רקע
בנימין זאב הרצל
הקונגרס הבאזאֶלאי

1

(אוקטובר 1897)

בשלושת הימים האחרונים של אוגוסט 1897 נתקיים בבאזל קונגרס, שכבר עכשיו מאוחדים ידידים ואויבים בהכרת חשיבותו כמעט אחדות גמורה. זה היה הקונגרס של הציונים. השם הזה עצמו היה לפני־כן כמעט ולא ידוע כלל בציבור הרחב. בבאזל הציונות הציגה עצמה, אפשר לומר, לפני העולם הלא־יהודי, ונודע מתוך הדיונים, אילוּ הן המטרות, שהתנועה הזאת שואפת אליהן.

מי שהשתתף במקצת בחיים הציבוריים יודע, באילו אי־הבנות, קיטרוגים ודיבות מגיע כל רעיון מדיני לידי ויכוח. הדבר נובע בוודאי מכך, שבעניינים כלליים מאמין כל אדם שיש בידו לחרוץ משפט פסקני, וככל שהאדם מסוגל פחות לראות את המסקנות האחרונות. כן הוא נוהג לחוות דעה החלטית ונמהרת יותר. לגבי המתבונן במתינות בחולשות בני־האדם הרי זה מעיין נובע של בדיחות־הדעת. נוטל אדם על עצמו להקים מפעל רב־קשיים, הריהו חייב להשלים עם זכותם של היריבים לחופש השקפות. במקרה כזה משמשים לו ליוצר אף מאמציהם הרגזניים והזדוניים ביותר רק מקור של עידוד. יכול אני לומר, כי מאז אני דואג לגורלם של אחי העניים, ועיני ראו הרבה צער ועוני, לאין־שיעור יותר מכפי ששיערתי בתחילה, הרי מאמציהם העקשניים של יריבַי היה בשׁבילי המקור היחיד של הנאה. That is the humour of it2

מחוץ לבחינה זו העניין הוא מעציב. התנועה שלנו נולדה מן המצוקה, מתוך מצוקתם של היהודים בעולם כולו. אבל קודם שאמשיך רוצה אני לתת בשביל אותם הקוראים, שעדיין אינם יודעים את ה“אלף־בית” של הדבר, את הגדרתה של הציונות. ההגדרה הזאת נוסחה בספרי “מדינת היהודים” שהופיע לפני שנה ומחצה, והקונגרס הבאזלאי סמך את ידו עליה. “הציונות שואפת להקים בית־ מולדת מובטח במשפט הכלל בשביל אותם היהודים, שאינם יכולים או שאינם רוצים להתבולל במקומות מגוריהם הנוכחים”.

כשאני חוזר וקורא את המשפט הזה, שהוא כבר כל־כך שגור לי, וכל־כך תכופות ביטאתי אותו, ופעמים אין ספור הגינותי עליו – ועם זה אני מעלה על דעתי, לאילו מאבקים פנימיים עזים הוא כבר גרם בקרב היהדוּת, וכשאני רואה כיצד עכשיו, לאחר שיצא מתוך הגאֶטו, הוא מותקף מכל עבר, ממורט ולפעמים גם נגרר דרך ביב־השופכין – הריני מוכרח להשתומם על עוורונם של יצרי־אנוש. אולי ירגישו כך גם הקוראים הישרים של שורות אלו, הרי אפשר היה לחשוב לכאורה, כי דרישה צנועה כל־כך, שאינה מסכנת ואינה פוגעת בזכוּיותיו של שום אדם, לא תחולל סערות טרופות כאלה. יש לכך רק הסבר אחד המניח את הדעת: שאלת־היהודים מסעירה עוד את הרוחות גם כיום כמו בתקופות קדומות ובשנה הזאת לספירה עדיין אין בני־אדם מסוגלים לדיבור שקט וצלול על היהודים, ממש כמו במשך כל אותן שמונה־עשרה מאות־השנים, מאז הוצאו אבות־אבותינו המנצחים בשבי־המלחמה ופוזרו על־פני כל כדור־הארץ. והנה עוד יש יהודים המעזים לטעון, כי שאלה יהודית אינה קיימת כלל. לא, לא, השאלה היהודית קיימת לצערנו באמת, ומי שטעם את טעמה בגוף או בנפש, שוב לא ייפתר מן הכאב הזה לעולם. ובמצב כזה נמצאים רוב היהודים בעולם. אין כוונתי כיום, כשם שלא היתה מעולם, לעורר הלך־רוח של רגשנות כלפי היהודים. אני קובע בפשטוּת, שאנו סובלים. מאכס נורדאו אמר זאת בקונגרס הבאזלאי במלים שהכאב הנאצל וזַכּות־הביטוי שלהן אין למעלה מהם. הוא אמר: “מצוקת היהודים המוסרית מרה היא ממצוקתם החומרית, משום שהיא פוגעת באנשים מעודנים יותר, גאים יותר ודקי־רגש יותר”.3

יש להודות בלי עקיפין, כי אנו הציונים רואים את הסבל המוסרי כסבל הגדול יותר, אף־על־פי שיש לנו בכמה ארצות אחים הנתונים לרדיפות־דמים ולהתעללויות והם מקופחים בפרנסתם ובבטחון רכושם. מעשי אכזריות וסבל מכל הסוגים מוכרחים לסבול גם מיעוטים לאומיים ויחידים אחרים בכל העולם, הואיל ואנו רחוקים עדיין מאותו המצב האידיאלי, שבו יוכל כל פרט לבלות באושר את ימי חלדו בתוקף שלטון הצדק הכללי. אף אין אנו דורשים, שיהיה מצבם של היהודים דווקא טוב יותר ממצבם של שאר בני־האדם. רק אותה זכות לגנאי4 רוצים היינו לבטל, שעלינו להיות נתונים במצב מיוּחד, משום שנולדנו יהודים. כל אחד לפי מעשיו! זוהי גם אימרה שלנו, ואין אנו רואים שום דרך אחרת לכינון המצב הצודק הזה, אלא בהקמת בית־מולדת של קבע מובטח במשפט בשביל העם היהודי.

אך נדמה היה, שבראשונה יש להשיב על שאלה מוקדמת: אם קיים עדיין בכלל עם יהודי. מובן שכפרו בכך אלה, הרואים עם רק במקום שהמון בני־אדם מכונסים בשטח טריטוריאלי אחד ודרים בכפיפה אחת. כי המקרה המיוחד של היהודים מחייב גם גישה מיוחדת, וכי יש צורך להגיע תחילה להגדרה ממצה של המושג לאום, דבר זה נעלם מעיניהם של הוגי־דעות חריפי־מח אלה. אני סבוּר, האומה היא קבוצת אנשים בעלת עבר היסטורי משותף והשתייכות מוכּרת בהווה, המלוכדת על־ידי קיומו של אויב משותף. נעיף נא מבט בתולדותיהן של האוּמות ונראה אם יש ביניהן אחת ויחידה, שנתהוותה בדרך אחרת. ואם נסכים להגדרה היסטורית זו של המושג עם, קשה יהיה לערער על ההנחה, שהיהודים הם עם. יתר על כן – הם אפילו אומה בעלת כוח־קיוּם עקשני יוצא מן הכלל, שהרי הוסיפו להתקיים לאחר אבדן מדינתם ומולדתם אלף ושמונה מאות שנים של ייסורים, שאין להם משל ודוגמה.

