רקע
בנימין זאב הרצל
"השיבה אל המולדת תתחיל בקרוב"

נאום בלונדון1

(3 באוקטובר 1898 )


Ladies and Gentlmen! אלה הן המלים האנגליות היחידות, שתשמעו מפי. לפני שנתיים הייתי גם-כן בלונדון, ונשאתי נאום אנגלי2). זה היה דבר קשה בשבילי. אַבל מה לא יעשה אדם, בשביל להיות מובן לזולתו? באותם הימים נשאתי חוץ מן הנאום האנגלי גם נאום גרמני3). את הנאום האנגלי במערב ואת הנאום הגרמני במזרח של הכרך המפואר הזה. הנאום האנגלי הובן פחות, אף-על-פי שהושמע בלשון המדינה. האשמה היתה אולי בחירת הרובע, שבו עשׂיתי את נסיוֹנוֹתי הראשונים. באיסט-אֶנד נפלו דברי, שהיו אז פּשוּטים ולא אמנות, כשם שיהיה גם הערב, על קרקע פורה. האיסט-אֶנד שלנו הוא![66])

[ועתה בפתח דברי, רוצה אני להסביר לכם את הסיבה. אם אָמנות-הנאום שלי תשאיר בכם רושם חזק, כפי שאתם מצפים אולי, הריני חייב להודות כי אהיה נבוך ביותר].

נואם אינני. מלבד זה מדבר אני הערב בלא הכנה מוקדמת, ואני רק שואב מתוך עומקו ושפעו של רעיוננו. נזכר אני עוד באיזה אופן הציג לפניכם בשעתו היושב-ראש שלנו4) את הציונות. הוא דיבר אז על כך, שבשביל חוגים מסוימים ציונות ושגעון הן מלים נרדפות. מניין זה בא? חוגים אלה אין להם מושג נכון מכך, מה אנחנו, העם היהודי, דרוש לנו. אתם יודעים, בעיתונות היהודית מתנהל פולמוס סוער בעד וכנגד רעיוננו. והנה אני מבחין בכך, כי מתנגדינו טוענים תמיד רק כנגד מה שהם מדמיינים להם, אבל לא כנגד מה שאנו חושבים, ואף לא כנגד מה שאנו אומרים – ואומרים דווקא ברור מאוד. הם טוענים כנגד אותה ציונות, שאותה הם מנסחים לעצמם. מובן, שלציונות שלהם אין אנו אחראים, ולנפנופי-הסיף שלהם בחלל-האוויר יכולים אנו להתייחס באדישות. מכל מקום מחבלים אלופיהם בתנועתנו. אם כי נמנענו עד עכשיו מתוך רגש אחווה מלהשיב על דברים רבים שבאו אולי מתוך כוונות-זדון ותכליתם היתה למקש את תנועתנו הגדלה והולכת מיום ליום – הרי כיום הזה כשאנו נמצאים בינינו לבין עצמנו, מן-הראוי שנטפל קצת ביריבינו. בין הטענות, שטוענים נגדנו מתנגדי הציונות בארץ הזאת, תופסת את המקום הראשון הטענה, שאנו מביאים את האנטישמיות לאנגליה.5)

[הדבר הזה נראה כטענה חשובה. נרמז לנו, כי בדברנו על קיום של עם יהודי אנו מעמידים את האדם האנגלי במצב שממנו נובע כי היהודים אינם אנגלו-סאכסים, ומחדירים את האנטישמיות מן הסוג הקונטיננטאלי לאנגליה].

אני מאמין, וכל שיקול-דעת כנה יאשר אותה אמונה, כי אדרבה, התנועה הציונית תשמור על אנגליה מפני האנטישמיות. [אם תעיינו במצב לאשורו, אם תעקבו בדיוק, אם תתבוננו בדיוק במה שאנו מכריזים כתוכניתנו, תמצאו כי הטענה הזאת אין לה על מה שתסמוך.

