¹

(16 ביולי 1897)

הדבר החדש־ביותר בתנוּעת־היהודים הם רבני־המחאה. מאכס נורדאו כבר התווה את תו־הקלון על הטיפוס הזה בדימוי שיישאר לדורות: אלה הם אנשים היושבים בסירה בטוחה, ולטובעים, הרוצים להיאחז בשולי הסירה, הם חובטים במשוט על ראשיהם.² כזה הוא כבר טבעו של שונא־ציון התוקפני הרגיל מבין היהודים. אם נצרף עוד לתכונות אלו עמדה של “רועה רוחני”³ לעדה יהודית גדולה למדי,⁴ הרי לפנינו רב־מחאה גמור. חמישה רבני־מחאה כאלה פירסמו ב“באָרלינר טאַגאָבּלאַט”,⁵ ובמקומות אחרים את ההצהרה דלהלן:⁶

הוועד המנהל של איגוד הרבנים בגרמניה: ד“ר מאיבאום (ברלין), ד”ר הורוביץ (פראנקפורט), ד“ר גוטמן (בראָסלאו), ד”ר אוּאָרבאך (האלברשטאט), ד"ר ואֶרנאֶר (מינכן) מפרסם את גילוי־הדעת דלהלן:

"על־ידי כינוסו של קונגרס־ציונים ועל־ידי פירסום סדר־היום שלו הופצו השגות מוטעות כל־כך על תוכנה התורתי של היהדוּת ועל שאיפותיהם של מאמיניה, שהוועד החתום מטה של איגוד הרבנים בגרמניה רואה חובה לעצמו למסור את גילוּי־הדעת הבא:

1. שאיפותיהם של אלה המכונים ציונים,⁷ להקים מדינה יהודית לאוּמית בארץ־ישראל, עומדות בניגוּד לייעודיה המשיחיים של היהדוּת, כפי שהם כלולים בכתבי־הקודש ובמקורות דתיים מאוחרים יותר.

2. הדת היהודית מחייבת את מאמיניה לשרת בכל נפשם ובכל מאודם את המולדת, שאליה הם שייכים, ולסייע לענייניה הלאומיים בכל לבם ובכל כוחם.

3. אבל התחייבוּת זו אין שום סתירה בינה ובין אותן השאיפות הנעלות, שמטרתן ליישב איכרים יהודים בארץ־ישראל, משום שאין להן שוּם שייכות לייסודה של מדינה לאוּמית.

הדת ואהבת־המולדת מטילות עלינו איפוא במידה שווה את החובה לבקש מכל אלה, שענייני היהדוּת קרובים ללבם, שיתרחקו מן השאיפות הציוניות הנזכרות לעיל. וביתר־ייחוּד מן הקונגרס, שלמרות כל האזהרות והאתראות עדיין מתכננים את כינוסו."

זוהי התעודה הראויה לתשומת־לב. הרושם הראשון שאנו מתרשמים ממנה, הוא, שאין היא עשויה דווקא להרים את כבוד היהודים. הרי כל גילוי־הדעת הזה כפי שיבחין כל יהודי במבט ראשון, מכוון כלפי חוץ. זוהי אחת מן ההכרזות הנבזות והבזויות, המתחננות ביבבנות לחסד האויבים.⁸

לאשרנו לא כל הרבנים⁹ כאלה הם.¹⁰ שמות כמו אלה של הרב מוהילבר¹¹ בביאליסטוק, צדוק כהן¹² בפאריס, רילף¹³ בממל, גאסטר¹⁴ בלונדון ורבים־רבים אחרים אנו יכולים להזכיר רק מתוך הוקרה אמיתית. ואין אנו עושים זאת כאנשי־מפלגה. הציונוּת אינה מפלגה. יכולים לבוא אליה מכל המפלגות, כשם שהיא מקפת את כל הצדדים של חיי העם. הציונוּת היא העם היהודי בדרך. ומשום כך התנהגותם של רבני־המחאה היא מעשה־זוועה.¹⁵

אם רוצה מישהו לפרוש מן האומה היהודית, שממנה מוצאו, ולעבור אל עם אחר, הרשות בידו לעשות כן. אנו הציונים לא נעכב אותו. אלא שהוא נחשב זר לגבינו. ענייני־העם החדשים שלו אינם מעניינים אותנו עוד, אבל גם ענייני־העם שלנו אינם מעניינים עוד אותו. אין לו שום זכות להשמיע קולו בענייננוּ ואם פיקח הוא – גם לא ינסה לעשות זאת, כי ייתכן שיחשיד את עצמו בעיני הטבטונים, הגאלים או האנגלוסכסים, אם יהיה דואג עוד לענינים יהודיים פנימיים. אם הוא רוצה לעשות נפשות לפתרון השאלה היהודית בדרך הטמיעה, הרי האמצעי הטוב־ביותר לכך הוא: שיראה כמה יפה מקבלים אותו, כמה מלאה ההכרה שמכירים בו, כמה טובה הרגשתו במקום החדש.

