רקע
בנימין זאב הרצל

1

(16 ביולי 1897)

הדבר החדש־ביותר בתנוּעת־היהודים הם רבני־המחאה. מאכס נורדאו כבר התווה את תו־הקלון על הטיפוס הזה בדימוי שיישאר לדורות: אלה הם אנשים היושבים בסירה בטוחה, ולטובעים, הרוצים להיאחז בשולי הסירה, הם חובטים במשוט על ראשיהם.2 כזה הוא כבר טבעו של שונא־ציון התוקפני הרגיל מבין היהודים. אם נצרף עוד לתכונות אלו עמדה של “רועה רוחני”3 לעדה יהודית גדולה למדי,4 הרי לפנינו רב־מחאה גמור. חמישה רבני־מחאה כאלה פירסמו ב“באָרלינר טאַגאָבּלאַט”,5 ובמקומות אחרים את ההצהרה דלהלן:6

הוועד המנהל של איגוד הרבנים בגרמניה: ד“ר מאיבאום (ברלין), ד”ר הורוביץ (פראנקפורט), ד“ר גוטמן (בראָסלאו), ד”ר אוּאָרבאך (האלברשטאט), ד"ר ואֶרנאֶר (מינכן) מפרסם את גילוי־הדעת דלהלן:

"על־ידי כינוסו של קונגרס־ציונים ועל־ידי פירסום סדר־היום שלו הופצו השגות מוטעות כל־כך על תוכנה התורתי של היהדוּת ועל שאיפותיהם של מאמיניה, שהוועד החתום מטה של איגוד הרבנים בגרמניה רואה חובה לעצמו למסור את גילוּי־הדעת הבא:

1. שאיפותיהם של אלה המכונים ציונים,7 להקים מדינה יהודית לאוּמית בארץ־ישראל, עומדות בניגוּד לייעודיה המשיחיים של היהדוּת, כפי שהם כלולים בכתבי־הקודש ובמקורות דתיים מאוחרים יותר.

2. הדת היהודית מחייבת את מאמיניה לשרת בכל נפשם ובכל מאודם את המולדת, שאליה הם שייכים, ולסייע לענייניה הלאומיים בכל לבם ובכל כוחם.

3. אבל התחייבוּת זו אין שום סתירה בינה ובין אותן השאיפות הנעלות, שמטרתן ליישב איכרים יהודים בארץ־ישראל, משום שאין להן שוּם שייכות לייסודה של מדינה לאוּמית.

הדת ואהבת־המולדת מטילות עלינו איפוא במידה שווה את החובה לבקש מכל אלה, שענייני היהדוּת קרובים ללבם, שיתרחקו מן השאיפות הציוניות הנזכרות לעיל. וביתר־ייחוּד מן הקונגרס, שלמרות כל האזהרות והאתראות עדיין מתכננים את כינוסו."

זוהי התעודה הראויה לתשומת־לב. הרושם הראשון שאנו מתרשמים ממנה, הוא, שאין היא עשויה דווקא להרים את כבוד היהודים. הרי כל גילוי־הדעת הזה כפי שיבחין כל יהודי במבט ראשון, מכוון כלפי חוץ. זוהי אחת מן ההכרזות הנבזות והבזויות, המתחננות ביבבנות לחסד האויבים.8

לאשרנו לא כל הרבנים9 כאלה הם.10 שמות כמו אלה של הרב מוהילבר11 בביאליסטוק, צדוק כהן12 בפאריס, רילף13 בממל, גאסטר14 בלונדון ורבים־רבים אחרים אנו יכולים להזכיר רק מתוך הוקרה אמיתית. ואין אנו עושים זאת כאנשי־מפלגה. הציונוּת אינה מפלגה. יכולים לבוא אליה מכל המפלגות, כשם שהיא מקפת את כל הצדדים של חיי העם. הציונוּת היא העם היהודי בדרך. ומשום כך התנהגותם של רבני־המחאה היא מעשה־זוועה.15

אם רוצה מישהו לפרוש מן האומה היהודית, שממנה מוצאו, ולעבור אל עם אחר, הרשות בידו לעשות כן. אנו הציונים לא נעכב אותו. אלא שהוא נחשב זר לגבינו. ענייני־העם החדשים שלו אינם מעניינים אותנו עוד, אבל גם ענייני־העם שלנו אינם מעניינים עוד אותו. אין לו שום זכות להשמיע קולו בענייננוּ ואם פיקח הוא – גם לא ינסה לעשות זאת, כי ייתכן שיחשיד את עצמו בעיני הטבטונים, הגאלים או האנגלוסכסים, אם יהיה דואג עוד לענינים יהודיים פנימיים. אם הוא רוצה לעשות נפשות לפתרון השאלה היהודית בדרך הטמיעה, הרי האמצעי הטוב־ביותר לכך הוא: שיראה כמה יפה מקבלים אותו, כמה מלאה ההכרה שמכירים בו, כמה טובה הרגשתו במקום החדש.