מה היו התוצאות לגבי אנגליה, הארץ הגדולה הגאה הזאת, המקלט היחיד של היהודים? מה קרה בארץ, ששמה יצא בכל העולם: כאן המצב טוב! ההמונים נוהרים אליה. אך השאלה היא כמה יהודים יכולה אנגליה לקלוט, מבלי להיעשות אנטישמית? [האם ניסיתם להבין את הבעיה הזאת? מן ההכרח שהדברים יגיעו לידי כך. כמה צריך יהיה לחכות, עד שתנועה של הגנה-עצמית תהיה מוכרחה לקום כנגדנו?] כפי שאני יודע, נתקבלה פעם הצעת חוק הזרים6) באנגליה. אבל החוק הזה איננו תריס נאמן בפני שנאת-ישראל כמו הציונות. אוּלי ראו יהודים אחדים בחוק הזה סכר, שיעמוד בפני זרם המהגרים היהודים אל הארץ הזאת. אם יהודים כאלה קיימים ודאי שאין אף ניצוץ של נדיבות-רוח בלבם. כי אם הם סבורים, שהפליטים האלה אינם בני-עמם – הרי מוכרחים הם להודות, כי בני-דתם הם לכל-הפחות, ולוּ יהיו בני-אדם בלבד! [אם הצורך בחוק כזה הורגש, הרי ודאי היתה קיימת נהירה של יהודים.] האנשים האלה חייבים לשאול את עצמם: לאן ילכו בני-עמם או – בשם אלוהים! – אחיהם בני-דתם? האם שאלו את עצמם הג’נטלמנים הללו, המתקוממים נגד הציונוּת, את השאלה הזאת? ואם לא – איך הם מעזים פניהם להתקיף אותנו? אותנו, המתייצבים לימינם של האומללים האלה משום שהם בני-עמנו ובני-דתנו.

מה רוצים הציונים?7) אתם יודעים זאת: אנו רוצים בית-מולדת מובטח במשפט-הכלל בשביל עם ישראל. אזל לא ידאיג אותנו שום חוק-זרים, אז לא תהיה קיימת שנאה, לא תהיינה קיימות רדיפות בארצות האנטישמיות, אז תהיה לנו קרקע שעליה יהיה היהודי מוּכּר כיצור אנושי, הרוצה לעבוד ולחיות בחופש. האם יש בתכנית הזאת משהו, המחייב התנגדות? נוכחותו של האדם המכובד הזה האב איגנאטיוס(8, היושב לצדי, מוכיחה לכם, שאין צורך אפילו להיות יהודי, בשביל לתמוך בציונות. רעיוננו יש לו באמת משהו מאגי בתוכו. [משהו שהייתי תמיד מופתע ממנו, דהיינו, הוא משחרר משהו מלבם של בני-אדם, וידויים, שמעולם לא היו מוכנים להתוודות. הם מראים, מה הם רוצים, מה הם הנם, מה אינם רוצים.] האגדה מספרת על גביע, שכל השותה ממנו אנוס לומר את האמת. [לאחר שהרים את הגביע, שפתיו מוכרחות לומר את האמת] גביע כזה היא הציונות!

אנשים שבדרך-כלל שום דבר לא איכפת להם, [יוכלו לחיות בשקט ובשלווה]. כשהם באים במגע עם הציונות, מיד יש להם מה לומר. בבת-אחת הם מרגישים את ההכרח להודיע את ה“אני מאמין” שלהם. הכרזה כזאת היא עניין “התעודה”, הסיסמה השנייה שהוצאה נגדנו. [אתם יודעים, שכנגד תחייתם הציונית של היהודים הועלתה סיסמה, שהיהודים צריכים למלא תעודה, הם צריכים להחזיר את האנשים אל הדרך הישר, הם צריכים להיות מוריהם של העמים. תביעה זאת, סבור אני, היא שחצנית מאוד, שאנחנו נתיימר להיות מוריהם של עמים. אילו לא דרשנו אלא דבר זה בלבד, העמים היו מבזים אותנו.]