את ההנחות האלו קבעתי עוד ב“מדינת היהודים”. כיום שוב אין אנו זקוקים לשיקול־דעת כזה, שכן במקום הסקת מסקנות הגיוניות והעלאת הוכחות היסטוריות קמה לפנינו עובדה בת תוקף וערך חדשים לגמרי: הקונגרס הבאזלאי! בקונגרס הבאזלאי גילו היהודים את לאוּמיותם לעין כל על־ידי פעולות חד־משמעיות והצהרות מפורשות. מובן, גם על כך נמצאו מערערים. כל מה שאנו אומרים ועושים, נמצאים מערערים עליו. רק לעתים רחוקות, נדמה, יקרה כדבר הזה, שיהיו אנשים כופרים בעזות־מצח כזאת בעוּבדות גלויות ונראות לעין כל, כפי שאנו רואים במקרה שלנו. הם שמים שחור ללבן, ישר לעקום והן ללאו. מי שעמד בכך פרק־זמן ממושך, נעשה מחוסן לחלוטין בפני התנגדוּת מסוג זה; בייחוד כשיש לו עסק עם יריבים, שאינם נשארים נאמנים אפילו לטענותיהם שלהם.

מן הצד הלא־יהודי אין מכחישים כלל את העובדה של היותנו עם. למסקנות הנובעות מן העמיוּת הזאת אמנם לא הכול מסכימים, אבל על העוּבדות עצמן שום אדם ישר אינו חולק.

בחלקם של יהודים נפלה הזכות היתרה, להתקומם נגד עובדה זו; יהודים כאלה ישנם, המתייצבים נגדה בכל כוחם. מדוע? יש כאן אי־הבנה מתוך פחד, ובפחדם מפליגים האדונים הללו יותר מדי. ראוי היה להם להסתפק בכך, שיכריזו – אם יתברר שיש דווקא צורך בשביל יחידים מסוימים בהכרזה כזאת –שאין הם באופן אישי שייכים, או אינם שייכים עוד, אל העם היהודי. הודיה כזאת ישמע כל אדם בכבוד, אם אופיו של המתוודה יש בו בכלל כדי לעורר כבוד; אם אינו חשוד, שהוא אומר כך מתוך נימוקים שפלים.5

אבל להעביר את כל העם כולו מן העולם על־ידי הכחשה, אך ורק משום שבני־אדם אלו אינם רוצים להשתייך אליו, זוהי מידה יתירה של זהירות וגם חוסר־ענווה בדרך ההנמקה. האדון פלוני או הגברת פלמונית אינם יהודים – מצויין! (במקרים מסוימים אף מצוין מאוד בשבילנו.) אך משום כך הרי עוד אפשר שיהיה קיים עם של יהודים.

ואילו כרכורים מבדחים עוד מכרכרים יריביה היהודים של האומה היהודית! אני מוכרח בזה להיזכר לעתים בבדיחה אחת מחיי הגאֶטו, אחת מאותן הבדיחות, אשר היינריך היינה מצא אותן משעשעות כל־כך. שני יהודים באים לפני השופט. התובע דורש תשלום בעד קדירה שהשאיל והנתבע החזירה לו כשהיא שבורה. הנתבע טוען כנגד זה שלוש טענות: “ראשית, לא השאיל לי כלל שום קדירה. שנית, שבורה היתה עוד בשעה שנתנה לי. שלישית, החזרתיה לו כשהיא שלימה”. המשל מגוחך והנמשל עצמו – עוד הרבה יותר. מצחיק הדבר, כשיהודים יחידים אומרים: “ראשית, אין היהודים מהווים אחדות לאומית.6 שנית, חייבת היהדות למלא שליחוּת בעולם.7 שלישית, אין אנו אלא פאטריוטים, שכל מאווייהם אינם נתונים אלא למולדתם המיוחדת.”

אל"ף. היהודים אינם מהווים אחדוּת לאוּמית? אם כן, הרי גם השולל אינו מוסמך להביע אלא את דעתו האישית בלבד, שמשקלה לגבי האחרים אינו אלא כמשקלו האישי של הדובר היחיד הזה.

בי"ת. היהדוּת יש לה שליחוּת. אם כן, קיימת בכל־זאת אחדות לאוּמית? שכן היהדוּת, שלפי סברה זו מצב־הפזורה הכרח הוא לה, הרי אין לה קיום אלא בבני־האדם הנושאים אותה. התוכן הרעיוני של היהדות הרי הוא בלתי־תלוי בנושאים החיים, הוא גלום מזמן ברעיונות מוסריים ובכתבים נצחיים, שהם נחלת האנושות התרבותית כולה. ולפי זה אפשר שהיהודים מרגישים בנפשם, כי תעודתם היא להיות מאלפים ומדריכים לכל העולם כולו? אין זה נכון. אילו היה הדבר כך, היה בו משום התייהרוּת מגוחכת ומבחילה כאחת. יהירות זו ייתכן שהיא מנת־חלקם של יחידים; כלל־היהודים ודאי שהוא חופשי ממנה. אין אנו רוצים אלא לעבוד שכם־אחד עם העמים האחרים בהבאת זמנים טובים יותר לכל בני־האדם. החלום הזה גדול למדי.

גימ“ל. הנימוק הפטריוטי. אנו הציונים יש לנו ההרגשה, שאנו פועלים לטובת ארץ־מגורינו, שעה שאנו מסייעים להעברתם המסודרת של בני־אדם מיותרים, המעוררים אי־שביעת רצון והם עצמם אומללים עד־היסוד. בארצות מסוימות פירושו של הדבר הזה הוא לא פחות ולא יותר מהשכנת שלום בין האזרחים. האם זו היא פעולה בלתי־פאטריוטית? ומי הם נציגיה, הסוערים לעתים בחמת־זעם, של הטענה הזאת? ראש הלוחמים לפטריוטיות באנגליה הוא הרב הראשי בלונדון האדון אדלר,8 יהודי גרמני. את תורת הפטריוטיות הפּרוּסית מלמד ד”ר מאיבאום,9 איש הונגאריה. ובזמן האחרון נצטרף למחאה בתורת בלגי גם רבה הראשי של בריסל, מר בלוך, שאם נדון לפי שם משפּחתו אינו לא פלמי ולא ואלוֹני.

