¹

(29–31 באוגוסט 1897)

[לפי הצעת שמואל פינלס נבחר הרצל לנשיא הקונגרס, ד“ר מאכס נורדאו לסגן־נשיא ראשון, ד”ר אברהם זאלץ לסגן שני, שמואל פינלס לסגן שלישי. הרצל, בקבלו לידיו את תפקיד היושב־ראש]²

זרם גילויי־הדעת הבאים מכל העולם הוא כל כך כביר, שהלשכה לא יכלה עד עתה להכניס בו סדר. אנו רוצים משום־כך לדחות לפי שעה סעיף זה שבסדר־היום, עד שייכון סדר כלשהו, ועוברים תחילה אל הסעיף: “מצבם הכללי של היהודים” הריני נותן את רשות־הדיבור למרצה ד"ר מאכס נורדאו.³

[לאחר נאומו של מאכס נורדאו הציע אוסקאר מארמוראֶק להפיץ את נאומיהם של הרצל ונורדאו בצורת תדפיס מיוחד. על כך השיב הרצל בתורת נשיא:]⁴

הוחלט לפרסם את הפרוטוקול הסטאֶנוגראפי כולו. אני רואה את הדפסתם המיוחדת של שני הנאומים כדבר שאינו רצוי כלל וכלל, לפי שנהא מקפחים על־ידי כך את שאר הנואמים שהרצאותיהם לא שמענו עדיין; מכל מקום אביא את הצעת מארמורק להצבעה. איני סבור, שאני רשאי להתיר דיון נוסף. אותם האדונים, שהם בעד ההדפסה המוצעת של שני הנאומים האלה, ירימו נא את ידם.

[ההצעה מתקבלת פה־אחד. לאחר הפסקה:]

הודיעו על כמה הצעות־תוספת להצעת מארמורק; אך כיון שמדובר בהן בביצועה הטכני בלבד של ההחלטה, הריני סבור, כי תניחו לוועדת־הקונגרס לסדר עניין זה סידור סופי; לעומת זאת רצוני לבקשכם, כי מכאן ואילך כל ההצעות שיוצעו – יימסרו בכתב לי או לאחד מחברי הלשכה.

הריני נותן את רשות־הדיבור למרצה על מצבם של היהודים בגאליציה, לד"ר זאלץ.

[לאחר הרצאה באנגלית של דאֶ האז על מצבם של היהודים באנגליה:]⁵

סובר אני, שאפשר לוותר על תרגום מילולי של הדברים שנשמעו עתה. הדין־והחשבון של מר דֶא האז הרי יפורסם גם הוא בדפוס, ומחמת ענייניותו למופת אין הוא מתאים לתמצית. רשות־הדיבור נתונה למר באַהאַר על מצבם של היהודים באלז’יריה.

[בסוף הישיבה הראשונה בבוקרו של יום 29 באוגוסט 1897, לאחר הדין־וחשבון של שמואל פינלס על מצבם של היהודים ברומניה והערה באנגלית מאת ס.ב. רובינשטיין, לונדון:]⁶

מר רוּבינשטיין סבור, כי מן הראוי שההרצאות השונות לא יהיו נקראות עוד בהיקף שכזה, כדי שאפשר יהיה לעמוד יותר על בירור הסעיפים השונים. אבל דעתי היא, שאם נהא מחליטים כך, יהיה בזה משום קיפוח שאר האדונים. אפשר יהיה למצוא מוצא, אם נבקש מן האדונים, שידברו בקיצור רב ככל האפשר על הנקודות החשובות ביותר. יש לקוות, שעוד נספיק היום לעשות חטיבת־מלאכה גדולה. המרצים ינצלו את שעת־הצהרים לשם קיצור הרצאותיהם. הריני מפסיק את הדיוּנים עד לשעה שלוש.

[בסוף הישיבה השניה (אחר הצהרים), 29 באוגוסט 1897]⁷

התוכנית מבשרת מסירת דין־וחשבון על הדואר שנתקבל. כמות הדואר שנתקבל היתה עצומה כל־כך, עד שאי־אפשר למסור פרטים עליו, לפי שיש כאן למעלה מ־550 מברקים, מכתבי־הסכמה, הצעות וכדומה. העצומות שנתקבלו מקיפות כ־50,000 חתימות. כל רגע מביא מברקים חדשים מכל חלקי שני העולמות, ונוטלים חלק בכך הן צפונה של אמריקה והן דרומה. מיעוטם של המברקים חתוּמים חתימות אישיות, רוּבם יצאו מלפני אסיפות, אגודות וכו'. כל הדואר הזה יסודר עד מחר, אם אפשר, ותימסר עליו הודעה מפורטת.