מה בעצם טיבה של תעודה זו? האם היא מסוג שליחותם של כמרים נוצרים, ההולכים אל חלקי-תבל רחוקים ואומרים לאוכלי-האדם: “אל תאכלו בשר אדם”? לא ולא! התעודה שממלאים את אזנינו בדיבורים עליה, איננה מתיימרת כלל לעשות דבר כזה. היא יושבת בכל הנוחות בפינתה השאננה, משם היא מעיפה מבט מתוך עליונות יהירה אל עתידה של האנושות. [התעודה הזאת יושבת תמיד בלבה של הציוויליזאציה, במקום שהוא הנוח ביותר, ואינני יודע אם התעודה הזאת חינכה עמים אחרים, או לא חינכה.] שוב עולה משל בזכרוני [אף הוא אגדה נודדת, המוכיחה כי אדם עלול לטעות בכל יום. האגדה היא מאגדותיו של אניס].9) וזה לשונה:

“יום אחד באו שני הרפתקנים אל המלך והבטיחו לעשות לו בגדים נפלאים, בגדי-מלכות אמיתיים. כל אדם יוכל לראות אותם, אבל לא אויבי המלך ולא אדם רע. השניים קיבלו חדר, שהוקצה להם בארמון, והם הסתגרו בו. והנה כשנעשה המלך קצר-רוח, הביאו החייטים מה שהכינו בינתיים, והלבישו אותו; כלומר – המלך ראה רק את תנועותיהם, את הבגדים לא ראה ולא יכול היה לראות, כי לא היו ולא נבראו כלל. אך הואיל ורק אנשים רעים בלבד עשויים היו לא לראות את הבגדים, העמיד המלך פנים, הראה התפּעלות גדולה מטיב העבודה, ואתו כל החצר, הארץ כולה. כך נמשך הדבר, עד שפעם אחת בשעת תהלוכה, קראה נערה כפרית: “המלך הרי אינו לבוש ולא-כלום!” לבגדים האלה הייתי רוצה להמשיל את ה”תעודה", שרוצים לכפות אותה עלינו בוויכוח, בלי שהיא קיימת כלל. אין לנו תעודה אחרת מזו שישנה לכל האוּמות: לעבוד עמהן יחד לטובת קידומה התרבותי הכללי של האנושות. כן, הם אומרים שאין אנו אוּמה, משום שיהודי פלוני חי בריחוק-מקום גדול מדי מיהודי אלמוני. כאילו אח ואחות חדלים להיות אח ואחות, משום שהאחד חי בניו-יורק והאחר בברלין: האם יכול מישהו לפרוש, לצאת מתוך עמו, מתוך גזעו?

מלבד יהודי התעודה [אשר את נושאי-ויכוחיהם המצויינים ביותר אין אני צריך להזכיר לכם,] יש לנו עוד שתי קבוצות של מתנגדים: רבני-המחאה10) ובאנקאי-המחאה. הבאנקאים (דרך אגב, לא כולם, רבים מהם ידועים לי כאנשי-כבוד ונמנים עם ידידי) רגילים לחשב כל ריווח במעות קטנות ובפרוטות, הם מכנים את תכניותינו דמיונות-שוא, ואותנו בעלי-חלומות. הם אומרים: אלה הם אנשים, הנושאים נאומים וכותבים מאמרים בלא לקבל שכר טוב! כאלה מזמינים לנשפים, סובלים אותם כל זמן שהם מחברים חרוזים לבידור הגברות שלנו ומשוחחים שיחה נאה. אך אם הם באים ומביאים לפנינו רעיונות רציניים – שיסתלקו להם!

ואולם מה מצבם של בעלי-החלומות ורעיונם הבלתי-מעשי במציאות? [אנו קהל אנשים, הרוצים לעבוד למען המוסר והתרבות של האנושות. המון האנשים הללו יתחברו יחד, כדי לחיות על אדמתם שלהם. זה ישחרר מעודף את האוכלוסין היהודיים בארצות השונות.