לגבי ארצות אחדות יש לה לציונות ערך כגורם מונע. קיימים כיום שני נאות־מדבר בתוך העולם האנטישמי: אנגליה והונגריה. אבל בהונגריה כבר דנו בכובד־ראש בהצעה לסגור את הגבול בפני הגירת יהודים אומללים מגאליציה ומרוסיה. ואנגליה תהיה אנטישמית מחר אם יוסיפו מהגרים יהודים מסכנים להופיע באיסט־אֶנד הלונדוני, ובו־בזמן יתרבו ארמונותיהם של עשירי היהודים מסביב להייד־פּארק באופן בולט. גם באנגליה ובהונגריה הגיעה השעה, השעה האחרונה, שנכיר בקיוּמו של הכרח להטות את היהודים למקום אחר. והנה קצתם מאלה שמצבם החמרי מבוסס ואולי אף כולם, היו ודאי נוטים להסכים להצעתנו בדבר התיישבותם של כוחות־העם הפּרולאַטאריים; אלא שאסור לדעתם לדבר על ערובות מובטחות במשפט הכללי, דבר זה עלול לעורר אי־אמון כלפי פאטריוטיותם של אלה הרוצים להישאר.10 איזה אדם בר־דעת וכנה יראה משהו רע בכך, שבשביל תנועה עממית כל־כך גדולה באים לדרוש בראש־וראשונה ערובות בטוחות במשפט־העמים? למשמעתה של הציונות כבר סרים כיום המוני־עם גדולים מתוך מסירות־נפש אבל רק בתנאי אחד – שלא נוותר על שאיפתנו לבסיס משפטי־חוקי. ויתור על עקרון זה עשוי לבטל כהרף־עין אחד את כל סמכותם של המנהיגים, והמוני־העם עצמם, שכבר נתלכדו בהכרתם הלאומית, עשויים לחזור ולהתפורר מיד לאבק־אדם. מאלפת מאוד מבחינה זאת היתה העובדה בקונגרס הבאזלאי, שדווקא נציגיהן של שכבות־העם הרחבות התנגדוּ בחריפות יתירה לכל נסיון לצמצם את עקרון הערובות המשפטיות־הגלויות. ועדת־הניסוח הציעה את הנוסחה של “בית־מולדת מובטח במשפט”. כנגד זה הושמעה דרישה סוערת, שיש לנסח “מובטח במשפט־העמים”. ולא הסכימו אלא לנוסח־הפשרה: “מובטח במשפט הכלל”. תוכנו הפנימי של מאבק־המלים הזה הוא הרצון להבליט, שהקונגרס שואף לא לרכישת אדמות, אלא לרכישת ארץ11 בשביל האומה, והרצון להבליט דבר זה בבהירות כל־כמה שאפשר, בלי לפגוע ברגשותיהם של שליטים ושלטונות חוקיים מסוימים.

אדמות יכולים אנו לרכוש בדרך פרטית בכל מקום בעולם ובכל שעה. דבר זה אינו מעניינם של הציונים כלל. יסוד הקניין הפרטי אינו מעלה ולא מוריד במקרה שלנו; הדבר יבוא לאחר־מכן, עם הצלחת תנועתנו, כשיופיעו על פני השטח ספסרי הקרקעות. עיניהם של הציונים נשואות למשפט־העמים הגלוי בלבד. בכך הם מבקשים את הפתרון לצרה הנושנה. אילו רציתי להביע זאת בצורה של פּארדוכס, הייתי אומר: ארץ, השייכת לפי משפט־העמים הגלוי לעם היהודי, אף־על־פי שכל שטחיה עד החלקה האחרונה שייכים ללא־יהודים לפי הרשום בספרי האחוזה, יש בה פתרון לשאלת־היהודים לעולמי־עד. לעומת־זה גידולו של הרכוש הקרקעי הפרטי הנמצא בידי היהודים מעורר בכל מקום את האנטישמיות. כאן גרעינה של כל השאלה. הרבה פעמים נשמעה הטענה כי הכיווּן הציוני שאני מייצג אותו אינו אלא מה שכבר ניסו הבארון הירש12 ואחרים לעשות, כדי להפוך את הפּרולאֶטארים היהודים לעובדי־אדמה. אבל אני מאמין, כי בכל זאת זה משהו אחר ושונה מזה. הירש וחובבי־ציון13 ניגשו אל השאלה מבחינת הקניין הפרטי, בשעה שאנחנו, הציונים המדיניים, רוצים לתפוס את העניין הזה מבחינת המשפט הגלוי.

אם אין אני מוכה בסנוורים, הרי אין בכך לא שגעון־גדלות ולא שום כוונה מנוגדת לחוק. אין זה אלא הנסיון לטפל בעניין הגדול הזה טיפול המתאים לו. וכבר בהופעתנו הפומבית נתונה ההוכחה, שאין לנו שום כוונה לפגוע בחוק או במוסר. אנו ערכנו בבאזל כנס לעיני כל העולם, וכאן הגיעוּ תודעת־העם ורצון־העם לידי גילוי בביטויים, שהיו מזעזעים לפרקים. לבאזל נהרוּ יהודים מכל הארצות, מכל הלשונות, מכל המפלגות, מכל הצורות של האמונה הדתית. היוּ שם למעלה ממאתיים נציגים של העם היהודי, רוּבם היו שליחיהם של מאות ואלפים. הצירים מרומניה בלבד הביאו אתם יותר מחמישים אלף חתימות של שולחיהם. מעולם לא היה מפגש ססגוני יותר של דעות בחלל כל־כך מצומצם. אבל בכל גוף מתייעץ אחר היתה בוודאי מלחמת הדעות חריפה יותר מכפי שהיתה כאן. כאן נועדו ביחד אנשים המתנגדים זה לזה בחריפות בהשקפותיהם הפילוסופיות והדתיות, המדיניות והכלכליות, אנשים המכירים זה את דעותיו של זה ואינם מעלימים אותן. קיצורו של דבר, המפלגות, הקיימות בכל עם, ושאינן מפריעות לשגשוגה של האומה, אלא מסייעות לה. אבל בבאזל נדחו כל הניגוּדים, כאילו הוסכם בין האנשים מראש, כי ברגעים הגדולים, שבהם קמה האוּמה לתחיה, לא יהיה עוד סוציאלי ליבראלי או שמרני, לא יהיה עוד חפשי־בדעות או חרד, אלא יהודי בלבד. אנו כולנו, שהלכנו לבאזל בשביל להתייעץ בדבר פתרונה של שאלת־היהודים, כולנו היינו מופתעים, נדהמים, שעה שהתרחש כאילו מעל לראשינו איזה דבר, שלא שיערו כמותו לעצמה כזאת ולשפע כזה: אחדות־הלבבות בתוך היהדוּת! היינו גם נרעשים מדי, משנוכל מיד לתת לעצמנו דין־וחשבון מדויק על כך.

הרב של באזל,14 שלא היה חבר בקונגרס, אלא נכח בדיונים בתור משקיף, ביקש בישיבה האחרונה את רשות הדיבור כדי להצהיר חגיגית, שהיה מתנגד חריף של הציונוּת ועכשיו הוא חוזר בתשובה. ואותו אדם ישר־לב, שרחשנו לו כבוד גם קודם לכן, בעודו מתנגד לנו, נעשה מאז שליח וכרוֹז לתנוּעתנוּ.

