…האדמה בשבילי – זה הלב הגאה של היקוּם, האמנות – לב-האש של האדמה, אנשי האמנות – הנימים שבלב.

האמנות – רגשותינו רגשותיה, ויגון כולנו – יגונה, היא מקור לא-ייבש של אהבה ואמת; שמש-צדקה היא, היא תשיר תהילה לגיבור אך תאהב בעצב גם את החדל-ממעש; אֵם היא, אשר כל יושבי-תבל ילדים הם לפניה, ילדים קטנים ואהובים מאוד.

אכן, אנשי האמנות הם בלבד לא יפלו בין יווני ליהודי! בשבילם האדם הוא ראשית כל – נשמה, נשמה נוגה ומורדת, שנסתלפה ביד האכזרית של החיים הרעים. כל אדם, שנפשו קרועה מפני מעשי האלימות הנעשים בה על ידי אותם המאניאקים המגונים, הרואים את עצמם כמיועדים בידי שמים לחלוש על גורל עמים – הוא בשביל האמנות מעין-לא-אכזב של חכמה ושירה, של נעלה ועלוב, של צער ותיפלות.

אכן, רק אנשי האמנות לבדם הם – לעולם אבירים נאמנים על משמר היופי הנצחי, האמת והצדק, שעל כן הם לבדם – אצילי-העולם האמיתיים!

והנה משום כך, שעה שראיתי ברשימת ידידי העם הרוסי את שמך המזהיר, את שמו של מירבּו¹ השנון, של סטיינליין², שציוריו מן הרחוב העלו לפני הרבה תוגה יפה וצחוק של זעם, את שמם של לאַנגלואַ³, סאֶנאוֹבּוֹס⁴, קלאֶמאנסו⁵, – אנשים שאני מכירם ומכבדם מכבר – הנה משום-כך, אומר אני, שמחתי שמחת-לב לוהטת.

כי יחסכם אל העם הרוסי לא זו בלבד שהוא מקיים את אמונתי בכוחה של האמנות – מקים הוא לתחיה בעולם את החלום הגדול של אחוות-עמים.

1906