[בשעת הפתיחה של ישיבת־הבוקר, 30 באוגוסט 1897]⁸

גם עכשיו אי־אפשר עדין למסור סקירה שלימה על הדואר שנתקבל, רק סקירה שבקירוב, שכן בלי הרף זורם ובא דואר חדש. מתוך אומד תוכנו של זה ניכר, שבנקודות השונות ביותר שבעולם מסכימים לקונגרס. סטטיסטיקה מרופרפת העלתה, כי מתחת ל־550 המברקים והודעות־ההסכמה מכל המינים יש 6000 חתימות. ראוי לציין, כי על הודעות־הסכמה רבות מצוּיות חתימות של אגודות וכן של רבנים אורתודוכסיים, ומרוּסיה של רבנים־מטעם. מתוך שאר הארצות מיוצגים בכתבות כמה וכמה חברים מצוינים של הקהילות היהודיות. הסכמות הרבה באות מאסיפות־עם ומאגודות. על אלה נוספות העצומות, שמניין חתימותיהן ממש כביר. אתמול נקבו את המספר של חמישים אלף; אך מניין החתימות כבר הפליג הרבה למעלה מזה. בשלושה ימים אלה אי־אפשר יהיה בכלל לעבד את כל החומר הזה. בפירסום מאוחר יותר יימסר, כמה חתימות היו על העצומות ויינתנו גם שאר פרטים מדויקים יותר. ידיעות אלה ישמשו גם כחומר לעבודתה של הוועדה הסטאטיסטית.⁹ אולי יהיה מן העניין, אם אקרא כאן את נוסח העצומות שנאספו במיוחד על־ידי האגודה הגאליצית למען ההתיישבות.

"אל כבוד האדונים הצירים של אגודת ‘אהבת ציון’ לקונגרס הציוני בבאזל. אנו החתומים מטה מבקשים מכם בזה להמציא בשמנו לקונגרס הנעלה את ההצהרה הנתונה בזה, כי על סמך ערובות מדיניות־משפטיות וחומריות שהקונגרס עומד להשיג אותן, ובפרט במקרה של יישוב ארץ־ישראל מוגן במשפט־העמים, נהיה מוכנים להתיישב בארץ אבותינו.

בתוך כך הואילו נא לקבל לידיעתכם ולקבוע במקום־ויעודכם, כי על ידי הצהרה זו אין אנו רואים עצמנו קשורים באיזו צורה שהיא, ואין אנו מטילים עליכם או על הקונגרס הנעלה התחייבויות כלשהן, ורוצים אנו לראות את הצהרתנו מסורה אך ורק לצרכי אינפורמאציה. הנתונים המפורטים ביותר בעניין מצבנו החומרי ומצבנו המשפחתי רשומים כדיוקם בטורים המתאימים. ולבסוף מבקשים אנו מכם להבטיח בשמנו לקונגרס הציוני הנעלה בבאזל את אהדתנו החמה ביותר; יהי רצון והחלטותיו יהיו לטובת עמנו הנענה; יהי רצון ויזכה להניח את היסוד לתקומת האומה היהודית!"

מכל אחד ואחד, שחתם על העצומה, נגבתה תרומה קטנה. הרי שאוסף החתימות לא היה בחינם. הוועד ישתמש באלה לשם מטרות־ההתיישבות הנזכרות.

מבין המכתבים שנתקבלו אבקש לקרוא תחילה את איגרת־הברכה העברית של הרב שמואל מוהילבר מביאליסטוק.

[לאחר שהרב קאמינקא קרא לפני האספה את אגרתו של הרב מוהילבר ותרגמה לגרמנית]¹⁰

הנשיאות סבורה שפעלה ברוחו של הקונגרס, כששלחה הודעות תודה לרבנים שמואל מוהילבר וד“ר רילף, שהביעו את אהדתם לקונגרס. (תשואות הסכמה). בעניין מכתבו של ד”ר רילף, סבורני שראוי לוותר על מסירת תוכנו, מאחר שתימצא שעת־כושר לפרסמו.

[ד"ר ש. מנדלקרן (לייפציג): “כבר אתמול נתתי דעתי, שלא דובר כלום על המעשים הגדולים שעשה אֶדמונד דֶא רוטשילד בהתיישבותו. הנני סבור, כי רק הצלחתו של זה עודדה את היהדות בכללה להמשיך מה שפעל הוא כיחיד. הנני סבור כי דבר נאה היה, אילו היה נזכר מעשה זה בתחילת הישיבה, ועל כן חושב אני כי טוב יהא שנקרא קריאת “יחי” לכבודו”. על כך העיר הרצל:]¹¹

חייב אני להעיר על כך, שבהצעה זו אנו באים לקבוע תקדים לגבי שאלה חשובה; בכך אנו מעבטים דרכו של הקונגרס. צריכים אנו לבחור בין מראית־העין של כפיון־הטובה ובין הוויתור על עקרונות, שאנו חייבים עוד בדיון עליהם. לפיכך סבורני, כי נסתפק בשמיעת הנאום הזה ונעבור על פני הצעה זו אל סדר־היום. (תשואות־הסכמה).