אבל להיות שייכים אל היהדות, ולעשות את היהדות משלח־ידם, אם אפשר לומר כך, ועם זה להילחם נגדה – זהו דבר שכל רגש של צדק מוכרח להתקומם לו.16

בואו ונעיין, סעיף אחר סעיף, ב“הצהרתם” של חמשת האדונים. היא מיוסדת על סילוף האמת מעיקרה. חמשת האדונים טוענים, כי “על־ידי כינוסו של קונגרס ציוני ועל־ידי פירסום סדר־היום שלו הופצו השגות מוטעות כל־כך על תוכנה התורתי של היהדות ועל שאיפותיהם של מאמיניה…” היכן מצאו חמשת האדונים17 ב“כינוסו” של הקונגרס או ב“סדר יומו” איזה רמז שהוא על “תוכנה התורתי של היהדות”? אין אף מלה אחת, אף לא רמיזה קלה שבקלות על־כךְ בפרסומיהם של המכַנסים. ייתכן איפוא, כי “ההשׂגות המוטעות כל־כך על תוכנה התורתי של היהדוּת”, שהאדונים18 הללו טוענים לדעתו לאמיתו, משהו אחר אשם בהן, ולא כינוסו של הקונגרס. אגב, חמשת האדונים צחקו ודאי במלוא הפה, שעה שהעלו את האמתלה הזאת בדבר “ההשגות המוטעות על תוכנה התורתי של היהדות” וכו‘. והנה הם עוברים לסעיף הראשון. “שאיפותיהם של האלה המכונים ציונים” וכו’. “המכונים” זה טוב, “המכונים” זה אפילו טוב מאוד. יש בזה אירוניה. הפרשנים שיקומו בעתיד יכנו את הסעיף הראשון של ההכרזה הסעיף האירוני. איזה מין פרצוף־פנים יכלו לעשות חמשת האדונים הללו, שעה שהוציאו מפיהם את “ייעודיה המשיחיים של היהדות”? הרי אנו כבר יודעים, שכל דבר משתנה ומסתלף בידיהם להיפוכו. כשהם מדברים על ציון אפשר להבין בזה כל דבר, אך למען־השם רק לא ציון.

מאדם אחד מלומד וירא־שמים באמת19 נמסרה לידינו הפרכה יסודית של הסעיף הראשון הזה. דווקא מתוך כתבי־הקודש וממקורות דתיים מאוחרים־יותר מוכיח ידידנו את נכונותן של השאיפות הציוניות. אבל אנו נמנעים מלהעלות את הנימוקים הללו, שכן אין המדובר כאן בוויכוח תיאולוגי.

והנה אנו מגיעים אל הסעיף השני.20 מה משמעותו של המשפט, ש“הדת היהודית מחייבת את מאמיניה לשרת את המולדת שאליה הם שייכים בכל נפשם ובכל מאודם..” וכו'? הרי אין לו אלא משמעות דילאטורית. דרך אגב ניכר, שעריסתו של ד"ר מאיבאום לא עמדה בגרמניה.21 רבני־המחאה של פראנקפורט, ברסלאוּ, הלברשטאט ומינכן ראוי היה להם למסור את חיבור הכתוב הזה לסופר שהוא חזק יותר בגרמנית שלו. גרמני לא היה כותב לעולם: “המולדת שאליה אני שייך”, אלא “מולדתי”, “מולדתך”, “מולדתם”. אין אדם שייך למולדת, אלא המולדת שייכת לו; לכל אחד ויחיד שייכת המולדת כולה. אבל מי שהמולדת אינה שייכת לו רע ומר לו. עדיין הוא מוסיף לאהוב אותה, פשוט משום שאינו יכול לחדול מלאהוב אותה. האהבה הזאת אינה מתבטאת במליצות נבוכות, היא כוללת נכונות לכל קרבן; אבַל אין היא מוציאה מן הכלל, שיהיו בעלי־המרץ שביניהם עושים את חשבון־נפשם ומחפשים אחר פתרון שיש בו כדי להושיע. ואין שום פלפול בתפיסתם של הציונים: שכל אדם משרת במסירות גם את מולדתו וגם את האומה, שאליה הוא שייך – כאן מלה זו במקומה היא – בשעה שהוא שואף להשכין שלום פנימי בתוך ציבור האזרחים על־ידי תנועת התיישבות נבונה ומודרנית.