אין אנו רוצים לשנות את הטבע האנושי ביסודו. אין בדעתנו לשנות את החברה האנושית, אנו עומדים על קרקעו של הסדר החברתי הישן, על הבסיס של רכוש פרטי. האם זהו דמיון-שוא?] ראו נא את האומות, שרמתן התרבותית נמוכה הרבה מן הרמה שלנו, והם הגיעו תוך זמן קצר מאוד להגשמת המטרה, שאנו שואפים אליה. האם יטען מישהו באמת ובתמים, כי לא נדע להשיג מה שהשיגו עמי הבאלקאן?11) [אולם יש אנשים החוששים, כי על-ידי כך יגיעו לידי סתירה.12) מי שיש לו ארמון-מלכים, והוא סבור כי אדם בעל חוטם עקום יכול להיות אנגלו-סאכסי, יש להזכיר לו את יהדותו. היזהרו מפני החשש הזה. האם יש לשלול עזרה ממיליוני בני-אדם, החיים במקומות-עוני כאלה, שסימטאות-העוני בלונדון הן גן-עדן לעומתם? משום שמעטים חוששים, אנו צריכים למנוע עזרה מרבים? אין זו גישה רצינית, אם האדונים האלה סבורים, כי נמנע מהם אי-נוחות זו, שהם סולדים ממנה, הרי הם טועים. אנו נמשיך דרכנו!]

אם כן, בעלי-חלומות אנחנו? – טוב! נצא איפוא מתוך המעגל של “זיו הירח”! נעזוב את החלומות: אנו מייסדים את הבאנק, שעליו הוחלט בקונגרס. [כדי להסתלק מתחומו של “זיו הירח” ולפרוש מן החלומות, אנו חייבים ליצור את המכשירים הדרושים לנו להגשמתן של תוכניותינו. המכשיר הראשון שיצרנו בקונגרס, בקונגרס הבאזלאי, שנתכנס בשנה שעברה, הדהים את האנושות בעלת הרצון הטוב, והראה לה מי הם היהודים, ומה הם רוצים. מי שעקב אחרי דיוני הקונגרס הראשון נוכח לדעת, שלא היתה זאת קומדיה. אתם יודעים, מה שאמרנו תמיד באסיפות הקטנות; אותם הרעיונות הטעמנו בקונגרס. וראה זה פלא! אותה יהדוּת, יהדוּת-הקונגרס, לא עוררה איבה. אדרבה, ראינו אותות רבים של אהדה. התקדמנו, ובקונגרס השני רבו תומכינו שבעתיים.]

ועתה, רבני-המחאה ובאנקאי-המחאה יכולים לומר: קונגרסים – טוב! וכי מה הם עושים מלבד לדבּר? אנו שואלים שאלה שכנגד: וכי איזה דבר אחר נעשה פעם, בשעה שאומות חפצו להשתחרר? הן מדברות. ככל שהרעיונות רציניים יותר, מודרניים יותר, רבת-תהילה יותר האסיפה. אך הבאנקאים שלנו רוצים לראות מספרים. [הכל מוכרח להיות מבוטא במספרים. והם מעמידים פנים כמאמינים, כי הדברים הנגרמים על-ידי כוחות ותכסיסים מוצאים אל הפועל.

שום יש אינו יכול להעלות על הדעת, כי העם היהודי הקטן והנלחץ ישתמש בכוח או בתכסיסים! האם הם מאמינים, כי אנו נביא לארץ-ישראל יהודים מספר, ניישב אותם שם, ואחר-כך נאמר: הנה הם חיים כאן, בבקשה מכם, תנו להם זכוּיות של עם חופשי? זה יהיה משגה. אין אנו חושבים לא על שימוש בכוח ולא על שימוש בתכסיס, אלא אנו רוצים לעסוק בדיון מקובל, רוצים לעשות עיסקה כספית.

הקונגרס השני החליט לייסד באנק קולוניאלי. ובכן, אינני צריך לספר לכם, כי לא הכול מסכימים לרעיון הזה.] נשמעו קולות נגד המכשיר הזה של תנועתנו הלאומית; אמרו: באנק יהודי לא יוכל להחזיק מעמד. מי הוא נותן-הטוֹן של המקהלה הזאת? אנשים שהם עצמם יש להם אינטרסים של מסחר במזרח הקרוב, ומתחשבים בתחרות מצד הבאנק שלנו. אבל זכרו נא, מה שאני אומר לכם עכשיו: כל זה לא יטה אותנו מן הדרך הנכונה! בקרוב תהיה לכם הזדמנות לקרוא ידיעות על המכשיר הכספי שלנו.