רצוני לקרוא עוד הודעה אחרת, שיש בה עניין רב. אמנם לא נאמר במכתב מפורש, כי הוא נועד לפירסום, אך מאחר שלא נוסף לו ציוּן הסודיות, חושב אני שלא אנהג שלא־כשורה, אם אקרא את מכתבו של הרב הראשי צדוק כהן¹². (קריאת המכתב).

[לאחר שקרא ד“ר מאכס נורדאו את הצעת־התכנית, שעוּבדה על־ידי ועדת־המצע: “הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית־מולדת בארץ־ישראל מובטח במשפט”, הציע ד”ר פאביוס שאַך (קאֶלן) את החלפת התיבה “במשפט” בביטוי “במשפט־העמים”. שאם לא כן – הוא טען – ייעשה פלסתר היסוד ועיקר מטרתה של הציונות. נתעורר אי־שקט. אחרי־כן הרצל:]¹³

הפסקה קטנה זו אולי סייעה להשכין מידה מסוימת של שקט לצורך הוויכוח. סבורני כי מר שאך מקָלן שרוי בטעות מסוימת. בשביל הצעת־התוכנית נתבקשה הצורה הפשרנית ביותר ועם זאת צורה ברורה כל צרכה. אין אני פרשנה של הוועדה. אני עצמי השתמשתי בנאומי אתמול במלה, שאולי רצוי יהא לקבלה, היינו במלה “במשפט־הכלל”.¹⁴ מה שאנו צריכים, יודעים אנו כולנו, ואין צורך שנפתח בוויכוח על דברים־מובנים־מאליהם בשביל שניווכח אחר־כך, שלא היה כאן אלא ריב על מלים. ההבדל בין שאיפותינו עתה לבין העבר הוא בכך, שאנו מעדיפים בעליל את המשפט על הסובלנות. הואילו נא לא להכביד על תפקידו של הוועד הפועל על־ידי ביטוי מדוקדק אולי יותר מדי של מה שאתם חושבים. לא נאמר עדיין, שתתקבל על דעתנו גם הצעה שלא תהיה שווה יותר ממה שיש לבני־עמנו כבר עכשיו במקום שהם יושבים. הרי ההנחה־שבשתיקה היא, שאפשר יהיה לקבל רק תנאים כאלה, שיש בהם כדי לקיים את התוכנית שעלתה במחשבה והמפעמת לב כולנו. רוצה אני לשוב ולהציע, שלא להפליג בהיקפו של הוויכוח יתר על המידה. אל נא נתמסר להפלגה בדברים!

[לאחר קבלת הצעתו של ד"ר רפאל לנדאו לבחור בנואמים כלליים:]

ובכן ייבחרו נואמים כלליים. כדי שהאדונים יוכלו לפחות לקחת דברים זה עם זה, הריני מפסיק את הישיבה לחמש דקות. כמובן, ישתתפו בבחירת הנואמים הכלליים רק אותם האדונים שביקשו את רשות־הדיבור. (הפסקה).

[ד"ר קורנבּלי: “רצוני רק לשאול, אם הגבירות זכאיות להצביע או לא”.]

הגבירות הן, כמובן, אורחות נכבדות מאוד, אבל אין הן משתתפות בהצבעה.¹⁵

[לאחר שליאו מוצקין הציע ונימק את הנוסח “בית־מולדת מובטח במשפט־העמים”,¹⁶ ולאחר שתמכו ד“ר מינץ ומאכס נורדאו בהצעה המקורית וד”ר בלומנפלד הציע הצבעה שמית:]¹⁷

מונחות לפנינו למעשה שלוש הצעות: הצעתה של הוועדה, אחר־כך הצעתו של מר מוצקין, ושלישית ההצעה “לפי משפט־הכלל”. והנה ייתכן כי רבים מן הנוכחים נתפסו לאי־הבנה. האדונים מן הוועדה, מתוך שהיו חדורי רצון להביא לידי גילוי־דעת מאוחד של הקונגרס הראשון, הסכימו על המעגל ההגיוני הרחב ביותר, שהוא כולל גם את המעגל הקטן יותר; בכך לא גילו כל עיקר, באיזו מידה הם מחזיקים במעגל הפנימי ביותר, אם רשאי אני להגדיר את הדברים כך, היינו בנקודת־ההשקפה של משפט־העמים; הם נמנעו מלומר דעתם, אך לא משכו ידיהם מנקודת־השקפה זו. אם אנו עומדים, כפי שאפשר הדבר, קרובים להגשמת חזוננו יותר משמשערים, הרי ייתכן, כי טעמים מסוימים שהזמן גרמם ושעדיין אין הכרח למצוא בהם בשום פנים ויתור על נקודת ההשקפה, מצדיקים ניסוח זהיר יותר אני מאמין, כי מי שמביא לידי פתרון מהיר יותר, הוא המשרת את העניין. יחס הקולות הריהו כבר ברוּר. אבל בכל זאת תהא זאת משאלת־לב כולנו, שנקבל את הצעת המצע פה־אחד, וברוח זה הריני בא להזכיר, כי לבחירת הביטוי “לפי משפט הכלל” יהיה אולי מסכים כל משפטן. רוצה אני ליטול רשות לעצמי להציע לוועדה שתימלך על תוספת זו, שאין בה משום סירוס מצענו, ואם היא תסכים לה לערוך את ההצבעה.