אפילו השומעים הקרירים, הזרים, וגם אלה שבאו בכוונה ללגלג, נרגשו ונרעשו – כפי שנודע לנו לאחר מכן – ממה שנתרחש. ומה היה זה בשביל עצמנו, מה הרגשנו אנחנו, עת האוּמה הנולדת־מחדש פּקחה את עיניה בפעם הראשונה? גברים ישישים לבני־זקן התייפחו מרה. בעיניהם של הצעירים נתלקחה רצינות גדולה.

אבל אין ברצוני לדבר על ההרגשות שלנו.

ג’נטלמן יהודי אחד פּירסם ב“טיימס, כמה הערות נחפזות על הקונגרס הבאזלאי. אילו היה בבאזל, אולי היה חוסך לעצמו דיבורים אוויליים אלה. הוּא חיווה דעתו, בין השאר, שהקונגרס לא היה אסיפה לאומית כהלכתה, משום שמוסדות־צדקה מסויימים וועדי־קהילות לא היו מיוצגים. הם לא היו שם? כן, הרי לא הזמנו אותם. מה לנו ולכל אלה ועדי־הקהילות, מוסדות־הצדקה ומועדוני־הפּיקוויקים15 היהודיים הידועים? שולח־המכתב הטוב של ה”טיימס" פשוט לא הבין אותנו. אין הוא יודע, תחיית האומה מה היא. הוא לא הבחין בכך, שבלא מסיבות־ערב מהודרות, ובלא אוסף־תרומות כבר התחלנו לכונן את היהדות על יסודות חדשים. אין כאן המקום לדבר על חיי־הקהילה היהודיים ועל גידולי־הפּרא שלה. גיוליי האווילות, התהדרוּיות־השוא והסילופים המגוחכים המצויים בחיים אלה, אינם יכולים לשמש נושא לדיוננו כיום הזה.

הרבה מכל זה נראה מגוחך או מכוער, אם אין מתבוננים בו מתוך רחמים ומנסים להסבירו מתוך תהליך־התהווּתם של הגופים האלה. תפקידם של העשירים בתוך הקהילה, סתגלנותם של כוהני־דת מסוימים, השאיפה המפוקפקת לאחד את המסורת הישנה עם חיקוּי מוגזם של מינהגי הארץ, הקבצניוּת המחוצפת של דלי־האמצעים – לכל זה מוצא האיש הבקי בהיסטוריה הסברים מלאים סלחנות, אבל גם אם אין בלבנו כעס על הקהילה, הרי אנו רחוקים מאוד מלקבל השפעה ממנה. הציונות מקימה קהילה אחרת של היהדות, חדשה, גדולה יותר, אחת ויחידה, וכן שיטת־ייצוג אחרת.

16קיימת גם יהירות מערב־אירופית מסוימת, המתייחסת אל היהודים בארצות האחרות כמו אל יצורים נחשלים ביותר.

תמיד נחשב בארבאר מי שאין מבינים אותו. Earbarus hic ego sum quia non intelligorulli.17 וכך מתארים לעצמם את היהודי המזרח־אירופי כמין קאליבּאן.18 איזו טעות! בשבילי, אני מודה, היתה הופעתם של היהודים מרוסיה המאורע הגדול ביותר של הקונגרס. כבר עמדתי זמן מסוים בקשרי־מכתבים מרתקים עם רבים מהם, גם נערכו אצלי ביקורים שונים, שעוררו בי עניין. אבל נזהרתי מלתאר לעצמי את דמותם של ההמונים לפי אנשי־התרבות האלה. רק את הידיעות על הכושר הגופני והחשק לעבודה של השכבות היהודיות העניות ברוּסיה קיבלתי כאמיתיות, ומוכרח הייתי לקבל אותן כאמיתיות, הואיל ונראו מהימנות בהחלט ואוּשרוּ על־ידי כל עד־ראייה, שראה את היהודים הרוסיים העניים בעבודתם בבתי־מלאכה או בעבודה חקלאית. בתחנות־הנסיון, הפילאנטרוֹפּיוֹת המכונות “מושבות”19 הרי חריצותם של הפועלים והעובדים הבלתי־מקצועיים האלה היא אחד היסודות של תוכניתנוּ. שכן בחלקם של אלה נופל התפקיד, לבצע את עבודת־התרבות הראשונה בארץ השוממה. הם רוצים להיות ויהיו המַפרים הראשונים של אדמת־הבוּר. אבל מעולם לא תיארנו לעצמנו אחרת, אלא שהם יהיו זקוקים לעזרתנו ולהנהגתנו הרוחנית שלנו. והנה צפה ועלתה לפנינו בקונגרס הבאזלאי יהדוּת רוּסית, שבעוצמה תרבותית כזאת לא פיללנו לה. אין זה קאליבאן, אלא פּרוֹספֶּרוֹ.20 כשבעים איש מרוסיה הופיעו בקונגרס, ואנו יכולנו לומר בוודאות, שהם מייצגים את דעותיהם ואת רגשותיהם של חמשה מיליוני היהודים ברוּסיה.

ואיזו חרפה היא לנו, שהאמנו כי אנחנו מעוּלים מהם. כל אלה הפרופסורים, הרופאים, עורכי־הדין, המהנדסים, החרשתנים והסוחרים, יש להם רמת־השכלה שבוודאי אינה נמוכה מזו של המערב־אירופּיים. הם מדברים וכותבים בממוצע בשתיים או בשלוש לשונות־תרבות חדישות, וכי כל אחד מהם בוודאי מוכשר במקצועו – דבר זה אפשר לשער על־פי התנאים הקשים של מלחמת־הקיום, שבה הם צריכים לעמוד בהם בארץ־מגוריהם. בדיונים הפומביים של הקונגרס נמנעו בכוונה מלהתבלט יתר על המידה, משום שיש הכרח להתחשב בעוּבדה, שמטרותיה ומגמותיה של הציונות עדיין אינן ידועות בעולם במידה מספקת. אפשר היה שיתעורר רושם מוטעה, או שאנשי־זדון יעוררו אותו בכוונה תחילה, כי בבאזל מטכסים משהו נגד המשטר הקיים. הרוסים הוצרכו משום כך להטיל על עצמם הסתייגות מסוימת, עד שיתיישרו ההדוּרים בשטח הזה, וכל נואם ונואם, מכל ארץ שהיא, גילה התחשבות למצב הזה. כיום כבר מותר להניח בוודאוּת, שהממשלה ודעת־הקהל ברוסיה יש להן הסברה מלאה בעניין הציונוֹּת. העיתונים הרוסיים טיפלוּ בקונגרס מתוך תשומת־לב.

