(2 בנובמבר 1898)
הוד מלכותו הקיסר והמלך!
קיסר ונגיד רב-חסד!
משלחת של בני ישראל קרבה מתוך יראת-כבוד עמוקה אל הקיסר הגרמני, בארץ שהיתה ארצם של אבותינו [ואינה שייכת עוד לנו]. בשום תואר-קניין בר-תוקף אין אנו קשורים באדמה הקדושה הזאת. דורות רבים באו והלכו מאז היתה האדמה הזאת יהודית. אם מדברים על כך, הרי זה עוד רק כמו על חלום מימים קדומים מאוד. אבל החלום חי עוד, חי בהרבה מאות-אלפים לבבות; הוא היה והווה נחמה נפלאה בהרבה מאוד שעות עתירות-מכאוב של עמנו [האומלל]. [כל פעם כשלחצו עלינו אויבים בהאשמות וברדיפות, כשהיתה עינם צרה במעט הזכות שלנו לחיות, כשהוציאו אותנו מכלל חברתם של שכנינו-האזרחים, שאנחנו הרי מוכנים היינו תמיד לשתף עצמנו שיתוף נאמן בגורלם – עלתה המחשבה על ציון ברוחנו הנדכאה.] יש משהו נצחי ברעיון הזה, שאמנם החליף הרבה את צורותיו יחד עם חילופי האנשים, המוסדות והזמנים.
התנועה הציונית של הימים האלה גם היא איפוא מודרנית בהחלט. היא קושרת תוכניתה במסיבות ובתנאים של החיים בהווה, ורוצה לפתור את שאלת-היהודים מתוך אפשרויות של זמננו. כן, אנו מאמינים כי עכשיו סוף-סוף עשוי הדבר להצליח, משום שהאנושות התעשרה כל-כך באמצעי-תחבורה ובהישגים טכניים. מפעלים שעוד לפני מחצית-המאה נראו דמיוניים, נעשו כיום עניין יומיומי. הקיטור והחשמל שינו את קלסתר פני האדמה. יש להסיק מכאן גם מסקנות שברגש אנושי.
[אנו עוררנו קודם-כל את תודעתם הלאומית של אחינו המפוזרים. בקונגרס בבאזל נוסחה לעיני כל העולם תוכניתה של תנועתנו. היא אומרת: יצירת בית מולדת מובטח במשפט הכלל בשביל העם היהודי.]
הנה לפנינו ארץ אבותינו, הראויה להתיישבות ולפיתוח. הוד מלכותו ראה את הארץ. היא משוועת לאנשים, שיעבדו אותה. ואנו יש לנו בין אחינו פּרולאֶטאריון נורא. האנשים האלה משוועים לארץ, שהם מבקשים לעבד אותה. והנה רוצים אנו מתוך שתי המצוקות – של הארץ ושל העם – על-ידי זיווּג מתוכנן של שניהם ליצור הווית-ברכה חדשה. כל-כך טוב וחשוב אנו רואים את העניין הזה, כל-כך ראוי להשתתפותם של נדיבי-עולם, שאנו מבקשים את הוד מלכותו הקיסר להושיט את עזרתו הרמה למפעל הזה.
אבל לא היינו מעזים לבקש זאת אילו היתה בלבנו איזו מחשבה שהיא, העשויה לצער את השליט של הארץ הזאת או לקפחו. ידידותו של הוד מלכותו הקיסר כלפי הוד מלכותו השולטאן ידועה כל-כך, שאין מקום לשום ספק בדבר כוונותיהם של אלה, הפונים אל הוד מלכותו בבקשת תיווּך לשם מילוי משאלותיהם.
אנו משוכנעים באמת, כי הגשמתה של התוכנית הציונית מן ההכרח שתביא ברכה גם לתורכיה. כוחות וחומרים יוכנסו לארץ, הפראה אדירה של חלקי-ארץ צחיחים ושוממים אפשר לחזות מראש, ומכל זה יצמחו יתר אושר ויתר תרבות לאנשים רבים.
אנו מתכננים הקמת חברת-קרקעות יהודית בשביל סוריה וארץ-ישראל, שתתחיל בהגשמת המפעל הגדול. [ואנו מבקשים בשביל חברה הזאת את חסותו של הקיסר הגרמני2)].
שום אדם אין נשקפת סכנה לזכויותיו או לרגשותיו הדתיים מצד הרעיון שלנו, [שהתפייסות נכספת-מזמן נושבת ממנו]. אנו מבינים ומכבדים את רגש יראת-הכבוד שרוחשים בני כל הדתות לאדמה זו, שממנה הלא צמחה גם האמונה של אבותינו.
זוהי המולדת של אידיאות,שאינן נחלת עם אחד ולא נחלת דת אחת בלבד. ככל שבני -האדם מתעלים יותר ברמת תרבותם, יותר ברורות הם מכירים את המשותף באידיאות האלה. וכך גם היתה העיר המציאותית ירושלים, עם חומותיה כבדות-הגורל, לעיר סמלית, שהיא קדושה לכל אנשי התרבות.
קיסר של שלום נכנס באדיר אל העיר הנצחית! אנו היהודים מברכים את הוד מלכותו ברגע הנעלה הזה, ומאחלים עם זה ממעמקי הלב, שיבוא ויגיע תור של שלום וצדק בשביל כל בני-האדם. [וגם בשבילנו.]
קובץ 59 – צילם העמוד הראשון של המאמר “המשלחת הציונית בארץ־ישראל” בכתב ידו של הרצל
-
) הנאום נקרא על–ידי הרצל בשעת קבלת–הפנים של משלחת ציונית בראשותו של הרצל על–ידי הקיסר וילהאֶלם השני, באוהל הקיסר בירושלים, ב–2 בנובמבר 1898. הופיע בראשונה ב–Zionistische Schriften שבעריכת ל. קאֶלנאֶר, לפי כתב–היד שבארכיון הרצל. הטיוטה לנאום רשומה ב“יומני הרצל”, הספר השישי (18 ו–25 באוקטובר 1898). בנוסח הראשון הזה, שהוגש על–ידי הרצל לאישורו לפני הראיון, נעשו מחיקות שונות בידי יועץ–הצירות הגרמנית קאֶמאֶת..הנוסח המקורי עם המחיקות, לפי כתב–היד שבארכיון משרד החוץ הגרמני, פורסם בספר “תיאודור הרצל” מאת א. ביין, מהדורה ראשונה, וינה 1934 (גרמנית); והתרגום העברי: תל–אביב תרצ"ד, כרך ב‘, עמ’ 662 – 663. כאן תורגם הנוסח המקורי, וההשמטות שבגלל המחיקה הובאו בסוגריים מרובעים. ↩
-
) חסות זו הובטחה להרצל, בשם הקיסר, על–ידי שגריר גרמניה בווינה, הרוזן פיליפּ אוילנבורג, אך נוכח התנגדוּת השולטן, ומפני אי–האמון בתכנית מצד שר–החוץ הגרמני באֶרנהארד פון בילוב, לא קוימה ההבטחה. מחיקת הפיסקה הזאת על–ידי יועצי הקיסר היתה הסימן הראשון לאי–הרצון. אחרי הראיון הזה לא נמשכו כל קשרים ממשיים בין הרצל ובין הקיסר הגרמני. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.