אכן, בסעיף השלישי, שיכולים לכנותו: סעיף ההתחמקות, מחווים חמשת האדונים22 קידה גם בפני “השאיפות הנעלות” ליישוב איכרים יהודים בארץ־ישראל. ודבר זה מגלה פזילה קלה אבל מובנת לצד עשירים מסוימים מאחינו בני ישראל, הרוצים להביא קרבנות גדולים לטובת ההתיישבות. והנה, אנו הציונים רואים את יישוב האיכרים בארץ־ישראל כדבר שהוא אווילי יותר משהוא נעלה, אם הוא נעשה בלי ערובות משפּטיות בינלאוּמיות. הרי אנו רוצים לא רק לשלח בחיפזון את אחינו המדוכאים והנרדפים, אלא גם להבטיח את עתידם. וכשאנו רוצים להשיג את הערובות הללו, מעיזים להחשיד את רצוננו, להתקיף אותנו?

חמשת האדונים מסיימים בדרישה הנמרצת, שהקהל יתרחק “מן הקונגרס שלמרות כל האזהרות והאתראות עדיין מתכננים את כינוסו”.23 האדונים יכולים להזהיר ולהתרות כל כמה שהם רוצים; הקונגרס יתקיים, משום שהוא מוכרח להתקיים, משום שהעם המפוזר מצפה לו בכמיהה ובתקווה, ענותם של היהודים היא ללא משל ודוגמה, כלום יאסרו עלינו להתייעץ על־כך בשקט ובחוּקיוּת גמוּרה, לעיני כל העולם כולו? איזה נוצרי ישר ימצא בכך משהו הראוי לגנאי? אם שאיפותינו לא תעוררנה אהדה, הרי שליטי העולם פשוט לא יתמכו בנו, והעמים לא יסייעו לנו במפעל־הגאולה – והצרה תישאר צרה. את מצבו של מי אנו משנים בכך לרעה? האם קיימת איזו האשמה שהיא, שעוד לא טפלו אותה עלינו לפני־כן? את נאומי השיסוי וההסתה, שהשמיעו נגדנו תשעים ותשע פעמים, ישמיעו עתה בפעם המאה. אבל גם בזה אין אנו מאמינים. יש לנו סימנים ברוּרים לכך, שהלויאליות שלנו וגילוי־הלב אינם מעוררים אי־רצון אפילו אצל יריבינו, שאנו מתייצבים לפניהם בקומה זקופה. סוף־סוף הרי סבל אנושי גדול מדבר מתוך תנועתנו, ובדבר אנושי מוצאים תמיד את הדרך אל לבם של אנשים. מי זה יתרעם עלינו, אם אנחנו, שעל־פי־רוב אין אנו מן הנפגעים במישרים, איננו עוברים בקרירות על־פני ייסוריהם של אחינו, שאין למצותם בשפת אנוש?

אבל היכן היו והווים רבני־המחאה עם מחאותיהם, שעה שיהודים אומללים, אומללים אך ורק משום שהם יהוּדים היוּ והווים בזויים, בזוזים והרוגים? עכשיו באלז’יר, ועכשיו ברוסיה, הנה בפרס, והנה בגאליציה, פה ושם ובכל מקום קינים והגה והי. ורבני־המחאה מפטפטים לכל־היותר בשעות־העיכול שלהם משהו על תעודה מסוימת; על תעודה, שהיתה ראויה להיחשב כיהירות הנבובה ביותר, אילו היתה לה בכלל משמעוּת כלשהי, שכן עמי־התרבות היו יכולים וצריכים לאסור עלינו בהחלט, שנפעל ביניהם כמיסיונרים. אם יצאה איזו תורה ממקור ישראל אל העמים, הרי היתה זאת הנצרות, וזו שוב אינה זקוקה לסיועם של רבני־המחאה.