אבל אם הציונים הרוסיים שלנו לא השתתפו בדיונים הפומביים אלא השתתפות צנועה, הנה הכרנו אותם בשיחות הפרטיות ולמדנו להעריכם. אם אנסח את הרושם הזה, שהיה חזק ביותר, במשפט ממצה אחד, אומר: יש להם אותה האחדות הפּנימית שאבדה לרוב היהודים האירופיים. הם מרגישים את עצמם כיהודים לאומיים, אבל בלי יוהרה לאומית מוגבלת ומחוסרת סובלנות, שאמנם גם קשה היה להבין אותה במצבם הנוכחי של היהודים. אין מענה אותם המחשבה שיש להתבולל, מהותם היא פשוטה ולא קרע־שבנפש. היהודים הרוסיים האלה נותנים בכל מהותם את התשובה על השאלה הקנטרנית ששואלים אותם פטפטנים עלובים לעתים קרובות: אם הלאוּמיות היהודית לא תביא עמה כתוצאה בלתי־נמנעת את ההתרחקות מן התרבות האירופית? לא. האנשים האלה הולכים בדרך הנכונה בלא חיטוטים יתרים, אולי גם מבלי שהרגישו בכך קושי בזמן מן הזמנים. אין הם מתבוללים בשום אוּמה אחרת, אבל הם שקוּדים ללמוד את כל הטוב מכל העמים. כך הם מצליחים להיות זקופי־קומה ואמיתיים. והרי אלה הם יהודי־גאֶטו, יהודי־הגאֶטו היחידים, שעוד ישנם בימינו. לאחר שראינו אותם, הבינונו, מה נתן לאבותינו את הכוח להחזיק מעמד בתקופות הקשות ביותר. בדמוּיות אלו נתגלתה לנוּ ההיסטוריה שלנו במלוא ייחוּדה וכוח־חיוּניוּתה. אנוס הייתי להרהר בכך, שבזמן הראשון היו טוענים כנגדי לעתים קרובות: רק את היהודים הרוסיים תוכל לרכוש לעניין הזה. אילו אמרו לי כיום שוב דבר זה, הייתי משיב: זה מספיק![120]

אף־על־פי־כן, אין זו בשום־פנים תנועה מזרח־אירופית בלבד. הציונות יש לה נאמנים שלה בכל העולם כולו, וכלשון המקרא הם באו מארבע כנפות הארץ – לבאזל אל הקונגרס.

ומה פעלנו באסיפת־הפזורים הזאת? האם לא נתאספנו אלא בשביל לבכות, לשאת נאומים ולשמוע נאומים? אני מאמין, בבאזל גם פעלנו משהו.

בעתיד, כשיתבוננו בתנועה שלנו ממרחק היסטורי, בלי הכעס והלעג של היום החולף, אולי יודו בהגיון של התנהגותנו. בשביל להגיע לידי בית מולדת מובטח במשפט הכלל, חייבים היינו קודם־כל לתת לעמיוּת שלנו להופיע לעיני העולם. אם העם ישנו הרי הוא משיג לעצמו את שטח האדמה שהוא זקוק לו. סבור אני, שהתהליך לא היה שונה מזה גם בימים קדומים, שעה שקבוצת אנשים הוכרחה לבקש לה חבל־ארץ להיאחז בו. אנו עושים זאת בצורות של ההווה, זהו כל ההבדל. אנו מתאימים את תנועתנו לצורות הכלכלה והתחבורה של זמננו. אנו זוכרים תמיד, כי אף־על־פי שהרעיון שלנו הוא עתיק ופשוט, הרי אנו יכולים וגם חייבים להיות מודרניים בביצועו. הידיעה על תנועתנו אינה מופצת עוד על־ידי רועים נודדים או דייגים שהסערה טלטלה אותם למרחקים, אלא היא הומה בחוט־החשמל על־פני היבשה והים ומהמה במאות אלפי הגליונות של עתונות־העולם. דינים־וחשבונות מישיבות שיחות עיתוניות, דברי מלל שונים וגם – קאריקאטורות נושאים את רעיוננו למרחקים. וכך יהיה גם להבא, כשנצעד קדימה ונעבור מדיונים למעשים. ביום שנקבל לידינו את הארץ, שאנו זקוּקים לה, נתחיל מיד למלא אותה תרבוּת, מסילות־ברזל, קווי־טלגראף וטלפון, בתי־חרושת, מכונות, וקודם־כל נכניס בה אותם תיקונים סוציאליים, שכל אדם מתורבת נכסף אליהם בימינו בדיוק כמו למהירות התחבורה, לטיפוח האָמנויות והמדעים ולנוחיות החיים. דבר זה צריך בעצם להסביר רק לאנשים תמימים ביותר, הרי הוא מובן מאליו על־פי השכל מן המסיבות הקיימות. במקום שמצויים בני־אדם, שם מצוי הכל. להביא את בני האדם לידי תנועה, זאת היא המשימה. את הכוח הזה גילה כבר עכשיו רעיוננו ויוסיף לגלות אותו יותר ויותר. המהירות שהושגה מן ההכרח שתלך ותגדל, ונוסף על־כך יפעל כאן הכוח המושך של ההמונים המכונסים.

לפעמים הייתי רוצה להימצא מחוץ לתנוּעה, לא רק מחמת הצרות שגורמים לי, אלא מתוך סקרנות, כי אני מתאר לעצמי, שתנועתנו מהווה למסתכל מבחוץ מחזה מרהיב־עין. את המומחה למשפט־המדינה צריכה היא, לדעתי, לעניין באופן יוצא מן־הכלל. אם תצליח ואם לאו, הרי היא ניסוי מודרני, המספק חומר להבנת חיי־הנפש של ההמונים, שעדיין לא נחקרו כל צרכם, והוא מראה את הרצון המכוּון לחוק ולסדר תוך כדי התהווּתו. כלום אין זה אחד מאותם הרגעים, שבהם ניתנת לאדם, חלף יגיעו ודאגותיו, ההזדמנות להתבדח למראה האווילות האנושית – שעה שהתנועה שלנו, הרוויה ממש כיסופים לחוּקיוּת, מוצגת כתנועה של מקעקעי משטרים? האם אין זה מצחיק ביותר, כשמחליפים אותנו בסוציאל־דאֶמוקראטים, משום שאין אנו עיוורים כלפי דרישות הזמן?

אבל המומחה למשפט־המדינה יתעניין במיוחד לראות, כיצד בוראה לה הציונוּת בהדרגה את מוסדותיה הנבדלים. צרכיו המיוחדים של העניין הזה הולידו דרך־פעולה מיוחדת. עדיין לא הגיעה השעה להסביר את הדברים לפרטי־פרטיהם. המראה מחצית־מלאכה, אינו רואה סימן ברכה. כבר קיימות אי־הבנות מספיקות מסביבנו, ותינוקות עם טיפשים אינם יכולים לתפוס, כיצד יוכלו אנשים לדור בבית, שהם רואים רק את חומות המסד שלו עולות מן האדמה.

רבות מפעולותינו נעשות כמובן בעת ובעונה אחת, ועלינו להיאבק עם מכשולים רבים. את מנהרת מוֹן־סָאני21 קודחים משני העברים, ועד הרגע האחרון שבו אורה ואורה ייפגשו, מטרידה את האנשים הדאגה, אם הקודחים מזה ומזה נמצאים באותו מפלס עצמו. גמרנו בלבנו לעמוד בלא רתיעה. בהסרת כמה מכשולים חייבת לעזור לנו דעת־הקהל בעולם כולו. הרי אנו מפלסים נתיב חדש לשגשוגם של בני־אדם.