תנועתנו שייכת בראש-וראשונה לעניי עמנו, שבשבילם אנו מכינים עתיד טוב יותר. [אולי נדמה למישהו, כי אנו עושים קפיצת-דרך מסוכנת מן ההלכה אל המעשה. מה היה קורה, אילו הבאנו לשם רק את העניים ביותר, והשארנו אותם על קרקע דלה? איך הם היו מתקיימים שם? אכן, אם אין אדם אומר דברים חסרי-מחשבה, אלא הוא משתדל להבין אותם, הבעיה הזאת אינה נראית לו בלתי-אפשרית.] אין ברצוני לצייר לכם תמונה מן השיבה אל המולדת, הרי היא עצמה תתחיל בקרוב. רשאי אני להבטיח לכם זאת: אין אנו רחוקים עוד מנקודת-הזמן הזאת. אני יודע היטב, מה אני אומר לכם, מעולם עוד לא דיברתי בוודאות כזאת. היום אני מכריז ומודיע: אין אני רואה עוד מרוחק מאוד את הזמן הזה, שבו יתחיל העם היהודי לנוע ולצאת לדרך.13)

[איך לדעתכם, ייעשה הדבר? האם יבוא מישהו ויאמר לכם לעקור ולצאת מחר בבוקר? אם פעם נתחיל לטפל בהגירה, היא תהיה כמובן מאורגנת בהתאם לאמצעינו ולצרכינו. מועדונינו הציוניים והאוהלים המקומיים ייקראו לקבל על עצמם תפקידים מעשיים האגודות המקומיות הללו תעסקנה מספר אנשים, המוכשרים והפיקחים ביותר, שיפנו את המהגרים אל המחוזות המתאימים ביותר לעבודה. ושם, בלי ספק, מוסדות-הצדקה גם הם יעזרו לנו, כי אף-על-פי שאינם מייחסים חשיבות יתירה לתנועתנו, בכל זאת הם יודעים כי אין אנו באים ליישב יהודים בסיביר, ועל-כן יעזרו לנו. אני משתמש במונחים האלה, מפני שאיני בטוח שהם יתנו לנו את עזרתם. וכך אין הדבר תלוי אלא בנו, שנעסיק את האנשים האלה, למען יוכלו לחיות על-גבי האדמה. ואמנם, בשום מקום לא יהיה כל-כך הרבה לעשות כמו שם, במקום שאנו מבקשים ליצור מדינה לעם!]

זה חלום, אך איזה חלום! נזכור רק את אוסטראליה, את אפריקה [הדרומית]. יש לנו פועלים ברוסיה, ברומניה, בכל מקום אחר. [לאסוננו, הכל מכירים רק יהודים שאינם עובדים. אנשים בעלי-ערך, אולי לא השנוררים, לא זו בלבד שירצו לעזור לנו, אלא גם יוכלו ויהיו חייבים לעשות זאת. מפני מה?] יודעים אתם, מה תהיה התוצאה הראשונה, לאחר שהארץ תהיה ברשותנו? מחירי הקרקע יעלו! כי מותר לנו להניח, כי רבים ינהרו לשם. האם אתם מאמינים, כי היהודים ילכו לשם, אם תהיה לנו אדמה? [השיבו לי! (כן, כן). אם כך הדבר, הרי ברור, כי הכרח הוא שהקרקע תתייקר יותר; יידרשו פועלים בשכר הוגן, ואנו נדאג להשיג אותם. אינני רוצה לתאר לכם את העתיד, אולם כל מי שייצא מן האולם החם הזה, יראה על נקלה, מה יש לעשות בארץ שהיא יקרה לנו כל כך.

