¹

(29 ביולי 1897)

ב“קווֹטרלי רביוּ”² צפה ועלתה הצעה, שעוררה תשומת־לב מסוימת. מציעים כאן לא פּחות ולא יותר אלא את חלוקתה של תורכיה! העובדה שבשעה זו, לאחר מסע הנשק המזהיר־במפתיע של התורכים נגד היוונים, משמיעים רעיון כזה מעל במה מכובדת, מתמיהה היא למדי. עכשיו, לאחר שנתגלתה חיוּניוּתה של תורכיה – לפחות במלחמה³ – לדבר על חלוקתה של הארץ הזאת לפי הדוגמה של פולין, הרי זה נראה כהעזה. משום כך גם יש רצון לראות את כדור־הנסיון של “קווֹטרלי רביוּ” קודם־כל כנסיון להטיל פחד על תורכיה. הממשלה התורכית אינה נחפזת לעשות את השלום שמשתוקקים אליו מכל צד, ורוצים אולי מצד אנגליה להוסיף אל הבקשות, העצות והדרישות, שהופנו אל השולטאן, גם איום אחד. אם לא תיכנע תורכיה לקונצרט אירופי, יחלקו אותה. אבל הססנותם של המדינאים התורכים לגבי חתימת חוזה השלום עם יוון איננה כולה בלתי־מובנת. המלחמה עלתה למנצח ביוקר רב, ולפי חוק המלחמה הקשוח, הוא תובע את הפיצוי בעד קרבנותיו. המצב רע למדי. כושר־התשלום של יוון אינו דווקא מזהיר. שני אביונים נאבקו זה עם זה, והעני־יותר צריך עוד אחר־כך לשלם. לא בנקל תיפתר השאלה. אפילו יבטיחו היוונים לשלם, לא יושג בזה הרבה. במקום שאין כלום מאבד גם השולטאן את זכותו. הואיל ואין יכולים להציע לו טובת־הנאה, מציעים לו – הפסדים. אם לא יסתגל, יחלקו את ארצו. אלה שבהשראתם נכתב המאמר ב“קווטרלי רביוּ” מתעלמים רק מן העובדה, כי דווקא מחמת גודלו של האיום הזה מוכרח השולטאן להטיל ספק ברצינותו. ועם כל עניותו, עם־התורכים מלא רוח־גבורה ללא־חת. חלוקה זו עשויה להיות הריגה גדולה, וכיצד מתארים לעצמם הללוּ את גורלם של האירופיים החיים במפוזר בקיסרות התורכית, כשיפרוץ המאבק האחרון של מלכות העותומאנים? לא, הצעת־החלוקה יש לה עכשיו מעט סיכויים לחדור ולהתקבל. מעניינת היא נשארת אף־על־פי־כן, בייחוד בשל פרט מסוים אחד בתוכנית של “קווטרלי רביוּ”. לעניין “החלוקה” מובאת בחשבון חוץ מאוסטריה ורוּסיה רק עוד אנגליה בלבד. כי באיזור הים התיכון קיימות עוד מעצמות אחרות בעלות תיאבון מבורך, כגון איטליה, שלא היתה מסרבת לגידול ניכר של שטחיה, וכגון צרפת, שאינה מן המסתפקות במועט, בכך אין החַלקן מן ה“קווֹטרלי רביו” מבחין כלל. הוא דורש בשביל אנגליה פשוט את מצרים ואת סוריה. “את זו האחרונה לשם בניית מסילת־ברזל למפרץ הפרסי, ובזה לשם דרך יבשתית קצרה להודו”. יש מעט מאוד סיכויים לכך, כי צרפת, השואפת להוציא את האנגלים ממצרים, תסכים עוד סתם־כך לוותר גם על סוריה. אילו לא היתה קיימת בחלוקה שום נקודת־מחלוקת אחרת, הרי משהו־מועט זה של סוריה היה מספיק,בשביל להבעיר מלחמת־עולם כהלכה.

