחיהם, עצמם ובשרם, המתנוונים בחומר וברוח?
כאן הוא השורש העמוק של כל הפּגעים, שנתרגשו ובאו על העם היהודי. מבחוץ רואים את הסולידאריות שלנו כעוּבדה, ולפי זה פועלים אויבינו. כלל ישראל כולו נחשב לערב למומיו ולחטאיו של הפרט, אבל בתוך עם ישראל אין רגש הסולידאריות מצוי – עדיין לא.
ואף-על-פי-כן נראים אירועים כגון אלה האחרונים בגאליציה מעוררים אותנו בתוקף לסולידאריות. אפילו ההשתתפות באסון שבא על האנשים החפים אינה צריכה להשמיע כאן קולה. הכאב שאין אנו רואים אותו במו עינינו, הילל שאין אנו שומעים אותו באזנינו ממש, אינם נוהגים לזעזע אותנו ביותר. אבל יהודי גאליציה ומצוקתם הם גם סכנה עצומה. נזכור נא, כי בגאליציה חיים בערך מיליון יהודים בתנאים איומים. אין אלה בשום פנים איכרים בעלי השכלה דלה, חסר להם, היינו רוצים לומר, האושר שבקהות ההרגשה ובדמדום-ההכרה. גם העני שבהם והנחות שבהם נתעורר על-ידי אי-אלו ידיעות יסוד להבין ולדעת. ואנשים אלה נמקים בתנאים בלתי אנושיים, וחייהם ספק אם הם ראויים להיקרא חיים. כלום יש להתפלא, אם המצוקה שאין-לה-שם מוליכה אותם בדרכים עקלקלות? כמה תופעות בקרב המונים מעוּנים אלה מעוררות בלבנו חרדה. בין השאר נתברר, כי בנות-גאליציה יהודיות מגיעות בשנים האחרונות באורח מפתיע לבתי-בושת. הן נשלחות כסחורה לכל קצווי-עולם במסחר האיום ביותר. כשאנו נזכרים בטהרתם הקדומה של חיי-המשפּחה היהודיים, הרי העובדה הזאת מביאה את לבנו לידי התפלצות. ואנשים האלה, שכח התנגדותם המוסרי נחלש במידה כזו, נתונים לא רק למחסור החומרי האכזר ביותר, אלא גם לרדיפות ולהתעללוּיות מידי האספסוף. יש להם איפוא סיבות מספיקות, לעזוב את “המולדת” שלהם. אך כל מקום שהם באים, חוזרים והודפים אותם ממש. ספק אם יש כהיום הזה בכל רחבי-תבל אנשים מיואשים יותר מן היהודים הגאליצאיים. הם, פשוטו כמשמעו, אובדי דרך. וכשהם פונים בעיניים תועות אל אחיהם-לגזע המאושרים יותר, דוחים אותם בלא-כלום, או מה שגרוע עוד יותר, נותנים להם נדבות. כך מטפחים את פושטי-היד המאיימים ואת פושטי-היד הפחדנים.
לעבודה זקוקים הם. רק על-ידי עזרה-בעבודה אפשר להצילם. אבל עבודה לא תתואר, אלא אם כן יובטח פרי העבודה. בטחונו של הקניין הוא החיזוק הגדול לאיכר בהיאבקותו הקשה-באמת עם אדמת -החריש. היהודים בגאליציה – ואולי גם במקומות אחרים – חסרה להם התאווה לקניין בטוח ובלתי מעורער לצמיתות. בתקופה של מנוחה ממושכת, הרי היתה גם אצל היהודי מתעוררת תקווה זו מעט-מעט ומתוך הססנות. דוגמה לכך משמשים היהודים בהונגאריה. אבל התפרצוּיות-איבה מצד עם-הארץ מכלות את נבטי-התקווה ועמם יחד גם את חשק-העבודה. בכך רואים אנו את ערכן של כל המהומות האנטי-יהוּדיות, ושל אלו האחרונות בגאליציה בכלל זה. כלום אלו הן האחרונות באמת? מכל מקום, גם ידיהם של תאבי-העבודה רפו לזמן רב, ואין צריך לומר – של הפרולטארים שכבר שקעו יותר עמוק בתהום הקבצנות.