האנשים הראשונים שנביא אותם לשם יעבדו לא רק בשביל עצמם בלבד, אלא גם בשביל אחרים, והם ילכו מחיל אל חיל. אינני רוצה לנצל אתכם יתר על המידה, אבל אומר לכם מלה אחת, לאחר שאחזור מיד לטענותי]. בבקשה מכם, בטחו בדברי, אם כי עדיין הם אינם מבוררים כל-צרכם. עוד תזכרו במה שאמרתי לכם היום, והיא, שכבר השגנו הרבה. ויש לקוות, לכשאחזור אליכם, תהיה התקדמותנו הרבה יותר גדולה.

לבסוף [קודם שאפרד מכם], רוצה אני לחזור לנקודה אחת, לטענתם של מתנגדינו, כי אנו מביאים את האנטישמיות לאנגליה. עד עתה רכשה לה הציונות ידידים רבים מבין הנוצרים האדוקים באנגליה. והנה טוענים מתנגדינו, הציוני הנוצרי כנראה הוא אנטישמי, הרוצה להיפטר מאתנו היהודים. נמצא, הציונות מייצרת את האנטישמיוּת. אם כך הדבר, הריני מסיק מזה: או שהאנטישמיות כבר קנתה לה שביתה באנגליה, ואז לא ייתכן כי הציונות היא היא שעוררה אותה, או שאין אנטישמיוּת קיימת באנגליה כלל, אם כן לא ייתכן, כי אלה התומכים בנו הם אנטישמים. אין זה נכון, כי בשביל להיות ציוני חייב נוצרי להיות אנטישמי. [נוצרי כזה אינו אלא מקיים את מצוַת גמילות-חסדים, שמוצאה ממקור היהדות, אין אנו צריכים לחשוש מפני האנטישמיות של מישהו, אם אנו תורמים לפתרונה של בעיה, שאינה נופלת במשקלה מן הבעיה היוונית, או בעיה אחרת, שהעסיקה אותנו בתקופה החדשה].

היום אחר-הצהרים היה לי הכבוד לשוחח עם הבישוף של לונדון. [אינני יודע אם ידוע לכם, מה הבישוף אמר לאחרונה בעניין הציונות בשם אנגליה ואמריקה. באתי אליו בקשר לעניין זה.] הוא אמר: “בעתיד העמים יעסקו לא בבעיות לאומיות, אלא בשאלת שגשוגה של כל האנושות כולה”. ברעיון היפה הזה אנו נשתמש לצרכי-תנועתנו. גם היא מייצגת רעיון נאור, הממלא את כל לבנו ואנו רוצים להגשימו. [אתם יודעים, כי ממקומות גבוהים ניתנוּ הצהרות נאצלות בדבר השלום. האם כבר הגענו לרמת-תרבות גבוהה כל כך? אנו הציונים מאמינים, כי דרכנו אף היא מובילה אל הרעיונות הללו, העשויים לקדם את האנושות.] ואם מישהו יתקשה בכל זאת להבין, מפני מה אנו [כבורגנים טובים או רעים,] שאיננו חייבים למעשה לדאוג לשום דבר, עוסקים בבעיה הזאת, אומר לכם: אם מתעורר בלבו של אדם רעיון המשתלט עליו, מניע אותו ואינו מֵניח לו, הרי הרעיון הזה חותמו אמת. כן, אנו מאמינים כי אנו משמר-כבוד של האמת. הריני קורא לכם, לכוּ בעיקבותיה של אמת אדירה זו כחיילים, עד שיחול מיפנה לטובה בגורל עמנו.




