נאום־תשובה של הרצל¹    🔗

(26 ביוני 1899)

אכן, לעתים קרובות נאמתי את הנאום שהשמעתי באזניכם הערב, מפני שאני חייב לחזור תמיד אל אותן מלים עצמן. אף־על־פי־כן אינני מעוייף, מפני שהציונות נותנת לנו חמימות חדשה, היא משהו שאני אוהב יותר מכל דבר אחר בחיים. (תשואות). כן, אף־על־פי שאנו מוכרחים לבוא אליכם כל פעם במלים הישנות, הן תופסות אותנו תמיד ברעננות. אני שמח להיות בין אלה שהם אתי במערכה, נושאי־דגלה של האוּמה היהודית החדשה. כל אסיפה כזאת, שהיא עדות לגדולת עניינו, מעודדת אותנו, וכל אחד מאתנו ישא אתו מכאן את זכר ההתלהבות הזאת כמזכרת יקרה שנשמור אותה בלב. ההתלהבות הזאת נותנת לנו את הכוח ללכת הלאה. אולי אחדים באו לכאן בכוונה לשים ללעג ולבוז את הציונות המטורפת, והם מצאו בחילופי תודה אלה עניין ללעוג עליו. אל נא יטעו, אלה אינם דברי־תודה אישיים, אלא ראיות שאנחנו נאמנים לעקרוננו. הקושי הגדול ביותר שלי כציוני הוא לדבר באסיפה כאת של ציונים משוכנעים, שבה הכל תמימי־דעים הם. רוחי טובה עלי יותר כשאני צריך לקדם פני מתנגד, כשיש לי הזדמנות להיאבק בתיאוריות ובטעויות – אותה שעה יפה כוחי ביותר כציוני.

יש אנשים שאינם מבינים אותנו כראוי, וסבורים כי מטרת מאמצינו היא לשוב אל ארצנוּ. האידיאל שלנו הולך הלאה מזה; האידיאל שלנו הוא חזון האמת הנצחית הגדולה; הוא אידיאל שהוא הולך תמיד קדימה; הוא אידיאל שאין לו סוף, שלעולם הוא גדל והולך, כך שבכל פסיעה ופסיעה שאנו פוסעים לפנים, אופקנו הולך לפנינו, ובפרספקטיבה אנו רואים לפנינו תכלית עוד יותר גדולה ונאצלת, שאליה נשתדל לשים את פנינו. (תשואות).

שונים אנו מנוסעי־הצלב, ששיבתם מן המזרח הביאה אל המערב בקפלי בגדיהם את האידיאלים, את הציביליזציה, את התרבות ואת האָמנוּיות של המזרח וחוללה אותו ראֶנאֶסאנס באמנות, ושיוותה אותו גוון רומאנטי לשירתם של הטרוּבּאדוּרים, והניחה רישומה בציביליזאציה האירופּית. שלא כנוסעי־הצלב הללו, שחזרוּ אל המערב וחזיונות המזרח מרקדים לנגד עיניהם, אנחנוּּ היהוּדים נשוּב את המזרח, כשחזיונות התרבות המערבית יהיו תדיר במחשבתנו. אכן, אנו נישא שוב אל ארצות־הקדם כל מה שהוא טוב, כל מה שהוא נאצל ביותר, כל מה שהוא גדול בארצות המערב, שמהן נצא לדרכנו. אנו נשוב ונשתול את עצמנו כפרח זה הצץ מן האדמה, גדל ופורח ונותן את ניחוחו ואת יופיו לעולם. אנו נחזיר את התרבות הגבוהה ביותר לעמנוּ. אנו נרומם את הנשמה היהודית למרום־פסגתה. אם נזכה להיות שם, ואני מקווה להיות שם (קריאות רמות “אמן”), אנו ניתן להמוני עמנו העניים את כל המחשבות הנעלות הללו, נגאל את נפשותיהם, נעזור להם להגשים את האידיאל הגדול‏־ביותר של הצדק והיושר.

אינסופי, אינסופי הוא האידיאל. לא ידעתי, עד שבאתי אל התנוּעה, כי הנוצרים כיהודים רואים את שיבתנו כתחילתם של ימי־פלאות. פלא הימים האלה יהיה שאיפתנו אל האידיאל האינסופי שלנו, האצלתה של האנושות. (תשואות רמות וממושכות).