רבים ושונים הם הקשיים הדיפולומאטיים. קודם־כל יש להחדיר בציבוּר הרחב את ההכרה, שאנו פותרים חלק ניכר של בעית המזרח, שעה שאנו מגיעים לידי חתימת אמנה עם ממשלת הוד־מלכותו השולטאן בהסכמתן של המעצמות. הופעתם של היהודים בעלי התרבות האירופית במזרח תגביר בלא־ספק גם את בטחונם של הנוצרים היושבים שם או הבאים לשם, כשם שהיא תגרום להטבת המצב בקיסרות העותומאנית מכל הבחינות. כיצד? יאמר מי שיאמר כלום צריכים אנו לחזק משטר, שבחסותו נעשו מעשי האכזריוּת הבלתי־נשכחים של השנים האחרונות?22 מי שטוען כך, נדמה לי, אינו מכיר את התורכים. לפי טבעם יש בהם אדישות וטוב־לב, אלא שלפעמים הם פורצים בצורת מעשי־אלימות חמוּרים. הארץ ויושביה מתרוששים יותר ויותר, ומה שרוצים לראות כהתפרצוּיות של הפאנאטיזם, אפשר שייראה בהסתכלות מקרוב כביטוי פרוע לרוגז הרווח בין האוכלוסים על מצבם הרע שלהם. למעשה, דווקא המושלמים, לפחות אלה היושבים כעת בתורכיה, סובלניים הם ביותר לגבי אמונתם של אחרים. יודע אני, שדברי אלו יעוררו אי־רצון בלב אי־אלו אנשים באנגליה,23 שיש להם דעה קדומה בנידון זה; אבל מה שאני אומר נובע מתוך הסתכלוּיותי שלי בשעת מסעי במזרח ומתוך ידיעות מהימנות שנמסרו לי. מצבם של התורכים רע, וכדרכם של ילדים ואנשים תמימים הם מטילים את האחריות לכך על הכל, רק לא על עצמם. אם נסייע בידי האנשים הפשוטים האלה להיטיב את מצבם החמרי, אם נביא אליהם את השפעתם של חיי־התרבות המודרניים, אם נעזור להם בדרך שלום להכניס תיקונים במערכת־המינהל המוזנחת שלהם, לא יהיה אצלם עוד בעתיד מקום להתפרצוּיות כאלה.

העניין שיש לה לממשלה התורכית, לבוא לידי הסכם עם היהודים, נראה לפי זה ברור. אבל משום־מה תהיינה ממשלות אחרות מעוניינות לסייע להקמת קהילייה יהודית מובטחת בערובות לפי משפט־העמים? מידת העניין שתמצאינה בכך המדינות שונה בכל ארץ וארץ, אך הוא קיים באיזו צורה שהיא בכל מקום. זהו ההכרח להטות מן המדינות זרם של אוכלוסיה אומללה, שנואה ונדחפת על־ידי כך יותר ויותר לצד הייאוש; אוכלוסיה שהיא מושלכת באי־מנוחה על־פני כל כדור־הארץ ומוכרחה משום כך ליפול בחלקן של המפלגות הקיצוניות. הממשלות וכל ידידי המשטר הקיים אי־אפשר שיסתייגו בפני ההכרח, שיש בידם לשכך סוג־אדם זה, הנדחק על־ידי מצוקתו המרה לקעקוּע המשטר, ומחמת פיזורו אין הוא בלתי־מסוכן, והדרך להרגעתו היא תמיכה בפתרון המוצע על־ידינו. זה הוא בלי ספק הקו המזעזע ביותר בטראגיקה הלאומית שלנו, שעַם היהודים, השמרני מאוד, נדחף ונדחק תמיד לעבר התנוּעות המהפכניות. לדבר הזה יושם קץ. תוצאות מרחיקות־לכת, שאת שפע הברכה האצורה בהן אין אנו יכולים כיום אפילו לשער, תצמחנה מכאן לגבי מצבם הכללי של בני־האדם.

אמנם, קיים מספר רב של קשיים מדיניים אקטואליים, שיש הכרח להתגבר עליהם, אך אם יהיה רצון טוב, גם נוכל להתגבר עליהם. שאלת המקומות הקדושים כשלעצמה היא רצינית למדי. בידיעות מרומא, שפורסמו לאחר הקונגרס הבאזלאי בעיתונות העולמית, נמסר כי הוד־קדושתו האפיפיור חושב לנקוט עמדה נגד הציונות.24 המדינאי הגדול, היושב כיום על כיסא פטרוס,25 ייתכן כי אין לו עדיין אינפורמאציה מספקת על הצד העובדתי של תנועתנו. אימתי חשבו הציונים אפילו מחשבה רחוקה, או אימתי דיברו אפילו ברמז, על רצונם להגיע פעם לידי בעלוּת על המקומות המקודשים באמונתה של כל האנושות המונותאיסטית? כשם שהמשפט הרומאי יצר את המושג על דברים שהם extra commercium,26 כך סבורים גם אנו, כי מקומות־הקודש הללו איבדו את הכושר להיות קניינו של איזה שלטון ארצי שהוא.

בשום פנים לא ייעשה הנסיון הנמהר, לשנות משהו במצב הקיים שאולי אינו מניח לגמרי גם את דעתה של הנצרות, אם לא יהיה בעד השינוי הזה העולם הנוצרי כולו או לפחות רוּבו המכריע.

בכלל – ובכך רוצה אני לראות את זכותו של הקונגרס הבאזלאי – קיבלה התנועה הציונית מעתה אופי של פרהסיה מלאה וגמורה. מה שאנחנו אומרים ועושים נתון לביקורתה ולוויכוחה של דעת־הקהל. אין אנו מפחדים מפני אור־היום, אנו מחפשים אותו. אם אנו זוממים משהו בלתי־כשר, הרי ירגישו בכך המסתכלים בנו באלף עיניים ואלף זרועות ימנעונו מכך.

במאמר אחד לאו־דווקא ידידותי כלפינו בעיתון פרוסי הובע לפני זמן מה הרעיון, כי ישו הנוצרי הכרח היה שיקום מתוך העם היהודי החלש, משום שדמותו העל־אנושית היתה מסייעת לכל עם אחר, שאליו היתה שייכת, להגיע לשלטון על כל האנושות כולה. אפשר להרהר ברעיון מוזר זה ימים על ימים. אבל זה היה מרחיק אותנו עכשיו הרבה מן הנושא שלנו. אך מותר אולי לקשור בכך רעיון אחר: גם הבעלות על המקומות שבהם חי ופעל ישו היתה מסייעת בידי כל אומה אחרת חוץ מן היהודים להגיע לידי מעמד של עליונות כזאת בקרב העולם הנוצרי, שקשה להאמין כי שאר האומות תסכמנה לכך ביום מן הימים.