  1. ) הרצל נשא את הנאום הזה באסיפת המונים ב– Great Assembly Hall באיסט–אֶנד, ב–3 באוקטובר 1898, בעת ביקורו בלונדון, אחרי הקונגרס השני ולפני נסיעתו לארץ–ישראל, לראיון עם הקיסר הגרמני וילהאֶלם השני. הנאום הופיע בראשונה בעתון הציוני בלונדון “ג'ואיש ואֶרלד”, גל‘ 2, מ–7 באוקטובר 1898, לפי הסטנוגראמה של ד“ר מאכס יונגמאן, שתורגמה לאנגלית, כי הרצל דיבר גרמנית. מאוחר יותר פורסם ב”די–ואֶלט“, במסגרת כתבה מלונדון של יעקב דאֶ האז. הכתבה כללה את המאמר מ”ג’ואיש ואֶרלד“ בהשמטת כמה קטעים. גם הסיגנון שונה ב”די ואֶלט“ במקומות שונים. הנאום בנוסח ”די ואֶלט הופיע אחר–כך ב–Zionistiche Schriften בעריכת פּרופ‘ ל. קאֶלנאֶר. הנוסח המובא כאן הוא בעיקרו לפי "ג’ואיש ואֶרלד“; הפיסקאות שהושמטו ב”די ואֶלט“ מובאים בסוגרים מרובעים [ ], כן נצביע על ההבדלים הסגנוניים העיקריים בין שני הנוסחים. ראה גם ”יומני הרצל" 3 ו–4 באוקטובר 1898 וכן ספר זכרונותיו של מכס יונגמאן Erinnerungen eines Zionisten ירושלים, 1959, עמ' 48.  ↩

  2. ) ראה לעיל, נאום במועדון המכבים.  ↩

  3. ) ראה לעיל, נאום באיסט–אֶנד.  ↩

  4. ) הרב ד“ר מ. גאסטר, יו”ר האסיפה, כיהן כיו"ר גם באסיפה באיסט–אֶנד ב–1896.  ↩

  5. ) אנגליה היתה באותה תקופה אחת הארצות המעטות אירופה, שבהן לא היתה קיימת תנועה אנטישמית מאורגנת ופעילה.  ↩

  6. ) במקור Alien Bill (אנגלית) – חוק–זרים; חוק הבא להסדיר את כניסתם של הזרים לאנגליה ואת זכוּיותיהם וחובותיהם. חוק–הזרים באנגליה היה בדרך כלל נוח מאוד, אך בתקופות שונות החמיר (למשל בתקופת המהפכה הצרפתית). בסוף המאה הי“ט – 1894 ו–1898 – כשהגיעו לאנגליה יהודים מאירופה המזרחית במספרים ההולכים וגדלים, נערכו ויכוחים על החמרת החוק. וראה גם לעיל המאמר ”כמו רובינזון קרוזו“, ולהלן, ”הרצל לפני הוועדה המלכותית לענייני זרים בלונדון.  ↩

  7. ) המשפט הזה אינו מופיע בנוסח הנאום שב“ג'ואיש ואֶרלד”.  ↩

  8. ) במקור: Pater Ignatius; כומר ומלומד קאתולי אנגלי, מחסידי הרצל והציונות.  ↩

  9. ) הוא הסיפור הידוע כיום מאגדותיו של האנס כריסטיאן אנדרסן: “בגדי המלך החדשים”.  ↩

  10. ) ראה לעיל המאמר “רבני–מחאה”.  ↩

  11. ) הכוונה לבולגארים ולסרבים שהשיגו באותה תקופה (1878), האחרונים בין אמי הבאלקאן, את האוטונומיה המלאה שלהם. קשריהם עם השולטאן התורכי התבטאו רק במס השנתי ששילמו לו.  ↩

  12. ) הכוונה לסתירה שבין הלאומיות היהודית ובין הנאמנות לארץ–המושב.  ↩

  13. )הרצל דיבר אז במלים בטוחות אלה, מפני שקיבל ימים אחדים לפני–כן מכתב מאת שגריר גרמניה בווינה, פיליפּ אוילנבורג, בו הבטיח אוילנבורג בשם הקיסר, כי יתקבל לראיון על ידי קיסר גרמניה, והקיסר ימליץ בפני השולטאן על הציונות והוא מוכן לקבל עליו את החסות על חברת–זכיון להתיישבות היהודים בארץ ישראל. לאחר שלמעשה לא היו כל תוצאות לפגישת הרצל עם הקיסר בקושטא ובירושלים, הואשם בתוך שורות הציונות ומחוּצה לה, שהבטיח יותר משיכול היה לקיים, ושעורר מצב–רוח משיחי בדומה למשיחי–שקר. וראה על כך להלן, “מדברי הרצל בקונגרס הציוני השלישי”.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 43058 יצירות מאת 2370 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־29 שפות. העלינו גם 18143 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!