[אחרי הצעתו של פאביוס שאך לחדש שוב את הוויכוח:]

הויכוח נסתיים עם בחירתם של נואמים כלליים. הצעתי שהוועדה תתכנס, כדי לעשות ראֶוויזיה ולהודיע עליה לקונגרס.¹⁸

[אחרי הצעתו של ד"ר בלומנפלד, להדפיס את המצע ואת הנימוקים לו בתורת פירוש מוסמך למצע:]¹⁹

רצוני להעיר לד"ר בלומנפלד, שלא ייתכן פירוש מוסמך כשלעצמו; אבל סבור אני שמבחינה מסוימת טמון פירוש כזה בוויכוח של הקונגרס, שכל אחד ואחד יכול לקרוא אותו ושיימצא בדין־וחשבון הסטאֶנוגראפי. – מונחת לפנינו ההצעה: הדפסת התכנית, וכן הוספת הנימוקים.²⁰

[אחרי הרצאה של ד"ר מ. י. בודנהיימר על יצירת הסתדרוּת ציונית והגשת הצעות בשאלה זו על־ידי צירים אחדים הציע דויד ווֹלפסוֹן, שתיבחר ועדה בת שבעה חברים, שאליה יופנו כל הצעותיהם של חברי הקונגרס בעניין הארגון של ההסתדרוּת הציונית]²¹

אני מבין את סדר־היום כך, שנצביע תחילה על הצעת וולפסון, ושאר ההערות יבואו אחר־כך; אני יכול לתאר לעצמי, שהצעותיה של הוועדה יהיו נוהגים בהן מנהג רע יותר מאשר בהצעות היוצאות מתוך הקונגרס.

[קריאת־ביניים: מן הראוי שכל ההצעות יימסרו לוועדה לשם מיון, כדי שאפשר יהיה לקבוע את סדר־העדיפות.]

אין אנו יכולים לנהוג בגינוני דקדקנות פרלמנטארית, משום שרק שלושה ימים עומדים לרשותנו. אם יש הצעה הסותרת את תקנון הקונגרס, הריהי נדחית, כמובן. ההצעות החופפות זו את זו, הלא מונחות לפני המרצים. אינני חושב, שנגיע לקיצור מרובה יותר, אם נביא תחילה להצבעה את עקרון מינויה של וועדה, שתגיש אחר־כך למליאה את ההצעות השונות של אנשים מתאימים.

[לאחר הערותיו של ד"ר בודנהיימר בשאלות ארגון התנועה הציונית]²²

סעיף 3 של סדר־היום מורכב משלושה פרקים.²³ החשוב שבהם הוא הפרק על ריכוז העבודה הציונית. סעיף א זה נוגע בשאלה עדינה מבחינה משפטית,²⁴ ואילו השניים האחרים נוגעים בדברים שאין בהם קושי מורכב כל־כך. אפשר גם יתעורר ההכרח לדחות סעיף זה לפי שעה עד מחר, ולהעמידו אחר־כך בראש סדר־היום. אבל שתי ההצעות ראוי יהיה לדוּן בהן כבר עכשיו.

[בפתיחת הישיבה שלפני־הצהרים ביום־הדיונים השלישי, 31 באוגוסט 1897]²⁵

עלי לוותר על קריאתם של גילויי־הדעת כאן, ולא אעכב בזה את חברי הקונגרס. נניח את גילויי־הדעת השונים באחד מאולמי־המבוא, ושם תהיה לכם אז ההזדמנות לראות בעיניכם את השפע הגדול של החומר שנתקבל. בין גילויי־הדעת שבאו אזכיר עוד רק את של הראֶווראָנד גאסטר, הרב הראשי של הקהילות הספרדיות באנגליה,²⁶ המביע בביטויים החמים ביותר את אהדתו למטרות הקונגרס.

לעניין רשימת הנוכחים שנקראה אתמול רק אעיר, כי אותם אדונים שאינם מופיעים ברשימה המודפסת או מבקשים להכניס תיקון, יפנו בנדון זה אל מר וולפסון.