אך מה יהיה, אם למרות הכול, גם לאחר ההסברה הגמורה לדעת־הקהל, גם לאחר שנרכוש את אהדת כל המעצמות לרעיוננו, גם לאחר הבטחת יתרונות גדולים לתורכיה, לא נצליח להגיע לידי הסכם עם ממשלת השולטאן? אז באמת נהיה מוכרחים לחכות להתפתחותו ולסיומו של המשבר הזחלני במזרח. עַם יכול לחכות. ימי חייו ארוכים מאלה של בני־אדם וממשלות. וכפי מצב־העניינים הקיים במזרח, אפשר לחשב את שעת־ההתפוררות המתקרבת עם השעון ביד. מלחמות מוצלחות אינן משנות בכך ולא ־כלום. אומץ־לבם של המושלמים לא היה זקוק עוד להוכחות, וכיבושים חדשים שוב אין מרשים להם לכבוש. כל המהלך של המלחמה התורכית־היוונית27 היה מאלף עד מאוד מבחינה זו. הכליף אינו יכול עוד איפוא להעמיד לשירותו כוחות־תרבות חדשים על־ידי כוח־הנשק.

אבל לפי מצב העניינים כיום, אין היהודים מעוניינים לשלוח לשם אפילו מתיישב אחד. אלה שכבר נמצאים שם יכולים להישאר, ויש בארץ־הקודש קבצנים למכביר, שיש צורך ואפשרות לספּק להם עבודה ולהפכם לבעלי־מלאכה ולאיכרים. חזקה על הממשלה התורכית, שתתייחס אליהם בעין יפה, ובייחוד לאחר שאנו מכריזים בגלוי ובבירור, שבמסיבות הקיימות אין אנו רוצים בעליה נוספת, הקונגרס הבאזלאי הביע במפורש, כי שמירת המושבות היהודיות הקיימות, שנתנוּ תוצאות מצוינות, רצויה היא, אבל אין להוסיף עוד מושבה יהודית אחת, עד שיושגו ערובות משפטיות מספיקות. אין אנו רוצים לייסד מושבות מחוסרות הגנה, המעלות את ערכו של הקרקע, בלא שנקבל שום תמורה מדינית לכך, ויחד עם זה מופקרות הן לכל שינוי בהלך־רוחה של הממשלה, או בנטיותיהם של האוכלוסים המקומיים, המתייחסים אלינו עכשיו באהדה.

אבל אם תרצה תורכיה, תושט לה העזרה. קרנות עשירות קיימות למטרה זו. מנהליהן של הקרנות הללו אפשר שאינם מסכימים לדעתי בכמה פרטים;28 אך הרי אין זה עניין אישי לא בשבילם ולא בשבילי. אלה הם, דרך אגב, אישים שאני מוקיר אותם. הם ייקראו לשיתוף־פעוּלה, כשתגיע שעת ההגשמה.

האפשרות של סירוב מצדם – אין אפילו להביא אותה בחשבון ברצינות; הם הוכיחו למעשה את כוונותיהם הטובות ואת אהבת־הבריות המפעמת אותם. חוץ מזה היו צריכים לפחד מפני כל יהודי קרוע ובלוי, שיזדמן להם בדרכם ובעיניו זעף. כפי שהעמדנו את העניין מעכשיו, שוב אין הוא נתון לחסדם או לשבטם של הפילאנטרופּים. העם יש בו הכוח לעזרת־עצמו בו בעצמו, לאחר שהוא נתעורר לרצות.

לפני הקונגרס הבאזלאי היו מונחות הצעות שונות לייסוד הקרן־הלאומית29 ומוסדות כספיים אחרים. הצעתו של הפרופסור באוניברסיטה של היידלברג, שפירא, להקמת הקרן הלאומית נתקבלה.30 גם על רצון לחתום על מניות כבר הודיעו. אבל הלשכה, הוקמה על־ידי הקונגרס, רוצה קודם־כל לקבוע את היסודות לניהול ענייני כספים ולמסירת חשבונות מדוקדקים, ושום אדם אינו מוכן לסכן את שמו הטוב על־ידי נוהג של סודיוּת בענייני כספים.

באותה זהירות עצמה נדונו גם הצעות־הבאנק והכספים האחרות, והדיון הפומבי עליהן בקונגרס הראשון לא הורשה כלל. יש ברצוננו לעודד את רוח היוזמה לשם תועלת הכלל, אבל נמליץ בפני העם היהודי רק על אותם מפעלים פרטיים שאנו יכולים להניח מתוך מידת־מה של בטחון, שהם יקדמו את העניין הלאומי. הרי אנו יודעים, כמה יריבינו אורבים לכך, שבנקודה זו דווקא יתגלה מקום־התורפה שלנו. בימים הראשונים של תנועתנו, בזמן שראו את רעיוננו כבלתי־ניתן להגשמה, קראו לנו טיפשים. ככל שיכירו במחוּוָר יותר שהעניין הוא בר־הגשמה, כן יזדרזו להחשיד אותנו כ“אנשי־עסק”. האישים העומדים בראש התנועה מעולם לא עשו עסק, כשם שלא היו וגם אינם פוליטיקאים מקצועיים. נגד החשדות כאלה אנחנו מבקשים את הגנתם של האצילים שלנו,31 האמנים והפילוסופים. הם צריכים לדעת לקרוא בתוך־תוכם של דברינו וליטול על עצמם את הערבות לכנות דעתנו.

קמנו מלפני שולחן־הכתיבה בחדר עבודתנו, שעה שהצעקה על היהודים בחוץ נעשתה קשה מנשוא. מוכרחים היינו לצאת אל עמנו, משום שהוא שרוי במצוקה ולא יוכל להיחלץ ממנה בלא הנהגה. אבל בשעה שאנו, האוהבים יותר מכל את עיצוב חלומותינו לדמוּיות ואת ההתעמקות בסדרי בראשית, כשאנו אנוסים לומר באסיפות תמיד אותם הדברים עצמם, תמיד אותם הדברים עצמם, כשאנו מרגישים כי האמיתות היקרות לנו מכל יקר הופכות בפי עצמנו למושגים נדושים – הרי עולים בנו הכיסופים לעולם ההוּא, השקט יותר. אלא שמוטלת עלינו עכשיו החובה ללכת הלאה עד אל הסוף. ואם נצליח להביא את העם אל המקום, שבו אנו רוצים לראותו, נכלים עוד הפעם את דמיונם המלוכלך של יריבינו. וכי מה נהיה רוצים שם בשביל עצמנו? שם יהיה עמנו שולט על עצמו ויסדר את חייו כפי שירצה ויוכל. בלי ספק יהיו גם שם מצויים ספסרים ופוליטיקאים, בוודאי לא־פּחות, ונקווה כי גם לא יותר, מבמקומות אחרים. ואנו עצמנו אין לנו אלא משאלה אחת: לשוב אל המקום אשר ממנו באנו, אל שולחן־הכתיבה.