ואילו הציונוּת, דבר זה אנו רואים כל פעם בבהירות יתירה, תהיה למשבר של מרפא ביהדוּת. הניגודים המתהווים יביאו בהכרח לידי הבהרה של עניינים מושחתים רבים, ולבסוף לידי זיכוך אופיו של העם. הכל לטובה! גם זו לטובה, שרבנים מסוימים תופסים עמדה כזאת נגד עמם שלהם. ואילו לא העלינו מכך אלא דבר זה בלבד, שהשגנו כינוּי חדש בשביל האדונים האלה, הרי גם זה יש לו ערך.24 אנשים כמו מוהילבר, כמו רילף, אישים אצילי־רוח, מורמים־מעם, שלבם הנאמן נתענה בכל שנתענו אחיהם האומללים, העומדים בתוך־תוכו של העם, במקום שהוא נרדף ביותר, – הם לא נבדלו בתוארם במאומה מכל נושא־הספד בלוויה או דורש־דרשה בחתונה, עכשיו ישנה בידינו ההבחנה. ובשביל שלא יחליפו אותם עוד לעתיד עם הרבנים הטובים, נכנה מעתה את פקידי הסינאגוגה, המוחים נגד גאולתו של עמם: רבני־מחאה.



  1. במקור: Protestrabbiner. נדפס בראשונה, בתור מאמר ראשי, ב“די ואָלט”, גל‘ 7, מ⁻16 ביולי 1897, עמ’ 1, בחתימת H. כתב⁻היד, מאוסף רוזנברגר, שמור בארכיון הציוני המרכזי. כמה פסקאות מכתב⁻היד לא נדפסו ב“די ואָלט” (ולכן גם לא ב⁻Zionistische Schriften). הם נראו כנראה להרצל תקיפים ומעליבים יותר מדי, והוּא מחק אותם בהגהה, שכן אין סימני⁻מחיקה בכתב⁻היד עצמו. השארנו את גוף המאמר בצורה שנדפס ב“די ואָלט”, ושינויי⁻הנוסח והשמטות מובאים, לפי כתב⁻היד, בהערות.  ↩

  2. במאמרו Ein Tempelstreit (ויכוח בהיכל), שהופיע בראשונה ב“די ואָלט” גל‘ 2, מ⁻11 ביוני 1897. נוסח עברי של המאמר ראה מאכס נורדאו, כתבים, כרך א’, ירושלים תשט"ו, עמ' 41 ואילך  ↩

  3. במקור: “Seelsorger” (“דואג⁻לנפש”), ביטוי נהוג בתיאולוגיה הנוצרית, בייחוד הפרוטסטאנטית, ביחס לתפקידו של כוהן⁻הדת, והועבר משם לתיאולוגיה היהודית הליברלית.  ↩

  4. בכתב⁻יד נוסף כאן: mit reichen Sporteln – עם רוב הכנסות צדדיות נוספות. הכוונה לתשלומים שקיבל הרב, נוסף על משכורתו, מן הצדדים בטכסי⁻נשואין, בר⁻מצוה, קבורה וכדומה.  ↩

  5. עיתון ליבראלי ברלינאי גדול, שבעליו היו יהודים. הרצל עצמו השתתף זמן מה בעיתון זה.  ↩

  6. בכתב⁻היד מודבק במקום הזה קטע מ“ברלינר טאגאָבלאט”, המכיל את ההצהרה, עם הוראה להדפיס אותה באותיות קטנות.  ↩

  7. במקור: sogenannte Zionisten  ↩

  8. כאן חסר ב“די ואֶלט” ובפרסומים האחרים הקטע דלהלן:

    שהאדונים הרבנים הללו אין להם לב ורגש בשביל אחיהם⁻למוצא, דבר זה אינו צריך לעניין אותנו עוד. אין הם מופקדים בסינאגוגה בשביל שיהיו להם רגשות נעלים⁻יותר, אלא רק בשביל שיבטאו אותם. הם מדברים, הם מדקלמים, הם מגלגלים את עיניהם, ונוטלים שכר בעד כל זה. הם מדברים יפה⁻יותר ובאריכות⁻יתירה, בה במידה משלמים להם יותר טוב. מת אדם עני, הרי רב שכזה מתנחם עד מהרה. את דברי⁻ההספד הוא משמיע בכל החיפזון, או שהוא מוסר תפקיד זה – כפי שמתרחש בכמה מקומות – לממלא⁻מקום, שהוא יותר זול. אבל אם מת אחד, שבימי⁻חייו עשה עסקים טובים, אותה שעה אין הרב יכול כלל להשתלט על רגשותיו. אותה שעה צריך לראות את התרגשותו, לשמוע את התייפחותו הכבושה למחצה בנאום⁻האבל המזויף. הרבנים הללו עשויים להמאיס על אדם אפילו את המיתה. או קומדיות⁻החתונה שלהם, שבהן השמחה שלהם מודרגת הדרגה מדוקדקת, הכל לפי מה שהכלה היא בתו של אדם עשיר או של אדם עני. העם היהודי הטוב, המסכן, האומלל, שאתה סובל רועים רוחניים כאלה, ומפרנס אותם!  ↩