[לאחר שהגיש ה. יורק־שטיינר (וינה) הצעת־אירגון בשם ועדת־הארגון:]²⁷

לא יהיה זה מיותר להדגיש, כי מה שנוצר עכשיו אין לו אלא אופי ארעי. על־ידי כל אופן כינוסו והתהווּתו של הקונגרס אין אנו יכולים לקבוע רצונם של קונגרסים לעתיד־לבוא, אלא המדובר יכול להיות רק במתן צורה, שאין לערער עליה ושתהא הולמת את רוח התקופה, לפעולות שעתיד הקונגרס לעשות בשנה הבאה. אם לא תקבלוּ את הארגוּן המוצע כמוחלט ותניחו שהוועדה תהיה נכונה לתקן עצמה ולהציע לקונגרס הבא משהו טוב יותר, תסתפקו במוצע כאן.

[לאחר הצעתו של ד"ר אֶהרנפּרייז, לקבוע שיש לכנס את הקונגרס מדי שנה בשנה:]

גם דבר זה יהיה בו לדעתנו משום כבילת הרצון לעתיד־לבוא, ואין צורך בה עכשיו. אם נחליט בסיומו של הקונגרס הנוכחי, שנתכנס בעוד שנה, יקבע הקונגרס של השנה הבאה, מתי נתכנס שוב.

[בהמשך הוויכוח:]

הריני מעיר על כך, שאם נמשיך את הוויכוח באופן זה לא נתקדם אלא עד לנקודה זו. אך הקונגרס צריך להינעל הערב. אם רוצים אתם שנסיים הכל, הריני מייעץ לכם לשקוד על קיצור מרובה ביותר.

[לאחר הצעתו של פרופסור שפירא: שמשתתפי הקונגרס שאינם צירים – מכל 20 מהם יבחרו ציר, שגם הוא יהיה בעל זכות הצבעה. ההצעה הוגשה לקונגרס על־ידי דובר ועדת־הארגוּן, יורק־שטיינר:]²⁸

צר לי, שהוועדה לא הודיעה לי עניין זה קודם. נראה שיש כאן רצון להביא במניין אנשים שהתעניינו מאוד בציונות, ואף־על־פי־כן אין מאנדאט בידיהם. אבל אני סבור, שאפשר לצאת ידי עניין זה באופן אחר. הרי יהיה ידוע זמן רב למדי מראש, מתי יהיה הקונגרס והנה יפנה הציוני האיתן בהכרתו אל הוועד [הפועל] וישאל את הלשכה, באילו תנאים אוכל להשתתף? ולשכה זו יהיו לה טפסים מודפסים בצירוף ההערה: השג לך יפוי־כוח מאת כך וכך אנשים בעלי זכות בחירה. הרי הלשכה תדע, מאין הם אותם האנשים המבקשים צירים. אילו נתקבלה הצעת שפירא, היינו מפירים בזה את עקרון הייצוג.²⁹ בכלל מדובר בכל ההצעה הזאת בשנה אחת בלבד. דבר ארעי הוא. אם הצלחנו לכנס אסיפה זו בדרכי־ארעי, הרי יוכל הוועד [הפועל] העתיד לבוא לפעול עוד גדולות מאלה. שיהיו 20 אנשים, הבאים מרוּחות־שמים שונות, בוחרים בא־כוח אחד, דבר זה נראה לי בלתי־מעשי. הניחו שאלה זו פתוחה… אם נקבל את הפיסקה המוצעת על־ידי פרופסור שפירא, יישארו תמיד אנשים רבים יושבים ביציע, ואפשר שבין אלה יהיה דווקא אחד, שיהיה לו לומר יותר מאשר לכל השאר.

[שטיינר: “הריני מבטל את הצעת התוספת”.]

הסעיף הזה יוחזר עתה לוועדה, כדי לשוות לו ליטוש משפטי מסוים. הוגשה הצעה על־ידי ד“ר בלומנפלד, וזו לשונה: “ציונים משלמים [את השקל], המשתתפים בקונגרס כאנשים פרטיים, זכאים לקחת חלק רק בהתייעצויות בלבד, אך לא בהצבעות.” רשות הדיבור למר ד”ר בלומנפלד.

הנני מעיר על כך, שנאמר כאן: “ציונים משלמים”. הזכות להשתתף תהא תלויה בכך, שאדם יהיה משלם. איני חושב, כי צורה זו נאה. אילו התכוונו לכך, היינו מתחשבים גם בקונגרס זה בציונים משלמים.

[ד"ר בודנהיימר הצביע אחר־כך על אי־הבנה נוספת בעניין השתתפותם של הציונים הבודדים בקונגרס.]

יש להצטער על כך מאוד, שכולנו הננו משפטנים, לפי שהללו מוצאים את הדברים הברוּרים ביותר בלתי־ברורים. מאחר שבעיקרו של הדבר כבר הגענו להסכמה, הרי נוכל למסור סעיף זה לוועדה. בכך יכולים אנו איפוא להרגיע את נפשנו, ואל לנו לאבד עוד זמן על כך, שכן נהיה זקוקים כל כך לשעות אחר־הצהרים. אני מעיר על כך כבר עכשיו.

