[פרעות ביהודי טארנוב] 🔗
מעשה⁻פרעות ביהודים בטארנוב.2 אנו מציינים אותו, כמו את האחרים, שמודיעים עליהם מכל העולם. רבים עוד יבואו אחריו.
אנו רושמים את המאורע העצוב בלא כל הגזמה; אין הוא חשוב יותר מן האחרים, ולצערנו גם לא פחות חשוב מהם.
הפעם התפרעו חיילים נגד יהודים. האם אין זה אלא אחד מן המקרים, הצצים ועולים בעיתונים מפקידה לפקידה תחת הכותרת השנונה “מעשי־חרב”? בזמנים החשוכים של ההיסטוריה, שאנו נזכרים בהם תמיד מתוך חרדת⁻לב, לא התרחשו על כל פנים הדברים באופן אחר. גוש של ימי־הביניים משתולל פראי וצמא־דם ברחובותיה של עיר מן הימים האלה, וישנו פחד, הפחד העתיק, הקם מדי פעם לתחייה. חדש הוא בעצם רק זה, שהידיעה נמצאת מיד למחרת היום בכל עתוני העולם, ושלמחרתיים כבר היא נשכחת. אפשר שכך מוכרח להיות. דעת הקהל שוב אינה מתרגשת מכך. היא קובעת את העובדה, כשם שהיא מודיעה על המולד החדש, על השלג הראשון, על חיפושית־הקיץ הראשונה. היהודים קיימים כנראה לשם כך, שמזמן לזמן יפרעו בהם פרעות. אולי זו ה“תעודה”3 שלהם שכל⁻כך הרבו לחפש אחריה.
[החרמת המסחר הזעיר היהודי בווינה] 🔗
התנועה האנטישמית הווינאית הולכת ונעשית עדינה יותר באופן ניכר, לפחות עברה לידיים עדינות יותר. עכשיו הגברות הן המנצחות על התעמולה. הגברים מושלים במועצה העירונית של העיר הטובה הזאת, ונאלצים לעתים ללכת בדרכי־פשרה, שעליהן מתבסס כל ממשל. הרי הם מוכרחים, “אם במישרים ואם בעקיפים”, לבוא במגע עם יהודים מסוימים, הם מוכרחים לעשות אתם עסקים, שבהם היהודים מתעטפים בגלימות הקפלים של חברות־מניות; אבל ידוע לכל אדם, מה חבוי מאחורי זה. אלה הם היהודים ה“גדולים”, שכפי שאפשר היה לשער מראש, אינם נפגעים הרבה. אבל הקטנים! הקטנים מסורים איפוא עתה לגברות, לגברות־הרובע האנטישמיות של זִימֶרִינְג4 ואזורים דומים. כאן מוכרז החרם על אנשי־המסחר היהודיים – שׂימו לב, החלשים, חדלי־הישע, שעסקם אינו מגיע לגודל של חברת־מניות. כך שחמתם של ההמונים מתקררת על החנווני או הרוכל המסכן ושׂבע־הצרות, שאינו משתכר בעבודה קשה במשך חודש, כמה שהיה בשבוע האחרון שיעור ההפרש בשער המנופח של מניה אחת של חברת־הטראמוואי.5
[גירוש “זרים” ממאָמאָל] 🔗
ממאָמאָל6 שוב גורשו משפחות רבות. היו אלה “זרים”7, כלומר: יהודים. הם צוררים איפוא את צרורם, הם עוקרים ויוצאים; הארץ, שבה לא עשו שום מעשה רע, שבה רק חפצו לעשות את הנסיון המחוצף, לחיות – נאסרה עליהם מכאן ואילך כמקום־ישיבה. והנה כאן עומדת שאלה אחת. האם אין שואל אותה אף אחד מן הקוראים את הידיעה, כי משפחות, מורכבות מגברים נשים, ילדים, ישישים וחולים, אנוסים פתאום לצאת מן הארץ! לאן הולכים האנשים האלה? היא השאלה. לאן?…
-
הופיע בראשונה ב“די ואָלט”, שנה א‘, גל’ 7, מ⁻16 ביולי 1897, עמ' 2–3. כתב⁻היד של שלושת הקטעים הראשונים במדור, הכתוּבים בידי הרצל, בעיפרון, על דפים תלושים מתוך פנקס, נשתמר באוסף רוזנברגר שבארכיון הציוני המרכזי. ↩
-
עיר מחוז בגאליציה המזרחית (פולין), שהיתה שייכת אז לממלכה האוסטרית⁻ההונגארית. ↩
-
במקור: “Mission”. הכוונה לדעה שהיתה נפוצה בין היהודים המתבוללים, כי עם ישראל הוטלה עליו “שליחות” (“תעודה”) לחיות בין אוּמות⁻העולם ולהפיץ את תורת האמת. בדבר דעותיו של הרצל על “התעודה” ראה גם לעיל, במאמר “יהדות לאומית” ובמאמר הבא: “רבני מחאה”. ↩
-
רובע של וינה. ↩
-
ראה לעיל, “השבוע” (10 ביוני 1897), עמ‘ 64 והערה מס’ 7 שם. ↩
-
היום עיר בתחום הרפובליקה הסוביטית ליטואניה. עד סוף מלחמת⁻העולם הראשונה היתה מאָמאָל עיר גבול בחבל הגרמני פרוסיה המזרחית. ↩
-
רובם של גירושי היהודים במאה הי“ט נעשו באמתלה, שהמדובר ב”זרים", כדי לא להפר את חוקי המדינה, שערבו לזכויותיהם של כל אזרחי המדינה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.