(ליום השלושים למותה כ“ט ניסן, תרנ”ד)

את משפחת ר' מרדכי מרגולין ז“ל הכרתי עוד בשנות תרמ”ד – תרמ“ח בשבתו בבילגורוד פלך קורסק. זו היתה משפחה יהודית אצילה, שעליה אפשר לומר: “עם לבן גרתי ותרי”ג מצוות שמרתי”, כי אעפ"י שהיו מחוץ לתחום המושב הקבוע ליהודים, בכל זאת נשמר בקרב המשפחה הזאת האופי היהודי הטהור והנעלה.

מבני המשפחה הזאת הצטיינו שני האחים ר' משה ואליעזר, הראשון יושב עדיין בלניגרד ועובד שם כחבר במערכת האנציקלופדיה הגדולה הרוסית (עמו, בהיותו סטודנט, למדתי את הספר דור דור ודורשיו של א"ה וייס בהיותו בימי הקיץ בבית אביו), והשני מר אליעזר, הוא הקולונל מרגולין, שעבד בגדוד העברי בכיבוש ארצנו. וכמוהם הצטיינה בשכלה ובמסירותה לעמה אחותם אסתר ז“ל. היא לא ידעה ולא חפצה לדעת מתענוגי העולם הזה, כי כולה היתה מסורה תמיד לענינים אידיאליים ולעזרת אחים. היא היתה מילדת ורוקחת כל ימיה. אבותיה באו לא”י עוד קודם המלחמה וקנו להם חלקת אדמה ברחובות ושם מתו ונקברו, והיא עברה לראשון לציון עם אחיה דוד הסומא, שהיה מנגן יפה בכנור ואציל הרוח. היא טפלה בו כאם רחמניה עד יום מותו. והוא נקבר בראשל"צ ועל ידו כרו גם לה קבר. היא היתה כבת שבעים במותה.

וזה מה שכתבה לי ידידתה הסופרת החשובה מרת נחמה פוחצ’בסקי, (גם היא כבר ז"ל): "אחרי מותה מצאנו מכתבי פרידה אחדים ממנה (לאחיה ועוד), ומכתב כללי אחד וזה לשונו: "משה ואליעזר האהובים והיקרים שלי, ואתם כולכם אהובי, גם אתם הידידים היקרים! אל תצטערו במותי, אל תאמרו צר לנו, ימיה הבודדים עברו כיום סגריר חרפי, נפתוליה ויסוריה בערפל עטפוה.

הלא ביחד עם זה היתה בלבי גנוזה אהבה עמוקה ועזה לכם אהובי היקרים, לעמנו ולארצנו, היא האירה וחממה את הבדידות ונתנה גם אושר.

אל תצטערו על מותי, עיפה נשמתי"…

אשריה שיכלה לכתוב צואה כזו לפני מותה.

עוד דברים אחדים הוסיפה מרת נ. פוחצ’בסקי לאמור: אסתר חיתה חיי נזירים ואת כל פרוטותיה שלחה חודש חודש לקרוביה ברוסיה, וביקשה את היורשים, שהם ימשיכו תמיכה זו ולא יפסיקו, אבל בתנאי: לא לקומוניסטים ולא למומרים.

עד רגעי גסיסתה האחרונים היתה צלולה בדעתה ולבה נתון לזקוקים לעזרתה.

המקום ינחם את אחיה, ידידי היקרים, ויהי רצון שאזכה לראותם כאן בארצנו.