[ד"ר בלומנפלד: “הריני מבטל את הצעתי.”]

סידור העניין בוועדה אינו יכול, כמובן, להיות מחייב לגבי הקונגרס. אבל תהיה לכם הזדמנות בוועדה לעורר החלפת־דעות בעניין זה, שיש לקוות כי תניח את דעתכם. עלינו לצמצם את החלפת־הדעות שלנו, נוכח חוסר־הזמן שיחול אחר־הצהרים. ד"ר בלומנפלד יש לו ספק משפטי מסוים. אם אנו נוקטים צורה מרוכזת זו של ויכוח, הרי לא נאמר בזה, כמובן, שהספק אינו מוצדק לגמרי. אנו עוברים אתה לסעיף 3. (קורא אותו.)

[פ. שאך: "בשעת ההתייעצות על סעיף 2 השמטנו את המשפט, שאדם אחד יכול לרכז על עצמו רק 10 קולות.]³⁰

לא נדרשה כלל הפרדה, ולכן המשפט הזה נתקבל. הוא נקרא ונשנה ונקרא כמה פעמים. כוונתו של חלק זה הלא היא דווקא הגנתו של המיעוט.

[סעיף 3 מתקבל בלי ויכוח. לסעיף 4 של תקנון האירגון (“הוועד הפועל”) הוגשו הצעות שונות בדבר ייצוגן של הארצות השונות בוועד הפועל. ד"ר בודנהיימר הציע 21 חברים.]

הוועדה תנסח כמובן גם את המשפט הזה בצורה סופית. הוועדה מסכימה גם היא ל־21 נציגים, ואלה ייבחרו כדלקמן: חמישה, היושבים קבע בווינה, ייבחרו על־ידי הקונגרס במישרין.³¹ האחרים ייקבעו על־ידי האיגודים הארציים וּסניפיהם. התוצאות שתוּגשנה על־ידי האיגודים הארציים, תהיינה רק מתאשרות על־ידי הקונגרס. לשם ההתחשבות בארצות השונות מונחת לפנינו הצעה זו: וינה 5, אוסטריה בלי גאליציה ובוּקובינה 1, גאליציה, 2, בוקובינה 1, רוסיה 4, צרפת 1, אנגליה 1, אמריקה 1, ארץ־ישראל 1, רומניה 2, בולגאריה וסרביה 1, גרמניה 2. יש לנו איפוא בסך־הכול 22 וצריך למחוק אחד.³²

[אחרי הצעה של איזידור שליט: “המזכיר הכללי הוא חבר בוועד הפועל ויש לו מקום וקול בו”:]³³

הנני מעיר על כך, כי הצעתו של שליט ממש מטרימה וקובעת את דרך כינונו של הוועד [הפועל]. או שאנו מתחשבים בזה במעמד המיוחד, או שאנו מכתיבים בזה לוועד מראש, מי יהיה מזכירו הכללי. איני סבוּר, ששוּם אדם יהיה מקבל תפקיד בתנאי כזה. הרי אין אנו יכולים למנות פּקיד, בלי להטיל עליו תפקיד. איני מבין את ההצעה כל עיקר.

[ד"ר קורנבּלי: “האם יהיה המזכיר הכללי מקבל־שכר, או יהיה זה תפקיד־כבוד? אם הוא מקבל־שכר, אין מקום להצעה זו”.]

ההצעה היא בשבילי נמנעוּת משפטית. כשמקבל חבר־לדעה כהונה בתשלוּם, אי־אפשר שדבר זה יהיה פוסלו וגם אין איש מעלה דבר זה על דעתו. נואיל נא רק לבחור במי שהוכיח את כושרו.

[אחרי הערה של ד"ר קורנבלי, שכל יהודי הדבק בדת, חייב להיות סוציאל־דמוקראט.]

הריני מעיר לכם על כך: לא התאחדנו בשביל לדון בשאלה זו. סבור אני, שהדבר הנכון־ביותר הוא, שאנו הננו כל המפלגות. אין אנו נמצאים כאן בתורת ועידה של מפלגה, לא נסכים שאיזו מפלגה שהיא תיטול לעצמה שליטה על הקונגרס.

[ברומברג: “אני מציע, שמתוך הוועד הפועל ייבחר המזכיר הכללי על־ידי הקונגרס, ושיהיה זה מזכיר מקבל־שכר.”]³⁴

יש כאן שוב סיבוך של שני עניינים. הרי אם אנו בוחרים מזכיר כללי, ועם זה אנו קובעים את שכרו, הרי אנו מעמידים בכך עסקן חדש בעל תפקידים שאינם מוגדרים עדיין ומקנים לאותו אדם שכר־כבוד. נראה לי נכון יותר, להפריד בין שתי השאלות. בשאלות של שכר־כבוד לעולם אין דנים ברבים. דווקא האדונים, שיזמו כנראה את הוויכוח הזה, הרי ודאי אינם רוצים למעט דמותו של אותו אדם. משום כך נראה לי נכון, להניח שאלה זו לוועד. אם לא יקיים ועד זה את תפקידו לשביעת־רצונו של הקונגרס, הרי יהיו האמצעים להחליף עמו דעות. דברים כאלה מן הראוי שלא ידיינו בהם מראש.

