¹

(29 באוגוסט 1897)

חברי־קונגרס נכבדים! כאחד מן הקוראים לקונגרס, נפל בחלקי הכבוד לברך אתכם. רוצה אני לעשות זאת במלים מועטות, שכן כל אחד מאתנו ישרת את העניין על הצד הטוב, אם ינהג חיסכון ברגעיו היקרים של הקונגרס. במשך שלושה ימים צריכים אנחנו לסדר הרבה דברים חשובים. אנו רוצים להניח את אבן־היסוד לבית, העתיד להיות בית־מבטחים לאומה היהודית. הדבר הזה הוא כל־כך גדול, שאנו חייבים לדבר עליו רק במלים הפשוטות ביותר. עד כמה שאפשר לשפוט על־כך כבר עכשיו, תימסר במשך שלושת הימים האלה סקירה על מצבה הנוכחי של השאלה היהודית. החומר העצום מתחלק פרקים־פרקים על־ידי המרצים שלנו.

נשמע ידיעות על מצבם של היהודים בארצות השונות. כולכם יודעים, אם כי אולי רק באורח בלתי־ברוּר, כי המצב הזה, פרט למקרים מועטים יוצאים מן הכלל, אינו משמח. ספק אם היינו נועדים כאן יחדיו, אילו היה המצב אחר. אחידותו של גורלנו באה בה הפסקה ארוכה, אף־על־פי שחלקיו המפוזרים של העם היהודי נגזר עליהם לשאת במקומות שונים סבל דומה. רק בזמננו שלנו נתונה, הודות לפלאיה החדשים של התחבוּרה, האפשרוּת של מסירת־ידיעות ויצירת־קשר בין המפורדים. ובזמן הזה, שהוא כל־כך מרומם בדרך כלל, רואים אנו ומרגישים את עצמנו בכל מקום מוקפים באיבה הקדומה. אנטישמיות הוא שמה המודרני, הידוע לכם יפה, של התנועה הזאת. הרושם הראשון שנתרשמה מזה היהדות המודרנית היתה אפתעה, שעברה במהרה לכאב ולזעם. מתנגדינו אולי אינם יודעים כלל, כמה העמיקו לפגוע דווקא בנפשם של אלה מאתנו, שאולי לא נתכוונו לפגוע בהם בשורה הראשונה. היהדוּת המודרנית המשכילה, זו שעזבה את הגאֶטו, זו שנגמלה מן הסחר־מכר, נדקרה בלב־לבה. אנו יכולים לומר זאת כיום בשקט גמור, בלי לעורר חשד שאנו משתדלים להשפיע על בלוטות־הדמע של מתנגדינו. אנו יודעים את חשבון נפשנו.

מאז ומתמיד היו הידיעות שבידי העולם עלינו לקוּיות בשיבוש ובסילוף. רגש ההשתייכוּת והשיתוף, שבו היו מונים אותנו תכופות כל־כך וזעופות כל־כך, הוא היה נתון בתהליך של התפוררות גמורה, שעה שהסתערה עלינו האנטישמיוּת. וזו חזרה והגבירה אותו שוב. אנו, אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ־היהודים. אנו הבנים השבים הביתה מוצאים בו כמה דברים הטעונים תיקון במפגיע;² ובייחוד שיש לנו אחים, השרויים בדרגות הנמוכות של עוני. אבל בבית העתיק מקבלים את פנינו בברכה, משום שגלוי וידוע, שאין אנו הוגים מחשבה מחוצפת, לקעקע יסודות מקודשים. הדבר הזה יתגלה בשעה שתגולל לפנינו התוכנית הציונית.

כבר הצליחה הציונוּת להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני־כן כבלתי־אפשרי הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים־ביותר. הואיל והדבר הזה אירע, בלא שיצטרך אחד משני הצדדים לעשות ויתורים שלא לכבודו ולהקריב קרבנות נפשיים, הרי זו ראיה נוספת לכך, אם היתה דרושה עוד ראיה, לעובדה שהיהודים הם עם. ליכוד כזה לא ייתכן אלא על הרקע של אומה.