אף-על-פי-כן יש כאן אוהבי-אדם יהודיים ידועי-תנחומים, הקוראים את הידיעות על הפרעות בזמן קפה-שחרית, והם מציינים כי בכמה תריסרים בלבד של מקומות נהרסו בתים, נשדדו חנוּיות ויהודים אחדים נפצעוּ, מה דבר מיוחד יש בכך? גם במקומות אחרים מתרחשים מקרי-אסון, בני-אדם נספים, ונכסים הולכים לאיבוד; רק אנשינו שלנו הם אוהבי-תלונות כל-כך, שמיד הם מעוררים זעקה, כאילו כל העולם חוזר לתוהו ובוהו. כן, יש יהודים שמצבם טוב, והם מתפלספים כך מתוך שאננותם; אכן, אלה הם הפסולת של עמנוּ, וכל ציוני אמיתי יכול לדבר עליהם רק מתוך בוז ושאט-נפש. אל הברנשים האלה, שהגיעו לעיתים אל מצבם הבטוח על-ידי תעלולים מפוקפקים מאוד, אין אנו פונים בדברינו. רק עם בני-עמנוּ הרציניים וישרי-הלב אנו מעלים לדיוּן שאלות אלה, שהן רציניות עד לאימה. על הקשר שבין הפרעות ובין הניווּן המוסרי רוצים אנו להצביע. המהוּמות האלה בגאליציה הוציאו את ההמונים הנרחבים של אחינו שם משיווּי-משקלם אולי לעשר שנים. בשביל כמה וכמה מילדי ישראל יהיו מחזות-הזוועה הבלתי-נשכחים במחוז סאנוֹק-יאסלו הרושם העמוק ביותר מימי הנעורים, שחותמו יישאר טבוע בנפשם לכל ימי חייהם. התמותה גדולה בין ילדי-העוני האלה; אבל אם יישארו בחיים, האם יוּכלוּ פעם להשתחרר בנפשם מחוויות הנעורים האכזריות האלה?
השיקולים האלה אין מטרתם בשום פנים לימוד זכות על יהודי גאליציה. הרי הם לא עשו שום דבר רע, שבגללו צריך היה להעלות את בתיהם באש. הם לא פשעו אלא פשע זה, שהעזו לחיות, לחיות חיים עלובים ועמוסי דאגות. דווקא משום כך מוכרחות ההתנפלויות הבלתי-מובנות וחסרות-השחר הללו להשפיע על נפשם של ההמונים היהודים השפעה קטלנית מבחינה מוסרית. המעמד הבינוני של היהודים הגאליצאים שלנו, עורכי-הדין, הרופאים, הטכנאים, החרשתנים והסוחרים האמידים, כבר מסוגלים בתוקף השכלתם לשמור על רגש-הצדק והכבוד שלהם, בלא לשים לב לפרעות, ואף למרות הפרעות, אבל רגש-הצדק והכבוד של השכבה הנמוכה-יותר נקטל והולך. החוקר בפסיכולוגיה של החברה אינו יכול לפסוח על תופעות כאלה.
עם ישראל! גם על עמים אחרים באות צרות ופורענויות, אבל תמיד חוזרת ובאה להם תקופה של שלווה. לאחר כל מלחמה בא שלום. רק עם ישראל המפוזר תמיד מנוצח, ולאחר המפלות אינו מגיע אל המנוחה. אבל הבטחון החומרי הוא יסוד לבריאות המוסרית, ומשום-כך אנו נכספים בכל להט נפשנו וחותרים בכל כוחנו להשיג לעמנו את הבטחון החמרי, ואת הבטחון הזה הוא יכול למצוא רק על אדמתו שלו. ובריאותו המוסרית של עם המפוזר למעשה על פני העולם כולו יש לו חשיבות בשביל העולם כולו.
-
הופיע בראשונה כמאמר ראשי ב“די ואֶלט”, גל' 25, מ־24 ביוני 1898, בחתימת בנימין זאב (Benjamin seef). בקיץ 1898, בתקופת הבחירות לפארלאמנט האוסטרי, אירעו בגאליציה המערבית, בעיקר בכפרי המחוז סאנוֹק־יאסלוֹ, פרעות נגד היהודים. ראש המסיתים היה המנהיג האנטישמי האוּקראיני, הכומר סטוֹיאלוֹבסקי. הפרעות הגיעו עד כדי תקיפת ארמונות האצילים הנוצריים, ואז באה התערבות תקיפה מצד השלטונות ושׂמה קץ למהומות. כתב־היד לא נשתמר. ↩
-
) במקור: Die Spitzen und die Spritzen der Behörden, כלומר ראשי השלטונות וצינורות–הכיבוי של השלטונות. ↩
-
) במקור: “das Feuer und das Licht, das niemandem nichts g'schicht” ↩
-
) פתגם צרפתי: להבין הכל, פירושו לסלוח הכל. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.