[ד"ר שנירר: “הצעת ברומברג אינה ברורה כל צרכה, משום שאין הוא אומר, על־ידי מי ייבחר המזכיר.”]

רוצה אני להעיר לכם על כך, כי הוועדה מציעה, שהוועד הפועל יבחר המזכיר.³⁵

[ישיבת אחר־הצהרים ביום השלישי לקונגרס )31 באוגוסט 1897). יורק־שטיינר מציע את שמותיהם של חמשת החברים מווינה לוועד הפועל. ביניהם שמו של ד“ר נתן בירנבאום. הלה מודה על ההצעה ומודיע שאינו יכול לקבל את הבחירה. שלמה שילר (לבוב) מעיר, כי הופעל לחץ מוסרי על ד”ר נתן בירנבאום, שיסרב לקבל את הבחירה כחבר הוועד הפועל.]

אני מבקש מן הנואם שיתבטא בצורה ברורה יותר. אני מבקש ממנו שיפרט, מאיזה צד הופעל לחץ על ד"ר בירנבאום, אם מצד הנשיאות או מאיזה צד שהוא של האסיפה. (תשועות סוערות. קריאות: שמות! נבלה! אי־שקט גדול.)

[שילר: שמות אינני יכול לקרוא. (רעש אדיר.) ד“ר מאלץ: ד”ר בירנבאום חייב לקבל את המאנדאט. אין אנו צריכים לשים לב לוויתוּרו. (תשואות רמות.) בלי בירנבאום לא היה הרצל, לא היתה תנוּעה ציונית באוסטריה. (תשואות הסכמה וקריאות מחאה, קריאות “סוף”).]

תבינו שבעניין זה דווקא איני יכול לנהל את הנשיאות במידת הקפדנות הדרושה. עם זאת אבקש מן הנואם לדבּר לעניין, כדי שלא יתן עילה לשלילת רשות הדיבור ממנו. (תשואות סוערות, מחאות נמרצות.) אך כדי שלא לתת מקום לשום ספק ושלא להפריע למר ד“ר מאלץ בהבעת דבריו, מוסר אני את הנשיאות לד”ר נורדאו. (תשואות סוערות. קריאות: לשלול את רשות־הדיבור!)

[בפתיחת ישיבת־הסיום בערב של היום השלישי לדיונים (31 באוגוסט 1897)]³⁶

הנני רואה כהכרח ומבקש מן הוועד הפועל להכין ולהגיש עד לקונגרס הבא תוכנית, כיצד לטפל בכספים שיתקבלוּ. אבל הנה כבר מונחת לפנינו הצעה של פרופסור שפירא. רוצים אנו לתת רשות־הדיבור לנואמים בקצת רוחב־לב, כל זמן שאין הדבר מביא לידי אובסטרוקציה. פרופסור שפירא מבקש את רשות־הדיבור.

[לאחר הצעתו של פרופסור שפירא בעניין ייסודה של קרן לאוּמית]³⁷

הוגשה הצעה מנומקת לסיום הוויכוח. סבור אני, שאין אנו יכולים לקבל שום החלטה סופית, משום שקיימות תוכניות שאין אפשרות להמשיך בוויכוח עליהן, בלי שיימסרו לבדיקה על־ידי מומחים. לפיכך אולי לא יהיה זה בלתי־נעים, אם נניח את בדיקת כל ההצעות הללו לוועד [הפועל]. אתם עתידים לקבל ידיעות על הנעשה על־ידי עבודות הוועד, ודי בזה שההצעה נודעה. הנני מעמיד להצבעה את ההצעה בדבר נעילת הוויכוח.

[מתקבלת ההצעה על נעילת הוויכוח בלי שמיעת נואמים נוספים. ליאו מוצקין שואל, בקשר לתוכניתו של פרופסור צבי הרמן שפירא על הקמת “קרן קיימת”: “הייתי רוצה רק להעלות את השאלה: האם יצירתה של קרן לאומית תלויה עוד בקונגרס הבא, או שהיא תתקיים מיד?”]

מי שרוצה למסור משהו לקרן הלאומית, יעשה כן. אם לא ירצה אחר־כך הקונגרס לקבל זאת, יועמד הכסף שוב לרשותו.

[בפתיחת ישיבת־הערב של היום השלישי לדיונים]³⁸

מונחות לפנינו עוד כמה הצעות, השייכות כנראה לדברים שכבר הוחלט בהם. אקרא אותן ואחר־כך אמסור אותן לוועדה.