והנה ייערכו גם ויכוחים על התארגנות, שכל אחד רואה את נחיצותה. ההתארגנות היא הוכחה ליסוד התבונה שבתנועה. אבל כאן יש נקודה, שחובתנו להבליטה הבלטה ברורה וחזקה ביותר. אנו הציונים אין אנו רוצים לשם פתרון השאלה היהודית מין אגודה בינלאוּמית,³ אלא אנו רוצים בדיון בינלאומי. ההבדל הזה הוא בשבילנו בעל חשיבות עליונה, ואין אני צריך להסביר לכם עוד את הדבר הזה. ההבדל הזה הוא גם המכשיר ברבים את כינוסו של הקונגרס שלנו. אי־אפשר שיהיה מדובר אצלנו בהתאגדוּיות חשאיות, בהתערבוּיות סודיות ובדרכים נסתרות, אלא רק בדיון חופשי וגלוי, הנתון לביקורתה המתמדת והשלימה של דעת־הקהל בעולם. אחת מהצלחותיה הקרובות־ביותר של תנועתנו, שבקוויה הכלליים אפשר להבחין בה כבר כיום הזה, תהא זאת שאנו נהפוך את שאלת־היהודים לשאלת ציון.

תנועת־עם כל־כך גדולה הכרח הוא לתפוס בה מהרבה צדדים. הקונגרס יתעסק משום־כך גם באמצעים הרוחניים להחיאתה ולטיפוחה של ההכרה הלאומית היהודית. גם בנקודה זו צריכים אנו להילחם באי־הבנות. אין אנו חושבים כלל לוותר על מלוא רוחב כף־הרגל מן התרבות שרכשנו לנו, אלא אנו חושבים על העמקתה הנוספת של התרבות, כפי שהיא מתפרשת בכל הרחבת־הדעת.

מלבד זה, חייהם הרוחניים של היהודים היו כידוע מאז ומתמיד פגומים פחות מהתעסקותם הגופנית. זאת הבינו אנשי־המעשה שקדמו לציונות הנוכחית, שעה שהתחילו לטפח חקלאות יהודית. על נסיונות־ההתיישבות האלה בארץ־ישראל ובארגנטינה אין אנו יכולים וצריכים תמיד לדבר אלא מתוך רחשי־תודה גלויים. אבל הם לא היו אלא המלה הראשונה, ואינם המלה האחרונה של התנועה הציונית. התנוּעה הזאת חייבת להיות גדולה יותר, אם היא צריכה להיות בכלל. עַם יכול לעזור לעצמו רק הוא עצמו; ואם אינו יכול לעשות כן, הרי שאין לעזור לו כלל. אבל אנו הציונים רוצים לעורר את העם לעזרה עצמית. עם זה אין לעורר תקוות שלפני־הזמן ובלתי־בריאוֹת. גם מבחינה זו פומביותם של הדיונים, כפי שאנו מתכוונים לערוך אותם בקונגרס הזה, יש לה חשיבות גדולה. מי ששוקל את הדברים בדעה שליווה, כבר יהיה מוכרח להודות בכך, שאין הציונות יכולה להשיג את מטרתה אלא על־ידי בירור גלוי עם הגורמים הפּוליטיים הנוגעים בדבר. הקשיים בהשגת רשות לפעולות ההתיישבות לא נוצרו כידוע על־ידי הציונות בצורתה הנוכחית. אנו מוכרחים לשאול את עצמנו, מה הן כוונותיהם של המפיצים אגדות כאלה. את אמונה של הממשלה, שאתה יש לנהל משא־ומתן על התיישבותם של המוני יהודים בקנה־מידה גדול, אפשר לרכוש על־ידי דיבורים גלויים ועל־ידי התנהגות לויאלית. היתרונות שיש בידו של עם שלם⁴ להציע בתורת תמורה, הם בעלי משקל עד כדי כך, שהם משווים לדיוּנים מלכתחילה אופי רציני מספיק. להרבות דיבורים על־כך כבר כיום, באיזו צורה משפטית ייערך לבסוף ההסכם – הרי זו התעסקות־שוא. רק את הדבר האחד הזה יש לקבוע כחוק־ולא־יעבור: בסיס יכול לשמש רק מצב של זכות משפטית ולא של סבילה שבחסד. בסובלנות וביהדות־של־חסוּת על־תנאי⁵ הרי נתנסינו סוף־סוף נסיונות מרובים למדי.