ה“דרך היבשתית הקצרה להודו” – זהו הביטוי הראוי ביותר לתשומת־לב במאמר של “קווֹטרלי רביוּ”. אנגליה זקוקה לדרך קצרה זו, כמאמר הבריות, כמו לפת־לחם. תעלת־סואץ היא כבר כיום הזה, מחמת האפשרויות הטכניות החדשות, דרך מיושנת להודו. אמנם, זה מתמיה מאוד, אבל כך הוא הדבר. מדיניותה של אנגליה, המקיפה את כל כדור הארץ, יש בה השתלבוּיות של גורמים כבירים. מסילת הברזל הסיבירית של רוסיה⁴ היא מהלומה נוראה לענייניה האסיאתיים של אנגליה. מסילת־הברזל עדיין לא הושלמה, אבל אנגליה כבר חרדה מפניה, ובצדק. היא משוועת ל“דרך יבשתית קצרה להודו”. דרך זו מוליכה – ואין אחרת מוליכה להודו – על פני רוחבה של ארץ־ישראל אל המפרץ הפרסי. אבל דבר זה יודעת לא אנגליה בלבד, זאת יודעות גם מעצמות אחרות. תעלת סואץ לא הובנה תחילה באירופה כראוי – איזו נחמה למחפשי דרכים חדשות, הנתונים ללעג ולגידופים! בייחוד באנגליה התנגדוּ למפעלו הכביר של לאֶסאֶפּס. אבל כיום הזה יש להבנה הקולוניאלית של האירופיים דרגה אחרת של בגרות. כיום הזה יקדישו ל“דרך היבשתית הקצרה להודו”, הנראית תמימה כל־כך, תשומת־לב מיוחדת ביותר. היתה לנו לפני זמן קצר, בסקירת ספרו של לאֶרואַ־בּוליאָ,⁵ ההזדמנות להיווכח כי הצרפתים דורשים את סוריה, דורשים אותה במפגיע. על “הדרך הקצרה” היקרה הזאת לא תוותר שום מעצמה לאחרת. אבל אולי תגענה כולן לידי הסכמה, למסור את התפקיד של סלילת הדרך הקצרה לידי חטיבת מדינה קטנה וניטראלית, היכולה לקום בארץ־ישראל, וכבר חולשתה לא תשמש מכשול לשום צד. דבר זה יכול להיות פתרון לקשיים, לא במעט בשביל תורכיה – וביותר בשביל היהודים, שיגיעוּ סוף־סוף אל המנוחה ואל הנחלה.

ידיעה קצרה עברה־חלפה בעתונים: הקיסר הגרמני מתכונן לצאת בקרוב לירושלים.⁶ האם יש לראות את המניע לנסיעה זו ב“דרך הקצרה”? בדרך־הקצרה ביותר להודו נמצא הרבה בשביל האנושות: נחקרו חופי אפריקה, נתגלתה אמריקה, בותר מיצר־היבשה של סואֶץ. בדרך הקצרה־ביותר להודו מונח אולי גם פתרונה של שאלת־היהודים.

במאמרו של האדון פון זוּטנר⁷ בגליון הקודם שלנו הובע החשש, כי עליה של יהודים לארץ־ישראל עלולה לעורר גם שם אנטישמיות. אמנם כן – אם עליה זו תתרחש בלי ערובות שהושגו קודם־לכן. משום כך הרי מתנגדים הציונים המדיניים לנסיונם של הפילנתרופים, לשלוח לשם את היהודים העניים סתם כך. בלא הגנה מספקת במסגרת משפט־העמים אין אנו רוצים לפתוח במסע; היינו רואים זאת כניסוי המסוכן־ביותר. המעצמות שהן שותפות לשאלת־היהודים תצטרכנה להתייעץ ולהחליט, אם הן רוצות וצריכות לפתור יחד עם שאלת־היהודים גם חטיבה משאלת המזרח הקרוב. אם אין כאן דרך לכונן מחדש את השקט בכמה ארצות אירופיות ויחד עם זה להשכין סדר בארץ מוזנחת של המזרח, שעה שתקבלנה את הצעותיהן של הציונים. אכן, זאת יכולה באמת להיות דרך קצרה לכמה עניינים טובים.