  9. במקום nicht alle Rabbiner כתוב בכתב היד: sie nicht all…  ↩

  10. כאן חסר ב⁻די ואֶלט": Wir sagen es nicht, um den vorherigen Worten die Spitze abzubrechen, sondern aus reiner Wahrheitsliebe und aus Gerechtigkeitsgefϋhl (אין אנו אומרים זאת, כדי ליטול את העוקץ מן המלים הקודמות, אלא מתוך אהבת⁻אמת טהורה ומתוך רגש⁻הצדק).  ↩

  11. מוהילבר, שמואל (1824⁻1898), רב בביאליסטוק, זקן מנהיגי “חובבי ציון” ברוסיה.  ↩

  12. כהן (Kahn), צדוק (1839⁻1905) רבה הראשי של צרפת, ממנהיגי חובבי⁻ציון שם, המקורב לבית הרוטשילדים, ליק“א ול”כל ישראל חברים".  ↩

  13. רילף, יצחק (1831⁻1902), רב במאֶמאֶל ואחר כך בבּוֹן, ציוני פעיל. נלחם בהצהרה האנטי ציונית של רבנים; ראה מאמרו ב“די⁻ואֶלט”, גל' 4, מ⁻25 ביוני 1897 (“Erklärung gegen Erklärung”).  ↩

  14. גאסטר, הרב ד"ר משה (1856–1939), חוקר בתולדות ישראל, רב ראשי של העדה הספרדית באנגליה ומראשי הציונים שם.  ↩

  15. כאן חסר בדפוס: Das Judentum wird und muss sie ausspeien (היהדות עתידה וחייבת להקיא אותם).  ↩

  16. כאן חסר בדפוס הקטע דלהלן: ולוא חמשת האדונים הללו היו מסתפקים להביע כל אחד בשביל עצמו את דעותיהם הלא⁻מכריעות, הנשענות על בערותם הידועה לגנאי. אבל הם נשענים זה על זה, הם עושים חומה, ולפי דוגמתם של האפוטרופסים שלהם בבורסה, הם יוצרים סינדיקאט ומכנים אותו איגוּד⁻רבנים, הם “הוועד המנהל של איגוד הרבנים בגרמניה”. לוּא ידענו רק, את עסקיהם (Geschäfte) של מי מנהלים הם למעשה. האדונים לא היו צריכים, לאמיתו של דבר, לשחק Conclave [אסיפת קרדינאלים קאתוליים באולם סגור לשם בחירת האפיפיור]. אנו יודעים, איך נהיה אדם לרב. רב יהודי סמכותו לא באה לו על⁻ידי מינויו, אלא הוא רוכש לו סמכות זו, או מפסיד אותה, על ידי הדרך בה הוא עוסק במשרתו.  ↩

  17. בכתב⁻היד מחוקה המלה: Herren (אדונים) ובמקומה כתוב: Leichenredner (נואמי⁻קבורה).  ↩

  18. בכתב היד מחוק: Herren (אדונים) ובמקומו כתוב: Hochzeitsredner (נואמי⁻חתונה).  ↩

  19. הכוונה לאהרון מארכוס מפודגוּרז'אָ; ראה לעיל במאמר “היהדות הלאומית של ד”ר גידאֶמן" ובהערות שם.  ↩

  20. כאן חסר בדפוס: Diesen warden spätere Commentatoren den perfiden Punkt nennen (את הסעיף הזה יכנו פרשנים מאוחרים⁻יותר הסעיף הבוגדני.)  ↩

  21. ד“ר זיגמונד מאיבאום (1844–1919), רב בברלין משנת 1881 ויו”ר איגוד הרבנים בגרמניה, נולד בהונגריה.  ↩

  22. במקום Herren שבדפוס כתוב גם כאן בכתב⁻היד: Hochzeitsredner (ראה הערה 18).  ↩

  23. כאן מחוק בכתב היד: Henn es noch eines Beweises bedurft hätte dass dieser ongress nötig sel, diese Gegner haben ihn geliefert (אילו היה עוד צורך בהוכחה, שהקונגרס הזה דרוש, יריבינו הללו הם המציאוּ אותו).  ↩

  24. כאן הושמט: Ein jeder hiess Rabbiner, der den Wegzu deneinfluss–reichen Vorstehern einer Gemeinde gefunden hatte. (כל מי שמצא את הדרך אל פרנסיה רבי⁻ההשפעה של קהילה, נקרא רב).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!