תנועתנוּ לא תהיה מבוססת על אושיות התבונה, אלא אם היא תשאף להשגתן של ערובות מובטחות במשפט־הכלל.⁶ ההתיישבות שהתנהלה עד עכשיו השיגה מה שיכלה להשיג לפי עצם אופיה. היא הוכיחה למעשה, שהיהודים מסוגלים לעבודת־האדמה, דבר שרבים היו מערערים עליו. היא קבעה את הדבר כהוכחה לצמיתות, כפי שאומר המונח המשפטי. אבל פתרונה של שאלת־היהודים היא איננה, ואין היא יכולה להיות בצורתה הנוכחית. אף היא לא מצאה, נודה בכך לעצמנו בגלוי, הד ניכר בקרב העם. מפני מה? מפני שהיהודים יודעים חשבון, ויש אפילו הטוענים, שהם יודעים זאת יותר מדי יפה. אם נניח איפוא, כי קיימים תשעה מיליונים יהודים, וכי פעולת־היישוב תצליח ליישב עשרת־אלפים יהודים בארץ־ישראל כל שנה – הרי ידרוש פּתרונה של שאלת־היהודים תשע מאות שנה. הדבר הזה נראה כבלתי־מעשי.

והרי אתם יודעים, כי המספר של עשרת אלפים מתיישבים בשנה במסיבות הקיימות הוא דמיוני ממש. במקרה של התיישבות במספר כזה היתה הממשלה התורכית מחדשת מיד את איסור־הכניסה – ודבר זה דווקא היה נכון לגבינו. כי מי שמאמין, שהיהודים היו יכולים כאילו להתגנב אל ארץ האבות, משלה את עצמו או משלה את האחרים. בשום מקום אין הופעתם של יהודים חדשים מעוררת כל־כך מהר אותות־אזעקה כמו במולדת ההיסטורית של העם, דווקא משום שהיא המולדת ההיסטורית. אף אין אנו מעוניינים לבוא לשם לפני בוא העת. כניסתם של יהודים פירושה תוספת־כוחות בשפע לא־ישוער בשביל הארץ הענייה כיום, ואף בשביל הקיסרות העותומאנית כולה. אכן, הוד־מלכותו השולטאן יודע מן הנסיון, כי הנתינים היהודים הביאו לו ברכה מרובה, כשם שגם הוא הנהו להם שליט מיטיב. קיימים איפוא תנאים, שבטיפול נבון ומוצלח עשויים הם להוביל אל המטרה. העזרה הכספית, שיכולים היהודים להציע לתורכיה, איננה מזערה, ועשויה לשמש לסילוקם של כמה נגעים פנימיים, שהארץ הזאת סובלת מהם. אם תיפתר חטיבה משאלת המזרח הקרוב יחד עם פתרונה של שאלת־היהודים, הרי זה בוודאי לטובתם של כל עמי התרבות. התיישבותם של היהודים תגרום בוודאי גם להטבת מצבם של הנוצרים במזרח הקרוב.