הצעת ד“ר לנדאו וד”ר ואֶרנאֶר בעניין מינוּייה של ועדה לקביעת סטטיסטיקה של מקצועות היהודים, נמסרת לוועדה.

[ש. מאסל, מדבר אנגלית]

הרצל (מתרגם): מר מאסל רוצה באיחודם של חובבי־ציון ושאר אגודות ההתיישבות הקיימות עם תנועתנו. זוהי משאלה שאנו הוגים בעצמנו. אבל אינני מאמין, כי הדבר יכול להיעשות מצד הקונגרס, אלא הדרך צריכה להיות הפוכה.

[אחר נאום־ברכה של הרב ד"ר כהן מבאזל, המביע את קורת־רוחו על מהלך הקונגרס, לאחר שהוא עצמו לא היה תחילה ידיד הציונוּת, ומבקש מן הנשיאות הצהרה, מה יחסה של הציונות אל השאלה הדתית ביהדוּת]³⁹

ראשית כל מודה אני לכבוד מעלתו, מר ד"ר כהן, על הופעתו הלויאלית בתורת מי שהיה עד עכשיו יריבנו, ועל גילוי־הלב שבשאלתו, שבוודאי לא אשיב עליה בפרטיה. יכול אני להבטיחכם, שהציונות אינה מתכוונת לשום דבר שיש בו כדי לפגוע באמונתו הדתית של כל כיווּן שהוא בתוך היהדות. (תשואות סוערות.)

כתוספת לסעיף אחד של סדר־היום חייב אני להעיר הערה קצרה. במשך השנה האחרונה הגיעו אלי תלונות רבות מארץ־ישראל על קלקלות במושבות. נדמה לי שאהיה נוהג לפי רגשותיו של הרוב בקונגרס, אם לא אעמוד בפרוטרוט על התלונות האלה, אלא אשאיר זאת לוועדה, שתשיג לה הסברים מפורטים על כך. כל מהלכו של הקונגרס שלנו היה נכבד כל־כך, שאין אנו רוצים להכניס בו נימה צורמת. קיימים קשיים בכל מקום, בכל המפעלים האנושיים, כן גם כאן. הריני סבור שאני יוצא ידי־חובה כלפי התלונות האלה, אם אני מצביע עליהן.

[עם נעילת הקונגרס]

עכשיו אנו עומדים לפני סיומה הזמני של עבודתנו. עלינו להביע קודם כל תודה לעיר מכניסת־אורחים זו, שקיבלה אותנו בסבר־פנים כזה; לממשלה, שגילתה לנו סימנים שונים של אהדתה, על־ידי הקלת עבודות־ההכנה לקונגרס ועל ידי נוכחותו של נשיא הקאנטון, יועץ־הממשלה פרופסור ד“ר פאול שפייזר, במשך חלק מן הדיונים. כן חייבים אנו להודות – ודבר זה ודאי אינו עומד בסתירה להצהרה שנמסרה למר ד”ר כהן – לציונים הנוצרים, והריני מזכיר לכם שמותיהם של מר דינאן, יוזמו של הצלב האדום, הראֶוואֶראֶנד ג’ון מיטשל, הראֶוואֶראֶנד האָכלאָר מוינה, בארון מאנטויפאֶל, קולונל רוזן באָנטינק, שגם הוא השתתף בדיונינוּ, ורבים אחרים. ודאי נזכור גם את הציונים היהודים, שעמלו לפנינו במפעל הזה. השמות ידועים ועומדים לנגד עיני כולנו ויכול אני להקיף את כולם בתודתנוּ.

רבותי! לעת עתה סיימתי. הרשו נא לי עוד כמה מלים אישיות. אפשר שבניהול הדיונים נהגתי לעתים נשיאות חלשה מדי ולעתים חזקה מדי, אבל הרצון היה טוב והוצאנו משהו אל הפועל. אני חושב, שבמקומות רבים ארבו בשׂמחה־לאיד לכך, שיהיו מתרחשים פה הרבה מעשי הבאי והזאי. אני מאמין, כי הציונות אינה צריכה להתבייש בקונגרס הראשון שלה. הקונגרס היה מתון ועם זה החלטי. מה יהיו פני העתיד, אי־אפשר לומר היום. שאנו עושים משהו למען עמנו, הסובל במישרין ובעקיפין, כשאנו מתכנסים בדרך זו לדון בגורלו, בכך נודה לא רק אנחנו, אלא גם אלה שמחוצה לאולם שלנו. אם רוצים אנו לתת בידי המושפלים את המחרשה, וכי עדיין שאלה היא, אם הם מעדיפים את העבודה על־פני הדלוּת וחוסר־ההגנה? ישאלו נא אותם! אולם ביום, שבו תהיה שוב המחרשה בידו המחוזקת של האיכר היהודי, תיפתר שאלת־היהודים.