אבל להיות שייכים אל היהדות, ולעשות את היהדות משלח־ידם, אם אפשר לומר כך, ועם זה להילחם נגדה – זהו דבר שכל רגש של צדק מוכרח להתקומם לו.¹⁶

בואו ונעיין, סעיף אחר סעיף, ב“הצהרתם” של חמשת האדונים. היא מיוסדת על סילוף האמת מעיקרה. חמשת האדונים טוענים, כי “על־ידי כינוסו של קונגרס ציוני ועל־ידי פירסום סדר־היום שלו הופצו השגות מוטעות כל־כך על תוכנה התורתי של היהדות ועל שאיפותיהם של מאמיניה…” היכן מצאו חמשת האדונים¹⁷ ב“כינוסו” של הקונגרס או ב“סדר יומו” איזה רמז שהוא על “תוכנה התורתי של היהדות”? אין אף מלה אחת, אף לא רמיזה קלה שבקלות על־כךְ בפרסומיהם של המכַנסים. ייתכן איפוא, כי “ההשׂגות המוטעות כל־כך על תוכנה התורתי של היהדוּת”, שהאדונים¹⁸ הללו טוענים לדעתו לאמיתו, משהו אחר אשם בהן, ולא כינוסו של הקונגרס. אגב, חמשת האדונים צחקו ודאי במלוא הפה, שעה שהעלו את האמתלה הזאת בדבר “ההשגות המוטעות על תוכנה התורתי של היהדות” וכו‘. והנה הם עוברים לסעיף הראשון. “שאיפותיהם של האלה המכונים ציונים” וכו’. “המכונים” זה טוב, “המכונים” זה אפילו טוב מאוד. יש בזה אירוניה. הפרשנים שיקומו בעתיד יכנו את הסעיף הראשון של ההכרזה הסעיף האירוני. איזה מין פרצוף־פנים יכלו לעשות חמשת האדונים הללו, שעה שהוציאו מפיהם את “ייעודיה המשיחיים של היהדות”? הרי אנו כבר יודעים, שכל דבר משתנה ומסתלף בידיהם להיפוכו. כשהם מדברים על ציון אפשר להבין בזה כל דבר, אך למען־השם רק לא ציון.

מאדם אחד מלומד וירא־שמים באמת¹⁹ נמסרה לידינו הפרכה יסודית של הסעיף הראשון הזה. דווקא מתוך כתבי־הקודש וממקורות דתיים מאוחרים־יותר מוכיח ידידנו את נכונותן של השאיפות הציוניות. אבל אנו נמנעים מלהעלות את הנימוקים הללו, שכן אין המדובר כאן בוויכוח תיאולוגי.

והנה אנו מגיעים אל הסעיף השני.²⁰ מה משמעותו של המשפט, ש“הדת היהודית מחייבת את מאמיניה לשרת את המולדת שאליה הם שייכים בכל נפשם ובכל מאודם..” וכו'? הרי אין לו אלא משמעות דילאטורית. דרך אגב ניכר, שעריסתו של ד"ר מאיבאום לא עמדה בגרמניה.²¹ רבני־המחאה של פראנקפורט, ברסלאוּ, הלברשטאט ומינכן ראוי היה להם למסור את חיבור הכתוב הזה לסופר שהוא חזק יותר בגרמנית שלו. גרמני לא היה כותב לעולם: “המולדת שאליה אני שייך”, אלא “מולדתי”, “מולדתך”, “מולדתם”. אין אדם שייך למולדת, אלא המולדת שייכת לו; לכל אחד ויחיד שייכת המולדת כולה. אבל מי שהמולדת אינה שייכת לו רע ומר לו. עדיין הוא מוסיף לאהוב אותה, פשוט משום שאינו יכול לחדול מלאהוב אותה. האהבה הזאת אינה מתבטאת במליצות נבוכות, היא כוללת נכונות לכל קרבן; אבַל אין היא מוציאה מן הכלל, שיהיו בעלי־המרץ שביניהם עושים את חשבון־נפשם ומחפשים אחר פתרון שיש בו כדי להושיע. ואין שום פלפול בתפיסתם של הציונים: שכל אדם משרת במסירות גם את מולדתו וגם את האומה, שאליה הוא שייך – כאן מלה זו במקומה היא – בשעה שהוא שואף להשכין שלום פנימי בתוך ציבור האזרחים על־ידי תנועת התיישבות נבונה ומודרנית.