אבל לא רק מצד זה בלבד זכאית הציונות לקוות לאהדתם של העמים. אתם יודעים, כי בכמה ארצות הפכה המחלוקת בדבר היהודים של העמים. אתם יודעים, כי בכמה ארצות הפכה המחלוקת בדבר היהודים לתקלה חמוּרה בשביל הממשלה. אם היא מתייצבת לימין היהודים, מתקוממים נגדה ההמונים המשוסים. אם היא מתייצבת נגד היהודים, הרי הדבר מביא תכופות לידי תוצאות כלכליות קשות, בשים־לב להשפעתם של היהודים על הסחר העולמי. יש דוגמות לכך ברוסיה.⁷ ואם לבסוף הממשלה נוקטת עמדה ניטראלית, רואים את עצמם היהודים מופקרים ללא הגנה ונמלטים אל המהפכנות. הציונות, העזרה־העצמית של היהודים, פותחת איפוא מוצא מן הקשיים השונים והמשונים האלה. הציונות היא פשוט הגורם המשכין שלום. אכן, גם מזלה הוא כמזלם של משכיני־השלום בדרך כלל: היא מוכרחה להילחם יותר מאחרים. אבל אם בין הנימוקים הכנים פחות או יותר נגד תנועתנו מביאים גם את זה, שיאשימו אותנו בחוסר פאטריוטיזם, הרי טענה חשודה זו נפלה מאליה.⁸ על יציאה שלימה וגמורה של היהודים לא ייתכן לדבּר בשום מקום. אלה הרוצים או יכולים להתבולל, יישארו במקומותיהם וייטמעו. אם לאחר קביעת ההסכם עם הגורמים המדיניים המוסמכים תתחיל יציאת היהודים בכל הסדר הדרוש, הרי היא תימשך לגבי כל ארץ רק עד כמה שתרצה זו לשלח יהודים מקרבה. על־ידי מה תיפסק היציאה הזאת? פשוט, על־ידי שיכוכה ההדרגתי, ולבסוף על־ידי היעלמה הגמוּר, של האנטישמיוּת, כך אנו מבינים וכך אנו מצפים לפתרונה של שאלת־היהודים.

את כל זאת אמרנו, ידידַי ואני, לעתים קרובות. אנו לא ניעף ולא ניגע מלשנן ומלחזור ולשנן את הדברים האלה, עד שיבינו לנו. בהזדמנות חגיגית זו, עת יהודים מארצות רבות כל־כך נועדים יחדיו, לשמע קול הקריאה, קריאתה עתיקת־הימים של האומה, עלינו לחזור ולהשמיע חגיגית את אמונתנו הזאת. האם אין חייבת לכנוף אותנו תחושה של מאורע כביר, שעה שאנו מעלים על דעתנו, כי ברגע זה תקוותיהם וייחוליהם של מאות־אלפים רבות מבני־עמנו תלויים באסיפתנו זו? לארצות רחוקות, ועד מעבר ליַמי־העולם, תעבור בעוד שעה בחפזה הידיעה על התייעצוּיותינו והחלטותינו. על־כן תצא נא מן הקונגרס הזה הסברה והרגעה. ייוודע נא בכל מקום מה היא למעשה הציונות, שניסו לתאר אותה כמורא כיליאסטי: ⁹ הרי זוהי תנועה חוקית ותרבותית ומלאה אהבת־הבריות, לקראת המטרה העתיקה הנכספת של עמנו. מה שאמרו או כתבו היחידים מבינינו, אפשר היה ומותר היה לעבור עליו בלי תשומת־לב – אך לא ייעשה עוד כן למה שיעלה הקונגרס. על־כן מי יתן והקונגרס, שהוא מעתה השליט על דיוניו, יכלכל את מעשיו כשליט נבון.

ולבסוף, הקונגרס ידאב להתמדת קיומו, בשביל שלא נשוב ונתפזר בלא רושם ובלא פעולה. בקונגרס הזה אנו יוצרים בשביל העם היהודי מכשיר, שלא היה לו עד עכשיו, אך הוא הכרח דחוף בשבילו, הכרח־חיים, ענייננו גדול מדי לגבי תאוות הכבוד והשרירות של אנשים יחידים. יש להעלות אותו אל התחום הבלתי־אישי, אם נרצה שיצליח. והקונגרס שלנו צריך להיות לעד, לא רק עד אל הגאולה מן המצוקה הישנה, אלא אחר־כך בייחוד. היום אנו נמצאים כאן, על קרקעה המכנסת־אורחים של העיר החופשית הזאת – היכן נימצא בשנה הבאה?

אבל בכל מקום שנהיה, וכל־כמה שיימשך מפעלנו עד להשלמתו, הקונגרס שלנו יהיה רב־רצינות ורם, ברכה לאומללים, לשום אדם לא למפגע, כבוד לכל היהודים, וראוי לעבר, שתפארתו אמנם כבר רחוקה, אך לא תחלוף לעולם.