  1. נכתב בשביל הירחון Contemporary Review בלונדון ונדפס שם, בגליון אוקטובר 1897. הנוסח המקורי בגרמנית נדפס בראשונה בחוברת בשם Der Baseler Congress וינה 1897. ששימש יסוד לתרגומנו. קטע מתוך המאמר הזה נדפס ב“די ואֶלט”, גל‘ 19, מ⁻8 באוקטובר 1897, בשם Russische Juden (יהודים רוסיים). ראה גם להלן, הערה 16. כתב⁻היד של הרצל שמור בארכיון הרצל שבארכיון הציוני המרכזי, אלא שחסר בו הקטע הנ“ל שהופיע ב”די ואֶלט“. מיכל ברקוביץ, שהיה המתרגם של הרצל לעברית, כותב בהערותיו שהוא תירגם את המאמר אחרי צאתו, הוא הופיע בצורת חוברת בהוצאת ”אחיאסף“ (“מזמן לזמן” א'), תרנ”ח. בשביל התירגום העברי כתב הרצל הקדמה מיוחדת אל הקוראים העברים. עיתונאי אחד בווינה לקח מידי ברקוביץ את כתב⁻היד של ההקדמה, להעתיקו בשביל השבועון היהודי⁻אנגלי "ג’ואיש ואֶרלד", ולא השיב אותו, וברקוביץ מתנצל על כך, שאין באפשרותו להביא לקוראים העברים את דבר הרצל אליהם.  ↩

  2. אנגלית: זהו המבדח שבדבר. ציטטה מתוך המחזות “מלך הנרי החמישי” ו“הנשים העליזות מווינדזוֹר” לשאֶקספיר.  ↩

  3. מנאומו של מאכּס נוֹרדאוּ בקונגרס הציוני הראשון.  ↩

  4. במקור: das odiose Privlleg  ↩

  5. כאן מחוק במקור: Ich kenne manchen vortrefflichen Mann Jϋdischr Abstammung,dem ich es ohneweiteres und mit Achtung glaube,das ser dem jϋdischen Vol nichtangehört und sich durch und durch als Engländer,Deutscher oder Franzose fϋhlt (אני מכיר כמה וכמה אנשים מעולים ממוצא יהודי, שלהם אני מאמין אמונה שלימה ומתוך כבוד, שהם אינם משתייכים לעם היהודי ושהם מרגישים עצמם אנגליים, גרמניים או צרפתיים לכל דבר.)  ↩

  6. במקור: Gemeinschaft  ↩

  7. במקור: Mission  ↩

  8. על הרב אדלר ראה לעיל “היהדוּת הלאוּמית של ד”ר גידאֶמאן", הערה 4.  ↩

  9. על ד“ר מאיבאום, ראה המאמר ”רבני מחאה", לעיל.  ↩

  10. בכתב⁻היד כתובות כאן המלים שהושמטו בדפוס: Allons donc, אימרה עממית צרפתית, שתרגומה המילולי: נלך אפוא! וכוונתה: קריאת השתוממות ואי⁻אימון.  ↩

  11. במקור: nicht die Erwerbung von Ländereien, sondern eines Landes  ↩

  12. על הבארון הירש ושאיפותיו ראה לעיל, “נאום במועדון המכבים”, הערה 21.  ↩

  13. במקור: Liebhaber von Zion. בדרך כלל תורגם המונח “חובבי ציון” לגרמנית במלה: Zionsfreunde  ↩

  14. הרב של באזל ד"ר א. כהן (1862–1926), שאל בסיום הקונגרס על עמדת הציונות לגבי הדת. תשובת הרצל על כך ראה לעיל, עמ' 130.  ↩

  15. במקור: Pickwick Clubs; הכוונה לבתי⁻ועד לבורגנים⁻זעירים צרי אופק, שתוארו בספרו הידוע של צ'ארלס דיקנס “רשומות פּיקוויק”.  ↩

  16. הקטע המתחיל כאן ומסתיים בהערה 21 נדפס ב“די ואֶלט”, גל‘ 19, מ⁻8 באוקטובר 1897, עמ’ 4, תחת הכותרת Russische Juden (יהודים רוסיים), ובחתימה מלאה: Dr. Theodor Herzl  ↩

  17. אימרה לאטינית: אני כאן בארבאר, הואיל ואין מבינים אותי.  ↩

  18. דמות מהמחזה “הסערה” לשאֶקספיר, המגלמת ייצור פרימיטיבי וגס.  ↩

  19. הכוונה למושבות החקלאיות בארץ⁻ישראל.  ↩

  20. גם זו דמות מ“הסערה” לשאֶקספּיר, המסמלת אדם פורה, פיקח, עליז, מצליח, היפוכו של קאליבאן (ראה לעיל, הערה 18).  ↩

  21. במקור: Montcenis–Tunnel, מנהרה בהרי האלפים, באורך שלמעלה מ⁻12 ק"מ. העבודה, שארכה 13 שנה הושלמה בשנת 1871, ונחשבה בזמן ההוא אחד מגדולי ההישגים הטכניים.  ↩

  22. הכוונה לרדיפות הארמנים על⁻ידי שלטונות תורכיה.  ↩

  23. “חיבור זה הופיע לראשונה ב⁻Contemporary Review” [הערה של הרצל עצמו]. דעת הקהל באנגליה היתה אנטי⁻תורכית, ביחוד מפני רדיפות הארמנים הנוצרים.  ↩

  24. “ידיעה זו הוכחשה בינתיים רשמית⁻למחצה מטעם הוואטיקאן” ([הערה של הרצל].  ↩

  25. האפיפיור ליאו השלושה⁻עשר (1878–1903) היה פעיל במדיניות הבינלאומית ובעל תרבות גבוהה.  ↩

  26. לאטינית: מחוץ לכל מקח⁻וממכר, מונח לקוח מן המשפּט הרומי, והוא מתייחס לכבישים, דרכי מים וכו', שהם ברשות הציבור ואין לכלול אותן בעיסקות מסחר.  ↩

  27. המלחמה התורכית⁻היוונית (1897) נגמרה בנצחונה הצבאי של תורכיה, אך על⁻ידי התערבות המעצמות נאלצה תורכיה להסתפּק בשינויי גבול קלים ובפיצוּיי מלחמה.  ↩

  28. הכוונה במיוחד ליק"א (Jewish Colonisation Association), שנוסדה על⁻ידי הבארון הירש בשנת 1891 וברשותה היו קרנות עשירות.  ↩

  29. במקור: Nationalfond והכוונה לקרן הקיימת לישראל.  ↩

  30. הצעתו של פרופסור צבי הרמאן שפירא בדבר ייסוד “קרן קיימת” נתקבלה בקונגרס הציוני הראשון עקרונית. למעשה נוסדה הקרן הקיימת לישראל, על פי השתדלותו של י. קרמנצקי, רק בקונגרס החמישי (1901).  ↩

  31. במקור: unsere Pairs; אנשי האצולה הגבוהה. כאן הכוונה לאנשי⁻הרוח ולאמנים היהודיים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48744 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!