אכן, בסעיף השלישי, שיכולים לכנותו: סעיף ההתחמקות, מחווים חמשת האדונים²² קידה גם בפני “השאיפות הנעלות” ליישוב איכרים יהודים בארץ־ישראל. ודבר זה מגלה פזילה קלה אבל מובנת לצד עשירים מסוימים מאחינו בני ישראל, הרוצים להביא קרבנות גדולים לטובת ההתיישבות. והנה, אנו הציונים רואים את יישוב האיכרים בארץ־ישראל כדבר שהוא אווילי יותר משהוא נעלה, אם הוא נעשה בלי ערובות משפּטיות בינלאוּמיות. הרי אנו רוצים לא רק לשלח בחיפזון את אחינו המדוכאים והנרדפים, אלא גם להבטיח את עתידם. וכשאנו רוצים להשיג את הערובות הללו, מעיזים להחשיד את רצוננו, להתקיף אותנו?

חמשת האדונים מסיימים בדרישה הנמרצת, שהקהל יתרחק “מן הקונגרס שלמרות כל האזהרות והאתראות עדיין מתכננים את כינוסו”.²³ האדונים יכולים להזהיר ולהתרות כל כמה שהם רוצים; הקונגרס יתקיים, משום שהוא מוכרח להתקיים, משום שהעם המפוזר מצפה לו בכמיהה ובתקווה, ענותם של היהודים היא ללא משל ודוגמה, כלום יאסרו עלינו להתייעץ על־כך בשקט ובחוּקיוּת גמוּרה, לעיני כל העולם כולו? איזה נוצרי ישר ימצא בכך משהו הראוי לגנאי? אם שאיפותינו לא תעוררנה אהדה, הרי שליטי העולם פשוט לא יתמכו בנו, והעמים לא יסייעו לנו במפעל־הגאולה – והצרה תישאר צרה. את מצבו של מי אנו משנים בכך לרעה? האם קיימת איזו האשמה שהיא, שעוד לא טפלו אותה עלינו לפני־כן? את נאומי השיסוי וההסתה, שהשמיעו נגדנו תשעים ותשע פעמים, ישמיעו עתה בפעם המאה. אבל גם בזה אין אנו מאמינים. יש לנו סימנים ברוּרים לכך, שהלויאליות שלנו וגילוי־הלב אינם מעוררים אי־רצון אפילו אצל יריבינו, שאנו מתייצבים לפניהם בקומה זקופה. סוף־סוף הרי סבל אנושי גדול מדבר מתוך תנועתנו, ובדבר אנושי מוצאים תמיד את הדרך אל לבם של אנשים. מי זה יתרעם עלינו, אם אנחנו, שעל־פי־רוב אין אנו מן הנפגעים במישרים, איננו עוברים בקרירות על־פני ייסוריהם של אחינו, שאין למצותם בשפת אנוש?

אבל היכן היו והווים רבני־המחאה עם מחאותיהם, שעה שיהודים אומללים, אומללים אך ורק משום שהם יהוּדים היוּ והווים בזויים, בזוזים והרוגים? עכשיו באלז’יר, ועכשיו ברוסיה, הנה בפרס, והנה בגאליציה, פה ושם ובכל מקום קינים והגה והי. ורבני־המחאה מפטפטים לכל־היותר בשעות־העיכול שלהם משהו על תעודה מסוימת; על תעודה, שהיתה ראויה להיחשב כיהירות הנבובה ביותר, אילו היתה לה בכלל משמעוּת כלשהי, שכן עמי־התרבות היו יכולים וצריכים לאסור עלינו בהחלט, שנפעל ביניהם כמיסיונרים. אם יצאה איזו תורה ממקור ישראל אל העמים, הרי היתה זאת הנצרות, וזו שוב אינה זקוקה לסיועם של רבני־המחאה.

ואילו הציונוּת, דבר זה אנו רואים כל פעם בבהירות יתירה, תהיה למשבר של מרפא ביהדוּת. הניגודים המתהווים יביאו בהכרח לידי הבהרה של עניינים מושחתים רבים, ולבסוף לידי זיכוך אופיו של העם. הכל לטובה! גם זו לטובה, שרבנים מסוימים תופסים עמדה כזאת נגד עמם שלהם. ואילו לא העלינו מכך אלא דבר זה בלבד, שהשגנו כינוּי חדש בשביל האדונים האלה, הרי גם זה יש לו ערך.²⁴ אנשים כמו מוהילבר, כמו רילף, אישים אצילי־רוח, מורמים־מעם, שלבם הנאמן נתענה בכל שנתענו אחיהם האומללים, העומדים בתוך־תוכו של העם, במקום שהוא נרדף ביותר, – הם לא נבדלו בתוארם במאומה מכל נושא־הספד בלוויה או דורש־דרשה בחתונה, עכשיו ישנה בידינו ההבחנה. ובשביל שלא יחליפו אותם עוד לעתיד עם הרבנים הטובים, נכנה מעתה את פקידי הסינאגוגה, המוחים נגד גאולתו של עמם: רבני־מחאה.